פתח דבר
אולם הישיבה שהיה מלא עשרות בחורים שישבו רכונים על גמרותיהם, התרוקן והלך בהדרגה. רעם הלימוד שהדהד בבית המדרש גווע לאיטו. השעה המתאחרת דחקה את הבחורים בזה אחר זה אל חדריהם. באולם הגדול נשאר עתה רק מספר קטן של בחורים, מאלה שנהגו להקדיש את כל ליל יום ששי ללימוד. הם ישבו פזורים על פני האולם, שקועים בתלמודם.
אהרן היה ביניהם. הוא אהב את השעות האלה, את דִּֽמְמַת הליל. דברי חז"ל (עירובין סה.) 'לא איברי סיהרא [ליליא] אלא לגירסא' (לא נברא הלילה אלא ללימוד התורה) היו מובנים לו היטב, שעות הלילה היו לו השעות היפות ביותר. כל השבוע היה ממתין ללילה זה, שבו הוא יכול להרשות לעצמו לוותר על השינה, ולהקדישו כולו ללימוד.
יותר מכל אהב אהרן את השעות הקטנות של הלילה, כאשר האולם היה מתרוקן והשקט היה משתרר בין כתליו. לפעמים, כאשר מסיבה זו או אחרת לא מיהרו הבחורים לעזוב את בית המדרש, היה אהרן מייחל בסתר לבו ליציאתם המהירה. כשהיה עומד על כך, היה נוזף בעצמו על שהוא מעדיף את השקט האישי שלו על לימוד תורתם של רבים. אך הבחורים כמו שמעו את תחינתו, היו מתחילים לסגור בזה אחר זה את גמרותיהם, ובתוך רגעים ספורים היה אהרן מוצא את עצמו שוב בודד בפינתו, או אז היתה מגיעה שעתו היפה.
משום כך התפלא הפעם על פיזור דעתו. בעבר לא נתקל מעולם בבעיות של ריכוז המחשבה בשעות כאלה. הפעם לא הצליח להתרכז. כל עוד הדהד באולם קול הלימוד, נסחף אף הוא והיה שקוע בלימודו, אולם בשקט הזה, הבלתי מופרע כמעט, החל להרגיש כי לבו אינו עמו. כמה פעמים ניסה להתגבר ולחזור אל הסוגיא שבה עסק, אך לא חלפה דקה והוא מצא את עצמו בוהה בחלל, מחשבותיו נתונות בעולם אחר לגמרי.
תחושת אי־נוחות החלה למלא אותו. לפתע אפף אותו מחנק כל שהוא. הוא לא היה יכול לשבת עוד על מקומו בבית המדרש. מילא אותו צורך פנימי עמוק לצאת החוצה, אל האויר הצח ואל המרחבים הפתוחים. הוא הזדקף במהירות, קם ממקומו, סגר את גמרתו בתנועה חדה, ובצעדים נמרצים יצא מן האולם.
הוא היה מוכרח להתבודד עם עצמו, להכניס סדר במחשבותיו. אויר הלילה הצונן, שהיכה בנחיריו בצאתו החוצה, הקפיא אותו לרגע. הוא שאף את האויר הצלול במלוא ריאותיו וכאילו נרגע מעט. תחושה מסויימת של הקלה עברה בגופו, אולם הבלבול במוחו עדיין לא פג. עיניו תרו אחר פינה נסתרת כל שהיא, שבה יוכל להיות לבדו, עם עצמו ועם מחשבותיו.
רגליו הוליכו אותו אל השדה שמאחורי הישיבה, הוא צעד לאיטו עד שנתקל באבן גדולה ששכנה בצילו של עץ זית עתיק יומין. הוא התיישב על האבן, העיף מבט בבנייני הישיבה, שנראו עתה רחוקים וקטנים, ושקע במחשבות…[1]
גאוה או ענוה?
'מה עובר עלי?' – שאל את עצמו בלי קול.
אני לומד ומתפלל, נזהר מעבירות ומקיים מצוות, ובכל זאת אני תמיד חש שאני מתבייש מעצמי.
'אני רחוק משלימות' – המשיך וחשב – 'והרבה פעמים אני מפספס הזדמנויות רוחניות. הרבה פעמים אני לא מתפלל כראוי, לא לומד כנדרש, ומחטיא את נקודת החסד, בנתינת כבוד והערכה לזולת'.
ובכל פעם שכזו, אני מתמלא בתחושת בושה נוראה, בהרגשה שאני ריקני ורחוק מהקדושה.
'רבונו של עולם! ממה נובעת ההרגשה הזו, מגאוה או ענוה?'
האם רגש הגאוה הפועם בי, לא מסכים להשלים עם הכשלונות שלי (איך אדם מושלם כמוני נכשל?!), ולכן הוא מכה בי! או שזה נובע מרגש הענוה, בגלל שאני שפל בעיני, אני כל הזמן חש רחוק!
מה האמת? מאיפה זה נובע?…[2]
בעקבות הרהוריו של אהרן נכתבה החוברת הזו והרי היא לפניכם…
אין כניסה לארץ
פרשת חוקת היא הפרשה המתחילה את שנת ה-40 לשהייתם של עם ישראל במדבר. שנה שהחלה בא' ניסן, 2488 לבריאה.
כעבור עשרה ימים, בי' ניסן, נפטרה מרים הנביאה, ובעקבות פטירתה הסתלקה הבאר. וכך נאמר: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַֽיִם לָעֵדָה וַיִּקָּֽהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַֽהֲרֹן" (במדבר כ, א).
המחסור במים הכניס את עם ישראל ללחץ אטומי, והם החלו לריב עם משה, וכך נאמר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ… וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת־קְהַל ה' אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶֽעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַֽיִם" (שם פסוקים ג-ה)…
משה רבינו ראה בצערם העצום של בני ישראל, והתפלל לה' יתברך. וה' אמר לו: "קַח אֶת־הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה אַתָּה וְאַֽהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּֽלַע לְעֵינֵיהֶם" (שם פסוק ח)…
רצונו של הקב"ה היה שמשה ידבר אל הסלע שיתן את מימיו, והסלע יתן, ובכך יתעוררו עם ישראל לעבוד את הקב"ה בחשק ובהתלהבות.[3]
אולם בפועל משה רבינו לא דיבר אל הסלע אלא היכהו, כמו שכתוב: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּֽלַע בְּמַטֵּהוּ פַּֽעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַֽיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (שם פסוק יא).
ועל כך שמשה רבינו היכה את הסלע ולא דיבר אליו, הקפיד הקב"ה ואמר לו: "יַֽעַן לֹא הֶֽאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (שם פסוק יב).
בעקבות חטא הכאת הסלע נגזר על משה ואהרן שישארו במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ.
ובאמת, כעבור 110 ימים (בערך) מהכאת הסלע, הודיע הקב"ה למשה: הגיע הזמן להתחיל ולשלם על חטא ההכאה. צא ולוה את אהרן למקום מנוחתו (בְּהֹר הָהָר), ומנה במקומו את בנו אלעזר, וכמו שנאמר: "קַח אֶת־אַֽהֲרֹן וְאֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת־אַֽהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת־אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַֽהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם" (שם כה-כו)…
מֵהֹר הָהָר המשיכו עם ישראל במסעם אל ארץ ישראל, בדרכם 'הורידו' את סיחון ועוג, ניצלו מידי בלק ובלעם, והגיעו סמוך לגבול…
עם ישראל התכונן לכניסה, ומשה התכונן לפרידה (שהרי גם עליו נגזר שלא יכנס).
ואז נצטוו על חלוקת הארץ…
מנחילים מדור לדור…
בתחילה ציוה הקב"ה את משה לספור את את כל הזכרים (בלי הנקבות) שבעם ישראל מבן עשרים שנה ומעלה.
הספירה הראתה שיש בעם ישראל "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים" (במדבר כו, נא) – זכרים מעל גיל עשרים.
ואז אמר הקב"ה למשה: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַֽחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (שם פסוק נג) – אותם אלו שנמנו עכשיו הם הזכאים לירש את הארץ[4] (ראה הערה).
בין השומעים עמדו בנות צלפחד,[5] וכאשר שמעו את הדברים, הסתכלו אחת על השניה ואמרו: לפי הדברים הללו, משפחתנו לא תקבל שום חלק בארץ, שהרי אבינו מת ללא בן, ונותרנו רק חמש בנות. ובנות לא יורשות.
ומכיון שיקרה בעיניהן ארץ ישראל מאוד, החליטו לגשת למשה רבינו. באחד הימים עת ישב משה בבית המדרש ודרש בפרשת יבמים, החליטו בנות צלפחד כי זו היא השעה לה המתינו, באו אל שרי העשרות ושטחו בפניהם את בקשתם: תנו לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, ואם תאמרו כי אין ירושה מגיעה לנו כבן, תתייבם אמנו.
האזינו להן שרי העשרות וענו: דין של נחלה הוא, ואין אנו יכולים לדון בו, לכנה אל גדולים מאתנו כדי שיוציאו משפטכן לאור.
פנו משם ובאו אל שרי החמישים וטענתן בפיהן. כראות שרי החמישים את הכבוד שכיבדום שרי העשרות, נענו ואמרו: יש גדולים מעמנו, לכנה אליהם.
כשהתייצבו הבנות לפני שרי המאות שלחו אותן אל שרי האלפים כדי לכבדם. ושרי האלפים שלחו אותן אל הנשיאים שיפסקו בדינן. אך הנשיאים סירבו לשפוט משפטן באומרם: גדול משה מאתנו, לכנה אליו.
והבנות הגיעו והתייצבו בפני משה.
עמד משה וחשב: אני יודע את הדין, אבל אחרי שאף אחד לא רצה לענות, אני אענה?![6] ולכן "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'" (שם כז, ה).
באותה שעה מסר הקב"ה למשה רבינו את פרשת נחלות.
פרשת הנחלות הסתיימה, והקב"ה מתגלה למשה רבינו ואומר לו: "עֲלֵה אֶל־הַר הָֽעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ אֶל־עַמֶּיךָ" (שם פסוקים יב-יג)…
משה רבינו הבין שזמן ההסתלקות קרוב מאוד, ולכן התחיל לחשוב…
מתכונותיו של מנהיג בישראל
כידוע, הבריאה הראשונה שברא הקב"ה היתה התורה הקדושה. והוא ברא אותה באופן שיהיו לה שבעים פנים.
ועל כל אופן ואופן שבתורה הקדושה, נאמר: "אֲרֻכָּה מֵאֶֽרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט). כי בכל אופן ואופן ישנה חכמה אלקית לאין קץ.
והקב"ה שרצה שהתורה הקדושה תתגלה בעולם בכל אופניה, שלשל ממנה את שבעים הנפשות של בית יעקב (והם השמות המובאים בפרשת ויגש[7]), ו'סידר' שכל נפש תשיג אופן אחד בתורה. ונמצא שכל אחד משבעים נפשות בית יעקב השיג אופן אחד.
וגילו לנו רבותינו הקדושים שמאותם שבעים נפש השתלשלו כל נפשות עם ישראל, באופן שכל נפש מעם ישראל יונקת את חיותה מאחת מהנפשות (מהשבעים נפש) הללו.
ומכיון שלכל נפש יש אופן אחד, ממילא מובן, שלכל יהודי יש חלק מיוחד בתורה הנובע מהאופן המיוחד לו…
ומאותם 'אופנים' נוצרו שבעים אפשרויות כלליות של עבודת ה'. כאשר מכל 'אופן' משתלשלים רצונות, תשוקות, כיסופים וגעגועים המיוחדים רק לו.
ולכן עם ישראל הוא עם מיוחד מאוד, עם אחד המורכב מרבבות רבבות תכונות…
והנה להנהיג עם שכזה, זה בוודאי לא פשוט! כי הרוצה להנהיג את עם ישראל, צריך להכיל בתוכו את כל השבעים אופנים. וזה בוודאי לא דבר פשוט… ויש בזה מדרגות על גבי מדרגות.
ומצאנו, במהלך ההיסטוריה, שרק שני צדיקים זכו לכך בשלימות, והם: משה ודוד.
וכך כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (שעשועים יום יום, חלק א – עמוד שו):
שבעים פעמים (בדיוק) נאמר בתורה הפסוק: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר'. בסוד שבעים פנים לתורה.
והנה, כדי לזכות לשייכות בכל הפנים הללו, נדרשת מדת השפלות. שהרי 'שפל' הוא ראשי תיבות: 'שבעים פנים לתורה'.
ושני צדיקים זכו לכך בשלימות, והם: משה ודוד.
על משה נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). ופירש רש"י: 'עָנָו' – שפל וסבלן.
ודוד העיד על עצמו: "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" (שמואל־ב ו, כב).
ועתה, מכיון שההנהגה כל כך מסובכת – הרהר משה רבינו – לאחר פטירתי, מי ימשיך את ההנהגה?…
דאגתו של משה לעם ישראל
ממשיך הרב גינזבורג (שם):
ומתוך רגש אחריות, נעמד משה רבינו לפני הקב"ה ומתחיל במסירות נפש לבקש על עם ישראל. והנה, בקשת־דרישת משה רבינו מאת ה' היא בקשת אשת חיל[8] למינוי בן איש חיל למנהיג על העדה.
וכך אמר משה: כששלחת אותי להוציא את עם ישראל ממצרים, אמרת לי: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, טז), ועתה זכור לי את זה, ובזכות כך: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵ"י הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כז, טז).
והנה הבקשה־הדרישה הזו נאמרה במסירות נפש של ממש, ומכחה עלה משה עד אין סוף ממש, אל המקום הכולל בתוכו את כל השבעים פנים לתורה, ומשם הצליח להמשיך מנהיג חדש, וכמו שיבואר בהמשך.
והעליה הזו רשומה בתחילת הבקשה, וכך נאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־ה' לֵאמֹר" (שם פסוק טו).
הפסוק הזה מופיע פעם אחת בכל התורה כולה, והיא סוד השבעים ואחד, כנגד המופלא שבסנהדרין, בסוד: "אֵשֶׁת חַֽיִל (משה רבינו) עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (הקדוש ברוך הוא)" – (משלי יב, ד).
וכך ביקש משה:
"יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵ"י הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַֽאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַֽאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַֽאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז, טז-יז)…
רבונו של עולם, אתה יודע שלמנהיג ישנה אחריות עצומה: עליו להורות דרך ונתיב, לשבים ולצדיקים, עליו לטהר את האויר ולקדש את העם, עליו לאסוף את האנחות ואת הדמעות ולגשת עמם אליך, למתק את הדינים ולפעול למען ישועת הפרט והכלל, בגוף וברוח…[9]
עליו לחוש ולהרגיש את תחושות הלב של קהלו, ולדעת להגדיר אותם במילים (אפילו יותר טוב מהאדם הסובל (או השמח) בעצמו!).
ואתה רבונו של עולם – המשיך משה רבינו ואמר – נתת לי את המדרגה הזו במתנה![10] ועתה לאחר פטירתי, מי ימשיך את העבודה?…
אנא, אב הרחמים, תימנה להם מנהיג אמיתי, מנהיג שמוכן למסור נפשו למען כל יהודי ויהודיה, "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (שם פסוק יז)…
והקב"ה שמע לבקשתו של משה והודיע לו: 'אתן לך מנהיג כרצונך! "קַח לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָֽדְךָ עָלָיו" (שם פסוק יח).
וכאן נעצור לרגע…
קח לך את יהושע בן נון
כאמור, משה רבינו ביקש מאת ה' שימנה מנהיג ראוי לעם ישראל. והאמת שהיו הרבה מועמדים לכך:
א. אלעזר ממשיך דרכו של אהרן.
ב. איתמר אחיו.[11]
ג. פינחס בן אלעזר, שמיתק ובישם את כל הדינים והגבורות. וזכה גם הוא לקבל ממשה רבינו (כמבואר ברמב"ם – הקדמה למשנה תורה).
ד. ובנוסף היו בעם ישראל 600 שרי אלפים. 6000 שרי מאות. 12000 שרי חמישים. וששים אלף שרי עשרות! בסך הכל 78,600 שרים, ובוודאי היו בהם כמה וכמה ראויים.
והנה, למרבה הפלא, לא בחר הקב"ה באף אחד מהם, אלא רק ביהושע בן נון. וצריך להבין למה?
ואם נתבונן בפרשת שלח־לך, נראה שהקושיא מתחזקת:
בפרשת שלח־לך מובא שמשה רבינו בחר 12 אנשים, וביניהם יהושע בן נון, ושלח אותם למשימת ריגול.
ומצאנו לבעל הטורים שגילה שה-12 איש הללו היו כולם שרי חמישים!
ואם יהושע היה שר חמישים, יוצא בחשבון פשוט, שהיו 6600 מועמדים לפניו (600 שרי אלפים. ו-6000 שרי מאות), ואם כן מדוע בחר ה' דוקא ביהושע?[12]
ולפני שנשיב נקדים…
הכח לכלול עליונים ותחתונים
בספר הזוהר הקדוש (תזריע דף מח ע"א) הובא כך (בתרגום לעברית):
'למדנו, בששי נברא אדם, בשעה שנשלם הכסא. ונקרא כסא, שנאמר: "שֵׁשׁ מַֽעֲלוֹת לַכִּסֵּה" (מלכים־א י, יט). ולפיכך נברא האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא. ולמדנו, כיון שנברא אדם, הכל התתקן, וכל מה שלמעלה ולמטה, והכל נכלל באדם'.
ומבואר בדברי הזוהר הקדוש, שמעלתו של אדם הראשון היתה כל כך גדולה עד שהיה ראוי לישב על הכסא.
וכתב הגה"ק רבי יהודה צבי הירש אייכנשטיין זיע"א (דעת קדושים – עמוד צז), וז"ל:
'וזה ראשית רצונו אשר יתעלו על ידינו ויתקשרו כל מעשה בראשית באחד יחיד ומיוחד. ואמרו בזוהר (תזריע דף מח ע"א): 'ולפיכך נברא האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא'. והנה שם 'כסא' הונח בכלל על קישור התחתון בעליון'…
והיינו, שהקב"ה ברא את האדם, והשתוקק שהאדם יקדש את עצמו, עד שיזכה מכח עבודתו את בוראו לקשר ולייחד את העולם התחתון עם העולמות העליונים. וכשיזכה לכך, לקשר את העולמות, יהיה ראוי לישב על הכסא.[13]
ובמאמר מוסגר: גם אנו, בכל יום זוכים, בשעת התפילה לפעול כעין זה, איש כגבורתו.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, תצוה – מאמר ג), וז"ל: כידוע תפילת שחרית מחולקת לארבעה חלקים המכוונים כנגד ארבעה עולמות.
החלק הראשון של התפילה מתחיל מ'פרשת העקידה' עד ל'ברוך שאמר' והוא מכוון כנגד עולם העשיה.
החלק השני של התפילה מ'ברוך שאמר' עד 'ישתבח' – מכוון כנגד עולם היצירה.
החלק השלישי של התפילה מ'יוצר אור' עד 'עמידה' (והיינו קריאת שמע וברכותיה) – מכוון כנגד עולם הבריאה.
החלק הרביעי של התפילה, תפילת העמידה – מכוון כנגד עולם האצילות.
וכתב רבי יוסף אוחיון זיע"א (אבקת רוכל – עמוד קיח), וז"ל: יש לדעת כי ענין התפילה הוא תיקון כל העולמות וקשירתם זה בזה, ולכן עד פסוקי דזמרה תיקון עולם העשיה, ויש שם כוונות של שמות לאותו העולם, והקדיש שביניהם הוא העמוד המקשר עולם העשיה ליצירה.
ובפסוקי דזמרה יש שמות השייכים לעולם היצירה, וקדיש שביניהם הוא עמוד המקשר עולם היצירה לעולם הבריאה. וכן כולם (ראה כל זה בשער הכוונות, דרושי תפילת השחר – דרוש א).
כללו של דבר, שעל ידי התפילה מתקנים כל עולם ועולם בפני עצמו, והעולמות מתקשרים זה בזה, ועל ידי זה יורד השפע ממקור המקורות…[14]
וזו הסיבה שהקב"ה בחר דוקא ביהושע להיות הממשיך, מכיון שיהושע זכה לקשר את התחתון בעליון.
וברשותכם, נמשיך בהסבר…
כך היא הדרך…
בספר איוב, בענין תוכחת אליהוא, נאמר: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַֽאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶֽאֱלוֹהַּ מִלִּים" (איוב לו, ב). וביאר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א:[15] 'כתר' – לשון המתנה.
הפסוק הזה בא ללמדנו את המסלול המצפה לכל מי שרוצה להיכנס לעבודת השם.
ונרחיב: לעתים נדמה לאדם שאם הוא יתחיל לעבוד את השם בלימוד תורה ובתפילה בכוונה, אז תוך שנה – שנתים הוא יזכה להשיג מדרגות: ראיה ושמיעה אלקית, וכח להמתיק את הדינים…
והפסוק הזה בא ללמדנו שלא כך היא הדרך! אי אפשר להיכנס אל הקדושה במהירות ובפעם אחת, צריכים לעבוד את ה' יתברך ימים ושנים, בתמימות ובאמונה – ובכל אותם ימים צריכין לחכות ולקוות הרבה הרבה – עד שזוכים להיכנס אל הקדושה באמת.
רק אחרי שנים ארוכות של עבודה תמה, בהתמדה ובמסירות נפש, יזכה האדם שיפתחו לפניו שערי אורה.
ובכל אותן שנות ההמתנה, על האדם לזכור את הפסוק הזה: 'כַּתַּר לִי זְעֵיר וַֽאֲחַוֶּךָּ'! – התאזר בסבלנות והמשך בעבודתך, ואף על פי שאין אתה חש בעצמך שום התעלות, אסור לך להיות נסוג אחור, רק לעמוד ולהמתין, לצפות ולכסוף, להשתוקק ולהתגעגע: אוי! רבונו של עולם! "מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִי"ם" (תהלים מב, ג)…
ובסופו של דבר כל אותם רצונות וכיסופין הבוקעים מהלב הבוער, יתאספו ויתלכדו יחדיו, עד, שלפתע, ביום אחד, יפתחו בפניו כל שערי הקדושה…
וביתר מיקוד:
על האדם לדעת, כי לכל אדם ישנה נקודה אישית, נקודה המיוחדת רק לו, ועבודתו במשך ימי חייו לגלות את האישיות שלו, את הנקודה הפרטית שלו, ולהוציאה מן הכח אל הפועל.
וכפי ענין 'הנקודה' שעליו לגלות כך ענין 'העבודה' שהטילו עליו מן השמים.[16]
ומכיון ש'הנקודה' של יהושע להיות ממשיך של משה רבינו, לכן הוטלה עליו עבודה 'המקבילה' לכך…
וביתר פירוט:
יהושע היה צריך להיות מנהיג, וכדי להיות מנהיג צריך לישב על הכסא, והיינו: לקשר תחתון בעליון.
ומבואר בליקוטי מוהר"ן (שם אות ה): שהדרך לכך היא רק על ידי תיקון האות אל"ף הפרטית שבאדם!
התבוננות באות אל"ף
כידוע, האות א', מורכבת משלשה חלקים: יו"ד עליונה, וא"ו אמצעית, ויו"ד תחתונה.
וביאר רבי נחמן מברסלב זיע"א:[17] שהיו"ד העליונה היא בחינת כתר, והיו"ד התחתונה היא מלכות, והוא"ו היא הצינור הממשיך את השפע מן הכתר (הנקודה העליונה) אל המלכות (הנקודה התחתונה).
ואם כן מובן, שעיקר הענין של קישור 'תחתון בעליון' נעשה על ידי האות וא"ו.
וכך תיאר רבי נחמן את האות וא"ו הזו: 'והוא"ו שבתוך האל"ף, הוא רקיע, שמים, אש ומים'.
כך הוא ביאור דבריו:[18]
בגמרא הקדושה (חגיגה יב.) ביארו שהמילה 'שמים' מורכבת מהמילים 'אש' ו'מים'.
והוסיף המהרש"א (שם – ד"ה תנא אש ומים) וביאר שהענין הפנימי בזה, ש'השמים' נבראו משתי מדות עליונות: ממדת הדין (המכונה כאן 'אש') וממדת החסד (המכונה כאן 'מים').
והנה, בספירות, ספירת ז"א, היא ספירה בעלת גוונים רבים, הכוללת בתוכה את מדת הדין ומדת החסד. ולכן ישנה הקבלה מסויימת בין 'ספירת ז"א' ל'שמים'.
וכידוע: ספירת ז"א מכוונת כנגד האות וא"ו שבשם הוי"ה.
ולפי כל זה יוצא, שהאות וא"ו מכוונת כנגד ספירת ז"א, וכנגד השמים [הרקיע].
וכמו שיש הקבלה בין ספירת ז"א והרקיע, לאות אל"ף, כך יש הקבלה לגוף האדם:
המוח הוא הנקודה העליונה של האל"ף.
הלב, שבו זורם הדם, הוא הנקודה התחתונה.
והריאות, שדרכן חולף האויר [הרוח], הן הוא"ו.
כאשר אדם משלים את האל"ף שלו, אבריו נעשים שלמים והוא זוכה להיקרא 'אדם' – הראוי לשבת על הכסא.
ונבאר יותר:
שליחות האדם היא להשתמש במוחו ללימוד התורה, ולאחר מכן, להשיב אל לבו. שלבו יהפך להיות לב של תורה. וכמו שנאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט).
אך ישנה בעיה גדולה לבצע זאת. כי המעבר בין המוח ללב חסום על ידי הדם שבחלל השמאלי שבלב!
'כי עדיין הדם שבחלל השמאלי שבלב, ששם מדור היצר הרע, כמו שכתוב: "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" (קהלת י, ב), עדיין הוא בתוקף ועוז'…
ומכיון שהמעבר חסום, זה בלתי אפשרי להעביר מסרים בין המוח ללב!
ואם נתרגם את זה לאות אל"ף שעסקנו בה, נמצא שהמעבר בין המוח ללב הוא בעצם האות וא"ו.
זיכוך האות וא"ו…
ממשיך רבי נחמן מברסלב זיע"א (שם) ומבאר:
ודע, כי כאשר האדם זוכה לזכך את הדם שבחלל השמאלי שבלבו, הוא זוכה שישרה עליו השם הקדוש: 'אהי"ה'.[19]
ולעומת זאת, כל זמן שהוא לא זכה לזכך את הדם הזה, 'אזי בחינת אהי"ה בהסתרת פנים ממנו, כי עדיין לא הכין את עצמו למיהוי בעולם, והסתרת פני אהי"ה גימטריא ד"ם,[20] והיינו וכו'…
ממשיך רבי נחמן וכותב:
'ותיקון לזה, שיהפך 'דָּם' לְ'דֹם', שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא ידקדק על בזיון כבודו. וכשמקיים דּוֹם לַה', אז הקדוש ברוך הוא מפיל לו חללים חללים, כמו שכתוב: "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" (תהלים לז, ז) – 'והוא יפיל לך חללים' (גטין ז.), היינו: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב), היינו על ידי זה נתמעט הדם שבחלל השמאלי, וזה בחינת זביחת היצר הרע, ועל ידי זה זוכה לכבוד אלקי, כמו שכתוב: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָֽנְנִי" (שם נ, כג), ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין מג:) על זביחת היצר הרע'…
על ידי בזיונות שאדם מקבל, והוא עומד דומם על אף שהעליבוהו והשמיצוהו, שתיקתו לכבוד ה' יתברך ממעיטה את כח הדם שבחלל הלב השמאלי – כלומר, מחלישה את היצר הרע ושוחטת־זובחת אותו.
וכאן צריך להדגיש:[21]
ישנן פעמים שבהן אדם חש את העלבון עמוק מאוד בלבו, אולם לא משיב דבר משום שהעלבון הותיר אותו חסר מילים, או משום שהוא מעריך שתגובתו רק תפתח פתח לעלבונות נוספים, או משום שבאותה שעה שתיקתו היא התגובה הטובה ביותר.
שתיקה הנובעת מהסיבות הללו אינה שתיקה אמיתית.
המדרגה האמיתית־הנדרשת היא שתיקה המתרחשת בתוך לבו פנימה. גם בתוך לבו פנימה הוא חש בשפלות וענוה אמיתית!…[22]
ואחר כל האריכות הזו, הגענו לנקודה המרכזית:
כשאנו שומעים את המילה 'בזיונות', אנו מתארים לעצמנו אדם מסכן העומד על הבימה וכולם זורקים עליו עגבניות רקובות…
והאמת, שלא בטוח כלל שהציור הזה נקרא בזיון. כי אדם שלבו חזק כלבו של ארי, לא יתרגש גם מרבבות אנשים שמבזים אותו. ואדרבה, הוא ישלב ידים ויסתכל עליהם מלמעלה למטה במבט מתנשא…
בזיון אמיתי זה רק כאשר אדם מבוזה בעיני עצמו! כאשר הוא מבין וחש את גודל ועוצם ריחוקו מהקדושה.
כאשר הוא עורך עם עצמו חשבון נפש, ומגלה לחרדתו שהוא רחוק מהכל: אין לו רצף בלימוד, וגם הלימוד עצמו מלא בגאוה.
התפילה שלו היא תפילה חיצונית: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט, יג)…
ולחסד אמיתי – שעניינו נתינת תשומת לב, ונתינת כבוד ואהבה אמיתיים – הוא לא שייך בכלל!
ואז הוא חש כיצד בושה עצומה ממלא את כל ישותו. והבושה הזו, הבושה האמיתית, מזככת את האות וא"ו, את שביל המעבר בין המוח ללב.
יהושע בן נון חש כל ימיו את רגש הבושה הזו,[23] וזה אשר גרם לו בסופו של דבר להיות אדם יושב על הכסא!
כמו רעם מתגלגל הגיע תוכן החוברת לאזניו של אהרן שישב עדיין על האבן הגדולה ששכנה בצילו של עץ זית עתיק יומין…
הוא חייך באושר ואמר לעצמו: הבנתי! רגש בושה, זה לא גאוה ולא ענוה. זה סולם עליה!…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. לעתים נדמה לאדם שאם הוא יתחיל לעבוד את השם בלימוד תורה ובתפילה בכוונה, אז תוך שנה – שנתים הוא יזכה להשיג מדרגות: ראיה ושמיעה אלקית, וכח להמתיק את הדינים.
ולא כך היא הדרך! אי אפשר להיכנס אל הקדושה במהירות ובפעם אחת, אלא צריכים לעבוד את ה' יתברך ימים ושנים, בתמימות ובאמונה – ובכל אותם ימים צריכין לחכות ולקוות הרבה הרבה – עד שזוכים להיכנס אל הקדושה באמת. ורק אחרי שנים ארוכות של עבודה תמה, בהתמדה ובמסירות נפש, יזכה האדם שיפתחו לפניו שערי אורה.
ב. על האדם לדעת, כי לכל אדם ישנה נקודה אישית, נקודה המיוחדת רק לו, ועבודתו במשך ימי חייו היא לגלות את האישיות שלו, את הנקודה הפרטית שלו, ולהוציאה מן הכח אל הפועל. וכפי ענין 'הנקודה' שעליו לגלות כך ענין 'העבודה' שהטילו עליו מן השמים.
ג. כאשר האדם רוצה להתקדש הוא צריך לדעת שהוא הולך לקראת נסיונות, מי שסבור שעבודת ה' תבוא לו בקלות, דהיינו שממילא הוא יהיה תלמיד חכם וממילא הוא יהיה קדוש, בלי עבודה מצידו – הוא זורע רוח, רק מי שלוקח בחשבון שהוא יוצא למלחמה קשה מאוד מאוד עם יצר הרע, הוא יצליח.
לכן דוקא בני תורה, שיודעים מה זה טהרה ומה זה קדושה, היצר הרע מנסה להכשיל אותם בכל דבר קטן, על כן הם צריכים זהירות רבה ועבודה מתמדת כדי לעמוד מול היצר הרע, וזה מה שעושה אותם לאנשים קדושים.
ד. לבעלי תשובה יש הרבה נסיונות. אמנם בראשית דרכם – שנה שנתים ראשונות – הם קמים מוקדם לתפילה, והם ראשונים לכל דבר מצוה, אולם אחר כך בדרך כלל הם נמצאים בירידה, לדוגמא הם מחפשים מנין לתפילת שחרית בשעה אחת עשרה.
איך זה קורה? אלא שהיצר הרע ראה שהם ברחו לו מהידים, ולכן הוא עומד להם בכל המקומות של הקדושה, מפריע להם בתפילה, מפריע להם בטהרת המשפחה, מפריע להם בתאות האכילה, מפריע להם במחשבה נקיה, הוא 'נכנס להם' בכל הזויות האפשריות כדי להפיל אותם למקום שהיו בהתחלה.
לכן צריך לזכור במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. כי מהצדיקים מזמן הוא כבר התייאש, הוא לא מתעסק אתם, כיון שהוא לא יכול עליהם.
ה. צריך להיזהר מאוד משפלות וענוה של שקר! כידוע, 'זה לעומת זה עשה האלהי"ם', וכנגד כל רגש של קדושה ישנו רגש של טומאה.
וכנגד רגש של שפלות דקדושה, ישנו רגש שפלות של טומאה. ורגש זה הוא סוד עבודה זרה הנקראת 'עבודת פעור'. וכאשר הטומאה הזו מתגלה בלבו של האדם, האדם חש שאין לו שום חשיבות ושום משמעות! ובעקבות כך הרי הוא נחלש בעבודת השם, באומרו: 'מה אני ומה חיי וכו" ושאר לשונות שוא ומדוחים, ועל ידי כך לא מאמין בכחות העצומים שבו, וזה גורם לו שנתרחק מעבודת ה' יתברך!
ו. שפלות של שקר גורמת לאדם אדישות. אין לו כח לקום וליזום דבר גדול בחיים, הוא אדיש, הוא בשפלות של שקר. הוא לא חי באמת, החיים חולפים לידו, והוא עומד מהצד ומסתכל באדישות, בעצלות ובכבידות!
והיינו: שכאשר מגיע לידיו ענין של רוחניות, לימוד תורה, עבודת התפילה וקיום המצוות, הוא נופל לעצלות ולכבידות ואי רצון לעשות, וגם אם הוא מתגבר ועושה הרי זה כמת! וכאשר מגיע לידיו ענין גשמי, אכילה, עסקים וטיולים הריהו מקיים את זה בהתלהבות בחשק ובחיות!
ז. ולעומת זאת בזכות שפלות דקדושה – שהאדם חש בושה מהקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו, זוכה ומתגלה לו התורה הקדושה והוא נעשה ראוי להנהגה.
הערות שולים:
[1] קטע זה הוא לשונו של הגאון הרב מנחם ברוד שליט"א בספרו נשמה עם עצמה (עמוד 11).
[2] בלבול המושגים קשה מאוד. ובענין זה נספר:
סיפר ראש ישיבת 'אש התורה', הגאון הרב נח וינברג זיע"א (הובאו דבריו בספר 'ומתוק האור', דברים ג – עמוד שיג), וז"ל:
ישבתי ליד השולחן עסוק בענייני, כשלפתע שמעתי נקישות על דלת חדרי. נראה שהמזכיר יצא לרגע – הרהרתי וניגשתי לדלת בעצמי.
לחדר נכנס צעיר שנשא תרמיל גדול על כתיפו.
'האם אתה ראש הישיבה כאן?', שאל אותי.
'יש אנשים המכנים אותי בתואר זה', עניתי והזמנתי אותו להיכנס לחדרי.
ישבנו ליד השולחן, הוא הציג את עצמו בשם 'אייב' ושאל גלויות: 'מהי מטרתה של הישיבה?'
'מהיכן הוא מגיע?' – חשבתי לעצמי, 'מה הוא רוצה לשמוע?'… הבנתי כי אם הקב"ה זימן אותו אלי, משמע שיש סיבה לדבר, ובכל זאת רציתי להכיר אותו מעט יותר, לכן השבתי: 'אמור נא לי אתה, מה לדעתך מטרתה של הישיבה?'.
אייב נִפַּח את חזהו בתחושת חשיבות, והסביר בנימה שלא נעלמה ממנה התנשאות: 'מטרתה של הישיבה היא להעניק אפשרות לאדם להתקרב לאלקים, נכון, כבוד הרב?'.
'כן, כן', אפשר לומר שזה נכון'.
'ובכן, אם זו מטרתה של הישיבה, רק רציתי שתדע שאני אינני זקוק לישיבה. אתה מבין, השם מחולל לי נסים. אני והשם אנחנו ככה', הוא הניף את ידו וכרך את האמה סביב האצבע כדי לרמוז על מדת הקִרבה שלו אל בורא העולם.
'אני נרגש להיות במחיצתו של אדם כה קרוב להשם', אמרתי מיד. השתררה שתיקה קצרה ואז שאלתי: 'כיצד בדיוק, אם תרשה לי, אתה יודע שאתה כל כך קרוב אליו?'.
'קל מאוד להסביר זאת', התלהב אייב, 'כפי שאמרתי – השם מחולל לי נסים. הנה, אתן לך דוגמא – התחביב האהוב עלי ביותר הוא רכיבה על אופני הרים ברחבי ארצות הברית.
יום אחד אני רוכב על האופניים שלי במורד כביש צר בהרים, לפתע פתאום מגיחה לה מכונית שנוסעת במעלה ההר במהירות רבה, מסתובבת בסיבוב וממשיכה היישר אלי. נשימתי נעתקת. לשמאלי – צלע הר, לימיני – צוק תלול מגודר במעקה בטיחות נמוך, ומולי גוש אפור שטס במהירות אדירה. אין לי הרבה מה להפסיד. אני משנה כיוון וחותך ימינה. מהירות הנסיעה גבוהה מדאי. האופניים מתעופפים מעל מעקה הבטיחות, כמו להטוט של גלשן שלג. למשך כמה שברירי שניה אני 'שט' מעל הצוק, ואז צונח לעומק של חמשה עשר מטרים. 'אלקים' אני שומע צווחה איומה, ומכיון שרק אני שם, אני מבין שאני הוא שהיפקתי אותה. האופניים נוחתים בין שני סלעים ענקיים, ומתקפלים כמו בייגל קלוע, ואני קם ומתרחק מן המקום, עם מעט שריטות פה ושם'.
אייב השתתק לרגע, ומיד המשיך: 'כעת אני שואל את כבוד הרב, לא היית מכנה זאת בשם 'נס'? האם אין הדבר מוכיח לך שהשם ואני קרובים ככה', הוא שוב השתמש בידיו על מנת להסביר לי.
'אתה צודק לגמרי', השבתי, 'אין כאן מקום לויכוח. זה נס שאין כמותו, ואם השם הציל אותך, בוודאי שהוא אוהב אותך'.
חיוך של הנאה נשפך על פניו. הוא לחץ את ידי והתקדם לכיוון הדלת במטרה לעזוב. המתנתי עד שיגיע קרוב לדלת, לפני שקראתי לו לחזור.
'אייב', אמרתי, 'אני מקבל בהחלט שהיה זה השם שהציל את חייך באותו יום בהרים. אבל הייתי רוצה לשאול אותך משהו אחר'.
'כמובן', בטחונו העצמי היה ניכר, 'מה היתה רוצה לדעת?'.
'מי לדעתך, השליך אותך מן הצוק מלכתחילה?'
הוא ניצב על מקומו בפה פעור.
בדקות הבאות העליתי לפניו הצעה, לפיה יתכן שבדיוק אותו אלקים שהציל אותו מן הנפילה, הוא זה שגרם למכונית המהירה להגיח מעבר לעיקול… 'מדוע אתה חושב שאלקים יעשה לך דבר כזה?', שאלתי, 'מדוע יסכן את חייך, רק על מנת להצילך לבסוף?'.
חוסר הבנה התפשט על פניו.
'יתכן שהשם ניסה לעורר את תשומת לבך', עניתי לבסוף על שאלתי שלי, 'אולי היתה זו קריאה ליקיצה, שנועדה להעיר אותך?'.
שתקתי לרגע, ואז אמרתי: 'האם היית רוצה שהשם ינסה שוב לעורר את תשומת לבך?'…
בסופו של דבר נשאר אייב ללמוד בישיבה…
ונוסיף עוד כמה מילים:
הגאון הרב נח וינברג זיע"א היה תלמיד חכם גדול, ומחנך עצום. הוא ידע כיצד למצוא את נקודת הלב של כל אדם ולעורר אותו. ובענין זה מסופר (שיח דבר – חלק ב עמוד קצד, לגאון הרב דוד הלל שליט"א):
באחת הפעמים שנסע הרב נח וינברג באוטובוס בנסיעה בין עירונית, ישב ליד בחור שבמקום לפתוח ספר וללמוד, התעסק בדברים בטלים.
פתח רבי נח את חלון האוטובוס וזרק חמשה שקלים מהחלון, הבחור הרגיש בכך ושתק. כעבור כמה רגעים לקח עוד חמשה שקלים ושוב זרק מהחלון… שאלו הבחור: 'איך הרב מסוגל לזרוק חמשה שקלים מהחלון?'
השיב לו רבי נח: 'על חמשה שקלים כואב לך, ועל הזמן היקר שלך לא?! הרי הזמן הרבה יותר יקר'…
ונביא סיפור שסיפר, וכך סיפר (מוסף יתד נאמן תשס"ה – גליון 33):
הורי התגוררו בארה"ב. כאשר אבי שלח את אחותי ע"ה (הרבנית פינקוס אמו של הגאון רבי שמשון זצ"ל) לסמינר בית יעקב בקראקא (שבפולין), אמר לה שהוא רוצה שתחזור פי שנים משרה שנירר ע"ה!
וכששאלוהו: 'מדוע פי שנים?'
השיב, כי אלישע ביקש מאליהו פי שנים מרוחו, ומדוע? משום שכך אמר לו: 'אתה טיפלת באחאב, אותי אתה משאיר עם איזבל המרשעת, לכן אני צריך פי שנים!' כך גם אני רוצה שבתי תחזור פי שנים משרה שנירר, כי שרה שנירר נשארה בפולין, אך הבת שלי חוזרת לאמריקה!…
[3] וכמו שכתב רש"י (במדבר כ, יב): (אם משה היה מדבר אל הסלע, היו עם ישראל אומרים:) 'ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו'.
[4] הסברנו לפי הפשט הפשוט, וראה במסכת בבא בתרא (קיז.) באורך.
[5] ראה 'אוצר אגדות התורה' (חלק ג – עמוד ריז), לגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א.
[6] וזה לשון הגה"ק רבי אברהם סבע זיע"א (צרור המור – במדבר כז, ה): ואמר 'ויקרב משה את משפטן'. כדי שלא ליטול עטרה על הסנהדרין, אף על פי שהיה יודע הדין. כמאמרם זכרונם לברכה, כי מיד באו לפני שרי עשרות ואמרו אלו דיני נחלות ואינו ראוי לנו. וכן אמרו כולם, עד שסילקו הדבר למשה. וכשראה משה כך, אמר איני ראוי ליטול זאת העטרה, וסילקו לבית דין של מעלה.
[7] ואלו שמותם: ראובן. ושמעון. לוי. ויהודה. יששכר. וזבולון. דן. ונפתלי. גד. ואשר. יוסף. ובנימין. מנשה. ואפרים.
חנוך. ופלוא. חצרון. וכרמי. ימואל. וימין. ואוהד. ויכין. וצוחר. ושאול. גרשון. קהת. ומררי. שֵׁלָה. ופרץ. וזרח. חצרון. וחמול. תולע. וּפֻוָּה. ויוב. ושִמרון. סרד. וְאֵלוֹן. ויחלאל. צפיון. וְחַגִּי.
שׁוּנִי. ואצבון. עֵרִי. וארודי. ואראלי. ימנה. וישוה. וישוי. ובריעה. ושרח אחותם. חבר. ומלכיאל. בלע. ובכר. ואשבל. גֵּרָא. ונעמן. אֵחִי. וָרֹאשׁ. מופים. וחופים. וארד.
חושים. יחצאל. וגוני. ויצר. ושילם. דינה בת יעקב. יוכבד בת לוי.
[8] וזה לשון הספרי (פרשת פינחס – פיסקא קמב):
משל למה הדבר דומה: למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: 'בבקשה ממך, היזהר לי בְּבָּנָי!' אמר לה: 'עד שאת מפקדתני על בָּנַי, פקדי בָנַי עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון'.
כך אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בָּנַי, פקוד בָּנַי עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר'…
[9] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (בצור ירום, חלק ג – פרק יד עמוד 101, וחלק יד – פרק מח עמוד 168), וז"ל:
יש הבדל מהותי בין מנהיג אמת לבעלי מלאכה. בעל מלאכה, למשל נגר כשהוא בנגריה – הוא נגר, אבל כשהוא שוהה בביתו הוא אדם רגיל (הוא לא נגר), רופא כשהוא בקליניקה שלו הוא רופא, כשהוא בבית הוא עוזר לשטוף את הבית או לערוך את השולחן, כשהוא ישן הוא בכלל לא רופא.
אבל כשרב צדיק אמיתי ישן הוא גם רב, כשהוא במטבח הוא גם רב, כשהוא הולך בדרך הוא גם רב, כי כל סובביו אצלו בראש, אין שום דבר נעלם ממנו, כל אחד שקשור בו, הוא יודע מה מצבו, ומה שקורה עמו במחשבה דיבור ומעשה, ולכן דרגה של צדיק היא דרגה שלא נותנת לאנשים הקשורים בו ליפול, אפילו הוא רוצה ליפול כיון שהוא שייך לדיוקן שלו…
אצל הצדיקים אין בעיה של 'תפוס' או 'אינו זמין', אלו תשובות של חברות סלולר, לא של צדיקים, הצדיק הוא 'רב קוי' לכל צדיק יש אלפי שלוחות לכל המקושרים בו בכל עת, אין אצלו תשובות כמו 'המתן ותענה לפי התור', לא צריך להמתין כלל, אלא 'טרם יקראו ואני אענה', לפני שאתה מחייג הוא כבר עונה לך, אתה ישן והוא ער ומסתכל עליך.
לפעמים אדם עובר איזה מצב לא קל, הוא קם בבוקר כשהוא מודאג מאוד, אבל פתאום הכל מסתדר – הוא לתומו חושב שהכל הסתדר מאליו, אבל זה לא נכון, הדברים לא הסתדרו מאליהם אלא יש מי שאוהב אותו, 'עוקב' אחריו, שומר עליו, וחוסך ממנו בעיות קשות מאוד שהוא אפילו לא 'חלם' עליהם ולא מודע אליהם כלל.
כיון שצדיק אמיתי מקפיד על שמירת העינים ועל קדושת המחשבה שלו, הוא יכול לראות בו זמנית התרחשויות מדהימות באלפית שניה – שפלוני סובל, ושלפלוני ישנה בעיה מסויימת, ושפלוני עומד להסתלק מן העולם וכו' – ובאותו רגע הוא יכול לעזור לכולם, כיון שהם קשורים אליו, ממילא הוא יכול להשפיע עליהם השפעה אין סופית בכל זמן ובכל מקום בו הם נמצאים בעולם, אף על פי שהם לא מרגישים בזה כלל…
[10] הגה"ק רבי מנחם מנדל זיע"א כונה בשם ה'שרף' מקוצק. וכינוי זה היה ראוי לו, איש פלא היה, יצור נדיר שאינו יודע עייפות לעולם, מלא התלהבות דקדושה, חותר בלי הרף לשלימות, אין הוא מפסיק מהתלהבותו אפילו לשניה אחת, כאילו התקפלה בתוך לבו שלהבת של אש הבוערת ומסעירה ואינה יודעת מנוחה לעולם.
התאמצותו בעבודת ה' למעלה מבינת אנוש, אין הוא אוכל כמעט, ואינו ישן כמעט, מסתפק במנוחה של רגעים מספר ביממה, לומד בלי שיעור ומתבודד בלי גבול, תמיד אחוז שרעפים וכל כולו להבה של התלהבות עצומה. מלאך ולא אדם…
אך מאותה עת שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, נגזר על כל בני אנוש שלא יחיו פה לנצח.
ובכ"ב שבט תרי"ט הגיע ובא יומו האחרון של השרף מקוצק…
וכך מתואר בספר בית קוצק (עמוד צו), לגאון רבי יהודה אריה ליב לוין זיע"א:
הגיעה השעה האחרונה. עת הגסיסה. דִּֽמְמַת־מָוֶת השתררה בחדרו של ה'שרף'. ליד המיטה יושב האדמו"ר הרי"מ מגור וסביב לקירות נדחקים בדומיה בני הרבי וכמה מגדולי התלמידים. בחוץ – שאון אדיר, זעקות מחרידות ובכיות מרעידות מתערבות יחד כקול סופה איומה, מחדר סמוך נשמע קול בכיה, אשתו הרבנית ובנותיו מייללות בקול.
השרף שואל: מה הבכי? עוברים מחדר אחד לשני…
כחותיו האחרונים עוזבים אותו. קול הנחלש והולך משמיע דבריו בשקט ובבהירות: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל־בֵּיתִי נֶֽאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ז-ח)…
על שלשת המילים האחרונות הוא חוזר פעמים הרבה: 'תְמֻנַת ה' יַבִּיט'… 'תְמֻנַת ה' יַבִּיט'… 'תְמֻנַת ה' יַבִּיט'…
האדמו"ר הרי"מ מגור מתכופף אליו יותר ויותר, כאילו רצה לשאול מה פירושם של הדברים? השרף מבחין כנראה, ממשיך ואומר:
'תְמֻנַת ה' יַבִּיט'… משה רבינו קיבל מתנה מהקב"ה שיוכל להביט במבט אלקי… שיוכל להציץ לתוך לבותיהם של בני ישראל…
קולו הולך ונחלש, והוא מדבר בלי הרף ואומר: אני בחור ישיבה, הולך ישר לבית המדרש הגדול…
שפתיו מוסיפות לנוע, האדמו"ר הרי"מ מגור מתכופף יותר ויותר מעל למטתו, אלה העומדים בחדר אינם קולטים כבר כל הד…
ולפתע האדמו"ר הרי"מ קם. השרף חדל מלדבר. מושיט ידיו לראשו ומכסה בכיפתו הגדולה את עיניו. פניו בוערות כלפידים וידיו נופלות על המיטה. עת ההסתלקות באה…
[11] שזכה לשמוע את משה רבינו שלש פעמים [בכל סוגיא]! וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (עירובין נד:):
תנו רבנן, כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן… נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן, נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד.
נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו, נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן, נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן, נמצא ביד הכל ארבעה.
[12] ונוסיף עוד כמה מילים, כדי שנכיר את התכונות הנדרשות למנהיג. וכך הובא בספר בעין יהודית (חלק ד – עמוד 160) לגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א:
סוף סוף סוכמה העִסקה המסובכת בה מעורבים מיליוני דולרים. תמו חדשים ארוכים של שיחות טלפון, מברקים ופקסים, וטיסות בין ישראל, בלגיה וארצות הברית. ישיבות ארוכות של משא ומתן, ולילות עבודה של כלכלנים ועורכי דין הגיעו לסיום מוצלח. החוזה רב הדפים מודפס בכמה העתקים ומוכן לחתימה.
והנה עיכוב בלתי צפוי. המשקיע העיקרי, יהודי חסידי מבלגיה, מבקש לדחות את החתימה ליום המחרת. נימוקו עמו: אני מוכרח להתייעץ עם הרבי שלי בירושלים ולקבל את הסכמתו וברכתו.
הכלכלן הבכיר פער את פיו בתמהון, וגבות עיניו של עורך הדין התרוממו. הכל עמדו משתאים. הכלכלן שאל: הרבי שלך מבין בכלכלה? ומיד הצטרף עורך הדין בשאלה: הוא יבין מה כתוב פה? בהצביעו על אגד הדפים מרובי הסעיפים של החוזה. החסיד הבליג, לא השיב דבר, אך את דעתו לא שינה, והחתימה נדחתה…
ברגע זה מקמטים את מצחם אנשים רבים במקומות שונים מתוך מאמץ חשיבה: איש משטרה החוקר מעשה פשע, רופא המנסה לקבוע אבחנה, נהג מונית המחפש מסלול קצר אל יעדו בסבך רחובות העיר, ואף עקרת בית השוקלת בדעתה מה לבשל לארוחת הצהרים…
המשותף לכולם הוא המאמץ השכלי לפתור בעיה, לחשוף מציאות הנסתרת מן העין, או למצוא דרך ביצוע להשגת מטרה. אך הבדלים גדולים מפרידים ביניהם. עקרת הבית למשל, תוכל בדלית ברירה לפתור את בעייתה בהגרלה או בקביעה שרירותית לא מחושבת. אך שונה ממנה רופא הבודק שוב את החולה השוכב במחלקתו כבר חדשיים, ואשר כל הטיפולים בו לא נתנו תוצאות, וכל האבחנות למחלתו הוכחו כמוטעות. רופא זה מאמץ את כל כשרונותיו, מגייס את כל הידע שלו ואת כל נסיונו הרפואי כדי לפתור את הבעיה החמורה שלפניו. כמוהו גם מפקד צבא היושב במפקדתו ומסכם את דוחו"ת המודיעין כדי לגלות את כוונות האויב ולפעול לסכלם. גם הוא נמצא במצב דומה. הם מרוכזים ביותר בחתירתם לפתרון בעיותיהם. שום הגרלה או ניחוש סתמי לא יעזרו להם, כי עליהם לקלוע אל מציאות נסתרת אחת ויחידה שרק בה תלוי הפתרון הנכסף.
במה תלויה הצלחת מקמטי המצח הנ"ל? כמובן שהרבה תלוי בכשרון, גם הידע והנסיון שותפים הם למאמץ. אך האם אלה לבדם דיים להבטיח הצלחה? הן באנשים חיים עוסקים אנו, ולהם אישיות ורצון.
ונשאלת השאלה: באיזו מדה רוצה האיש בפתרון? איזה מאמץ גופני ונפשי הוא מוכן להשקיע כדי להגיע לפתרון הטוב ביותר? באיזו מדה הוא רואה את עצמו חייב למצוא את הפתרון האידיאלי דוקא ולא להסתפק בפתרון חלקי או אפילו מוטעה? – שאלות אלה מעבירות אותנו מתחום הנתונים של האדם מבחינת כשרון וידע אל התחום האישי והמוסרי שלו. מה משקלו של זה בתהליך החשיבה? נפנה מבטינו לדוגמאות מתוך המציאות, וניווכח בחשיבות תחום זה…
הגנרל מציץ בעין אחת בשעונו. הוא כבר עצבני. הישיבה הבטחונית הזאת מתמשכת הרבה יותר ממה ששיער. מתקרבת השעה של הפגישה הפרטית שלו, אך לפי מדת העירנות של המשתתפים בהבעת דעות ולפי קצב הדיון והתחממותו, לא נראה שהישיבה תסתיים במהרה. אך הגנרל רב תושיה הוא, בפִקחות ובזריזות ניתב את הדיון, חתך מה שחתך, סיכם מה שסיכם, והוחלט מה שהוחלט. בפחות מרבע שעה הסתיימה הישיבה החשובה והגנרל יצא סוף סוף למכונית השרד שלו והורה לנהג לדהור לפגישה האישית המיוחלת. אפשר שבמלחמה הבאה ישלמו על כך בחייהם מספר זה או אחר של חיילים. גם אם זה יקרה, לא יוכל איש להוכיח את אחריותו לכך. כישוריו של הגנרל רבים הם, אך הם לא באו הפעם לידי ביטוי בגלל היותו מושחת…
החשמלאי שהוזמן תחילה דרש מאות שקלים עבור התקנת שקע חשמלי במרפסת. הוא הראה שיצטרך מטרים רבים של כבל חשמלי שיעשה דרך ארוכה עד למקום המיועד לשקע. החשמלאי השני ביצע את העבודה תמורת עשרות שקלים בלבד. הוא בדק יפה את קוי החשמל בדירה, מצא קו העובר מעבר לקיר, קדח חור בקיר והרי לך השקע. מעניין לחשוב מה טיבו של החשמלאי הראשון, האם היה רמאי? לא בהכרח. אפשר שהוא פשוט התעצל, בפרט שעצלות זו היתה משתלמת לו יפה אילו קיבל את העבודה. כישוריו הפוטנציאליים אינם ידועים לנו. אפשר שהם מעולים, אך הם לא באו לידי ביטוי בגלל תכונת אופי …
וכך אפשר להביא עוד אין ספור דוגמאות.
קבלת החלטה, היא אחד התהליכים המורכבים ביותר שמבצע האדם, ודורשת מיצוי מירבי של כישוריו השכליים ותכונותיו האישיות.
מובן שאין מדובר כאן ב'החלטה' במכולת אם לקנות גבינה צהובה או גבינה מלוחה. החלטה חשובה מתאפיינת בגורליותה ובמורכבותה. בגורליותה – בהיותה חורצת גורל אדם או מדינה. ובמורכבותה – בכך שלצד ה'בעד' ולצד ה'נגד' שלה עומד סבך עצום של נימוקים, נימוקים שכליים ורגשיים, ונימוקים הנוגעים למחליט וכאלה הנוגעים לזולתו. והנימוקים אינם שְׁוֵי ערך, ואינך יכול להחליט לכאן או לכאן על ידי ספירתם כמו בהצבעה דמוקרטית, כי משקלים שונים להם. לפני ההחלטה הסופית, הקובעת איזה צד יכריע את הכף, יש צורך להעניק לכל נימוק את משקלו.
מלאכה זו של שִקלול, דורשת כשרון רב וכן שימוש במערכת הערכים של המחליט. לא כל הנימוקים מונחים על פני השטח. יש צורך לצפות מראש את ההשלכות לכל התחומים האפשריים עבור כל הנוגעים בדבר וכן את התוצאות בעתיד. אין להתעצל מלחשוב על הכל, אין להתעלם מהבלתי נעים, וכן לא להדחיק את מה שנוגד את הרצון…
לאחר כל זאת, יש צורך להתרומם מסבך הפרטים ולסקור את הכל בסקירה אחת כוללת, ואז להחליט את ההחלטה הסופית.
המחליט האידיאלי צריך להיות כשרוני מאוד, אך גם בעל אישיות מוסרית נעלה. רק אדם כזה מסוגל להגיע אל האמת בצורה שיטתית, מכח תכונותיו השכליות והאישיות. אל נשכח כמובן שאחר כל מאמצי האדם עדיין תלוי הכל בגזירת ההשגחה העליונה ובחישוביה, שאינם ידועים לנו…
ונמשיך הלאה…
המדינה היא צרכן ענק של החלטות חשובות. הבה נערוך היכרות עם 'מחליט' ממוצע בשירות המדינה, והרי קיצור ההיסטוריה שלו: הוא הצטיין בוועד הפועלים בבית החרושת, אחר כך כראש הסניף האיזורי, הוא גייס קולות לבחירות, הוא ניהל, הוא אִרגן, והנה הוא כבר יושב לו בכנסת. עוד סיבוב אחד והריהו שׂר בממשלה…
קשה לומר שמסלול חייו שימש אולפנה ראויה ל'מחליט' אידיאלי. הדבר היחיד שלמד באופן מושלם הוא כיצד לקדם אינטרסים אישיים וכיתתיים. הוא פיתח תכונות של דורסנות וכֹחניות והתמחה בדרכי מלחמה ומאבקים כיתתיים, שסייעו לו לקדם את האינטרסים האישיים והמפלגתיים שלו, אך לא זהו בדיוק מה שדרוש כדי לנהל את ענייני הציבור כולו.
גישה עתיקה גרסה שהפילוסופים הם שצריכים להנהיג את המדינה. להם הכלים השכליים הדרושים לכך. בימינו הוחלפו הפילוסופים באנשי מדע. אופנתי הוא לשלטון להזמין יועצים וממלאי תפקידים בכירים מחוגים אקדמיים באוניברסיטאות. מקובל כי אנשים אלה אמונים על חשיבה מדעית ולכן מי כמוהם מתאים לתפקידים של יעוץ והחלטה.
אכן אין חולק על יכולת החשיבה של אנשי מדע בתחום המדעים המדוייקים. כאן 'אין חכמות'. התיאוריה שלך, נחמדה ומבריקה ככל שתהיה, תושלך לסל ברגע שתוכחש על ידי הניסוי המעשי.
הרעיון הטכנולוגי הגאוני ביותר יחשב בעיני כל לפִטפוט אם המכשיר שֶׁיִּבָּנֶה על פיו לא יפעל.
בתחום המדע המדוייק זהה האינטרס של איש המדע, עם האמת של המציאות. אין הוא זקוק לערכים ולמוסר כדי לרצות את האמת, טובתו האישית דורשת זאת.
לא כן הדבר בתחום הפוליטיקה וניהול המדינה, באלה, כמו בהיסטוריה, אי אפשר לערוך ניסוי ולראות מה היה קורה אילו החלטנו אחרת. אין לנו אַמַּת־מִדָּה חיצונית של המציאות לקבוע מה אמת ומה לא. תמיד יוכל לטעון מי שירצה, שהחלטתו היתה הטובה ביותר והנכונה. גם אם התוצאה היתה כשלון, הוא יטען שפתרון אחר היה מביא כשלון גדול יותר. המציאות אינה פוסקת בויכוח זה. לא במקרה מלאה הפוליטיקה אנשי 'צדקתי', אשר המילה 'טעיתי' אינה מופיעה במילונם.
אותו איש מדע, היושב עכשיו במשרה פוליטית, מי יערוב לנו שעשה כל מה שביכולתו לקלוע לאמת? מי לידנו יתקע שאכן התגבר על כל הערפילים האישיים המסתירים בפניו את הדרך הנכונה?…
האם העובדה שאחיו תעשיין או חותנו בעל מניות, או שהמפלגה שהזמינתו היא בעלת אינטרסים כלכליים למשל, האם כל אלה הינם חסרי משקל לגמרי בבואו להחליט בנושא רלוונטי? האם שיקוליו חופשיים לחלוטין מהרהור איך תתקבל ההחלטה בציבור ואיך זה ישפיע על הקריירה האישית שלו בהמשך? האם בתשובות לשאלות הנ"ל יהיה יתרון כל שהוא למי שהיה בעבר איש מדע, על פני כל אדם אחר?
איש המדע ככל אדם, בשומעו שאלות אלה יענה בפשטות: וכי אני מלאך? רק מלאך מסוגל להתעלם מנטיות אנושיות טבעיות כאלה. ואכן הצדק אתו. בעייתנו היא היכן משיגים 'מלאכים' כדי להחליט עבור הציבור את ההחלטות הגורליות עבורו…
אולי היינו יכולים לגדל ולטפח אנשים־מלאכים כאלה על ידי עבודת חינוך ממושכת? היינו נוטלים תלמידים כשרוניים, ומגיל צעיר היינו מעסיקים אותם בחומר לימודי הדורש ריכוז וכשרון. זאת היינו עושים במשך שעות רבות כל יום. היינו בוחרים חומר לימודים כזה שמעצב גם את האישיות המוסרית. היינו מעסיקים אותם בחומר לימודי שנושאיו הם אמת, יושר, טבע האדם ותכונותיו ודרכי השליטה עליהם.
זאת היו לומדים אותם תלמידים במשך שנים, בימי הילדות, הבגרות והבחרות, וממשיכים בכך גם לאחר נישואיהם. כך היינו מגבשים בצורה מושלמת טיפוס של אדם עליון שכולו טוהר מדות וכולו כשרון. שליטתו בעצמו ויכולת חשיבתו ישתכללו אצלו עד לדרגה עליונה…
רגע! האם לא תיארנו בזה את המערך החינוכי התורני המצמיח גדולי תורה בישראל? האם לא בדרך זו גידל עם ישראל את גדוליו ומנהיגיו במשך כל הדורות?
הרי גם בדורנו חיים וקיימים אנשים דגולים המתאימים לתיאור הנ"ל, אנשים אשר מיום עומדם על דעתם לא עסקו אלא בתורה ובמצוות. כל אחד מהם הינו אדם מיוחד המעובד ומעוצב משחר ילדותו על ידי התורה. מי כמוהו עמל ותִרגל את מוחו בסוגיות קשות מרובות פרטים ופרטי פרטים, שזורות בסברות ובשיטות חלוקות, והוא חתר בים גבה־גלים – זה ים התלמוד, אל היעד – האמת. שהרי האמת, היא רצון ה' המתגלה בתורה, והגילוי הזה הוא מטרת הלימוד.
ובכל מהלך הלימוד לבו חרד: האומנם מכוין אני לאמת? אולי טעיתי? אולי לא העמקתי דיי? ויראת שמים אמיתית זו מחדדת את שכלו ואת מדת זהירותו ומעלה את אישיותו ואת כשרונותיו למעלות עליונות ונישאות שאדם רגיל אינו מכיר כמותן. בשיקוליו הלימודיים אין אינטרסים ואין תועלתיות, לא כבוד לא שררה ובוודאי לא כסף ותאוה. באהלה של תורה הוא ממית את עצמו, את עצמיותו. ה'אני' וספיחיו נעלמים. קיים רק השכל, ורצון הבורא אליו הוא חותר.
השכל פשט את כל לבושיו האנושיים והפך שכל טהור, שכל נבדל, ממש כמלאך. עבודה עליונה מתשת־כח זו נעשית על ידו מיום עומדו על דעתו ועד זקנה ושיבה, יום ולילה, בכל ימות השנה. לא בילויים ולא חופשות, לא בטלה ולא חולין. היפלא הדבר מדוע נוהרים אל שכמותו כל יודעיהם הזקוקים לעצה ולהדרכה.
איש התורה שקוע כולו בענייני מעלה, אך אהבת ישראל שבקרבו מפנה את לבו ואת רעיונותיו אל הזקוקים לו, והוא משקיע את עצמו בענין המופנה אליו, בנסיון לעזור ולהטיב ככל שיוכל. כאשר אותו משקיע בלגי מספר לרבי שלו על העִסקה שהוא עומד לבצע, סמוך לבו ובטוח שהרבי רוצה בכל מאודו בהצלחתו. לרבי, שאינו כלכלן ואינו עורך דין, יש הכלים השכליים לראות את ההיקף הכולל של הנושא טוב יותר מאנשי המקצוע.
יתירה מזו: יודע השואל ומאמין שהרבי, שכל ימיו תורה ועבודת ה', מתקרב בריכוז השכלי שלו לתחום האינטואיציה הגובל ברוח הקודש, ודבריו אינם רק סיכום שכלי של דעתו, אלא אף משהו מעל זה. רצונו הכן לעזור, וחתירתו השכלית אל האמת נענים בסייעתא דשמיא המסייעת לו להגיע אל מעבר לטווח יכולת שכל אנוש. כך גם חושב בן הישיבה על ראש הישיבה הנערץ שלו, וכך חושב יהודי על גדול תורה אשר בעצתו הוא דורש…
ונסכם בקיצור:
רק התורה היא המחכימת פתי ומאירת עינים, ורק היא מעצבת את לומדיה. וכי יש עוד תורה כזאת בעולם? מקובל בין בני תורה שכאשר הם זקוקים לישוב דעת ולחשיבה נכונה, הם מתפנים ולומדים שעה – שעתים דף גמרא בעמקות מירבית ומתוך שִכחת עולם ומלואו. שכלם פועם באותו גל ובתהודה מושלמת עם הגיונה של תורה, והשכל מתיישר ומזדכך. אז ניגשים הם לטפל בענין הקשה הפרטי שלהם, כששכלם משמש מכשיר אמת שעבר זה עתה טיפול של כִּוְנוּן וְכִיּוּל.
ברור שלא כל אלו שנכנסו לשלב התחתון, הראשוני, במערכת החינוך של התורה, אף זכו לסיימה בהצלחה. אך גם כל אלה שנשרו לאורך הדרך, אף הם זכו למקצת מהמעלות שהתורה מעניקה ללומדיה, אם מעט ואם הרבה. לגמרי לא מקרי הוא שבסיפורים עממיים מופיעה דמות היהודי או הרב היהודי, כיועץ למלך או לשליט המקומי. וכי היכן יכול היה זה להשיג יועץ טוב ממנו?…
[13] ובהקשר לכך הובא בספר הנפלא 'בסוד עבדיך' (חלק י – עמוד קיז) לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א:
בעת אשר החל הגה"ק רבי פינחס מקוריץ – שהיה צעיר לימים – לנהוג את נשיאותו ברבים, הקים את בית מדרשו בעיר אוסטראה, ומכל עבר נהרו אליו טובי המוחות, אנשים יראים ושלמים…
באחת השבתות בא לבקרו הגה"ק רבי שמואל מקאמינקא. החזן – בשבת בבוקר – היה רבי פינחס, ובמשך כל התפילה לא גרע ממנו רבי שמואל את עיניו. כאשר החל רבי פינחס לומר 'הכל יודוך', קפץ לפתע רבי שמואל ממקומו, רץ בהתלהבות עצומה אל עבר העמוד, ונעמד לצידו של רבי פינחס, כשאינו מסיר את עיניו ממנו, עד תום התפילה…
לאחר התפילה, הזמין רבי פינחס את רבי שמואל לקידושא רבה במעונו. שני הצדיקים יצאו ביחד ואליהם התלוו כל יתר המתפללים לאותה מסיבה של צדיקים.
תוך כדי ה'קידוש', נענה רבי שמואל קֳבָל עַם ואמר: באמת, לא יכולתי עד כה להסכים עם העובדה, כי יכניס את עצמו, אברך כה צעיר, בעובי הקורה של הנהגת עדה! גם עם כל המעלות והמדרגות, הרמות והנשגבות, אשר ראיתי בו…
ברם, היום, בעת תפילת 'הכל יודוך', הבחנתי והיכרתי בעליל, כיצד מקשר הצדיק הזה בתפילתו, את כל הברואים כולם, אשר מן הארץ מתחת ועד השמים ממעל, וכולם מתאחדים ביחד עמו, להודות להלל ולשבח לבורא עולם, ברוך הוא וברוך שמו…
אמרתי, איפוא, אל לבי: אדם, אשר מקנן בקרבו כח אדירים שכזה, לקשר את כל הנבראים כולם, ולעורר את חיותם לאהבת ה' ולעבודתו – כל שכן וכל שכן, שיש בו די כח, כדי לקשר את תלמידיו, חסידיו ואנשי שלומו, ולעורר את חיותם בקרבם לעבודת אל חי…
הואיל וכך, ראוי הוא, אכן, ולו נאה ולו יאה להיות מנהיג בישראל!…
[14] וכן על ידי לימוד תורה יש בכחנו לקשר עליון בתחתון. ונרחיב:
אחרי תקופת הגאונים החלה תקופת רבותינו בעלי התוספות, אשר עסקו כל ימיהם בתורה הקדושה בביטול כל ההויה ובמסירות נפש לה' ולתורתו, ובגודל קדושתן וכח תורתם זכו לברר את האור מן החושך, ולהמשיך גילוי אלקות לעולם, וזכו לחדש חידושי תורה לאמיתה של תורה, ודבריהם נעשו חלק מחלקי התורה, אשר יש בהם כל קדושת התורה הקדושה!
ולומדין תורתן לא רק בארץ מתחת בעולם הזה – בישיבות ובבתי מדרשות, אלא גם בשמי שמים העליונים לומדים את דברי תורתם שלמדו במסירות נפש בקדושה וטהרה ביגיעות עצומות וקיימו בעצמם 'אדם כי ימות באוהל' – שהמיתו עצמן ושברו כל תאוות עולם הזה ולא נהנו מהעולם הזה כלום.
וכתב הגה"ק רבי ישראל מקוזניץ זיע"א (תיקוני הזוהר עם ביאור אור ישראל, חלק א – עמוד תצ): מסכת חגיגה עוסקת בסוגיות של תרומה וקודש והמעלות שיש בין מדרגה למדרגה. ובאמת בפנימיותה היא עוסקת במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, ללמד את בני הנביאים איך לעשות יחודים לעלות ולראות את פני האדון ה'.
ודע, שבדיבורי התוספות המובאים בסוגיות הללו טמון הדרך – שלב אחרי שלב – כיצד אפשר לזכות לכך גם בימינו, מכיון שהתוספות הם בסוד יוסף, והם בקושיות רצים, ושבים בתירוצים – "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א, יד) – בזה הם מבררים את האור מהחושך.
ובמאמר המוסגר: אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה לומד הרבה את מסכת חגיגה, ופעם אחת אמר: מסכת חגיגה כוללת בתוכה את כל הנהגת העולם.
סיפר הגה"ק רבי יחזקאל רוטר זיע"א (והובאו דבריו בקיצור שולחן ערוך עם סיפורים חסידיים, חלק ד – עמוד יא), וז"ל: כשבא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בפעם הראשונה להונגריה, נכנס לעיר פרשבורג. אז כיהן שם כרב, הגאון המפורסם רבי מאיר ברבי ז"ל, שהיה מתנגד לחסידות ולתלבושת החסידית. כשנכנס אליו הצדיק מברדיטשוב היה הרב מעיין בתוספות שזה שלשה ימים שהיה מתקשה להבין דבריהם. כשראה את הצדיק נכנס אליו נתן לו שלום בשפה רפה כדרך המתנגדים. כשראה הצדיק מברדיטשוב שהרב מתקשה בפירוש התוספות, שאל אותו: מה קשה לכבודו בסוגיא זו? אמר לו הרב: איני מבין תירוצו של הר"י שבתוספות. התחיל הצדיק מברדיטשוב, כדרכו בקודש, לומר בהתלהבות עצומה: "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה…" (תהלים כד, א), והתלהב כל כך באמירתו כמו רבי עקיבא בשעתו, 'כשהיה מתפלל, אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת' (ברכות לא.).
כשגמר את המזמור התחילו שניהם מסתכלים בתוספות, והנה דברי התוספות מובנים מאליהם, והיה הרב מתפלא מאוד. מתחילה לא ידע פירוש בדברי התוספות, ועכשיו אינו יכול לעמוד על דעתו של החסיד – האורח הזה. איזו שייכות יש לאותו מזמור שבתהלים לדבריהם המוקשים של התוספות? ומהי ההתלהבות העזה הזאת, אשר כמותה לא ראה מימיו?
והרב פנה אליו ושאל אותו: מה הקשר בין תהלים לתוספות?
ענה לו הצדיק: דע לך אהובי הרב כי יש מאה וחמשים בעלי תוספות, ויש מאה וחמשים מזמורי תהלים, ולכל בעל תוספות מזמור תהלים המכוון לנשמתו, לפיכך מי שמתקשה בהבנת דברי תוספות צריך לומר אותו המזמור שבתהלים השייך לאותו בעל התוספות ולבקש אותו שימחול לבוא ולהגיד לו פירוש במאמרו בתוספות. אז מטריח את עצמו בעל התוספות ובא מעולם העליון ומסביר את דבריו שבתוספות, ותו לא.
[וביאר הגה"ק רבי חיים אלעזר, האדמו"ר ממונקאטש (דברי תורה, מהדורא תמינאה – אות לב), כי מזמורי התהלים בכללם הם מדוד מלכנו זיע"א שהוא שורש המלכו"ת פה – תורה שבעל פה קרינן לה, והתורה שבעל פה הוא בעיקר לפלפל ולסלסל לעיין ולחדש, וזהו דרך הקודש שיסדו אבותינו בעלי התוספות זיע"א לפלפל בעומק סוגיות הש"ס, על כן שורש נשמותיהם בתהלים].
השתומם הרב ואמר לו לצדיק: אם באמת יודע כבודו לקשר את התהלים עם בעלי התוספות ויודע להמשיך אותם לכאן, עד שבעל התוספות בא אליך להסביר לך את דבריו, הרי יכול היית להיות רב בלמברג (הקהילה היהודית הגדולה ביותר באותו זמן)?
ענה לו הצדיק: מה חושב כבוד הרב ששררות ורבנות אנו מבקשים? רבינו הקדוש הבעש"ט, ציוה עלינו לכתת את רגלינו מעיר לעיר ומכפר לכפר להראות לבני ישראל את דרך האמת בלימוד התורה. לא די בכך ללמוד כדי להיות גאון בתורה, אלא עלינו להתקשר על ידי התורה הקדושה עם כל נשמות עם ישראל. ועל ידי זה שאנו מתקשרים ממש נפש בנפש רוח ברוח נשמה בנשמה עם הנשמות הקדושות של התנאים, האמוראים ובעלי התוספות, אנו מתקשרים ממש נפש בנפש רוח ברוח נשמה בנשמה בה' יתברך, כביכול. "ואתם הדבקים בה' אלהיכ"ם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד).
[15] ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה ו – אות ב).
[16] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (בצור ירום, חלק יב פרק מח – עמוד 155 מהדורת תש"פ), וז"ל:
כאשר האדם רוצה להתקדש הוא צריך לדעת שהוא הולך לקראת נסיונות, מי שסבור שעבודת ה' תבוא לו בקלות, דהיינו שממילא הוא יהיה תלמיד חכם וממילא הוא יהיה קדוש, בלי עבודה מצידו – הוא זורע רוח, רק מי שלוקח בחשבון שהוא יוצא למלחמה קשה מאוד מאוד עם יצר הרע, הוא יצליח.
לכן בני תורה שיודעים מה זה טהרה ומה זה קדושה, היצר הרע מנסה להכשיל אותם בכל דבר קטן, על כן הם צריכים זהירות רבה ועבודה מתמדת כדי לעמוד מול היצר הרע, וזה מה שעושה אותם לאנשים קדושים.
דוגמא לדבר מצינו אצל בעלי תשובה, כשהם עדיין לא היו שומרים תורה ומצוות, הרבה דברים לא היו מפריעים להם כלל, אבל לאחר שה' זיכה אותם לעשות תשובה, פתאום מתחילים להתעורר אצלם כל מיני נסיונות בעניינים של קדושה וכדומה.
והסיבה היא שכל זמן שהאדם היה בצד של היצר הרע, לא היה ליצר הרע שום ענין להתגרות בו, אבל כאשר האדם מתחיל להתקרב לקדושה, הוא שם לב שהאדם מתרחק ממנו, ואומר לו: 'ברחת לי?! בוא אני אטפל בך!'
לכן יש לבעלי תשובה הרבה נסיונות. אמנם בראשית דרכם – שנה שנתים ראשונות – הם קמים מוקדם לתפילה, והם ראשונים לכל דבר מצוה, אולם אחר כך בדרך כלל הם נמצאים בירידה, לדוגמא הם מחפשים מנין לתפילת שחרית בשעה אחת עשרה.
איך זה יכול להיות? אלא שהיצר הרע ראה שהם ברחו לו מהידים, ולכן הוא עומד להם בכל המקומות של הקדושה, מפריע להם בתפילה, מפריע להם בטהרת המשפחה, מפריע להם בתאות האכילה, מפריע להם במחשבה נקיה, הוא 'נכנס להם' בכל הזויות האפשריות כדי להפיל אותם למקום שהיו בהתחלה.
לכן אמרו חז"ל (ברכות לד:): במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. כי מהצדיקים מזמן הוא כבר התייאש, הוא לא מתעסק אתם, כיון שהוא לא יכול עליהם.
את מי הוא מחפש? את הבעלי תשובה שאותם הוא מכיר כבר מקדמת דנא, ומעמיד אותם בנסיונות רבים, ובגלל המלחמה המתמדת שיש להם עם היצר הרע, הם זוכים בסופו של דבר למדרגות גבוהות…
ולתוספת הסבר: עלינו לדעת שקשיים הם סולמות, שנסיונות הם סולמות, אתגרים. אין דרך אחרת לעלות, רק על ידי סולמות. גם אם הסולם נראה לנו עומד עקום, כך היא דרכה של העליה. 'ויהי אור', תמיד קודם האור צריך להיות 'ויהי' – לשון צרה צמצום והעלם. רק כך נולד האור, רק כך נקלט האור.
כל אחד והסולם שלו, כל אחד והנקודה שעמה הוא נוגע ומתקשר בה'. כאשר זה לא קשה, זה לא נסיון, כאשר זה לא נסיון זה לא סולם. כאשר אנו הולכים בלי נסיונות, בלי אתגרים, אנו לא הולכים. רק מסתובבים וחוזרים לנקודת ההתחלה. אולי נדמה לנו שאנו עולים אך אנו נשארים למטה – כמקודם.
כל נסיון שמגיע אלינו מן השמים – ולא שחלילה אנו גורמים אותו לעצמנו – מגלה לנו על האימון שהקב"ה מאמין בנו. על הכחות שיש בנו. כאשר אנו רואים שהורים אוהבים, הרוצים לגלות את כח ההליכה שבבנם, מתרחקים ממנו וממריצים אותו ללכת לבד. אנו יודעים שההורים מאמינים בילד שיש לו יכולת ללכת. הנסיון מגלה לנו על האימון שהם מאמינים בו.
כך כאשר הקב"ה מעמיד אותנו באתגר ונסיון הרי בזה מתגלה האהבה והאימון של הקב"ה בנו.
כל נסיון הוא סולם לעלות נשמות. אך הנסיון הוא גם סולם להוריד, להוריד שכינה לתחתונים. כאשר יעמדו כל הסולמות של כולנו נוכל להוריד שכינה למטה. אזי יתקיים היעוד להיות לו יתברך דירה בתחתונים…
[17] ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה ו – אות ה).
[18] נעימות נצח (חלק א – עמוד שכה ועמוד שכט) לגאון הרב חיים מנחם קרמר שליט"א.
[19] בשעה שביקש הקב"ה לגלות את עצמו לעם ישראל, גילה את עצמו בשם הזה, וכך אמר למשה רבינו: "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶ"ה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, יד).
[20] השם אהי"ה (כשהוא רשום כך) עולה בגימטריא 21. והנה, לשם הזה – כמו כל שם קדוש – ישנן כמה אפשרויות כתיבה, ואחת מהאפשרויות הכתיבה נקראת 'אחוריים'. והיינו שבכל אות שמתקדמים חוזרים אחורה.
ולענייננו: אחוריים של שם אהי"ה, הוא: א'. א"ה. אה"י. אהי"ה. וזה עולה בגימטריא 44, בדיוק כמו הגימטריא 'דָם'.
[21] נעימות נצח (חלק א – עמוד רצז).
[22] וצריך להיזהר מאוד משפלות וענוה של שקר!
ובספרנו חלב הארץ (חלק ג – עמוד 95, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך:
כידוע, 'זה לעומת זה עשה האלהי"ם', וכנגד כל רגש של קדושה ישנו רגש של טומאה.
וכנגד רגש של שפלות דקדושה, ישנו רגש שפלות של טומאה. ורגש זה הוא סוד עבודה זרה הנקראת 'עבודת פעור'. וכאשר הטומאה הזו מתגלה בלבו של האדם, האדם חש שאין לו שום חשיבות ושום משמעות! ובעקבות כך הרי הוא נחלש בעבודת השם, באומרו: 'מה אני ומה חיי וכו" ושאר לשונות שוא ומדוחים, ועל ידי כך לא מאמין בכחות העצומים שבו, וזה גורם לו שנתרחק מעבודת השם יתברך!
וזה לשון קדשו של הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (אוצר החיים – מצוה כט):
דע אחי, כל אלהי נכר, שורש טומאתן היא הגאוה, "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט, ג). ויש מין גאוה, הכנעה גדולה, שמכניע עצמו ובקרבו ישים ארבו לומר שאין כמוהו אלא שהוא יש לו גם מדת ענוה גם כן, נוסף על גדלותו, וזוהי עבודת פעור, קליפה קשה מאוד ומאוד, שלא יכול להכניע אותו, אלא משה רבינו, עניו אמיתי דקדושה, וכל עבודת אלהי נכר יש בשורש הגאוה, מלך עליון יעזור לנו למדת אמת, וישמרנו. וזהו סוד: "ויקבור אותו בגיא" (דברים לד, ו), י"ג אורות הזקן המכניעין הפעור, "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג, א), והבן היטב הדברים. ובזה תבין סוד: 'מבית הסורים יצא למלוך, מלך זקן וכסיל', כטעם מילחא כי סריא, כמו שביארנו לעיל. ואמר כי גם במלכותו, בעבודה זרה שלו, נולד רש בלא אל"ף, סוד הדעת חסרי הדעת, אל אחר איסתרס, ויש בזה אחיי אהוביי אוהבי ה', מטעמים מתוקים האיך להיזהר ממלך זקן וכסיל, אשר תולדה שלו הוא 'רש בלא דעת'.
מלך עליון רחם עלי ועל כל בית ישראל, ראה בשברון לבנו ודכאות רוחנו והשפלות אור נפשנו, ואל תביט במעשינו, כי מלכות הרשעה גוברת ומושלת, בכחך הגדול הכנע והשפל אותם, ורחם על עמך ישראל, מה אנו מה חיינו מה חסדנו מחול וסלח וכפר ויהיו מעשינו ומחשבותינו דבוקים וקשורים בך, ורצויים לפניך, נא חוס וחמול וכו', עיין עוד במה שהאריך שם בדברים עמוקים ומתוקים.
ונוסיף: בספר שיעורים והתוועדויות (שנת תשע"ג – פרשת חוקת). להגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, נכתב כך:
מאותה שעה שבה החטיא הנחש את האדם, השתשלשה ובאה לעולם, טומאה הנקראת: 'שפלות של שקר'.
טמא הוא אחד שאין לו כח לקום וליזום דבר גדול בחיים, הוא אדיש, הוא בשפלות של שקר.
הטמא, לא חי באמת, החיים חולפים לידו, והוא עומד מהצד ומסתכל באדישות… בעצלות ובכבידות!
והיינו: שכאשר מגיע לידיו ענין של רוחניות, לימוד תורה, עבודת התפילה וקיום המצוות, הוא נופל לעצלות ולכבידות ואי רצון לעשות, וגם אם הוא מתגבר ועושה הרי זה כמת!
וכאשר מגיע לידיו ענין גשמי, אכילה, עסקים וטיולים הריהו מקיים את זה בהתלהבות בחשק ובחיות!…
[23] וזה לשון ספר ליקוטי הלכות (הלכות אישות, הלכה ד – אות יט):
'מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, וחושב על תכליתו הנצחי באמת, אינו שב לאחור בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי כן מניחין אותו ליכנס לתוך הפתח, וחום היום לוהט אותו מאוד, ואף על פי כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האוהל של הצדיקים והכשרים עד שירחם מן השמים…
וזה "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר" (שמות לג, יא) – שאפילו כשהיה בבחינת 'נער', בבחינת מעשי נערות, אף על פי כן "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שם), כי אף על פי כן עמד אצל הפתח הרבה עד שדחק את עצמו לתוך האוהל ולא מש מתוכו'…
