פרשת פנחס | בכח תיקון חצות למשוך שפע עצום, גשמי ורוחני

אשרי הדבקים בצדיקים

סמוכים אנו ליום הילולתו של רבם ומאורם של ישראל, איש אלקים קדוש, רבינו חיים בן עטר זיע"א – המפורסם בכינויו 'אור החיים הקדוש' (על שם ספרו 'אור החיים' על התורה) – בתאריך ט"ו בתמוז תק"ג.

וידוע שכאשר מדברים בשבחו של צדיק בכלל, וביום הילולתו או בימים הסמוכים לה בפרט, מעוררים את זכותו העצומה של הצדיק, והוא נעשה מליץ יושר על אלו שיושבים ועוסקים בשבחו.

ובפרט על אלו הקשורים אליו והדבקים בו ובתורתו,^[1] שנחשב להם כאילו הם דבוקים בשכינה הקדושה, וכפי שדרשו חז"ל (כתובות קיא:) את הנאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים ד, ד), על כל מי שדבק בתלמידי חכמים אשר 'מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה', ומאחר שדבוק הוא בהקב"ה הרי אין מאושר ממנו בעולם, ולא יחסר לו כל טוב הן בגשמיות והן ברוחניות, ויזכה לשפע של ברכה והצלחה ובריאות ופרנסה טובה, וכל מילי דמיטב.

ובפרט מי שזוכה להיות דבוק בתורתו של רבינו אור החיים הקדוש ולקבוע לעצמו סדר לימוד קבוע בתורתו, שזוכה לשפע גדול ברוחניות ובגשמיות.

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פינחס – מאמר ו):

ספרים יקרי ערך הותיר אחריו רבי חיים בן עטר בכל מקצועות התורה, אך גולת הכותרת של ספריו הקדושים היא ללא ספק ספרו 'אור החיים' על התורה.

ספר קדוש זה התקבל באהבה ובאהדה רבה בכל תפוצות ישראל על כל פלגיהם השונים באין חולק. כשם שעל התנ"ך אין עוררין, כך גם על ספר אור החיים אין עוררין. וגם מי שאינו יודע ללמוד בספרו, על כל פנים מודה ומכיר בקדושתו וצדקותו של הצדיק שחיבר אותו.

הפלא הגדול הוא, שאף על פי שרבינו האור החיים הקדוש היה מבני עדות המזרח, בכל זאת, מי שפעל גדולות ונצורות למען פרסום ספרו אור החיים היו דוקא אחינו בני אשכנז, ובפרט ה'חסידים' ההולכים בדרכו של מורינו הבעל שם טוב, כפי שכותב מרן החיד"א (שם הגדולים, חלק ספרים – מערכת א אות נד) בלשון קדשו:

'אור החיים' – פירוש התורה להרב המופלא חסידא קדישא מורינו חיים בן עטר. ונדפס בוויניציא סביב לחומש עם תרגום ורש"י. ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה, ונדפס עוד שני פעמים. ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד קדוש מורינו הרב ר' ישראל בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מורינו הרב ר' חיים הנזכר.

כאשר יצא לאור הספר אור החיים והגיע לידיו הקדושות של מורינו הבעש"ט, הופתע מאוד לגלות כי בספר זה הוטמנו עיקרי החסידות אשר עליהם השתית את דרכו הקדושה, 'דרך החסידות', על כן אימץ את הספר והמליץ בחום לכל תלמידיו וחסידיו להגות בו ללא הרף. בנוסף לכך גם העיד כי 'כל דבריו נכתבו ברוח הקודש'.

גם תלמידו הגדול של מורינו הבעש"ט, הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א, כשבא הספר אור החיים לידו בפעם הראשונה, נישקו וחיבקו ושיבח אותו עד למאוד, ופעם אף התבטא כי 'הלימוד בספר אור החיים מזכך את הנשמה כמו הלימוד בזוהר הקדוש, כיון שהמחבר היה נשמת משיח בדורו כמו רבי שמעון בר יוחאי בדורו'.

לכן, אני רגיל לומר, שכל יהודי שברצונו לזכות ליראת שמים אמיתית לעולם לא יפסיק ללמוד בספר אור החיים הקדוש.

כל מילה בספר הקדוש הזה זכה וטהורה, ויש בה כח לחולל בנפש פלאי פלאות ממש. אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו להתחבר לספר הקדוש הזה וללמוד בו בכל יום, ומתפללים אנו שהנהגה זו לא תיפסק מזרענו לעד ולעולמי עולמים.

בצעירותי למדתי בישיבה בירושלים. כמרוקאי מבטן תמיד אהבתי לשתות תה, ובפרט לאחר סעודת שבת, אך בישיבה שבה למדתי משום מה לא היה תה בשבת.

בהגיע ליל שבת, לאחר הסעודה חשקה נפשי ללגום תה חם, ונודע לי שבבית המדרש 'תולדות אהרן' הנמצא במרחק מה מהישיבה ישנו דוּד גדול מלא בתה חם, על כן שמתי פעמי לעבר אותו בית מדרש.

בהגיעי לבית המדרש האמור, ראו עיני מחזה נפלא אשר שבה את לבי – עשרות אברכים שיושבים ועוסקים בשמחה בספר אור החיים על פרשת השבוע. בהמשך הערב נודע לי שבכל ליל שבת מתאספים כל החסידים ועוסקים בדברי האור החיים הקדוש במשך כל הלילה או רובו, ולא מניחים את הספר עד שמסיימים את כל מה שכתב על אותה פרשת שבוע שבה אוחזים. מני אז דבקה גם נפשי בלימוד אור החיים הקדוש.

מקובל בידינו מפי צדיקים שלרבינו האור החיים הקדוש לא נולדו ילדים משום שהשקיע את כל טיפי מוחו בתוך ספרו הקדוש אור החיים. לכן כל מי שחפץ לזכות לזרע של קיימא, יקבע לעצמו סדר לימוד בספר אור החיים דבר יום ביומו, ובזכות זה יראה בעזרת ה' ישועה גדולה.^[2]

ומכיון שכך, נלמד קטע מפירושו לפרשת השבוע, פרשת פינחס…

אך לפני כן, הקדמה קצרה…

 

שלשת המניינים הראשונים

בשיחה שמסר הגאון רבי אלחנן סורוצקין, אמר כך:^[3]

ב-ט"ו בניסן יצאו עם ישראל ממצרים, ומאז, בתוך שנה אחת הם נמנו (נספרו) שלש פעמים.

המנין הראשון היה בעת יציאתם ממצרים, ואז היה מניינם שש מאות אלף, וכמו שנאמר: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז).^[4]

המנין השני היה אחר יום כיפור, כאשר ירד משה מן ההר עם בשורת המחילה על מעשה העגל והציווי לעשות המשכן, ואז היה מניינם: "לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (שמות לח, כו).

ואחרי חנוכת המשכן, נמנו עם ישראל בפעם השלישית, ושוב יצא בדיוק אותו המספר, וכמו שנאמר: "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו).

וכשמתבוננים בשלשת המניינים, מתעוררת שאלה:

מדוע בשני המניינים הראשונים, מסתיימת הספירה בפסוק אחד, ואילו במנין השלישי, המופיע בפרשת במדבר, משתרעת הספירה (כמעט) על פני פרשה שלימה, ספירה מפורטת ומדוקדקת –

'לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם', ו'בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת'. ולא רק 'לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם' ו'בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת', אלא כל שבט ושבט נמנה בפני עצמו, ואחר כך סיכום כללי של כל השבטים יחד. ושוב ציווי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד" (שם ב, א-ב)…

ושוב פירט את המספרים של כל שבט ושבט, וסכום כולל לכל המחנות – "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (שם פסוק לב).

ועוד מנין מיוחד לשבט לוי, 'מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה', ואחר כך מנין הבכורים, ושוב מנין הלויים – "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (שם ד, ג), במניינים נפרדים ל-ג' משפחות הלויים – גרשון קהת ומררי…

כמעט כל פרשת במדבר (מראשון ועד שביעי) עוסקת במניינם של עם ישראל ושבט לוי…

ויש להבין את כל המראה הגדול הזה, שהתורה האריכה בזה והקדישה פרשה שלימה למנין בני ישראל.

וההסבר הוא פשוט:

כשעם ישראל יצאו ממצרים עדיין לא היתה להם חשיבות כל כך, וכמו שטענו המקטרגים ואמרו: 'הללו (המצרים) עובדי עבודה זרה והללו (ישראל) עובדי עבודה זרה'.

וגם כעבור 05 יום, כשקיבלו תורה, ונעשו לעם, חזרו וחטאו בעגל, ושוב הפסידו את מעמדם…

אך לאחר שנבנה המשכן, עלו עם ישראל והתעלו, ונחשבו ככלה הנכנסת לחופה!^[5]

ואז נהפכו 'שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים', ו'כֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה', האלמונים והמספרים, ל'מִסְפַּר שֵׁמוֹת', 'לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם', כל אחד מהוה 'שֵׁם' בפני עצמו, בחינת: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז, ד) –

כל יהודי הוא כמו כוכב בשמים (שאם כי הם נראים בעינינו כנקודות קטנות, הרי הם כל אחד עולם בפני עצמו, ולכל אחד ואחד תפקיד מיוחד, שהועיד לו הקב"ה בעולמו), והם 'יוֹצְאֵי צָבָא' – צבא ה', ומסודרים במחנות ודגלים, הסובבים את אוהל מועד – מקום משכן השכינה, דוגמת כסא הכבוד, שמלאכי מעלה סובבים אותו מ-ד' רוחות השמים, כמו שראו בהיגלות כבוד מלכותו בהר סיני…

ולכל יהודי ויהודי יש מקום מיוחד במארג השמימי הזה, ומוטל עליו להאיר את העולם באור התורה והקדושה!

וכדי להעביר את המסר הזה, הקדישה התורה פרשה שלימה!^[6]

 

כיצד מחזירים פקדון

שלשים ושמונה שנים עברו מאז, וב- א' בניסן שנת 8842 לבריאת העולם, החלה השנה ה-04 ליציאה ממצרים.

כעבור עשרה ימים (ב-י' ניסן) נפטרה מרים, והבאר הסתלקה.

המחסור במים הכניס את עם ישראל ללחץ אטומי, והם החלו לריב עם משה, וכך נאמר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ… וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם" (במדבק כ, ג-ה)…

משה רבינו ראה בצערם העצום של בני ישראל, והתפלל לה' יתברך. וה' אמר לו: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" (שם פסוק ח)…

רצונו של הקב"ה היה שמשה ידבר אל הסלע שיתן את מימיו, והסלע יתן, ובכך יתעוררו עם ישראל לעבוד את הקב"ה בחשק ובהתלהבות.^[7]

אולם בפועל משה רבינו לא דיבר אל הסלע אלא היכהו, כמו שכתוב: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (שם פסוק יא).

ועל כך שמשה רבינו היכה את הסלע ולא דיבר אליו, הקפיד הקב"ה ואמר לו: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (שם פסוק יב) –

בעקבות חטא הכאת הסלע נגזר על משה ואהרן שישארו במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ.

ובאמת, כעבור 011 ימים (בערך) מהכאת הסלע, נפטר אהרן ונקבר בְּהֹר הָהָר…

מֵהֹר הָהָר המשיכו עם ישראל במסעם אל ארץ ישראל, בדרכם 'הורידו' את סיחון ועוג, ניצלו מידי בלק ובלעם, והגיעו סמוך לגבול…

ואז התגלה הקב"ה למשה ואמר לו: כשקיבלת את ההנהגה, קיבלת את עם ישראל במנין, ועתה שהגיע זמנך להיפטר מהעולם, אתה צריך להחזירם במנין.^[8] ולכן ספור את עם ישראל ואמור לי מה מניינם…

משה רבינו מנה את ישראל ועלה מניינם ל"שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים" (שם כו, נא).^[9]

וגם צורת המנין הזו היתה כעין המנין שהופיע בפרשת במדבר, המונה את המשפחות ואת מנין האנשים.

ולאחר שמנתה התורה את שבט ראובן, שבט שמעון ושבט גד, היא מגיעה לשבט יהודה…

וכאן נטל אור החיים הקדוש את קולמוסו וכתב סודות נעלמים. ונביא מעט מדבריו…

 

'יְהוּדָה' – השם הכללי

שבע עשרה שנה שהה יעקב אבינו בארץ מצרים, וכמו שנאמר: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית מז, כח).

והתורה הקדושה, תורת אמת, הגדירה את השנים הללו בתור 'חַיִּים' ('וַיְחִי יַעֲקֹב')! כי באותן שנים הוא זכה, לעלות ולהתעלות למקומות כמוסים ונעלים, למקומות שעליהם נאמר: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ז)…

שבע עשרה שנה הסתיימו, ויעקב אבינו בן ה-741, הרגיש לפתע הרגשה חדשה שמעולם לא חש כמותה, מעולם לא שיער ששייך כמותה… אור עליון, נשגב ונעלם, מתוק וערב, מילא את כל ישותו…

אורות, הארות ומוחין דגדלות, השתלשלו והאירו משמי שמי קדם… נועם עליון ושלוה עילאה שלא מעלמא הדין השתוררו מסביב…

הלב התמלא ברגש שמחה בעוצמה לא מוכרת, בעוצמה אדירה, עד שזו גלשה מלבו וזרמה בחוזקה בכל העורקים, הגידים והנימים – מנקה, מטהרת, מזככת ומקדשת כל קשר לגשמיות…

ויעקב אבינו, הבין שהגיע היום, אותו יום שכל ימי חייו נכסף והתגעגע אליו – יום הפטירה!

ואז, לפני שיאחר את המועד, הוא הזעיק את כולם: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו" (בראשית מט, א), ובירך אותם – "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (שם פסוק כח).

והנה בברכתו ליהודה הוא אמר כך: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (שם פסוק ח). ומצאנו לחכמינו הקדושים שביארו את דבריו של יעקב ליהודה, כך:^[10]

יש לי י"ב בנים, כולם קדושים וטהורים, ומכל אחד מהם עתיד לצאת שבט שלם. והנה, בוודאי שכל בני אותו השבט יקראו על שם אביהם – בני שבט ראובן יקראו ראובנים, בני שבט שמעון יקראו שמעונים… אך בכל זאת הרי כולכם עם אחד, ומכיון שכך אתם צריכים שם אחד שיכלול את כולכם.

והנה, לכאורה הכי מתאים לקרוא לעם על שמי: 'יעקובים' או 'ישראלים', אבל בכל זאת רצוני שהעם יקרא על שמך (בתור שם כללי) – 'יהודים'!

ומברכתו של יעקב נקראים עם ישראל בשם 'יהודים'!^[11]

שנים חלפו, והגיע עת הפטירה של משה רבינו, ולפני מיתתו הוא מנה את עם ישראל, וכשהגיע למנין של שבט יהודה הוא החליט לגלות שם את המסלול האמור לעבור על עם ישראל עד היום האחרון.

וזה לשון האור החיים הקדוש על הפסוק: "בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר כו, יט):

'בְּנֵי יְהוּדָה' – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמוז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו ז"ל, למה נקראו ישראל על שם יהודה, אומרו: 'בְּנֵי יְהוּדָה' – הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע…

וממשיך אור החיים (שם) ומגלה…

 

אורות עליונים בבית המקדש הראשון

'בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן' –

ואומרו: 'עֵר וְאוֹנָן' – ירמוז לבית ראשון ובית שני, 'עֵר' – כנגד בית ראשון, על דרך אומרו: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה, ב), שהיה הקדוש ברוך הוא בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקודש.

'אוֹנָן' – הוא בית שני, וקראו 'אוֹנָן' – לשון אונאה, לפי שהיה חסר דברים העיקריים של בית המקודש (יומא כא:).

ונבאר את דבריו:

ארבעים שנה הלכו עם ישראל במדבר, וב-י' בניסן שנת 8842 לבריאת העולם, נכנסו לארץ, וכמו שנאמר: "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ" (יהושע ד, יט).

בארץ החלה תקופה חדשה של הנהגה: יהושע, זקנים ושופטים, והשופט האחרון היה שמואל (שנפטר בשנת 4882, והיינו 963 שנים אחרי הכניסה לארץ), ובימי שמואל ציוה אותו הקב"ה למשוח את שאול למלך, ואחר פטירת שאול הומלך דוד למלך על כל ישראל.

דוד המלך ישב על כסא מלכותו ואז עשה חשבון עם עצמו.

משה רבינו בנה את המשכן והוא שימש במדבר 93 שנה, ואחר שנכנסו עם ישראל לארץ העמידו המשכן בגלגל (שם מקום) 41 שנה (כל אותן שנים שכבשו ושחילקו את הארץ). ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ו-963 שנה עמד משכן שילה, וכשמת עֵלִי הכהן, חרב.

ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל – חרב. ובאו לגבעון – ובנו שם מקדש, וכל אותו זמן השכינה היתה שורה ביריעות עיזים…

עד מתי – הרהר דוד המלך – תמשיך השכינה לשרות בתוך יריעות עיזים?

ולכן התעורר לבו למצוא מקום קבע לשכינה הקדושה, ומיד הוא קרא לנתן הנביא ואמר לו: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִי"ם יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל־ב ז, ב). ולכן אני רוצה "לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵי"נוּ" (דברי הימים־א כח, ב), ונתן הנביא אמר לו: 'רעיון טוב'.

הגיע הלילה והקב"ה התגלה לנתן הנביא ואמר לו, לך עכשיו לדוד המלך ותאמר לו: "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (שם פסוק ג).

וממשיך הקב"ה ואומר לנתן הנביא, הסיבה שאני שולח אותך עכשיו כי דוד המלך הוא זריז מאוד, חושב ועושה! על כן הזדרז ולך אליו עוד הלילה לפני שישכור פועלים, ולפני שידור נדר שהוא יבנה.

נתן הנביא בא לפני דוד ואמר לו את דברי ה', והוסיף ואמר: הואיל וחשבת לבנותו, בנך "אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ" (שמואל־ב ז, יב)… "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי" (שם פסוק יג), ולמרות שבנך יבנה אני כותבו על שמך – "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" (תהלים ל, א).

וכך היה, שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון, ובו התגלתה הארה גדולה ועצומה – הארה הנקראת 'עֵר' (מלשון עירנות), וזה שנאמר: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה, ב) –

ופירש רש"י (שם):

'אֲנִי יְשֵׁנָה' – כשהייתי שלוה ושקטה בבית ראשון נואשתי מעבוד הקב"ה כישנה ונרדמת. 'וְלִבִּי' – זה הקב"ה. 'עֵר' – הקב"ה שהוא 'צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי' ער לשומרני ולהטיב לי!^[12]

ארבע מאות ועשר שנים עמד בית המקדש על מכונו, ובתשעה באב שנת 8333 לבריאת העולם, הוא נחרב, ועם ישראל יצאו ל-07 שנות גלות…

 

מספיק לישון בעמידה

בשנה שניה למלכות דריוש הפרסי (הנקרא 'דריוש אוקסירקוס') נשלמו שבעים שנה לחרבות ירושלים, והגיעה העת של בית המקדש להיבנות.

אך היהודים שזכו ושבו לארץ ישראל מגלות בבל ישבו בה בפחד וביאוש, והיו מתרשלים ואומרים: עדיין לא באה העת לבנות הבית!

אמנם בשמים ידעו כי הגיע הזמן! הושלמו שבעים שנות הגלות! "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהלים קב, יד), ונאמר: "עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר" (שיר השירים ב, י-יא) – אלו שבעים שנה שעשו ישראל בגולה. "הַגֶּשֶׁם חָלַף" (שם) – אלו חמישים ושתים שנה משחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים.

"הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" (שם פסוק יב) – דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו. "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" (שם) – הגיע זמן של ערלה שֶׁתִּזָּמֵר, הגיע זמן של רשעים שישברו, שנאמר: "שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים" (ישעיה יד, ה), הגיע זמן של בבליים להישמד, הגיע זמן בית המקדש שיבנה!

"הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ" (שיר השירים ב, יג) – אלו הסלים של ביכורים. "וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" (שם) – אלו הנסכים.^[13]

אך עם ישראל ישבו אדישים, חסרי מרץ, והקב"ה רצה להעירם, והיסורים החלו לנחות…

ומכיון שמטרת היסורים היתה לעוררם, לכן קיבלו יסורים המרמזים על הצורך לבנות את בית המקדש, ולהחזיר את העבודה למקומה: בהבאת הביכורים, והקרבת נסכים, והבאת מנחות, ולכן…

היו זורעים הרבה, וכדי לרמז להם על ביטול הבאת ביכורים – צמח מעט. היו אוכלים, וכדי לרמז להם על ביטול מנחות – לא היו שבעים. שותים יין, וכדי לרמז להם על ביטול נסכים – לא היו מרגישים את טעמו. לובשים בגדים, וכדי לרמז להם על ביטול בגדי כהונה – לא התחממו. והמשׂתכר (במסחר) משׂתכר אל צרור נקוב…^[14]

והיה הקב"ה מרמז, ולא היו נרמזים, ולא מבינים. עד ששלח הקב"ה את נביאיו להעירם מעלפונם הרוחני…

בשנה השניה לדריוש המלך, ב-א' אלול – "הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ"ת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת… עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ, וּבְנוּ הַבָּיִת, וְאֶרְצֶה בּוֹ ואכבד (ואנחנו קוראים 'וְאֶכָּבְדָה') אָמַר ה'!" (חגי א, א-ח)

וישמע זרובבל ויהושע הכהן הגדול וכל שארית העם בקול ה', וייראו העם מפני ה' ומהעונש המיועד. ויחמול ה' על בניו הנכשלים והאבודים, ויחזקם חגי בשם ה' לאמר: "אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה'" (שם פסוק יג).

ויער ה' את רוח זרובבל ואת רוח יהושע הכהן הגדול ואת רוח כל שארית העם, ויבואו ביום כ"ד אלול – ומבלי רשיון המלך, ועל אף הדת אשר ניתנה שלא לבנות – ויתחילו מסתתים באבנים ומנסרים עצים למלאכת בית ה'.

ומשהתחיל הקב"ה להאיר להם, לא פסק… וב-כ"א בתשרי היה דבר ה' שנית ביד חגי הנביא לחזקם לאמר: הלא אתם הנשארים מן הגולה ואשר עיניכם ראו את הבית הראשון בכבודו, הנה אתם שזוכרים את בית המקדש הראשון בתפארתו, הבית הזה שאתם בונים הוא כאין בעיניכם. אך אל יפול רוחכם, כי תורתי עמכם, ועוד דברי בפי הנביאים…^[15]

אך למרות שהקב"ה בנה שוב את בית המקדש, הוא היה רחוק מאוד מהמדרגה של בית המקדש הראשון! והיו חסרים בו חמישה דברים!^[16]

ולכן ההארה שהתגלתה בבית המקדש השני נקראת 'אוֹנָן' – מלשון אונאה, לפי שהיה חסרים בו כמה מהדברים העיקריים של הבית המקודש…

 

הכיבוש של הטומאה

"וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר כו, יט).

ממשיך האור החיים הקדוש (שם) ומסביר:

ואומרו: 'וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן' – הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא 'מיתה' שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות, ומלא טומאת הקליפה הנתונה בו כידוע…

ואומרו: 'בְּאֶרֶץ כְּנָעַן' – רשם מקום המקודש, כי הוא בארץ כנען, ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס"מ הנקרא 'כְּנָעַן'.

ונבאר את הדברים:

עיקר הבריאה היא החיבור של הגוף עם הנפש, ורק כאשר מתחברים הגוף והנפש יחד, הם מקבלים את התואר 'חַיִּים'.^[17]

וגם בבריאה של בית המקדש, עיקר הבריאה זה חיבור בנין בית המקדש עם האור האלקי השורה ומתלבש בתוכו.

וכאשר הסתלק האור ונשאר רק הבנין – זה נקרא בשם 'מִיתָה'.

אך זה לא היה האסון היחיד שקרה בעקבות חורבן בית המקדש!

בית המקדש לא רק נחרב, אלא גם נכבש! כחות הטומאה כבשו את כל ההשפעות שהיו בבית המקדש, והכניסו אותם לרשותם!

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, בין המצרים – מאמר ב), וז"ל:

במגילת איכה נאמר: "גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל" (איכה ב, ג), ומבאר המדרש (איכה רבה, פרשה ב – אות ו) שמצינו בתנ"ך עשר קרנות המורות על כבודם ותפארתם של עם ישראל.^[18]

לפני שחטאו עם ישראל והיה בית המקדש עומד על תילו בכבודו ובתפארתו, כל עשרת הקרנות הללו היו נתונות בראשן של עם ישראל!

בתוך ראשן של ישראל האירו והתגלו מוחין קדישין ושמחין מאור עשר הקרנות, דהיינו עשר כחות חזקים של קדושה ואור, וכל קרן מורה על מדה אחרת של קדושה וטהרה שהופיע בקרב ישראל.^[19]

אך משחטאו – ניטלו מהן כל הקרנות הללו. וזהו שנאמר במגילת איכה: 'גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל' – כלומר, מחמת שחטאו ישראל ונחרב בית המקדש, גדע הקב"ה בחרון אפו את כל עשרת הקרנות שהיו לישראל.

ומשנלקחו הקרנות הללו מעם ישראל – ניתנו לאומות העולם, כמו שמסופר בספר דניאל (פרק ז) שבשנה הראשונה למלכותו של בלשאצר מלך בבל ראה דניאל בחלום הלילה ארבע חיות גדולות, משונות במראיהן זו מזו, והחיה הרביעית היתה משונה יותר מכולן, ובעלת חוזק רב ואימה יתירה, ולה עשר קרנים.^[20]

ומהכח העצום שקיבלה הקליפה היא החלה לשלוט על ישראל!

מאותה עת שבו חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו, ונוטל כבוד מבית חיינו, וגלינו מארצנו ומנחלת אבותינו אל בין שבעים האומות, נהיינו דחופים, סחופים, ומפוזרים בכל פינות וקצות תבל, ונכנעים תחת כל אומה ולשון…

ובמחנה הטומאה שורר שמחה וצהלה, בראותם כיצד בן הגבירה [ישראל עם הקודש – נבחרי הבריאה והעולמות כולם], נכנעים תחת בן השפחה הבזויה והמאוסה [בני האומות הרשעים].

וכבר זה שנים רבות שבעוונותינו הרבים נתקיים בנו: "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ" (תהלים מד, כו), מאיגרא רמא – צל הגבירה – השכינה הקדושה, לבירא עמיקתא – צל השפחה הדלה הבזויה והמאוסה.

ולא עוד, אלא שבני ישראל נתונים למרמס תחת כפות רגלי הרשעים לעבדים ולשפחות, וכל טרחם ויגיעם של ישראל לוקחים האומות בני השפחה הבזויה ביד חזקה, ובפרט בגלות אדום שארוכה וקשה מכל אשר היו לפניה, אשר בני השפחה המאוסה רודים בבית ישראל בחוזקה ובית ישראל מוכים ונהרגים, נשחטים ונשרפים, על קדושת ה' הגדול והנורא בעבור אהבתם הכנה לה' יתברך…

וברשותכם נרחיב עוד…

 

המאבק – סוד הנדנדה

מאבקי הכח בין הקדושה לטומאה, הם מאבקים עתיקים מימות עולם. החל מהמאבק הראשון בין אדם הראשון לנחש, ועד המאבק האחרון שיהיה בין מלך המשיח לארמילוס רשיעא.^[21]

והמאבק ביניהם הם בסוד הנדנדה, שבו רק אחד יכול להיות למעלה!

וכמו שאמרה הגמרא הקדושה (מגילה ו.):

קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמן! ישבו שתיהן – אל תאמן! חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן! שנאמר: "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יחזקאל כו, ב), אם מליאה זו – חרבה זו, אם מליאה זו – חרבה זו!

ורב נחמן בר יצחק למד את היסוד הזה מהפסוק: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה, כג) – לא ישוו בגדולה כשזה קם זה נופל.

יש כאן מערכה נצחית של 'מי ימלוך'. כאשר הטומאה רוצה לעלות לגדולה, היא מוכרחת להוריד את עם ישראל מגדולתו ומעלתו. העליונות של ישראל, עומדת לה בדרכה, ואינה מאפשרת לה לשלוט בעולם…^[22]

ומכיון שעתה הושפלה הקדושה עלינו להשתתף בצערה…

 

כל המתאבל על ירושלים זוכה…

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בין המצרים – מאמר א):

עומדים אנו בימי בין המצרים. ימי בין המצרים הם שלשת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז לבין צום תשעה באב. בימים אלה נכנסו האויבים לירושלים ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב שבו החריבו את בית המקדש הראשון, וכעבור כ-094 שנה גם את בית המקדש השני. ונקראים ימי צער אלו 'ימי בין המצרים' על שם מה שנאמר במגילת איכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג).

משום כך נהגו כל בית ישראל בימים אלו כמה וכמה מנהגי צער ואבילות על חורבן שני בתי המקדש, וכן על הגלות הקשה והארוכה שבאה בעקבות זה.

האמת היא שלא רק בשלשת השבועות הללו צריך להצטער על החורבן, אלא במשך כל השנה כולה ראוי לכל מי שיראת ה' נגעה בלבו להצטער על כך שבית מקדשנו עודנו חרב, והשכינה הקדושה מושפלת עד עפר, ו'בכל יום ויום מרובה קיללתו משל חברו' (סוטה מט.) – כנפסק בשולחן ערוך (סימן א – סעיף ג): 'ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש'.

וכתב רבינו השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (מסכת תענית, פרק תורה אור – אות א) בלשון קדשו:

מדברי נביאים וכתובים ומדברי רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים ובזוהר נתבאר גודל החיוב המוטל להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות. וטעם הענין הוא – מפני כבוד השכינה, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו וכביכול השכינה בגלות והשפחה תירש גְּבִרְתָּהּ, וגבר האויב מצד הקליפה סטרא אחרא, וכבוד בית ה' נשרף, ואין עולה ואין זבח, ופסקה הנבואה ורוח הקודש, ורוח הטומאה נתפשט, ועם ה' אומה הישראלית ניתנו לַדֶּבֶר ולחרב ולרעב ולשבי ולביזה, ועוד היום הם בין האומות ככבשה בין הזאבים ובחרפה ובבוז, וכל זה הוא חילול השם! אוי נא לנו כי חטאו אבותינו ואנחנו לא נטהרנו, על דא ודאי קא בכינו כי גרמנו כל אלה. ובשׂומנו על לבנו זה בצום ובבכי ובהספד ובהתעוררות לב לצעוק: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא), אז "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ" (איוב ז, ט), דהיינו הקליפה מתמעטת, ואנחנו מזדככים מכח הצער והחרטה.

מכך בעצם נובעת החובה הקדושה המוטלת על כל אדם לקום בכל לילה בחצות הלילה, או לפחות קודם עלות השחר, ולערוך 'תיקון חצות' בלב נשבר וצער עמוק על החורבן והגלות, על מיתת הצדיקים והחסידים, על השפלת קרנה של תורה ועל השפלת קרנם של ישראל.

ואם כך הם פני הדברים בנוגע לאמירת 'תיקון חצות' בשאר ימות השנה, על אחת כמה וכמה בימי בין המצרים – שבהם אירע כל תהליך החורבן, והצער שהיה באותם ימים בשמים ובארץ חוזר וניעור בכל שנה ושנה בימים אלו במלוא תוקפו – שחובה גדולה וקדושה מוטלת על כל אחד ואחד להשתדל להשכים בעוד לילה לאמירת 'תיקון חצות'.

ובנוסף לכך ראוי לומר בימים אלו 'תיקון חצות' ('תיקון רחל' בלבד) גם בחצות היום, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות, דרושי חג השבועות – דרוש א), וז"ל:

מנהג טוב וכשר הוא מאוד לכל בעל נפש לשבת באבילות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית… וענין חצות הלילה אין צורך להזכירו, כי אפילו בכל שאר הלילות צריך להתאבל על החורבן, ומכל שכן בלילות בין המצרים שצריך להוסיף בבכיה.

ובזכות צער זה שמצטער האדם על חורבן בית המקדש ועל צער השכינה הקדושה וצערם של עם ישראל בגלות המרה, הקב"ה יסלק ממנו כל מיני סיבות אחרות שעשויות לגרום לו צער בחיים, וישפיע לו אך טוב וחסד.

 

[1] ובענין זה סיפר הגה"ק רבי אברהם מונסה זיע"א (הובאו דבריו בספר מופת לשבת (במדבר – עמוד 652), לגאון הרב שמואל שרגא שליט"א), וז"ל:

הרב משה סבאג היה תלמיד חכם ולימים היה מחובשי ישיבת 'פורת יוסף' שבעיר העתיקה בירושלים.

אביו של רבי משה היה יהודי ירא שמים, אשר בכל יום ששי בבוקר לאחר תפילת שחרית עשה לו מנהג קבוע לעלות להר הזיתים ולהשתטח על מצבתו של הרב חיים בן עטר בעל 'אור החיים' הקדוש. בהגיעו, הדליק נר לכבוד הצדיק, אחר כך התיישב לו בניחותא לקרוא את כל ספר התהלים לעילוי נשמתו.

בשלהי שנת תרע"ד – כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה – הצטרף הסולטן הטורקי לצד הגרמני. חיילים גרמנים הוצבו בירושלים, היתומים גורשו מבית היתומים הספרדי שהפך למפקדתם.

מושל העיר, ג'אמל פחה העריץ, גייס בחופזה נערים ואברכים, אבות לילדים. כל מקורות הפרנסה שבתו, הגייסות הטורקים חיללו את הנותר. ירושלים נותקה, כספי העזרה מחוץ לארץ פסקו, אנשים מכרו תכשיטים, כלי כסף וזהב ויהלומים, בעבור פת לחם. היו שנאלצו למכור את כרכי הגמרא היקרים לרוכלים ערבים, שהשתמשו בהם לעטיפת מרכולתם.

קשים ומרים היו חיי החיילים בצבא העות'ומני, המפקדים נהגו בעריצות, עונשי פַלַקוֹת – מכות מַגְלְבִים – היו הקלים שבעונשים. האימונים המפרכים היו עינוי מתמשך, וקשים שבעתיים בעבור חייל יהודי, חייל המתנזר מכל מאכל פרט לפת במלח ומים במשורה, חייל החייב למצוא פנאי להנחת תפילין ולתפילה חטופה, ולמצוא דרכים יצירתיות לשמור את השבת.

כל הרבנים, וגם האברכים, הלכו לממלא מקום הראשון לציון, אשר היתה לו סמכות עליונה מטעם המלכות בטורקיה, והוא העניק ללומדי התורה וָסִיקָה (פטור) מהצבא – תעודה בצירוף תמונה. את התעודה היה על האדם לשאת עמו תדיר, להוכחה על פטור ממלכתי. ואילו הרב משה סבאג לא הלך, ברוב ענוותנותו, לא רצה לשאת על עצמו תעודה שכביכול תלמיד חכם הוא, על כן נשאר הוא ללא תעודה.

באחד הימים, בעת שהלך לתומו לבית המדרש, נתפס על ידי חיילי הצבא הטורקי, ובהעדר וָסִיקָה, עצרוהו והובילוהו ל'סַרָיָה' – תחנת המשטרה. שם לא הועילו טענותיו, ובעל כרחו גייסוהו וצירפוהו לכחותיהם.

מסע האימונים של החיילים היה מפרך. הצבא העמיד את חייליו במסדר של שורות, ארבעה ארבעה, והם החלו בצעדה מבאר שבע, ומשם היה עליהם לעשות דרכם עד לדמשק שבסוריה. המפקדים העריצים התעללו בחיילים, והצעידום ברעב ובצמא, קפוחי חמה וקרועי מדים, מותשים ומעונים, שרכו רגליהם, חצו מדבריות, ערוצים וגאיות…

רבי משה היה מטבעו אדם חלש. לאחר הליכה ארוכה ומתישה בחום המדברי הלוהט, תש כחו והוא נפל על הארץ מעולף. הקצין המאסף בעט בו בגסות, וכשראה שהוא מחוסר הכרה, השאירו כדומן על פני השדה (ובסגנון אחר: זרק אותו כמו זבל) – למוות, והמשיך עם חייליו במסע.

כשהתעורר, מצא רבי משה את עצמו במדבר צחיח, ללא מקור מים. לשונו דבקה לחיכו, והוא חש כי ברכיו כושלות…

האם הגיע הסוף? חלפה בו המחשבה…

ולפתע, לפתע הוא נזכר באביו. באביו היקר שבכל יום ששי – בחום הלוהט ובגשמים השוטפים – היה מסיים את כל ספר התהלים על ציונו הקדוש של בעל האור החיים.

והוא החל לצעוק מעמקי לבו: רבינו, רבי חיים בן עטר, זכור לי את אהבתו של אבי אליך, והושיעני!

כחותיו אפסו ושוב הוא נפל ארצה חסר אונים. והנה, חש במישהו העומד לידו ושואל: 'מה קרה לך בני?'

רבי משה פתח עיניו וענה: 'מה קרה לי? אני לבדי במדבר שומם, ומה תהיה אחריתי?'

האיש אחז בידו בחוזקה, הקימו מהקרקע הלוהטת, ואמר לו: 'בני, אל תבכה, הנה עוד מספר צעדים לפניך מתנשאת החומה של ארם צובא – חַלֶבְּ'.

בקפיצת הדרך הוליכו לחומותיה של העיר המלאה בחכמים וסופרים השוכנת בסוריה. עודו משתהה ומשתאה, והאיש זירזו ואמר לו: 'היכנס העירה, גש לבית המדרש ותשאר שם ארבע שנים, עד תום המלחמה. אחר כך תחזור לחיים ולשמחה ולשלום ירושלימה'.

רבי משה בגודל תשישותו, ענה לו כי אינו מסוגל להניע את רגליו. אחז בו האיש בידו ונשא אותו חיש עד לחומת העיר.

מאחר שרוחו ודעתו של רבי משה החלו שבות אליו, שאל לשמו של מיטיבו: 'מי כבודו?' אמר לו: 'שמי חיים'. ולא זכר רבי משה כי הזעיק הוא בבכייתו מהשמים את ה'אור החיים' הקדוש…

אך נכנס בשערי העיר – קפא על עומדו. הוא נזכר במעשיו ובבכייתו, והבין בבירור שהצדיק בא מעולם האמת כדי לחלצו מן המיצר…

המחשבה נסכה בו כחות חדשים. הוא החל לרוץ אחור כדי לזכות ולנשק את ידיו הקדושות של רבינו חיים ולהודות לו, אך ראה את כל המישור שלפניו שמם. היכן האיש אשר רק לפני שניות בודדות אחז בו? כאילו בלעה אותו האדמה…

כמצותו של אור החיים, הגיע לבית המדרש בְּחַלֶבְּ, ושהה שם ארבע שנים, ובסיום המלחמה חזר לירושלים…

[2] ממשיך אבא מארי זיע"א ומספר:

בתקופת הצורר סטאלין ימ"ש, נרדפו היהודים באכזריות נוראה. ובעקבות כך, רבים מהיהודים לא הצליחו להחזיק מעמד ונשרו…

גם אחד מחסידי הוסייאטין שחי באותה תקופה, נסוג אחור מדרך אבותיו וזנח את דרך התורה והמצוות.

לאחר תקופה עלה לארץ ישראל והתחיל מעט מעט לחזור לשרשו. בין היתר אף קבע לעצמו סדר לימוד בספר אור החיים הקדוש, כפי שזכר עוד מאביו שהיה קובע לימודו בכל שבת בספר זה.

לימים חלה במחלה קשה מאוד ומצבו כל כך התדרדר עד כי פרחה נשמתו ממנו ועלתה למרומים.

פתאום ראה את עצמו עומד בעולם העליון לפני בית דין של מעלה, כשסביבו עומדים מקטרגים רבים שבאו להזכיר את חטאיו הלא מעטים, והוא מצפה כי יתחיל משפטו.

הגיע אב בית הדין, התיישב בין שני הדיינים ושאל אותם: 'האם אכן הגיעה שעתו של זה להיפטר מן העולם?', והשיבוהו כי אכן כן.

המשיך אב בית הדין ואמר: 'מדוע לא ניתן לו להמשיך לחיות בעולם הזה, הלא לומד הוא בקביעות בספר אור החיים הקדוש. הבה ניתן לו להמשיך בלימוד ספר קדוש זה…'

מיד הוציאוהו מההיכל, ופקח את עיניו ומצא את עצמו שוב בעולם הזה…

[3] למען אחי ורעי (עמוד קנב).

[4] עם ישראל היו ששים ריבוא חסר אחד (ולכן כתוב: 'כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף'), והקב"ה הצטרף עמהם למנין והשלים לששים ריבוא. וזה שנאמר: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו, ד)… (פרקי דרבי אליעזר – פרק לט).

[5] "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז, א) – ופירש רש"י (שם): יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה.

[6] בספר להאמין בילדינו (עמוד 06) לגאון רבי מרדכי אורי הלוי אנגלמן שליט"א, הובא הסיפור הבא:

לפני מספר שנים יצאו תלמידי ישיבת 'דרך עץ החיים' בארצות הברית למחנה קיץ בהרים בעיירת נופש ציורית בשם צ'רלסטון. מחנה הקיץ נועד על מנת להחליף אוירה ולשלב מעט פעילות חֲוָיָתִית בסדר היום, אולם את מרבית היום ניצלו בני הישיבה על מנת לצלול לעומקן של סוגיות שאינן נלמדות בימים שבשגרה.

באחד מימי הנופש התכנסו בני הישיבה לבית המדרש, כדי להאזין לשיעורו של ראש הישיבה רבי אביגדור מלטינובסקי שליט"א. מספר דקות חלפו מפתיחת השיעור, וכבר הָמָה בית המדרש כמרקחה בריתחא דאורייתא. תוך כדי להט ההתנצחויות הלמדניות הבחין ראש הישיבה שבפאתי בית המדרש יושב יהודי כבן חמישים, חובש כיפת קרטון לראשו. לפניו פתוחה מסכת תענית, אך כל כולו שקוע בשיח התורני המתלקח סביבו. האיש כמו נשבה בקסם הויכוחים החריפים שלעיניו, ופיו לא חדל למלמל בהשתאות.

כשחזר המחזה על עצמו גם בימים הבאים, החליט ראש הישיבה לגשת אל היהודי הבלתי מוכר ולברר את פשר התנהגותו המתמיהה. 'נעים מאוד', הציג את עצמו ראש הישיבה, 'שמי אביגדור ובאתי לעיירה מניו יורק כדי לנפוש כאן עם תלמידי'.

'אכן נעים מאוד', השיב האיש, 'שמי פינחס קצנלבוגן, אני תושב העיירה צ'רלסטון מזה שנים רבות'. היהודי המשיך וסיפר שעד לא מכבר הוא לא היה שומר תורה ומצוות. אולם לפני חצי שנה הוא חלה במחלה קשה, ומתוך אינסטינקט יהודי פנימי, הוא הגיע לבית המדרש על מנת לבקש מבורא עולם שיעניק לו עוד מספר שנות חיים. בהיותו בבית המדרש הוא פתח גמרא מבוארת ונשאב לחכמה העתיקה הטמונה במילים הקדושות.

'האמת שאף פעם לא לימדו אותי איך ללמוד גמרא', סיפר האיש כשעצב נשקף בעיניו: 'אבל במאמץ רב ובתוספת ההסברים המופיעים בסמוך למילים, עלה בידי ללמוד את מסכת תענית כבר שלש פעמים. עד עכשיו הייתי מאושר ומלא סיפוק מההישגים הלימודיים שלי, אבל כשנחשפתי לתלמידים המבריקים שלך, הבנתי שאני אפס מאופס. פתאום ראיתי נערים צעירים בני ארבע עשרה, שניחנו בהבנה מעמיקה ובכושר ניתוח גאוני. אלו שאלות, אלו סברות, אלו פירכות. מה אני שוה לעומתם בכלל?'

האיש חתם את דבריו בעגמימות, בעוד ראש הישיבה מחפש את המילים הנכונות, כדי לחלץ אותו ממצב הרוח הקודר שנפל אליו. לפתע נזכר ראש הישיבה כי אמש מצא בחדרו גזיר עיתון שצד את עיניו. הוא הוציא את הנייר מכיסו והחל להקריא ידיעה מעניינת אודות המאסטרו האיטלקי הנודע לתהילה, ארטורו טוסקניני, שנחשב עד היום כגדול המנצחים שפעלו בעולם.

ארטורו טוסקניני היה אדם אנושי בעל מצפון מפותח. כשהרודן האיטלקי בניטו מוסוליני כרת ברית עם הצורר הנאצי ימ"ש, נמלט טוסקניני מאדמת איטליה והיגר לארצות הברית כאות מחאה. הקריירה המוזיקלית של טוסקניני נסקה גם באמריקה, והוא הוזמן לנצח על תזמורות פילהרמוניות מוכרות ומוערכות. טוסקניני אף היה שותף להקמתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית והתבטא בזמנו כי הוא עושה זאת למען האנושות.

בערוב ימיו של טוסקניני הוצמד לו עיתונאי, שערך אודותיו ביוגרפיה מקיפה, שהתעתדה להפוך לרב מכר ספרותי בקרב שוחרי המוזיקה בעולם. לקראת יום הולדתו השמונים ושמונה של טוסקניני, נערך לכבודו קונצרט הוקרה בביצוע התזמורת הפילהרמונית הלאומית. גולת הכותרת של הקונצרט היתה יצירה מורכבת פרי יצירתו של טוסקניני עצמו, שהלחין את המלודיה (הלחן) ואף כתב את העיבוד לכלי הנגינה.

משום מה סירב טוסקניני להיות נוכח באולם בו התבצע הקונצרט, ובמקום זאת העדיף להשאר בביתו ולהקשיב לשידור החי שהועבר ברשת הרדיו הארצית. העיתונאי שהיה בעיצומה של כתיבת הביוגרפיה, ביקש לבוא לביתו של טוסקניני ולהאזין במחיצתו לקונצרט המיוחד שנערך לכבודו.

טוסקניני נתן את הסכמתו בתנאי שהאורח לא יטריד אותו בשאלות במהלך הקונצרט. נרגש ונפעם הגיע העיתונאי למעונו של טוסקניני, מצפה לראות את המנצח הישיש קורן מאושר לשמע קונצרט ההוקרה המנוגן לכבודו.

טוסקניני הסב על הספה בריכוז מירבי, כשאזניו החדות מסכיתות לכל תָּו הבוקע ממכשיר הרדיו. בשלב מסויים על פי התוכנית המוזיקלית שפורסמה מראש, עברה התזמורת לבצע את יצירתו הנודעת של המנצח הדגול.

הצלילים הראשונים נשמעו, והעיתונאי נעץ את מבטו בטוסקניני, מצפה לראותו רווה נחת לשמע יצירתו הקסומה המופקת בידי מיטב נגני התזמורת הפילהרמונית. להפתעתו, בכל משך ביצוע היצירה ישב טוסקניני בפנים מכורכמות ורקע בידיו בחוסר שביעות רצון. העיתונאי תהה על מה יצא הקצף, אך כלא את סקרנותו, נאמן להבטחתו שלא להטריד את המנצח בשאלות בעת הקונצרט.

התזמורת השמיעה את צליליה האחרונים של היצירה, והקהל יצא מגדרו מרוב התפעלות. במשך דקות ארוכות עמדו המאזינים על רגליהם והריעו במחיאות כפים סוערות למנצח, לתזמורת ולביצוע המדהים. העיתונאי מיקד את מבטו בטוסקניני. מנסה לאתר ארשת קורת רוח מהביצוע המושלם ומהתגובה הנלהבת של הקהל. אולם על פניו של טוסקניני היתה ונשארה הבעת מורת רוח חמוצה.

רק כעת כשהגיע הקונצרט לקיצו, התיר העיתונאי לעצמו לספק את סקרנותו. 'מאסטרו, למה נראה לי שאתה לא מרוצה? זה היה ביצוע נפלא, אפילו דרך הרדיו ניתן היה לשמוע את התלהבותו יוצאת הדופן של הקהל!'

אבל טוסקניני נותר מאוכזב. 'היה חסר שם משהו! היצירה נוגנה הערב על ידי ארבעה עשר במקום חמישה עשר כנורות כפי שקבעתי כשכתבתי אותה מלכתחילה!'

תשובתו של טוסקניני היכתה את העיתונאי בתדהמה. הוא לא האמין שהמנצח, עם כל יכולותיו המוזיקליות הבלתי מעורערות, מסוגל לדעת באמצעות האזנה לגלי האתר ומבלי שנוכח פיזית במקום, שבאולם נכחו רק ארבעה עשר במקום חמישה עשר כנרים. אבל טוסקניני עמד על דעתו. 'אני יודע על מה אני מדבר, אני אומר לך שכנר אחד היה חסר!'

פסיקתו הנחרצת של המנצח הקשיש גירתה את סקרנותו של העיתונאי. הוא פתח במסע בירורים במטרה לשלול את טענתו ההזויה של המוזיקאי הזקן. הבירור הראשוני הניב תוצאות עמומות. מנצח התזמורת טען שלא ידוע לו על כנר שנעדר ממשמרתו, וגם אם כן, אין לכך כל השפעה על ביצוע היצירה. אבל לאחר בדיקה מעמיקה נחשף כי אחד הכנרים לא חש בטוב ונבצר ממנו להשתתף בקונצרט.

העיתונאי המופתע מגאונותו של טוסקניני, שהבחין בכנור אחד חסר, חזר אליו ושאל בהשתאות מנין הוא שואב את יכולותיו הווירטואוזיות.

טוסקניני השיב בפשטות: 'תראה, כשתזמרתי את היצירה כתבתי תָוִים יחודיים לכל אחד מכלי התזמורת, במטרה ליצור מלודיה (לחן ונעימה) הרמונית משולבת ומושלמת. אבל לאורך כל השידור הבחנתי כי מדי פעם חסרים תָּוִים שכולם שייכים לאחד מהכנורות. כך הבנתי שאחד הכנרים לא טרח להופיע לקונצרט. עבורי, כמי שהלחין את היצירה וְתִזְמֵר אותה, היא לעולם לא תישמע כהלכה בלי הכלי החסר, גם אם יעדתי עבורו רק כמה תָוִים בודדים. בעיני כיוצר ומתזמר, כל תָּו חיוני ליצירת ההרמוניה המושלמת'.

ראש הישיבה החזיר את גזיר העיתון לכיסו ופנה ליהודי המדוכדך: 'בורא העולם הוא היוצר של כל הבריאה המופלאה וההרמונית שסביבנו. הבריאה כמוה כיצירה שלעולם לא תיחשב מושלמת בעיני יוצרה כל עוד אחד ממרכיביה נעדר. בעיני הקב"ה יש לשורות הגמרא שלך משמעות אדירה, בלעדיהן כל הבריאה תהיה חסרה!'

הסיפור המופלא והלקח שבצידו רוממו את רוחו של היהודי. הוא העלה חיוך צנוע על שפתיו, התרפק על ראש הישיבה ונפרד ממנו בידידות ובהכרת תודה.

שלש שנים לאחר מכן, חזרה הישיבה 'דרך עץ החיים' למחנה קיץ בעיירה צ'רלסטון. ראש הישיבה זכר את דמותו של פינחס קצנלבוגן וציפה לראותו, אך משום מה האיש לא נראה בבית המדרש. לאחר כמה ימים בהם נעדר רבי פינחס, החליט ראש הישיבה לפנות לכתובת מגוריו ולדרוש בשלומו.

לאחר מספר נקישות נפתחה הדלת. בפתח עמד בחור צעיר חבוש כיפת קטיפה שחורה לראשו. ראש הישיבה ביקש לקרוא לבעל הבית, אך הבחור הצעיר הניד בראשו ואמר: 'אני הבן של רבי פינחס זכרונו לברכה, אבא נפטר לפני מספר חדשים. עד נשימתו האחרונה הוא לא שכח את המסר המיוחד שלימדת אותו. עד יומו האחרון הוא המשיך ללמוד מתוך הגמרא המפורשת שלו. כל הזמן הוא חזר ואמר לי: 'המנצח הגדול בעולם, מלך מלכי המלכים משתוקק לשמוע את הַתָּוִים המיוחדים שלי!'…

[7] וכמו שכתב רש"י (במדבר כ, יב) – (אם משה היה מדבר אל הסלע, היו עם ישראל אומרים:): 'ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו'.

[8] וזה לשון רש"י (במדבר כו, א): 'כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין'.

[9] כתב בספר הפרשיות (במדבר ב – עמוד רעא) לגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א:

שכאן במנין האחרון חסרו עם ישראל 0281 מהמניינם הקודם.

חמישה שבטים התמעט מניינם, ואלו הם:

משבט ראובן חסרו 0772. משבט שמעון חסרו 001,73. משבט גד חסרו 0515. מאפרים וכן מנפתלי, חסרו 0008 מכל אחד. (סך הכל חסרו 020,16).

ושבעה שבטים התרבה מניינם, ואלו הם:

יהודה התרבה ב-0091. יששכר התרבה ב-0099. זבולון התרבה ב-0013.

מנשה התרבה ב-005,02. בנימין ב-002,01. דן ב-0071. אשר ב-00911. (סך הכל התרבו ב-002,95 איש).

[10] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה צח – אות ו): "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט, ח) – אמר רבי שמעון בן יוחאי, יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא!

אמר רבי יהודה בר סימון, משל למלך שהיו לו שנים עשר בנים, והיה שָׁם אחד והיה חביב עליו יותר מכולם, ונתן לו חלק בפני עצמו וחלק עם אחיו.

[11] יעקב אבינו בירך את בנו יהודה שכל צאצאיו (של יעקב) יקראו בשם 'יהודה'. וכמה טעמים נאמרו לכך.

ואבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויגש – מאמר ו), ביאר כך:

לאחר שמכרו השבטים את יוסף לישמעאלים הם שחטו שעיר עיזים והטבילו את הכותונת של יוסף בדמו, ואמרו ליעקב: "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב).

יעקב הסתכל בכותונת, ומיד סובב פניו אל יהודה ואמר: יהודה! אתה, בעצמך, הרגת את יוסף! שנאמר: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (שם פסוק לג)!

וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה צה – אות ב):

לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף בשעה שהביאו לו את הכתונת, שנאמר: "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (בראשית לז, לג), ואין 'חַיָּה רָעָה' אלא אריה – שאליו נמשל יהודה, כמו שכתוב: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (שם מט, ט).

במשך עשרים ושתים שנה סבור היה יעקב שיהודה הוא זה שהרג את יוסף, וכשנודע ליעקב שטעה בדבר, שהרי יוסף עודנו חי וחשדו ביהודה היה לשוא, החליט לפצות את יהודה על כך ולחלוק לו כבוד וגדולה בכל הזדמנות שתהיה (ולכן הוא שלח דוקא אותו למצרים להקים בתי מדרש).

יתירה מזאת, יעקב כל כך התפעל מאצילותו וגבורת נפשו של יהודה בכך שבמשך כל השנים שחשד בו, ואף הראה לו פנים זועפות והרחיק אותו והוריד אותו מגדולתו, יהודה לא הגיב כלל למעשהו של אביו אלא קיבל את הבזיון והחרפה בשתיקה ודמימה מוחלטת ומתוך יראת כבוד מפני אביו הקדוש, ועל כן החליט יעקב שלאדם אציל נפש כיהודה ראויה כל גדולה שבעולם לדורי דורות.

ועל כן קודם פטירת יעקב הרעיף על בנו יהודה ברכות עצומות הנוגעות לדורי דורות:

ראשית כל יעקב אבינו קבע שזרעו לדורי דורות יקראו 'יהודים' – על שם יהודה, כמו שכתוב: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (שם פסוק ח), ופירשו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה צח – אות ו) שיהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא, על שם 'יְהוּדָה'.

וכן בירך אותו ש"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ" (בראשית מט, י), ומפרש רש"י (שם): 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' – מדוד ואילך, אלו ראשי גלויות שבבבל… 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' – תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל… 'עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ' – מלך המשיח שהמלוכה שלו. כלומר, כל שררה וגדולה וכבוד שיהיו בעם ישראל, מיהודה יהיו.

ולמעלה מכל זאת: עד אותה העת כסאו של הקב"ה היה עומד על שלש רגלים – אברהם, יצחק ויעקב. ובאותה העת קבע יעקב אבינו שהרגל הרביעית של המרכבה העליונה תהיה דוקא מזרעו של יהודה – הלא הוא דוד המלך ע"ה.

מהנהגתו של יעקב אבינו עלינו ללמוד שאם חלילה אירע לאדם שפגע בחברו, גרם לו צער כל שהוא, או אפילו רק חשד בו שלא כהוגן וכל כיוצא בו, לא ישב במנוחה אפילו רגע אחד, ולא יעלה על משכבו בלילה עד שיפייס את חברו על העוול והעגמת נפש שגרם לו. וגם אם יצטרך לשם כך למעט בכבודו או להוציא ממון וכו' לא יחוש לכך, אלא יעשה הכל כדי להצליח לפייס את אותו יהודי (כמו שפייס יעקב את יהודה).

כי אם חלילה ישנו יהודי בעולם המקפיד עליו בצדק, באותו הזמן גם משמים מקפידים עליו ח"ו, ועל כן יש לו לעשות הכל כדי לפייס אותו, וכאשר יהיו כולם שמחים באדם, יוכל לדעת נאמנה שבשמים שמחים בו, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"י): כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום (הקב"ה) נוחה הימנו.

ומהנהגתו של יהודה עלינו ללמוד עד כמה צריך כל אדם להיזהר בכבוד הוריו ולעשותם עטרה על ראשו. וגם אם הוריו כועסים עליו על לא עוול בכפיו, ישפיל את עצמו לפניהם, ויקבל את תוכחתם באהבה וברצון, ולא ישיב להם על כך דבר וחצי דבר. ובזכות הכבוד הגדול שיעשה האדם להוריו וישפיל את עצמו לפניהם, הקב"ה יסייע לו בכל ענייניו, ויראה ברכה והצלחה בכל מעשיו, ולמעלה מכל זאת, גם יזכה לרוות שפע של נחת רוח מכל ילדיו.

[12] הקב"ה זיכה אותנו לכתוב סדרת ספרים על סדר השולחן ערוך, הנקראת 'חלב הארץ', ובכרך ז עסקנו בדיני תיקון חצות.

וכך כתבנו בתחילת הכרך:

בתקופת בית המקדש הראשון היתה השכינה הקדושה שורה בין הכרובים שבקודש הקדשים, ומשם היו בני ישראל מקבלים הארה נשגבה והשפעה עצומה דבר יום ביומו…

באותה תקופה היה נמשך שפע עצום מן המקורות העליונים אל בית המקדש, ומבית המקדש היה נמשך שפע ועשירות עצומים וגדולים לחלקו של כל שבט ושבט מישראל, וכך היו כל בני ישראל חיים את חייהם בהשקט ושלוה ובבטחה גדולה – 'אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ', וכולם עושים רצונו של מקום באמונה ובשלימות.

ושלש פעמים בשנה היו עוזבים את ביתם ונחלתם שבכל פלך ופלך ועולים כולם, אנשים נשים וטף זקנים ונערים וכל אשר בשם ישראל יכונה, לחוג את הרגל הקרב ובא במחיצת השכינה הקדושה בבית המקדש בשמחה ובטוב לבב, והיו מתאחדים כל בני ישראל כאיש אחד בלב אחד בתוך צל השכינה הקדושה, והיתה השכינה חופפת על כל אחד מישראל כאותה אמא יקרה החופפת על בניה אשר ילדה לשבעים שנה, והיו שואבים כחות עליונים, והשגות נשגבות, ושאר מדרגות נעלות שאין הפה יכול לספר, אשר מקדושת הרגל במחיצת השכינה בבית המקדש, כך שבמשך כל ימות השנה, הקדושה, הטהרה, השמחה, ואף רוח הקודש היתה מנת חלקם, ומיותר לציין שאף הברכה היתה משתלחת בכל משלח ידם, ובכל מעשה ידיהם, ואימתם וחיתתם היתה נופלת על כל הגויים אשר סביבותיהם במשך כל ימות השנה… (עיין שם באריכות, ותחכם).

[13] כך הובא במדרש (שיר השירים רבה, פרשה ב – אות כח).

[14] וכך התנבא חגי ואמר: "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ"ת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה – וְהָבֵא מְעָט. אָכוֹל – וְאֵין לְשָׂבְעָה. שָׁתוֹ – וְאֵין לְשָׁכְרָה. לָבוֹשׁ – וְאֵין לְחֹם לוֹ. וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב!" (חגי א, ה-ו).

[15] קטע זה הוא מספר תולדות עם עולם (חלק א – עמוד שכט) לגאון רבי שלמה רוטנברג.

[16] זה לשון הגמרא הקדושה (יומא כא:): והאמר רב שמואל בר איניא, מאי דכתיב – מה פירוש הפסוק: "וְאֶרְצֶה בּוֹ ואכבד וְאֶכָּבְדָה" (חגי א, ח) – המילה 'ואכבד' כתובה בלי ה"א וקרינן 'וְאֶכָּבְדָה' – עם ה"א. מאי שנא דמחוסר ה"א – מדוע מילה זו כתובה בלי ה"א וקוראים אותה עם ה', אלא שחסרון המילה ה"א באה ללמד אותנו, אלו חמישה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני – שחמישה דברים היו בבית ראשון ונחסרו בבית שני –

ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש – שירדה מהשמים, ושכינה – ששרתה במקדש, ורוח הקודש – שלא היתה בנביאים, ואורים ותומים – שלא היו בבית שני.

[17] וכמו שנאמר: "אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָ"הּ, יָ"הּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" (ישעיה לח, יא)…

ופירש רש"י (שם):

'אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָ"הּ' – לא אשתמש עוד בשם של י"ה. 'בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' – חיים משתמשין בו אבל המתים אינם רשאין, שנאמר: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָ"הּ" (תהלים קטו, יז), חוק למתים שאין מזכירין שם בן שתי אותיות לעולם.

[18] ואלו הן העשר קרנות:

1. קרנו של אברהם, שנאמר: "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ישעיה ה, א). 2. קרנו של יצחק, שנאמר: "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כב, יג). 3. קרנו של יוסף, שנאמר: "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" (דברים לג, יז). 4. קרנו של משה, שנאמר: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, כט). 5. קרנה של תורה, שנאמר: "קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ" (חבקוק ג, ד). 6. קרנה של כהונה, שנאמר: "קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד" (תהלים קיב, ט). 7. קרנה של לויה, שנאמר: "כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִי"ם לְהָרִים קָרֶן" (דברי הימים־א כה, ה). 8. קרנה של נבואה, שנאמר: "רָמָה קַרְנִי בַּה'" (שמואל־א ב, א). 9. קרנו של בית המקדש, שנאמר: "וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי" (תהלים כב, כב). 01. קרנם של ישראל, שנאמר: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ" (שם קמח, יד). ויש אומרים קרנו של משיח, שנאמר: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל־א ב, י).

[19] כך פירש הגאון רבי אהרן נפתלי פאללמאן (חסד השם – יום חול, עמוד תקטו).

[20] וזה לשון הפסוק: "בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן אָכְלָה וּמַדְּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַהּ וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לָהּ" (דניאל ז, ז).

[21] מאבק המובא בהמשך הפסוקים: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי" (במדבר כו, ו).

ופירש אור החיים הקדוש (שם), וז"ל:

או תרמוז הפרשה לשלשה עניינים שיהיו בעת הפקידה: א. ביאת משיח בן אפרים כמאמרם ז"ל (סוכה נב.), ב. גילוי משיח בן דוד, ג. כשימלוך ה' עלינו.

כנגד ביאת משיח בן אפרים, אמר: 'שֵׁלָה', ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעוונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת 'שֵׁלָה', כדרך אומרו: "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִי"ם עַל הַשַּׁל" (שמואל־ב ו, ז).

וכנגד משיח בן דוד, אמר: 'לְפֶרֶץ וגו", כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק.

וכנגד מלכות עולם, אמר: 'לְזֶרַח וגו", רמז לכבוד ה' עלינו יזרח.

[22] רק אחד יכול להיות למעלה, ובענין זה נספר (עטרת חיים, חלק ב – עמוד כח):

מלחמת העולם השניה שפרצה לפתע במלוא עוזה, שיבשה את חיי המסחר בכל מדינות אירופה.

אחת המדינות שהשתבשו היתה מדינת הונגריה, שהוציאה איסור סחר על כמה מיני סחורות.

אחד מהדברים שנאסרו במסחר בהונגריה, היה סוג מסויים של עור בהמה, שהיה בעל ביקוש רב, מכיון שהיה משמש ליצור נעלים.

ומכיון שהיה לו ביקוש, הוא החל להימכר בשוק השחור.

אחד מהסוחרים שמכרו אותו, היה יהודי בשם חיים יעקב דייטש.

והנה יום אחד נכנס לחנותו גוי וקנה ממנו חתיכת עור, וביקש בטבעיות קבלה על הקניה. וחיים יעקב נתן לו.

ימים מספר חלפו והנה הגיע הזמנה מבית המשפט ההונגרי: 'הינך נאשם בסחר בלתי חוקי, ועליך להתייצב מחר בשעה…'

הסוחר שידע שהעונש המצפה לו זה גזר דין מוות, התעלף מפחד… ולאחר שהתעורר קם מיד ונסע לרבו הגה"ק רבי שלום אליעזר מראצפערט.

כשהגיע, נודע לו שהרב סגר בפתאומיות את דלתו והוא לא מוכן לראות אף אחד.

חיים יעקב שהיה מקורב לרבו, ניגש לשמש והחל לבכות: אני חייב להיכנס, יש לי מחר משפט!…

אך שום דבר לא עזר!

שעות חלפו, ויעקב חיים מסתובב כארי בתוך סוגר וכוסס את הציפורנים… והנה מתקרבת השעה של הרכבת האחרונה, ואם הוא מפסיד אותה הוא לא יגיע למשפט…

והסוחר הבין: 'אני חייב לצאת עכשיו'.

הוא בא לצאת, וברגע האחרון בא אליו השמש וצועק: בוא מהר, הרבי קורא לך!

הוא נכנס בריצה לחדר, הרבי הושיט לו את ידו ואמר: 'לך לשלום ותצליח, מהר לרכבת האחרונה פן תאחר'.

הסוחר עמד משתהה ומובהל ורבי שלום אליעזר ממשיך לומר, מהר אל תתמהמה. הסוחר יצא מהחדר נבוך ומבולבל ורץ במהירות לרכבת.

ברגע האחרון הוא הספיק לעלות, צנח חסר נשימה על הספסל והתנשם בכבידות… שכנו לספסל נעץ בו מבט: 'מה קרה? אתה מתחרה עם הרעש של הרכבת?'

הבדיחה הזו הובילה לשיחה, ובתוך אותה שיחה התפאר השכן למסע, שהוא נשלח מטעם התובע המשטרתי למסור חבילה לבית המשפט.

חיים יעקב הציץ לתוך החבילה וקפא, בתוכה נחה יריעת העור שהוא מכר עם החשבונית שהוא נתן!

הרבי! – צצה לפתע המחשבה – הוא סידר לי את העניינים, אם כן, אמשיך במהלך…

מכיון שהרכבת לא היתה ישירה, והיה צריך לבצע החלפת רכבת, החליט יעקב חיים לנצל את ההזדמנות ובמעט הזמן שעמד לרשותו ניסה לתפוס עמו קשרי ידידות. וכשירדו מהרכבת אמר לו: 'יש לנו זמן עד הרכבת הבאה, מה דעתך להיכנס לבית המרזח וללגום כוסית יחד – על חשבוני כמובן!'

השכן הסכים, ויעקב חיים ניגש למוכר ואמר: אני רוצה שתביא לנו את היי"ש הכי משובח וחזק שיש לך.

הפקק עף, והגוי החל לשתות בהתלהבות… לא עברו כמה רגעים וראשו צנח על השולחן ונחירותיו הרעידו את בית המזיגה…

לרגע הזה ציפה חיים יעקב, הוא קם במהירות ממקומו שלף מהשק את יריעת העור והחשבונית המפלילה יצא מהפונדק והטמין אותם בפינה חבויה. אחר עלה על הרכבת הנוסעת לברגסאז. בשעת בוקר הגיע חיים יעקב לבית המשפט בברגסאז דקות ספורות לפני פתיחת הדיון. מיד אחריו נכנס השופט, והמשפט החל…

התובע מטעם המדינה הטיח בפניו את ההאשמות החמורות כשאינו חוסך אף מילת גנאי לתאר את חומרת מעשיו, 'אני דורש להטיל על הנאשם עונש מוות' – קרא – 'סחר בלתי חוקי כמוהו כמרד בשלטון החוק, יש להיענש על כך במלוא החומרא'.

'אני כופר בכל האישומים' – השיב הנאשם בעוז – 'לא היה ולא נברא. אני מעולם לא מכרתי לאיש עור האסור על פי חוק'.

'שתוק יהודי' – קטע אותו השופט בכעס – 'בעוד כמה דקות יגיעו לכאן שני המוצגים המפלילים, יריעת העור והחשבונית שיספרו לכולם מה עשית'.

'לא יתכן מעולם לא היתה חשבונית כזו זהו זיוף מוחלט' – הגיב חיים יעקב.

הדיון נמשך, התובע הוסיף לשפוך אש וגפרית על ראשו של הנאשם, והוא מצידו עומד בְּשַׁלְוַת נפש ומכחיש את הסיפור כולו. מדי פעם הביט השופט הזועם בשעונו, שעתים כבר חלפו מאז תחילת המשפט ולראיות אין כל סימן.

'השליח כבר בדרך, בעוד כמה דקות יגיעו הראיות' – ניסה התובע המיוזע להרויח זמן.

מרגע לרגע הלכה והתקצרה רוחו של השופט. 'אם עד השעה אחת עשרה לא יגיעו הראיות אני מזכה את הנאשם מכל אשמה' – קרא ברורות לעבר התובע שלא ידע את נפשו.

הראיות כמובן לא הגיעו באחת עשרה וגם לא בשתים עשרה, וחיים יעקב חזר לביתו זכאי וצח כשלג מכל אשמה…