פרשת צו | יציבות בעבודת ה' – הילולת סבא רבי חנניה אברג'ל

בברוש בערה אש

חמישים וחמש שנה צעד הצדיק רבי חנניה אברג'ל, בין שביליו של ברוש – מושב קטן בדרום הארץ.

איש פלא היה, בעל ראיה רוחנית כבימים עברו. לבו רחב כרחבו של אולם, והוא ניצל אותו לעבוד את בוראו.

כל זמנו קודש ללימוד תורה, לעשיית חסד ולתפילה.

ואת כל זה הוא הסתיר מתחת למעטה של פשטות, כשהוא לבוש בבגדים פשוטים, ועל ראשו מגבעת ישנה.

איש פשוט למראה עינים, אך מעטים ידעו שמתחת ללבוש החיצוני יקדה האש.

אש בוערת של יראת ה' ואהבתו, והאש הזו זיכתה אותו להגיע למה שהגיע ואשריו.

והנה לפני 71 שנה, בשבת הגדול שנת תשס"ט, נפטר הצדיק רבי חנניה אברג'ל זיע"א כשמאחריו 68 שנים של עבודת ה'.

שמונים ושש שנים הוא עבד את בוראו ללא הרף וללא הפסקה, באותו חשק ובאותה התלהבות, ושום דבר לא מנע אותו, ולא הפריע לו בעבודתו התמה את בוראו.^[1]

והתמדה כזו וחשק כזה, במשך שנים ארוכות כל כך, הרי זה בגדר נס!

ונבאר את דברינו…

 

וישכנו לעד עליה

כך עלה ברצונו יתברך, לברוא עולם שיתגלה בתוכו אלקותו יתברך. ולכן זו עיקר עבודת האדם, לגלות את מציאותו יתברך בעולם.

וזה שנאמר: "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ" (תהלים לז, כט) –

'צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ' שהוא גן עדן, מפני מה? לפי שהם משכינים (היינו ממשיכים) בחינת: "שֹׁכֵן עַד… מָרוֹם וְקָדוֹשׁ " (ישעיה נז, טו), שיהיה בגילוי למטה.^[2]

אך אחרי שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, הסתלקה השכינה ועלתה לרקיע ראשון.

חטא קין (שהרג את אחיו הבל) – סילק את השכינה לרקיע שני.

עמדו דור אנוש – הרחיקו אותה לרקיע השלישי.

עמדו דור המבול – הרחיקוה לרקיע הרביעי.

עמדו דור הפלגה – הרחיקוה לרקיע החמישי.

עמדו אנשי סדום – הרחיקוה לרקיע הששי.

עמד אמרפל וחבריו – והרחיק אותה לרקיע השביעי.^[3]

שנים חלפו, דורות עברו, והשכינה עדיין בגבהי מרומים. עד אשר נולדו האבות הקדושים ועל ידי מעשיהם הטובים ועבודתם הקדושה התחילו להמשיכה למטה.

זכה אברהם אבינו – והורידה מהרקיע השביעי לששי.

עמד יצחק – והורידה מהרקיע הששי לחמישי.

עמד יעקב – והורידה מהרקיע החמישי לרביעי.

עמד לוי – והורידה מהרקיע הרביעי לשלישי.

עמד קהת – והורידה מהרקיע השלישי לשני.

עמד עמרם – והורידה מהרקיע השני לאחד שהוא הרקיע ראשון.

ועדיין היתה השכינה נמצאת ברקיע הראשון ולא ירדה לארץ.

והנה שלשה הצדיקים הראשונים, אברהם יצחק ויעקב, התפרשה עבודתם, והתורה הקדושה מאריכה בסיפור מעשיהם.

ומצאנו במדרש שסיכם את כל עבודתם במילה אחת 'אש'!^[4]

וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, משלי – רמז תתקמ):

"אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (משלי ח, ד), אם קורא אותם 'אִישִׁים' למה קורא אותם 'בְּנֵי אָדָם'? אלא אמר רבי שמעון בן חלפתא, אם זכיתם וקיימתם דברי תורה אתם נקראים כאברהם יצחק ויעקב שנקראו 'אִישִׁים', ואם לאו אתם נקראים כאדם הראשון שלא קיים את התורה ונטרד מגן עדן…

 

המשכן – מכון להשראת השכינה

ב-ט"ו בניסן יצאו עם ישראל ממצרים, וכעבור חמישים יום, בעומדם למרגלות הר סיני, זכו וקיבלו את התורה.

במעמד הר סיני ירדה השכינה ונסמכה על הר סיני, אך לא ירדה לגמרי לארץ.^[5]

מעמד הר סיני הסתיים והקב"ה ציוה את משה רבינו לומר לבני ישראל: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ" (שמות כ, יט-כא)…

ולמחרת מתן תורה,^[6] עלה משה רבינו להר סיני למשך ארבעים יום, כדי לקבל את לוחות הברית.

וכידוע, ביום הארבעים נעשה העגל, והקב"ה פנה למשה רבינו ואמר לו: משה, זהו! הפעם הם הגזימו! החלטתי, אשמיד אותם ואעשה אותך לגוי גדול…

משה רבינו נחרד, ומיד אחז בידו את כלי הנשק החזק ביותר בעולם, את התפילה, והשתמש בו במסירות נפש איומה…

בפיוסים, בתחנונים, בצעקות ובזעקות, בבכיות ובתחנונים, בהרעשת כל המציאות, ובהבאת האבות הקדושים מגן עדן – הצליח לאחר תשע מאות וששים שעות ברציפות! לבטל את הגזירה!

הקב"ה פנה למשה רבינו ואמר לו: משה, קיבלתי את תפילותיך, שמעתי את תחינותיך, ואני אמחל להם. ועתה לך אמור להם: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כה, ח)…

ועם ישראל החלו במרץ לבנות את המשכן…

פחות מחדשיים לקח להם לבנות את חלקי המשכן ואת כל כליו, וב-כ"ה בכסליו ניגשו עושי המלאכה למשה והודיעו: ברוך השם, סיימנו.

ואז התגלה הקב"ה למשה ואמר לו: תשאירו את זה כך, אל תקימו את המשכן ואל תשתמשו בכליו…

שלשה חדשים חלפו, שלשה חדשים שבהם כל חלקי המשכן עומדים בצד ללא כל שימוש!^[7]

ורק אז, הקב"ה מתגלה למשה ואומר לו: עתה הגיע הזמן, הקימו את המשכן!

ב-כ"ג אדר התחילו להקים את המשכן, וכעבור שבעה ימים, ב-א' בניסן נחנך המשכן והשכינה ירדה לשכון בתוך המשכן.

זכה משה רבינו והוריד בחזרה את השכינה לארץ!

 

המשכן הפרטי של כל יהודי

כאמור, ב-א' בניסן הוקם המשכן והשכינה ירדה לעולם. אך עלינו לדעת שהקמת המשכן לא היתה קלה כל כך.

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פקודי – מאמר ד):

לאחר שעם ישראל סיימו לבנות את כל חלקי המשכן, נאמר: "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" (שמות לט, לג), ומפרש רש"י (שם) בלשון קדשו:

שלא היו יכולין להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו (הקב"ה): עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו.

ביאור הדברים: המשכן היה כבד מאוד וקשה להרמה הן מבחינה פיזית – משום שקרשיו היו כבדים ביותר, והן מבחינה רוחנית – משום שהיו גנוזים בו כחות קדושה עצומים ביותר כפי שלא ניתן לתאר ולשער. ולכן עם ישראל לא יכלו להקים את המשכן (הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית).

אך משה רבינו, מכיון שהיה זך וטהור בתכלית השלימות, מבחינה רוחנית היה ראוי להקים את המשכן, אלא שהיתה לו מגבלה מבחינה פיזית, ובנוגע לכך הקב"ה סייע בעדו ואמר לו: 'עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו', כי כשאדם שלם מבחינה רוחנית, הקב"ה כבר דואג לכל שאר ענייניו הגשמיים.

וכאן עלינו לדעת, שהגם שאין לנו שום אפשרות ויכולת להקים את המשכן מבחינה פיזית, ולכן אנו פטורים מזה לחלוטין. אך עדיין נשארה האפשרות להקים את המשכן מבחינה רוחנית…

והקב"ה רוצה שכל יהודי ויהודי יקים את המשכן (מבחינה רוחנית).

וזה שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), ודייקו המפרשים (אלשיך – שמות לא, יג) מכך שלא נאמר 'ושכנתי בתוכו' (בלשון יחיד, שהכוונה בתוך המקדש) אלא נאמר: 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (בלשון רבים), משמע שרצון הקב"ה לקבוע את דירתו ולשכון בתוך לבו ובתוך ביתו של כל אחד ואחד מישראל.

כל יהודי ויהודי יכול וצריך לעשות לה' יתברך כעין משכן ומקדש פרטי בתוך הלב שלו, וזה נעשה על ידי קיום התורה והמצוות, בהתמדה וברציפות, יום אחרי יום.^[8]

נוסף על כך: יהודי צריך להפוך גם את הבית הפרטי שלו לבית מקדש קטן – בבחינת: "מִקְדָּשׁ מְעַט" (יחזקאל יא, טז) – שה' יסכים ויתרצה לדור בתוכו. וכיצד יוכל לעשות זאת? מסביר הרבי מליובאוויטש זיע"א (על פי המובא בליקוטי שיחות, חלק לד – עמוד 133, ובחלק לא – עמוד 732):

כשיהודי קובע בביתו ספריית קודש שמונחים בה גמרות, משניות, מדרשים, זוהר הקדוש ושאר ספרי קודש למיניהם – ספריה זו דומה לארון של בית המקדש שהיו מונחים בתוכו לוחות הברית.

כשיהודי משתמש בכיור שבביתו ליטול את ידיו וידי בני ביתו בבוקר בקומם משנתם, וכן לפני שהם אוכלים לחם, וכן לאחר שהם מתפנים וכיוצא בזה – כיור זה דומה לכיור שהיה בבית המקדש שהכהנים היו רוחצים בו את ידיהם ואת רגליהם לפני עבודתם בבית המקדש.

כשיהודי אוכל על שולחנו בדרך ארץ ובקדושה ומקפיד לברך על כל המאכלים שהוא אוכל ברכה ראשונה ואחרונה – שולחן זה דומה לשולחן שהיה בבית המקדש שהיה מונח עליו לחם הפנים.

כשאשה יהודיה מדליקה בביתה נרות של מצוה, כגון נרות של שבת ויום טוב, וכן נרות לכבוד ולעילוי נשמתם של צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכן כשמדליקים בבית נרות חנוכה – נרות אלו דומים לנרות הקדושים של המנורה הטהורה שהיתה בבית המקדש.

וכשההורים נוהגים בחדר השינה שלהם בקדושה ובצניעות, הם זוכים להוריד לעולם ילדים קדושים וטהורים ממש כמו הכרובים שהיו על הארון שבבית המקדש.^[9]

חדר השינה של ההורים דומה לבית קדשי הקדשים שהיה בבית המקדש,^[10] וכמו שלבית קדשי הקדשים היה אסור לכהן גדול להיכנס בכל עת שרצה, אלא אך ורק בעת רצון של יום הכיפורים, כך גם בני הזוג צריכים להתייחד אך ורק בזמנים ראויים במדה במשקל ובמשורה, כדי שלא תצא חלילה שום תקלה מזרעם, ויוולדו להם ילדים שנאמר עליהם: "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ" (דניאל א, ד) – מלכו של עולם.^[11]

אם הקב"ה זיכה אותך בילדים מתוקים וצדיקים, תשקיע בחינוך שלהם. יש לנצל כל רגע בשולחן השבת למען חינוך הילדים. מי שמאריך בשולחן שבת ושר עוד שיר ואומר עוד דבר תורה, מכניס בילדיו היקרים את ההרגשה שהקב"ה חפץ לקבוע את דירתו כאן אצלנו בעולם הזה ושמח לשכון בתוכנו, וקושר אותם לענין הנעלה והנשגב של 'לעשות לו יתברך דירה בתחתונים'.

כאמור, הרבה כלים היו במשכן, כל כלי ותפקידו המיוחד לו בהמשכת השכינה לארץ. אך כשמתבוננים מגלים שהכלי הראשון שנצטוו עליו היה מזבח הנחושת.

ולפני שנתבונן בכלי הזה, נקדים…

 

אין עוד מלבדו

אחר שהסתיים מעמד מתן תורה, התגלה הקב"ה למשה וציוה אותו: לך אמור לבני ישראל, "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ" (שמות כ, כ-כא)…

מעמד הר סיני היה המעמד הכי מפורסם שהיה ויהיה אי פעם בהיסטוריה של העולם!

באותו מעמד כשהתגלה הקב"ה על הר סיני כדי לתת את התורה, החלו להישמע קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד, כהכרזה על הופעת כבוד ה', בטרם ירדה השכינה.

ובני ישראל שהיו ישנים באותה שעה, ניעורו ונבהלו מאוד, ומשה רבינו חיזק לבם והוציאם אל מרגלות ההר, וקול השופר היה הולך וְחָזֵק מאוד.

נתלש ההר ממקומו והפך צלול כזכוכית, ועמד מעל בני ישראל, וקיבלו על עצמם את שמירת כל התורה ומצוותיה.

חזר ההר למקומו, ועמדו בני ישראל למרגלותיו – אנשים לחוד, ונשים לחוד, באימה וביראה ברתת ובזיע – ואז ירדה השכינה בלהב אש, ועלה עשנו עד לשמים חושך ענן וערפל, וחרד ההר והזדעזע, שאף לעלות לקראת האלקים.

ושלש מחיצות היו שם, של חושך ענן וערפל, ושבע מחיצות של אש נצצו זו בזו – והיתה הארץ חלה וההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות והאילנות כורעים, והרעיש הקב"ה כל העולם על יושביו וכל האומות נבהלו.

ועל אותה שעה נאמר: "אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִי"ם זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִי"ם אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל" (תהלים סח, ט), הכל להט ובער באור אלקי ובני ישראל הרגישו שמרוב החום וההתלהבות נפשם נשרפת, ולכן הקב"ה ציוה לענני כבוד הזילו טל חיים על בני, שנאמר: "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִי"ם" (שם פסוק י).^[12]

ולפתע הִדְמִים הקב"ה את כל העולם, ציפור לא צווחה, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו שירה, הים לא זע, הבריות דממו ואף החמה עצרה מהלכה, והיה העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שמות כ, ב)!

ואמר הקב"ה בדיבור אחד את כל עשרת הדברות, וישראל הבינו מתוכם שני דברות ראשונים: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ – לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם פסוקים ב-ג), ומעוצמת הקדושה פרחה נשמתם – ומתו!^[13]

כיון שמתו התחילו המלאכים מגפפים ומנשקים אותם, ואומרים להם: מה לכם? אל תיראו! "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א), והקדוש ברוך הוא ממתיק בחיכו הדיבור ואומר להם: לא בני אתם? אנכי ה' אלקיכם, עמי אתם! חביבים אתם לפני, והתחיל מפתה אותם עד שחזרה נשמתם…

ביקשו ממשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִי"ם פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טז). ונעשה למשה רבינו שביל בענן וניגש אל הערפל אל מקום השראת השכינה, וכל ישראל שומעים את הקול מדבר אליו ואומר לו: משה משה, לך אמור להם לישראל: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶי"ךָ לַשָּׁוְא. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שם פסוקים ז-יב), והיו ישראל מבינים בכל דיבר ודיבר כמה מדרשים יש בו וכמה הלכות ודינים יש בו, וראו את כל סודות התורה הגנוזים בו ולא נחסר מהם כלום.

ובכל דיבר נתמלא העולם כולו בשׂמים, ויצאה נשמתם של ישראל וחזרו לאחוריהם י"ב מילין מרוב פחד ויראה, והיו מלאכי השרת תומכים בידיהם ומשיבים אותם למקומם – 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָי"ו'! אשריהם בעולם הזה ואשריהם בעולם הבא.

 

מעלת הצניעות

כאמור, לאחר שהסתיים מעמד הר סיני, התגלה הקב"ה וציוה לעשות לו מזבח אדמה!

נכון שקיבלתם את התורה ברעש ובפרסום עצום, אך דעו לכם שאין רצוני בזה כלל! כי אוהב אני את הצניעות וההסתר!

אם ברצונכם לעבוד אותי, אל תעבדו אותי בניקור עינים, ברעש ובצלצולים, 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם'.

אלא תעבדו אותי בענוה ובסתר – 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי'… עבודת ה' בפשטות, בתמימות ובלב טהור!

הכלי הראשון שנצטוינו עליו, עוד בטרם שנצטוינו בכלל על עשיית המשכן היה 'מזבח הנחושת'.

ובעבודה הפרטית של האדם הוא ענין 'הצניעות'. וזה אחד מהשלשה דברים שהקב"ה תובע מכל יהודי! וכמו שנאמר: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶי"ךָ" (מיכה ו, ח).

עיקר החשיבות והמדד של האדם למעלה, בעולמות העליונים, זה לפי דרגת הצניעות שבו.^[14]

ולכן התורה הקדושה לא שורה ולא נקנית אלא בלב הצנועים. וזה סוד ההצלחה! וכך גילה לנו הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ג הי"ב):

דע, שאדם הרוצה לזכות לכתר תורה צריך להקפיד על שני דברים:

א. ללמוד דוקא בבית מדרש, שהרי כך אמרו חכמים: ברית כרותה שכל הַיָּגֵעַ בתלמודו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח.

ב. ללמוד מתוך צניעות, שהרי כל היגע בתלמודו בצינעא מחכים, שנאמר: "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי יא, ב).

ומדבריו הקדושים למדנו: אתה רוצה להחכים, אתה רוצה להצליח, אתה רוצה שהחכמה שלך תתפח ותגדל ותתעצם, חייב שתלמד בצינעא.

ומי שלומד מתוך קול רעש והמולה ופרסום, יכול חלילה לאבד את הכל.

לכן מה עשו אבותינו ורבותינו – היו מפנים את רוב הלילות שלהם ללימוד תורה. כי הלילה הוא זמן שהעולם ישן, העולם דומם, העולם שליו. אין רעש, בנקים לא עובדים, סוּפְּרִים לא עובדים, הכל שובת, ואז היו משתטחים על התורה.

וכך אמר אבא הרב יורם במתק שפתיו (בצור ירום, חלק ג – עמוד 812):

ברעש ובהמולה לא משיגים שום דבר, כל מה שאדם עושה צריך להיות מלובש ביראת ה' מקורית, שרשית, תמימה, פשוטה מאין כמוה, וזה סוד ההצלחה של בני תורה.

מיום שבני התורה החלו להיחשף לפרסומים, להיחשף לעולם, להיחשף למראות, למחשבים, למשרדים, מאותו יום נפל נגף בעולם התורה. הרבה בתים נגזר עליהם שבניהם לא ימשיכו בדרך התורה בר מינן. כי הסוד של בני תורה הוא 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת'. כשנפגמת החומה של 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת', משתלטים עליהם כל הכחות הזרים, שדים ורוחות ומזיקים, וכשהם משתלטים הם לוקחים את הכל רח"ל.

זה מה שקרה בדור של ההשכלה. היה דור עצום, דור של עליה בלתי רגילה, דור של אדונינו הרמ"ע מפאנו, של רבינו המהר"ל מפראג, הכלי יקר, השל"ה הקדוש ועוד ענקי רוח מאין כמותם, אבל פתאום התחילה 'ההשכלה הגבוהה', אפשר ללמוד תורה אבל גם להתרכז בהשגת מעמד חברתי, לתפוס מקום ומעמד, להתפרסם… בעוונות הרבים נוצרו נזקים שעד היום מתמודדים עם השיריים שלהם. כי המפתח של כל ההצלחות זה הצניעות.^[15]

ונרחיב עוד מעט בענין הצניעות…

 

כי זוכר כל הנשכחות אתה

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך:^[16]

הגה"ק רבי יעקב יצחק מלובלין זיע"א (המכונה 'החוזה מלובלין') רגיל היה לפרש את מה שאנו אומרים בתפילת מוסף של ראש השנה: 'כי זוכר כל הנשכחות אתה', כך:

הקב"ה זוכר אך ורק את מה שאנו שוכחים. אם עשית עבירה ח"ו ושכחת ממנה – הקב"ה זוכר אותה. אך אם תזכור את העבירה ותמיד תשוב עליה בתשובה, וכמאמר דוד המלך: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא, ה) – הקב"ה ימחל לך וישכח ממנה.

מאידך, בדבר מצוה ההיפך הוא הנכון: אם עשית מצוה ושכחת ממנה – הקב"ה זוכר אותה לעולמי עד ומשפיע לך מהזכות שלה בכל עת. אך אם עשית מצוה ואתה תמיד זוכר אותה, ולבך מלא הרגשת סיפוק וגאוה ממנה – הקב"ה שוכח אותה, וזכותה לא עומדת לך כלל.

על האדם לעשות את מעשיו הטובים אך ורק לכבוד הקב"ה ולא על מנת לנחול עליהם כבוד ולהרגיש בלב הרגשה טובה. אדם שעשה מעשה טוב כל שהוא צריך מיד לאחר מכן להסירו מלבו ולא לחשוב עליו, וכאילו מעשה זה לא היה ולא נברא והוא לא עשאו כלל.

ובפרט אם זכה אדם והטיב לחברו בממונו או בכל דרך אחרת, אין לו להיזכר בכך בכל פעם שהוא רואה את חברו, וכן להרגיש צער אם חברו לא השיב לו טובה על כך, כיון שכל ההרגשות הללו והדומה להן ממעיטות את הזכות העצומה של המעשה הטוב שעשה, ומנכות לו מן השכר הראוי לו לקבל בשמים על אותו מעשה.

כמו כן צריך כל אדם להשתדל ביותר להצניע את מעשיו הטובים, כמו שנאמר: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד^[17] וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶי"ךָ" (מיכה ו, ח).

מי שתמיד דואג ומתאמץ לפרסם את מעשיו הטובים (הוא מפרסם בעיתון כמה מנות של גמ"ח הוא חילק, כמה מוצרים היו בכל מנה, כמה עלה כל מוצר וכו' וכן מפרסם את התמונות של האנשים הרבים שבאו לקבל גמ"ח ומילאו את המקום וכו') עליו לדעת בבירור שאין שום נחת רוח לה' יתברך מהם, ועל כל מעט כבוד שהוא מקבל על מעשיו הטובים בעולם הזה, מנכים לו משכרו בעולם הבא. ורק מי שמצניע את מעשיו הטובים מעיני הרואים ולא נוחל עליהם שום כבוד בעולם הזה, ידע נאמנה שיקבל עליהם שכר מושלם בשמים ללא כל גרעון חלילה…

ונחזור לפרשת השבוע, פרשת צו…

 

אש תמיד תוקד… לא תכבה

כאמור אחרי מעמד הר סיני ציוה הקב"ה את משה ללמד את בני ישראל לבנות מזבח העולה.

ועתה בפרשת השבוע, הקב"ה מלמד אותנו עוד שלש הלכות, והן שלש מצוות עשה (מתוך התרי"ג מצוות):

א. מצות הרמת הדשן.

ב. מצות עשה להדליק אש על המזבח בכל יום, שנאמר: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ו), כלומר להשים על המזבח עצים בבוקר ובין הערבים, ואמרו בגמרא הקדושה (יומא כא:): אף על פי שהאש יורדת מאליה מן השמים (שהיתה יורדת אש מן השמים ושורפת את הקרבן), מצוה להוסיף ולהביא אש גם מן ההדיוט.

ג. מצות לא תעשה שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר: "לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו).

האש בערה על המזבח כל הזמן בתמידיות, 42 שעות. וכמו שנאמר: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב).

ואמרו במדרש (ויקרא רבה, פרשה ז – אות ה):

'וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ' – אמר רבי פינחס, 'ואש המזבח תוקד עליו' אין כתיב כאן, אלא 'תּוּקַד בּוֹ', האש היתה מיתוקד בו (במזבח עצמו)! תני בשם רבי נחמיה, קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מיתוקדת בו, עצו לא נשרף ונחושתו לא ניתך, ואל תחשוב שציפוי המזבח היה עבה, כי הוא היה דק כעובי דינר…

ובנוסף על כך, נעשו במזבח שני נסים תמידיים (והוא הכלי היחיד שנעשו בו נסים), וכמו שאמרו במשנה (אבות פ"ה מ"ה): א. לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה. ב. לא ניצחה הרוח את עמוד העשן.

והשני נסים הללו קרו אצל רבי חנניה אברג'ל זיע"א, וכדי לבאר את דברינו, נביא את דבריו של הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א…

שני נסים תמידיים

וכך הוא כתב (ברית אבות – עמוד קמב):

'ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה' – נס גדול היה בבית המקדש, שהמזבח שעליו הקריבו את הקרבנות עמד בעזרה, במקום גלוי תחת כיפת השמים, ועל אף שירדו גשמים, מעולם לא כיבו הגשמים את האש של עצי המערכה, שהיתה בוערת תמיד על המזבח, כמו שכתוב: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו).

ודע כי אותו נס שייך גם היום, אצל כל יהודי שמתחיל לבעור אל הקב"ה ורוצה לעשות את רצונו יתברך, ואזי מתגברת ומתפשטת עליו גשמיות הגוף, שהיא בחינת גשם, היינו הגשמים רוצים לכבות את אש ההתלהבות שנכנסה בו. ויהודי שזוכה ובוער בכל לבבו אליו יתברך, ואינו מפסיק את ההתלהבות ללהב את לבבו אליו יתברך, זה בעצמו נס גדול מאוד! כי הס"מ רוצה להכניע את כל בר ישראל שמלהב את עצמו אליו יתברך, ואדם צריך להתחזק בכל מיני התחזקויות, לבל יתן את הגשמיות, היא בחינת הגשם, שתכבה את הרוחניות, שהיא בחינת אש התלהבות לבבו אליו יתברך…

והמלחמה קשה מאוד, והסטרא אחרא והקליפות רוצים להתאחז בו, ולכבות את ההתלהבות שבו, ואם הוא מצליח להתגבר ולהתחזק ואינו נותן את הגשם שהוא הגשמיות, לכבות את התלהבות לבבו, שהוא בחינת אש הרוחניות הבוערת בו, זה בעצמו נס גדול…

והנס השני היה ש'לא ניצחה הרוח את עמוד העשן' – וזה היה נס גדול, שאותו עשן שהיה יוצא מעצי המערכה, היה מיתמר ועולה בצורת עמוד ישר העולה לשמים, ואף שהיו רוחות חזקות בחורף, אשר בדרך כלל הרוח ובפרט סופות וסערות, מנצחות את עמוד העשן, ומוליכות אותו למקום אחר, היינו שמפזרות את עמוד העשן, בבית המקדש היה נס, שעלה ישר למעלה, ואף רוח לא היה יכול לנצח את עמוד העשן.

כמו כן יש נס בתוך נס אצל כל בר ישראל, שיכול להתחזק בכל המצבים שבעולם, אף שכל הרוחות זרות, שהן הדעות הנפסדות, הכפירות ואפיקורסות, משתוללות בחוץ כמו רוחות חזקות בחורף, סופות וסערות, הרוצות לשטוף את דעת ושכל האדם בכל מיני דעות משונות, שהם נגד דעת התורה הקדושה, ונגד האמונה בו יתברך, עם כל זאת בר ישראל עובד ה' יתברך, הוא מתחזק נגד כל הרוחות, ועמוד העשן עולה למעלה ישר, ואין שום רוחות רעות ודעות נפסדות נ'חש ש'רף ע'קרב (ראשי תיבות עשן), יכולות לבלבל את העשן דקדושה שיוצא מהתלהבות לבו.

וזה ע'ש'ן' – ע'שר ספירות, ש'מות היוצאים משם, נ'קודות שמתחת השמות, כל אלו אוחזים את העובד ה', שלא ימשך אחר רוחות רעות ודעות נפסדות של הבלי עולם הזה, והבן למעשה.

ועתה מובן מדוע אמרנו שהתמדה וחשק כזה, במשך שנים ארוכות כל כך, הרי זה בגדר נס!

ונסיים בזריקת עידוד…

כארי ישאג

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, צו – מאמר ד) אמר, וז"ל:

הרבי מליובאוויטש זיע"א ביאר באחת משיחותיו הקדושות,^[18] כי המזבח רומז ללבו של כל יהודי ויהודי, ואש המזבח רומזת לאש האהבה היוקדת בלבו של כל יהודי כלפי הקב"ה, כמו שנאמר: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה… רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו). ולפעמים עוברות על האדם תקופות קשות למיניהן, מלאות בנסיונות כבדים ובנפילות רוח שונות ומשונות, ודועכת בלבו אש האהבה לה' יתברך, לתורתו הקדושה ולמצוותיו הנעימות, עד שנדמה כי עוד מעט קט ותכבה ח"ו לגמרי. ועל כך באה התורה ומצוה: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו). והיינו שאפילו בתקופות של נפילה רוחנית, ואף בטומאה ח"ו, ובכל המסעות שעובר האדם בימי חייו, תמיד ידאג לכך שאש אהבתו לבורא לא תכבה לגמרי ח"ו, אלא שתמיד תבער, ואפילו אם תהיה קטנה ביותר, ובלבד שלא תכבה לגמרי ח"ו.

וכך הוא לשון קדשו של מורינו הבעל שם טוב הקדוש (כתר שם טוב – אות ריז־ב): 'אפילו כשנופל ממדרגתו יהיה דבוק בבורא יתברך במחשבה קטנה… ומכח אותו קטנות יבוא לגדלות. כמו בגחלים, אם יהיה ניצוץ אחד שנשאר, יכול לנפוח בהם הרבה עד שיהיה מדורה גדולה. לאפוקי (מה שאין כן) אם לא יהיה ניצוץ קטן, לא יכול לנפוח אש. כך אם לא יהיה דבוק במחשבה קטנה תמיד בו יתברך, יכבה נשמתו לגמרי'.

מדבריו הקדושים למדים אנו למעשה, שעל האדם תמיד לאחוז עצמו עם הבורא יתברך. ואפילו בשעה שנפל ממדרגתו והוא שרוי בבחינת 'קטנות המוחין' ולבו אטום כאבן, בכל זאת אל יניח את מקומו בקדושה לגמרי ח"ו, ואל ינתק את עצמו מדביקותו בבורא יתברך מכל וכל ח"ו, כי אז חלילה תכבה אש נשמתו לגמרי ולא תהיה לו תקומה רחמנא ליצלן, אלא תמיד יאחוז עצמו עם הבורא יתברך אפילו במעט שבמעט, ובזכות אותו מעט שבמעט עוד יזכה להתרומם משפלותו ולשוב למדרגתו הראשונה.

על כן, גם אם בעת מן העתים קשה לאדם לעסוק בתורה בעמל ויגיעה מפני אטימות לבו וקטנות דעתו, יעסוק לפחות בלימוד פשוט יותר. ואם גם זה קשה לו, לפחות יגרוס את אותיות התורה הקדושה אף שאינו מבין מילה אחת. ואם אפילו זה קשה לו, לפחות יעסוק בדברי מצוה וחסד וכדומה – העיקר שיהיה קשור לעולם הקדושה בכל מצב שבעולם אפילו במעט ולא ינתק את עצמו לגמרי ח"ו, בבחינת: 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה'.

וזהו גם הרמז במה שנאמר במעלתו של כל אחד מישראל: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא וגו'" (במדבר כד, ט). והיינו שאף בשעה שיהודי כורע ברוחניות, ואף מוטל ארצה ונמצא במצב שכיבה, הוא נתון בבחינת 'קטנות המוחין' ולבו שבור בקרבו לאלף שברים – גם אז הוא גבור כארי וכלביא ומתעצם בכל כחו ממש לאחוז את עצמו עם הקב"ה ולא להניח לגמרי את מקומו בקדושה, ומשם גופא צומחת ועולה מחדש קומתו הרוחנית.^[19]

 

[1] וכך הספיד אותו בנו, מורינו ורבינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, צו – מאמר ט):

ברוב ככל השנים תאריך האזכרה של אבי מורי זצ"ל – י' בניסן – חל בסמוך לשבת פרשת 'צו', וזאת משום שאבי ע"ה היה מושלם ביותר הן בענין מדת השתיקה ושמירת הלשון הרמוזה במעיל כנ"ל, והן בענין העסק והטרחה בזיכוי הרבים הרמוזים באפוד כנ"ל (ראה באמרי נועם, צו – מאמר ח, שם מבוארים הדברים באורך).

אבא ע"ה היה ממעט מאוד בדיבור, כיון שכל רגע ורגע פנוי בחייו הוא היה מנצל ללימוד תורה. כל מי שזכה להכירו בוודאי זוכר שפיו לא היה מפסיק למלמל פסוקים ומאמרי חז"ל בגמרא במדרשים ובזוהר הקדוש.

עוד מקטנותי אני זוכר כאשר הייתי מתלוה אליו לכל מיני מקומות, פיו לא היה מפסיק לגרוס את פרקי התהלים בזה אחר זה, וכשהייתי רוצה לדבר אתו או לשאול אותו איזו שאלה, מיד היה קוטע אותי ואומר לי שזה מאוד מפריע לו ומבלבל אותו כשאני מדבר, כיון שאת הכל הוא היה גורס בעל פה ממש.

גם לעת זקנתו, כאשר הראיה כבר קשתה עליו עד מאוד, על פי בקשתו הבאתי לו עשרות קלטות שבהם מסבירים את הגמרא בשפה ברורה ונעימה, והוא היה שומע אותם במשך כל היום באהבה רבה ובשקיקה עצומה ולומד דף אחר דף, ומסיים עוד מסכת ועוד מסכת, ממש עד יומו האחרון עלי אדמות, ולא יצא מן העולם עד שזכה לסיים מתוך הקלטות את כל הש"ס כולו.

וכן בענין זיכוי הרבים: זכיתי להכיר במשך חיי הרבה תלמידי חכמים וגדולי ישראל מזכי הרבים, ובכל זאת יכולני לומר שלאבא ע"ה היתה מסירות נפש מיוחדת למען זיכוי הרבים במדה שלא מצאתי אפילו אצל גדולי ישראל.

פעם סיפר לי אבא ע"ה שבצעירותו, עוד בהיותו במרוקו, האמריקאים הקימו נמל תעופה באחת מערי הנמל שבמרוקו. יהודים רבים מצאו שם את פרנסתם בריוח, אלא שלצערנו הרב מקום זה היה פעיל גם בשבת, והיהודים שעבדו שם נאלצו לבוא לעבוד גם בשבת כדי שלא יפטרו אותם מהעבודה.

אותם יהודים מחללי שבת ביקשו מאבא ע"ה שיתפלל אתם בשבת השכם בבוקר, ישמש כשליח ציבור ויקרא להם את הפרשה בספר תורה, והכל במהירות גדולה, ללא חזרת הש"ץ, כדי שמיד בגמר התפילה הם יוכלו לעלות לאוטובוסים ולהספיק להגיע לעבודה בזמן.

הסיבה לכך שהם פנו לאבא ע"ה, משום ששום רב לא הסכים להתפלל אתם בטענה שאינו רוצה להתפלל עם מחללי שבת פורקי עול, שכל כוונתם לסיים את התפילה בחפזון ולאחר מכן לחלל את השבת בפרהסיא.

אבא ע"ה ברוב ענוותנותו הסכים לכך, ובכל שבת ושבת היה בא אליהם בשמחה ובמאור פנים, מסדר לפניהם את התפילה מתחילתה ועד סופה אך ללא חזרת הש"ץ כמובן, וקורא להם את הפרשה וההפטרה. ולאחר תפילת מוסף היה גם עושה להם קידוש במהירות, והם היו טועמים משהו קטן ומיד עולים לאוטובוסים.

אולם בזה הסיפור עדיין לא נגמר: כעבור שנים רבות הוזמנתי לערוך חופה וקידושין לאיזה בחור חמד מאחת הישיבות הטובות ביותר בארץ. בעומדי בחופה ניגש אלי סבו של החתן ולחש לי באזני: 'האם אתה יודע מי אני? אני אחד מאותם יהודים רבים שהיו עובדים בשבת באותו מפעל במרוקו, ואביך ע"ה בענוה גדולה היה מזכה אותנו בתפילה ובקריאת התורה על אף המצב הרוחני הקשה שהיינו שקועים בו'.

והוסיף היהודי ואמר: 'דע לך שמסירות נפשו של אביך ע"ה כדי לזכות אותנו עוררה במשך הזמן אצל רובנו הרהורי תשובה עמוקים. חשבנו בלבנו: 'החכם הזה מתפלל אתנו, קורא לנו את הפרשה, עושה לנו קידוש, ומיד לאחר מכן אנו מחללים את השבת מול עיניו ממש. האם זה הגיוני?! האם זו דרך ארץ?! אולי כדאי שנעשה כבר קצת תשובה?!' הרהורי תשובה אלו בסופו של דבר גרמו לרבים מאתנו, ואני ביניהם, לעזוב את המפעל ולחזור בתשובה שלימה. כשעליתי לארץ ישראל שלחתי את בני היקרים ללמוד בישיבות, והם הקימו בתים לתפארת, וחתן יקר זה שכעת באת לקדש הוא נכדי היקר'.

אבא ע"ה לא ראה את מעשה העבירה של אותם יהודים, אלא רק את רצונם הטוב להתפלל מוקדם ולשמוע קריאת התורה, לכן הוא היה ראש וראשון לזכות אותם בכך, והטרחה הרבה שהוא טרח בעבורם עשתה פירות מתוקים.

בדרך זו המשיך אבא ע"ה גם לאחר שעלה לארץ. סמוך למושב שבו גרנו היה מושב שהמנין בו היה מצומצם ביותר, ובנוסף לכך גם לא היה להם רב שישמש כשליח ציבור, יקרא להם בתורה וילמד אותם קצת. משום כך, בכל שבת ושבת, בין כשהשמש היתה לוהטת ובין כשהקור היה מקפיא וגשמים עזים ניתכו ארצה, היה אבא ע"ה צועד ברגל בשעות הבוקר המוקדמות דרך שדות וכרמים קוצים וברקנים, ומשמש שם כשליח ציבור וקורא להם בתורה. ואחר שהיה שב הביתה ואוכל בזריזות את סעודת הבוקר של שבת, היה שוב חוזר לשם בצהרים כדי ללמד אותם קצת ולזכות אותם בתפילת מנחה של שבת וקריאת התורה.

גם באחרית ימיו ממש, בכל פעם ופעם שהייתי בא לבקר אותו, כשהיה נודע לו שאני אמור למסור שיעור היכן שהוא בשעה הקרובה, מיד היה מזדרז לשלוח אותי לשם ולא היה מסכים בשום אופן שאעדר מהשיעור, אף על פי שביקורים אלו היו מאוד משמחים אותו ונותנים לו חיוּת ממש – כיון שכל דבר שהיה קשור בזיכוי הרבים היה בנפשו ממש.

זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן כן יהי רצון.

[2] וזה לשון המדרש (שיר השירים רבה, פרשה ה – אות א):

אמר רבי יצחק, הדא הוא דכתיב: "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ" (תהלים לז, כט), הרשעים מה עשו? תלויין באויר כי לא השכינו שכינה לארץ. אבל הצדיקים השכינו שכינה לארץ. מה טעם: 'צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ'? ישכינו לשכינה עליה – "שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ" (ישעיה נז, טו)…

[3] הקב"ה הוא מקור כל השלימות שבעולם לכן אינו שורה במקום פגום וחסר אלא רק במקום נקי וטהור מכל רבב ושמץ עוון, על כן תיכף שחטאו בני האדם בחטאים ועוונות גרמו בכך לסילוק השכינה הקדושה מן הארץ התחתונה הלזו אל שמי השמים העליונים הקדושים, וככל שהרבו לחטוא גרמו לסילוקה של השכינה הקדושה לעולמות ולרקיעים גבוהים ועליונים יותר.

ומכיון שכל אותם דורות היו מכעיסים אותו יתברך לא היה נחת לקב"ה מהם, וכל דור מאותם דורות קיבלו מהשמים את מה שקיבלו…

[4] צא וראה עד כמה גדלה מעלתם של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום שהיו דבקים בו יתברך תמיד במחשבתם, ולא היתה מחשבתם נפרדת אפילו שעה אחת ורגע אחד מאורו יתברך בשום זמן, הן בעת עוסקם בעניינים שבחומר וקיום העולם, והן בעת היותם עוסקים בעניינים הקשורים בשמים ממעל, תמיד היה כל לבם בוער ברשפי אש להבת שלהבת אליו יתברך, וכל חשקם ורצונם היה רק הדביקות הנאמנה והרצופה בו יתברך, וממילא נמצאו האבות הקדושים כעבדים הקנויים לאדונם קנין גמור, להיות עצמם בחינת מרכבה ממש לאין סוף ברוך הוא, ולהתבטל אליו במציאות, עד היותם נכללים באורו יתברך הם וכל אשר להם, ומטעם זה הסיחו דעתם מענייני העולם הזה לגמרי, וכל כוונתם תמיד היתה רק לשם שמים ולא לשם הנאת החומר כלל, ובזכות זה לא נפרדה מחשבתם ממנו יתברך לעולם ואף לא רגע אחד.

[5] וזה לשון הגר"א (שיר השירים א, ד):

"וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט, כ), מלמד שהציע הקב"ה את השמים על הר סיני וירד, הרי גם שירדה השכינה, מכל מקום עדיין היתה במסיבה על מצע השמים שעל הר סיני, וזהו שנאמר: "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ" (שיר השירים א, יב), היינו על הר סיני הנקרא 'מסיבה', כי הציע השמים על הר סיני וירד…

[6] לאחר שלימד את הפסוקים הללו העוסקים במזבח, ואת כל פרשת משפטים.

[7] כך אמרו במדרש (פסיקתא רבתי – פרשה ו).

[8] רבי חנניה אברג'ל זיע"א היה קורא בכל יום את כל ספר התהלים, ופעם לעת זקנתו סיפר מדוע הוא מקפיד על כך, וכך סיפר:

בימי ילדותי התגוררתי בעיירה אלקלעה (עיירה בדרום מערב מרוקו 831 קילומטר מהעיר מראקש), ובהיותי בן תשע פרצה בעיירה 'מגפת קדחת' אשר פגעה בעיקר בילדים, הרבה ילדים שקיבלו את המחלה גופם קדח מחום עד שמתו.

גם אני (סיפר סבא רבי חנניה) חליתי בקדחת, חום גופי טיפס ועלה והגיע לארבעים מעלות, ואיבדתי את ההכרה, אותות גסיסה נראו עלי… החברא קדישא הקיפו את מטתי ובראשם אבי הצדיק רבי מאיר אברג'ל והשכן שלנו הצדיק רבי מאיר אלמליח (רבי מאיר אלמליח היה אביה של רינה אלמליח לימים אשתו של סבא רבי חנניה אברג'ל הרבנית רינה אברג'ל) אשר שניהם היו בעלי מדרגה עצומה מאוד ברוחניות, וידעו בעל פה את כל ספר הזוהר.

רבי מאיר אברג'ל הבחין ששפתיו של בנו חנניה ממלמלות, רבי מאיר גחן וניסה לשמוע אך לא הצליח. ולכן ביקש מרבי מאיר אלמליח לנסות לשמוע, הוא גחן והתרומם בארשת התפעלות: 'חנניה מלמל את דברי הזוהר של פרשת השבוע!'

ממשיך סבא רבי חנניה ומספר: באותו זמן ראיתי את עצמי יושב בתוך קבר פתוח, והנה נגלה אלי אדם זקן הדור פנים פניו הקדושות להבים עיניו כחולות זקנו ג'ינג'י ובראשו מונח כתר זהב משובץ ביהלומים…

הוא פנה אלי ואמר: 'אני דוד המלך, אתה רוצה לצאת מהבור?' עניתי: 'כן'. והוא שאל אותי: 'מה תתן לי?' עניתי: 'בכל יום אני אקרא את כל ספר התהלים'. והוא הושיט לי את ידו והעמדני על הרגלים…

וזה לא היה החלום היחיד, בנו הרב'ה הרב יורם סיפר, וז"ל: אבי רבי חנניה היה דבוק מאוד בספר הזוהר, היה לו ספר זוהר כתוב באותיות קטנות ובכתב רש"י, והוא היה קורא בו בדביקות בכל יום.

כאשר גמר את ספר הזוהר בפעם העשירית, הלך לישון… ובחלומו באו אליו שלשה אנשים הדורי פנים ואמרו לו: 'אל תקרא יותר זוהר!' אבא רבי חנניה לא הקשיב, והמשיך לקרוא בספר הזוהר, והם באו שוב… ורבי חנניה לא הקשיב… למחרת הוא עמד במושב ליד סוס, והסוס היכה בזנבו בעינו של אבא רבי חנניה, ומאז נחלשה ראייתו מאוד…

[9] בשנת תשי"ג בהיותו בן 03 עזב רבי חנניה אברג'ל יחד עם אשתו רינה את מדינת מרוקו והחלו במסעם לארץ ישראל… ובסוף שנת תשי"ד התיישבו במושב ברוש שבנגב – ושם, בבית קטן, חיו עד סוף ימיהם.

רבי חנניה, היה עובד ה' גדול ובעל מסירות נפש לכל דבר שבקדושה, וזכה מכח עבודתו למדרגות רוחניות יפות מאוד.

רבי חנניה קיבל, עוד בהיותו במרוקו, מזקני המקובלים שהתגוררו שם, את שיטת הקבלה שהיתה מסורה בידם מרבי אברהם אבולעפיה ומרבי דוד (מול דרעא) הלוי בעל ספר 'המלכות', והוא צעד במסלולה. וכך העיד בנו הרב יורם: אבא ידע את כל החמישה חומשי תורה בעל פה עם הניקוד וטעמי המקרא, וכל לילה לפני השינה היה יושב ומצרף את פרשת השבוע…

רבי חנניה אברג'ל ע"ה זכה למשפחה מרובת ילדים, שנים עשר ילדים, וכדי לפרנסם היה מגדל ירקות ומוכר אותם בשוק בבאר שבע.

בבוקר מוקדם היה יוצא לשוק, והיה חוזר בסוף היום אוכל משהו, מתקלח, ישן וכבר בשעה אחת וחצי בלילה היה קם ומתחיל לעבוד את ה' בלימוד תורה עד שעת התפילה.

במהלך חייו הוא חָוָה הרבה בזיונות, חלישות דעת ו'עקיצות'. כמה וכמה אנשים רימו אותו בענייני ממון והזיקו לפרנסתו.

והוא קיבל הכל באהבה.

ובסוף ימיו הוא אמר: הרבה צרות סבלתי, אך זה כלום לעומת הטוב שהקב"ה נתן לי! הקדוש ברוך הוא זיכה אותי לגדולה שבמתנות, הוא זיכה אותי שכל ילדי הולכים בדרך ה'!

זה היה כל מהותו. זה מה שהיה עומד בראש מעייניו כל השנים. ועל זה התפלל והשקיע רבות. הדבר שעמד מול עיניו כל חייו היה שבניו יפרחו ויצמחו מעלה מעלה בתורה ויראת שמים, ותודה לא"ל שאכן זכה לזה.

אבא זכה שהתקיים בו הפסוק: "אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (שיר השירים א, טז). הוא זכה לראות את בניו אחריו הולכים בדרך ה' בעוז ובגאון, והם פרים ורבים בארץ בחסדי ה', "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" (תהלים א, ג).

[10] כמו שנאמר בנביא: "בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת" (מלכים־ב יא, ב), ומפרש רש"י (שם): בעליית בית קדשי הקדשים… וקורא אותה: 'חֲדַר הַמִּטּוֹת', על שם: "בֵּין שָׁדַי יָלִין" (שיר השירים א, יג). וזהו שיסד רבי אליעזר: 'נֶפֶץ חדר המטות, חורבן ביתך יכפר עליהם'.

[11] רבי חנניה אברג'ל זכה לכך. הוא זכה להעמיד בן שכל הפסוק הזה התקיים בו! כפשוטו!

בילדותו של הרב יורם החל רבי חנניה לשנן עמו פרקי תנ"ך שלמים בטעמי המקרא, כאשר על כל פרק שהיה יודעו היה מביא לו קוביית שוקולד…

בנוסף לכך שהשוקולד היוה תמריץ עבורו, היה מונח בזה קו מחשבה מעמיק, שתערב לפניו מתיקות לימוד התורה הקדושה… לקשור בתודעה של הילד שתורה זה דבר מתוק!

ולאחר מכן בהיותו בן 8 נפתחו לו שערי ספר התניא. וכך סיפר אבא הרב יורם:

כשלמדתי בתלמוד תורה חב"ד (שהיה במושב ברוש) היה הרב יָשָׁבְעָם המנהל, והוא היה מוסר לנו שיעורים ב'שער היחוד והאמונה' שבספר התניא.

לשונו הפשוטה ודבריו הבהירים מצאו מסילות אל לבנו, ויסודות היהדות 'אמונת ה' ואחדות ה" נחקקו בלבנו, ומאז המשכתי בכל כחי להעמיק בדבריו הקדושים של בעל התניא עוד ועוד, והיא אשר עמדה לי.

וכשגדל אבא והתעלה, הזדכך כל כך עד שנעשה כשרף, אשר יש לו כח לעמוד בהיכל המלך – מלכו של עולם. ונספר:

כשהרב יורם היה עוד בתחילת דרכו הוא קירב שני יהודים אשר היו רחוקים מאוד מכל שמץ של יהדות (בנוסף לבעיות קשות שהיו להם בַּחֶבְרָה), ובמשך עשר שנים רצופות השקיע בהם: זמן, כח וכסף. עד שהצליח להעמיד אותם על הרגלים והם נהיו אברכים בכולל שלו.

והנה בשנה העשירית באו לאבא וביקשו ממנו איזה בקשה (אין כאן המקום להביא את כל פרטי הסיפור, והבאנו אותו רק בשביל המסר) אבא הבין שאם הוא ירשה להם יגרם מזה נזק גדול. מאוד. ולכן סירב.

אותם שני אנשים, כעסו, והחלו להזיק לאבא ולנו ילדיו בצורה קשה מאוד, בבזיונות חרפות (וגם קצת מכות…) ורסיסים מאותה תקופה נוראה נשארו לשנים רבות…

בשנה האחרונה של אבא בעולם, אחד מאותם שני אנשים נפטר לבית עולמו, אני ישבתי בכולל ולמדתי והנה אנשים ניגשו אלי ואמרו לי: 'הרב ישראל, אתה יודע שהרב השתתף בהלויה שלו' (הנהג של אבא זיע"א סיפר לי שאבא ישב ברכב במשך כל שעת הלויה וקרא כל מיני דברים, ואחר שנגמרה ההלויה אמר: 'פיניתי לו את כל הדרכים…').

התקשרתי לאבא ולפני שהספקתי לומר משהו, הוא אמר לי באלו המילים: 'בני, אתה יודע שיש לי הרבה כח בעולמות העליונים, אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאכניס אותו לגן עדן…!'

[12] מכילתא (פרשת יתרו, מסכתא דבחודש – פרשה ט).

[13] כשיצא (קול ראשון) מפי הקדוש ברוך הוא, יהא שמיה משובח לעולם, היו זיקים וברקים יוצאין מפיו, לפיד מימינו ולפיד משמאלו והקול פורח באויר השמים, ואומר: עמי, עמי, בית ישראל, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלקותי עליך… וראו את הקול יוצא (מפי הגבורה) בברקים ורעמים.

ופתח להם הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים ושבעה ארצות ואמר: ראו, אתם עדי שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי עליכם בכבודי ובתפארתי, אם יש אדם שיאמר לכם לכו עבדו אלהים אחרים, אמרו לו: וכי יש אדם שראה את בוראו פנים בפנים, בכבודו ובתפארתו ובגבורתו ויניחהו וילך לעבוד עבודה זרה? ראו שאני פדיתי אתכם מבית עבדים ואנכי הוא שקרעתי את הים לפניכם והעברתי אתכם ביבשה ואויביכם במצולה הטבעתי…

[14] כידוע בחסידות, ישנן בבני אדם ג' מדרגות: חיצוני, פנימי, עצמי. וההבדלים ביניהן ניכרים בכל תחומי החיים.

ואנו נבאר את ההבדל ביניהן בענין הצניעות וההסתר. האדם ה'חיצוני' – לא מסוגל שלא לבלוט, כל הסביבה מודעת למעשיו הן הטובים והן הרעים (והוא מסתיר רק את המעשים שפרסומם יגרום לו נזק).

האדם ה'פנימי' – הוא כבר יותר נסתר, והוא מצליח לקיים את הציווי: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶי"ךָ" (מיכה ו, ח) – אך הוא מקיים זאת מתוך ידיעה שכך צריך לנהוג.

אולם, ה'עצמי' – הוא טמיר, מכוסה ונעלם מעיני כל, וזה נובע מתוך עצמיותו, מתוך פשטות וטבעיות עצמית!

הרב יורם היה אדם 'עצמי', ובכללות כל עבודתו את ה' היתה בהעלם והסתר, ובפרט עבודתו את ה' בעת התפילה.

הרב יורם היה חוזר לביתו משיעוריו ברחבי הארץ בסביבות השעה אחת בלילה, וכבר בשעה שלש! הוא היה יוצא מביתו והולך לטבול במקוה, ולאחר מכן היה יושב בבית המדרש ומכין את עצמו לתפילת שחרית.

היו שנים שהיה אפשר לשבת בבית המדרש בשעות הללו, וזה היה מבהיל לראות את ההכנות שלו. אוירת קדושה וטהרה, כובד ראש ושמחה, היתה מתפשטת בכל רחבי בית המדרש…

ולאחר מכן, החלה תפילת שחרית מילה במילה ללא שום דילוגים, וכאן כבר עמד הקולמוס מלתאר, אולם אשרי העינים שזכו לראות אותו עומד בעמידה של תפילת שחרית, מתרפק ומתחטא לפני אבא שבשמים…

תפילותיו נשמעו בשמים, ועל כך יעידו רבבות אנשים שזכו במהלך שלשים שנות הנהגתו להמתקת הדינים ולהשלמת החסרונות…

ובעומדנו כאן נביא את סיפורו של יהודי יקר:

באחד הימים כאשר חזרה בתי היקרה מבית הספר היא נכנסה לבית ורצה אלינו בהתרגשות: יש!!! המורה אמרה ששבוע הבא יהיה לנו מסיבת סידור…

ואנחנו שמחנו בשמחתה.

ארבעה ימים חלפו מאותו יום, והבת חשה כאב ראש נורא, לקחנו אותה לרופא והוא שלח אותנו למיון, שם אשפזו אותה.

הבת לא הפסיקה לבכות: עוד יומיים מסיבת סידור והיא רוצה להשתתף.

ביום של המסיבה, הגעתי לבית המדרש של הרב והמתנתי בתור. כשהגיע תורי סיפרתי על הצער של בתי שהיא לא יכולה להשתתף במסיבה…

והרב אמר: בעזרת ה' היא תהיה היום במסיבה!

מיד נסעתי לסורקה וסיפרתי לאשתי את דברי הרב.

ישבנו והמתנו, וכשהגיע השעה שתים וחצי, אמרה לי אשתי: זהו, עבר שעת השחרור, אין לנו סיכוי!

אך, אני לא הסכמתי, הרב אמר – וזה יתקיים.

בשעה חמש החלטתי ללכת לחדר אחיות ו'לשגע' אותם שישחררו אותנו. כשהגעתי לשם, עמד שם מנהל המחלקה, וכששמע את דברי, אמר לי: תשמע, אני כבר כמה שנים נמצא פה במחלקה, ומעולם לא שחררתי אדם בשעות הערב, אך לך, משום מה, אני לא יכול לסרב ואכתוב לך מכתב שחרור.

ולמרות שאין צורך להמשיך ולספר, נספר: באותו ערב השתתפה בתי במסיבת הסידור!

[15] רבי חנניה אברג'ל חי כל חייו בהסתר עצום! וכך אמר עליו בנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בשיר ירום, פרק ב – פסוק ו):

התנהלותו של אבי מורי, רבי חנניה אברג'ל זיע"א היתה בצניעות, להצניע את הדרגות שלו, את הקדושה שלו, לא היה מראה כלפי חוץ את הגדלות שבו. עד כדי שבעיני אדם זר הוא היה נדמה כאדם פשוט מאוד…

הוא החביא את קדושתו ביריעת העיזים שהקפיד ללכת בה.

זו היתה הגדלות של אבא, להצניע הכל בפנים. הפה שלו היה סגור, העינים שלו היו סגורות, האזנים שלו היו אטומות, הכל היה שמור.

זו הנקודה של צניעות.

לכן, מעולם לא שלטה עין הרע באבא זכרונו לברכה. הודות לכך הזכרון שלו היה צלול עד הרגע האחרון, וכך גם המעשים שלו!

עם כל המעלות שהיו בו הוא הסתיר את עצמו מאוד והתנהג בפשטות נוראה, מי שהכיר את רבי חנניה מקרוב, ראה אדם הכי פשוט ביקום, יותר פשטות מהפשטות שלו אני לא יודע אם אפשר למצוא, משהו מפליא. אין ענוה אלא אחר היכולת (חובות הלבבות, שער הכניעה – פרק א), מי שאין לו יכולת זה לא חכמה שינהג בענוה, מי שיש לו הכל ונדמה כלא כלום זו גדולה.

רבי חנניה אברג'ל זיע"א התגורר כל ימי חייו במושב 'ברוש', וליד המושב היה צומת כבישים שבכל פעם היתה גובה קרבנות ה' ישמור, באו וסיפרו לו את זה, הוא נכנס לדביקות… ואחר כך השיב להם: 'באותו צומת התרחש רצח, הדם של הנרצח מבעבע וצועק מן האדמה ללא הרף… ולכן נתנו לו רשות מהשמים לגבות כל נפש העוברת באותו כביש אם קשורה היא לרוצח!… אבל אנחנו נלך לכביש ובעזרת ה' נעשה תיקון', וכך היה, רבי חנניה הלך לשם, פעל פעולתו, והכל נרגע.

ונספר סיפור נוסף:

ידועים היו קשריהם האמיצים של הרבי מליובאוויטש עם סבא קדישא רבי חנניה אברג'ל, פעמים אחדות זכה סבא קדישא רבי חנניה לבקר את כ"ק הרבי ולשהות עמו ביחידות

רבי חנניה זכה ליחסי כבוד, הערכה וחיבה יתירה מהרבי, 'החכם מארץ הקודש' כך כינהו הרבי בפי קדשו ובלשונו הטהורה.

באחת מהפעמים בה שהה ביחידות אצל הרבי, המתינו בתור זוג הורים ולצידם זוג מחותניהם, וכשיצא רבי חנניה מהיחידות חזר לבית המדרש שם שהה באותו ביקור.

והמה נכנסו אל הקודש פנימה, ותינו את צרתם לפני הרבי כי בתם שנישאה בזו השנה ברחה יום אחד מביתה וכבר מספר ימים שטרם שבה, ולבם מלא דאגה עצומה.

הרבי הקשיב וכה אמר: לכו ל'חכם מארץ הקודש' כשהוא מפנה אותם אל בית המדרש שם נמצא רבי חנניה אברג'ל.

כשהגיעו אליו, וסחו את דאגתם בפניו, ביקש מהם כי יקחו אותו לבית הזוג הצעיר, נכנס רבי חנניה הסתובב בבית ופעל פעולות קדושות ונוראות.

או אז הפטיר שישנה מזוזה המונחת הפוך באחת החדרים, קבעו אותה בצורה הנכונה ובתוך שעתים היא תחזור, וכך היה!

[16] והובאו דבריו באמרי נועם (פרשת ויצא – מאמר יא).

[17] רבי חנניה אברג'ל זיע"א קיים גם את החלק הזה 'אַהֲבַת חֶסֶד', ובענין זה סיפר בנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בשיר ירום, פרק ב – פסוק ו), וז"ל:

בילדותי היו באים למושב שלנו הרבה אנשים מוזרים בלבוש ובדיבור, ואפילו דוחים קצת.

בליל שבת אבא זצ"ל היה מחכה להם בפינה, היה שואל: 'איך קוראים לך? תאכל אצלי היום'. הוא היה עונה: 'הבאתי אתי אוכל, אני אשאר בבית כנסת'. אבל אבא לא ויתר: 'לא לא, שבת היום, עוון לאכול לבד'.

היה סוחב אותו, פתאום מגלה עוד אחד, מיד היה מזמין גם אותו.

אבא היה מכניס אותם לביתו ומושיב אותם על ידו, מוזג להם כוס אחת יין, שם להם בירה, קוניאק, ליד זה מים. אומר: עכשיו תשתה יין. הוא לוגם את כל הכוס בבת אחת, שכח מההלכה ששותים יין בכמה לגימות.

אחר כך בירה. אומר לו: 'בירה זה טוב'. ממלא את הכוסות. 'תאכל דג'. 'אני לא אוכל דגים'. 'תאכל, אשתי בישלה, רק תאכל לאט, יש קוצים, תיזהר'. אחר כך מגיע העוף. 'אני לא אוכל עוף שאני לא שוחט'. 'היום שבת, אסור לשחוט, תסמוך עלי, המתארח אצל עם הארץ יאכל על פיו' (דמאי פ"ב מ"ב). השתכנע, אוכל את העוף.

'עכשיו נאכל רגל של פרה'. 'כמה אני יכול?' 'אל תדאג, אוכל של שבת יש לו הרבה מקום'.

ככה היה מפנק אותם ומציע להם עוד עד שמוודא ששבעו.

'עכשיו נאכל אבטיח'. היו מביאים אבטיח. 'על אבטיח כזה יפה ומתוק צריך לברך שהחיינו, כזה עוד לא אכלתי כל השנה…' ככה היה עושה בדיחותא, מתלוצץ אתם, משמח אותם.

אחר כך מגיע זמן השינה, מכין לו מקום לישון בבית. היה נוחר בקולי קולות. מה זה, אגזוז?! אלה הצעירים שנוסעים באופנוע ומחרישים את האזנים – קטנים עליו! איזה נחירות… שומעים אותו מסוף העולם ועד סופו, אי אפשר לישון.

בשביל להעיר אותם בבוקר – פשוט צריך גרר. 'קום, קום, צריכים להתפלל'.

'כבר התפללתי אתמול בערב, כמה מתפללים פה האנשים…'

'כבר שש בבוקר, צריך ללכת, הבית כנסת רחוק'.

מתבייש, מסכן, קם, שלא ברצונו כל כך.

'יש פה בית כנסת קרוב, למה ללכת רחוק', הוא שואל. 'שכר פסיעות', עונים לו.

מכבדים אותו בעליה. שרים לו קצת פיוטים, שישמח.

אחר כך חמין של הצהרים, שם זה הברכה העיקרית. אמא ע"ה היתה לה עין טובה ולב רחב, היה קשה לה מאוד להגיש בצלחות קטנות, היו לה צלחות עמוקות, כמה שתשים לא מתמלא. היתה שמה למעלה רוטב ושומנים של בשר.

'תאכל חמין, זה טוב'. הוא שואל: 'אתה ראית איך שחטו?' 'לא ראיתי בעצמי, כל ישראל כשרים, לקחתי'. 'אתה בטוח, אני יכול לאכול? אני מאוד מקפיד!' 'תאכל, תאכל, הכל בסדר'.

כל מה שאומר לך בעל הבית תעשה. נותן לו כוס ערק, מגיש לו סלטים. התחיל לאכול את החמין, 'אתם עושים חריף'. 'תשתה קולה, זה יעבור לך'. וככה הוא אוכל עד שגומר את הצלחת. 'רוצה עוד?' 'לא אדוני, עד שגמרתי את זה…'

'עכשיו נאכל קצת פירות'. 'מה יש לך? תגיד לי איזה פירות קנית'. 'ענבים, אפרסקים, ארטישוק'. 'אתם אוכלים ארטישוק?' 'אוכלים'. 'אמרו בשיעור שיש בו תולעים'. 'אצלנו לא באים התולעים'.

איזה סבלנות היתה לאבא!

מגיע מוצאי שבת, 'עכשיו תעשו לי מגבית!' – זה עיקר הערב.

אבא עם כל הענוה עובר בית בית, מברך: 'מי שבירך אבותינו למי שמתנדב עשר לירות לאיש הזה, בקי בזוהר, צדיק נסתר…'

נותנים לו עשרים ושש לירות, שלשים ושש. היו מנסים להתחמק: 'בשבת לא משלמים', עונה להם: 'עכשיו מוצאי שבת, והוא צריך לנסוע, יש לו אוטובוס, הוא לא יכול לחכות'. הולך בית בית, אומרים לו: 'אפילו לא עשינו הבדלה', אומר: 'אני אחכה לך עד אחרי ההבדלה'. באותו זמן לא ידעו מהזמן של רבינו תם, היו רואים שלשה כוכבים, מוציאים את השבת.

היו רבים עם אבא, צועקים עליו: 'כל שבוע אתה בא אלינו, תפסיק כבר להזמין אותם, זה אנשים משוגעים'.

'מה אני אעשה, הם באים אצלי'.

'אתה מביא אותם, לא באים אצלך. אנחנו מתעלמים מהם והם מפסיקים לבוא, אבל אתה לוקח אותם מביא להם חמין…'

כל ימיו לא ויתר על אף עני. כל עני שראה אסף אותו כמו שק יהלומים.

היה צועק עליו העני הזה: 'אנשים פה קמצנים', כאילו שאבא אשם…

אבא היה עונה לו: 'מה נעשה, באת לדרום, הדרום יבש, לך לצפון, שם יש אנשים שכל הזמן סופרים ירוק, לך לבני ברק, שם אנשים בעלי חסד'.

'הייתי שם, זה לא כמו שכבודו חושב, יתנו לך עשר אגורות, זהו. פה נותנים, אבל אני רגיל לקבל אלף לירות, הפעם קיבלתי רק שבע מאות, חסר לי שלש מאות', רומז לאבא: תשלים לי את החסר! אתה אשם בכל העסקה הזאת…

הכנסת האורחים שראיתי בעיני זה היה שיעור מוסר חזק מאוד!… (ראה בשיר ירום שם שהאריך עוד).

[18] ליקוטי שיחות (תרגום חופשי, חלק א – עמו 402).

[19] סיפר הגאון הרב מיכאל פרץ שליט"א (והובא סיפורו בספר ומתוק האור, מגילת אסתר – עמוד 261):

באירן התגורר בחור צעיר ונמרץ, שבגלל כישוריו הרבים ומעמדו החברתי נבחר להיות 'ראש החלוץ'. במסגרת תפקידו הוא ניהל את כל ענייניה של הפעילות החלוצית שהתנהלה באיזור מגוריו, ומלבד זאת היה המורה לעברית. אך למרות הצלחתו וגלי האהדה שנשבו אליו מכל עבר, חש הבחור ריקנות כל שהיא, וכאשר ניסה להגדיר את תחושותיו, מצא שלבו מושך אותו ללימוד תורה, ודוקא בארץ הקודש.

משהוגדרה לפניו מטרתו, בא לפני אביו וסיפר לו כי החליט לנסוע לארץ ישראל, על מנת ללמוד בה תורה. במקום תשובה, הגיש לו האב דף ועט, וביקש ממנו לחתום שהוא מוותר על חלקו בירושה. האב היה משוכנע כי חתימה זו תבטל כליל את רעיון הנסיעה, שכן מיהו השוטה שיפסיד סכומי עתק הצפויים לו בירושה, עבור אידאולוגיות, חשובות ככל שתהיינה?! אך הבן לא נבהל ולא התחנן על נפשו, הגם שידע כי בכך הוא מפסיד סכומי עתק שיועילו לו ביום מן הימים, ובאומץ לב חתם על המסמך.

כעת, משנתקבל האישור, היה עליו להביא את הרעיון לכלל מעשה. הנסיעה מאירן לארץ ישראל באותם ימים, לא היתה קלה בכלל, והבחור מצא את עצמו מטלטל בדרכים לא דרכים, עד שדרכו רגליו על אדמת ארץ ישראל. אך התאושש מן הדרך הקשה, ומיד מיהר לברר היכן אפשר ללמוד תורה, והיכן קיימת ישיבה בארץ ישראל? מן התשובות שקיבל עלה שמהּ של ישיבת פונוביז', והבחור, 'ראש החלוץ' לשעבר, לא איבד זמן ומיהר לפנות אליה.

הוא חיפש את ראש הישיבה, על מנת להתקבל כתלמיד מן המנין, והבחורים הפנו אותו אל הגה"ק רבי יוסף שלמה כהנמן זיע"א. הרב לחץ את ידו בחום רב, והתעניין מהיכן הגיע ומה רצונו, והבחור השיב בפשטות שהוא הגיע מאירן כדי ללמוד תורה בישיבה.

'ומה הינך יודע?' – המשיך הרב כהנמן לשאול.

'עברית', השיב הבחור בפשטות.

'ולהכין דף גמרא?' – המשיך הרב לברר בעדינות.

'אינני יודע', השיב הבחור.

'וללמוד משנה לבד?'

במקום תשובה נִענע הבחור בראשו לשלילה, וחזר שוב על כך שהוא יודע עברית…

פרשׂ הרב את ידיו ואמר לו: 'בישיבה כאן מעמיקים מאוד בלימוד הגמרא, זוהי ישיבה למצטיינים ממש, ולכן אינני סבור שאתה מתאים למקום זה. עליך, ראשית לפנות למלמדים שילמדוך משנה וגמרא, ולאחר מכן נוכל לבחון את רמת ידיעותיך ולהחליט האם הינך מתאים לרמת הישיבה. אך במצבך כעת, אין הדבר שייך'.

לשמע התשובה, השתוחחה קומתו הגבוהה של הבחור וכל עוצמתו חישבה להישבר. בבת אחת עלו מול עיניו כל טלטולי הדרך הקשים ששיברו את עצמותיו, החתימה על ויתור חלקו בירושה הגדולה וחוסר הגיבוי מהוריו ומכל מכריו הרבים שהנידו בראשם על רוח השטות שתקפה אותו. הוא לא דיבר מאומה וניסה לשמור על קומה זקופה, אך חִוָּרוֹן נורא פשט על פניו ודמעות נשרו מעיניו ונשרו על לחייו.

משהבחין הרב מפונוביז' בסערת רגשותיו, פנה ואמר לו: 'בחור יקר, משנה אני את דעתי ומאשר את קבלתך לישיבה!' – הוא הצמיד אליו את רבי שמעון הררי וביקש ממנו לדאוג לו לחברותות שיקדישו עבורו שעה אחת ביום. ואכן, כעבור שנתים בלבד הפך הבחור לאחד מן הטובים שבישיבת פונוביז', וזמן קצר אחר כך התבטאו עליו שרק עבורו כדאית היתה הקמת הישיבה כולה!… שמו של אותו בחור היה הרב אליעזר בן דוד…

אולם – המשיך הרב פרץ – תמיד תמהתי על הסיבה לקבלתו של הבחור לישיבה, ותמיהתי גדלה כאשר נפגשתי בחיי בפרופסורים ידועי שם המרצים באוניברסיטאות, ושאלתי אותם מה יעשו אילו ינסה להתקבל אצלם בחור שידיעותיו באנגלית ומתמתיקה שואפות לאפס? כל מי ששמע את שאלתי, הניף את ידו בתנועת ביטול והגיב: 'לא שייך להתקבל לאוניברסיטה בלי אנגלית ומתמטיקה!' – אך הוספתי להקשות: 'ומה תעשו אילו למשמע תשובתכם יפרוץ הבחור בבכי?' – 'אנו נרשה לו להמשיך לבכות', הגיבו הפרופסורים באדיבות מעושה, 'אולם ללא מקצועות בסיסיים אלו, הבחור בכלל אינו שייך והוא לא יתקבל ללימודים!'

אך מסיפורו של הרב אליעזר בן דוד למדתי – סיכם הרב פרץ את הדברים – שבלימוד התורה מתנהלים הדברים באופן שונה. בורא עולם הוא המנהל, ודמעות הן בהחלט סיבה טובה לקבלה לישיבה…