פרשת צו – ליל הסדר – לילה שעושה סדר בכל השנה

בוזו כסף בוזו זהב

באמריקה של שנות התר"ץ (שנות ה-30 למאה הקודמת), בלב חיי החולין הסואנים, התבצרה לה חלקה קטנה ונדירה של 'אוירא דירושלים עיר הקודש'. הרוח האמריקאית כמו נעצרה על מפתן בית מדרשו של האדמו"ר רבי פינחס דוד הלוי הורוויץ זי"ע, נצר לצדיקי בית ניקלשבורג ולעלוב ולמעלה בקודש, שבצוק העתים נדד מירושלים עיר מולדתו ונטע את אהלו בעיר בוסטון.

בית גדול רכש לו הרבי בעיר בוסטון. מבנה מרווח, רחב ידים ובעל קומות מספר. בתוך תקופה קצרה הפך המקום למרכז שוקק חיי תורה ויהדות. קול התורה והתפילה נשמע בו בכל שעות היום. רבים מתושבי האיזור ששקעו ברדיפת הממון והתרחקו מערכי היהדות, שבו והתקרבו באמצעותו חזרה למקורותיהם.

היה בבית הזה משהו מטעה. חזותו החיצונית היתה אמנם מרשימה ומפוארת. בית קומות מהסגנון שהיה נפוץ באמריקה של המאה הקודמת. אך בפועל היתה זו חורבה רקובה ומטה לנפול. לא עבר כמעט יום שמשהו לא חרק בבית ונזקק לטיפול מידי. אינסטלטורים ושיפוצניקים למיניהם היו בו אורחים של קבע.

הרבי בבואו להשתקע בעיר רכש את המבנה בסכום פעוט יחסית של כמה אלפי דולרים בלבד. בעלי הבית הקודמים ידעו היטב את שוויו של ה'נכס' שבידם, שהיה יותר נטל מנכס. עם זאת ללא כל סיבה נראית לעין, הבית היה מבוטח בסכום נכבד של מאה אלף דולרים, סכום אסטרונומי באותם ימים, משל מדובר היה בַּחֲוִילָה (וִילָה) חדשה ונוצצת.

באחת הקומות בבית הזה שכנה מאפיית המצות המהודרת של הרבי מבוסטון, מאובזרת בכל ההידורים והשכלולים הקיימים. באמריקה החומרית של אותם ימים לא שמעו כמעט על 'קמח שמורה'. תושבי בוסטון וגלילותיה הסתפקו כולם ב'קמח מן השוק' שכשר לפסח בדיעבד.

הרבי מבוסטון שלא אבה לוותר על קוצו של יו"ד ממנהג אבותיו, לא הסכים בשום אופן להשתמש בקמח פשוט כזה לאפיית המצות. כבר בשנה הראשונה, מיד עם בואו לארה"ב הפעיל את כל קשריו כדי לקבל לרשותו חלקת אדמה קטנה סמוכה לעיר. זרע בה חיטים במו ידיו וטרח טרחות רבות בגידולן.

לאחר שהיו בידו חיטים שמורות, היה עליו לבנות 'ריחיים של יד' לטחינת החיטים. שוב יצא הרבי בעצמו למצוא אבנים מתאימות, לסתת להחליק ולהתאים אותן למלאכה. בשלב הבא בנה בביתו תנור אפיה לא גדול, והרי בידו מאפיית מצות מהודרת כמו בבית אבותיו בירושלים של מעלה.

אפס, דבר אחד נפקד במאפייתו של הרבי מבוסטון, חסרו שם ידיהם המאומנות של בעלי מלאכה מקצועיים, ידים שיודעות כיצד ללוש את הבצק ולרדד אותו הדק היטב. ולכן בסופו של התהליך המייגע, יצאו המצות קשות ועבות כקרשים. אבל למרות זאת שמחתו של הרבי הרקיעה שחקים, על שזוכה הוא לאכול מ'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא'.

ממצות אלו מעניק היה מדי שנה לנכבדי העיר, ביניהם לידידו וריעו הטוב הגאון הרב זלמן יעקב פרידרמן, מחשובי רבני בוסטון. הרב פרידרמן היה יליד ליטא במוצאו ונמנה על חוגי המתנגדים (לחסידות). מצות מכונה מרובעות מבחינתו, לא נפלו בכהוא זה ממצות יד. עם זאת, לכבודו של הרבי היה עולה לקבל מידיו את מצות המצוה שלו, שהיו כאמור נוקשות ועבות במיוחד.

זה קרה כמה ימים לפני חג הפסח. הבית הגדול כולו כבר מוכן היה לקבל את פני החג. התבשילים מדיפי הניחוחות כבר התבשלו בחלקם על הכיריים. אותו יום השכים הרבי כדרכו באשמורת הבוקר. ירד לו למרתף הבית בו שכן מקוה הטהרה הפרטי שהקים לו במסירות בביתו.

בימים ההם היתה כבר ראייתו של הרבי מעורפלת מאוד. מבחינה רפואית מוגדר היה כמעט כסגי נהור. ירד הרבי לאיטו במדרגות המתעקלות מטה. בהגיעו אל הקומה התחתונה, בה שכנו זה לצד זה מאפיית המצות, בית השחיטה ומקוה הטהרה, הגיע לפתע אל אפו ריח קלוש של עשן שריפה. הוא מיהר לסוב על עקבותיו. טיפס במעלה המדרגות, העיר את הגבאי משנתו והורה לו ליטול חיש את ידיו.

במילים קצרות סיפר לו הרבי על העשן העולה מן המרתף וביקש ממנו לרדת ולבדוק את מקור הריח. השמש המבולבל שניעור משנתו העמוקה לא הסכים לרדת לבדו. הוא דרש שהרבי יתלוה אליו בדרכו למקום ויגן עליו בזכותו שלא ינזק חלילה מהאש. ירדו שניהם למרתף, השמש פתח את הדלת וביקש להציץ לרגע פנימה.

ענן של עשן סמיך התפרץ מהפתח וסימא את עיניהם. כעבור רגע התעשת השמש ומיהר להגיף את הדלת כל עוד נפשו בו. לנגד עיניו המשתאות של הרבי פרץ השמש במחול ספונטני של שמחה, 'איי איי הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' זימר לו בניגון שמח, 'מזל טוב רבי, ברוך ה' שריפה של ממש פרצה במרתף'…

'על מה השמחה הגדולה, מה משמח בכך?' תמה הרבי בעדינות. 'רבי, הרי לרגע הזה מחכים אנו מזה תקופה ארוכה, לא לחינם אומר הפתגם: 'אחרי שריפה מתעשרים"… לא נותר לנו אלא לפנות מכאן את הספרים והחפצים הנחוצים, אחר נשב וניתן לאש לעשות את שלה בשלימות ונזכה בדמי הביטוח הגבוהים הצפויים לנו'…

הרבי שמע והזדעזע עד עמקי נשמתו. 'על מה אתה סח' הזדעק מעומק לבו, 'המצות… מה יהיה עם המצות… הרי במרתף מונחים למשמרת שקי הקמח השמורים לאפיית המצות, במרתף עומד גם תנור אפיית המצות המהודר שנבנה בעמל, ערב פסח ממשמש ובא ואנו טרם אפינו מצות, יש למהר ולכבות את השריפה במהירות, בטרם תתפשט ותכלה את שקי הקמח והתנור היקר מכל'…

כחות עלומים ניעורו פתאום ברבי החלוש. הוא שעט במעלה במדרגות וחזר בִּן רגע כשבידו צינור מים ארוך מאי שם, דקות ארוכות נלחם בלהבות האדירות עד שהאש החלה לגלות סימני כניעה. בינתים הזעיק מישהו את מכבי האש שאיחרו לבוא כמנהגם. עד שהגיעו כבר כבתה האש כליל, לא נותר להם כי אם להתאונן מדוע נכנסו לתחומם ולא המתינו לבואם…

כשוך הדליקה נכנסו הרבי ומשמשיו למרתף. לשמחתו של הרבי התברר שהלהבות והמים לא הגיעו כלל לאיזור בו מונחים שקי הקמח היקרים מכל. בערב פסח אחר חצות אפה הרבי בשמחה את מצותיו במאפיה המפוייחת ופיו מלא שבח הלל והודיה לא"ל בורא עולם, על החסד שעשה עמו וזיכהו גם השנה לאפות מצות מצוה.

אותה שנה כשהגיע אליו ידידו הטוב, הרב זלמן פרידרמן, לקבל את מצותיו כבכל שנה, סיפר לו הרבי בהתרגשות רבה על הנס הגדול שאירע לו, על השריפה שכובתה בחסדי שמים מבעוד מועד בטרם כילתה את קמח השמורה. תוך כדי שיחה גילה מאן דהו את אזנו של הרב פרידרמן על סכום הכסף הגדול עליו ויתר הרבי לטובת המצות.

הרב פרידרמן, שכאמור לא נמנה על עדת החסידים, נדהם למשמע אזניו והתקשה להיסחף עם התלהבותו הגדולה של הרבי. ככה?… לוותר במחי יד על סכום גבוה שכזה תמורת חבילת מצות מפוחמות וקשות, מצות שמבחינתו אינן עולות על מצות מכונה שניתן לרכוש תמורת חופן דולרים בכל חנות מזון יהודית.

'בוסטונר רבי' פנה אליו הרב פרידרמן בחיוך, הרשו לי לספר לכם מעשה ששמעתי על הבעל שם טוב זי"ע, מייסד דרך החסידות. שנה אחת בליל הסדר ישב הבעש"ט כדרכו כשהוא אפוף יראת אלקים. לפתע השתנה סבר פניו וחיוך עלה על שפתותיו, היושבים בשולחן הסדר לא ההינו לשאול את רבם לפשר הדבר ושמרו את הדבר בלבם.

במוצאי החג אזרו כמה מהתלמידים עוז והזכירו לרבם את השינוי המפתיע שחל בפניו במהלך ליל הסדר. אמר להם הבעל שם טוב הסכיתו ושמעו מעשה שאירע לא מזמן בכפר אחד מרוחק ונידח, מוקף מכל צידיו הרים ושדות מוריקים, בו מתגורר לו יהודי פשוט ותמים ושמו בערל. את פרנסתו הוא מוצא כמובן מפונדק שיש ברשותו.

כל ימיו חי בערל בין איכרים מגושמים וגסי דעת, כמעט שאינו יודע אפילו צורת אות, עם הארץ כפשוטו. את התפילות כל ימות השנה איך שהוא עוד יודע הוא לגלגל בלשונו תוך שגיאות לא מועטות. בחגים ובמועדי השנה, כאן כבר אינו מוצא את ידיו ואת רגליו. המצוות והמנהגים אינן ידועים לו כלל, שלא לדבר על התפילות הארוכות שהן מעבר לתחומי השגתו.

ובכל זאת, הנשמה היהודית בתוכו אינה נותנת לו להשאר בכפרו, לבלות ימים קדושים כאלו בין שכניו הגויים הנבערים. מדי שנה לקראת ראש השנה ויום כיפור, הוא נפרד מביתו ונוסע לעיר הגדולה הסמוכה למקום מגוריו, שם הוא מתפלל במנין יהודים בבית הכנסת הגדול.

ומה עושה בערל בחג הפסח בו יושב כל יהודי ספון בביתו מוקף בבני משפחתו, והוא הרי אינו יודע לערוך סדר כהלכתו. להיכן יסע, למי יפנה?… גם לכך מצא לו בערל עצה יעילה. מדי שנה ביום הפורים הוא הרי נוסע בלאו הכי לעיר הגדולה לשמוע את המגילה. בהזדמנות זו הוא מבקש מהגבאי לשלוח לו יהודי עני שיתארח אצלו על שולחנו בימי החג.

הגבאי שכבר קלט בחכמתו את הסיבה לבקשתו, תר לו מדי שנה אחר יהודי עני הגון ויודע ספר. הלה מגיע לביתו בראש חודש ניסן ומשגיח על הגעלת הכלים, מסייע בביעור החמץ ועורך את הסדר כהלכתו, בינתים הריהו ניזון ממטעמי ביתו של הכפרי ושב לביתו בשלהי ימי הספירה כשצרור כסף נאה בכיסו.

גם השנה, הוסיף וסיפר הבעש"ט, הגיע בערל לעיר הגדולה ביום הפורים. ניגש אל הגבאי כמנהגו והזכיר לו לשלוח אליו יהודי לחג הפסח. הגיע ראש חודש ניסן, בני הבית פינו חדר מיוחד עבור האורח, סידרו אותו כמיטב יכולתם להנעים את שהותו בביתם. אבל האורח לא הגיע.

חלף יום ועוד יום ולאורח אין זכר. לאחר שבוע של המתנה עלה בערל על סוסו הנאמן ויצא העירה. שם את פעמיו לביתו של השמש וקבל באזניו. 'תנוח דעתך' הרגיע אותו השמש, 'דיברתי כבר עם האורח, השנה צפוי לכם סדר יוצא מן הרגיל, מדובר ביהודי שיודע פרק בשירה. חכה לו עוד כמה ימים. הוא בוודאי יבוא לשבת הגדול'…

שבת הגדול הגיעה והאורח עדיין לא בא. פסח הולך ומתקרב ובערל אינו יודע כיצד לנהוג, מה עושים. הוא נזכר שאורחיו בשנים עברו היו מרתיחים מים בחבית ומשליכים לתוכם את הכלים לפסח. עמד ועשה גם הוא כך. אבל כשרק נתן דעתו על בדיקת החמץ, כאן כבר נאחז חוסר אונים. זכור היה לו במעומעם איזה שהוא נוסח ומילים לא מוכרות שאומרים בשעת הבדיקה. יותר מזה הוא לא זכר מאומה.

יצא שוב וטיפס על סוסו האהוב, ליטף את רעמת שערו ולחש לו באזניו על צרתו הגדולה. הסוס כמו הבין את דברי בעליו וְנִעְנַע בראשו, כמשתתף בצערו. הגיע לעיר ופנה מיד אל השמש. הפעם כבר בטון כועס. 'מה עם האורח שהבטחת לי, פסח כבר כאן ואני אנה אני בא'… השמש לא התרגש מהטענות כלל.

הבטחתי לך אורח משופרא דשופרא ואני עדיין עומד מאחורי הבטחתי. 'כבושם הזה עוד לא בא'. לא הגיע היום, בוודאי יגיע מחר. העיקר שאת ליל הסדר תחגגו כמו שלא חגגתם מעולם… בערל התפייס מיד ונרגע. חזר אל הכפר ודעתו טובה עליו. גם הסוס קשקש בזנבו במתינות, יודע הוא נפש אדוניו וחש מיד בְּשַׁלְוַת נפשו.

בליל בדיקת החמץ עמד בערל, נר ונוצה בידו האחת והסידור בידו השניה, פתח את הסידור היכן שפתח, הביט בו בעינים מפולבלות ואנחה כבדה נעקרה מלבו. לא נורא, השתדל לנחם את עצמו, העיקר שמחר יגיע לכאן האורח המיוחל. את שריפת החמץ ערך לבדו. את החזרת טחן במו ידיו ואת החרוסת הכין אף הוא בעצמו. והאורח עדיין לא הגיע.

משנטו צללי ערב ושמי הרקיע החלו להאדים, חבש בערל שוב את סוסו ויצא לדרך המוליכה אל הכפר. רוח קרירה נשבה בעולם באותם שעות של בין ערבים, מנענעת חרישית את שדות התבואה המשתרעים למלוא האופק. ציפורים עפות צייצו את ציוצי הפרידה האחרונים להיום.

הוא נשא את עיניו אל האופק המתכהה, הביט שוב ושוב לכל עבר שמא יצוץ לו פתאום האורח מכיוון בלתי צפוי. האכזבה טפחה בפניו יחד עם הרוח הקרירה, איכרים נכרים וכלי עבודה על שכמם פסעו בצעדים מרושלים בצידי הדרך הכבושה, שבים הביתה מיום עבודה שגרתי בשדה. אורח לליל הסדר? ממש לא נראה באופק.

דמעות עצובות נקוו בעיניו של בערל הכפרי. השולחן ערוך, הקערה עומדת במרכז, סביבה בקבוקי היין האדום, ההגדה מוכנה ומזומנת אך אין מי שיקרא מתוכה… אנחה כבדה נמלטה מפיו וגררה אחריה אנחות נוספות. 'אתה שומע סוסי היקר', פנה לחברו היחיד והנאמן לו, 'השנה לא יהיה לנו אורח'… הסוס מקשיב בדומיה ומנענע בראשו.

הגיעו שניהם אל הבית, כעבור כמה דקות שקעה השמש וליל חג הפסח התקדש ופרש כנפיו על העולם כולו. משמים ראו בצערו העמוק של בערל הכפרי האומלל והחליטו לשלוח אליו אורח משמים, לשמח את לבו באליהו הנביא בכבודו ובעצמו. אץ לו המבשר ובא אל ביתו של בערל, התקרב אל הדלת וכמעט נקש עליה. אלא שכאן נגלה לעיניו מחזה מוזר.

רגע אחד קודם תפס הכפרי האומלל יוזמה. נטל את הרתמה המפוארת ביותר שהיתה ברשותו, העטה אותה על הסוס, פתח את הדלת לרווחה וקרא לזוגתו בקול רם: 'גוט יום טוב, חג שמח! השנה לא זכינו לאורח ראוי לשמו, אך אל דאגה זוגתי, יש לי אורח משלי! ידיד נאמן שמסכים להסב עמנו הלילה הזה, לאכול בשמחה מהמצות וללגום ארבעה כוסות יין' אמר והכניס את הסוס פנימה…

ראה זאת אליהו הנביא ופרח לו חיש לשמי ערבות, התייצב לו בפני פמליא של מעלה ואמר להם: אין עוד צורך בשליחותי, הכפרי השיג לו בינתים אורח אחר במקומי… לשמע סיפורו התפשט שחוק בישיבה של מעלה וגם אני חייכתי, סיים הבעל שם טוב את סיפורו המופלא.

'כלפי מה דברים אמורים' הפטיר הרב פרידרמן בצחות שיש בה קורטוב של תעוזה, 'נראים הדברים כי מן השמים ביקשו לזכות את הרבי במתנה ראויה לכבוד החג, ב'אורח לפסח' בדמות סכום של מאה אלף דולרים טבין ותקילין, ואילו הרבי ויתר מדעתו על המתנה! החלפתם את האורח היקר תמורת כמה מצות קשות ושרופות…'

הרבי חייך ולא הגיב במאומה על המשל והנמשל שנאמרו ברוח טובה. ואולם, מי שהכיר קימעא את הרבי ואת שיחו, ידע כי המשל אכן הולם מאוד את הנמשל, בשינוי אחד קטן:

בעיני הרבי נחשבו דמי הביטוח, מאה אלף דולר כ'סוס' בעלמא ואילו שקי הקמח ממנו נאפו מצות השמורה היקרות היו עבורו כ'אורח מן השמים' שערכו לא יסולא בפז…^[1]

כאן נעצר הסיפור, ואין אנו יודעים איך עבר אותו ליל הסדר על הרבי. אך אנו בטוחים שבליל הסדר הוא זכה למדרגות גבוהות מאוד, לגילוי אלקות ולדביקות נשגבה!

ואם אתם מתפלאים, למה אנחנו כל כך בטוחים? אזי הקשיבו, ושמעו…

 

כמה פרטים בקרבנות מנחה

בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא למדנו חלק מדיני הקרבנות.

בפרק הראשון של פרשת ויקרא, למדנו את דיני עולת נדבה הבאה מן החי. ומבואר בפרק הזה, שישנם כמה סוגים של בעלי חיים שאפשר להביא מהם עולה. והם: בקר, צאן ועוף.

הפרק השני עוסק בעולת נדבה הבאה מן הצומח, וכאן כבר אין אפשרות בחירה, וזה צריך להגיע רק מן החיטה – וזה נקרא 'עולת מנחה'.

אמנם באופן הבאת המנחה ישנה אפשרות בחירה, והיא מתחלקת לארבעה חלקים:^[2]

מנחת סולת – המנחה עשויה סולת חיטים ונותנים עליה שמן ולבונה.

מנחת מחבת – סולת בלולה בשמן, מטוגנת במחבת.

מנחת מרחשת – סולת בלולה בשמן מטוגנת בסיר, בשמן עמוק.

והמנחה הרביעית היא, מנחת מאפה תנור, והיא מחולקת לשני סוגים, או חלות או רקיקין – המנחה עשויה כחלות כשהקמח נבלל בשמן לפני האפיה, או כרקיקים הנמשחים בשמן לאחר האפיה.

לאחר מכן ממשיכה פרשת ויקרא ועוסקת בעוד כמה נושאים.

ובפרשה שלנו, פרשת צו, חוזרת התורה ומלמדת אותנו עוד כמה פרטים בדיני מנחה. וכך היא מתחילה: "וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה" (ויקרא ו, ז) – ופירש רש"י, וז"ל: 'תורה אחת לכולן (לכל סוגי המנחות) להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין'.

ולאחר שהיא מאריכה בדיני ההקרבה, מסיימת התורה ומלמדת אותנו דין חדש, והוא דיני אכילת קרבן המנחה, ואומרת: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ" (שם פסוק ט)…

וזה לשון הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"י הלכות א-ב):

אכילת החטאת והאשם מצות עשה, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" (שמות כט, לג), הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה.^[3] וכן אכילת שיירי מנחות מצות עשה, שנאמר: 'וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו'…

 

שתי מצוות המתאחדות עם הגוף

בשעה שלמד הגה"ק רבי שלמה מרדאמסק זיע"א את הפסוק הזה: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ" (ויקרא א, ט), התגלה לו ענין גודל אכילת מצה בליל הסדר, והוא לקח את קולמוסו וכתב כך:^[4]

הנה כל המצוות הן נעשות בגופו של האדם מבחוץ, אך מצות אכילת מצה ואכילת קדשים הן נכנסות בגופו של האדם בפנים, לכן נקראו 'קרבנות', שמקרבת את פנימיות האדם לבוראו.

וזה שנאמר: "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" (שמות כט, לג), כי הם תועלת גדולה לקדש את האדם בפנים… כי נכנס בכל האברים הפנימיים לקדש ולטהר אותם.

ואותו כח שיש לקרבנות, יש כח למצות של ליל הסדר, ולכן היא נקראת בזוהר הקדוש (תצוה דף קפג ע"ב): 'מיכלא דאסוותא' (מאכל הרפואה), כי היא רפואת הנפש בפנים…

ומגלה לנו התורה, שכדי לזכות ולקבל את אורן של המצות, צריך האדם להכין עצמו קודם פסח לקדש ולטהר את עצמו, שיהיה הגוף טהור ומוכן להכניס הקדושה בתוכו על ידי אכילת מצה.

וזה פירוש הפסוק (בדרך רמז):

'מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ' – בהכנה הראויה. אז 'בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ' – כמו אכילת קדשים בחצר אוהל מועד.

ומבואר שכפי גודל ההכנה, כך גודל ההשפעה. ומכיון שהרבי הכין את עצמו בזריעה, קצירה, טחינה, שמירה, ובסופו של דבר מסירות נפש של ממש, אזי פשוט שהוא זכה ל'בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ'!…

וזו הסיבה שאנו בטוחים כל כך שהרבי זכה למה שזכה ואשריו.

ומכל האריכות הזו^[5] (חשוב, ראה הערה) מובן שליל הסדר דורש הכנה, לכן ברצוננו לכתוב כמה נקודות…

ומכיון שבשבוע שעבר (מסילות פרשת ויקרא) הארכנו כבר בענין הנקיונות, נתחיל עתה בבדיקת חמץ…

הארה: שיחתנו מבוססת על 'הגדה של פסח' – בהוצאתנו (מהדורת תשפ"ד), ובה זכינו והבאנו בסייעתא דשמיא תפילות ותחינות, הנהגות והלכות, סיפורים ומעשיות…

 

ערב פסח שחל בשבת

השנה, שנת תשפ"ה, יחול ערב פסח (י"ד ניסן) בשבת. והנה דבר זה אינו דבר שבשגרה אלא קורה פעם בכמה שנים, והפעם הבאה שיחול ערב פסח בשבת יהיה רק בעוד 20 שנה, בשנת תת"ה (2045 למניינם).

ערב פסח שחל בשבת מצריך התייחסות מיוחדת והלכות שונות מאשר בכל שנה. בעיקר להכנות הקשורות לליל הסדר שיחול במוצאי שבת.

וכאמור נתחיל במצות בדיקת חמץ:

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א (חזון עובדיה, פסח – עמוד לב), וז"ל: קודם ליל ארבעה עשר בניסן צריכים לנקות ולכבד את חדרי הבית והחצר בניקוי יסודי, כדי שלא ישאר שום חשש חמץ ברשותם בימי הפסח. וכן יש לבדוק בכיסי הבגדים^[6] וביחוד בכיסי בגדי הילדים ובילקוטי בית הספר שלהם, פן נשאר שם חמץ. ושוב אין צריך לבודקם בבדיקת חמץ לאור הנר.

ומכיון שהשנה חל ערב פסח להיות בשבת מקדימים ובודקים את החמץ כבר ביום חמישי בערב (ליל י"ג ניסן). וזמן בדיקת חמץ הוא אחר צאת הכוכבים תיכף ומיד.

וצריך לבדוק בחורים ובסדקים בכל פינות הבית, לרבות המרפסות, וחדר המדרגות, והגינות, וביחוד יש לבדוק במזנון ובמקרר ובכל יתר המקומות שמצניעים שם מאכל ומשקה שיש בהם חשש חמץ. לפיכך, כל חדרי הדירה צריכים בדיקה אף על פי שברור לו שמעולם לא אכל שם חמץ…^[7]

והנה, ראוי ונכון לתוספת קדושה וטהרה ליטול ידים לפני כל מצוה ומצוה וזהו מכלל ההכנה למצוה, ולכן ראוי ליטול ידים קודם קיום מצות בדיקת חמץ.

כמו כן, חובה קדושה על בר ישראל, להיות בשמחה עצומה באותה עת נפלאה שזוכה לקיים מצות בדיקת חמץ, וההכנות לכך. מכלל ההכנות יש גם את הענין של לשמח את בני ביתו. ועל כן כל ערום יעשה בדעת כבר מבעוד יום לנהוג בענוה עם בני ביתו וישמח עמהם, ואף אם גערו בו, יעביר על מדותיו ולא יתקצף ולא ישיב מלחמה השערה, וכבר נודע שעיקר השגת האדם בכל מדרגות הקדושה אינו אלא בעבור עבודת המדות.^[8]

ואשרי אדם שזוכה לקיים את מצות בדיקת חמץ כהלכתה, בשמחה ובחיוּת. אך, עם כל זאת, עלינו לדעת: מצות בדיקת חמץ נוהגת בשני ממדים בו זמנית, במימד הגשמי ובמימד הנפשי.

את אופן קיום בדיקת חמץ במימד הגשמי כבר ביארנו. ועתה נבוא לבאר את אופן בדיקת חמץ במימד הנפשי.

עיקר בדיקת החמץ במימד הנפשי היא בדיקת האדם בנפשו פנימה, לנסות להכיר, להבין ולהשיג את מדרגתו הרוחנית. איך מצבו בלימוד התורה וקיום המצוות, ומה מדרגתו באהבת ישראל ובעשיית חסד.

וכתב הגה"ק רבי שלמה אליעזר שיק זיע"א, וזתו"ד:^[9] הנה יש לנו מצוה, אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. מדליקים נר ומתחילים לחפש אחר החמץ, מהו חמץ ברוחניות?

חימוץ המוח, כפירות ואפיקורסות, שוכחים מהקב"ה, והראיה – שלא מבקשים ממנו מה שצריכים, כי אם אדם היה מאמין בהקב"ה שמלא כל הארץ כבודו והוא שומע למתפללים אליו ומבקשים ממנו – היינו מבקשים ממנו יתברך על כל דבר.

וכן, לבדוק היכן אנו אוחזים במדת החסד, כי אם היינו עושים חסד היינו זוכים לברכתו של הקב"ה. כי בכל יום ויום יורד נועם העליון, זיו השכינה, ועל ידי שאדם עושה חסד עם חברו זוכה לאור הזה.

וכמו שאמרו חכמינו ז"ל:^[10] אמר הקב"ה, חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה לפני.

שלמה המלך הקריב בכל יום אלף קרבנות, ובכל קרבן יש שמות ויחודים, ומגלה לנו הקב"ה שהחסד שיהודי עושה עם זולתו, יותר חשוב בעיניו…

ואחרי שסיימנו בדיקת חמץ – בשני הממדים – צריך להתכונן למחר…

 

מצות ביעור חמץ

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א (חזון עובדיה, פסח – עמוד רנה), וז"ל: אף על פי שביום ששי שהוא י"ג בניסן מותר לאכול חמץ כל היום, מכל מקום טוב לבער החמץ בערב שבת בשעה חמישית, כמו בערבי פסחים של שאר שנים, כדי שלא יבואו לטעות בשנה הבאה לבער החמץ אחר חצות היום.

וישאיר מן החמץ מזון לשתי סעודות של שבת בלבד, לליל שבת, וליום שבת שחרית… (עכ"ל).

ועלינו לדעת כי בשעה ששורפים את החמץ זה עת רצון גדול לבער את היצר הרע מקרבנו.

ולכן בשעה ששורפים את החמץ ראוי לבקש מה' ולהתחנן לו:^[11] אבא שבשמים, כשם שאנו שורפים את החמץ הגשמי, כן נשרוף את החמץ הרוחני, הכפירות והאפיקורסות שיש בינינו, הגזענות שיש בינינו, העצבות והדכאון, השנאה והקנאה שיש בינינו…

וכתב הגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א (נתיבות שלום, חלק ב – עמוד רלא), וז"ל:

והטעם בכל זה שצריך להרחיק כל כך את החמץ, ולא די בזה, אלא שמחמירים בכל ענייני החמץ מאוד, כי יציאת מצרים עניינה שיצאו ישראל מתחת ידי כחות הקליפה, על כן יש בחג הקדוש הזה את ענייני בדיקת חמץ וביעורו וביטולו, שישתחרר מכל העניינים שהוא משועבד להם ומשוקע בהם – שיהיה בעיניו כדבר שאין בו צורך.

וכמו שמפרש הרמב"ם את מצות ההשבתה המיוחדת בחמץ, וזה לשונו (הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"ב):

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה, שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר… ושכל חמץ ברשותו הרי הוא כדבר שאין בו צורך כלל.

החג הקדוש הזה הוא זמן חירותנו, חירות מן היצר הרע והתאוות, ומן השמים מסייעים ליהודי להיחלץ מגלות מצרים וממ"ט שערי טומאה שהוא משוקע בהם, בבחינת יציאת מצרים.

וזהו מעלת חג הפסח שהוא זמן גאולת הנפש, זמן המסוגל ליהודי להיות כבריה חדשה ולהתנער מהמשהו חמץ שמחמתו הוא משוקע במ"ט שערי טומאה… (עכ"ל).

ובפרט בעת שריפת חמץ, שהוא זמן מסוגל מאוד להשמיד את הקליפות, ולכן ראוי לקרוא כעת את התפילה שכתב מורינו ורבינו רבי יוסף חיים זיע"א (לשון חכמים, חלק א – סימן מז), וז"ל:

'ואתה הא"ל הגדול הגבור והנורא, עוררה את גבורתך, ולכה לישועתה לנו. ותבטל כחות הטומאה והקליפה הנקראים שאור וחמץ. וכל אויביך (סמא"ל) וכל שונאיך (לילי"ת) מהרה יכרתו. ומלכות הרשעה מהרה תעקר (מהאצילות) ותשבר (מהבריאה) ותכלם (מהיצירה) ותכניעם (מהעשיה הרוחנית) ותשמידם (מהעשיה הגשמית),^[12] במהרה בימינו'.

ואחר שזכינו לשרוף את החמץ. נמשיך…

 

הכנת הנפש לליל הסדר

בליל הסדר אנו צועדים במסלול קבוע, וחכמים נתנו למסלול זה סימן,^[13] וכך אמרו: קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.

כל שלב במסלול חשוב והכרחי. כל שלב במסלול מלא בסודות עליונים ורזין טמירין.

אך עיקר העיקרים של הכל הוא ה'מגיד'! שעניינו סיפור שעבוד מצרים וגאולת ה' אשר גאלנו. וכאשר זוכים לקיים את ה'מגיד', אזי זוכים לקיים את המצוה הגדולה והנשגבה של: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).

ואם כל מצוה דורשת הכנה על אחת כמה וכמה המצוה הגדולה הזו של 'מגיד'.

והנה ההכנה למצוה הזו מתחלקת לשני ממדים. מימד גשמי ומימד רוחני.

ונתחיל במימד הגשמי…

התנא האלקי רבי עקיבא זכה לזכות שלא רבים זכו לה, הוא זכה להיות ראש ישיבה גדול, והתורה שלימד לתלמידיו נלמדת עד היום בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

וכך אמרה הגמרא הקדושה (סנהדרין פו.): אמר רבי יוחנן, כל משנה שנשנתה סתם בלי להזכיר מי אמרה – הרי זו שיטת רבי מאיר. וכן סתם תוספתא (שנשנתה סתם בלי להזכיר מי אמרה) – הרי זו שיטת רבי נחמיה. סתם ספרא – רבי יהודה. סתם ספרי – רבי שמעון.

ממשיך רבי יוחנן ואומר, ושיטת ארבעת התנאים הללו: רבי מאיר, רבי נחמיה, רבי יהודה, ורבי שמעון – כולם כפי שיטת רבם רבי עקיבא!

ויוצא, שחלקים נרחבים מתורתנו הקדושה עברו דרך רבי עקיבא… נקל לתאר את גודל תחושת האחריות שחש רבי עקיבא כלפי תלמידיו, ואת מסירות נפשו ללמדם בכל עת ושעה…

והנה דבר פלא מצאנו בגמרא הקדושה (פסחים קט.), וז"ל: תניא, אמרו עליו על רבי עקיבא, מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכיפורים. בערב פסח – בשביל תינוקות כדי שלא ישנו, וערב יום הכיפורים – כדי שיאכילו את בניהם.

כלומר, אף פעם לא אמר רבי עקיבא מספיק ללמוד תורה, לסגור ספרים – חוץ מערבי פסחים. היו גומרים שחרית, לומדים זמן מה, ואז היה רבי עקיבא פונה לתלמידיו ואומר להם מספיק לכו הביתה!

לכו לבית ותעזרו לאשה להרדים את הילדים, שהרי כדי שהילדים יהיו עירניים בליל הסדר הם חייבים לישון בצהרים.^[14]

כי רק שהגוף צלול ועירני אפשר לנהל את ליל הסדר. ונמשיך במימד הרוחני…

 

שמחה ורוגע – בסיס להשגה

ההכנה במימד הרוחני מתחלקת לשנים.

ההכנה הראשונה היא הולדת השמחה בלבבות, לדאוג שכולם יגיעו במצב רוח מרומם לליל הסדר. וההכנה השניה היא הכנת הנפש של ראש המשפחה המעביר את הסדר.

ונתחיל בהולדת השמחה…

בליל הסדר ישנה סייעתא דשמיא מופלאה, והלבבות של הילדים היקרים פתוחים להכיל, לשמוע ולקבל… זו הזדמנות שאין כדוגמתה ואין דומה לה כל השנה.

ואם בכל ימות השנה מוטלת על האדם החובה לדאוג לחינוך ילדיו, כל שכן בליל הסדר שבו נפתחים שערי שמים, ואפשר להחדיר בלבבות ילדינו האהובים – שהם דור ההמשך – את האמונה בה'.

דור ההמשך זה דבר שצריך לתפוס מקום גדול מאוד במוחו ולבו של האדם, גידול וחינוך ילדינו זה הפרוייקט של החיים שלנו. ולא רק בגלל שיש לנו ציווי על כך בתורה הקדושה, אלא גם מהטעם שעיקר ההישארות של האדם אחרי אריכות ימים ושנים, והחשיבות שלו בעלמא דאתי, תלויים מאוד במי שהוא משאיר אחריו. ומכיון שכך, היצר הרע נלחם בכל כחותיו על מנת להכשיל את האדם בפרוייקט החשוב הזה.^[15]

וחכמינו הקדושים גילו לנו, שכדי להצליח בלילה הנדיר והמרומם הזה, יש לדאוג לכך, שהאשה והילדים יכנסו ללילה זה כשהם שמחים ומיושבים, ועל ידי כך יהיו לבם ונפשם כלים ראויים לקבל את השפע.

וכתב אדונינו הרמב"ם זיע"א,^[16] נאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ" (דברים טז, יד). ואף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו.

כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין…^[17]

וכן פסק מר"ן בשולחנו הטהור (סימן תקכט – סעיף ב): חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו…

וכתב הגאון המפורסם רבי שריה דבליצקי זיע"א (קיצור הלכות מועדים, סוכות – פרק ב ס"ק ד): ועיקר דין תכשיטים ומלבושים לאשה ודברים משמחים לקטנים לא יהא קל בעיניו – כי זוהי מצוה וחובה גמורה מדאורייתא.

ועתה נחדד את הנקודה…

 

העיקר זה הילדים…

בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:^[18]

מי החשוב ביותר בשולחן הסדר? עם כל הכבוד לאם היקרה שטרחה ועמלה, עם כל הכבוד לאב היושב בראש, עם כל הכבוד לסבא ולסבתא שהגיעו עם מתנות, ולכל האורחים החביבים – אין ספק שכוכבי הלילה הם הילדים.

מהרגע שהילד מתחיל להבין מה מתרחש, כולם מכרכרים סביבו, מפתים אותו להשאר ליד השולחן, ומנסים 'להאביס' אותו בהגדה של פסח ובסיפור יציאת מצרים.

בכלל, ההגדה כולה נאמרה כתשובה לשאלת הבנים: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'…

והנה ליל הסדר הוא לא הלילה היחיד שבו יושבים יחד הורים וילדים, שהרי בכל שבוע יש לילה מאיר הנקרא ליל שבת קודש, ובנוסף ישנם לילות סוכות, שבועות, ושאר מועדים.

ולמרות זאת, בליל הסדר ישנו דבר מיוחד שלא קיים בשאר הלילות – בליל הסדר מצוה אותנו התורה הקדושה להתייחס לארבעת הבנים!

וכמו שאנו אומרים בהגדה: 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול'.

עורך הסדר אינו עומד מול קבוצה אחידה והומוגנית, אלא צריך להתמודד במקביל עם ארבעה גוונים שונים, ולתת לכל אחד מענה המתאים לו.^[19]

יש מי שמוטרד מריבוי הבנים והגוונים, ומעדיף שכולם יֵרָאוּ אותו דבר. אבל הורה אמיתי ומחנך אמיתי אינו נבהל. אדרבה, הוא שמח לראות שכל אחד תופס 'צבע' מיוחד. אוי ואבוי אם כל הילדים – התלמידים היו נראים כאילו יצאו ממכונת צילום…^[20]

 

לפצח את האגוז

איך צריך להתייחס לכל אחד מהבנים? ולכולם גם יחד? ראשית, צריך להכיר בנקודה הטובה שיש בכל אחד, ולדעת ש'בין כך ובין כך אתם קרויים בנים' (שו"ת הרשב"א, חלק א – סימן קצד) – כמה שהיהודי חוטא ופושע, כמה שהתרחק מדרך התורה והמצוה ופרק כל עול, כמה שאינו נוהג כבן לעם היהודי, תמיד ישאר בן.

נכון שאנו אומרים לבן הרשע: 'אילו היה שם לא היה נגאל', אבל סוף סוף הוא אתנו כאן, ואנו מובטחים ש'לא ידח ממנו נידח'. שכן לאחר שה' קירבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה, אף יהודי אינו הולך לאיבוד.

לאחר מכן, צריך להכיר ולזהות את המאפיינים המיוחדים לכל אחד, לראות מה מטריד אותו במיוחד, ומה נכון לענות לו.

לשלשה בנים יש אבחון פשוט יחסית: החכם שואל שאלה למדנית מפורטת – 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם'? הרשע שואל שאלה מתריסה – 'מה העבודה הזאת לכם', והתם (שבחלק מהמקורות נקרא 'טיפש') שואל שאלת תם – 'מה זאת'?

הביטוי 'מה הוא אומר' מוסבר בחסידות: מה שהוא – הוא אומר. כלומר, מתוך דיבורו ניכר מה הוא באמת.

אך מה עם הבן הרביעי שאינו אומר כלום, רק יושב ושותק בעקשנות כאילו איננו כאן? אסור לוותר לו! 'ושאינו יודע לשאול, את פתח לו'. נכון שהוא אגוז קשה לפיצוח, אבל בפסח אוהבים אגוזים…

הבן השותק הוא חידה עבורנו. מדוע באמת הוא שותק? האם מפני שאינו יודע לשאול, או אולי מפני שאינו רוצה לשאול. האם באמת יש לו קשיי התבטאות, עוד יותר מהבן התם, או אולי הוא פשוט 'לא סופר' אותנו, ובפנים הוא חושב כמו הרשע?

מאידך, יתכן שהוא שותק כי הוא ביישן ומופנם. גם זה לא טוב, שהרי 'לא הביישן למד'. לכן צריך לדובב אותו, למשוך אותו עד שיוציא מילה, טובה או רעה, העיקר שיהיה משהו להיאחז בו ולפתוח בדו שיח…

וכאמור, בליל הסדר אנו צריכים להסביר לכל הבנים את שרשי האמונה – גם לבן הקשה ל'פיצוח'…

ולכן מוטל על עורך הסדר להכין עצמו היטב היטב ללילה הקדוש הזה…

 

חשיבות הכנת ההגדה…

כתב הגאון רבי יוחנן דוד סלומון (בעין יהודית, חלק ד – עמוד 148), וז"ל: בעוד מנחם סועד את סעודת הצהרים המאוחרת שלו, או אם תרצו, את ארוחת הערב המוקדמת, סוקרת לפניו רעייתו נחמה, עקרת הבית הנאמנה, את מאורעות היום במשפחה.

על שושי הקטנה סיפרה לו בגאוה כי הגננת של קייטנת ערב פסח אמרה עליה שהיא בעלת דמיון מפותח בצורה בלתי רגילה. גם הציורים שלה מעידים על כך. מנחם לא נראה נלהב במיוחד: בעד מה צריכה הקטנטונת החמודה שלנו את הדמיון המפותח הזה? אולי זה בעוכריה, כי זה מנתק אותה מן המציאות. את זוכרת איך היא התעקשה בשבוע שעבר לספר לאורחת שלך שיש לנו מכונית? זה לא בריא, הדמיון המופרז הזה. את הילדים צריך לחנך מילדותם לעמוד בשתי רגלים על קרקע המציאות. כך פסק מנחם את פסוקו ועבר למנה השניה…

נחמה הפסיקה מהכנותיה לארוחת הערב של הילדים והתיישבה ליד השולחן. אני לא חושבת שאתה צודק, אמרה. הרי הדמיון הוא אחד הכחות היחודיים שה' חנן בו את האדם. בשיעורי פסיכולוגיה בסמינר למדנו על היתרונות העצומים של הכושר לדמיין דברים עד לפרטיהם. שונה הוא האדם מכל בעלי החיים, בין השאר, גם בכך שהוא מסוגל לבנות בדמיונו את הבית שהוא מתכנן לבנות, עוד לפני שהניח ביסודותיו אפילו את הַלְּבֵנָה הראשונה. הוא יכול לראות בדמיונו כל פרט במבנה ולתכנן אותו מראש, כל זאת בזכות הדמיון. זהו כח מופלא ביותר שה' נטע באדם.

מנחם הרפה מאחיזתו בכף המרק, וכשהוא מלוה את דבריו בתנועות יד הגיב: היודעת את כי הדמיון אחראי במישרין לכל החטאים שבעולם? כבר בחטא הראשון, חטא עץ הדעת, פיתה הנחש את אדם וחוה בהציתו את דמיונם בפיתוי: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִי"ם" (בראשית ג, ה)! ומאז, בכל חטא שהאדם חוטא, הוא רואה תחילה בדמיונו כיצד הוא עושה את החטא ונהנה ממנו, ורק אז הוא ניגש לביצוע החטא עצמו. אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו תחילה רוח שטות של דמיון לראות את עצמו עושה את החטא ונהנה מן העשיה הזאת ומתוצאותיה. מן הדמיון הזה אל המעשה עצמו המרחק כבר אינו רב.

המרק יתקרר! אמרה נחמה, אכול אותו בעודו חם. וכאשר חידש בעלה את אכילתו המשיכה היא בדבריה: אמנם כן, כאשר בוחר האדם להפעיל את הכח המופלא הזה לרעה, באמת מצבו רע מאוד, כי הוא רותם כח אדיר ורב עוצמה המושך אותו לעבר החטא. אפילו הרהור הדמיון בעבירה, הוא לבדו מהוה כבר צעד ראשון בתחום החטא. המילה 'יצר' מזכירה יצירה, ומאחר שאין יצר הרע יוצר משהו בפועל, כנראה שפירוש שמו הוא שהוא יוצר את הדמיון של עשיית החטא. זוהי היצירה שלו. כשהכל מצוייר כל כך יפה וכל כך מושך, קשה מאוד להצליח לצאת מזה בלי לעשות כלום.

אבל אותו כח דמיון ניתן להפעלה למטרות חיוביות. אני בטוחה בכך. אינני מתכוונת לציורי ילדים בגן. אם ה' התקין באדם מנגנון כה מתוחכם וכה רב היקף, אין ספק שיש בו גם שימוש חיובי. עלינו להתאמץ ולגלות מהו השימוש החיובי בכח זה. בוודאי לחטא יחשב לא להשתמש לטובה בציוד נפלא שה' סיפק לנו.

הרעיון שלך נשמע יפה, אמר מנחם אחרי שסיים את אכילת המרק, אבל איזה שימוש חיובי וחשוב בעבודת ה' יכול להיות לכושר הדמיון. הוא נראה ככלי המשמש בלעדית בתחומי עולם העשיה.

שקט של הרהור השתרר כאשר קילף לאיטו את התפוז כמנה אחרונה. לפתע קפץ בשמחה בקריאה: איך לא עלה על דעתי? הרי רק אתמול, בשבת הגדול, המשכתי לעיין בהגדה מעבר למה שנהוג לקרוא בשבת זו, וראיתי את המשפט: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. מה פירושו של 'לראות את עצמו כאילו'?… האם אין הכוונה כאן בדיוק לדמיון? חייב כל אדם המסב לשולחן ליל הסדר לדמיין לעצמו איך הוא עצמו ממש יצא ממצרים, כיצד הוא יוצא מארץ עבדותו ומשארתו צרורה בשמלתו על שכמו והוא נדהם ומופתע לנוכח הנס המופלא הזה שהתרחש בצורה כה בלתי צפויה!

כדי לחוש את ההפתעה של חפזון היציאה ואת הנס האדיר של עצם היציאה, חייב הוא קודם לדמיין את עצמו עובד במצרים עבודת פרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. חייב הוא להמחיש לעצמו את כל פרטי הדברים ולחיות אותם כאילו הם מתרחשים עכשיו ממש לנגד עיניו. לא סתם לנגד עיניו, כי אם בו עצמו, בגופו ובכל אבריו. הוא צריך לעצום את עיניו ולפחוד שמא השכן המצרי המרושע יקרא לו מיד לשטוף אצלו את הרצפות…

נכון, קראה נחמה. הרי כך כתוב, שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. אמירת הפסוק הזה סתם בפה אינה אלא דקלום דברים וצפצוף זרזיר אם אינם מלווים בדמיון חזק איך אנו ממש – אני ואתה, ובנינו, משהל'ה וחיימק'ה ושרהל'ה ואיציק הקטן – איך כולנו משועבדים לכל מצרי במצרים. צריך לחיות את הדמיון הזה בעוצמה כה רבה עד שממש נחוש זאת בעצמותינו, ואולי אפילו תעלה לה בעין איזו דמעה אמיתית של כאב ויסורים על מצבנו הנורא…

דבריך נכונים וצודקים, הודה מנחם, אני מתפלא על עצמי איך שכחתי את השיחה של המשגיח בישיבה על הנושא הזה של הדמיון. הוא דיבר על נושא התפילה, תפילת שמונה עשרה. הרי, כידוע, צריך המתפלל להפנות פניו לעבר ירושלים. משום כך מכוונים כל בתי הכנסת בעולם לעבר עיר הקודש. אבל המשגיח הביא לנו את המקור בגמרא ולפיו הפניית הגוף והמחשבה בתפילת שמונה עשרה מפורטת הרבה יותר. וכך קרא לפנינו מתוך הגמרא (ברכות ל.):

העומד בחוץ לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים, בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש, היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוין את לבו כנגד בית הכפורת, היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו עומד לפני הכפורת.

את שומעת? המשגיח התרגש מאוד כשקרא את הקטע הזה, ובפרט בקטע האחרון שלו: יהודי העומד ומתפלל שמונה עשרה צריך לראות את עצמו כאילו הוא ניצב ועומד לפני ארון העדות אשר לפני ה' ולחוש בכל עצמותיו את קדושת המקום ואת יראתו. צריך הוא לחוש כיצד הוא רועד מיראת הרוממות, עד כדי כך חייב כח הדמיון שלו להיות חזק ומציאותי. כן, 'מציאותי', זו המילה הנכונה. את מבינה? לא שבמציאות הוא בבית הכנסת בשכונה ורק דמיונו מנסה להציג לו את עצמו במקום אחר אלא שמלוא תחושתו צריכה להורות לו שהוא ניצב במציאות בבית קודש הקדשים. זו המציאות האמיתית! הרי האדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת! אבל היא תלויה כמובן בכח הדמיון שלו. זו החובה שחז"ל מטילים על כתיפיו של יהודי העומד להתפלל תפילת שמונה עשרה רגילה במנחה של חול. אכן, צודקת את בדבריך על המקום החשוב של הדמיון בחיי היהודי ובעבודת ה' שלו.

לאור זאת, אמרה נחמה, אני חושבת עכשיו שזה מחייב אותנו להתכוננות מיוחדת לקראת ליל הסדר הקרוב חייבים אנו להעניק לילדינו את התחושה כאילו הם יצאו ממצרים. חייבים אנו לספק לדמיונם את הגרויים המתאימים ואת הידע והאוירה המתאימים כדי שדמיונם יוכל לבנות עליו את ההרגשה המציאותית של 'כאילו אנו יצאנו ממצרים'. צריכים אנו לתאר להם בגוף ראשון ובגוף שני מה בדיוק עשינו אנו במצרים, ארץ השעבוד הנורא, ואיך זה נמשך כבר מאות שנים ללא כל סיכוי שזה ישתנה בדרך הטבע.

וגם נתאר להם, החרה אחריה מנחם, איך השכן המצרי קורא לי בכל שעה שמתחשק לו כדי לשטוף את הרצפות אצלו או לקלף תפוחי אדמה במטבחו…

ואני אתאר להם, הוסיפה נחמה, איך משעבדים אותי בכוונה בחטיבת עצים ובשאיבת מים מן הנהר, מלאכות קשות של גברים, כדי שהשעבוד שלנו יהיה מפרך ככל האפשר.

וגם נתאר להם כיצד, אילו, חלילה, לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, כיצד אנו וילדינו היינו משועבדים היום, ממש היום בשנה זו, לעבודת פרך אצל המצרים בארץ הנילוס בכל מיני עבודות המצויות היום ולהמחיש להם זאת בצבעים החריפים ביותר והמציאותיים ביותר. הרי זוהי בדיוק מטרת ליל הסדר, לא כן?

למזלנו האיר ה' את עינינו בנושא חשוב זה כשיש לפנינו עוד מעט זמן עד ליל הסדר, כך שנספיק להתכונן לספר לילדינו את מלוא הסיפור על כל מציאותו. כמה יפה הדבר שדמיונם המפותח של הילדים יעזור בביצוע המשימה… (עכ"ל).

ואז, אחרי כל ההכנות, כאשר זוכים ומגיעים לליל הסדר, כבר אנחנו כלים הראויים לקבל את השפע הגשמי והרוחני היורד בלילה זה…

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

א. אין לנו מילים לתאר ולספר כמה גדולה ונשגבה קדושתו של ליל הסדר, אך זאת נוכל לומר, כי בהגיע לילה זה בכל שנה ושנה, החל מרגע התקדש ליל החג ועד עלות השחר, מאירות בעולם אותן ההארות העצומות שהאיר הקב"ה על עם ישראל בלילה קדוש זה לפני אלפי שנים בהיותם במצרים, בזמן שהיו עורכים את ליל הסדר הראשון בעולם, אוכלים מקרבן הפסח ומתכוננים ליציאתם ממצרים למחרת.

ב. ומכיון שכך, בלילה קדוש זה, נשפעת על עם ישראל מן השמים בחינה מסויימת של הארה מאותה הארה עצומה של שער החמישים של הקדושה, ומהארה עצומה זו נוטפות אלו טיפות קדושות לתוך לבותיהם של עם ישראל הקדושים העורכים את ליל הסדר כהלכתו בקדושה ובשמחה, וכמובן, כל אחד זוכה לקבל ולהשיג כפי ה'כלים' שהכין בלבו לפני פסח.

ג. ההכנה הראשונה נעשית על ידי קיום מצות בדיקת חמץ. ולכן צריכים לקיים מצוה זו בשמחה עצומה. ופשוט שאסור באיסור מוחלט לעורר איזה שהוא רוגז או כעס באותה עת קדושה.

ולכן חייב לנהוג בענוה עם בני ביתו ולשמח אותם, ואף אם גערו בו, יעביר על מדותיו ולא יתקצף ולא ישיב מלחמה השערה, ומכח השמחה במצות בדיקת חמץ, יוכל להתחיל ולהיעשות כלי ראוי לקדושה.

ד. ההכנה השניה היא שריפת חמץ. ועלינו לדעת כי בשעה ששורפים את החמץ זה עת רצון גדול לבער את היצר הרע מקרבנו.

ולכן בשעה ששורפים את החמץ ראוי לבקש מה' ולהתחנן לו: אנא ה', לב טהור ברא לי ורוח נכון חדש בקרבי. ובכך אם יזכה, יֵעָשֶׂה כבריה חדשה, טהורה ונקיה מכל.

ה. עיקר העיקרים של ליל הסדר הוא קיום המצוה: 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'. וכדי לקיימה כראוי צריך שני דברים:

הדבר הראשון, לעשות הכל שבליל הסדר ישרור בבית אוירה של נועם, נחת ושלוה. ולכן עלינו לדאוג שהילדים ישנו מבעוד יום, ולא יגיעו מורעבים לליל הסדר, ובכך הם יוכלו לשבת ליד השולחן רגועים וניחוחים, ואזנם ולבם פתוחים לשמוע, לקבל ולהפנים.

הדבר השני, שמי שמעביר את הסדר, ישתדל ללמוד את ההגדה לפני, וישתמש בכח דמיונו להפוך את כל סיפור ההגדה, למציאות מורגשת, וכמו שאמרו: לעולם יראה האדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. ובכך אנו מובטחים שהדברים יחדרו ויעשו רושם.

ויהי רצון שנזכה בקרוב ממש לאכול מן הפסחים ומן הזבחים.

 

[1] שושלת בוסטון (עמוד רצו) לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א.

[2] וזה לשון הרמב"ם (מעשה הקרבנות פי"ג ה"י): 'כל ארבע מנחות אלו האפויות כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות'…

וכתב ה'לחם משנה' (שם), וזתו"ד: 'כל ארבע מנחות אלו האפויות וכו" – היינו מנחת הסולת, ומחבת, ומרחשת, ומאפה תנור.

ולמרות שיש מקומות שסופרים אותן בתור חמש: סולת, מחבת, מרחשת, חלות ורקיקין, כאן ספר אותן כארבע מכיון שאופן האפיה של הרקיקין והחלות הוא אחד, בתנור, לכן חשיב לה בחדא.

[3] כתב בקובץ יסודות וחקירות השלם (עמוד 64) לגאון רבי אחיקם קשת שליט"א, וז"ל:

מהות מצות אכילת הקרבנות, היא בתוצאה, דהיינו שהקרבן יאכל, ולא שהאדם יאכל אותו (שלא כמצות אכילת קרבן פסח ומצה שהמצוה שהאדם יאכל אותם). ויש מכך שתי נפקא מִנּוֹת (בית הלוי, חלק ג – סימן נא אות ג):

א. אין צריך לאכול כזית כשמחלקו להרבה אנשים, שהעיקר שכולו יאכל, ולא משנה מה כל אחד אכל (אך בפסח ובמצה, שהמצוה שהאדם יאכל, כל אדם חייב לאכול כזית)

אמנם האפיקי ים (חלק א, סימן מה – אות ה) והמנחת חינוך (מצוה קלד – לגבי שיירי מנחות) כתבו שבקדשים מצוה לאכול כזית, ומוכח שהמצוה בפעולה.

ב. אין צריך כוונה באכילה, אפילו לדעה שמצוות צריכות כוונה, שהעיקר שהקרבן יאכל, ולמעשה הוא נאכל גם אם לא כוון (אך בפסח ובמצה לא יוצא ידי חובה בלי כוונה לדעה שמצוות צריכות כוונה)…

[4] תפארת שלמה (מועדים, שבת הגדול – ד"ה או יאמר 'מצות תאכל').

[5] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פסח – מאמר ד) אמר, וז"ל:

ידועים דברי רבותינו המקובלים אשר בכל שנה ושנה כאשר מגיע מועד כל שהוא ממועדי ה', ואפילו חנוכה ופורים שאינם אלא מדרבנן, חוזרות ומאירות בעולם אותן ההארות שהאירו בעולם בפעם הראשונה שאירע מועד זה, גם אם הוא היה לפני מאות ואלפי שנים.

הדבר נרמז במה שנאמר במגילת אסתר: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" (אסתר ט, כח), כלומר, אותם האורות שהאירו בעולם באותם הימים שאירעו בהם המועדים, חוזרים ונזכרים ונעשים ומאירים בכל דור ודור ובכל שנה ושנה בהגיע התאריך של אותו מועד.

מטעם זה בכל שנה בהגיע ימי בין המצרים מחוייבים אנו על פי ההלכה לנהוג מנהגי אבילות וצער על חורבן בית המקדש, אף על פי שהחורבן אירע לפני קרוב לאלפיים שנה, משום שבכל שנה ושנה בהגיע אותם תאריכים בשנה שבהם אירע תהליך חורבן הבית, חוזר וניעור בכל העולמות העליונים אותו צער שהיה ברגע החורבן ממש, ועל כן צריכים אף אנו להתאבל על כך כאילו נחרב הבית ברגע זה ממש.

מאידך, בכל שנה ושנה כאשר מגיע תאריך מסויים שבו אירע דבר משמח לעם ישראל, ומלכות הקדושה גברה על מלכות הקליפה, ויד ישראל היתה על העליונה בזכות הנסים הגלויים שעשה ה' עמהם, חוזרות וניעורות בכל העולמות העליונים אותן הארות ואותה השמחה שהיו ממש בזמן שאירע הדבר לפני מאות ואלפי שנים.

לכן בהגיע תאריכים אלו בשנה, מחוייבים אנו להרבות בהם בשמחה ובמשתה כדי להיות שותפים באותה שמחה שיש באותו רגע בכל העולמות, וליהנות מן ההארות הנשגבות שיורדות לעולם באותה העת.

לאחר הקדמה קצרה זו נפתח לפנינו צוהר קטן כדי להבין, וְלוּ במעט בלבד, עד כמה גדולה ונשגבה קדושתו של ליל הסדר – כיון שבהגיע לילה זה בכל שנה ושנה, החל מרגע התקדש ליל החג ועד עלות השחר, מאירות בעולם אותן ההארות העצומות שהאיר הקב"ה על עם ישראל בלילה קדוש זה לפני אלפי שנים בהיותם במצרים, בזמן שהיו עורכים את ליל הסדר הראשון בעולם, אוכלים מקרבן הפסח ומתכוננים ליציאתם ממצרים למחרת.

בתוספת עומק: ידוע שעם ישראל בהיותם במצרים כבר היו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה, וכמעט ששקעו אף בשער החמישים של הטומאה, שהוא קשה ואפל יותר מכל ארבעים ותשעת השערים שלפניו גם יחד, ואם חלילה היו עם ישראל נופלים אף לשער זה לא היתה להם תקומה לעולמי עד ח"ו. לכן הזדרז הקב"ה וקירב את קץ גלותם ומיהר להוציאם ממצרים בטרם ישקעו בשער זה.

מכיון שעם ישראל היו שקועים כל כך עמוק בשערי הטומאה, ואף על מפתנו של שער החמישים של הטומאה כבר עמדו – כדי להצליח להוציאם מעומק אפל זה הוכרח הקב"ה להאיר עליהם באותו לילה קדוש הסמוך ליציאתם ממצרים אור כל כך עצום של קדושה, הכולל בתוכו לא רק את הארתם של ארבעים ותשעה שערי הקדושה, אלא גם את הארתו של שער החמישים של הקדושה.

ולפי האמור לעיל שכל ההארות שהאירו בליל פסח שהיה במצרים חוזרות ומאירות בכל שנה ושנה בליל פסח, נמצא שבכל שנה ושנה בליל הסדר הקב"ה מאיר על עם ישראל בחינה מסויימת של הארה מאותה הארה עצומה של שער החמישים של הקדושה, ומהארה עצומה זו נוטפות אלו טיפות קדושות לתוך לבותיהם של עם ישראל הקדושים העורכים את ליל הסדר כהלכתו בקדושה ובשמחה, וכמובן, כל אחד זוכה לקבל ולהשיג מהארה זו כפי ה'כלים' שהכין בלבו לפני פסח.

[6] הגאון רבי אייזיל חריף מסלונים זצ"ל, ראה פעם גביר גדול מתושבי סלונים, שהיה ידוע בתור קמצן וכילי גדול, כשהוא עומד בערב פסח לפני פתח ביתו, והוא מנער בחוזקה את כיסי מלבושיו, כדי שלא ישתייר בהם, חלילה, פירור של חמץ.

ניגש אליו רבי אייזיל ואמר לו: על פי דין, רבי יהודי, אינך חייב לבדוק בכיסים שלך, ואינך צריך לנערם כלל.

ולמה? – שאל אותו יהודי – וכי אינני חייב לבדוק כמו שכל בני ישראל בודקין בחורין ובסדקין? וכי במה נשתניתי מאחרים?

נענה רבי אייזיל חריף ואמר לו: על פי דין, אדם חייב לבדוק עד מקום שידו מגעת, כמו שנפסק להלכה. אבל אתה, ידך מגיעה תמיד רק עד הכיס, ואינה יורדת לתוכו לעולם… משום כן אינך חייב לבדוק בתוך הכיסים… (אוצר המועדים – פסח, מעשה הצדיקים עמוד טז).

[7] וכאן נזכיר: צריך להיזהר להצניע החמץ שנשאר ונועד לאכילה ביום ששי וביום שבת, בפינה מיוחדת, כדי שלא יתפזר אנה ואנה ויצטרך בדיקה נוספת אחריו.

[8] ילדה מבנות ירושלים באה ביום בדיקת חמץ, אל הגאון רבי מיכל הורביץ לשאול שאלה. כאשר נכנסה לביתו, השתוממה לראות שהחמץ עדיין מונח על שולחנו ולא ניכרת שום תכונה לקראת החג.

הרב שהבחין בהשתוממותה פתח ואמר: דעי, שכל ההכנות חשובות ונשגבות, בתנאי שאינם מביאים לידי כעס, שכל הכועס כעובד עבודה זרה ועל ידי זה יכול לבטל את כל גודל עניינים אלו. והיות שזוגתי הרבנית חולה, ואם אעמוד על כך שתבצע את החומרות האלו, יגרום הדבר שנבוא לכלל כעס וישפיע על בריאותה, על כן מעדיף אני לקיים הלכה כפשוטה ללא כל החומרות, ולפני זמן הבדיקה אקח מטאטא לנקות היטב את החמץ, ואבדוק בכל החורין והסדקים, ובזה אקיים חובתי בבדיקת חמץ, ובכך נקבל את החג בשמחה ובטוב לב, ולא נכניס את החמץ הגדול ביותר – הכעס – אל ביתנו… (תפארת בנים – עמוד שסט, לגאון רבי בונם יואל טויסיג).

[9] אשר בנחל (כרך קח – עמוד טו ועמוד כג).

[10] ילקוט שמעוני (הושע – רמז תקכב).

[11] כך כתב המוהרא"ש ב'אשר בנחל' (כרך קח – עמוד ל).

[12] ליל הסדר אצל הגה"ק רבי יעקב יצחק 'החוזה' מלובלין היתה חֲוָיָה מרוממת אצל כל מי שזכה להשתתף בה.

עשרות סיפורים סופרו והועברו מדור לדור, ומעולם לא התעייפו המספרים לחזור ולספר אותם.

ולענייננו, הרבה סיפורים השתמרו מעריכת ליל הסדר במחיצתו של ה'חוזה'. ואנו נביא את סיפורו של הגה"ק רבי משה יאיר וויינשטוק זיע"א (קודש הלולים – עמוד 105):

החוזה מלובלין ציפה כל ימיו לגאולה השלימה בביאת משיח צדקנו. הוא הִרְבָּה בתפילות ובבכיות, בכיסופים והשתוקקויות… ומעולם לא חדל לרגע מכיסופיו…

ושנה אחת, עת התקרב חודש ניסן, הוא החל בפעולות עילאיות מיוחדות לקירוב הגאולה, הוא התחיל לייחד יחודים ולכוין את הכוונות הנצרכות כדי לקרב את ביאת המשיח…

ומכיון שידע מה קשה היא המלאכה לכן ביקש משלשה צדיקים שיעזרו לו במלאכה, והם: היהודי הקדוש מפשיסחא, הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב, והגה"ק רבי נחום מטשרנוביל.

והם הסכימו להשתתף עמו.

מתחילת חודש ניסן החל החוזה בהכנותיו העילאיות… אשר הגיעו לשיאן בזמן ביעור חמץ.

באותה עת, בעת השריפה, הוא כוון לשרוף ולבער את הרשעה כולה באש… "כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ" (תהלים לז, כ)…

וגם בקאליב ובטשרנוביל כוונו את מלחמתם נגד מלכות הרשעה.

ואז הגיע השלב העיקרי במלחמה, עריכת ליל הסדר.

החוזה הגביר את הכנותיו לליל הסדר, קדושתו, טהרתו ופרישותו, הגיעו לשיאים לא נודעו…

סדר כזה עילאי ומרומם לא היה זכור לאף אחד מתלמידיו.

החוזה ישב סביב לשולחן, אור פניו קרנו, והמסובים כולם הרגישו שאור העליון אור השכינה הקדושה מופיע עליו בשלל נגוהותיו.

והחוזה עמד וקישר את העולמות הרוחניים עם העולם הזה, ואז העלה את העולם הזה למעלה, לטהרו לזככו ולהרימו מעפר שפלותו…

ליל הסדר הסתיים ועל פניו של החוזה נראו אותות צער: חבל, לא הצלחנו.

כחות הטומאה הערימו קשיים נוראים והצליחו לבלבל את הסדרים אצל השאר.

אצל היהודי הקדוש פרצה מריבה בין אמו לבין אשתו הרבנית שיינדיל…

אצל הצדיק מטשרנוביל גנבו את האפיקומן ולא החזירו לו.

ואילו הרב מקאליב אמר את ההגדה בלשון הונגרית…

ואנו הפסדנו את אותה ההזדמנות, ועד עתה, עד עת כתיבת השורות עדיין לא נגאלנו…

וכידוע שלכל מעשי הצדיקים יש מקור. ומצוה עלינו לדעת את מקורם. ולכן ניסינו למצוא את המקור לכך שזמן ביעור חמץ הוא זמן המסוגל לכלות את הרשעה… ומצאנו בשיחה שמסר הגה"ק הרב פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס השלם, חלק א – עמוד עא) כך: כידוע, המן הרשע היה סוד החמץ.

ובי"ג בניסן שלח את הספרים 'להשמיד להרוג ולאבד'… וכמו שנאמר: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן" (אסתר ג, יב)…

באותו דור חיו צדיקי עליון, אנשי כנסת הגדולה, וכשהם שמעו על הגזירה התמלאו עיניהם בדמעות התרגשות: 'תודה רבה לך אבא רחמן אבא שבשמים… שנתת להמן דעה לפרסם את האגרות בערב בדיקת חמץ'.

'והם היו יודעים בוודאי את סוד ביעור חמץ ותיכף בערב (ליל י"ד בניסן) בדקו את החמץ… וידוע שקודם הביעור צריך להניח עשרה פתיתי חמץ לבערם, והם כנגד י' כתרין דמסאבותא, ובשריפה שלהם שורפין ומבטלין אותם מן העולם'.

ולמחרת (בי"ד בבוקר) בעת שריפת החמץ בשעה שזרקו את החמץ למדורה, לתוך האש הלוהטת, הצליחו להשליך יחד אתו את הצלם הרוחני של המן… והצלם הרוחני של המן נשרף בִּיקוֹד אש – "לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים" (תהלים קו, יח)… וכעבור יומיים (ביום ט"ז ניסן) הושמד גם הגוף, והמן הרשע נתלה על העץ…

ואולי זה המקור לפעולתו של החוזה מלובלין…

[13] רש"י הקדוש הוא שסידר את הסימן הזה, והובאו דבריו במחזור ויטרי (סדר פסח מרבינו שלמה – אות סה).

וכתב הגה"ק רבי אלכסנדר זיסקינד (יסוד ושורש העבודה, שער התשיעי – פרק ששי), וז"ל: סימנא מילתא היא בהני חמשה עשר מילות של הסדר קדש ורחץ כו', כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאוד.

ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו קודם הקידוש יאמר בפה מלא: קדש, וקודם הרחיצה הראשונה יאמר: ורחץ, וכן כל הסדר עד נרצה יאמר גם כן בפה מלא: נרצה.

ומהראוי להודיע לאנוש כערכי, כי כל הסדר של הלילה הזה הוא על פי גמרא הקדושה, ונתקן על פי תיקון וסדר העולמות העליונים הקדושים. ומי שהאיר לו ה' עיני שכלו ומעיין בכתבי האר"י ז"ל, יראה מגודל התיקונים הנוראים של כל הסדר…

[14] כתב הגאון המפורסם רבי מנשה קליין זיע"א (הגדה של פסח – משנה הלכות, עמוד כג), וזתו"ד: והגם שהתינוקות יכולים לישון גם ללא האב – החובה מוטלת על האב, והוא מדין חינוך שהחיוב על האב לחנכם בליל הסדר במצוות החג.

[15] בדרשה שנשא הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, הגדה של פסח – עמוד 511) אמר, וז"ל: בלימוד התורה, יש כידוע שני חלקים: ידיעת התורה, ועצם הלימוד, ככתוב: "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו, ז) – שיהיו דברי תורה משוננים ומחודדים בפיך (קידושין ל.). ומלבד זאת "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (שם) – אפילו אם ישנן כל היום פסוק אחד מקיים מצות תלמוד תורה, גם אם אינו מוסיף בידיעתה.

ופעם בא יהודי לפני החפץ חיים זצ"ל – ראש ישיבת ראדין, בנו לומד בישיבה, ולפי מושגי האב הוא כבר למד דיו. בא לבקש רשות מהחפץ חיים ליטול את בנו שיעזור לו במסחרו.

למה תפסיקהו מתלמודו? – שאל החפץ חיים.

מה אומר לכם, רבי – ענה האב – ככל שאני רואה, 'רבי עקיבא איגר' שני לא יצא ממנו. אז שלפחות יעזור לי בפרנסה.

במה אתה עוסק? – התעניין החפץ חיים.

ירקן בשוק – ענה – והעבודה קשה.

תמהני עליך, למה לך לעבוד כה קשה, הרי רוטשילד שני לא יצא ממך, אז למה לך לעבוד…

מה פירוש?! – הזדעק – צריך לעבוד כדי לחיות!

אכן, וצריך גם ללמוד כדי לחיות…

[16] הלכות שביתת יום טוב (פ"ו הלכות יז-יח).

[17] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פסח – מאמר י) אמר, וז"ל:

בגמרא הקדושה (ראש השנה טז.) אמרו, בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח – על התבואה. בעצרת – על פירות האילן. בראש השנה – כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון… ובחג סוכות – נידונין על המים.

ולענייננו, אמרו חז"ל שבחג פסח העולם נידון על התבואה. וכוונת חז"ל היא שבפסח נידון כל אחד מהי מדת הברכה שתהיה בפרנסתו באשר היא. ומה שנקטו חז"ל בלשונם 'תבואה' זהו משום שעיקר הפרנסה בימיהם היתה מן התבואה, אך באמת לאו דוקא הוא, ובפסח נידון כל אחד על פרנסתו באשר היא.

ומבאר הגה"ק רבי צבי הירש מזידטשוב זיע"א שבשמו של החג – 'פסח', ישנו רמז נפלא לכך שבו תלויה ברכת הפרנסה. שכידוע, ישנם שלשה שמות קדושים אשר על ידיהם מוריד הקב"ה את שפע הפרנסה לעולם, ושלשתם נרמזים בפסוק הפרנסה – "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז):

בראשי התיבות של המילים: 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ' – נרמז השם הקדוש פא"י שעולה בגימטריא השם הקדוש סא"ל, ובסופי התיבות של 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ' – נרמז השם הקדוש חת"ך, וכן הוא הגימטריא של תיבת 'וּמַשְׂבִּיעַ' שבפסוק.

והרי המילה 'פסח' היא ראשי תיבות של שלשה שמות קדושים אלו – פא"י, סא"ל, חת"ך – הממונים על הפרנסה.

לכן מנהג ישראל קדושים לקנות לכבוד חג הפסח שפע של בשר ויין ושאר מאכלים ערבים מבלי לקמץ, וכן עורכים את שולחן ליל הסדר בכלים נאים ומפוארים כפי היכולת (שו"ע, או"ח סימן תעב – סעיף ב), מכיון שמחג הפסח נשפע שפע של פרנסה ועשירות, על כן יש לנהוג בו בשפע ועשירות. וככל שיכבד האדם את חג הפסח וינהג בו בשפע רב, וכן יזהר ביותר מאיסור חמץ אפילו בכל שהוא, על ידי זה תהיה פרנסתו מצויה לו בריוח ובכבוד במשך כל השנה.

[18] הזמן הפנימי (עמוד 231, וגם מה שבקטע הבא הם דבריו שם).

[19] הקב"ה ממלא את כל העולם ומקיף את כל העולם, ואין שום מציאות בלעדיו כלל, וכל מה שהוא עושה עמנו הכל לטובתנו! אך אנו לא תמיד זוכים לראות זאת. אך כשרואים – מתמלאים בשמחה!

ובענין זה מסופר בספר בית צדיקים יעמוד (באבוב, חלק א – עמוד עג): הגה"ק הרב בן ציון הלברשטאם, ה'קדושת ציון' מבאבוב זיע"א היה נוהג לערוך את שולחן ליל הסדר עם הבחורים שלמדו בישיבתו (היתה לו רשת ישיבות).

באחת הפעמים הגיעו לחג הפסח יותר מאלף בחורים. מסביב לשולחנות ערוכים הסתופפו הבחורים, והרבי קידש על היין. לאחר שסיים, הרים את עיניו הקדושות וסקר את הבחורים היושבים.

לאחר רגעים אחדים, פנה לבנו הרה"צ מפאקשווניץ אשר ישב לצידו, וכיון שלא רצה להפסיק בדיבור, הפך את דפי ההגדה עד שהגיע למעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, והראה באצבעו על תיבת 'יהושע', ועשה תנועה בידיו, כאילו שואל 'היכן הוא'.

בנו הבין מיד שאביו מחפש בחור בשם יהושע, ושאל: 'יהושע צאנזער?' וּזְקֵנִי נִעְנַע בראשו, לא. 'יהושע קשאנובער?' לא. 'יהושע יארדינאווער?' כן! (ר' יהושע שאכנער).

הרב מפאקשווניץ חיפש בשורות הראשונות, וכאשר לא ראהו, חשב שבוודאי יושב באחת השורות האחרות, וקרא בקול: 'יהושע יארדינאווער!' אך אין קול ואין עונה, הילד איננו.

כאשר ראה בחור אחד שישב סמוך לדלת שהבחור יהושע הנ"ל אינו עונה לקריאת הרב, עמד ממקומו ורמז להרב מפאקשווניץ שהוא הולך לחפשו… בריצה מהירה רץ לאכסניא שהתאכסן בה בחור יהושע. ויהי אך נכנס, והנה רואה את יהושע מתגלגל על משכבו ומתאנח קשות.

מה קרה?! ויהושע השיב, שיש לו כאבים נוראים בשיניו עד לבלתי נשוא, ואולי גם חום גבוה. ואמנם ראה הבחור את לחייו המנופחות. אמר לו: אראה מה שאוכל לעשות בעבורך, ואחזור לאלתר. ורץ מיד לבית המדרש, שהיתה מעוטפת בשתיקה.

ה'קדושת ציון' ישב ממתין ומצפה, ולא המשיך בניהול הסדר. השליח ניגש לרבי ולחש באזנו שיהושע שוכב במיטה בכאבי שינים.

והקדושת ציון פתח פיו והורה לשליח (למרות שכל ימיו לא דיבר בליל הסדר) לעלות לביתו ולקחת משם אספערין עם מים חמין וליתנם ליהושע, והוסיף לומר שיצוה לו שיכסה את עצמו בחמימות.

השליח רץ במהירות ומילא את שליחותו, וסיפר ליהושע את כל הפרטים. מזה גופא הוטב לו והקלו יסוריו, בשומעו שרבו הגדול זוכרהו וסובל סבלו.

עברו שנים אחדות, ופרצה מלחמת העולם הנוראה, אשר החשיכה עיניהם ולבם של ישראל. בנוסף על עינויי הגוף האיומים, נחלשה גם רוחניות הנשמה. הבחור יהושע הנ"ל נתגלגל למחנה עבודה, ושם נמצאו חבורת קלים וריקים, אשר לעגו מהשתדלותו לשמור מצוות עד כמה שאפשר. 'למה לך תפילין, מדוע אתה דואג על השבת, והלא ממילא כבר אכלת טריפות'. כהנה וכהנה הוסיפו בני עוולה לענותו באונאת דברים, וצחקו מהשתדלותו לאחוז בעקשנות בדרכי היהדות, והוא חגר עוז להתחזק.

אולם בהיות שהיה דר עם נחשים הללו בכפיפה אחת למשך שנה, התחיל יום אחד הרעל שלהם למצוא כניסה כל שהיא בקרב לבו, מחשבה מסוכנת נתקרבה והלכה לכיוון מוחו…

מאבק עז התנהל בין הגוף והנפש, בין הטומאה לקדושה…

המאבק היה כואב, מתיש ומעייף. ולפתע, הרגשה מתוקה נמסכה בעצמותיו המדוכאים, מעודדת ומלטפת… בעיני שכלו ראה את רבו ה'קדושת ציון' הי"ד, יושב כמלך בִּמְסִבּוֹ בליל פסח ועורך סדרו עם אלף בחורים, אך אין לו דאגה אחרת אלא מה קורה עם יהושע יארדינאווער… וצייר בזכרונו האיך שרבו אומר ברגשי אהבה להשליח: 'תן ליהושע אספערין, ואמור לו שיתכסה בחמימות'… צמרמורת עברה בגופו. הוא מיהר וכיסה את עצמו 'בחמימות', בחמימות דקדושה. הכסת החמה של רבו גירשה כל שמץ של קרירות. המחשבה הפסולה נעלמה כאבק פורח.

מלחמה זו חזרה על עצמה עוד פעמים אחדות, ובכל פעם נראתה לו דמות דיוקנו של רבו.

עברה המלחמה, ור' יהושע קיבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה. כשנפגש עם הרב מפאקשווניץ לראשונה אחרי המלחמה, אמר לו: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. על ידי כאב שינים הנני היום ב"ה שומר תורה ומצוות…

[20] ליל הסדר, הגאון הקדוש רבי צבי אלימלך מדינוב מחבר ספר בני יששכר סיים עתה תפילת ערבית לוהטת, מתוך השתפכות נפש מופלאה, מלווה בשירים וניגונים שמימיים.

הגבאי המתין עד צאתו של הרבי וליוהו לביתו, לפתע פונה הרבי לגבאי ואומר לו: 'הבה נסתובב בין בתי היהודים שבעיר ונראה כיצד עורכים הם את ליל הסדר'. וכך עשו.

בחולפם ליד אחד הבתים לפתע נשמע קול צעקה: 'א-ח-ד'… לא עברו שניות מעטות ושוב נשנתה אותה צעקה: 'א-ח-ד'… הרבי הקשיב לקול וקורת רוח עצומה נראתה על פניו, ולגבאי הַתָּמֵהּ הסביר: 'יהודי זה קרא עכשיו בהגדה את הפיסקא: 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול', וכל פעם לפני שאמר את המילה 'אחד' חשב בתמימותו שה'אחד' הזה הוא כמו ה'אחד' שבפסוק 'שמע ישראל', ונמצא שיצר מארבעת הבנים (שאף הרשע כלול בהם) תפילה קדושה, כמו קריאת שמע'.

ואמר הגאון הקדוש רבי יששכר דוב מבעלזא, שכאשר סיפרו סיפור זה לאביו הגאון הקדוש רבי יהושע מבעלזא השתנה זיו פניו הקדושות לכמה גוונים. והבנתי שיש בזה דברים גדולים עד מאוד.