ועדיין מרקד בינינו…
סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (אמוני עם סגולה, חלק ד עמוד ט – הועתק ברשות המחבר), וז"ל:
'מימות רב אשי, לא נמצא דוגמתו – תורה וגדולה במקום אחד!' כך נאמר על אותו גאון וצדיק, שׂר וטפסר, רבי שמשון ורטהיימר, אשר חי ופעל לפני כשלש מאות שנה, בעיר וינא, בירת אוסטריה. את ההגדרה האמורה על אודותיו, כותב הגאון האדיר המפורסם, רבי חיים יאיר בכרך, בספרו הנודע, שאלות ותשובות 'חוות יאיר'.
מלבד היותו ענק הרוח, גאון בתורה בנגלה ובנסתר ומופלג בצדקות, זכה רבי שמשון גם לעושר מופלג ולקִרבה למלכות, עד אשר נתמנה לשר האוצר של הממלכה האוסטרית הונגרית, כשכלכלת המדינה כולה, על צבאותיה, נתונה היתה תחת ידו. את מעמדו הרם והנדיר בחצרות מלכי תבל, ניצל רבי שמשון להרמת קרנו של העם היהודי בכל ארצות פזוריו: להטבת תנאי חייו, לשיפור זכויותיו, להדיפת עלילות כנגדו ולביטול הגזירות הרעות שזממו נגדו אויביו. בזכות מעמדו זה ופעולותיו הכבירות למען עמו, כונה בתואר: 'קיסר היהודים'.
רבי שמשון נחשב לרבה הראשי של יהדות אשכנז, ואף הוכתר רשמית על ידי הקיסר ליאופולד הראשון, כרבן הראשי של מדינות אוסטריה והונגריה. כמו כן, הוכתר רבי שמשון ל'נשיא הארץ הקדושה', בגין דאגתו לקיום הישוב היהודי בארץ ותמיכתו המתמדת והנמרצת ביהודי ארץ ישראל. לצד שתדלנותו הבלתי נלאית לטובת אחיו היהודים ורווחתם במובן החומרי – לא הסיח רבי שמשון את דעתו גם מבדק הבית הרוחני, ועינו הצופיה פקוחה היתה על גדירת גדרים ופריצת פרצות, כדי לחזק ולבצר את חומות הדת בכל מקום שהדבר נדרש. תקנות שונות לחיזוק הדת תיקן רבי שמשון לבני דורו, והם נתקבלו באהבה וברצון על ידי כל בית ישראל.
לגודל ידידותו עם הקיסר וקִרבתו אליו, עוררה רב פעלתנותו של רבי שמשון למען העם היהודי, את התעניינותו ההולכת וגוברת של הקיסר, בנבכי מהותו של העם הנבחר וגורלו. הוא למד להכיר מקרוב את מעלותיו היחודיות של עם ישראל, ואת רמתם הרוחנית והמוסרית הגבוהה של בניו. יום אחד פנה הקיסר אל רבי שמשון בשאלה נוקבת:
'עתה, משמכיר אנכי היטב את אצילותו הנדירה של העם היהודי ואת עדינות נפשו' – דיבר הקיסר בלהט – 'מתעוררת בקרבי תמיהה אדירה, אשר איננה נותנת לי מנוח: מדוע, אם כן, שקוע העם הזה בגלותו המנוונת, זה שנים רבות כל כך?! מהי הסיבה הגורמת לו, להימצא במעמדו הנחות והמושפל בין האומות, מבלי יכולת להתנער מעפרו ולשוב אלי קדמותו המפוארת?!'
'אולם, דורשני ממך!' מהל הקיסר נימה סמכותית ותובענית בקולו – 'כי תגלה לי את האמת לאמיתה, ולא תכסה ממני דבר! כידוע לך, הריני כיום ידיד נאמן לעמך הנדכה, ולא אסלח אם תעלים ממני את הפתרון האמיתי לחידה!'
רבי שמשון נאלם דום. שאלתו הבלתי צפויה של הקיסר הדהימה אותו, מה גם הדרישה הנוקבת שצורפה לה, לגלות את האמת לאמיתה. רבי שמשון, אשר הכיר היטב את תכונות נפשו של הניצב למולו, ידע, כי המשימה להשביע את חקרנותו העמוקה של הקיסר, את שאיפתו העצומה לדעת הכל ואת חתירתו הבלתי נלאית לחשוף את שרשי כל נעלם – איננה משימה קלה כל עיקר.
לאחר מחשבה, נענה רבי שמשון והשיב:
'על מעלותיו הרמות של עמנו, ועל תכונותיו הנאצלות, מעיבה עננה אחת בלבד, והיא היא הגורמת לו את אורך גלותו ואת כל צרותיו: 'שנאת חינם'!'
הקיסר נעץ ברבי שמשון מבט של חוסר אימון מופגן, ובעוד מבע חמוּר סבר מתפשט על פניו, קרא כעוסות:
'רואני, כי דרישתי לא נתקבלה על לבך, וכי החלטת שלא לגלות לי את הסוד האמיתי! התשובה שנתת לי אינה מניחה את דעתי כלל ועיקר, ופלא בעיני, כי מוחזק אנכי בעיניך לפתי כה גדול, בכדי לקבל תשובה כה מפוקפקת'.
'ובכן! דע לך, כי יחסי אל העם היהודי מכאן ואילך, מותנה בגילוי התשובה האמיתית – והאמיתית בלבד – לשאלה שהצגתי! הנני מקציב לך, איפוא, שלשה ימים, לשיקול והחלטה, וממתין בקוצר רוח לתשובתך! אם גורל אחיך היהודים יקר בעיניך, דע את אשר לפניך וערוך את שיקוליך בהתאם!'
ויצא רבי שמשון מלפני הקיסר ביום ההוא, נבוך ואובד עצות.
בהיותו גם מקובל אלקי, גמר רבי שמשון בלבו, כי לרגל הסכנה המרחפת על כלל יהודי אשכנז מכעסו של הקיסר, שׂוּמָה עליו להשתמש בחכמת הנסתר, ולערוך 'שאלת חלום' בנידון. הוא נקט, איפוא, בכוונות וביחודים המתאימים, אשר היו נהירים לו, וציפה למענה מן השמים.
ואכן, המענה לא בושש לבוא. תוכנו היה, כי התשובה שנתן לקיסר היא היא אכן הנכונה והאמיתית, וכי אל לו לטרוח ולהשיב לקיסר תשובה אחרת כל שהיא, שכן בסופו של דבר, יווכח הקיסר בעצמו באמיתותה של התשובה, ויאמין לה ללא עוררין!
רבי שמשון נרגע, והמתין לראות כיצד יפול דבר.
החורף השמיע כבר את פעמיו בנעלים, עבדיו הרצים לפניו כבר הגיעו אל היקום, כדי לפלס לפניו את הדרך, אולם, הוא גופו, בכבודו ובעצמו – בסערותיו ובכפורו, בשלגיו ובמטרות עוזו – טרם פקד את הארץ. לאחר שקלא וטריא קצרים, נִמנו הקיסר ואחוזת מרעהו וגמרו, כי השעה כשרה עדיין לצאת היערה ולהשתעשע בציד השבועי, כמנהגם של מלכי ארץ נכריים.
לבושים במדי רכיבה קלים, רכובים על גבי סוסי מירוץ מאוכפים, יצאה הפמליא מארמון המלוכה, כשפניה מועדות היערה. עם היכנסם בעובי היער, נעלמו, כמו לפי אות מוסכם, כל הגינונים, המחיצות סולקו, והקיסר הפך להיות כשוה בין שוים. כמו כל שאר המשתתפים בציד. נעץ הקיסר את הדרבן שעל רגלו בצלעות סוסו, ופנה בגפו בדהרה אל הכיוון בו בחר, כשרובה הציד הטעון על כתיפו.
השעות נתארכו, השעשוע הגויי, אשר כל כך אהוד היה על אצילי אומות העולם, ריכז את כל חושיו של הקיסר, עד כי לא חש כלל בנטות צללי ערב. רק עם חלוף שעות מרובות, כאשר הליאות החלה מתפשטת באבריו ואִצטומכתו המלכותית החלה תובעת את חוקה, נזכר הקיסר היכן הוא שרוי בעולם, וכי הגיעה השעה לשוב אל נקודת המפגש המוסכמת של הפמליא, ולחזור אל ארמון המלוכה.
אך דא עקא, שהסביבה היערית בה מצא את עצמו, היתה לו זרה ונכריה. מרוב שנים, נהירים היו שבילי היער לקיסר ולפמלייתו כשביליה של וינא הבירה. מעולם לא תעה איש מהם בצידו, ולא איבד את דרכו משוב אל נקודת המוצא. הפעם, כפי הנראה, ריתק הציד את חושיו של הקיסר יתר על המדה, והוא נטה מן המסילה הקבועה אל עבר מקצוע מרוחק מאוד, אשר רגלו לא דרכה שם מעולם.
בינתים, החל האופק המערבי להאדים. גלגל החמה הלך וצלל מטה מטה, תוך שהוא מבשר את ביאת הליל הממשמשת ובאה. רוח חרישית, אך קרה, החלה נושבת בין סבכי האילנות, ובחודרה מבעד למדי הרכיבה הקלילים, צִמררה את גופו הנלאה של הקיסר, והוסיפה נופך משלה לצוק העייפות והרעב, אשר עינוהו ללא רחמים. הקיסר המפונק כמעט שלא יצא מדעתו. המחשבה המחרידה, כי עלול הוא לבלות את הלילה בין עצי היער ובמחיצתן של חיות הטרף, עצרה את פעימות לבו וסִחררה את חושיו. הוא ראה את התהום פעורה למרגלותיו, ומושיע אין.
גלגלה האדמוני של השמש השוקעת, נבלע באדמת האופק ונתעלם מן העין. מעתה, נתון היה הקיסר המבועת, לחסדיהם המפוקפקים של ניצוצי האורה האחרונים ששרדו ביקום, עד אשר יופקר כליל למלתעותיה של חשכת הליל. או אז, הביאו סוסו הנבוך אל גדתו של הנהר, אשר זרם לצלע היער. אפיקו של הנהר לא היה רחב, ומסתבר, כי לאורו של היום, ניתן היה להשקיף אל גדתו השניה גם בעין בלתי מזויינת. אל מול החשיכה שהלכה ונתצבתה, צצו בזה אחר זה, אורות מרצדים בעברו השני של הנהר. הקיסר יכול היה להסיק מכך, כי על הגדה השניה שוכן ישוב, אשר בבתיו מועלים האורות עם רדת הלילה.
לאחר שהעריך במהירות את מצבו, נתאזר הקיסר בקור רוח ונחלץ להוציא את עצמו מן הסבך. הוא נפרד מסוסו האהוב פרידה אחרונה, הסיר מעליו את מדי הרכיבה, אשר אמורים היו להקשות עליו את השׂחיה, וזינק באחת אל מי הנהר הצוננים הזורמים למרגלותיו. מיומנותו בשׂחיה עמדה לו, ולאחר מאמץ לא קל הצליח לצלוח את הנהר, ולעלות אל גדתו השניה. שיקולו לא הטעהו, והוא אכן מצא לפניו כפר מיושב. אך דא עקא, שבתי הכפר בנויים היו על שפת הנהר ממש, ובעלייתו מן הנהר, נאלץ הקיסר לחדור היישר אל תוך חצרות הבתים, בעוד ששעריהן הראשיים נעולים היו מבפנים.
הכלבים אשר בחצרות ובבתים, התנערו מרבצם, והחלו נובחים ברמים אל מול הזר אשר חדר אל נחלתם. כדי להימלט מחמתם וממלתעותיהם הלטושות, נאלץ הקיסר להקיש על החלונות ולבקש את עזרת בעלי הבתים. לגלות את זהותו, לא עלה, כמובן, על דעתו, אולם, הוא תינה את מצבו כמי שניצל מטביעה בנהר, וביקש להעניק לו מחסה עד יעבור לילה.
דמותו של האדם משולח הבגדים, אשר רק לבניו לגופו, עוררה חיש קל את דמיונם ואת פחדיהם של האיכרים הערלים, אשר ראו בו שד משחת או מלאך משחית, אשר עלה מן השאול למען חבל את הבריות. התריסים והדלתות החלו מוגפים בפניו במהירות, כשמעבריהם נשמעים זעקות אימה ורקיקות של אמונה תפילה…
רק לאחר מאמצים מרובים ומפח נפש אין קץ, הצליח הקיסר להגיע את פתחו של הפונדקאי היהודי המקומי. היהודי, היטה אוזן קשובה לסיפורו הנוגע ללב של הזר, ועד ארגיעה, ניתן היה לזהות בבירור את זיק הרחמים וההשתתפות בצער שניצת באישוניו. שערי הפונדק נפתחו לרווחה, והזר הוזמן להיכנס פנימה אל צל הקורה.
עודנו הקיסר על הסף, הגיע לאזניו קולה המבועת של הפונדקאית, כשהיא לוחשת לבעלה בחדרה:
'אוי ואבוי, יענק'ל! מה הינך עושה? סיפורו של הלזה אינו נראה לי! מסתבר לי יותר, כי שודד הינהו, אשר הגיע הלום מן היער אשר בעברו השני של הנהר. הינך מכניסו לתומך הביתה – והוא עלול ללסטם את כל אשר בבית, לא ישאיר דבר!'
'הסי!' גער בה הפונדקאי בנזיפה – 'רואה את לפניך אדם רועד מקור, עייף ורעב ויש לך פנאי לחשוב חשבונות?! הניחי הצידה את ההסתברויות, ואוצי המטבחה להביא לו כוס חמין להשיב את נפשו!'
'אך למען השם יענק'ל!' – המשיכה היא לחנן בקולה – 'הלא גוי הוא!'
'מה לי גוי, מה לי יהודי?!' – התרתח הוא לעומתה – 'הלא אדם הוא אשר נברא בצלם, וְשׂוּמָה לרחם עליו!'
הקיסר שמע כל מילה, ובעיניו ניקוו דמעות של התרגשות. 'ראו מה בין בני עמי, הערלים' – הִרהר בלבו – 'לבין בניו של העם היהודי הנבחר! אשרי העם שככה לו!'
ביני וביני, מיהר היהודי להגיש לאורחו חלוק בית, על פי מדותיו. לפניו על השולחן, כבר מזוגה היתה כוס גדולה מלאה ביין שרף ריחני, ומגש עמוס בתופינים, אשר הובהל מן המטבח.
'כוס החמין בדרך, מיד תגיע!' – בישר היהודי באזניו, תוך שהוא מזרזו לפתוח תחילה ביין השרף, אשר כחו יפה להציל מן הצינה.
לאחר שכילה הקיסר לסעוד את לבו ולהשקיט את רעבונו, ביקש מיטה להחליץ את עצמותיו. עד מהרה הגיע הפונדקאי, כשהוא גורר אחריו מצע כבד, והחל מסדרו בעבור האורח. כשהשתטח הקיסר על המצע, הבחין הפונדקאי ברטט שחלף בגוו: משמע כי טרם חלצתו הצינה. הוא אץ, איפוא, להביא את פרוותו היקרה, וכיסה בה היטב את גופו של האורח, אשר פלט אנקת רווחה.
'אויה!' – שמע שוב הקיסר את לחישתה של בעלת הבית – 'הוא ימלט באמצע הלילה, בנוטלו עמו את פרוותך היקרה!'
'חדלי כבר, פתיה שכמותך!' – גער בה הפונדקאי שוב – 'אנכי עוסק בהצלת נפש אדם ואילו את חסה על פַּרְוָה!'…
התרגשותו של הקיסר הלכה וגברה. למרות עייפותו העצומה, לא יכול היה להירדם, בטרם הִרהר עוד שעה ארוכה ביופיות נפשו ובאצילותו של העם היהודי מכל העמים.
הבוקר אור, והקיסר ביקש מאת מארחו, להואיל בטובו ולהסיעו על עגלתו לעיר הבירה, וינא. שם – הבטיח לו – בהגיעו אל ביתו, יחזיר לו את החלוק שקיבל ממנו, את הַפַּרְוָה שהוא מעוטף בה, וכן ישלם לו בעין יפה בעבור הכנסת האורחים ובעבור הנסיעה גם יחד.
אזהרותיה של הפונדקאית לבעלה, כי האיש עלול להתנפל עליו בדרך, ולהסתלק עם החלוק, עם הַפַּרְוָה ועם הסוס והעגלה, נפלו על אזנים אטומות.
'אינני חושש!' – אמר לה – 'מצות הכנסת אורחים, אמורה גם לגבי גויים, כדרכו של אברהם אבינו עליו השלום, ושומר מצוה לא ידע דבר רע!'…
'לאן ניסע?' – שאל היהודי את נוסעו עם הגיעם לוינא.
'הביאני ליד ארמון המלוכה!' – השיב הנוסע.
'אסור לעצור שם!' – סח לו היהודי – 'וירידתך מן העגלה לא תתאפשר!'
'אל דאגה!' – השיב האיש – 'הרי מקומי אנכי, תושב העיר, ושביליה נהירים לי היטב!'
הבטחון העצמי שנסוך היה בקולו של האיש, שִכנע את הפונדקאי, והוא עשה כאשר נתבקש. בהגיעם מול פתח הארמון ממש, קרא הנוסע בקול גדול: 'עצור!'
הפונדקאי נבהל, עצר לרגע את הסוסים, ועוד הספיק להבחין בנוסעו, המזנק מאחור מעל העגלה, ושועט היישר אל עבר גרם המעלות הראשי של הבנין…
חיילי משמר הארמון, אשר שמעו את הסיסמה המלכותית הסודית יוצאת מפורשות מפיה של הדמות עטופת הַפַּרְוָה שצצה לקראתם, לא ידעו את נפשם מרוב תמהון. ברם, עד ארגיעה התעשתו, והבשורה על הופעתו של הקיסר האובד, התפשטה בכל מרחבי הארמון.
'שימו יד על העגלון שהביאני הלום, והכניסוהו לאחד מחדרי ההמתנה!' – הספיק הקיסר להטיל פקודה חטופה אל עבר שומריו, בעוד הוא גופו ממהר אל עבר קומת המגורים, למען החלף את הַפַּרְוָה המגושמת שעליו – בבגדי מלכות הולמים יותר…
היהודי הנדהם, לא מסוגל היה להבין בשום פנים ואופן, לאיזו קלחת נקלע. ההסבר היחיד שמסוגל היה להעניק לעצמו היה, כי הוא נעצר ומובל למאסר בגין עצירתו לפני פתח ארמון המלוכה. הוא ניסה איפוא להתגונן ולהסביר לחיילים שהקיפוהו, כי נוסע אלמוני שביקש את טובתו, הטעהו והוליכו שולל, בעוד הוא עצמו נמלט אל הארמון פנימה. אולם, החיילים, אשר בעצמם לא ידעו דבר וחצי דבר, היסוהו והורו לו להמתין בסבלנות בחדר המפואר אשר לתוכו הובל.
חלפה שעה, והיהודי הוזמן להיכנס אל אולם הראיונות של הקיסר. רועד ורוטט בכל אבריו, שׂירך את דרכו אל הטרקלין המפואר, ובראותו לפניו את הוד מלכות הקיסר, בכבודו ובעצמו, כמעט ולא קרס תחתיו מתעלף, מרוב פחד ואיבוד עשתונות.
'ההינך מכירני?' – הציג הקיסר את שאלתו הראשונה.
'בוודאי!' – מיהר היהודי להשיב בשינים נוקשות – 'וכי איזה אזרח אינו מכיר את תמונת הוד מלכותו הקיסר, ירום הודו?!'
'ואותי בעצמי טרם ראית מימיך?' – המשיך הקיסר לשאול.
'מימי לא!' – השיב היהודי – 'וכי איזו זכות היתה לי, הפרעוש הקטן, להביט בזיו פניו של קיסרנו האדיר, יאריך ה' ימיו על ממשלתו?!'
'ובכן!' – נם לו הקיסר מעדנות – 'הלילה הזה, לנתי בפונדקך אשר בכפר, ואתה בעצמך הביאותני הלום על עגלתך!'…
שעה ארוכה ארכה לו לפונדקאי, עד אשר עיכל את הידיעה המהממת, ואלמלא סבר פניו הקורן והידידותי של הקיסר, אשר ניבט למולו ללא הרף, לא מצליח היה להתגבר על עשתונותיו הנבוכים ולחזור לצלילות דעתו. לאחר שיחה ארוכה שגלגל עמו על דא ועל הא, נענה הקיסר וביקש מאת היהודי, לנקוב בשכר הולם, אותו חפץ הוא לקבל מאת הקיסר, תמורת הצלתו מן הרעב ומן הקור, והכנסת האורחים הכה אדיבה שקיים בו.
הפונדקאי שקע במחשבות, והחריש. ניכר היה בעליל, כי מתלבט הוא קשות לבטא בשפתיו את אשר עם לבבו.
'אל לך להסס מאומה!' – עודדו הקיסר – 'המעשה אשר עשית והתנהגותך האצילית, מזכים אותך בכל פרס אפשרי! כל דבר שתבקש, לא יהיה יקר מדאי בעבור הקופה המלכותית, והרב שמשון ורטהיימר, שר האוצר שלנו, לא יתקשה להעניקו לך! הוא אף בוודאי ישמח לעשות זאת ביתר שאת, כאשר מדובר באיש יהודי מאחיו!'…
אולם, שפתיו של היהודי נותרו חשוקות. הגה לא נשמע מפיו.
רק לאחר סִרהובים מרובים, פצה סוף סוף הפונדקאי את פיו, ובקול רפה אמר לקיסר:
'הוד מלכותו! פרנסתי מצויה לי, ברוך השם, מן הפונדק אשר בכפר, ואינני זקוק למתנות. אולם, בקשה גדולה אחת לי אליך אדוני הקיסר, והיה, אם תואיל להיענות לי ולמלאותה, ידעתי כי מולאה משאת נפשי!'
'דבר כבר את דברך' – דחק בו הקיסר – 'ואל תלאני בהקדמות לשוא!'
'ובכן!' – הגביה הפונדקאי את קולו והחל מדבר בשטף – 'בכפר פלוני, הסמוך לכפרי, מתגורר רוכל יהודי, אשר עשה לו מנהג קבוע, להופיע מדי שבוע בכפר בו אני מתגורר, והינו קונה מאת האיכרים 'מציאות' שונות: עורות, גרוטאות, שברי כלים וכיוצא בכך! הדבר הזה חורה לי היטב, בכל שבוע מחדש: הרי אנכי מעולם לא דרכתי בכפרו, ולא הלכתי לחפש 'מציאות' אצל שכניו האיכרים – מה לו, איפוא, לבוא אל כפרי ולעשות סחורה עם שכנַי?! והלא 'איש על מחנהו ואיש על דגלו' נאמר!…
'לפיכך, אם על הקיסר טוב, יואיל נא להוציא צו, האוסר על היהודי הלז לדרוך בכפר בו הנני מתגורר – והיה זה שכרי מכל עמלי!'…
דממה עמוקה נתלתה באולם הראיונות. הקיסר הנדהם החשה שעה ארוכה, מבלי יכולת לפצות את פיו.
כאשר התעשת, היתה קריאתו הראשונה לאמר: 'הוי, כמה חכם וצודק הרב ורטהיימר! הצדק כולו אתו!'…
הוא קם, יצא את האולם בארשת של אכזבה, ואל משרתיו ציוה להזמין מהרה את הרב ורטהיימר הלום.
'קח את היהודי היושב בחדר ההמתנה' – הורה הקיסר לרבי שמשון – 'והעשירהו עושר רב, כפי ראות עיניך! הקופה המלכותית לפניך, עשה בה כטוב בעיניך!'
'אולם' – המשיך הקיסר ואמר – 'לא לשם כך בלבד הזמנתיך. חפצתי להודות לך ולאשר בפניך, כי אכן, חכמת אלקים יצוקה בקרבך, וכי התשובה אשר נתת לי לפני שלשה ימים על שאלתי, אמיתית וצודקת היא, ללא כחל וללא שרק!'
'בלילה, אשר עשיתי בצל קורתו של הפונדקאי היהודי, למדתי להכיר את אצילות נפשו של העם היהודי ביתר שאת וביתר עוז, עד אשר יכולני להעיד ללא היסוס, כי אפילו הכפריים הפשוטים שבו עולים ביפי נפשם לאין ערוך על האצילים שבקרב בני עמנו!'
'ברם, דא עקא, שזה עתה למדתי להכיר גם את העננה המעיבה על האצילות הזו – 'שנאת חינם'… אכן, נראים הדברים, כי היא היא הניצבת לרועץ, להאריך את גלותכם ולעכב את גאולתכם!'
'חבל!' – הפטיר הקיסר באנחה כנה – 'על עם כה אציל ונעלה, הסובל והמתענה שנים רבות כל כך, בגין מדה זרה שכזו, אשר אינה תואמת כלל את רמתו המוסרית הנפלאה!'…
נאנח גם רבי שמשון.
ונאנחו גם יהודים רבים אחריו, מאז ועד הלום, במשך שלש מאות שנה נוספות!…
סיפור מוסרי עמוק זה – כך מוסרים – נוהג היה הצדיק הקדוש, רבי מאיר מפרימישלאן, לספרו מדי שנה בחג השבועות, כדי לעורר את ישראל קדושים – העומדים תחת רישומה הנשגב של קבלת התורה – לסלק את יצר הרע של שנאת חינם מביניהם.
ונרחיב מעט ב'שנאת חינם'…
עצם מציאותו מפריעה לי!
בתקופת בית המקדש הראשון, עיקר ההתמודדות של עם ישראל היתה עם יצר התאוות, יצר שפיתה אותם לחטוא בעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים…
ההתמודדות היתה קשה מאוד, והכשלונות היו רבים.
הקב"ה רצה לעזור להם, ולכן שלח להם את עבדיו הנביאים, יום אחר יום, כדי להרחיקם מהרע ולהחזירם למוטב, כמו שנאמר: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ" (ירמיה ז, כה)…
אך, היצר הרע בער בלבבות בחוזקה, והם לא רצו להתאמץ לעזור לעצמם.
ומכיון שכך, שלח הקב"ה את ירמיה הנביא להודיע לעם ישראל שבגלל מעשיהם הרעים הוא יחריב את בית המקדש ויגרש אותם מארצו ל-70 שנה!…
שבעים שנות גלות הסתיימו, ועם ישראל שבו לארצם…
וביום כ"ד בתשרי עמדו שמונת הלויים: "יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי, עַל מַֽעֲלֵה הַלְוִיִּם, וַיִּזְֽעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל־ה' אֱלֹהיהֶ"ם" (נחמיה ט, ד) – אנא! רבונו של עולם, בטל מאתנו את היצר הרע של העבודה זרה.
והקב"ה קיבל את תפילתם וביטל את היצר הרע של העבודה זרה…
ומאותה עת, שבה חוסל היצר הרע של העבודה זרה, החלה לנשוב רוח טהרה בלבבות. קבוצות קבוצות של יהודים נראו מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה.
והתורה הקדושה שעסקו בה בקדושה ובטהרה, עזרה להם להכניע את החומר תחת הצורה ולהתגבר על כל התאוות…
ארבע מאות עשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו, ובכל אותן שנים היו כל בתי המדרשות מלאים בלומדי תורה…
אצל אותם יהודים הכל היה מושלם. הכל, חוץ מדבר אחד!
בתוך הלבבות, פנימה, התגלה רגש מיותר ומסוכן, רגש של שנאת חינם…
ומצאנו להגה"ק הרש"ב מליובאוויטש זיע"א, שכתב כך (מאמר החלצו – תרנ"ט, אות ד):
דע, כי שנאה היא רגש. וכמו כל רגש גם בה יש פרטים רבים, ואופני התגלות שונים ומשונים.
אך בכלליות מחלקים את הרגש הזה לשני חלקים:
א. שנאה שנולדה בעקבות סיבה מסויימת (כגון: שגרם לו איזו רעה או שהוא מתנגד לו באיזה פרט).
ב. שנאת חינם.
והנה שנאת חינם כמשמעה, שהוא שונא את זולתו ללא שום סיבה (הוא שונא אותו חינם על לא דבר). הוא שונא את הזולת אפילו אם מעולם הוא לא היה עמו בקשר (גם שלא ידעו כלל, ולא היה לו שום משא ומתן עמו כו')…
והסיבה שהוא שונא אותו כי הוא מרגיש שעצם מציאותו של הזולת ממעטת את מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול אותו.
ונרחיב יותר:
הסיבה האמיתית לשנאת חינם נובעת מגילוי רגש של ישות וגסות הרוח – הוא חש בעצמו שהוא אדם חשוב מאוד, ובעל מעלות גבוהות ונשגבות… וכשהרגש הזה מתגלה אי אפשר לסבול את הזולת.
אתם בטח שואלים: 'מה הקשר?'
אז דעו לכם שהדבר פשוט:
מטבע רגש הישות לחוש ולהרגיש שהוא מקיף וכולל בתוכו את כל המציאות כולה! – הוא מבין הכל ויודע הכל, ובכל נושא יש לו דעה… ולכן כאשר הוא חש שישנה מציאות נוספת חיצונית לו, מציאות בעלת דעה ורצון משלה, הוא חש שהזולת ממעט את מציאותו…
והפתרון הפשוט ל'צרה' הזו היא פשוט למחוק אותו מהמציאות, ואת זה הוא עושה על ידי שנאה אמיתית לאותה מציאות…
נמצא דעיקר הסיבה לשנאת חינם הוא רגש הישות, שעל ידי זה נעשה בעיניו הזולת לו למתנגד. וההתנגדות אינה מה שמתנגד לו באיזה פרט כי אם רק בזה שהוא נמצא!…
והיינו דבזה עצמו מה שנמצא מציאותו, הרי הוא ממעט הישות שלו, ובזה הוא מתנגד לו ואינו יכול לסובלו…
ומכיון שבבית המקדש השני התגלה רגש שנאת חינם לא נותרה ברירה, ונגזר על בית המקדש שיחרב…
ועד עתה אנו שרויים בגלות המרה והקשה!
וכאמור, המסר המרכזי של הסיפור הזה, הוא גנות ה'שנאת חינם', שנאה שנבעה מכך שישנה עוד מציאות שהצליחה לתפוס קשר עם הגויים של העיירה שלי…
אך למרות זאת, למרות המסר הזה, ישנו בסיפור הזה מסר נוסף וחשוב מאוד! ועל כך בשיחתנו…
אך לפני כן נקדים…
מעללי דור המבול
אחד הדורות המפורסמים ביותר שהופיעו על במת העולם, הוא ללא ספק 'דור המבול'. מעלליו מתפרשׂים על כמה פסוקים בפרשת בראשית, ועל פרק שלם בספר איוב (פרק כא).
דור המבול זכו לחיות חיים שלוים ונינוחים. חיים ללא קשיי פרנסה, בעיות בריאותיות, ופחדי מלחמה.
והסיבה לכך, מכיון שבשני דור המבול, היו כל צינורי הברכה והשפע שבשמים (המכונים 'הנהגת אריך אנפין') פתוחים ומריקים עליהם תדיר.
ומכיון שראו כך, החלו ללכת אחרי יצרם הרע, והפכו את הרשע והחמס – לדרך חיים! ואת הכפירה בה' – לידיעה!…
והנה, בתוך כל העולם הזה המלא רוע, הסתובב לו איש צדיק, בעל לב אוהב ורחום, זך וישר ושמו נח. נח עבד את בוראו בסתר, ובכל כחו,[1] וכמו שנאמר: "אֶת־הָֽאֱלֹהִי"ם הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט).
בהיות נח בן 480 שנה התגלה אליו הקב"ה והודיע לו: "קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָֽלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּֽעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה" (שם פסוקים יג-יד)… ומבקש אני ממך: לך ותודיע להם, אולי יחזרו בתשובה והגזירה תתבטל!
ונח הצדיק שמע לקול ה', ויצא לעבודה…
דוכני השוק בעיר 'חנוך'[2] היו עמוסים בפירות עסיסיים, ובירקות ענק. האוירה בשוק היתה כמו תמיד מלאה בקסם ובמסתורין.
אנשים ענקים חשופי זרוע הסתובבו שם, מטלטלים גְּוִיּוֹת של פילים ענקים ממקום למקום, כאילו מזיזים חתיכת נייר…
ולפתע נשמע קול…
על אבן גדולה עמד נח הצדיק והכריז: שמעו דברי! הקב"ה שלח אותי להגיד לכם: חזרו בתשובה ואם לא ה' יביא מבול…
מכל עבר החלו להתעופף עגבניות אדומות, מלפפונים ירוקים, וגמבות צהובות… ופניו ובגדיו של נח נצבעו בכל צבעי הקשת…
אך נח לא נשבר, והמשיך בדרכו לנסות להציל את העולם…[3]
וכך גילה איוב ואמר: "לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַֽׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹֽעֲדֵי רָגֶל" (איוב יב, ה).
ואמרו בגמרא הקדושה (סנהדרין קח:):
דרש רבא, מאי דכתיב: 'לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל', מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים! והיו מבזין אותו!
אמרו לו: 'זקן! תיבה זו למה?'
אמר להם: 'הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול!'
אמרו: 'מבול של מה? אם מבול של אש יש לנו דבר אחד ועליתה שמה! ואם של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא – יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ. ואם מן השמים הוא מביא – יש לנו דבר ועקב שמו'…
אמר להם: 'הוא מביא מבין עקבי רגליכם! שנאמר: 'נכון למועדי רגל'!
והוסיפו במדרש (בראשית רבה, פרשה ל – אות ז) ואמרו:
'לפיד' – פירושו הכרזה. ונח היה מכריז ומוכיח לדורו, ואומר להם: חזרו בתשובה, ואם לא ה' יביא מבול.
'בוז' – כל דורו ביזו אותו וקיללו אותו וצחקו על תמימותו, ואמרו לו: עליך יבוא המבול.
ובאמת… חמש שנים לפני המבול מת למך – אביו של נח. וכעבור חמש שנים מת סבו של נח – מתושלח.
ונח הפך ל'בדיחה!' הוא אומר שיבוא עלינו מבול, ולבינתים המבול בא על משפחתו…
חַה… חַה… חַה…
ומי יעמוד בסוד מצחקים…
והסוף המר ידוע: ביום בהיר אחד נפתחו ארובות השמים וכל מעיינות תהום רבה… ומים אדירים, עלו ושטפו בזעם ובכעס את הבריאה כולה… הריאות נסחטו מכל שאריות האויר, והמים כוסו בבִעבועים…
לא כך מוכיחים!
לאחר המבול חי נח עוד 350 שנה, וכמו שנאמר: "וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַֽחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (בראשית ט, כח).
ואז, כמו כולם, הגיעה נשמתו ועמדה בפני בית דין של מעלה. ושם תבעו אותו בשני דברים:
א. 'מדוע לא הוכחת את בני דורך?!' מדוע לא קיימת את הציווי המופיע בפרשת קדושים: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז)?
ב. 'מדוע לא התפללת על בני דורך, שיחזרו בתשובה ויתמתקו מעליהם הדינים?!'
ומכיון שלא היתה לו תשובה, יצא חייב בדינו, והוצרך לרדת שוב לעולם הזה, יחד עם נשמתו של משה רבינו![4] ובגלגול שלו במשה רבינו הוא יצטרך לתקן את ענין התוכחה ואת ענין התפילה!
ואנו עומדים ותמהים: הרי מבואר בגמרא ובמדרש (שהבאנו לעיל) שנח הוכיח את בני דורו 120 שנה ברציפות, וכמו שדרש רבא את הפסוק: 'לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל', מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים!…
ואם כן מדוע הוא נתבע שלא הוכיח? הרי הוא כן הוכיח?!
והתשובה היא פשוטה: התוכחה שהוכיח אותם נח היתה תוכחה קשה, דברים שהם קשים כלפידים! ותוכחה כזו לא נקראת תוכחה!
תוכחה שאין לה שום סיכוי להיקלט בלב, היא לא נקראת תוכחה! וכשמוכחים את הזולת בחריפות ו'בציפורנים'[5] אין סיכוי שהיא תקלט!…
ונח חיכה שיגיע זמנו לרדת שוב לעולם. לתקן…
התיקון הראשון – התפילה!
ארבע מאות ארבעים ושתים שנה חלפו מפטירתו של נח, וב-ו' בסיון שנת 2448 לבריאת העולם עמדו עם ישראל למרגלות הר סיני.
ולמחרת, ב-ז' בסיון עלה משה רבינו לשמים להביא את התורה. לפני שעלה הודיע: עוד ארבעים יום (960 שעות) אני חוזר. כוונתו היתה ארבעים יום חוץ מאותו יום שדיבר עמם, אולם, בני ישראל לא הבינו. ומעת שעלה החלו לספור.
וכאשר ראו שעברו 960 שעות ומשה לא חזר. התקהלו כל עם ישראל והתאחדו ביחד (חוץ משבט לוי) ואז, ניגשו אל אהרן, וביקשו ממנו: עשה לנו אלהים שילכו לפנינו. וכמו שנאמר: "ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות לב, א)…
והאחדות הזאת לדבר עבירה – היא היתה תחילת הקלקול! וכך כתב הגה"ק רבי יעקב מאיר ליברוט בספרו אמרי יעקב (פרשת ויקהל – עמוד 65), בחטא העגל כתיב: 'ויקהל העם' – באחדות, ונפרדו בזה מהאחדות הקדושה אל ההיפוך.
אהרן רצה להרויח זמן, ולכן אמר להם: כדי ליצור 'אלהים' צריך הרבה זהב, לכו ותביאו לי את התכשיטים מאזני נשיכם ובנותיכם, ואז, אצור לכם 'אלהים' לפי האופנה האחרונה…
הנשים שבאותו הדור היו יראות שמים גדולות ולכן התנגדו בכל תוקף, והגברים לקחו את התכשיטים שלהם ונתנו אותם לאהרן, "ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה" (שמות לב, ד)…[6]
באותה שעה רעשה כל הבריאה כולה, והקב"ה הודיע למשה: החלטתי להשמיד אותם! ואת העם שלי אקים ממך!
משה רבינו שמע את הגזירה… ושתק! אך לאחר ששמע מהקב"ה את המילים: "הֶֽרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת־שְׁמָם מִתַּֽחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים ט, יד), הבין שהדבר תלוי בו.[7]
ומשה עמד והחל להתפלל לפני הקב"ה, וכמו שנאמר: "ויחל משה את פני ה' אלהי"ו" (שמות לב, יא) – 'ויחל', פירושו תפילה (ספרי, פרשת ואתחנן – פיסקא כו).
וכאשר ראה משה שמדת הדין מתוחה, אמר להקב"ה: אם אתה מבטל את הגזירה – הכל ימשיך כרגיל. אך אם אתה לא סולח – מבקש אני ממך מחק את שמי מתורתך הקדושה, ומהעולם הזה והעולם הבא![8] שנאמר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב). שנאמר: 'ויחל', ופירש רש"י (ברכות לב. ד"ה שמסר): 'ויחל' – לשון חלל, שמסר עצמו למיתה.
והמשיך להתפלל בבערת הלב ובחמימות ההרגש, מתוך דאגה אמיתית וצער כנה, עד שמרוב עוצמת התפילה אחזה אש בכל עצמותיו ונוצרה לו דלקת העצמות. וכך דרשו בגמרא הקדושה (ברכות לב.): 'ויחל משה את פני ה" – תניא רבי אליעזר הגדול אומר, מלמד שעמד משה בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי 'אחילו'? אמר רבי אלעזר, אש של עצמות!
וכך במשך ארבעים יממות רצופות התמיד בתפילה ובלימוד סניגוריא על עם ישראל! וכמו שהעיד על עצמו: "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו" (דברים ט, יח).
ובסוף הצליח להמתיק את הגזירה, וכמו שנאמר: 'ויחל משה', וכמו שדרשו חז"ל (שמות רבה, פרשה מג – אות ג): רבנן אמרין, מהו 'ויחל משה'? עשה את המר מתוק! 'ויחל' – לשון חִלּוּי, והיינו המתקה ומתיקות.
ובכח מסירות נפשו הצליח להחיל עליהם את מדת הרחמים, שנאמר: 'ויחל משה' – ודרשו בגמרא הקדושה (שם): אמר רבא אמר רב יצחק, מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים (ופירש רש"י, וז"ל: 'שהחלה עליהם מדת רחמים' – כמו: "יחולו על ראש יואב" (שמואל־ב ג, כט), לשון הניח).
ובכך הוא זכה לתקן את פגמו של נח, על מה שלא התפלל על בני דורו! וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (ליקוטי תורה, פרשת כי תשא – ד"ה 'מחני'):
'מחני' – דע כי נח היה בחינת משה ולא התפלל על דורו, לכן אמר: 'מחני' ('מחני' אותיות) "מֵי נֹחַ זֹאת לִי" (ישעיה נד, ט), כי הוא גרם (למבול), לכן נקרא על שמו!…
ומשה חזר להתפלל עליהם לתקן את אשר עִוֵּת, ועל כן אמר: 'מחני נא' – לשון מיחוי, כמו מי המבול, וכל ימיו לא היה אלא בתפילה על הדור לתקן מה שֶׁעִוֵּת באותן הימים אשר חטאו בעגל ופגמו בשם זה של יל"י שהוא נגד שור במזלות ואמרו: 'עלה שור'… עיי"ש באורך.
ועתה נותר לו לתקן את החטא השני, ענין התוכחה…
יום חנוכת המשכן…
תשעה חדשים (בערך) עברו מחטא העגל, וב-א' ניסן שנת 2449 לבריאה הוקם המשכן. ובאותו יום נצטוה משה לאסוף את עם ישראל וללמד אותם את פרשת קדושים![9]
פרשת קדושים נפתחת בפסוק: "דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (ויקרא יט, ב).
ונבאר את המושג 'קדושה':[10]
המשמעות הפשוטה של ה'קדושה' היא,[11] שנהיה מופרשים ושמורים מאיסורי ערוה למיניהם, כמובא במדרש (ויקרא רבה, פרשה כד – אות ו): מפני מה נסמכה פרשת עריות (שבפרשה הקודמת) לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה… כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא 'קדוש'.
והדרישה היא שנהיה פרושים (מן הערוה) מכל וכל, במחשבה דיבור ומעשה, ולא זו אלא אף זו, לזכך את הרצון הפנימי, שלא יהיה הדבר הזה בגדר של נסיון ומשיכה, כי אם 'כי קדוש אני' – הרצון הוא להיות מופרש לגמרי, לרצונו ולחלקו של הקדוש ברוך הוא…
היכולת של יהודי לומר 'לא' לתשוקותיו הגסות ולמבקשי רעתו הרוחנית, היא המתנה הטובה שחנן הבורא יתברך את עבדיו משרתיו עושי רצונו יתברך, זאת יכולת נדירה באנושות הגסה המקפת את כל העולם, כשאנו יכולים לרוח הרעה ששאובה מכחות רוחניים ואלמותיים (נצחיים), ואנו מנצחים אותה – זהו הפלא הגדול ביותר שיש באנושות.
בדרך כלל, אין יכולת לעמוד כנגד אש התופת של התאוות, 'אנא בישרא ואיהו אש',[12] וכי אנו עדיפנא מיניה? יש רק כח אחד נורא ונשגב ביותר, שבאמצעותו ניתן למגר את האויב הזה, הוא כחו של הקב"ה… רק אם אנו מדבקים את עצמנו בהשם יתברך ואנו שואבים את הכח של הנצח ממקור הנצח, משם אפשר לקחת כחות נאצלים לעמוד כעמודא תקיפא בהאי עלמא, ולזכות לשמירת העינים, לשמירת המחשבה, ולשמירת כל הגוף בקדושה ובטהרה…
ונחזור על הדברים בסגנון שונה:
היהודי הוא בעל חמשה ממדים, והם: שכל, רגש, מחשבה, דיבור, ומעשה. וכאשר כל מימד נולד מהמימד הקודם לו.
מימד השכל מוליד את מימד הרגש, והרגש מוליד את המחשבות! (ואדם השומע את מחשבותיו יש בכחו להכיר את רגשותיו המתגלים בתוכו), ולכן נקראת החכמה 'ראשית', וכמו שנאמר: "רֵאשִׁית חָכְמָה" (תהלים קיא, י).
וקדושה נמצאת במימד השכל – כאשר הוא מצליח להתאחד בשכלו עם שכל התורה, עד שיהיה הענין הזה מבוזה בעיניו מאוד, עד שיגיע למצב בו רגשותיו יגעלו מכך בתכלית, וממילא לא יחשב הדבר בעיניו לנסיון כלל!
וזה לשון התניא קדישא (ליקוטי אמרים – פרק י):
וביאור הענין, כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא 'צדיק וטוב לו', הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע, דהיינו למאוס מאוד בתענוגי עולם הזה להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאות תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה', מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא.
וכל מה שהוא מהסטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתירה הנ"ל כי הם זה לעומת זה, כדכתיב: "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי. חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי" (תהלים קלט, כב)… וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית…
וברשותכם נרחיב עוד…
המפתח הכללי להכל…
עיקר הקדושה הוא דוקא בענין הזה (של פרישה מעריות). ואת הסיבה לכך גילה הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה לו), וכך הוא כתב:
דע, כי כאשר עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, ברא שתי מערכות, מערכה אחת של קדושה וטהרה, ומערכה שניה של סיאוב וטומאה.
וכל אחת מהמערכות כוללת בתוכה שבעים כחות כלליים.
שבעים הכחות של הקדושה – מתגלים בתוך השבעים פנים של התורה.
ושבעים הכחות של הטומאה – מתגלים בתוך שבעים סוגים של תאוות ומדות רעות.
וכל יהודי ויהודי כשהוא נולד, הוא נולד מוקף בסוג אחד של חושך רוחני (שהוא בעצם גילוי של אחד מכחות הטומאה), והחושך הזה הוא המעלים ומסתיר ממנו את אור הקדושה. ותפקידו, בימי חייו עלי אדמות, לבקוע את החושך ולהגיע אל האור (וכמובן, יש בזה עומק לפנים מעומק, עד אין סוף)…
ורבי נחמן, מאריך שם בדבריו מאוד, והרוצה להעמיק ילמד את דבריו הקדושים בספרו. אך עתה, בכל זאת, ברצוננו להביא נקודה אחת מדבריו. וזהו:
דע, שלמרות שכחות הטומאה מכילים שבעים סוגים שונים, בכל זאת הם נכללים כולם בתאוה אחת, תאוה הבוערת ולוהטת כמדורת אש גדולה ונוראה, אש המרתיח את הגוף באלפי מעלות! והוא הרע הכולל!
והתאוה הזו, הרע הכולל, שכל הרעות שבעולם כלולין בו הוא תאות ניאוף – דהיינו תבערת המדורה של תאות הניאוף, שכל שבעים כחות הטומאה משוקעין וכלולין בו…
ולכן הוא גם התיקון הכללי, מי שמשבר התאוה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות!…
ועתה מובן מדוע פירשו חז"ל את הציווי 'קדושים תהיו' (שהוא ציווי כללי) על פרישה מן העריות (שהרי על ידי הקדושה הזו מתגברים על כל הטומאות)…
וכאמור, ב-א' בניסן נצטוה משה רבינו לאסוף את כל עם ישראל ללא יוצא דופן, (שנאמר: "דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא יט, ב)), ולצוות אותם על הקדושה.
והדבר פלאי פלאות, איך אפשר לדרוש את זה מכל יהודי?!…
האחדות – סוד הקדושה!
ומצאנו להגה"ק הרב שמחה בונים מגור זיע"א (קול מבשר, פרשת קדושים – אות ז) שאמר כך:
על המילים: "דבר אל כל עדת בני ישראל" (ויקרא יט, ב), אמרו חז"ל (רש"י כאן) 'שפרשה זו נאמרה בהקהל'. ובדבריהם אלו התכוונו לענות על השאלה ששאלנו: 'כיצד ניתן לדרוש זאת מכל יהודי?'
והשיבו: 'פרשה זו נאמרה בהקהל', כשמתאחדים כולם יחד באחדות, אז יש הבטחה של 'קדושים תהיו'. כדאיתא בזוהר הקדוש (קדושים דף פא ע"א): ד'קדושים תהיו' בוודאי שזה הבטחה. הבטחה וברכה. וזה דוקא כשכולם באחדות. וכן כתיב: "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס, כא) – כשכולם יחד באחדות – אז כולם צדיקים.
ונרחיב יותר:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, קדושים – מאמר א) אמר כך, וז"ל:
בתוספת עומק יש לבאר שמצות 'קדושים תהיו', פירושה: שתהיו ראויים להשראת השכינה עליכם. ולפי זה יש לומר שמצוה זו נאמרה באסיפת כל עם ישראל משום שאין השכינה שורה על ישראל אלא כשהם באחדות זה עם זה, וכדברי אדמו"ר הזקן בתניא קדישא (ליקוטי אמרים – פרק לב) שאין השכינה שורה על ישראל 'כשיש פירוד ח"ו בנשמות, דקוב"ה לא שריא באתר פגים'. וזהו שאנו אומרים בתפילת העמידה (באלקי נצור): 'וברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך', כלומר שאי אפשר לזכות לגילוי אור פני ה' והשראת שכינתו עלינו אלא כאשר 'כולנו כאחד' – באהבה ואחדות, 'כאיש אחד בלב אחד'.
לכן נאמרה מצות 'קדושים תהיו' בלשון רבים – ולא 'קדוש תהיה' בלשון יחיד – כדי לרמוז לאדם שיוכל לזכות להיות קדוש באמת רק כאשר יתאחד עם כלל ישראל. כיון שמקור הקדושה שורה על כלל ישראל, וכאשר היחיד מחבר את עצמו עם הכלל, יכול הוא למשוך קדושה פרטית לעצמו מתוך קדושת הכלל.
אך אם ח"ו יחשוב האדם להתקדש על ידי שיסגור את עצמו באיזה חדר וכו' ויפרוש מכלל ישראל, טעות היא בידו, כי אם יפריש את עצמו מכלל ישראל שהם מקור הקדושה, מנין ימשוך קדושה פרטית על עצמו?!
אלא שעשוי אדם לתמוה: כיצד אוכל להתאחד עם הזולת, הרי אנכי חכם וצדיק וקדוש וכו' ואילו הזולת פשוט שבפשוטים?
לכן אומר לנו הקב"ה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכ"ם" (ויקרא יט, ב), כלומר: 'רצוני שתתאחדו זה עם זה ותתקדשו ביחד דוקא, ואם יהיה מי שיחשוב שאין באפשרותו להתאחד עם הזולת כיון שהוא גדול וקדוש וכו' כנ"ל, הרי אני קדוש במדה כזו שהיא למעלה מהשגת אנוש, ובכל זאת משפיל אני את עצמי אליכם ונעשה אלקיכם, על כן גם אתם תלמדו ממני ותשפילו עצמכם גם לפני מי שלפי דעתכם הוא קטן מכם ותתאחדו עמו'…
ונחזור למשה רבינו…
סוד התוכחה!
לאחר שציוה משה רבינו את עם ישראל על הקדושה, המשיך ולימד את עם ישראל (בפרשה שלנו) את סוד התוכחה, וכך הוא לימד אותם: "לֹא תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז).
וזה לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, קדושים – מאמר ד):
הרוצה לקיים מצות תוכחה צריך שיתקיימו כמה תנאים, ואלו הם:
א. קודם מצות 'הוכח תוכיח', ממש באותו פסוק, מצוה התורה: 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. וכן בפסוק שלאחר מצות 'הוכח תוכיח' מצוה התורה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) – וזאת כדי ללמדנו שרק אם באותה שעה שהינך רואה את הזולת עושה מעשה רע וכיוצא בזה לא מתעוררת בלבך הרגשת שנאה כלפיו חלילה וחס, ואדרבה, אתה מרגיש כלפיו אהבה וחמלה ודוקא משום כך הינך מצטער לראותו עושה מעשה שאינו ראוי לו, ורצונך להוכיחו על כך כדי שיתקן זאת וישיג שלימות – אז, ורק אז, שייכת בך מצות 'הוכח תוכיח', שהרי בוודאי תוכחתך תתקבל בלבו ותפעל פעולה רצויה, כיון שהיא יוצאת מלב אוהב ודואג, והזולת מרגיש זאת.
ב. כאשר האדם רוצה להוכיח את זולתו, עליו להיזהר ביותר שלא להוכיחו בפני בני אדם כדי שלא ילבין את פניו ויבייש אותו ח"ו, שהרי מצות התורה היא: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא', ומפרש רש"י (שם): לא תלבין את פניו ברבים.
ג. גם כשבא האדם להוכיח את חברו בינו לבין עצמו, בכל זאת נאסר עליו לומר לו דברים שיכאיבו לו ויגרמו לו להתבייש, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות, פ"ו הלכות ז-ח): הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא וכו'. המוכיח את חברו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'ולא תשא עליו חטא' – כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'ולא תשא עליו חטא', מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל (אפילו בינו לבין עצמו) וכל שכן ברבים.
ד. כמו כן, לא נכון הדבר להוכיח את הזולת ממש ברגע המעשה אלא להמתין לזמן אחר כשיראה את רוחו טובה עליו ויש לו מצב רוח טוב, שאז לבו יהיה פתוח יותר לשמוע את תוכחתו הנעימה ולקבלה ברצון.
ומכל זה מובן, שכאשר הורה רואה את אחד מילדיו היקרים עושה מעשה לא טוב או מתנהג שלא בדרך ארץ, פשיטא שלא יוכיחו בכעס ובפני אנשים וילבין את פניו ח"ו, כי אז התוכחה בוודאי לא תתקבל על לבו של הילד, אלא יעלים מכך עין באותו רגע וישמור הדבר בלבו עד לשעה של עת רצון, ואז ידבר עם ילדו על אותו מעשה בלשון רכה ונעימה, וחזקה על תוכחה זו שתתקבל על לב הילד ותפעל פעולה טובה.
ובנוסף על כך, נצטוינו במצוה זו, שלא לשמור את הכעס שיש בלבנו. והיינו, שאם אירעה התנגשות כל שהיא ביני לבין חברי, שגרמה לכעס וקפידות, אסור לנפגע לשמור את הכעס בלב, והוא חייב לספר זאת לפוגע!
וזה לשון ספר החינוך (מצוה רלט):
משרשי המצוה, לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים, יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלים עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים: "ולא דיבר אבשלום עם אמנון וגו'" (שמואל־ב יג, כב), וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.
וזה המסר הנוסף והחשוב שלמדנו מהסיפור הזה (שהבאנו בתחילת החוברת): אם אותו יהודי כפרי היה מוכיח את היהודי ש'חדר' לכפרו (אם הוא היה מדבר עמו, וכפי שכתב ספר החינוך), אולי כל התמונה היתה משתנה! אך מכיון שהוא שמר את כעסו בלבו הוא חטא עשרות שבועות בשנאת חינם, ובסופו של דבר בחילול השם שאין כדוגמתו, חטא שכידוע לא מועילה עליו תשובה… (אלא רק המיתה מכפרת על זה, ה' יצלינו).
ואחרי שמשה לימד את עם ישראל כיצד מוכיחים, הוא תיקן את הפגם השני שלו, הפגם שפגם בתוכחה!…
ויהי רצון שנזכה כבר להגיע למצב כזה, שכל הסוגיות העוסקות בשנאת חינם, יהיו רק בגדר של דרוש וקבל שכר.[13]
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. בפרשה שלנו נצטוינו על מצות הקדושה. המשמעות הפשוטה של ה'קדושה' היא, שנהיה מופרשים ושמורים מאיסורי ערוה למיניהם. והדרישה היא שנהיה פרושים מכל וכל, במחשבה דיבור ומעשה, ולא זו אלא אף זו, לזכך את הרצון הפנימי, שלא יהיה הדבר הזה בגדר של נסיון ומשיכה, כי אם 'כי קדוש אני' – הרצון הוא להיות מופרש לגמרי, לרצונו ולחלקו של הקדוש ברוך הוא…
ב. היכולת של יהודי לומר 'לא' לתשוקותיו הגסות ולמבקשי רעתו הרוחנית, היא הפלא הגדול ביותר שיש באנושות, והיא המתנה הטובה שחנן הבורא יתברך את עבדיו משרתיו עושי רצונו יתברך.
ג. כל יהודי שזוכה שיתגלה בתוכו רגש אמיתי של אהבת ישראל, הקב"ה מעניק לו את המתנה הנפלאה הזו – 'קדושה'. והטעם לכך, כיון שמקור הקדושה שורה על כלל ישראל, וכאשר היחיד מחבר את עצמו עם הכלל, יכול הוא למשוך קדושה פרטית לעצמו מתוך קדושת הכלל.
ד. כל יהודי ויהודי כשהוא נולד, הוא נולד מוקף בסוג אחד של חושך רוחני (שהוא בעצם גילוי של אחד מכחות הטומאה), והחושך הזה הוא המעלים ומסתיר ממנו את אור הקדושה. ותפקידו, בימי חייו עלי אדמות, לבקוע את החושך ולהגיע אל האור (וכמובן, יש בזה עומק לפנים מעומק, עד אין סוף)…
והנה, ישנו חושך אחד כולל, שהיא תאוה הבוערת ולוהטת כמדורת אש גדולה ונוראה, אש המרתיח את הגוף באלפי מעלות! והוא תאות ניאוף – דהיינו תבערת המדורה של תאות הניאוף, שכל סוגי החושך שבעולם נכללים בו.
ולכן מי שמשבר התאוה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות!…
ולכן עיקר הציווי 'קדושים תהיו' הוא על פרישה מן העריות, מכיון שעל ידי הקדושה הזו מתגברים על כל הטומאות…
וה' יזכה אותנו להתקדש ולהתעלות עד אין סוף.
הערות שוליים:
[1] וזה לשון החתם סופר (פרשת נח – ד"ה או יאמר כי בכל דורותיו):
"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט) – בכל דורותיו וזמנו היה תמים, שפל רוח, מבלי להוכיח ולמחות בהם. ובמדרש מאשים אותו על זה, אמנם במאה ועשרים שנה האחרונים בבנותו התיבה כל זמן עִסקו בבנין, מיחה בהם יום יום והוכיחם על פניהם…
[2] וכמו שנאמר: "וַיֵּדַע קַֽיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ וַתַּֽהַר וַתֵּלֶד אֶת־חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ" (בראשית ד, יז).
[3] "וַיְהִי נֹחַ בֶּן־חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת" (בראשית ה, לב), ופירש הספורנו (שם ו, י): 'ויולד נח' – מאז שהתחיל להוכיח בני דורו בא על שכרו וזכה לבנים.
[4] וזה לשונו של הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א (קדושת לוי – ריש פרשת נח):
"אלה תולדות נח" (בראשית ו, ט) – נראה דהנה יש שני מיני צדיקים שעובדים את הבורא:
צדיק אחד יש שעובד הבורא ברוך הוא בהתלהבות גדול והוא לעצמו ואינו מקרב הרשעים להיותם גם כן מעובדי הבורא ברוך הוא רק שהוא בפני עצמו לבדו עובד הבורא.
ויש צדיק אחד שעובד הבורא ומחזיר הרשעים להיות גם כן מעובדי הבורא כמו אברהם אבינו שהיה מגייר גרים.
ואיתא בכתבי האר"י ז"ל (שער הפסוקים, פרשת בראשית – ד"ה 'לא ידון רוחי') שעל זה נענש נח על שלא היה מוכיח הרשעים שבדורו והוצרך לִגַּלְגֵּל במשה, ומשה היה מתקן שהיה מוכיח תמיד כל ישראל…
[5] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך (אמרי נועם, בהעלותך – מאמר יא):
עלינו לדעת כי מעלתו של היהודי בשמים נמדדת לפי גודל מדת הביטול שיש לו לפני הקב"ה, וככל שיש ליהודי מדת ביטול גדולה יותר, כך גם הקב"ה משפיע לו מדרגות רוחניות גדולות יותר.
ודוגמא מצויינת לכך נוכל למצוא בדברי הגמרא (עירובין יג:), שלאחר שלש שנים של מחלוקות בהלכה בין בית שמאי לבית הלל, יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהי"ם חיים הן, והלכה כבית הלל', וזאת רק משום 'שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן'.
כלומר, אף על פי שגם בית שמאי וגם בית הלל היו תנאים קדושים וגאונים שאין כדוגמתם, בכל זאת, כאשר ישבו בשמים לדון כמו מי תהיה ההלכה, בדקו את מדת הביטול והענוה שהיתה לכל אחד מהם, וכשמצאו שלבית הלל היתה מדת ענוה וביטול גדולה יותר – מיד הכריעו שתהיה ההלכה כמותם לדורי דורות…
עלינו לדעת כי ישנן בשמים רבבות רבבות של מדרגות המבדילות בין יהודי אחד למשנהו (בבא בתרא עה.), וההבדלים הללו תלויים רק בגילוי רגש הביטול והענוה! ככל שהרגשות הללו מתגלים בתוך הלב של היהודי בגילוי רב יותר, כך הוא יזכה לשבת קרוב יותר לכסאו של הקב"ה.
וכמובן, היחיד שיכול למדוד את רמת מדת הביטול שיש לכל אחד ואחד בלבו זה אך ורק הקב"ה, הבוחן כליות ולב, כמו שנאמר: "וה' יראה ללבב" (שמואל־א טז, ז). ועל כך אמר רבי שמעון בר יוחאי (סוכה מה:): ראיתי בני עלייה והן מועטין, כי רק למעטים יש ביטול אמיתי ומוחלט לפני ה'.
וכמו שצריך להתבטל לפני ה', כך צריך להתבטל לפני הזולת. ואדרבה, מדרגת הביטול שבאדם נמדדת בעיקר לפי מדת הביטול שיש לו כלפי הזולת. ולכן לימדונו חז"ל (ראשית חכמה, שער היראה – פרק יב אות מו) שביום הדין ישאלו כל אדם: 'האם המלכת את חברך עליך בנחת?'. כלומר, האם התבטלת בפני חברך ועשיתו כמלך עליך? ואם המלכת החבר נדרשת מאתנו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאסור לבוז לו או לגרום לו צער ונזק ח"ו.
לפעמים שְׁנַֽיִם יושבים ללמוד תורה בחברותא וכשאחד מהם אומר סברא, בא חברו ואומר לו: 'חוץ ממה שאתה אומר צריך להגיד כך וכך'. במילים אחרות הוא אומר לו: 'מה שאמרת בכלל לא נראה לי'. צורת התייחסות מזלזלת זו היא לא הדרך הנכונה בלימוד התורה, אלא צריך לומר לחברותא: 'בנוסף למה שאתה אומר, יש לומר עוד כך וכך'.
כי כשאתה משתמש בלשון 'חוץ מזה', הרי זה כאילו שאמרת לחברותא: 'אתה כלומניק. אתה בכלל לא יודע מה שאתה מדבר', והרי זה ההיפך הגמור מענין המלכת החבר. אבל כשאתה משתמש בלשון 'נוסף לזה', הרי זה כאילו שאמרת לחברותא: 'יפה אמרת, אך בנוסף למה שאמרת יש לומר עוד כך וכך'. כלומר: 'אמרת דבר מצויין, וברצוני להוסיף עוד קצת תבלין לדבריך כדי שהם יהיו עוד יותר משובחים'.
אדם צריך למחוק מלבו את הרגשת הגאוה הגורמת לו לזלזל בזולת, וכן להסיר מלבו את הטבע והרצון לפגוע בזולת ולהזיק לו. משום כך מבואר בספרים הקדושים (בן איש חי – ש"א פרשת אחרי מות אות כד ופרשת דברים אות יג), ומקורו בדברי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער פרצופי זו"ן – פרק ב), שכאשר הציפורנים עודפות על הבשר ויוצאות חוץ ממנו, נאחזת בהן טומאה קשה מאוד, ולכן צריך מיד למהר לגזוז אותם.
והרמז שבזה הוא: כי ציפורנים העודפות על הבשר יכולות לשרוט ח"ו ולכן הן טמאות ביותר, כי כל מי שמסוגל לשרוט את האחרים אין טמא כמותו. ולכן גם כשאתה רוצה להוכיח את אשתך, את ילדיך, או כל אדם אחר, קודם כל תסיר את הציפורנים – את הלשון הבוטה, המשפילה והכואבת, ותוכיח אותו בעדינות ובנעימות מבלי לגרום לו צער (היום יום – כ"ב אלול).
וזהו בעצם עיקר ההבדל בין תורת המוסר לבין תורת החסידות:
תורת המוסר תמיד דואגת לשלימותו האישית של האדם ולתיקונו, ואילו תורת החסידות דואגת לשלימותו של הזולת. היא לא מתייחסת כלל לאדם עצמו, כי מבחינתה האדם צריך להרגיש כמי שאינו קיים כלל ולא יותר מאשר אין ואפס, ועיקר התמקדותו של האדם צריכה להיות בזולת, כיצד לעזור לו ולהועיל לו, ופשיטא שלא לצער אותו חלילה.
לפי תורת החסידות האדם ירד לעולם לא בשביל עצמו אלא בשביל להועיל לזולת, כמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש (שם – ה' אייר): נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים – שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות, ובפרט ברוחניות. לכן על כל אחד ואחת להשתדל להושיט עזרה לכל מי שפונה אליו ומבקש את עזרתו, ותמיד עליו לחשוב: 'מה אני יכול לעשות למען הכלל והפרט, וכיצד אוכל לדאוג לזולת ולעזור לו', משום שזהו כל היעד שלו בעולם…
[6] בספר עטרת אבות – חידושים מגדולי הדורות (חלק באר צבי – עמוד נא) כתב: הקשה הגה"ק רבי צבי קינסטליכער, דהנה בשעת עשיית העגל אמר להם אהרן: "פרקו נזמי הזהב… ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן" (שמות לב, ב-ג).
וכמות הזהב שאספו היה רב ועצום, והיה יכול בקלות לצאת שור גדול, ואם כן מדוע יצא עגל קטן?
והשיב: הערב רב הם שאספו את הזהב… והם, גנבו חלק מהזהב…
[7] וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות לב.): "וידבר ה' אל משה לך רד" (שמות לב, ז), מאי 'לך רד'? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'משה! רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי?!'
מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט, יד), אמר משה: 'דבר זה תלוי בי!' מיד עמד ונתחזק בתפילה וביקש רחמים.
משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו יושב לפניו ומתיירא לומר לו דבר, אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך, אמר: דבר זה תלוי בי, מיד עמד והצילו.
[8] וזה לשון הזוהר חדש (נח דף כט ע"א): "ויחל משה" (שמות לב, יא) – מהו 'ויחל'?… רבנן אמרי, לא הניח משה להקדוש ברוך הוא, עד שנתן נפשו עליהם מן העולם הזה ומן העולם הבא. דכתיב: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם פסוק לב).
[9] וזה לשון ה'ספרי זוטא' (פרשת נשא – פרק ז פסוק יא):
"ויאמר ה' אל משה" (במדבר ז, יא) – חמש עשרה פעם נדבר עם משה ביום אחד ואיזה זה יום הוקם המשכן. ואלו הן: 'אדם כי יקריב מכם קרבן', 'צו את אהרן', 'קח לך עגל', 'יין ושכר אל תשת', 'איש איש מבית ישראל אשר ישחט', 'כמעשה ארץ מצרים', 'קדושים תהיו', 'אמור אל הכהנים', 'וישלחו מן המחנה', 'כה תברכו', 'קח מאתם', 'נשיא אחד ליום', 'בהעלותך', 'קח את הלויים', 'ויקחו אליך פרה אדומה'.
[10] וכאן אנו רוצים לעצור ולהדגיש:
אנו חיים בעולם גשמי, בעולם שמושגיו כל כך נבדלים ושונים מהמושגים הקיימים בעולם הרוחני – העולם הפנימי.
כאשר בעולם הגשמי מציינים מטרה להשגה – אזי כל זמן שלא השגנו את המטרה, אנו נחשבים ככשלון, וכאי הצלחה.
אך בעולם הרוחני הכל שונה. כל צעד קטנטן הוא שלימות! לכל מחשבה קדושה, דיבור טהור ומעשה זך – ואפילו שיהיה הקטן שבקטנים – יש כבר חשיבות גדולה ונוראה.
כל התקדמות קטנה שתהיה – היא כבר נקראת התקדמות! ובפרט במסלול להשגת הקדושה שהוא מסלול ארוך ומייגע – לכל סנטימטר ישנה מעלה, לכל סנטימטר ישנה חשיבות! ואשרי ההולך ומתקדם תמיד, בכל עת!…
[11] בִטאון שארית יעקב (נדבורנא ביתר, גליון צו – פרשת קדושים תשע"ד).
[12] במסכת קידושין (פא. עם פירוש ה'בן יהוידע') הובא כך:
יום אחד הגיעו לשוק שבנהרדעא קבוצה של סוחרי עבדים, פתחו דוכנים, והציעו 'בני אדם' למכירה. בין כל אותם בני אדם היו כמה בנות ישראל שנפלו בשבי.
כשסיפרו זאת לרב עמרם חסידא הזדעזע מאוד, ופדה אותן.
אמר רב עמרם לתלמידיו: לבינתים, עד שנתארגן להחזיר כל אחת לעירהּ. יש לי בבית, עליית גג שאפשר לעלות אליה רק עם סולם. והסולם כבד מאוד וצריך עשרה בני אדם שיזיזו אותו. ולכן, אני מציע שנסדר להן שם מקום התאוששות. וניקח את הסולם שאף אחד לא יוכל לעלות לשם.
בצד עמד הס"מ והקשיב. וכששמע את הצעתו של רב עמרם חסידא חיכך ידיו בהנאה: זהו! עכשיו אני אגמור אתו את החשבון! אני כבר אדאג שרב עמרם חסידא יחטא בחטא הנורא הזה…
בלילה, בשעה ששהה רב עמרם חסידא בביתו, עברה אחת השבויות ליד פתח העליה, והס"מ, בכח שנתן לו הקב"ה, האיר את בשרהּ באור נורא ונפלא…
רב עמרם שלא הבין מאיפה הופיע אור כזה באמצע הלילה, הרים את עיניו וראה את השבויה. ובלבו נולדה תאוה גדולה…
והוא ניגש לסולם, שצריך עשרה כדי להזיזו, והזיז אותו לבד…
הוא החל לטפס בסולם, מדרגה אחר מדרגה… וכשהגיע לאמצע הסולם, הצליח להתעשת. ובשארית כחותיו חיזק רגליו לעמוד במקומו, והחל לצעוק בקול: דליקה יש בבית עמרם! אש בוערת בבית של עמרם!
מכל הכיוונים באו השכנים ובידם דלי מים, בעטו בדלת ונכנסו פנימה…
'הרב! ביישת אותנו!'
אמר להם, מוטב שתתביישו ממני בעולם הזה ולא בעולם הבא.
ממשיכה הגמרא ואומרת: השביע רב עמרם ליצרו שיצא ממנו, ויצא ממנו בדמות עמוד אש לוהט!
אמר לו רב עמרם: ראה! כי אתה הוא אש, ואני רק מן בשר. אף על פי כן ניצחתי אותך!…
[13] ונסיים בדבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (הובאו דבריו באמרי נועם קדושים מאמר ו) וז"ל:
בהיות רבי אליעזר בן מאה שנה זכה ונולד לו בנו יחידו ויקרא שמו – ישראל, הוא אשר עתיד להתפרסם בעולם כהבעל שם טוב הקדוש. וכאשר הגיע זמנו של רבי אליעזר להפטר מן העולם, קרא לבנו יחידו, הבעל שם טוב, שהיה אז ילד רך בשנים, ומסר לו צוואה קדושה:
בני חביבי, רצוני לצוותך קודם פטירתי על שני דברים יקרים וחשובים: האחד, שלא תפחד משום אדם ומשום דבר שבעולם חוץ מה' יתברך. והשני, אהוב כל יהודי, יהיה אשר יהיה, בכל להט נשמתך.
דברי האב הצדיק שיצאו מלב טהור נכנסו עמוק עמוק ללבו של הילד הרך שהיה טהור אף הוא, ולא יצאו משם לעולמי עד. שני יסודות הללו ששמע הבעל שם טוב הקדוש מאביו קודם פטירתו הפכו להיות שני עמודי התווך שעליהם יסד הבעל שם טוב את כל משנת חייו.
הבעל שם טוב הקדוש גילה בעולם את מעלתו הנשגבה של כל יהודי, ושגודל חיבתו של כל יהודי לפני אביו שבשמים היא ממש כאהבת אב ואם לבנם יחידם שנולד להם לאחר מאה שנות צפיה לפרי בטן.
ולכן כשעשה הבעל שם טוב בשנת תק"ז עליית נשמה, ובין היתר הגיע גם להיכלו של משיח, ושאל אותו: אימתי יבוא כבודו? השיב לו המשיח, שיבוא, כאשר תתפרסם דרכו של הבעל שם טוב ותתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיו חוצה.
יש אנשים שמאוד חוששים 'להכשל' באהבת חינם, שהרי מצינו בחז"ל (פסחים קיג: ערכין טז:) שיש כאלו שמצוה לשנואתם. אולם לאנשים מסוג זה כבר המליץ הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ברוב חכמתו ואמר: 'מוטב להכשל באהבת חינם מלהכשל בשנאת חינם'.
כלומר, אם ראית יהודי כלשהו שיש לך ספק כלפיו אם מצוה לאהוב אותו בגלל עצם היותו יהודי, או שמא מצוה לשנוא אותו בגלל מעשיו הרעים – מוטב לך לאהוב אותו מספק, משום שאם תאהב אותו ובסופו של דבר יתברר שהיה מצוה לשנוא אותו ונכשלת ב'אהבת חינם', בוודאי הקב"ה יסלח לך על כך, שהרי סוף כל סוף אהבת את בנו חביבו.
אולם אם חלילה תשנא אותו, ובסופו של דבר יתברר שהיה מצוה לאהוב אותו ונכשלת ב'שנאת חינם', הקב"ה לא יסלח לך על כך וידיח אותך מכל העולמות ח"ו.
לכן מיד בקומך בבוקר ממטתך תקבל עליך לאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, וכן תקבל עליך מכל הלב שלא לצער אף יהודי באותו היום.
ומספרים שכך היה מנהגו של הגה"ק רבי זושא מאניפולי זיע"א, שתיכף בקומו משינתו, לאחר שנטל את ידיו, היה אומר: 'בוקר טוב לכל עם ישראל', ומרעיף ברכות על עם ישראל ומתפלל עליהם שיהיה לכולם ביום זה רק טוב. ולאחר שהיה מברך ברכות השחר היה יוצא לרחוב והיהודי הראשון שהיה רואה, היה ממטיר עליו צרור של ברכות.
וכן בלילה לפני השינה תעשה חשבון נפש ותבדוק שלא גרמת צער לאף אדם, ואם מצאת שפגעת ח"ו במישהו תקבל עליך שמחר בעזרת ה' תלך ותפייס אותו. ואם מישהו פגע בך תמחל לו בלב שלם כדי שלא יהיה צער לה' יתברך, וכן כדי שהוא לא יענש על ידך ותנזק מזה גם אתה, שהרי לימדונו חז"ל (שבת קמט:) שכל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה.
יש לזכור שמדת אהבת ישראל היא היעד שבשבילו ירדנו לעולם הזה, ומי שיזכה לרכוש מדה זו של אהבת ישראל הקב"ה ישמע לכל תפילותיו ויבטל גזירות על פיו, כי אדם זה מחזיק בידיו את המפתח של כל העולם. ובזכות מדת אהבת ישראל הקב"ה יסייע לאדם להצליח בכל ענייניו, ויזכה לרוות שפע של נחת רוח מכל זרעו אחריו.
