תקציר הפרשה…
פרשת השבוע, פרשת קורח, היא הפרשה ה-38, והיא מכילה בתוכה 95 פסוקים.
רובה הגדול של הפרשה עוסקת במחלוקת קורח ועדתו נגד משה, ובעונשם הנורא שסיים את המחלוקת!
וברשותכם נסכם אותה בקיצור:
בח' באב (בשנה השניה לצאתם ממצרים) חזרו המרגלים מארץ ישראל, והבעיתו את העם בסיפורי בלהות: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶֽרֶץ אֹכֶֽלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת־הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּֽחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לב-לג)…
ובאותו הלילה, ליל ט' באב, ישבו עם ישראל על הארץ ובכו בכיה של חינם: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָֽאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז)!
והבכיה הזו היתה החטא השלישי שחטאו עם ישראל! שהרי החטא הראשון היה חטא העגל. השני – חטא המתאוננים (בפרשת בהעלותך), והבכיית חינם (חטא המרגלים) היה החטא השלישי!
והנה, לא חלפו כמה ימים (מחטא המרגלים), והגיע החטא הרביעי. מחלוקת קורח ועדתו![1]
קורח החליט שהוא רוצה להיות כהן גדול, ולכן הוא ניגש למשה בטענה: "רַב לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג) – כל עם ישראל קדושים ואין רשות לאף אחד להתנשא על זולתו.
קורח שהיה אדם גדול הצליח לסחוף בעקבותיו קבוצה גדולה מאוד של יהודים, וביניהם תלמידי חכמים מפורסמים, אישי ציבור ובעלי מעמד מכובד.
מחנה ישראל נעשה כמרחקה, כל האוירה התעכרה, הרעש והבלגן יצאו כבר מכלל שליטה!
משה רבינו פונה לקורח ועדתו ומבקש מהם, חכו בבקשה לבוקר! "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת־אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת־הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (שם פסוק ה)!
קורח מסכים. ובלבו הוא בטח חושב: 'עוד כמה שעות פעולה יכולות להטיב עמי'. ובאמת, כל אותו הלילה הוא עמד והסית את עם ישראל נגד משה.
הבוקר הגיע, קורח ועדתו מחזיקים עדיין במחלוקת, והקץ הגיע:
מאתים וחמישים איש נשרפו, שלשה בתי אב בישראל נבלעו באדמה (קורח, דתן ואבירם), וקורח עצמו היה גם מן השרופים וגם מן הבלועים!
ובנוסף: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶֽלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח" (שם יז, יד).
ונמצא שמחלוקתו של קורח לא ארכה יותר מ-36 שעות!
מאותה מחלוקת עברו כבר 3334 שנים, אף על פי כן, המסר הנלמד מפרשת קורח נותר לדור דורים…[2]
ולפני שננסה ללמוד נקודה כל שהיא מהפרשה, נקדים….
זהירות! דורות ראשונים!
לפני שנתחיל, עלינו לדעת שכאשר אנחנו ניגשים ללמוד על אישי התנ"ך, אנו ניגשים 'להתעסק' עם אישים מרוממים ונעלים לאין קץ מאישיותנו אנו!
אישים שאין לנו שום הכרה בעולמם הפנימי, בכחות נפשם וחדות שכלם! ומכיון שכך אנו רחוקים בתכלית מהבנת מעשיהם, שהרי המעשים נובעים מהנפש הפועלת. ואנו אין לנו הכרה בנפשות הפועלות.
ובקיצור: הדורות הראשונים עמדו בראש הסולם ואנו עומדים בתחתיתו, מה שנקרא 'ירידת הדורות'. ולכן, גם אם אנו מרימים עינים מתחתית הסולם ומביטים למעלה, עלינו להיות מודעים למוגבלות הראיה שלנו.
וכך תיאר רבינו הגר"א את מסלול ירידת הדורות:[3]
משה רבינו היה אב הנביאים והיה במקום גבוה מאוד, והנביאים שאחריו כבר ירדו משמעותית, ודניאל היה הממוצע בין הנביאים לדורות הבאים.
ומדור לדור הלכו והתמעטו… וכשנחרב בית המקדש השני – יצאה הרוח מבני ישראל ונשארו גוף בלא נפש.
ומכל מקום כל זמן שהיו חבורות וישיבות גדולות – הגוף היה קיים (מעל האדמה).
אך אחרי שהתגברה הגלות, לקח הקב"ה, כביכול, את ה'גוף' וקבר אותו עמוק בתוך האדמה! ומאז החל תהליך רקבון ה'גוף' באדמה.
בתחילה, 'נרקב הבשר' ובעקבות כך התמעטו כחות הנפש וההשגה. אולם, ה'עצמות' עדיין היו קיימות, והם התלמידי חכמים שבישראל, שהעמידו בכח תורתם את עם ישראל.
אך כעבור תקופה, 'נרקבו העצמות'…
ועתה (בדורו של הגר"א), נשארנו תלולית של עפר…
וכך זה ימשך עד שיבוא המשיח ויתקיים בנו: "התנערי מעפר קומי" (ישעיה נב, ב).
איך אפשר להבין זאת?
ובאמת[4] יש קושי עצום להשיב את דברי הגר"א אל הלב. משום שבהסתכלות שטחית, נראים הדברים לא כך, דהלא גם בזמננו לומדים תורה, ואף מחדשים בה. מתפללים, ואפילו בכוונה. מתקדמים בעבודת ה'. מקיימים מצוות, ואפילו בדקדוק ובהידור. והאיך אפשר לבטל את כל זה, ולומר דכל זה כלא נחשב הוא?
וכדי לענות על כך נבאר בדרך משל: הנה כשתינוק נולד, כולם שמחים אתו למרות שהוא לא יכול לעשות שום פעולה, לא לאכול, לא לשתות, לא לעמוד, לא לשבת, לא לדבר וכו' וכו'. וכשהוא מתחיל לעשות איזה תנועות בידים, ברגלים, לזחול, לעמוד, לשבת וכו' וכו', כולם שמחים על זה מאוד.
וכן כשהוא מתחיל להגות כמה היגויים, אף שאינם ברורים, כולם מאושרים ושמחים. וכל שכן כשהוא מתחיל לומר מילים שלימות, וכן בכל פעולה חדשה שעושה הרי היא גורמת שמחה למשפחתו וקרוביו. ואין שמחה זו מלווה באיזה כאב או עצב, מדוע אינו עושה יותר, מפני שכך היא דרכו של עולם בצורת ההתפתחות.
אך אם אדם מבוגר שעשה כל מלאכה בחכמה ובתבונה, והיה משכיל ויודע ידע רב בחכמות רבות וכו'. ולא עלינו נפגע אדם זה בתאונה קשה מאוד, ושכב זמן רב ללא הכרה, בין חיים למוות ממש. והנה יום אחד הוא פותח את עיניו, אין לשער השמחה בלב יודעיו ומכיריו, אך שמחה זו מלווה היא בעצב וכאב רב, מחמת המצב הכללי שהוא עדיין רע מאוד. עוברים ימים נוספים ורואים שהוא ממש רואה, ואף עוקב בעיניו. ושוב השמחה רבה, אך גם היא מלווה בכאב רב. עוברים ימים נוספים, והנה הוא ממלמל כמה מלמולים וכו'. עוברים עוד כמה ימים והוא נזכר בכמה מילים וכו'.
ושוב עוברים ימים נוספים, בצירוף טיפולים רפואיים, והנה הוא מתחיל לעמוד, וכעבור עוד כמה שבועות הוא מתחיל ללכת כמה צעדים בודדים, עובר זמן נוסף ומתחילים ללמדו צורת האותיות, ואחר זמן נוסף הוא מתחיל לקרוא קצת. עד שאחרי זמן רב, בצירוף עבודה עקבית ומתמדת, ניכרת איזו התקדמות ממשית.
הנה גם במקרה הזה, השמחה היא גדולה מאוד, מכל פעולה והתקדמות, אך היא מלווה בכאב עצום ורב, וצער איום ונורא. שהלא אדם זה היה בריא ושלם, חכם ומשכיל, וידיו רב לו בחכמה ובתבונה ובכל מלאכה. ועתה אחרי כל ההתקדמויות הרי הוא שבר כלי, נכה על כסא גלגלים, שכל פעולה גופנית, צריכה תמיכה רבה, ולכל יצירה ופעולה, הרי הוא זקוק לכלי עזר רבים, והכל באיטיות רבה, ועם כל זה אין הביצועים מתקרבים לביצועים שהיה מבצע בעבר כשהיה בריא, בלא שום עזר וסיוע, בקלות ובמהירות.
כן אנחנו עתה אחר החורבן, בזמננו זמן הגלות, הן אמת דגם עתה ישנן התקדמויות ברוחניות, אבל לעומת המדרגות שהיו לנו, הרי זה כלל לא מתקרב.
הרי היו לנו השגות גדולות נוראות ונפלאות בתורה, ביראה ובאהבת ה' יתברך, בהירות באמונה חושית ממש (שראו כסדר נסים), דרגות נישאות ונשגבות בכל מעלה רוחנית, עד שהיום אין לנו בהן מושג כלל, ואת כל זה איבדנו.
ומה יש לנו עתה אחרי מאמץ רב ויגיעה רבה של כל החיים, מעט מן המעט ממה שהיה לנו בעבר בקלות ובזמן מועט. ואת כל השאר שהוא עיקר חיותנו איבדנו.
ומכיון שאנו בסך הכל 'תלולית של עפר' היה מן הראוי להימנע ולעסוק בקורח ועדתו שהיו מרוממים לאין קץ ולאין תכלית מעל מצבנו העגום. אך תורתנו היא תורת חיים, ואנו מצווים ללמוד ממנה דרכי חיים, ולכן אנו חייבים להתבונן בה, ללמוד את המסר הטמון שם עבורנו…
ונפתח בשאלה…
אין סופה להתקיים
חכמינו הקדושים קבעו עובדה ואמרו (אבות פ"ה מי"ז):
'כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו'.
הנה המתבונן בדברי המשנה, מבין, שנקודת ההבדל בין המחלוקות הללו, היא: 'הקיום'! מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
אך לא מבואר מה הוא ה'קיום'? מה צריך להתקיים?
וכדי להסביר לנו מהו הקיום, ממשיכה המשנה ומביאה דוגמא:
דוגמא לשם שמים, מחלוקת שמאי והלל, שכידוע היתה ביניהם מחלוקת ובסופו של דבר יצאה בת קול והכריעה: הלכה כבית הלל. וכך נפסקה ההלכה לדור דורים, וכיום לא נשאר אחד מעם ישראל שנוהג כבית שמאי (חוץ מכמה הלכות שעוד בזמן חז"ל נפסקו כבית שמאי).
אך למרות זאת תורתם של בית שמאי נשארה לנצח והיא חלק מהתורה שבעל פה.
ודוגמא למחלוקת שאינה לשם שמים, מחלוקת קורח ועדתו, שכפי שהתבאר המחלוקת ביניהם היתה (מקסימום) 36 שעות, ולאחר מכן הם נבלעו באדמה, ומאז אנו מכריזים: 'משה אמת ותורתו אמת', ולא נותר אחד מעם ישראל שחושב שקורח צדק.
אך למרות זאת המעשה של קורח הוא חלק מהתורה שבכתב, ואם תחסר אות אחת מהמעשה של קורח בספר תורה, הספר תורה יפסל.
ולכאורה, הדוגמא הזו לא עזרה לנו כלל להבין מה הוא ה'קיום'?
שאם כוונת המשנה ש'קיום' פירושו שלנצח ינהגו כדבריהם, אזי, לכאורה, אין הבדל בין מחלוקתו של קורח ועדתו לבין מחלוקתן של בית שמאי, שהרי אין הלכה כמותן, ולא נוהגים כמותן.
ואם כוונת המשנה ש'קיום' פירושו שדבריהם יהפכו להיות חלק מהתורה, אזי, לכאורה, אין הבדל בין מחלוקתו של קורח ועדתו לבין מחלוקתן של בית שמאי, שהרי דבריהם נהפכו להיות חלק מן התורה.
ואם כן צריך להבין מה כוונת חז"ל במושג: 'קיום'?
ולפני שנשיב נקדים…
ברכות תחת מעטה…
כך נפסק בשולחן ערוך (או"ח, סימן תכח – סעיף ד): 'ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת. תשעה באב קודם ואתחנן. אתם נצבים קודם ראש השנה'.
ביאור דבריו: במעגל השנה אנו קוראים את כל פרשיות התורה, בכל שבת את הפרשה שלה. אך אם חל ביום השבת יום טוב וכדומה, אזי, אנו לא קוראים את הפרשה שהיינו צריכים לקרוא, אלא אנו קוראים את הפסוקים השייכים למועד.
ומכיון שכן, קורה לפעמים שישנן שבתות שאנו קוראים שתי פרשיות (הנקראות: 'פרשיות מחוברות') כדי להשלים את השבתות שבהן לא קראנו את פרשת השבוע.
וכתב השולחן ערוך שעלינו לסדר את הקריאה בצורה כזו, שנקרא את 'פרשת במדבר' – לפני חג השבועות, ושנקרא את 'פרשת ואתחנן' – אחרי תשעה באב. ונקרא את 'פרשת נצבים' – לפני ראש השנה.
וכתב הגה"ק רבי חיים סופר זיע"א (כף החיים, סימן תכח – סעיף טז) שמכיון שישנן שתי פרשיות בתורה שיש בהן דברי תוכחה וקללות, והן, פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא, ולכן כדי לא להסמיך אותן לשבועות וראש השנה, אנו צריכים לקרוא אותן שתי שבתות לפני שבועות וראש השנה.[5]
והנה, למרות שלמראה עינים, הקללות (שבשתי הפרשיות) הללו הן נוראות, גילו לנו חז"ל שמתחת לקללות הללו מסתתרות ברכות גדולות ונוראות, והיו גם צדיקים שידעו להשתמש ב'קללות' הללו, ולהמשיך דרכם את הברכה הגנוזה בהן.[6]
והכלל: שהגם שלפי הנראה דברי התוכחות הן קללות, אבל לפי האמת אינן רק ברכות! (לשון ה'ליקוטי תורה', פרשת בחוקותי – דף מח ע"א).
ועתה ברצוננו להתמקד בפסוק: "בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶֽחֶם וְאָפוּ עֶֽשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַֽאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ" (ויקרא כו, כו).
והנה הפשט של הפסוק מבואר בדברי רש"י, אך אנו מחפשים את הברכה המסתתרת מתחת למעטה.
ולפני שנסביר נקדים…
לבוש ומזון הנפש
כל נברא בעולם זקוק למזון. ולא רק נברא גשמי זקוק למזון, אלא גם נברא רוחני זקוק למזון.
וכשם שקיום וחיות הגוף הגשמי תלויים במזון ובלבוש, כך גם הנפש האלקית זקוקה למזון ולבוש בשביל חיותה.
והנה לבושי הנפש נעשים על ידי קיום תרי"ג מצוות התורה, שבכך פועלים שאור ה' המלובש במצוות יקיף את נפש האדם מראשה ועד רגלה, כמו לבוש המקיף את הגוף.
ואילו מזון הנפש נעשה דוקא על ידי ידיעת התורה – היינו העסק והעיון בה – שהרי בשעה שהוא מעיין בתורה, באה על ידי זה חכמת ה' בקרבו ומתאחדת עם נפשו.
על ידי השגת התורה, זוכה האדם שאור ה' המתלבש בחכמת התורה יחדור לתוך נפשו ותתאחד עמו, ובכך תימשך בנשמה חיות אלקית, מאור אין סוף ב"ה המלובש בחכמת התורה[7] (חשוב, ראה הערה).
וגם בזה (בעוצמת התאחדות הנפש בתורה) ישנן כמה וכמה מדרגות, ומצאנו להגה"ק הרב אליהו אליעזר דסלר זיע"א שכתב כך (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 35):
יש בתורה אור חזק מאוד, שביכולתה להעיר לכל מחשכי הנפש, כאומרם ז"ל (איכה רבה, פתיחתא – אות ב): 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב'. ולא רק שמאיר שם, בחושך, אלא שמהפך גם את החושך עצמו לאור.
כאשר אדם לומד תורת ה' יתברך ומתמסר אליה באמת ובכל לבו, ומתדבק בה, לבסוף נעשית התורה חלק מעצמותו.
ואז הוא זוכה לטעום מתיקות לימוד התורה, ונפתחים בפניו מעיינות החכמה והוא זוכה לחדש חידושים, ואז מרגיש בנפשו נעימות מופלגת ותענוג גדול.
וכשהוא מוצא את עצמו מלא תענוג ולבו מתנשא למעלה, מיד נפשו מתרפקת על דודה ולבו מתמלא הכרת הטוב עמוקה למי שהוא שורש כל התענוג הזה, והוא נמוג בגעגועים גדולים אל קונו ב"ה…
ואז הוא נקרא תלמיד חכם…
השובע הנפשי של התלמידי חכמים
הבדל גדול יש בין מציאות גשמית למציאות רוחנית.
בגשמיות, כאשר האדם שבע הוא לא יכסוף לאכול.
אך ברוחניות, השובע והכיסופים לאכילה, צועדים יחד באותו רגע! ומי שלא חש זאת – לא יבין!
ולכן, כאמור, התורה הקדושה היא מזון הנפש, וכאשר זוכים – הנפש שובעת מהלימוד. אך למרות זאת, באותו רגע ממש – מתמלאת הנפש בגעגועים להשיג עוד.
והשילוב הזה עצמו ממלא את הנפש ברוגע ושלוה…
ונרחיב בענין זה:
כידוע, ישנן ארבע מסכתות בש"ס[8] המסתיימות במאמר: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וְכָל־בָּנַֽיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נד, יג)…
וביאר הגה"ק רבי יחזקאל אברמבסקי זיע"א (פניני רבינו יחזקאל, חלק א – עמוד טז):
אין הכוונה שתלמידי חכמים הולכים מבית לבית להרבות שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, אלא שענין שלום הוא היפך קפידא וכעס, ועניינים אלו שייכים כאשר האדם אינו שבע רצון, וממורמר, ואין לו סיפוק, ואז הוא מקפיד וכועס על כל דבר פעוט שנעשה שלא לרצונו, ומטיל אימה על כל סביביו.
אבל הגדרת תלמיד חכם האמיתי היא שהוא מלא אושר, וסיפוק, ושביעות רצון, ונחת רוח, ועונג בל ישוער, מהדף גמרא שלמד יותר מאשר הגביר האדיר במיליארד שהרויח, וממילא אינו מקפיד על מאומה, כי הוא מלא עונג וסיפוק מתלמודו, ולא איכפת לו משאר עניינים שאינם חשובים כלל.
וכשתלמיד חכם כזה נמצא באיזה מקום, עצם ההימצאות שלו שם, כבר משרה אוירה מיוחדת, אוירה המעלה ומרוממת את הסביבה שלו לשלוה פנימית.
ובזה הוא מרבה שלום בעולם!
וכאן נעצור לרגע…
לומדי תורה מקיימי העולם
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, אמר כך (בצור ירום, חלק ח – עמוד 27):
העולם שלנו מאוד נמוך ורדוד. העולם מלא בדברים קשים, באכזבות, בנפילות, ביצר הרע. נסיונות קשים מאוד עוברים על האנשים באמונה, בצניעות, בממון, והכל נראה לאנשים מסובך מאוד, כי העולם הזה, כפי שכותב בעל התניא, הוא 'התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו'.
לכן הדרך להצליח לעבור את העולם הזה בשלום היא פשוט להתעלם ממנו. תשתדל להיות כמו אויר – אל תתקל באנשים קשים, אלא תשתדל לעקוף אותם. אל תנסה לפטור בעיות אלא תשתדל שלא להיכנס אליהם כלל.
גם אם רודפים אותך ופוגעים בך אל תתייחס, אלא תעביר על המדות, ובסופו של דבר תראה שרק אתה תרויח והאחרים יפסידו. אל תנסה לתקן את העולם כי זה לא מציאותי. השי"ת הוא היחיד שיכול לתקן את העולם, והוא יעשה זאת כשיגיע הזמן.
אך האמת היא שעם כל השפלות והקושי של העולם הזה יש בו ברכה גדולה מאוד. ולמה יש בו ברכה? כי מפוזרים בתוכו יהלומים יקרי ערך. מתהלכים בתוכו בני תורה אמיתיים וצדיקים, ומי שזוכה להידבק בהם מרויח את העולם הזה והעולם הבא שלו.
אם יש לך זכות לתמוך באברך, אתה חושב שאתה מפסיד?! וכי אתה מסוגל להבין מה זה להיות במחיצתו של בן תורה אחרי מאה עשרים?!
הרי בזכות שעזרת לאותו אברך ונתת לו את האפשרות ללמוד תורה מתוך ישוב הדעת תזכה בשמים לדבר עם השי"ת, ובשביל דבר כזה היה שוה לך לתת כל ההון שבעולם. וכי יש מחיר למילה אחת של תורה? הרי גם אם נמכור את כל העולם – את אנגליה, את ארה"ב, את כל קנדה, ואת כל שאר המדינות – כולל כל הרכוש שבתוכם, לא נוכל לקנות בו אפילו את האות ב' של 'בראשית', כי כל זה לא מגיע אפילו למחיר התחלתי של אות אחת, שהרי כשעושים מכרז שואלים: 'מי מוסיף', אבל כאשר המחיר ההתחלתי הוא נמוך, אי אפשר למכור.
לכן אסור לבן תורה לרדוף אחרי אנשים שיתרמו לו. לבן תורה אמיתי מגיע שהכל יבוא לו עד הידים. לפי דעה אחת בחז"ל (שבת נו.) חטאם של בני שמואל היה מה שהם היו מבקשים מהאנשים את חלק המעשר שמגיע להם בתור לויים. ומכך מובן שלבן תורה אסור לבקש אפילו את החלק הראוי לו וכל שכן שלא לבקש מתנות. מהותו של בן תורה היא לתת ולא לקבל.
וגם אנשים שזוכים לתרום לבני תורה צריכים לזכור שהם עושים טובה לעצמם הרבה יותר ממה שהם עושים טובה עם אותו בן תורה, כי על ידי תרומתם לתורה נוצר להם קשר עם התורה, ונפתח להם צינור של שפע מן השמים, ומכל מה שישיג הבן תורה על ידי לימודו יקבלו גם הם את חלקם הראוי להם.
מי שבאמת מגין על העולם וגורם שיש לכולם פרנסה ובריאות וכדומה אלו רק בני הישיבות והאברכים הצדיקים שעמלים בתורה יומם ולילה, וכל שאר האנשים שחושבים שבזכותם עם ישראל מוגנים מאויביהם אינם אלא טועים.
ולמה הם דומים? לאותו זבוב שישב על גבי מחרישה גדולה שהיתה חורשת את כל השדה במשך שעות רבות. בסוף היום פגש הזבוב את חברו ואמר לו: 'היום אני והמחרישה חרשנו את כל השדה במשך כמה שעות'. קודם כל הוא מזכיר את עצמו, ואחר כך הוא מוסיף שגם המחרישה עזרה לו קצת.
צריכים אנו לדעת שמי שמאיר את העולם הזה אלו הם בני התורה היקרים, ובזכותם העולם עומד ומתקיים, ולכן צריך מאוד להיזהר שלא לפגוע בבני תורה.
אדם שמנסה להזיז את בני התורה ממקומם ולפגוע בהם דומה לאחד שזזה לו חוליה בעמוד השדרה, גם אם היא זזה רק מעט זה כבר מספיק כדי שהוא יהיה משותק ומרותק לכסא גלגלים לא עלינו. אסור לגעת לרעה בבני תורה.
צא ולמד ממה שמסופר בנביא שכאשר שלח עוזה את ידו ונגע בארון – מיד "ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם האלהי"ם על השל וימת" (שמואל־ב ו, ז). ואם כך דינו של מי שנגע רק בארון של התורה כל שכן מי שנוגע בתורה עצמה ובלומדי התורה.
לכן אסור לשכוח את המעשה הזה של עוזה. מעשה זה מסופר בנביא לא כמעשה שהיה אי פעם. התורה הקדושה היא לא ספר היסטוריה שבא לספר לנו על מעשים שהיו פעם, אלא צריך לקחת מהמעשיות שבתורה לקח ומוסר לחיי היום יום. ומהסיפור של עוזה למדים אנו עד כמה יש להיזהר שלא לגעת בקצה קצהו של כבודה של התורה ולומדיה, וכל שכן שלא להזיק להם חלילה וחס. מעולם לא היה דבר כזה שמישהו ניסה להציק לבני תורה ותלמידי חכמים ויצא מזה בשלום.
וכמו שקרה לקורח, שיצא נגד משה רבינו ופגע בכבודו, סופו היה שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותו ואת כל אשר לו, כך יהיה גם סופו של כל מי שינסה לשלוח ידו בבני תורה ותלמידי חכמים.
יש מספיק מקום בתוך האדמה לכולם, ולכן לא כדאי להימנות עם אנשים אלו שזה יהיה סופם. לפי דברי חז"ל (עירובין כא:) מי שפוגע בתלמידי חכמים יצטרך אחרי מאה ועשרים להיזרק לחבית ענקית מלאה בצואה רותחת בחום של כאלף מעלות ולהשאר באותו מצב כמה מאות שנים – הכל לפי מה שהוא פגע בחכם, לכן צריך להיזהר בזה מאוד.
האברכים ובני הישיבות אינם צריכים את המדינה, אלא המדינה צריכה אותם, כי אם חלילה לא יהיו בני תורה בארץ יהיה כדאי לכל מי שישאר בה למהר למצוא איזה מקלט להסתתר בו מפני הטילים והפיגועים שיהיו, בר מינן.
כל מה שמגין על עם ישראל היושב בארצו מפני הגויים הסובבים אותו וצמאים לדמו, זוהי אך ורק תורתם של בני הישיבות והאברכים. התיקון חצות שהם עורכים, הגמרות שהם לומדים, השותי"ם ושאר ספרי הקודש שהם מחברים, התפילות שהם מתפללים, הם ורק הם, שעומדים לכל כלל ישראל בשעות הקשות, והם המפילים אימה ופחד על כל הגויים החושבים לשלוח בנו יד לרעה ח"ו.
ולכן במגילה נאמר: "וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם" (אסתר ט, ג). ודבר זה הוא פלא, הרי מרדכי היהודי היה זקן מופלג וחלש מאוד, ומשום מה היה להם לפחד ממנו?
אלא בגלל שהיתה למרדכי קדושה עצומה והוא היה יהודי אמיתי, לכן נפל פחד מוות ממש על כל הגויים. ובדומה לזה נאמר במגילה גם בנוגע לשאר עם ישראל: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (שם ח, יז).
כי כשעם ישראל הולכים בדרך הקדושה ודבקים בצדיקים האמיתיים העוסקים בתורה ובתפילה יומם ולילה, נופל פחד עצום על כל הגויים והם לא מסוגלים לבצע את זממם לפגוע בנו חלילה וחס.
לפעמים מצטייר בעיני האנשים שהרבנים והאברכים ובני הישיבות הם עם כזה מצומצם, מוכי גורל, מסכנים וכדומה, ויתירה מזאת יש כאלה שאף קוראים להם אוכלי חינם, פרזיטים, לא נושאים בעול וכדומה, אוי ואבוי למי שחושב כך.
הרי כל מה שהאנשים חיים ונושמים ומתפרנסים במדינה, זה אך ורק בזכות לומדי התורה! בני תורה הם החיל של הקב"ה, וכל המזלזל ופורש מהם כפורש מן החיים.
ועתה, אחר כל ההקדמה הזו, נחזור לפסוק: "וְאָפוּ עֶֽשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם" (ויקרא כו, כו)…
עולמך תראה בחייך!
וכך הסביר הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א[9] את הפסוק (וכעת נביא מעט מהסברו): "וְאָפוּ עֶֽשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַֽאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ" (ויקרא כו, כו).
בעשיית הלחם ישנם שני שלבים כלליים: עשיית העיסה, ואפייתה.
והאוכל עיסה שלא נאפית עדיין, אינה מתעכלת במעיו, ואינה נבלעת באבריו להיות ממנה דם הנפש.
אבל האוכל אחר אפייתו, הוא מתעכל במעיו, ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש.
וכן הענין במזון הנפש שהיא התורה, שכשאינה אפויה אצל האדם, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה, אינה מתאחדת עמו, אלא היא ענין בפני עצמה והוא בפני עצמו, ואינו מקבל חיות כלל ממנה, כענין הלחם הגשמי שלא נאפה עדיין כלל.
אבל כשהתורה אפויה אצל האדם, היא נבלעת בכל רמ"ח אבריו, והיו לאחדים ממש.
והנה האש שאופה את הלחם היא אש הנוצרת מבעירת עצים או גז וכדומה. והאש האופה את התורה בלבו של האדם, היא אש האהבה לה' יתברך!
ואש האהבה הזו נמצאת בכל יהודי. כי בתוך לבו של כל יהודי ויהודי, ישנה אש מסותרת ונעלמת, אש בוערת באהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך!
ואף שהוא טרוד בעסקיו הגשמיים, בתוכו, לבו בוער תמיד לאהבת ה', כמו שנאמר: "צָעַק לִבָּם אֶל־אֲדֹנָ"י" (איכה ב, יח), כי הלב צועק בהעלם והסתר לדבקה בו יתברך, ונקרא 'חולת אהבה', וכמו שנאמר: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַֽהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ב, ה).
וזהו ענין: "אֲנִי יְשֵׁנָה" (שם ה, ב), ואף על פי כן: "וְלִבִּי עֵר" (שם), ובאהבה זו המסותרת ובוערת, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו יתברך, בזה יוכל האדם לאפות לחם חיטה שהיא התורה. וכשיאפה האדם את התורה בשלהבת האהבה אליו יתברך, בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו!
וזהו: 'וְאָפוּ לַחְמְכֶם' – פירוש התורה, 'בְּתַנּוּר אֶחָד' – פירוש בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד, יחודו של עולם. וענין 'עֶֽשֶׂר נָשִׁים' הוא – שבנפש כל אחד ואחד מישראל יש עשר בחינות, שלש אִמּוֹת (חב"ד) ושבע כפולות (חג"ת נהי"ם), ובעשרה דברים אלו יהיה האפיה הנ"ל וכו' וכו'…
'וַֽאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ' – על דרך: 'אוהב כסף לא ישבע כסף', כן באהבתה תשגה תמיד, לחזור פעמים רבות אין מספר, ובכל פעם יהיו בעיניו כחדשים ממש, ולא ישבע נפשו בהם לעולם!…
וזו הברכה הגדולה ביותר שאפשר לברך את עם ישראל: שהלימוד תורה שהם לומדים ישביע את נפשם, ובזה יתקיים בהם התכלית: 'עולמך תראה בחייך!'
ואחר כל ההקדמה הזו נחזור לפרשת השבוע…
מעלתו של קורח
הגה"ק רבי יעקב יצחק הורוויץ, 'החוזה מלובלין', היה משבט לוי, ותמיד היה רגיל לומר: 'דער הייליגער זיידע קורח' – הסבא הקדוש קורח![10]
קורח היה בעל מעלות רבות מאוד: הוא היה בעל יחוס גדול מאוד, שהרי אבותיו היו צדיקים גמורים, וכמו שנאמר: "קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי בֶּן־יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים־א ו, כב-כג). וכן הוא היה חכם גדול ופיקח עצום, וכמו שהעידו חז"ל:[11] קורח – פיקח היה. ובנוסף הוא היה עשיר גדול.
והכי חשוב: קורח זכה להיות מנושאי ארון הברית!
ונרחיב:
בפרשת תרומה פירטה התורה את מדות ארון הברית, וכך היא אמרה: "אַמָּתַֽיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כה, י).
ובנוסף, היו לארון, משני צידי רוחבו, שני בדים (מוטות) שתפקידם היה "לָשֵׂאת אֶת־הָאָרֹן בָּהֶם" (שם פסוק יד).
ונמצא שבין הבדים היה רוחב של שתי אמות וחצי (שהרי כל אורכו של הארון הפסיק בין הבדים).
ואמרו בגמרא הקדושה (מנחות צח:) שארבעה לויים, בלבד, היו נושאים את הארון. כל אחד נשא בד אחד (שהרי בכל צד היו שני בדים).
אנו לא יודעים מי היו בני הקהתים שזכו בזכות הנוראה, הנפלאה והקדושה הזאת לשאת את ארון ברית ה', אבל שם אחד כן ידוע לנו, והוא – קורח בן יצהר.
וכך אמרו במדרש (במדבר רבה, פרשה יח – אות ג), וז"ל: אמרו חכמים, חכם גדול היה קורח ומטועני הארון…
ולפי זה מתחזקת השאלה: למה נכשל קורח במחלוקת?…
ולפני שנמשיך נקדים…
הטריפני לחם חוקי
בספר משלי הובאה תחינתו של שלמה המלך. וכך הוא התחנן לפני הבורא: "שְׁתַּֽיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶֽרֶם אָמוּת. שָֽׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶֽחֶם חֻקִּי" (משלי ל, ז-ח).
וביאר הגה"ק רבי יהודה אריה ליב אלטר זיע"א (שפת אמת, פרשת קורח – שנת תרמ"ח):
כתיב: 'הַטְרִיפֵנִי לֶֽחֶם חֻקִּי' – ואין 'לחם' אלא תורה, שצריך האדם להתחנן אל בוראו שיגלה לו את חלקו הפרטי בתורה הקדושה, את החלק שיעשה בו רושם וישביע את נפשו, שזה תכלית התורה.[12]
ומזה הטעם נקראת התורה 'לחם' שנותן מזון וקיום אל האדם, וזה רמזו במשנה (אבות פ"ג מי"ז): 'אם אין קמח אין תורה', פירוש, שתכלית התורה להוציא ממנה קמח ומזון.
ומכיון שישנה הקבלה בין הלחם לתורה, שהלחם הוא מזון הגוף והתורה היא מזון הנפש, לכן תיקנו חז"ל (מגילה כא.) שהעולה לספר תורה יברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה, כמו במזון כשהוא רעב – מברך על שהזמין לו ה' יתברך הלחם.
וכשהוא שבע מברך על השביעה – מה שהלחם מתעכל במעיו ומשביעו, ולכן שיעור ברכת המזון הוא כל זמן עיכול.
כמו כן מברך לפני התורה על שנתן לו אפשרות ללמוד תורה, ולאחר מכן על קבלת חיות ומזון מהתורה שיהיה נבלע בדמיו!
ועתה נבין מה היתה נקודת החסרון בקורח.
החסרון היה שהתורה שהוא למד לא השביעה את נפשו! התורה שקורח למד לא נבלעה בגופו, לא נאפתה בלבו, וממילא לא השביעה את נפשו! ומכיון שכך הוא חי בהרגשת ריקנות נוראה ואיומה, והיא (הרגשת הריקנות) שגרמה לו לצאת במחלוקת!
אך עדיין צריך להבין: מדוע התורה לא השביעה אותו?…
עיקר הכל – ההתכללות!
ממשיך הגה"ק רבי יהודה אריה ליב אלטר זיע"א (שפת אמת, פרשת קורח – שנת תרנ"ו), ומבאר:
הסיבה שהתורה לא השביעה את קורח כי הוא לא הצליח לכלול את עצמו עִם עַם ישראל!
וחוסר ההתכללות הוא אשר גרם למשבר. חוסר ההתכללות עם כל יהודי ויהודי, גרם לכך שהתורה לא הצליחה להיקלט בלבו, להשביע את נפשו!
והתורה הקדושה טרחה לכתוב זאת כבר בתחילת הפרשה! וכך מתחילה הפרשה: "וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר טז, א), ותרגם אונקלוס: 'ואתפלג קורח'.
וכבר הארכנו בחוברות הקודמות בחשיבות ההתכללות. וביארנו באריכות שהגם שלכל אדם ישנו עולם פנימי משלו, השונה מחברו, דבר הגורם לכך שתהיה לו הסתכלות משלו על המציאות, ודעה שונה משל חברו.
אך, אסור שהבדל הדעות יגרום לשנאה ומחלוקת. וגם אם חושבים שהזולת טועה ורוצים לקרבו, צריך לדעת שהדרך היחידה היא רק בדרכי נועם.
וזה היה חסרונו של קורח, שהבין, שכדי להשיג משהו צריך אלימות, וזו טעות נוראה.
עלינו לדעת ולהפנים:
כל דבר ודבר על פני האדמה ראוי לתשומת הלב שלנו ולכבוד. ובפרט יהודי! כל יהודי הוא כמו יהלום. יהלום יכול להיראות מלוכלך, אולם מתחת לאבק ולבוץ מצויים יופי וחן שאין דומה להם. היהלום יקר הוא, בלי קשר למראהו החיצוני, ובלי קשר למה שסובב אותו. כך עלינו להתייחס לכל יהודי שאנו פוגשים. עלינו לכבד את ערכו הפנימי ולהקדיש את עצמנו לסייע לו בכל האמצעים הדרושים. אם השִכבה החיצונית שלו נראית מלוכלכת, עלינו לעודד אותו לנקות את עצמו. אם יש לו קצוות חדים, עלינו לסייע לו, לחנך אותו ולהעניק לו את הכח ללטש את עצמו באמצעות גישה למשאבים הפנימיים שלו.[13]
זהו הרעיון האמיתי של אהבה – להעריך כל יהודי ואין זה משנה מה הוא או היכן הוא נמצא, ולעזור לו להיות ליהודי הטוב ביותר. כפי שאמרו חכמינו (ברכות י.): 'יתמו חטאים ולא חוטאים'. אין זו חכמה לאהוב יהודי בגלל דבר טוב שעשה עבורך, צריך לאהוב אהבה אמיתית בלי שום תנאי!
אינך חייב לקבל את בחירותיו של אדם אחר, ואינך חייב ללמד את ילדיך את הבחירות האלו, אבל אתה חייב, עם זאת, לקבל את האדם עצמו. גם אם אתה דוחה את הפילוסופיה של קבוצת אנשים מסויימת, אל לך לדחות את האנשים.
אהבה אין פירושה לחנוק מישהו בדברים שלדעתך טובים בשבילו. אהבה פירושה להוקיר את הנפש של העומד מולך. האהבה דורשת רגישות עליונה כלפי כל אדם, החל במשפחתך וכלה בעולם כולו. פירושו של דבר להתעלות מעל טווח הראיה הצר שלנו וללמוד לאהוב את כולם בלי קשר לרקע שלהם, בלי קשר לחינוך, לאישיות או למזג.
ועתה נשוב לביאור דברי המשנה…
סולם עולה השמימה…
אך לפני כן, עוד הקדמה קטנה:
כידוע, בכל ימי חייו, עוסק האדם בלי הרף בבנין אישיותו במובן הרוחני. מדי רגע ברגע הוא מוסיף לבנים לבנין. זהו תהליך ארוך ורצוף הנמשך עד הרגע האחרון.
כל פעולה שפועל האדם, אינם אלא הוא עצמו – אבן בנין של ה'אני' שלו.
וכך האדם הולך ובונה את עצמו, את אישיותו, ואת עולמו!
וכתב הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א (בעין יהודית, חלק ג – עמוד 19), וז"ל:
האדם בעולם הזה דומה הוא לעובר ההולך ונוצר, ההולך ובונה את גופו ברחם אמו. תשעה חדשים נמשך תהליך בניית הגוף, ואז, בלידה, יוצא הגוף הזה אל חיים של שבעים, שמונים, ואולי תשעים שנה, בהן ישתמש בגוף כפי שנוצר באותם תשעה ירחי הריון שקדמו לתחילת חייו בעולם.
כך הדבר גם לגבי קיום הנפש בעולם הרוחני.
האדם אמור לחיות חיי נצח בעולם הנשמות הרוחני וליהנות הנאה רוחנית, הנאה עליונה, שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין לעצמנו. והנשמה הזאת, האמורה לקלוט את ההנאה המופלאה העתידה, היא מרובת חלקים, אברים וגידים רוחניים, לא פחות מאשר גוף האדם הפיזי בעולם הזה.
חיי הנצח של הנשמה תלויים הם בשלימותם ותקינותם של כל אותם 'אברי' הנשמה, שרק על ידם ובאמצעותם יכולה הנשמה לחיות ולקלוט את שפע הזיו והעונג המופלא שישפיע הקב"ה על כל הנשמות שם. והבניה של אותם אברים של הנשמה נעשית פה, בעולם הזה, ורק פה! אין שום אפשרות לתקן בעולם הרוחני פגמים וְחֶֽסֶר באברים הרוחניים שנגרמו כתוצאה מהזנחה בעולם הזה, כשם שגבינה וחלב שישתה גבר בן שלשים לא יבנו מחדש את שיניו החלשות והמתפוררות כתוצאה מתזונה לקויה של אמו בזמן ההריון…
ונשוב לדברי המשנה…
וכך ביאר הגה"ק רבי יהודה אריה ליב אלטר זיע"א (שפת אמת, פרשת פינחס – שנת תרל"ה):
מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים – פירושו שהמחלוקת הזו היא תהפך להיות בסופו של דבר חלק חשוב ומרכזי בבנין אישיותו של האדם!
'כי אין יכולים לבוא לברית שלום בלי מחלוקת, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (פינחס דף רנא ע"ב): 'מצה על שם קטטה ומריבה עם היצר הרע ואחר כך נעשה מצוה וכו", והיא מחלוקת לשם שמים וסופה להתקיים, שעל ידי המחלוקת בא אחר כך למנוחה. וזה עצמו ענין ימי המעשה ואחר כך השבת קודש יום מנוחה.
והוא ענין אומרם ז"ל (ברכות ה.): 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו – מוטב, ואם לאו, יקרא קריאת שמע' – פירוש אף שאינו גובר לגמרי. מכל מקום על ידי המחלוקת זוכה אחר כך בעת שבא זמן מנוחה ודביקות שאין לך אדם שאין לו שעה ואז נזכר לו זכות המחלוקת'…
מה שאין כן מחלוקת שאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים, והיא לא תביא לשום תועלת בבנין אישיותו של האדם, אלא אדרבה, תגרום לחסרון שלא יוכל להתרפאות!
וה' יזכנו לשלום והתכללות!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הקב"ה ברוב רחמיו העניק לנו את תורתו הקדושה, וגילה לנו: 'לקח טוב נתתי לכם' ולכן 'תורתי אל תעזבו'. וכל יהודי ויהודי צריך שיהיה לו קשר ללימוד תורה, כל אחד כפי זמנו, עיסוקיו ומטלותיו המוטלים עליו.
ב. לכל יהודי יש חלק בתורה, חלק המיוחד לו. ויהודי צריך להתפלל לה' יתברך שיזכה אותו למצוא את החלק הפרטי שלו בתורה. כי בכך הוא יזכה להתעלות ולהתרומם במעלות רוחניות.
ג. לימוד התורה צריך להיות מתוך אהבת ה', ובכך זוכים שהתורה תאפה בלבו, תבלע באבריו ותשביע את נפשו, ובזה זוכים לדביקות אמת בו יתברך!
ד. צריכים אנו לדעת שמי שמאיר את העולם הזה אלו הם בני התורה היקרים, ובזכותם העולם עומד ומתקיים, ולכן צריך מאוד להיזהר שלא לפגוע בבני תורה.
אדם שמנסה להזיז את בני התורה ממקומם ולפגוע בהם דומה לאחד שזזה לו חוליה בעמוד השדרה, גם אם היא זזה רק מעט זה כבר מספיק כדי שהוא יהיה משותק ומרותק לכסא גלגלים לא עלינו. אסור לגעת לרעה בבני תורה.
ה. כל מה שמגין על עם ישראל היושב בארצו מפני הגויים הסובבים אותו וצמאים לדמו, זוהי אך ורק תורתם של בני הישיבות והאברכים. התיקון חצות שהם עורכים, הגמרות שהם לומדים, השותי"ם ושאר ספרי הקודש שהם מחברים, התפילות שהם מתפללים, הם ורק הם, שעומדים לכל כלל ישראל בשעות הקשות, והם המפילים אימה ופחד על כל הגויים החושבים לשלוח בנו יד לרעה ח"ו.
ו. כשעם ישראל הולכים בדרך הקדושה ודבקים בצדיקים האמיתיים העוסקים בתורה ובתפילה יומם ולילה, נופל פחד עצום על כל הגויים והם לא מסוגלים לבצע את זממם לפגוע בנו חלילה וחס.
לפעמים מצטייר בעיני האנשים שהרבנים והאברכים ובני הישיבות הם עם כזה מצומצם, מוכי גורל, מסכנים וכדומה, ויתירה מזאת יש כאלה שאף קוראים להם אוכלי חינם, פרזיטים, לא נושאים בעול וכדומה, אוי ואבוי למי שחושב כך.
הרי כל מה שהאנשים חיים ונושמים ומתפרנסים במדינה, זה אך ורק בזכות לומדי התורה! בני תורה הם החיל של הקב"ה, וכל המזלזל ופורש מהם כפורש מן החיים.
הערות שוליים:
[1] וזה לשון רש"י (במדבר טז, ד): 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו' – מפני המחלוקת! שכבר זה בידם סרחון רביעי!
חטאו בעגל – "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמות לב, יא). במתאוננים – "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה" (במדבר יא, ב). במרגלים – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ה' וְשָֽׁמְעוּ מִצְרַֽיִם" (שם יד, יג).
במחלוקתו של קורח נתרשלו ידיו, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית, נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר, עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני.
[2] עיקר חטאו של קורח ועדתו נבע מחוסר אמונה! כי אם הוא היה מתחזק באמונה, הוא לא היה מגיע לקנאה, שנאה, ורדיפת החכמים!
וכל יהודי צריך להתחזק תמיד באמונה. ואחת הדרכים לכך היא על ידי סיפורי צדיקים!
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בשלח – מאמר יא):
כל יהודי צריך להרבות לדבר בינו לבין עצמו, בינו לבין אשתו וילדיו, ובינו לבין חבריו, דיבורים המחזקים את הלב באמונה בבורא, כי על ידי הדיבור בענייני אמונה, גם אם מתחילה הם נאמרים רק מן השפה ולחוץ, בסופו של דבר גם הלב מתחזק באמונה.
וזהו שנאמר: "הֶֽאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר" (תהלים קטז, י), כלומר, בגלל שדיברתי דיבורי אמונה, בסופו של דבר גם 'הֶֽאֱמַנְתִּי' בעומק הלב. מאידך, המיעוט בדיבורי אמונה גורם למעט את האמונה אף מהלב, כמו שנאמר: "אָֽבְדָה הָֽאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" (ירמיה ז, כח), כלומר, מפני שהאמונה נכרתה מפיהם ופסקו מלדבר בה, על כן בסופו של דבר אבדה גם מלבם.
ואין לך דבר שמסוגל להכניס בלבותיהם של הילדים אמונה טהורה ותמימה הן בה' יתברך והן בעבדיו הצדיקים כמו שמרבים לספר להם סיפורי צדיקים בכל הזדמנות, כגון לפני השינה או בשולחן שבת וכל כיוצא בו.
לכן אחת המצוות היקרות ביותר היא מצות סיפור יציאת מצרים, כמו שנאמר: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַֽיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, ב), כי בסיפור זה זוכים להחדיר בעומק לבם של הילדים היקרים את האמונה הקדושה.
והרי מצות האמונה היא יסוד כל היהדות כולה, כמו שאמרו חז"ל (מכות כד.): תרי"ג מצוות ניתנו לישראל ובא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וְצַדִּיק בֶּֽאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), ומפרש בעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק לג) בלשון קדשו: 'כלומר, כאילו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על ידי האמונה לבדה יבוא לקיום כל התרי"ג מצוות… והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות'.
ניתן לראות באופן ברור שבבתים שנוהגים עם הרבה אמונת חכמים, וההורים מרבים לספר לילדים סיפורי צדיקים, אף אחד מהילדים לא יוצא ח"ו מדרך ה' אלא כולם נשארים בעלי יראת שמים גדולה וטהורה. לעומת זאת, בבתים שממעטים בסיפורי צדיקים ומעדיפים למסור לילדים חידושים מלאים למדנות חריפה ופלפולים עמוקים וכו', אף שבתחילה יתכן שהכל יראה בסדר, בכל זאת בגיל מסויים הילדים פתאום פורשים מדרך ה', כי מפלפולים אפשר להשיג גאונות וחריפות אך לא אמונה פשוטה ותמימה.
אי אפשר בדור הזה להחזיק מעמד מול כל הנסיונות הקשים שפוקדים אותנו מבית ומחוץ מבלי לספר סיפורי אמונה רבים מדברי חז"ל במדרשים, מסיפורי צדיקים, מסיפורי הבעל שם טוב הקדוש וכדומה, ומי שילעג לזה, ביום מן הימים ימצא את בניו במקומות לא רצויים מבחינה רוחנית.
כי כשאין בלב מספיק אמונה בסופו של דבר הכל יתמוטט, כפי שרמזו חז"ל (שבת לב.) באומרם: 'שבקיה לָרָֽוְיָא דמנפשיה נפיל'. כלומר, הנח לשיכור ואל תטרח לדחוף אותו כדי להפילו כיון שמעצמו הוא כבר יפול. והיינו כי כל מי שאין לו בלב אמונה איתנה ויצוקה הרי הוא כשיכור שדעתו הרוחנית כולה מעורבבת ולא ברורה, וכשיבוא לפניו איזה נסיון ברוחניות מיד יפול, כיון שאין לו שום דבר יציב שיחזיק אותו. אך כשיש אמונה חזקה, אי אפשר אפילו להעלות על הדעת לזוז מהדרך הקדושה.
וזו הסיבה שתלמידי חכמים בדורות הקודמים טרחו בכל מאודם לשים לב למדרגות הרוחניות של רבותיהם, כדי שיהיה להם מה לספר לצאצאיהם!
ובענין זה נביא את הסיפור שסיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (אמוני עם סגולה – חלק ג עמוד ריא, הועתק ברשות המחבר):
בית מדרשו של ה'מגיד' הגדול במזריטש, שימש את תלמידיו הקדושים בכל שעות היממה, וכמעט שלא יצאו מבין כתליו: בו, עסקו יומם ולילה בתורה. בו, התפללו ביקוד ובלהבה. ובו, לעת איפוס כחותיהם באישון ליל מרוב עמלה של תורה, חטפתם השינה. פעם שעונים על שולחן, פעם מוטים על ספסל, ולעתים, סתם כך, מוטלים על גבי הקרקע.
גדולי התלמידים, גאוני עולם וצדיקים, אשר תפסו בערי מושבותיהם מִשְׂרוֹת רמות ונעלות, נוטשים היו את כסאות הרבנות בעריהם ואת כותלי ה'מזרח' בקהילותיהם, ומכתתים רגליהם מזריטשה, להתאבק שבועות וחדשים בעפר רגליו של רבם הקדוש, ולצקת מים על ידיו הטהורות. בזמנים אלו, משילים היו מעליהם את מדי הגדולה והתפארת, מעדנים את עצמם כתולעים, ומסתופפים בצילו של בית המדרש כאברכים עוּלֵי ימים, ללא תארים וללא גינונים, ועוסקים בתורה ועבודה עד כלות הכחות.
לעתים נדירות, באי־אלו מן הרגעים הסמוכים לעלות השחר, כאשר חבלי השינה מקיפים היו את כל החבריא הקדושה כולה, ובהיכל משתררת היתה דממה, נפתחת היתה בלאט דלת חדרו של המגיד הקדוש, הרבי רבי בער, וכשהוא נשען על משענתו, גורר היה את רגליו עתירות הסבל והמכאובים, וחולף על פני התלמידים הנרדמים. בעיניו הזכות, סוקר היה את זיו איקוניהם הקדושים, ומעמיק לצפות בעדם אל חביוני הנשמות הרמות והנשגבות.
בכחו הגדול הוא היה פועל אז בנשמותיהם מה שפועל, מכניס ומרומם את נשמותיהם אל נתיבות ומדרגות לא נודעו! וכמו שנאמר: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ז).
הרבה מן העובדות הנעלות המסופרות על מזריטש, אריותיה וגוריה, התרחשו באותן שעות ליל דומיות, לוטות בערפילי הרזים והסודות, עת הופיע דמותו של המגיד הקדוש בהיכל בית מדרשו, ויעמוד בין הָעֵרִים ובין הנמים…
בלילה ההוא, נפתחה דלת חדרו של המגיד, כמעט בסערה. רגליו, כמו החלימו לפתע מאליהן, חלפו על המפתן והתקדמו במהירות אל טבור ההיכל. רחש קימתם הפתאומית של התלמידים ממקומותיהם, לכבוד רבם שהופיע לפניהם במפתיע, סילק את חבלי השינה גם מעל עיניהם של המנומנמים, ועד ארגיעה, ניצבה החבריא כולה על רגליה בחיל ובמורא, כרויית אוזן לשמוע כל הגה וכל אִוְשָׁה, אשר יצאו מפי הרב הדומה למלאך ה' צבאות.
'אחים יקרים!' – הדהד קולו של המגיד בדומיית ההיכל – 'החלצו חושים, שנסו מתנים ובקשו רחמים, בעבור יהודי בישוב פלוני, הנתון עתה בסכנה גדולה, וכבר קיבל על עצמו להטיב את מעשיו, לבלתי שוב עוד לכסלה, ולשוב אל אביו שבשמים בתשובה שלימה!'
נרעשים ונדהמים הביטו התלמידים אלו בעיני אלו, כמו ביקשו לקרוא את פשר הרז באישונו של מאן־דהוא. אולם, הרז לא נתגלה, המגיד עצמו סב על עקביו, שב וגרר את רגליו הממולאות ביסורים של אהבה אל חדרו פנימה, נעל את דלתו אחריו, והותיר את התלמידים בדרכם אל מילוי מצותו. לא יצאו רגעים מועטים עד שנפתחו ספרי התהלים, וחלל בית המדרש נגדש בקול תפילה ועתירה אשר נסקו אל המרומים והקישו בעוז על שערי הרחמים.
שעה ארוכה, שפכו התלמידים הקדושים את נפשותיהם בתפילות ובתחנונים כשהם משוועים לישועתו של היהודי האלמוני אשר זה עתה אל מול שערי סכנתו המסתורית קיבל על עצמו לשוב אל אלקיו בתשובה מעולה. מה היה פשעו ומה היתה חטאתו, אשר עליהם צריך היה להינחם ולשוב לא נודע, כפי שלא נודעו גם יתר הפרטים.
התלמידים שבמזריטש, אשר זכו לשהות במחיצתו של איש האלקים ולהסתופף בצל קורתו, הסכינו כבר לחזות במפעלות הנפלאות ולהשלים גם עם רזים אשר נותרו גנוזים ונעלמים. מעייניהם, נתונים היו יותר למילוי חובתם בעולמם, מאשר להתחקות על שרשי כבשי שרפים ומלאכים. המשיכו, איפוא, עֵדֵי המאורע, בשגרת עבודתם התמה, ולא נתייגעו יתר על המדה בחקר התעלומה.
אחד מן התלמידים, אשר נכחו באותו הלילה בבית המדרש במזריטש, נקלע לימים לבית מדרש בעיר כל שהיא רחוקה. על ספסל בקצה ההיכל, ישב לו יהודי כחוש, צנום־גרם וצפוד־עור, אשר ספר התהלים לא מש מבין ידיו ואותות ברורים של בעל תשובה ניכרו בפניו.
אדהכי והכי, נכנס ובא אורח נודד במקלו ובתרמילו, ונטה לשבת בסמוך לבעל התשובה. לאחר מספר שאלות ותשובות שהחליפו ביניהם השנים, נתקשרה ביניהם, כמו בלי משים, שיחה מרתקת. מסתבר, כי זיהה האורח את בעל התשובה כבן עירו מימים עברו, ושבילי עברו נהירים היו לו כשבילי העיר עצמה. נראים הדברים, שלא הניח האורח לבן שיחו לחמוק מידיו בתואנות שוא, עד אשר בעל כרחו, נאלץ היה הלה לפתוח את סגור לבו ולגולל באזניו את כל הקורות אשר גרמו לתמורה ולמהפך באורחות חייו.
אזניו של התלמיד המזריטשאי, נתרתקו כמאליהן אל פי הדובר, אשר לא נראה היה כמי שמתכוין לכמוס את סודו מאזני הבריות. כיון שפתח את חרצובות לשונו, שוב לא היה כל צורך להאיץ ולהפציר בו כי ימשיך ויספר, וסיפורו קלח מבין שפתיו כמעיין המתגבר. קולו, עלה וטיפס מעלה מעלה, עד כי ניתן היה להאזין לדבריו ללא שום קושי – ואזני התלמיד שומעות.
הלא היכרתני מאז – פתח בעל התשובה בנימה שהסגירה בושה כבושה – וכפי הידוע לך, מושתתת היתה 'פרנסתי' על גניבת סוסים, רחמנא ליצלן. מסתובב הייתי בערים הגדולות, ולוטש עינים על המרכבות ההדורות, אשר שייכות היו לאצילי הארץ ולשועיה. כל אימת שהבחנתי בצמד, או יותר, של סוסים מובחרים, רתומים לכרכרה, שוב לא הסרתי את עיני מעליהם ולא חדלתי מעקוב אחריהם ימים תמימים, עד אשר הצלחתי להניח את ידי עליהם, לסלקם מתחת רשות בעליהם. או־אז, הייתי מוכרם לאי־מי מן האדונים, אשר הבין וידע בטיב סוסים מעולים, ומוכן היה לשלם במחירם מטבע הראויה להתכבד בה.
ברבות הימים, נעשיתי מומחה מאין כמותו לגניבת סוסים, ובין כל 'בעלי המקצוע' שהיכרתי, לא נמצא זריז ומוכשר ממני. ההצלחה האירה לי פנים, ומטבעות גדולות זרמו אל כיסי ללא הרף. אך דא־עקא, שהברכה אינה שורה במעשי גניבה ורמיה, וכל ההון אשר צברתי וכנסתי לי, נמוג היה כעשן ופורח לו מבין אצבעותי.
פעם אחר פעם, עת מתלקח היה בקרבי הניצוץ היהודי ומצפוני העיק עלי עד לבלי נשוא, מקבל הייתי על עצמי בתוככי לבי, כי אך אצבור לי מעט הון של קיימא, באופן שאוכל לחיות את יתרת חיי באושר ובשלוה, מיד אטוש את ה'מקצוע' הבזוי והמתועב, ואחזור להימנות על ישרי האדם אשר אינם שולחים יד בממון זולתם. אלא, שמעולם לא הגעתי לידי נסיון לקיים את קבלתי זו, שכן מעולם לא נותר בידי סכום כסף של קיימא…
כך הלכתי ושקעתי מטה מטה, בִּיוֵן המצולה, וכבר אמור הייתי להיחלט בעומקה של אותה תהום רבה ולרשת תרתי גיהנם – בעולם הזה ובעולם הבא. עד שבא אותו לילה גורלי, ובחסדי שמים, זכיתי להיעקר באחת מִמַּדְמֵנַת החטא והפשע, ולהתייצב בשתי רגלי באורח מישור ובמקום שבעלי תשובה עומדים.
כאן, הגביה המספר את קולו בדרגה נוספת – משל, קורא היה עתה את נסי יציאת מצרים מתוך ה'הגדה' – ועבר לגולל באזני בן שיחו, את נקודת המפנה הגורלית בחייו:
'בישוב פלוני אירע הדבר…' – פתח האיש את חלקו זה של סיפורו.
ויהי, אך שמע התלמיד מן הצד, את שם הישוב היוצא מפיו של בעל התשובה, מיד נזכר, כי הוא הוא שמו של הישוב, אשר הזכיר רבם, המגיד הקדוש, באותו לילה מסתורי במזריטש. המעשה באותו יהודי אלמוני, אשר שרוי היה אז בסכנה גדולה, וקיבל על עצמו לחזור בתשובה – באותו ישוב גופא התרחש.
מעתה, שם כבר התלמיד את אזניו כאפרכסת, ונזהר היטב, שלא לאבד אפילו מילה אחת מסיפורו של בעל התשובה…
מדי חולפי באותו ישוב – המשיך הלה לספר – צדה את עיני עגלה כפרית פשוטה, אשר רתומה היתה, משום מה, לצמד סוסים אבירים, בריאים וחזקים, אשר כמותם לא ראיתי בכל המדינה. העגלה היתה שייכת לאיכר נכרי, אשר כפי הנראה שיחקה לו השעה, והשיג לו בהיסח הדעת סוסים מעולים ומובחרים כאלו. מסופק הייתי, אם הוא בעצמו יודע להעריך אל נכון את שוויים של הסוסים המושכים בעגלתו. ובכן, מנוי וגמור היה עמי, כי לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה, עד אשר יבואו הסוסים הללו לרשותי.
בימים הבאים, תרתי את הישוב לאורכו ולרוחבו, למדתי היטב את מבואיו ואת מוצאיו, וגם מקום אֻרְוַת הסוסים האמורים, היה נהיר לי ככף ידי. התחקיתי גם על אורחותיו של האיכר, ומשהייתי בקי כבר בכל מנהגיו, לרבות שעת לכתו לישון ושעת יקיצתו – קבעתי לי את אחד הלילות הבאים כמועד לביצוע הגניבה.
באישון הלילה, בשעה בה בטוח הייתי, כי איש מדיירי הסביבה אינו ער עוד, פרצתי אל תוך הָאֻרְוָה, וכדרכם של 'בעלי המקצוע', החילותי לכרוך את פרסות רגלי הסוסים בסחבות ובסמרטוטים, למען אשר לא ישמע קול פרסותיו בצאתו מן הָאֻרְוָה, וכן, כדי לטשטש את טביעת עקבותיו על האדמה, ולמנוע בכך את גילוי כיוון צעידתו.
ואולם, לרוע המזל, החליט, משום מה, אחד ממשרתיו של האיכר לנום את שנתו בלילה ההוא בתוך גג הרעפים אשר חיפה על הָאֻרְוָה. הואיל והחילותי אני ב'מלאכתי' מיד התעורר הוא משנתו, אלא שמפני החשכה העבותה, לא יכול הלה להבחין אם מדובר בגנב אחד או בכנופיה שלימה, וכן אם מדובר בלסטים מזויין או שאינו מזויין. מכיון שחשש לחייו, העדיף להסתלק מן המקום בטרם יבחינו בו. הוא חמק, איפוא, החוצה, דרך אשנב הָאִוְרוּר, ואץ להעיר את בעליו ולספר לו על המתרחש בָּאֻרְוָה.
כאשר שמע האיכר במה דברים אמורים, מיהר והזעיק את מירב השכנים, אשר עלה בידו להעירם משנתם, ונתכנפו להם כולם לטכס עצה, כדת מה לעשות בגנב, או בגנבים, המסתתרים בָּאֻרְוָה פנימה. מפני הספק והחשש, שמא מדובר בכנופיה שלימה של שודדים חמושים, התחכמו האיכרים, ובמקום לפרוץ אל הָאֻרְוָה פנימה, העדיפו לצור עליה מבחוץ, לארוב לגנבים ולהתנפל עליהם בעת צאתם חוצה.
אזנַי המחודדות – המשיך האיש וסיפר – קלטו את הרחשים מבחוץ, וניגשתי להציץ מבעד לחרכי הָאֻרְוָה חוצה, כדי לדעת כיצד לקדם את פני הרעה. חיש קל הבנתי את המתרחש, וידעתי, כי נלכדתי במצודה רעה מאין כמותה.
צבא שלם של איכרים, חמושים באלות ובגרזנים, ניצב הכן משני צידי פתח הָאֻרְוָה, בהמתנה דרוכה לצאתי חוצה. ברי היה לי, כי עם כל נסיון מצידי להימלט מן המקום, או לקרוא אליהם לשלום, יתנפל עלי כל הצבא הזה בהעלם אחד, מבלי כל סיכוי לצאת חי מתחת ידם.
אבדתי הפעם, אבדתי! – סיכמתי לעצמי את מצבי, וכבר קרוב הייתי אל סף היאוש. אלא שאז, נתנוצץ בי ניצוץ אדיר וחזק של הנפש היהודית שבקרבי, נשאתי את עיני השמימה, פניתי אל בורא עולם, ונשבעתי לו שבועה חמורה בכל לבי ומאודי, וכה אמרתי:
רבונו של עולם! אם תהיה עמדי הפעם הזאת, ותחלצני בשלום מן הסכנה הנוראה אשר נקלעתי אליה ברוב חטאי ופשעי, כי אז נשבע אני בכל תוקף, לעזוב את דרכי הרעה ואת מעשי המקולקלים, ולא לשוב עוד לעולם לכסלה! בחנני ה' ונסני אך הפעם, וראה כי אעמוד באמונתי ולא אכזב!…
לאחר תפילה זו, שנבעה מעומק נקודת הלב, הבזיק לפתע במוחי רעיון נועז: מיהרתי לטפס אל מתחת לרעפים, ועיני, אשר הסכינו לעשות את מלאכתן גם בעבותות שבחשֵׁכות, הצליחו להבחין בבגדיו של המשרת, אשר נם שם קודם לכן. מסתבר, כי עם נוסו מן המקום מתוך שנתו, הותיר את בגדיו העליונים אחריו. הורדתי את הבגדים למטה, והתחלתי לדחוס אל חלליהם, מן החציר והתבן אשר פזורים היו בכל שטח הָאֻרְוָה. לא ארכה השעה, עד שהיו בידי מכנסים וחולצה ממולאים בקש וגבבא, אשר באפילה המוחלטת ששררה במקום, ניתן היה לזהות בהם דמות אדם ללא עוררין…
נטלתי את הדמות, הצמדתיה וקשרתיה היטב אל גבו של אחד הסוסים, הגשתי את הסוס אל מול הדלת, ועד שהייתי מנחית על גבו מספר צליפות הגונות, מיהרתי ופתחתי בפניו את דלת הָאֻרְוָה…
הסוס פרץ החוצה כסופה. עם כל כוננותם, לא היה סיפק בידי האיכרים החמושים לעצור בעדו, והם, שבטוחים היו, כי הגנב הוא הרוכב על גבו של הסוס, מיהרו, כאיש אחד בלב אחד, לדלוק אחריו במקלותיהם ובגרזניהם, ואילו אצל הָאֻרְוָה הפרוצה לא נשאר אחד מכל המחנה.
את הרגע המיוחל הזה ניצלתי, חמקתי לי חיש החוצה מן הָאֻרְוָה, וכל עוד בי נשמתי, נסתי אל אשר נשאוני רגלי. מסתבר, כי ה' הטוב שמע את תפילתי, ונתן לי את חיי לשלל. ניצלתי בנסי נסים!
ואכן – סיים בעל התשובה את סיפורו – את שבועתי קיימתי ללא כל התחמקויות ותירוצים! מאותו היום ואילך, לא נגעה עוד ידי בשום דבר של זולתי, ושמץ של גניבה לא דבק בי עוד, חלילה. השינוי הנחרץ באורח חיי נתן את אותותי בכל ישותי, ומני אז מבלה אני את ימי בבית המדרש, בנסיון לתקן את העבר, ובחתירה חיובית אל העתיד!…
נפעם ונסער קם התלמיד המזריטשאי ממקומו, ניגש אל בעל התשובה, וביקש לדעת, אימתי התרחש כל אותו מאורע. מבלי צורך לחשוב פעמיים, נקב בעל התשובה בתאריך המדוייק, אשר חקוק היה היטב בזכרונו, מבלי יכולת לשכוח.
מעתה, שוב לא נותר עוד אף צל צילו של ספק בלבו של התלמיד, כי 'מקבילות הלולאות', וכי אכן באותו מאורע ובאותו בעל תשובה הדברים אמורים…
שכן, גם באותן שעות נעלות ונשגבות שבין לילה ויום, בעת רחפו ברומי השחק וצעדו בשבילי הזוהר של העולמות העליונים, נתונה היתה דעתו של המגיד הגדול ממזריטש, להציל נפש אחת מישראל ממיתה, לטהרה מקליפותיה ומטומאתה, לסייע לה לשוב לצור מחצבתה, ולהחזירה אל חיק אביה שבשמים, החפץ בתשובתה.
וכמאמר הכתוב: "וְחָשַׁב מַֽחֲשָׁבוֹת, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל־ב יד, יד).
[3] ליקוטי הגר"א בסוף ספרא דצניעותא (ליקוט ט).
[4] הובא בספר שערי בית ה' (עמוד סה) לגאון רבי יוסף סטפנסקי.
[5] וזה לשון כף החיים: פרשת במדבר סיני קודם עצרת – כדי שלעולם תפסיק הפרשה הזאת בין פרשת בחוקותי שיש בה קללות התוכחה ובין חג השבועות שהוא יום הדין על הפירות שלא יקראו הקללות סמוך ליום הדין ויהיה לו פתחון פה לשטן לקטרג ח"ו.
ומהאי טעמא קורין אתם נצבים קודם ראש השנה, כדי להפסיק בין תוכחה של כי תבוא ובין ראש השנה.
[6] ובענין זה הובא בספר סיפורי חסידים (תורה־ב – עמוד 311) לגאון הרב שלמה יוסף זווין זיע"א:
נוהג היה הרב הקדוש רבי שלמה מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה', כמה פעמים, לקלל בקללות נמרצות את האנשים שבאו אליו עם פתקאות ('קויטלך') לבקש עזרה וישועה, עד כי כל השומע תצלינה אזניו. אבל הצלחה גדולה היתה לאיש שקילל אותו, כי היה מצליח בעסקיו ומתעשר, דרך הטבע ושלא בדרך הטבע.
פעם בא אליו תלמיד חכם וחסיד, והוא גם גביר, מפיוטרקוב, ליטול עצה ממנו בענין מסחר גדול אחד. הצדיק נתן לו עצה נפלאה, על פי שכל נגלה ודרך הסוחרים. עצתו הצליחה מאוד, והאיש שלח שליח מיוחד להודיע להצדיק כי נעשתה עצתו וכי כאשר ישאל איש בדבר אלקים היה הדבר. שמח הצדיק בהצלחת החסיד, והשליח, שהיה אף הוא תלמיד חכם גדול, ראה שהצדיק דעתו בדוחה עכשיו, הרהיב עוז ואמר:
אל יחר אף רבינו אם אשאלהו שאלה אחת: הלוא אנו רואים כי נתן הפעם עצה פשוטה מאוד על פי נגלה, ולמה איפוא הוא נוהג לקלל קללות, ולעזור על ידי כך לאנשים, אם הוא יכול לעזור בברכות?
השיבו הצדיק:
תדע שגם מורי ורבי הצדיק רבי מאיר מאפטא, בעל 'אור לשמים', היתה לו דרך זו, ואמר כך: יתכן מאוד שבעולם העליון ילקו אותי על שקיללתי נפשות ישראל, אבל אני מוכרח לכך ואין עצה אחרת, ואונס רחמנא פטריה.
והוא שאמר משה רבינו בפרשת קורח: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת־אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו), כי אי אפשר להיוושע מהצדיק אלא על ידי אחד משני אלה: או שהצדיק יקח פדיון, או שעל כל פנים הצדיק יקלל אותו. ומשה רבינו אמר כי שני הדברים אינם אצלו: 'לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי' – לא לקחתי מהם שום פדיון. ו'לֹא הֲרֵעֹתִי אֶת־אַחַד מֵהֶם' – שלא קיללתי אותם בדיבור רע, ולכן אי אפשר לי לעשות להם טובה.
השליח עמד מרעיד ומשתומם, ויצא וסיפר לכל העומדים שם את הדברים.
ובספרו 'תפארת שלמה', פרשת תבוא, כתב אותו צדיק, שלפיכך קוראים את התוכחה של פרשת כי תבוא תמיד קודם שבוע של סליחות (למנהג האשכנזים), לפי שכתוב: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג) – וכשם שהעוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, כך אם אולי צריכים ישראל חס ושלום לקבל תוכחה, אז קריאת הפרשה נחשבת להם כאילו נתקיימה התוכחה בפועל, ותכלה שנה וקללותיה.
[7] ובזה תלוי העולם הבא של היהודי!
כי לעתיד לבוא, כשהנשמה תהיה בגן עדן היא תצטרך למזון ולבושים רוחניים. והנה שם אי אפשר להשיג מזון ולבושים, אלא רק ממה שהכין לעצמו בהיותו חי בעולם הזה.
כי מזון ולבושים אלו שבגן עדן, נוצרים על ידי עבודת הנשמה בעולם הזה, בלימוד התורה וקיום המצוות.
וההבדל בין העולם הזה לעולם הבא, שבעולם הזה, בהיות הנשמה בגוף, אין היא יכולה להרגיש את עוצם הרוחניות והאור האלקי שבתורה ומצוות, כי גשמיות הגוף וחומרו מעלימים ומסתירים על זה.
אך בעולם הבא, בעלות הנשמה לגן עדן, יתגלה לנשמה האור האלקי שפעלה בעבודתה בעולם הזה, והוא הוא שכרה.
[8] ארבע מסכתות אלו, הן ראשי תיבות: 'בָּנַֽיִךְ' – ברכות, נזיר, יבמות, כריתות.
[9] בספרו ליקוטי תורה (פרשת בחוקותי – דף מח ע"א).
[10] אבני זכרון (עמוד יב).
[11] במדבר רבה (פרשה יח – אות ח).
[12] כתיב: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
וביאר הגאון הרב ישראל גוטפריד שליט"א (אבן ישראל – עמוד נא):
'כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ' – באותו הענין שחפץ לבו לעובדו יתברך, אם בתורה או בעבודה או בגמילות חסדים, ואיזו בחינה בתורה אם בעיון או בבקיאות, אם בפשט או בדרש וכדומה, דייקא הדבר שמרגיש בו נטיה וחשק ונדיבות הלב, שם 'תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי' – מהמקום הזה צריך לקחת התרוממות להקב"ה על ידי עבודתו.
וכענין שאמרו חז"ל (עבודה זרה יט.): 'אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ'.
[13] בספר אחרון לדור דעה (עמוד 334) שחיבר הגאון הרב שמעון יוסף מלר שליט"א, הובא הסיפור הבא:
הגה"ק רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק זיע"א היה ראש ישיבת בריסק [בסיפור נקרא לו 'רבינו']. ומתוקף תפקידו הוא היה מקבל את הבחורים שביקשו להיכנס לישיבה.
והנה, פעם אחת הגיע בחור אחד מארה"ב לארץ ישראל סמוך לתחילת ה'זמן', וביקש להתקבל לישיבה. אך הואיל והגיע באיחור לאחר שמולאה הַמִּכְסָה, נענה בסירוב.
הבחור, שהגיע במיוחד לארץ ישראל כדי ללמוד אצל רבינו, התחנן על נפשו, שאמנם הגיע אחר הזמן אבל עז רצונו ללמוד בישיבה.
ואז משהבין שאי אפשר לקבלו הציע הבחור שלפחות תינתן לו הרשות ללמוד בבית המדרש של הישיבה. על כך הגיב רבינו: 'לשבת בבית המדרש? נו, נו. כל אחד יכול לשבת וללמוד היכן שרוצה. וכי אוכל לומר לך שלא תבוא לבית המדרש? אלא שעליך לדעת, שאינך נחשב תלמיד בישיבה…'
הסכים הבחור וקיבל, קבע לעצמו חברותות מהישיבה והחל ללמוד במרץ ובהתמדה.
לאחר כמה שבועות הוא ניגש לרבינו ואמר לו, שהואיל והוא לומד בבית המדרש, ושם בבנין יש 'חדר אוכל' של הישיבה בו אוכלים בוקר וערב, הדבר יחסוך לו זמן וימנע ביטול תורה, ואולי הוא יוכל גם לאכול בחדר האוכל?
אמר לו רבינו: 'האוכל נרכש הרי מכספי הנדבות שניתנים לישיבה למי שלומד, וממילא, אם רצונך לאכול שם, הרשות בידך, אבל שתדע שאינך נחשב תלמיד בישיבה…'
ואמנם, הלה החל לאכול כשאר הבחורים בחדר האוכל.
כמה שבועות לאחר מכן, ניגש הבחור שוב לרבינו ואמר לו: 'כיון שאני לומד בישיבה כבר מזה כמה חדשים, ואף אוֹכֵל בחדר הָאוֹכֶל, אולי אוכל גם להיכנס לשיעורים?'
תיכף ועל אתר הגיב רבינו: 'הרי אין מקום כלל ולא שייך במציאות'. אלא שהבחור שנפשו חשקה בתורה הסביר שהוא מוכן להיכנס למרות שיהיה עליו לעמוד בכל משך השיעורים.
נו. זה כבר סיפור אחר. איך יוכל למנוע מבחור שלומד כראוי, מבלי שיתפוס מקום של תלמידים מן המנין, לשמוע את השיעורים?
'ניחא', אמר לו: 'נו, נו, אם אתה רוצה לעמוד, אתה יכול להיכנס, אבל שתדע שאינך נחשב תלמיד בישיבה…'
ואמנם, החל הבחור להיכנס לשיעורים על דעת להשתתף בהם בעמידה. אלא שלמעשה בכל פעם היה חסר מישהו אחר, שהוא יכל לשבת על מקומו, יום אחד כאן ויום אחד שם. ובפיו תודה לה' על שעל כל פנים הצליח דרכו ללמוד בישיבה ואף להיות משומעי לקחו של רבינו. אלא שכמובן, עדיין הציקה לו ההרגשה שלמעשה, כפי שאמר לו רבינו: 'אינך נחשב כתלמיד בישיבה'.
לפיכך, כעבור כמה שבועות נוספים הוא הגיע לרבינו ואמר לו: 'הואיל שאני לומד בבית המדרש עם חברותות, סועד בחדר האוכל, ואף שומע את השיעורים, שמא אוכל גם ליהנות מדמי החלוקה שהראש ישיבה נותן לבחורים?!
והנה בתחילה נרתע רבינו ואמר לו: 'אין לי כלל כסף לתת עוד! אבל נו, אתה יודע מה? אם ישאר בסוף החלוקה לכלל התלמידים, הרי שאת הכסף הנותר אתן לך. אבל שתדע שאינך נחשב לתלמיד בישיבה…'
ואכן זמן מה לאחר מכן קרא לו רבינו ונתן לו בידו דמי חלוקה. לא מלאים אמנם, אבל 'מה שנשאר'…
בשלב זה כבר לא יכל הלה להתאפק ואמר לרבינו: 'במחילה על ההעזה שבשאלתי. אבל רצוני להבין. אני לומד בישיבה, אוכל בישיבה, שומע את השיעורים, ועתה – אף מקבל 'חלוקה' מהראש ישיבה. במה, אם כן, אינני נחשב כתלמיד בישיבה?'
נענה רבינו ואמר לו: 'כל מי שאני מכניס לישיבה, אני רושם את שמו ושם אביו או אמו על פתק שנמצא אצלי כל הזמן, והריני מתפלל על הצלחתו בכל העניינים, שיעלה במדרגות התורה להבין ולהשכיל בה, להיות ירא שמים ולמאוס בהבלי העולם, ולגדול באמת, ויש לי אחריות עליו לנושאו על לוח לבי. והנה לפי כמות התלמידים עכשיו – אין זה בכחותי לקחת אחריות ולהתפלל כדבעי על עוד תלמיד!'
בינו נא זאת!
