פרשת קרח | עיקר ההצלחה תלויה בשמח בחלקו

פתח דבר

שבת בבוקר. קולו של החזן סִלְסֵל את תחילת תפילת שחרית, 'ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו'.

הפעם מילות התפילה הקדושות הללו, לא חלפו ליד אזנו של יוסי, אלא נכנסו לתוכן… והרהורים החלו למלאות את מוחו…

בכל שיחות המוסר ששמעתי, שהתייחסו לדברי המשנה (אבות פ"ד מ"א): 'איזהו עשיר – השמח בחלקו', תמיד מדגישים שזה דוקא בגשמיות, אך ברוחניות לעולם אסור להיות שמח בחלקו, תמיד צריך לשאוף לעוד ולעוד…^[1]

וכאן מדובר על עניינים רוחניים, 'כי עבד נאמן קראת לו', ואם כן, איך הוא שמח במתנת חלקו?

ויוסי המשיך להרהר…

 

המפגש הראשון עם דתן ואבירם

כך ברא הקב"ה את עולמו, שיהיו הבדלי מעמדות בין אדם לחברו. ומכח ההבדלה הזו, נוצרו הגדרות וכינויים – האדם הזה כהן, וחברו לוי. האיש הזה גאון וחברו שוטה… וכך על זה הדרך.

וגם משה רבינו קיבל הגדרה – 'איש האלהי"ם', וכמו שנאמר: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִי"ם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א).

וכשמתבוננים מעט במסלול חייו (כפי שהובא במדרשים) מבינים כמה עומק מכילים שני המילים הללו 'אִישׁ הָאֱלֹהִי"ם'.

ונתחיל בשנים הראשונות של משה:

כשהיה משה רבינו בגיל 3 חדשים, לקחה אותו יוכבד אמו והניחה אותו בנילוס. באותו היום ירדה בתיה – בתו של המלך פרעה, לרחוץ בנילוס (בדיוק באותו מקום) ומצאה את משה…

בתיה החליטה לאמץ את משה לבן, ומשה נלקח לארמונו של המלך פרעה… 02 שנה הוא שהה בארמון. ובהיותו בגיל 02 יצא מהארמון והלך למחנות העבודה בהם עבדו אחיו…

האוירה במחנות העבודה היתה אוירה מלאה צער, סבל וכאב… כאילו מישהו לקח מכחול וצבע את כל המציאות בשחור אפל…

לבו של משה כמעט והתפקע מרוב צער, ובעוד עיניו זולגות דמעות רותחות, הוא החל לעזור להם:

הרים על כתיפיו משאות קשים שהחלשים שבהם נאלצו לשאת, טיפל בפצעים שנגרמו להם מעבודה קשה, שטף את עיניהם מהסיד שפיזרה הרוח לתוכן, ואת גופות המתים מחולשה קבר בעצמו, וכל אותו זמן היה מדבר אל אחיו בלשון רכה, מנחם ומעודד אותם…

בעודו מסייע, ראה מרחוק איש מצרי מכה באכזריות נוראה איש עברי מאחיו. וגילו לנו חז"ל שאותו איש עברי היה דתן, והמצרי היכה אותו כדי להורגו!^[2]

משה הזדעזע – כך מתעללים? ללא בושה? ללא שמץ רחמים?

והתורה הקדושה מספרת על תגובתו של משה רבינו – "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שמות ב, יא)…

ואמרו באבות דרבי נתן (פ"כ מ"א) שמשה רבינו בן העשרים עשה עליית נשמה לעולמות העליונים ובמהירות אסף מלאכים, הקים בית דין, ושאלם: האם מותר לי להרוג את המצרי הזה? ופסקו לו: 'הרוג'!

משה רבינו חזר לארץ, פניו לוהטות כלהבי אש, והזכיר את אחד משמות שם ה' הנורא – והרגו!^[3]

למחרת שוב יצא משה למחנה העבודה, וראה שני יהודים רבים אחד עם השני, וכמו שנאמר: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (שמות ב, יג)…

ואמרו במדרש:^[4]

דתן היה בעלה של שלומית בת דברי, ובאחד הלילות טימא אותה המצרי (שהרגו משה).^[5] כששמע דתן על המקרה בערה בו קדושת הבית היהודי ורצה לגרשה.

ושלומית ברחה לאחיה אבירם,^[6] וכשנפגשו בבוקר החלו לריב ולהתווכח האם האשה חייבת גט או לא. ובאותו הזמן משה רבינו יוצא שוב מהארמון ורואה אותם מתקוטטים, תגובתו של משה לא איחרה לבוא – "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם).

דתן הביט במשה בזלזול ואמר: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי" (שם פסוק יד)?!

וביאר הגה"ק הרב שר שלום מבעלז זיע"א (הובא בספרו מדבר קדש, פרשת שמות – ד"ה 'ויאמר מי שׂמך'):

אמר לו דתן למשה, אתה חושב שאני איש פשוט כמו המצרי שהרגת אתמול? דע לך גם לי יש השגות אלקיות וכחות שמימיים, ועכשיו אזכיר שם קדוש וירד ויחפוף עלי אורו יתברך ולא תוכל לעשות לי דבר^[7] (ראה בהערה)!

ובאותו רגע נולדה בלבם התנגדות למשה ואמרו לו: 'אתה לא צדיק – אתה רשע'. ומכיון שאנחנו רואים שיש לך כושר הנהגה ומסתמא תרצה להשתמש בו ולהנהיג את עם ישראל, אנחנו מחוייבים להציל את עם ישראל ממך, ולכן נלך לפרעה מלך מצרים שיברך עליך 'ברכה אחרונה'.

וכך עשו התקשרו למספר 001 והזמינו את היחידה ללוחמה בטרור, ופסקו על משה גזר דין מוות, ניסו השתדלו – ונכשלו. משה ברח והגיע למדין…

וזה היה המפגש הראשון של משה עם דתן ואבירם…

 

'מרחוק ה' נראה לי' – רחוק שמביא לידי קירוב

כאמור, בהיות משה רבינו בגיל 02 הוא ברח ממצרים… ומאותה העת ועד בהיותו בגיל שמונים לא מפורט מה עבר עליו, פרט לזה שהיה רועה את צאן יתרו במדבר, שנאמר: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִי"ם חֹרֵבָה" (שמות ג, א).

במשך ששים שנה (מגיל 02 ועד 08) הסתתר משה בשפריר חביון, בסתר המדרגה. ומכל אותן השנים גילתה לנו התורה רק פרט אחד: 'וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר'!

וביאר רבי אברהם בן הרמב"ם, וז"ל:^[8]

ואדון הנביאים משה עבד ה' ושלוחו, 'הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ', ומעמיק לחדור המדברה בשעת רְעִיָּה…

ולא היה זה מפני שחסרו מקומות מרעה בסביבות מדין, אלא שחיפש מקומות רחוקים מכל בני אדם ששם יוכל להיכנס מהחיצוניות אל הפנימיות… (עכ"ל).

ומבואר בדבריו הקדושים שהסיבה שבגללה ברח משה ממקומות הישוב אל המדבר, כדי שיוכל להיכנס מהחיצוניות אל הפנימיות…

כאשר אדם נמצא במהלך החיים השגרתי והכל רועש וגועש סביבו… דעתו מוסחת מעולמו הפנימי, וממילא הוא נסחף לעולם החיצוני, לעולם בו הכסף והכבוד תופסים חשיבות מרובה…

וגם אם הוא, מטבע בריאתו, מופשט מן הגשמיות, עצם העובדה שהוא נמצא בין אנשים מגושמים זה עלול לגרום לו להסח דעת…

אך, כאשר אדם מתבודד מכל הרעש וההמולה, החיצוניות הולכת ומאבדת את כחה, ואזי נפתח בפניו הפתח לעולם הפנימי, ושם עולה באזניו קול חדש, קול עדין וברור, צלילים עֲרֵבִים נוסכים חיוּת ורעננות… קוֹלָהּ של הנשמה!

וזוהי הסיבה שאותם צעירים ההולכים למקומות רחוקים כהודו ותאילנד זוכים לחזור בתשובה! שם, הרחק מכל רעש החיים המוכר, נשמע קוֹלָהּ של הנשמה!

ומשה רבינו כדי לזכות להתעלות עוד ועוד, הלך למדבר… וכך זיכך את עצמו עד אשר נתקדש גופו ועלה למדרגה יותר גדולה ממלאכי השרת.

ושם זכה להתגלות הנבואה הראשונה שלו, וכמו שנאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שם פסוק ב) –

שמונים שנות עבודה עצמית הסתיימו, והקב"ה שולח אותו להתעסק עם הציבור…

משה מגיע למצרים, פניו מבהיקות באור עצום, מלבו בוקעים קרני עוצמה, והטבע מתחיל לרקוד לקולו…

יראתו ופחדו של משה נפל על כל האומה המצרית (חוץ מפרעה),^[9] ועם ישראל עמדו בצד ולבם התמלא בהתרגשות, סוף סוף הרשעים הללו טועמים טעם של פחד…

והימים המשיכו לחלוף…

 

כחה של אמונה

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, בא – מאמר ה) אמר, וז"ל:

 

בפרשת בא, התורה מספרת שהקב"ה ציוה את עם ישראל לקחת שה ביום העשירי לחודש ניסן, להחזיקו בבית עד יום הארבעה עשר בניסן, לשוחטו ולהקריבו לקרבן פסח.

את דמו של הקרבן נצטוו לקבל בכלי ולתת ממנו על משקופי הפתח, כדי שכשהקב"ה יעבור בתוך מצרים ויכה את בכוריהם במכת בכורות, יראה את הדם שעל המשקוף ועל שתי המזוזת – "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב, כג).

ברור ופשוט שהקב"ה היה יכול לדעת היכן הוא ביתו של כל יהודי גם בלי סימן זה של הדם שעל המשקוף, ומה שציוה הקב"ה את עם ישראל לעשות כן זהו משום שבשעת יציאת מצרים היו עם ישראל ערומים וריקים מן המצוות, כמו שכתוב: "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז, ז), והיה הס"מ מקטרג בשמים על עם ישראל שאינם ראויים כלל לגאולה, ולכן נתן להם הקב"ה את מצות קרבן פסח וכל הכרוך בה, ובזכותה נגאלו ממצרים.

ומה שעמד להם לישראל במצוה זו יותר מכל, היא העובדה שהם צייתו לדבריו של משה רבינו בדייקנות נפלאה, וקיימו בדקדוק רב את כל אשר ציום על פי ה', כמו שכתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (שמות יב, כח), וכפי שמפרש רש"י (שם) שנכתב פסוק זה כדי להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן.

ומכיון שלעם ישראל היתה ענוה והכנעה בפני משה רבינו, לכן זכו לבטל ולשבור את כל הקטרוגים שקטרג עליהם הס"מ.^[10]

וכן אחר שכבר יצאו ישראל ממצרים ועמדו לפני ים סוף והמצרים רדפו אחריהם, נבקע הים לפני עם ישראל בזכות אמונתם התמימה במשה רבינו, כמו שכתוב: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שם יד, לא), ובזכות צייתנותם לדבריו במה שאמר להם להיכנס לתוך הים הסוער, הגם שטרם נבקע ונעשה ליבשה, כפי שציוהו ה' ואמר לו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שם פסוק טו), והלכו בתוך הים עד שהגיעו המים לחוטמם, זכו ונבקע הים ונעשה יבשה…

וזה לא נעצר בהתפעלות ובאמונה, אלא המשיך גם לרגש היראה…

 

הברקת הלב והנשמה

ביום החמישים ליציאה ממצרים זכו ישראל וקיבלו את התורה, וכעבור 04 יום נשברו הלוחות הראשונים, ועל עם ישראל נגזרה גזירת כליה…

ארבעים יממות התפלל משה לביטול הגזירה, ואז נצטוה לעלות ולהביא לוחות שניים… כעבור 04 יום (כל המהלך נמשך 021 יום) ירד משה עם הלוחות השניים.

כאשר ירד משה רבינו מהר סיני והלוחות השניים שבידו, קרנו פניו באור נורא, ועם ישראל יראו מלגשת אליו, וכמו שנאמר: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות לד, ל)?…

ובמדרש (שמות רבה, פרשה מז – אות ו) שאלו: מהיכן זכה משה לקירון פנים?…

והשיבו: הלוחות היו ארכן ו' טפחים ורחבן ו', והיה משה אוחז בטפחיים, והשכינה בטפחיים, וטפחיים באמצע, ומשם נטל משה קרני ההוד…

וביאר הגאון רבי יוסף יהודה ליב בלוך:^[11] חכמתו של האדם ניכרת מתוך זיו קלסתר פניו, כי החכמה הנמצאת בפנימיות נפשו של החכם, מתפרצת דרך כל מציאותו, ובברק אורה, היא מזהירה דרך פניו, ומאירה את כל מהותו.

וזו הסיבה שקרנו פני משה!

קרני ההוד, הם תולדה מאור החכמה הפנימית, שהיתה אצורה בנפשו של משה, שאין לה אומר ודברים, אלא מתפרצת ומזהירה דרך דמותו, ומאירה את פניו… ואור החכמה אצל משה רבינו גדל כל כך, עד שהתפרץ באור גדול בזוהר קרני הוד.

ומגלה לנו המדרש כיצד השיג משה רבינו את חכמתו:

התורה יש בה שלשה חלקים:

החלק הראשון – החכמה הנגלית לנו. וכל יהודי שיעסוק בתורה ברצינות יכול להשיג אותה.

החלק השני – חלק התורה שלא נמסר לאדם בידו. אינו יכול להשיגו על בוריו, ולשאת ולתת בו כמו בדבר הנמצא אצלו.

אי אפשר לתופסו בשכלו, אבל עם כל זה, ניתנה האפשרות להציץ בו, ולראותו מזהיר לפניו, ולהרגישו בנפשו כמרחוק.

החלק השלישי – הוא שער הבינה שאי אפשר לאדם, וְלוּ גם היותר נעלה וקדוש כמשה רבינו, להשיג אותו, כי הוא שורש התורה הקשור בידיעת הבורא ברוך הוא.

וזו כוונת המדרש, והיה משה אוחז בטפחיים – זה החלק הראשון, הנגלה.

והשכינה בטפחיים – זה החלק השלישי, הגנוז ונעלם.

וטפחיים באמצע – זה החלק האמצעי, שבו אפשר רק להציץ…

ומשם נטל משה קרני ההוד – משה רבינו אחר שעבר את החלק הראשון, בלימוד התורה, זכה להיכנס גם לחלק האמצעי… ואור התורה שהאיר בו מחלק התורה הזה, שאין לו שום מילים ואותיות, ואינו נתפס בדיבור ומחשבה, רק שהבריקה בלבו ונשמתו של משה אור חכמה עילאה זו, היא שהאירה בנפשו והזהירה על פניו בקרני הוד.

צורת החכמה שבלבו, שלזה כל ביטוי ולשון לא יספיקו, היא שהתפרצה דרך פניו בזוהר קרני הוד…^[12]

עם ישראל יראו לגשת אליו ('וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו'), ולכן לקח משה בד וכיסה את פניו, וכך נאמר: "וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות לד, לג)…

התפעלות, אמונה, ורגש יראה…

וברשותכם נסכם…

 

מעמדו של משה בעיני ישראל

השנתים הראשונות של המנהיגות היו שנים מלאות רז ופלא! באותן שנתים הצליח משה רבינו לעשות ארבעה דברים ששום מנהיג לא הצליח לעשות, לא בדורו, ולא בשום דור אחר!

א. לגאול עַם מידי המשעבדים שלו. עַם שהיה משוקע ברבדים הכי אפלים שבנפש: יאוש, חדלון, איבוד רצון ותקוה, שנאה עצמית, והרגשת אשמה תמידית!

ומשה רבינו הצליח לגאול את גופם, ואת נפשם, ולעורר בהם את החיים: לרצות, להתגעגע, לשאוף, ולראות את הטוב הקיים בהם – בעצמם!

ב. משה רבינו הצליח לתת להם גב ומשענת, סמיכה ותמיכה,^[13] בזמנים ובשעות הכי קשים: במדבר הלוהט, בלילה הקפוא, ובהתמודדויות מול ים סוער וחיות מדבר מאיימות.

ג. תוך 05 יום של עבודה, הוא הצליח להעלות אותם משפל המדרגה למעלת נביאים – עד שזכו במעמד הר סיני לראות אלקות פנים בפנים!^[14]

ד. לאחר שחטאו מסר נפשו עליהם כפשוטו ממש, עד שהצליח להמתיק את הגזירה, ולהמשיך – על ידי הקמת המשכן – שוב את השכינה לארץ!…

ומכיון שכן, מעמדו של משה בעיני ישראל היה מעמד איתן בלתי ניתן לערעור!

עד שבא והגיע קורח…

 

מעלתו של קורח

קורח היה אחד מהאנשים החשובים ביותר שהיו באותה תקופה!

א. היה לו יחוס גדול מאוד שהרי כל אבותיו צדיקים גמורים, וכמו שנאמר: "קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים־א ו, כב-כג).

ב. הוא היה חכם גדול ופיקח עצום, וכמו שהעידו חז"ל (במדבר רבה, פרשה יח – אות ח): קורח – פיקח היה.

ג. ובנוסף הוא היה עשיר גדול, שהרי הוא מצא אחד מהאוצרות שהטמין יוסף (ומהאוצר הזה התעשר קורח בעושר עצום ורב, והיה יותר עשיר מרוטשילד…).

והכי חשוב: לקורח היתה מעלה עצמית גדולה מאוד,^[15] קדושה גדולה ונוראה,^[16] ופרישות עצומה, וההוכחה לכך שהוא נבחר להיות מטועני הארון!…

מכל שבט לוי זכו רק ארבעה לויים לשאת את הארון!^[17]

אנו לא יודעים מי היו בני הקהתים שזכו בזכות הנוראה, הנפלאה והקדושה הזאת לשאת את ארון ברית ה', אבל שם אחד כן ידוע לנו, והוא – קורח בן יצהר.

וכך הובא במדרש (במדבר רבה, פרשה יח – אות ג): אמרו חכמים, חכם גדול היה קורח ומטועני הארון…

וגדולה מזו כתב רבי אברהם בן הרמב"ם, וז"ל:^[18] קורח, דתן ואבירם, אף על פי שלא הגיעו למעלת נדב ואביהוא בכל זאת גדולים היו וביחוד קורח, ולא כפי שיחשוב כל בעל מחשבות עז פנים. והלא אומרת התורה בפירוש על הנלוים אליהם: "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר טז, ב). והרי זו ראיה מספקת לגדולתו של קורח, שסברו כי ה' יתברך יִחֲדָהוּ לכהונה או לפחות שהוא ראוי לה… (עכ"ל).

קורח קיבל חלק גדול בעולם, חלק הקרוב מאוד לחלקו של משה רבינו, ואם הוא היה שמח בחלקו, מסתמא הוא היה המאושר באדם!

אך לא! למרות כל המעלות שהיו לו, קורח לא היה שמח בחלקו…

קורח רצה להמשיך ולהתקדם, ולהשיג עוד ועוד… קורח רצה גם הוא להשיג את מעלת הכהונה…

ומכיון שראה שתפקיד הכהונה כבר תפוס, הוא החליט לצאת למלחמה…

ולפני שנמשיך נעצור לרגע…

 

שורש ההצלחות והכשלונות – עין טובה

חייבים אנחנו לדעת, ששורש כל ההצלחות או שורש כל הכשלונות תלוי רק בנקודה אחת, בעין טובה.

עין טובה בעצמו, עין טובה בחברו, עין טובה בשאר בני אדם.

ולזה זוכה רק אדם ששמח בחלקו!

וזה לשון הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זיע"א:^[19]

עלינו להיות שמחים ומרוצים ממצבנו הרוחני, אכן אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך שחייב להיות מרוצה ושבע רצון מעצמו.

המרוצה ושמח בחלקו יכול להגיע לשלימות – ראשית העבודה המוטלת עלינו להיות שבעי רצון במצבנו ובמעמדנו הרוחניים. השמחה והעונג מגבירים רצון להוסיף ולעמול בתורה, ולכן יזכה לברכות הקב"ה.

כאשר האדם שבע רצון, אין לו מקום למדות רעות. כל המדות הרעות יסודם ומקורם בחוסר שביעות רצון. 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות פ"ד מכ"א) – מפני שסבור כי אין לו כלום, אזי מתפרצות מתוכו המדות הרעות.

כאשר מרגיש בקרבו חסרון ואי שקט נפשי, אין שביעות רצון אופפת אותו, וכדי להשקיט את ההתמרמרות בקרבו, מְנַוֵּט את מחשבותיו לשנאה ולקנאה וכדומה. ואף קנאת הסופרים בה שרוי, נהפכת לקנאה עמוקה.

כל המדות מקורן ברגשות אשמה ואי שביעות רצון, ואזי נדמה בעיניו שעל ידי השנאה והקנאה בזולתו ירגיע את נפשו המאוכזבת.

וחכמינו הקדמונים שהכירו את נפש האדם, וכל כחותיה טבעיה ונטיותה היו גלויים לעיניהם, חששו מכך, ולכן היו משתדלים לגרום לנפשם שתהיה שבעת רצון.

וזה הענין שהיו משננין לעצמם דברים (עיין ברכות יז. – מרגלא בפומייהו דרבנן וכו') כדי להביא עצמם להרגשות של סיפוק ושביעות רצון ושלא יתקנאו בחבריהם. כי רצו שתהיה שלימות במעשיהם, ולא יתערב בקרבם איזה הרהור דל של קנאה באיש העולם הזה, ויביאהו הרהור זה לאי שקט נפשי, שאחריתו לא תשוער, כמו שביארנו. ולכן עשו עצות ותחבולות בהתבוננות זו להגביר שמחה וצהלה בלבם.

יסוד זה מתגלה לנו בתחילתה של התורה. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן, לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו)? הנה קין חרה לו ולא היה שבע רצון ממצבו, ולכאורה הרי אי שביעות רצונו היתה מפאת דרישה לרוחניות, ואם כן, הרי זו מדרגה עליונה בהיותו שואף ומבקש להשיג מעלות רבות?!

ואף על פי כן ראינו שהקב"ה תובע אותו על כך ומורה לו שמצב זה של נפילת הפנים אינו הדרך הנכונה, ולהיפך, זו היתה תחילת נפילתו של קין, וסופו יוכיח – שנעשה לרוצח אחיו שהיא השפלות הגדולה ביותר…

ואם לא היה קין מתמרמר על מצבו, ומקבל הכל בשמחה, לא היה יורד ומגיע עד להיותו רוצח, כי זאת למדנו, שבכל מצב ומצב שנמצא בו האדם – חייב לקבלו בשמחה וברצון.

השלוה ושביעות הרצון היא עצה ותקנה טובה לאדם,^[20] ורק על ידה יוכל לזכות להצלחה!…

וכאן חייבים להתמקד…

 

ישנם דברים מעל הבחירה

עד עתה התבאר שבחלק הרוחני של האדם, אין לו להסתפק בחלקו אלא עליו לשאוף לעוד ועוד…

אך צריך לדעת שכל זה אמור דוקא בחלק הרוחני השייך לו. אבל בחלקים שלא שייכים לו, ואין לו בהם בחירה, אפילו השאיפה אסורה!

ונבאר את הדברים:

כאמור, כך ברא הקב"ה את עולמו, שיהיו הבדלי מעמדות בין אדם לחברו. וההבדלים הללו הם היוצרים את השוני בין אדם לחברו.

בכלליות, עם ישראל מחולקים לשלשה חלקים: כהנים, לויים וישראלים.

ובפרטיות, לכל יהודי ויהודי יש את השליחות המיוחדת לו – את חלקו הפרטי בעולמו של הקב"ה, ולפי השליחות הפרטית שלו הוא מקבל את הכלים הנצרכים לו.

אחד קיבל שליחות להיות ראש ישיבה, ולכן הוא קיבל כושר הסברה מופלא.

אחר קיבל שליחות להיות רופא, ולכן הוא קיבל חוש לזהות תסמיני מחלה, ואופן ההתמודדות.

וכן על זה הדרך, כל אחד ושליחותו, כל אחד ועבודתו.

לכל נשמה יש תיקון מיוחד. וכל זה אינו ביד בחירת האדם כלל וכלל, אלא גזירת ההשגחה העליונה שקובעת ומסבבת את הכל על פי חשבונות עמוקים מאוד מאוד מכבשונו של עולם…

ופשוט שלראש ישיבה לא שייך החלק של הרופא, וכן להיפך לרופא לא שייך החלק של הראש ישיבה.

והשאיפה מותרת רק בחלקו שלו, בלבד!

בחלק שלו, בחלק שנתן לו הקב"ה, צריך שיהיו לו שאיפות גדולות ועצומות, צריך שיהיה לו צמאון והשתוקקות, 'מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִי"ם'.

אך בחלקים שלא שייכים לו, בחלקים שהם מחוץ למסגרת בחירתו, אסור לו אפילו לרצות ולשאוף להגיע לשם!

וחייבים לשמוח בלב שלם, בחלק שנתן לו ה'. ואסור להתמרמר מדוע הקב"ה לא נתן לי גם חלק אחר!

וזו מדרגה גבוהה מאוד, להיות מרוצה בחלק שנתן לי הקב"ה!^[21]

וזה ביאור המילים: 'ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו' – למרות שמשה רבינו לא קיבל כהונה, הוא לא התמרמר, הוא הבין שכהונה היא מחוץ למסגרת בחירתו, והוא שמח בלב שלם עם החלק שנתן לו הקב"ה.

אך לעומתו, קורח לא קיבל את רצונו של הקב"ה, והחליט למרוד גם בה' יתברך – אפילו שהכהונה זה לא החלק שלי,^[22] אני אהיה כהן!

קורח לא היה שמח בחלקו, וזה זרק אותו מהפנימיות אל החיצוניות… והוא החליט לגייס לוחמים…

 

איך אפשר לגייס?!

המחשבות החלו לרוץ במוחו של קורח:

אני רוצה לגייס לוחמים, אך מאיפה אשיג לוחמים? אין לי אפילו את האומץ לגשת לגדולי ישראל ולהציע להם למרוד במשה.

בוודאי – המשיכו המחשבות לרוץ – אם אציע להם את ההצעה הזו, הם יערפו את ראשי, ואפילו לא יעשו לי השכבה…^[23]

אך מה אעשה? אני מוכרח להיות כהן! והוא החליט להזמין אותם לסעודה.

מאתים וחמישים תלמידי חכמים גדולים ועצומים הוזמנו לסעודה… והם התיישבו ואכלו…

היחיד שלא אכל היה קורח, הוא פשוט ישב והסתכל בהם… ומרגע לרגע הלך רגש הזלזול והתגבר…

מי הם בכלל? מהם אני מתבייש?! הרי הם כלום, אפס אפסים! אני יותר חשוב מכולם, ואם כן, בוודאי הם ישמעו לי!

וזה לשון רש"י (סנהדרין נב: ד"ה למה תלמיד): 'ועל שם שפיתם אותו רשע (קורח) כשנהנו מממונו, הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת ולמרוד בהקדוש ברוך הוא'.

קורח עשה להם סעודה וכשהם אכלו 'הקלו בעיניו' – והוא ניגש אליהם והחתים אותם על טופס הצטרפות למפלגה…^[24]

ואם אתם רוצים לדעת באיזו עוצמה הם הוקלו בעיניו, המשיכו וקראו…

 

איך אפשר להאמין?!

קורח לקח מטפחת והתחיל לנגב את דמעותיו שנזלו מעיניו כנהר שוטף…

קורח מה קרה לך?

והוא נאנח אנחה עמוקה והחל לספר: בשכונתי מתגוררת אלמנה מסכנה, דלה וחסרת כל…

שדה היה לה לאלמנה שממנו היתה מתפרנסת היא ושתי בנותיה, ובקושי הוציאה מחייתה מן השדה. והנה באה אלמנה עלובה זו לחרוש, אמר לה משה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י). באה לזרוע – אמר לה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט, יט). באה לקצור ולעשות ערימה – אמר לה: הניחי לקט, שכחה ופאה. באה לעשות גורן – אמר לה: הפרישי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני לכהנים. הצדיקה עליה עלובה זו את הדין ועשתה ככל אשר הורה לה משה. לאחר שהפרישה את כל המתנות כדת וכדין, נוכחה לדעת שלא נשתייר לה מכל עמלה אפילו כדי להחיות נפשה ונפשות בנותיה. לפיכך עמדה ומכרה את השדה וקנתה בדמיו שתי כבשות כדי ללבוש מגיזותיהן, לשתות חלבן וליהנות מפירותיהן, ולהחיות נפשה ונפש נערותיה.

כיון שהמליטו הכבשות, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקדוש ברוך הוא: כל הבכור אשר יִוָּלֵד, לכהן תתננו. הצדיקה עליה אותה עלובה את הדין ונתנה לו את הבכורות. הגיע זמן גזיזה, בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז. שכך אמר הקדוש ברוך הוא: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים יח, ד). כיון ששמעה כך, אמרה האשה בלבה: אין בי כח לעמוד בפני האיש הזה, מוטב אשחט את כבשותי ואהנה מבשרן.

אך גם בזאת לא הועילה מאומה. לפי שלאחר השחיטה חזר אהרן ובא אליה באומרו: תני לי את הזרוע, הלחיים והקיבה. כאן פקעה סבלנותה של אותה עלובה, והיתה ממררת בבכי ואומרת: אפילו לאחר ששחטתין לא ניצלתי מידו של זה, אם כן, יהיו הקדש לשמים. אמרה: הרי הן עלי חרם! אמר לה אהרן: אם כן, הרי הן כולן שלי. שכן אמר לי הקדוש ברוך הוא: "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח, יד). נטלן והלך לו והניחה בוכה עם שתי בנותיה.

סיים קורח את סיפורו, פנה אל העם ואמר: אפשר שציוה הקדוש ברוך הוא מצוות משונות אלו? אין זאת אלא כי בדאן משה מלבו ותלה אותן בקדוש ברוך הוא.

וכל העם אשר שמעו את דברי קורח הנוראים נשתכנעו בצדקתו ונשתלהבו מאוד נגד משה ואהרן. ומשבאו לכלל כעס, נתערערה דעתם וביקשו לסקול את משה ואת אהרן באבנים…

 

הם כלום! אפס אפסים…

סיפור מזעזע, אין מה לומר!

בדרך אגב, במדבר לא היה לאף אחד שדה. אף אחד לא חרש ולא זרע… וחוץ מזה במדבר לא היו עניים, שהרי בכל יום היה יורד מן ואתו היו יורדים יהלומים…

אך אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם, אהרן גזל אלמנה עניה…

נו, באמת!

איך עם ישראל האמינו לו, זו תעלומה! אך איך קורח הֵעֵז לספר סיפור כזה, מה הוא לא פחד שיערפו לו את הראש!

והתשובה: הוא לא פחד כלל!

מכיון שהם הוקלו בעיניו לא היה לו שום בעיה לשקר להם בפרצוף!

וזה לשונו של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – מכתב יט): היום עלה בלבי דבר חדש ונפלא. כתב הרמב"ן על "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (בראשית כה, לד), כי האכזריות תולדת הביזוי.

וידוע דאין חיה דורסת אדם אם לא תראה אותו כבהמה. ואלה שהשתמשו בעבדים חשבום לברואים שפלים. נמצא דאי אפשר להתאכזר קודם שיבטלו בלבו. כן אי אפשר לרמות ולשקר אם לא שבלבו יבטל את חברו. כשמבטלו בלבו וחושב אותו כאינו במציאות כלל אז יוכל להשפיע לו מה שאינו במציאות. וזהו איך שהשקר היא תולדת הגאוה, וכשמתגאה כבר מתחילים כל שקריו.

המתאחד עם חבריו בחינת אהבה אמיתית לא יוכל לרמותם. אין גוזל אלא כשחושב שחברו עצמו לא כלום הוא וממילא גם בעלותו לא כלום. ובדרך זה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ' – כלל שכל גופי תורה תלויים בו. הפירוד והשקר היינו הך, דבפירוד מבסס לעצמו ומבטל לחברו (דזה תוכנו של הפירוד) והיינו שסובר שמציאות חברו – שקר הוא. וממילא כופר אפילו בהקב"ה ח"ו, מכיון שבתוך עומק לבבו רואה אך את עצמו ותו לא. הכרת אמיתת מציאותו יתברך תלוי בביטול היש של עצמו, כי אז אינו נפרד אלא דבק בו יתברך ולא ישקר בו…^[25]

 

מה זה קשור אלי?

קורח הצליח לסחוב עמו את כל מאמיניו לגיהנם, ומסתמא שבשמים תבעו אותו גם על זה.

אך כשהוא הגיע לשם, התברר לו שתובעים אותו, שבגללו הצטרפו דתן ואבירם למחלוקת.

קורח שמע את זה, ומיד הגיש ערעור!

דתן ואבירם? בגללי?!^[26]

וכי אני גרמתי לדתן ואבירם להצטרף למחלוקת נגד משה? וכי אתם לא מודעים לשנאה התהומית שלהם למשה?

משה רבינו הציל את דתן מידיו של המצרי שרצה להורגו, ודתן היה זה שהלשין על משה רבינו ורצה למוסרו ביד פרעה להמיתו…

דתן ואבירם היו אלו שהשאירו מהמן שירד מן השמים, למרות אזהרותיו של משה לבל ישאירו ממנו ליום המחרת.

דתן ואבירם היו אלו שפיזרו מן ביום השבת כדי להוכיח לבני ישראל כי המן יורד גם בשבת, למרות שמשה אמר שביום זה הוא לא ירד.

הכתוב אומר: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" (שמות יד, ג). מי הם אותם 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אליהם דיבר פרעה, והלא בני ישראל, כולם, כבר יצאו ממצרים? התרגום יונתן (שם) אומר שהיו אלה דתן ואבירם שבחרו להשאר במצרים…

אחרי מכת בכורות, בה בשעה שקדחת אוחזת בפרעה והוא שולח את בני ישראל מארצו – דתן ואבירם נשארים במצרים! לדידם אין את יציאת מצרים! כולם הולכים, והם נשארים!

ואם כן – טען קורח – למה אתם אומרים שהם הצטרפו למחלוקת בגללי…

ובשמים השיבו לו כך: נכון שבתוך לבם של דתן ואבירם בערה השנאה למשה, אך השנאה היתה כבושה, והיא לא היתה אמורה להתפרץ.

אך בגללך, בגלל שפתחת במרד, פרצה השנאה והתגלתה… אך אם לא היית חולק, לא היתה להם שום שייכות למחלוקת…

ומכיון שבגללך הם הצטרפו למחלוקת – תשלם!

ונסכם את המסר:

אדם הרוצה להצליח בפרוייקט של 'העמדת משפחה' צריך להשתדל לגדל את ילדיו בסביבות אנשים רוחניים שיש בקרבם אהבת ה' ואהבת תורה וישראל.

אסור לגדל את הילדים בסביבה ריקנית – קמים בבוקר, מדברים על כדורגל. נפגשים בצהרים, מדברים על מכוניות. ולפני השינה, מתכננים מה יאכלו מחר. ילד שגדל באוירה (אויר רע) כזאת מה יכול לספוג אל קרבו, כבר מילדות הוא חושב אם מה שצריך להשיג בחיים זה רק 'הנאות' אני יחפש דברים יותר 'מסעירים'.^[27]

אבל אם הסביבה טובה וחיים בתובנה שסיבת קיומנו בעולם הזה, היא לעבוד את הקב"ה – אז קמים בבוקר רצים למקוה, והולכים לבית מדרש מניחים תפילין ומתפללים שחרית מתוך להט ודביקות, מתוך אמונה אמיתית שה' עומד ורואה ושומע אותי, ואחר כך ממשיכים לחיות את היום עם השולחן ערוך, במשא ומתן באמונה וקביעת עתים לתורה. ולפני השינה הולכים לישון כמו יהודים עם קריאת שמע וקיבול עול מלכות שמים. אזי חשים את הרגשת העונג האלקי, וילדים שגדלים בסביבה כזאת יגדלו מאושרים עם אמונה ותכלית.

 

[1] בפרשת עקב נאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶי"ךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י).

וביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, עקב – מאמר ה), וז"ל:

הנה פשוטו של מקרא הוא, שנצטוינו לברך ברכת המזון אחר אכילת פת.

ויש לדעת כי מלבד פשוטו של המקרא, המדבר על אכילת מזון גשמי, יש לרמוז בזה על לימוד התורה שגם הוא נמשל לאכילת מזון, כמו שנאמר: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט, ה), וכן אמר דוד המלך: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט), ומפרש האור החיים הקדוש (ויקרא יח, ב): לרוב חשק עבודת הקודש, עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאילו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי.

ועל כך אומרת התורה: 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ', והיינו שלא תסתפק בלימוד מועט רק כדי 'לצאת ידי חובה', אלא תוסיף להקדיש עוד ועוד עתים ללימוד התורה כדי שיהיה בהם שיעור להשביע את נפשך, בבחינת: 'אכילה שיש בה כדי שביעה'.

בכלל, יש לדעת, שאף על פי שבענייני גשמיות טוב להסתפק במועט ולהיות בבחינת: 'השמח בחלקו' (אבות פ"ד מ"א), בענייני רוחניות ההיפך הוא הנכון, וצריך תמיד לרצות להוסיף עוד ועוד בעבודת ה', ולא להסתפק במה שהשיג עד כה.

וכך פירשו את מה שאנו אומרים בתפילת 'עלינו לשבח' – 'בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת', והיינו שבעניינים גשמיים ('וְעַל הָאָרֶץ'), תמיד תסתכל על אלו שתחתיך ('מִתָּחַת') ויש להם פחות ממך, ובזה תתנחם ותשמח בחלקך ולא תבקש עוד.

אולם בעניינים רוחניים ('בַּשָּׁמַיִם'), תמיד תסתכל על אלו שמעליך ('מִמַּעַל') והשיגו הרבה יותר ממך בתורה ובמדרגות הקדושה, ותשאף להתקרב למדרגתם, ואל תסתפק במועט.

[2] כך איתא להדיא בשמות רבה (פרשה א – אות כח).

[3] וזה לשון המדרש (אבות דרבי נתן פ"כ מ"א):

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (שמות ב, יב), מה תלמוד לומר: 'כִּי אֵין אִישׁ'? מלמד שהושיב לו משה סנהדראות של מלאכי השרת ואמר להם אהרוג את זה? אמרו לו הרוג! וכי בחרב הרגו, והלא במאמר הרגו?… מלמד שהרגו בשם…

ובענין זה נספר:

קבוצת יהודים עמדה ברחבת העיר ודנה בלהט בחדשות המסעירות. 'בודאנוב? מי האמין שכך יעלה בגורלם של יהודי בודאנוב'…

במשך שנים נהנו יהודי בודאנוב, עיירה קטנה בגליציה, מאיכות חיים שהפכה לסמל ודוגמא. במחוז טרנופול וגלילותיו (אליו משתייכת העיר בודאנוב), כשרצו להמחיש אדם שחי את חייו בשלוה תחת גפנו ותחת תאנתו, בעיקר גפנו, ללא דאגות פרנסה, היו אומרים פשוט 'כמו יהודי מבודאנוב',

למה? מה היה סוד שַׁלְוָתָם של יהודי בודאנוב?

בעיר הזו לא היתה תחרות, ולכולם היתה פרנסה ובשפע. הא כיצד? כל הקהילה היהודית התפרנסה מעסק אחד משותף, מבשלת יי"ש שנשכרה מהמושל המקומי, גוי קשיש חשוך ילדים, שהשכיר את מבשלת היי"ש שלו ליהודי העיר בסכום זעום, ואלו הפכו אותה למכרה זהב שכלכל משפחות יהודיות לרוב.

חלק מיהודי העיר יִבְּאוּ את חומרי הגלם, אחרים היו אחראים על שריפת היי"ש והייצור בפועל, קבוצה אחרת עסקה במכירת היי"ש, קבוצה אחרת בשיווק והפצה בעיירות הסמוכות. הם היו מרוצים, המושל היה מרוצה, כך התנהלה שגרת חייהם על מי מנוחות, או אם תרצו על יין מנוחות.

ביום סגריר אחד מת המושל הזקן מבלי להותיר אחריו יורשים, למעט ערימת חובות רצינית. הרשויות, כפי שנהוג היה במקרה כזה, הציעו את תפקיד ראשות העיר לכל המרבה במחיר, כדי לכסות את חובותיו של ראש העיר הקודם. בווינא, בירת הקיסרות האוסטרו הונגרית נערך מכרז רב משתתפים, בסופו נמכרה העיירה בודאנוב לידיו של איש עסקים פרוסי לא מוכר.

שמו של המושל החדש שהוצנח מלמעלה, לא אמר כלום לתושבי בודאנוב. הם יכלו רק לקוות שהוא ילך בעקבות קודמו וימשיך להשכיר להם את המבשלת במחיר נוח, והכל ימשיך כפי שהיה.

אך כגודל התקוה כך גודל האכזבה.

כמה ימים אחרי המכרז הופרה השלוה בעיירה, כרכרה מפוארת נצפתה שועטת ברחובות ונעצרה ליד מבשלת היי"ש. גוי סמוק פנים לבוש מחלצות ירד ממנה בפסיעות מהירות, נכנס לאולם הייצור והחל להסתובב כאחוז תזזית בין היהודים העמלים על ייצור היי"ש כשפניו הולכות ומאדימות מרגע לרגע.

הוא טיפס על חבית מזדמנת, היסה את העובדים והכריז בקול ניחר: 'אני אנטוניו גריגורסקי, ראש העיר החדש. מהיום המבשלה הזו שייכת לי, ואני שולל מכם ברגע זה את הרשיון לייצור יי"ש. צאו מהמקום ברגע זה'.

אנטוניו התגלה כראש עיר שלא רק מדבר אלא גם עושה. הוא ניגש לכמה חביות מלאות יי"ש והטיח אותן בכח ארצה, בִּן רגע הלכו לאיבוד מאות ליטרים של נוזל יקר. העובדים היהודים נוכחו ברצינות כוונותיו ויצאו בראשים מורכנים, כשמשרתיו נועלים אחריהם את המקום על מנעול ובריח.

במקביל, עוד באותו יום פורסמה בבודאנוב הוראתו של ראש העיר האוסרת על התושבים לרכוש יי"ש מהיצרנים היהודים.

בודאנוב הרגועה והשלוה היתה כמרקחה. מאות משפחות יהודיות איבדו את מטה לחמן היחידי. אנשים שהיו מבוססים עד לא מכבר, החלו לגלות סימני מצוקה. באחד הימים התארגנה משלחת שיצאה לעיר פרמישלאן, בה התגורר בימים ההם הצדיק הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א, לבקש רחמים על בני העיר.

'העיר בודאנוב אינה מצויה בגליל שלי' – השיב להם רבי מאיר – 'לכו אל הרב מבוטשאטש, הגאון הקדוש רבי אברהם דוד, בעל ה'דעת קדושים', המתגורר בקרבתכם, בקשו ממנו שיפעל לכם את הישועה'…

הם יצאו לבוטשאטש, אלא שגם כאן טפחה בפניהם האכזבה. 'אינני יודע כיצד אוכל לסייע לכם' – השיב להם הרב מבוטשאטש בכנות – 'אין לי שום דרך לסלק מכם את צרת ראש העיר'…

בלי להתעצל קמו בני המשלחת חזרו ישירות לפרמישלאן ומסרו את תגובתו. אך תשובתו של רבי מאיר לא השתנתה כמלוא נימה, 'העיירה שלכם מצויה בתחום ממלכתו של הרב מבוטשאטש' – חזר הצדיק על מילותיו המדוייקות – 'אני לא אוכל להתערב בעניינים השייכים לתחומו'.

בלב כבד שבה המשלחת לעיירה, כשבשורות לא מרנינות בפיה. אחרי כמה ימים נמלכו בדעתם ויצאו שוב פרמישלאנה, שמא בכל זאת ישנה הצדיק את דעתו. אלא שהפעם הם כבר עברו את הגבול, ותשובתו של הצדיק היתה תקיפה עוד יותר. המצב בבודאנוב נותר ללא שינוי, מבשלת היי"ש נעולה על מסגר ובריח, וברחובות העיירה החלו להיראות יותר ויותר יהודים המציעים למכירה את חפציהם, כדי להשיג אוכל לפי משפחותיהם…

כיון שהגיעו מים עד נפש, החליטו יהודי בודאנוב לנקוט בצעד יוצא דופן.

הקהילה היהודית העמידה בחזית בית הכנסת המקומי שתי כרכרות, מדי יום בשעת בוקר יצאו עשרה מתנדבים מבודאנוב לבוטשאטש, שם קיימו כעין 'משמרות' יומיות מול ביתו של הגאון הצדיק רבי אברהם דוד, כדי להזכיר בפניו את מצבם הקשה בכל עת ובכל שעה, עד שיפעל עבורם את הישועה.

משנוכח הרב בעקשנותם יצא מחדרו ואמר להם: 'יהודים יקרים, דעו לכם שאני לא אוכל לעשות מאומה לראש העיר שלכם, רק אם אדע את שמו המלא שניתן לו בילדותו, ואת שם אמו. כל עוד לא אדע זאת הרי שמבטלים הינכם אותי מתורה ותפילה ללא תועלת, וירא אני שתתנו את הדין על כך'.

דבריו של הרב מבוטשאטש הבהירו לאנשי ה'משמרות' כי הם מכלים את זמנם לריק. אם כל ישועתם תלויה במציאת שם אמו של ראש העיר, הרי שכבר נגזרה גזירה. בימים ההם לא התנהלו רישומים מסודרים של כל תושב ושם הוריו, מה גם שראש העיר הזה נולד בארץ רחוקה, בפרוסיה, כך שהסיכוי למצוא את 'שם העריסה' שלו, ושם אמו, שאף לאפס.

שנה נוספת חלפה והעמיקה עוד יותר את דלותם של יהודי בודאנוב, והישועה טרם נראית באופק.

אותו לילה התחוללה סופת חורף אמיתית. קור אימים שרר בחוץ, גשם ושלג ירדו חליפות, והרוח שרקה וְיִלְּלָה כמקהלת תנים.

דפיקות נשמעו בדלת ביתו של ר' קלמן, אחד מיהודי בודאנוב. בתחילה סבור היה שזו הרוח שנוקשת בגג הבית, וכי איזה אדם שפוי יצא מביתו בלילה כזה… ברם הנקישות התגברו וקיבלו קצב אנושי, הוא ניגש לפתח והופתע לגלות גויה קשישה קפואה מקור, כששיניה נוקשות ברעד.

'אפשר אולי להתארח אצלכם הלילה?' שאלה.

לאחר שלגמה משקה חם, חזרה הקשישה לעצמה וסיפרה מה אירע לה:

ביקרתי היום בעיר טרנופול הסמוכה, שם גנבו לי לרוע מזלי את מעילי וכל כספי. אם לא די בכך העגלון עמו נסעתי טעה והוביל אותי לכאן, במקום להסיע אותי לביתי, כך הגעתי לעיר שלכם חסרת כל. אך אל דאגה, הוסיפה הזקנה, לא אכביד עליכם יותר מדאי, מחר עם שחר אצא לטירתו של ראש העיר שלכם שישמח לארח אותי.

'ראש העיר?' – התפלא ר' קלמן – 'מה לך ולראש העיר?'

'זהו סיפור ארוך' – השיבה הקשישה ולא הסתירה את גאוותה – 'אני הייתי האומנת של ראש העיר שלכם בילדותו, אני זו שלימדתי אותו לעמוד וללכת, לגרגר הברות ולשיר שירי לכת'.

'תוכלי לומר זאת שוב?' – שאל ר' קלמן, רק כדי לוודא שהוא שומע נכון.

כן, כן, אני הייתי האומנת של ראש העיר שלכם, אנטוניו גריגורסקי, אני זו שגידלתי אותו.

'את יודעת אולי מה היה שמו בילדותו, ומה היה שם אמו?'

'אתה מנסה ללעוג לי?' – נעלבה הזקנה – 'בוודאי שאני יודעת מה היה שמו ושם אמו, אני הייתי חלק מהמשפחה שלהם באותם ימים'.

בידים רוטטות שלף ר' קלמן נייר וקולמוס, ורשם את השמות הגויים המלאים ששמע מהאורחת המסתורית. עוד באותו לילה קפוא יצאה משלחת דחופה לבוטשאטש, כשהשכים הרב מבוטשאטש לעבודת הבורא, בתחילת אשמורת שלישית, כבר ציפתה ליד חדרו משלחת עירנית להפליא.

'רבי, יש לנו חדשות טובות, יש לנו את השם המלא של ראש העיר' – בישרו לו בהתרגשות. הרב מבוטשאטש הביט בפיתקא עמוקות, רבע שעה תמימה אחז אותה בידו ובחן את הכתוב בה, לאחר מכן קרע אותה לגזרים ופנה אל היהודים חזרו הביתה לשלום, אני מקוה שעוד היום תהיה לכם הישועה'.

בשעת צהרים יצא ראש העיר, מר גריגורסקי, לטיולו היומי. 'היום ברצוגי לטייל על גדות ה'זומפף' הורה ראש העיר לעגלונו. זה האחרון הגניב לעברו מבט תָּמֵהַּ, אך המשיך לנסוע ללא שאלות.

בשולי העיירה בודאנוב השתרע שטח מרעה ירוק, 'זומפף' בלשון בני המקום, שנראה היה, במבט ראשון, כאיזור פסטורלי יפהפה, אך לאמיתו של דבר טמן בחובו סכנת מוות. מתחת לעשבים הירוקים הסתתרה בִּצָּה טובענית מהסוג המסוכן ביותר, כזו שבולעת לקרבה את כל מי שמזדמן לקרבתה. אפילו הבהמות המקומיות ידעו להרחיק את רגליהם מהאיזור הזה.

ואל הַבִּצָּה הזו הורה מר גריגורסקי לנסוע. כשהתקרבה הכרכרה פרצה פתאום רוח עזה שהפכה את הכרכרה על יושביה לתוך הַבִּצָּה. העגלון והמשרתים הצליחו איך שהוא להיחלץ בעור שיניהם מהבוץ, אך ראש העיר בעצמו לא מיהר לצאת החוצה, נראה היה שהוא דוקא נהנה לבוסס בעיסת הבוץ הטובענית.

חיוך עִוְעִים נמסך פתאום על פניו, שלוה לא טבעית ירדה עליו, דעתו נטרפה עליו לחלוטין… במקום לנסות להיחלץ בכל כחו, הוא העדיף להשאר במקומו ולשקוע מטה. אט אט הלכה דמותו ונעלמה בעומק הַבִּצָּה, עד שלא נראתה יותר. ויהודי בודאנוב, אחרי שנה של סבל נורא, יכלו לנשום סוף סוף לרווחה…

'ילמדנו רבינו' – העזו יהודי בודאנוב לשאול את הצדיק מבוטשאטש כשהגיעו להודות על הנס המופלא – 'מה היה כאן? מדוע התעכבה הישועה זמן כה רב, למה לא ניתן היה להכרית את הרשע הזה עד עכשיו?'

'הרשע הזה היה שקוע בעומק הטומאה, בקושי רב הצלחתי לחפש ולמצוא אותו' – השיב להם…

הרב מבוטשאטש השתתק לרגע, ואחר הוסיף ואמר להם:

'אני והרבי מפרמישלאן, רבי מאיר, שנינו למדנו אצל הרבי הקדוש רבי משה לייב מסאסוב. באחד הימים, בעודנו מסתופפים בצילו, ביקש הצדיק ללמדנו כיצד לכוין את השם בו הרג משה רבינו את המצרי, השם שעל ידו ניתן לגרום למיתתו של כל גוי שונא ישראל, אבל, הקדים ואמר, לשם כך עליכם להתכונן בקדושה וטהרה עצומה. אני פחדתי ויצאתי החוצה, ואילו רבי מאיר נותר בפנים'.

'ולכן' – הפטיר הרב מבוטשאטש בענוותנותו – 'הוא יודע (להעביר מהעולם גויים בכחו של אותו שם קדוש) ואני לא יודע… ולכן הוצרכתי להשתמש בדרך אחרת, דרך שבה חייבים לדעת את השם'… (מרגניתא דבי רבנן – עמוד קצה, והבאנו את הסיפור כפי שסיפר הגאון רבי שמעון טיקוצקי שליט"א).

[4] הובא בילקוט הראובני (פרשת שמות – ד"ה וילך העברי).

[5] וזה לשון רש"י (שמות ב, יא):

'מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי' – מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום.

[6] כך כתוב בילקוט ראובני (שם). אבל קשה, שבפסוק כתוב שדתן ואבירם היו אחים, כמו שנאמר: "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט), ואולי צריך לומר שברחה לאח בעלה.

[7] כתב בספר מדבר קדש (שם), השם הכי ארוך הידוע לנו היום הוא שם ע"ב, והיינו שהוא מורכב מע"ב שמות שכל אחד הוא בן שלש אותיות. והשם בעל הגימטריא הקטנה ביותר (בשם ע"ב) הוא שם 'האא', והשם בעל הגימטריא הגדולה ביותר (בשם ע"ב) הוא שם 'תרי'. ודתן ואבירם הזכירו את שני השמות. 'הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר' – ר"ת שם 'האא', 'כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי' – ס"ת תר"י (מכיון שבמילים 'אֶת־הַמִּצְרִי' יש מקף ביניהן נחשבות מילה אחת), ועל ידי זה הסתירו עצמם אפילו ממשה שלא יוכל לעשות להם כלום.

[8] המספיק לעובדי ה' (פרק ההתבודדות).

[9] וכמו שנאמר: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שמות י, ז).

[10] וסימן לדבר ששמו המלא של הס"מ (סמא"ל) עולה בגימטריא 'ענוה', וכן הפסוק: "ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א), מופיע בתהלים בפרק קלא, כמספר 'ענוה' – להורות שיש במדת הענוה וההכנעה בפני החכמים כח עצום להכניע את הס"מ ולבטל ולשבר את כל קטרוגיו.

[11] בספרו שיעורי דעת (חלק ב – עמוד קמא, מהדורא חדשה).

[12] וכך כתב בספר עקידת יצחק (שער נד) להגה"ק רבי יצחק עראמה זיע"א:

וענין קירון הפנים, הוא זיו עליון וזוהר אלה"י המושפע על האיש אשר מילא אותו רוח אלהי"ם בחכמה ובתבונה ודעת, כמו שאמר החכם: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א). וכל שכן מי שזכה לראות פני עליון לדבר בו פנים אל פנים, שיהיה הזוהר נפלא מאוד, כמו שאמרו (בבא בתרא עה.): 'פני משה כפני חמה'…

ולכן שם משה על פניו מַסְוֶה.

[13] כסף, הוא ביטוי גשמי של צדקה, אבל יש צדקה הגדולה מהצדקה שמתבטאת בצורות שונות: לפעמים היא מתבטאת בחיוך של עידוד, פעמים מתיישבים סתם ככה ליד יהודי ומרחיבים את לבו, וכדומה. מצות צדקה אינה דוקא ביד אלא בלב ובפה ושאר אברים שהם תמיד יכולים להרבות בצדקה.

בזה היה הגה"צ הרב שלום שבדרון זיע"א מיחידי הדור – כשבאמתחתו היתה הגשמיות (כסף) נתן את הכל, וכשהגשמיות נגמרה נתן את הרוחניות את רוחו ונפשו. את ה'מתיקות' הידועה של רבי שלום. את מבע פניו. את חיוכו. את עיניו השופעות טוב.

תמיד נמצא בכיסו של רבי שלום חיוך של צדקה, בעיניו עמדה בקביעות מצות הצדקה:

מבטו האבהי הסתכלותו האימהית, ידידותו ואהבתו לכל מי שרק התקרב לקראתו… כך הוא חילק צדקה בכל עת.

מי שנקלע למחיצתו של רבי שלום התמלא על גדותיו בצדקה של קורת רוח ומנוחת נפש מרנינה.

כל פעולותיו בצדקה ובחסד היו מתוקים מדבש:

כשנכנס לשמח חתן היה רוקד בכזו מתיקות, הך, כשהתיישב לנחם אבלים היה בוכה עמהם יחד בבכי מנחם, הוא הראה לאבלים איך הוא כואב את כאבם. הוא התייחד יחד עם האבלים והחל לבכות, ואז כולם, כל האבלים, מיררו בבכי אחריו וכשהבכיות שקטו ונגמרו, חשו כולם תחושת הקלה וניחומים.

כך חילק ר' שלום צדקה, את כל ממונו, לבו ורגשותיו. לאחרים.

ה'נושא בעול עם חברו' היה מלא חיוּת בטרקלינו. באחת הדרשות הוא חייך על ה'נושא בעול' הרחובי, החיצוני. כך אמר:

שוק 'מחנה יהודה' דחוס באנשים. רבי יהודי פוגש בשכנו מהבנין ממול.

מה נשמע? הוא שואל.

תודה, תודה – משיב השכן – ברוך ה'! תודה!

ושניהם… ממשיכים בבחירת מלפפונים.

מטריד אותו מה שלום שכנו? הוא מעוניין לדעת אם מציק לו משהו – לאותו שכן? האם באמת מעניין אותו מה נשמע?

לא! הניף רבי שלום את שתי ידיו וזרקם כלפי הציבור בביטול: לא מיניה ולא מקצתיה, אלו דרכי נימוס חיצוניים בעלמא.

אך רבותינו לימדונו, סִלְסֵל רבי שלום: חז"ל (אבות פ"ו מ"ו) הורו לנו להיות 'נושא בעול עם חברו' לחשוב עליו באמת… (קול חוצב – עמוד 942, לגאון הרב יעקב אריה אריאל שליט"א).

[14] וזה לשון המקובל האלקי רבי אברהם אבולעפיה זיע"א (חיי העולם הבא – עמוד נח):

'כמו שלמדת מתורת ה' שהחכים משה את עם ה' בשלשה חדשים עד שעלו כולם למדרגת הנבואה או למדרגה הקרובה לה, כל אחד כפי מעלת עצמו בשומעו עשרת הדברים'…

[15] וכל מעשיו היו לשם שמים, דהנה מובא בגמרא (בבא בתרא עד.) שפעם אחת הלך רבה בר בר חנה בדרך ופגש סוחר ישמעאלי, והסוחר אמר לו: 'תא אחוי לך בלועי דקורח' – בוא ואראה לך את המקום שנבלעו בו קורח ועדתו. רבה בר בר חנה הסכים והסוחר לקח אותו למדבר והראה לו את המקום.

והמקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי (ניצוצי שמשון – פרשת קורח ד"ה 'ותפתח הארץ', מהדורה חדשה), פירש כך: הסוחר אמר לרבה בר בר חנה, בוא ואראה לך 'בלועי דקורח' – אני רוצה להראות לך את פנימיותם, מה בלוע בעצמותו של קורח. ואם נכתוב את האותיות 'קֹרַ"ח' במילויין: ק – קו"ף, ר – רי"ש, ח – חי"ת, האותיות האמצעיות הם וי"י – שהם בגימטריא שם הוי"ה, ובא ללמדו שמעשיו היו לשם שמים.

[16] כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (פרי צדיק, פרשת קורח – אות ח), וז"ל: קורח היה בבחינת צדיק ומרכבה למדת צדיק יסוד עולם שמשפיע לכנסת ישראל.

[17] ארון הברית היה "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כה, י), ומשני צידי רוחבו של הארון היו שני בדים (מוטות) – "לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם" (שם פסוק יד).

ונמצא שבין הבדים היה רוחב של שתי אמות וחצי (שהרי כל אורכו של הארון הפסיק בין הבדים)

ואמרו בגמרא הקדושה (מנחות צח:) שארבעה לויים היו נושאים את הארון, בצורה כזאת: בכל אחד משני צדדי הארון הלכו שני אנשים בין הבדים, אחד מהם היה נושא את הבד הימני של הארון על כתיפו הימנית, והשני היה נושא את הבד השמאלי על כתיפו השמאלית.

והגמרא למדה זאת מהפסוק: "וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ" (במדבר י, כא) – שארבעה אנשים נשאו את 'הַמִּקְדָּשׁ', דהיינו את הכלי המקודש ביותר, שזה הארון.

[18] המספיק לעובדי השם (פרק על מדת הענוה).

[19] במחיצתם של גדולי התורה (חלק ב – עמוד 774).

[20] ישנו כלל בעולם המכירות, כדי לשמור על לקוח קבוע, צריך תמיד לחזק אצלו את נקודת הבחירה.

אדם אוהב להרגיש חכם, ושהבחירות שלו מוצלחות, וכל השקעה שלו נעשית במקום הנכון.

לכן חֶבְרָה חכמה, תדאג תמיד להראות ללקוח שלה, כמה היא מוצלחת, וכמה היא טובה יותר מֵחֲבָרוֹת אחרות, ולכן הבחירה שלך בַּחֶבְרָה שלנו, היא בחירה חכמה, וכך קנית אותו לעוד כמה שנים.

אותו דבר בדיוק עלינו לעשות עם עצמנו.

במסכת ברכות (כח:) ישנה משנה: 'רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש… וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי'.

וכן בגמרא (שם): 'תנו רבנן… וביציאתו מה הוא אומר? מודה אני לפניך ה' אלה"י, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים… אני רץ והם רצים וכו'.

וזה מה שעשה רבי נחוניא, חיזק אצל עצמו כל הזמן, כמה טובה הבחירה שבחר להיות מיושבי בית המדרש. וכאשר אדם יתמיד בזה, יזכה להיות שמח בחלקו.

וכן צריך לעשות בכל תחומי החיים, לחזק את הבחירה בחיי תורה [לא שזה נתון לבחירה, אלא שזה מביא לשמחה], וכן אדם בביתו יחזק את הבחירה שבחר באשתו, שהיא הכי טובה בשבילו, וכן הרב שלו שהרים אותו בעבודת השם, וכן על זה הדרך…

[21] ובפרט בלימוד תורה! וכך כתב הגה"ק רבי יהושע הלר זיע"א בספרו חוסן יהושע (מאמר א – פרק ז), וזתו"ד:

והנה בלימוד התורה נמצאו שיטות רבות, ללמוד בעיון או בבקיאות, להעמיק או לפלפל וכו'.

וכמו שמנה רבן יוחנן בן זכאי שבחן של תלמידיו: בור סוד, מעיין המתגבר. (ומכאן למדנו שלכל אחד היה כשרון אחר, ודרך שונה בלימוד).

וכן אמרו באבות (פ"ה מי"ב), ארבע מדות בתלמידים: מהיר לשמוע ומהיר לאבד, קשה לשמוע וקשה לאבד…

ובסוף מסכת הוריות (יד.), אמרו: סיני ועוקר הרים, חריף ומקשה, מתון ומסיק, ורובם ככולם תלויים במזג האדם ותכונות מוחו – לח או יבש, עכור או צלול כו' (אם לא המירו על ידי יגיעה והרגל).

וברוב פעמים ילך הרצון של הלומד לבחור לו סדר ללימודו כמו שיסכים טבעו, או למגמר להיות תלמודו בידו, או להיות חריף ועוקר הרים, אשר על כן אמרו חז"ל (עבודה זרה יט.): לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ, כי הלב (המחשבה) אף מבלי התבוננות תבחר לה הדרך הרצוי לתכונת טבעה, כמו שתיקח לה ענייני העולם מה שטבעה מחמדתן.

ומה עושה היצר הרע היודע שכל הצלחתו של האדם תלויה בניצול תכונות טבעו? גורם לאדם בלבולים…

למשל, מי שבטבעו הוא להיות גמיר ובקי שיתקיים תלמודו בידו, והוא יושב ולומד בבקיאות דף אחרי דף, בא אליו יצר הרע ואומר לו:

פסס, פסס, תראה, תראה את חברך, תראה איזה למדן, חריף ופלפלן, כדאי גם לך להתחיל ללמוד בעיון…

והיצר מצליח, והוא עוזב את תכונת נפשו, ומתחיל ללמוד בעיון, והיה בהאריך לו הימים, ההתעוררות והחשק נכבית ונעלמת… וטבעו ותכונתו ללמוד בבקיאות תתחזק ותשוב לקדמותה, ובין כה וכה גם עסקו בפלפול יכבה וילך מעט מעט, ולא יראה את נפשו טוב בעמלו, ואז יתחיל לדלג מסדר לסדר, חדשים לבקרים, וזה הוא גורם גדול לביטול תורה…

[22] משה רבינו ניסה להסביר את היסוד הזה לקורח, וזה שנאמר: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (במדבר טז, ה).

ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'בֹּקֶר' – אמר לו משה (לקורח), גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו. שנאמר: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר…" (בראשית א, ה) "וַיַּבְדֵּל" (שם פסוק ד), כך "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ וגו'" (דברי הימים־א כג, יג).

אך ההסבר לא נקלט!

[23] כל מי שאוהב את הקב"ה לא יכול לכבד אנשי רשע! ובענין זה מסופר (אביהם של ישראל לילדים – עמוד 721):

באחת הנסיעות של הגה"ק הרב מרדכי אליהו לצרפת, נערכה לכבודו מסיבת קבלת פנים מטעם 'הקרי"ף' – ארגון הגג של הקהילות היהודיות בצרפת.

נשיא 'הקרי"ף', שבאותו זמן שהה במרוקו, הזדרז לבוא לצרפת כדי להיות נוכח במסיבה. אלא שלרב היו תוכניות אחרות בנוגע לאותו אדם.

לרב נודע שהאיש הנכבד ובעל ההשפעה התרחק מאוד מחיי תורה ומצוות, עד כדי כך שהוא התחתן עם גויה וחי עמה, והוא לא היה מסוגל לחלוק לו כבוד. להיפך, כאשר נכנס האיש והשיבוהו לימינו של הרב, קם הרב ממקומו ועבר לשבת בשולחן אחר. לאחר מכן, כשקם הרב לשאת דברים, הקדיש את נאומו לנושא נישואי התערובת והדגיש את חומרת האיסור וגודל הנזק הנגרם לעם ישראל בגין פורצי הגדר.

האיש, שהבין כי הרב מתכוין אליו, לא היה מסוגל לשאת את הדברים והוא קם ויצא בטריקת דלת.

המשיך הרב בנאומו ואמר: אל תשאלוני מדוע פגעתי בו ואל תמחו בי שלא נהגתי בו כבוד, כי הוא לא ראוי לשום כבוד!

הרי אם הייתי יושב לידו ומחניף לו כפי שרצה, מה היו אומרים אנשים – אפשר להתחתן עם גויה, ואם יש לך כסף זה יעבור בשקט. ואילו לי חשוב שידעו כולם כמה בזוי ומשוקץ הדבר.

במזיד פגעתי בו ומחיתי על נישואי התערובת, כדי שידעו כולם: אפילו אם אתה נשיא של כל יהודי צרפת, אם תינשא לגויה, תהיה מוקצה מחמת מיאוס…

[24] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, ליקוטי אמרים – חלק יא עמוד 121), אמר כך:

אמרו בגמרא (סנהדרין נב:): 'לְמַה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון של זהב. סיפר הימנו – דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו – דומה לקיתון של חרס. כיון שנשבר – שוב אין לו תקנה'.

כשעם הארץ רואה תלמיד חכם שמכבד את עצמו ומתנהג כראוי למעמדו, הוא מחשיב אותו כמו כלי של זהב שאין יקר למעלה ממנו.

אך אם התלמיד חכם מתחיל לשוחח אתו על ענייני חולין, כספים, משא ומתן, שותפויות וכו', מיד הוא מבין שהתלמיד חכם הזה מבין גם בכסף ולא רק בתורה, ולכן יורד הערך שלו בעיניו ומעתה הוא מחשיב אותו רק ככלי כסף ולא ככלי זהב.

ואם התלמיד חכם כבר מגזים ושותה אתו לחיים, אוכל אתו סעודה, מעשן, מתלוצץ וכו' ונהיה כמו אחד החברים שלו, מאותו רגע הוא שוה בעיניו כמו כלי חרס שלא שוה כלום.

הנקודה היא, שההתנהגות שלך קובעת מה יהיה היחס כלפיך, כל עוד שאתה נשאר ברף הגבוה – כולם מכבדים ומייקרים אותך כמו כלי זהב. גם אדם שאין לו שום קשר לדת, כשבן תורה אמיתי מדבר אתו – מיד הוא נכנע לפניו, אבל אם הוא מרגיש שיש לו נגיעות ואינטרסים למיניהם – מיד יורד הערך שלו בעיניו. לכן חשוב מאוד שתלמיד חכם יכבד את עצמו.

אין הכוונה ח"ו שיתגאה ויתנשא על אחרים, אלא שלא יעשה מעשים בזויים שאינם מתאימים לאדם שמייצג את הקב"ה ואת תורתו הקדושה. אם הוא יגיע למצב שהוא יתבזה בעיני העם, דבריו כבר לא יתקבלו על לב השומעים, כמו שכתוב: "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, טז).

כל עוד שתלמיד חכם הוא כמו זהב, איש לא יפגע בו ולא יריב אתו אלא כולם יכבדו אותו מאוד וידברו אתו בהרבה יראת שמים ודרך ארץ, כי התורה שבתלמיד חכם מכניעה את כולם. אנשים מבזים תלמיד חכם רק לאחר שהוא מבזה את עצמו.

כשאנשים מזהים בתלמיד חכם קצה חוט של חוסר ישרות וכדומה, מיד יוצאים עליו בחנית ובחיצים ומבזים אותו.

נקח דוגמא מטקס של הכנסת ספר תורה. בדרך כלל מגיעים לטקסים כאלה מכל שכבות העם – אנשים עמלי כפים, עמי הארצות, אנשים חכמים, פייטנים, וגם נשים יקרות שבאות ועומדות מהצד ומשתתפות במצוה יקרה זו. ובדרך כלל באים גם כמה תלמידי חכמים בודדים. מי שישים לב יוכל להבחין שאם זה תלמיד חכם מכובד, דַּלַּת העם יראים ממנו ומכבדים אותו מאוד.

אך אם הוא תלמיד חכם שלא מכבד את עצמו, ועושה כל מיני שטויות, ומתעסק בכל מיני דברים שאינם ראויים לרב בישראל, אנשים לא יתקרבו אליו. מספיק הם נפגעו ממנו פעם אחת, כעת הם אומרים: 'לא מדובשו ולא מעוקצו'.

איך יכול להיות שעל אדם שעוסק בתורת ה' יגידו: 'לא מדובשו ולא מעוקצו'?! אם העם לא היה נעקץ ממנו בוודאי לא היו אומרים עליו דבר כל כך קשה.

אלא שכנראה התלמיד חכם הזה מתנהג בממון שלא ביושר, מבזה אנשים וכדומה, ולכן באופן טבעי העם מתרחק ממנו.

ולכן אם התלמיד חכם לא ישמור על מעמדו כזהב, הוא יהפך להיות כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש…

[25] ובסגנון אחר:

ל'מכתב מאליהו' התחדש 'דבר חדש ונפלא' – שכשם שלעץ יש שורש, ולבנין יש יסודות, כך גם לכל המדות הרעות יש יסוד, והוא – 'ההתעלמות מהזולת', דהיינו שהוא מבזה לחברו בלבו, ולא רוצה אליו שום קשר. זה היסוד והגורם לכל המדות הרעות.

ומאידך גיסא, היסוד לכל המדות הטובות זה – 'ההתחברות לזולת', כשאדם מרגיש שחברו הוא אדם נכבד, מתעורר בלבו הרצון להתקרב אליו.

[26] ראה בספר ויחי ראובן (במדבר – עמוד רלג) להגה"צ רבי ראובן אליצור קרלנשטיין זיע"א.

[27] באחד מהנסיעות שנסעתי עם אבא מארי הרב יורם זיע"א, התקשר אליו יהודי שבאותה תקופה היה אחד מגדולי החסידים של אבא, יהודי ירא שמים וצדיק שהיו לו ילדים בתלמודי תורה. וסיפר לאבא שהוא רוצה להיכנס לעסקים עם יהודי אחד, והרב לא הסכים. והיהודי הזה חזר והפציר, ואבא לא הסכים. וכשאבא ראה שהוא מתעקש אמר לו, תזכור את המשפט הבא – 'מי שישן עם כלבים קם עם קרציות', ולמרות זאת הוא לא שמע לקולו של אבא והתחבר עם אותו אדם. ואכן בעסקים הוא הצליח, אבל הוא הפיל אותו לכזאת דיוטא תחתונה שהוא יצטרך כמה וכמה גלגולים לכפר עליהם. ועזב את אשתו והלך עם גויה אחת משוקצת, וכל הבית התרסק והילדים עזבו את הדרך. ולאחרונה פגשתי את הבן הבכור שלו שהיה למדן ושקדן וכשראיתי אותו נכמרו מעי, רואים איך הוא מלופף בלגיונות הטומאה…

ואם היהודי הזה היה שומע לאבא, ולא מתחבר לאנשים ריקים שבמוחם יש הכל חוץ משכל, היה חוסך מעצמו הרבה צרות.