היום אם בקולו תשמעו
בגמרא הקדושה (סנהדרין צח.) הובא כך:
באחת הפעמים שפגש רבי יהושע בן לוי את אליהו הנביא, שאל רבי יהושע את אליהו: 'אליהו! מתי כבר יבוא המשיח?' ואליהו הנביא השיב בתמיהה: 'למה אתה שואל אותי? תשאל את המשיח!'
רבי יהושע בן לוי שמע את התשובה, ותמה: 'מה הפירוש לשאול את המשיח?! איפה הוא נמצא בכלל?!'
וכך היתה התשובה:
'דע לך, שהמשיח יושב בפתח העיר רומי בין העניים המוכים בצרעת, אך בעוד שכל המצורעים כשרוצים להחליף את התחבושות שעליהם, מסירים את כל התחבושות מהגוף ואז חוזרים וחובשים הכל מחדש, המשיח בכל פעם מסיר רק תחבושת אחת, מקנח את הפצע, וחוזר וחובשו, והטעם לזה: שמא תגיע עת הגאולה, והוא חושש שאם הוא יצטרך לחבוש את כל הפצעים הוא יעכב את עם ישראל, ולכן הוא עושה כך כדי שלא יתעכבו יותר מחבישת פצע אחד'.
ורבי יהושע בן לוי יצא מיד לדרך. כשהגיע וזיהה את המשיח, ניגש אליו ואמר: 'שלום עליך רבי ומורי, מתי יבוא אדוני?'
ובתשובה קיבל מענה: 'היום'!
ורבי יהושע בן לוי פצח בריקוד…
למחרת פגש רבי יהושע את אליהו הנביא ואמר לו: 'המשיח שיקר לי!' הוא אמר לי: 'היום אני בא' ובסוף לא בא.
ואליהו הנביא הסביר: המשיח שאמר לך 'היום' התכוין לפסוק: "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהלים צה, ז) – והיינו שרק אם ישראל ישמעו בקול ה', הוא יוכל לבוא 'היום'…
מדברי הגמרא הללו צצה לה הבנה חדשה:
הדיבור יוצא מהנפש, וכמו שנאמר: "נַפְשִׁי יָֽצְאָה בְדַבְּרוֹ" (שיר השירים ה, ו), ומכיון שכן, כשאדם מדבר, עיקר ההתמקדות (של השומע) צריכה להיות בנפש המדברת – ברוח חיים המולידה את הדיבור.[1]
וכמו שראינו כאן, שלמרות שפשוטה של המילה 'היום', משמעותה 'היום', הרוח חיים שהולידה אותה, התכוונה למושג 'תשובה'!
וכך הוא הדבר בכל ענין, הכוונה הפנימית היא אשר קובעת את המשמעות החיצונית!
ולא רק בצד הקדושה כך, אלא גם בצד השני, צד הטומאה.
ונביא דוגמא (מישרים מגיד – פרשת ראה):
באחד מנסיעותיו של הגה"ק רבי יצחק צבי ברנפלד זיע"א, הוא הגיע לגבול ארץ סין, ושם נאמר לו כך:
'אל תכנס בארצם כי טמאה הארץ הזאת, כי בנו חומה. ולמרות ש'חומה' כפשוטה זה גדר הנועד להגין על המקום המוקף. הם – הרוח חיים של הבונים הקדמונים – התכוונו למשהו אחר.
הם התכוונו להפוך את ארצם להיות משכן לכל כחות ה'דינים'. שהרי יש לנו שלש מדרגות ב'דינים', והן: מנצפ"ך (גימטריא: 280), ש"ך (גימטריא: 320), (אסור להוציא בפה) לילי"ת (גימטריא: 480).
והנה, קומת הדינים היסודית היא המספר 40, שהרי 40 כפול 7 שוה 280. ו-40 כפול 8 שוה 320. ו-40 כפול 12 שוה 480.
ולכן הם בנו 'חומה' והתכוונו שחומה במילואה, כזה: חי"ת ו"ו מ"מ ה"ה, עולה בגימטריא 520, שזה (אסור להוציא בפה) לילי"ת (בגימטריא 480) ועוד קומת הבסיס העולה 40.
והם הצליחו בכוונתם זאת, ועד עתה החומה שלהם מלאה בדינים קשים…[2]
ולאחר שגילו לו זאת מן השמים, הוסיפו וביארו לו את הפסוק המובא בפרשתנו, פרשת ראה, "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד, כא)…
אך לפני שנביא את פירושו נקדים…
מה מסתתר מאחורי המילה…
יום שבת קודש. היכל בית הכנסת ההומה מתפללים השתתק באחד, ספר התורה נפתח, והקורא החל לקרוא את פרשת ראה.
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו).
המילה 'הַיּוֹם' שיצאה מפי הקורא, ריחפה בחלל, נוגעת ולא נוגעת באזני השומעים. אך כשהגיעה המילה לאזניו של אליעזר שנכח שם, עוררה המילה הזו מחשבות…
'היום'? לאיזה יום מתכוונת התורה? מה מסתתר מאחורי המילה הזו?…
התפילה הסתיימה ואליעזר ניגש לספריה, והחל לחפש את התשובה, ובסופו של דבר הוא מצא…[3]
הוא מצא ששורש התשובה נמצא בסוף הפרשה הקודמת, פרשת עקב. ולפני שנבאר נקדים…
מצות והלכת בדרכיו
בסוף פרשת עקב נאמר כך: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַֽעֲשׂתָהּ לְאַֽהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם לָלֶֽכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב)…
ולמרות שכאן כבר נאמר: 'לָלֶֽכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו', חזרה התורה וכפלה את הציווי, וכמו שנאמר: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (שם כח, ט)…
וכתב בספר החינוך (מצוה תירא), וזתו"ד: ופירוש מצוה זו שעל האדם ללכת בדרכיו של הקב"ה. מה הקדוש ברוך הוא נקרא 'רחום' – אף האדם צריך להיות רחום, מה הקדוש ברוך הוא נקרא 'חנון' – אף האדם צריך להיות חנון, מה הקדוש ברוך הוא נקרא 'צדיק' – אף האדם צריך להיות צדיק, מה הוא נקרא 'קדוש' – אף האדם צריך להיות קדוש.
ובכלליות, צריך שֶׁיְּלַמֵּד האדם נפשו ללכת בפעולות טובות כאלו, ומדות נכבדות, אשר יתואר בהם יתברך על דרך משל, לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו.
ולתוספת ביאור:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך (בצור ירום – ליקוטי אמרים, חלק ז עמוד 137), וז"ל:
יהודי צריך להשתדל בכל כחו להתנהג במדותיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמו שכתוב: "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט), מה הקב"ה נקרא 'רחום' ו'חנון' – אף אתה תהיה רחום וחנון עם הבריות ותגמול עמהם חסדים.
צריך לדעת שיש את 'מצוותיו' של ה', ויש את 'דרכיו' של ה'.
ה'מצוות של ה" – אלו הן המצוות המעשיות, וכל מי שמקיים אותן הרי הוא שומר את מצוותיו של ה'.
'דרכיו של ה" – אלו הן המדות הטובות שלו, רחום וחנון וגומל חסד וכו', ומי שנוהג במדות של ה' הרי הוא הולך בדרכיו.
יתכן שאדם מקיים את מצוותיו של ה' ובכל זאת הוא לא הולך בדרכיו של ה', כיון שהוא לא מתנהג עם הבריות במדות טובות.
כל מדה טובה שראית אצל הקב"ה תשתדל לאמץ אותה אליך. כשאדם מרחם על הבריות באותו רגע הקב"ה משנה את ההנהגה לגביו ונוהג אתו אך ורק ברחמנות, כמו שאמרו חז"ל (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמים'. מי שמתאכזר על הבריות אפילו שעד עכשיו ה' ריחם עליו ועל ילדיו ועל כל אשר לו, מאותו רגע מתחילים להתאכזר עליו בשמים באכזריות קשה מאוד. אם עד כה נהגו עמו לפנים משורת הדין, מעתה נוהגים עמו אך ורק לפי הדין הגמור, ומדת הדין מתחילה לחבוט בו מכל הכיוונים. פתאום נעצר לו השפע, נעצרת לו הברכה, כל שערי הרחמים ננעלים בפניו, כי אכזריות היא לא מהמדות של ה' ומי שמתנהג במדה הזאת השי"ת מסיר את השגחתו ממנו ומוסר את ההשגחה עליו לכוכבים ולמזלות והם יודעים לטפל בו כמו שצריך.
לכן יש להתרחק ממדת האכזריות עד הקצה האחרון, ואפילו אם מישהו התאכזר אליך – אתה תרחם עליו. אפילו אם מישהו שונא אותך – תן לו פרנסה, וכמו שאמר שלמה המלך: "אִם רָעֵב שֹׂנַֽאֲךָ הַֽאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם" (משלי כה, כא), תמיד תחזיק במדה של הרחמים כדי שלא תעורר על ביתך את המדה של הרוגז ח"ו.
מאמר זה – 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' – צריך להיות חקוק עמוק עמוק בלב, וצריך לשנן אותו גם לאשה ולילדים. צריך ללמוד היטב את ההנהגות של ה' יתברך, וכל מי שנוהג במדותיו בת קול מכריזה עליו: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג).
ונסכם:
הסיבה שבשבילה באנו לעולם היא כדי שנזכה לטהר את רגשותינו כל כך, עד שנזכה להידמות לדרכי השם יתברך הטובים והישרים! וגם אם, במהלך חיינו, אנחנו עובדים לצורך הפרנסה, פותחים איזה חנות, הולכים ללמוד בכולל וכו', אנו צריכים לזכור שהכל רק כדרך אגב, אבל התכלית והמטרה שבשבילה ירדנו לעולם היא אך ורק להידמות לה', וככל שנזכה להיות יותר דומים לו יתברך כך נצליח טוב יותר בשליחות שלנו. כאשר ההורים נוהגים במדותיו של ה', הדבר משתרש גם בלבותיהם של ילדיהם ונכדיהם היקרים…
וממשיכה התורה ומבטיחה: ואם תזכו לכך, 'לָלֶֽכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו', אזי תזכו שיתקיים בכם: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַֽאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם עַל פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים יא, כה)…
וידיעת ההפכים אחת היא! אם חלילה לא תזכו בשלימות לכך, אזי חלילה…
ממשיך משה רבינו ואומר לעם ישראל: דעו לכם, שכל זמן שלא תזכו ללכת בדרכי ה' יתברך בשלימות, תהיו עדיין תלויים בפסוק: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (שם פסוק כו)…
ולפני שנבאר נקדים…
שנים שהם ארבעה
כידוע, הבן איש חי זכה וחיבר בימי חייו עשרות רבות של ספרים, כולם מלאים חכמה ומפיקים נוגה. והמיוחד בספריו שיש בהם את הבחינה של הבלילה,[4] שכל דבריו בלולים מארבעה חלקי התורה שהם: פשט, רמז, דרש, וסוד.
ואת הפסוק: 'רְאֵה אָנֹכִי', הוא הסביר בדרך הקבלה. ולפני שהסביר הוא פתח וכתב כך (אוצרות חיים, הגאולה העתידה – עמוד תל):
בכל יום מימי החול אנו זוכים להתפלל שלש פעמים תפילת שמונה עשרה, ובתוך התפילה אנו מתחננים: 'והסר ממנו יגון ואנחה'.
ישנם שני רגשות מסוכנים, והם: רגש היגון, ורגש האנחה. וכשהם מתגלים בלב האדם, יש בכחם להמית כל תקוה ורצון, יש בכחם להוציא את מציאות האדם ממקומו ולהשליך אותו אל מקומות חשוכים ואפלים, חסרי שם ומהות…
ורבינו הרש"ש גילה בסידורו שהשורש הרוחני של שני הרגשות הללו הם: הס"מ (אסור להוציא בפה) ולילי"ת, ולכן כשמתפללים ואומרים: 'והסר ממנו יגון ואנחה', צריך לכוין במילה 'יגון' (ס"מ), ובמילה 'ואנחה' (לילי"ת).[5]
ומהם (מהס"מ ולילי"ת) משתלשלים שני סוגי עונשים: מכה ובכיה.
וזה שנים שהם ארבעה: שני סוגי רגשות שמהם משתלשלים שני סוגי עונשים.
וממשיך הבן איש חי וכותב:
ועל היהודי מוטל להמתיק את כל הארבעה הדברים הללו:
את ה'יגון' צריך להמיר ב'ששון'. את ה'אנחה' ב'שמחה'.
את ה'בכיה' צריך להמיר ב'ברכה'. את ה'מכה' ב'מאה'.
וזה נעשה על ידי חילופי אותיות:
המילה 'יגון' חציה הראשון (יג) רע, וחציה השני (ון) טוב. ועלינו להחליף את החצי הראשון (יג) באותיות (שש) ועל ידי כך מקבלים את המילה 'ששון'.
וגם המילה 'אנחה' חציה הראשון (אנ) רע, וחציה השני (חה) טוב. ועלינו להחליף את החצי הראשון (אנ) באותיות (שמ) ועל ידי כך מקבלים את המילה 'שמחה'.
במילה 'בכיה' האות י' צריכה תיקון ועל ידי חילופה באות ר' נעשית המילה 'ברכה'.
ובמילה 'מכה' האות כ' צריכה תיקון ועל ידי חילופה באות א' נעשית המילה 'מאה'. וממנה משתלשלים שפע מאה אורות המשתלשלים מאריך.
והנה בוודאי אין החילוף נעשה מכח המחשבה, אלא צריך לעבוד עבודה רוחנית ורק בכך אפשר לפעול את החילוף.
והבן איש חי מאריך בביאור העבודה הרוחנית הנדרשת לכך, ואנו לא נאריך, ונכתוב את התמצית:
המתקת ה'יגון' נעשית על ידי שמיעת קול שופר.[6]
המתקת ה'אנחה' נעשית על ידי נתינת צדקה.
המתקת ה'בכיה' נעשית על ידי חזרה בתשובה.
והמתקת ה'מכה' נעשית על ידי הזהירות במאה ברכות.
ועתה, אחר כל האריכות הזו, נבאר מדוע עם ישראל תלויים בפסוק: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (שם פסוק כו)…
המציאות – תלויה בכם!
וזה לשון הבן איש חי זיע"א (אוצרות חיים, הגאולה העתידה – עמוד תל):
ובזה יובן בסייעתא דשמיא, 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה'.
כלומר, רְאֵה אותיות אָנֹכִי שהן (מורכבות מג' מילים) א"נ באנחה, ואות כ' במכה, ואות יו"ד בבכיה.
הנה 'הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה', שלא נעקרו ונתקנו לגמרי. אלא כאשר ישראל עושין רצונו של מקום, לפי שעה נתקנים ויהיה במקומם אותיות מרא"ש (ר' של ברכה, א' של מאה, מ"ש של שמחה).
וכשאין עושין רצונו של מקום, ישארו אותיות אנכ"י במקומם בצירוף אנחה ומכה ובכיה.
וזהו 'בְּרָכָה וּקְלָלָה', רוצה לומר פעמים נתקנים ויהיו מורין על ברכה, פעמים ישארו בלי חילוף ויהיו מורין על קללה. וזה הוא 'הַיּוֹם' דוקא, שלא נעשה התיקון בשלימות, אבל אחר שיהיה התיקון בשלימות יהיו נתקנים לגמרי, שיתחלפו אותיות אנכ"י באותיות מרא"ש.
והמשיך ותיאר את ההתמודדות הקורית בזמן הגלות:
"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ" (דברים יא, כז) – השתמש במילה 'אֲשֶׁר' שהם ג' אותיות מן מרא"ש שנזכרו, שהן מתחלפות בשלשה צירופים הטובים, שהם: ברכה, שמחה, מאה.
"וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ" (שם פסוק כח) – ובקללה לא אמר 'אשר' כי קאי על עת שאין עושין רצונו של מקום, ואין אותיות אנכ"י מתחלפות.
ונסכם: על ידי שמיעת קול שופר, נתינת צדקה, חזרה בתשובה, וזהירות במאה ברכות – זוכים לארבעה דברים, שהם: ששון, שמחה, ברכה, מאה. וה' יתברך, ברחמיו הרבים, יזכנו לכל סוגי השפע.
עתה, ברשותכם, אנו רוצים להתמקד בשמיעת קול שופר…
ולפני כן נקדים…
מעלת חודש אלול
אי אפשר לצייר את חודש אלול בלי קולו של השופר.[7] ומצאנו לרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד) שכתב כך: רמז יש בו (בתקיעת שופר), כלומר: 'עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם'…
מכיון שמעלתו של חודש אלול כל כך גדולה, ובו ניתנה האפשרות לכל אדם לחזור בתשובה, חששו חכמינו הקדושים שמא האדם יפסיד את האפשרות שניתנה לו, ולכן תיקנו לתקוע בשופר, לעורר ולהזכיר: ישינים! קומו כבר!
ונבאר את הדברים:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם – מועדים, אלול מאמר ב), וז"ל:
חכמינו הקדושים מצאו את שרשו של חודש אלול בפסוק: "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" (שיר השירים ו, ג), ראשי תיבות של המילים: 'אני לדודי ודודי לי' – הם אלול.
בפסוק זה אנו לומדים את מעלתו העצומה של חודש אלול, שבחודש זה הקב"ה 'רועה בשושנים'! והיינו שבחודש אלול מגלה הקב"ה את הארת י"ג מדות הרחמים, הנקראות 'שושנים', ולכן יש בחודש אלול כח להשיג תיקון לנפש יותר בקלות.[8]
ונרחיב יותר:
ניצבים אנו בפני החודש הקדוש חודש אלול, הנקרא גם 'חודש הרחמים והסליחות', על שם הרחמים העצומים שמתעוררים בשמים בחודש זה על כל יהודי ויהודי באשר הוא. אחד הרמזים העמוקים ביותר לכך הוא בפסוק: "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם" (תהלים קו, מו), 'ויתן אותם לרחמים לפני' – ראשי תיבות 'אלול'.
משמעות הדבר היא, שבחודש אלול הקב"ה נותן לכל נשמה להיות נידונת רק במדת הרחמים ולא במדת הדין. בחודש זה נוהגים בשמים עם כל יהודי לפנים משורת הדין, כך שגם אם בשאר ימות השנה לא היה אדם זה ראוי שיפתחו בפניו את דלתי התשובה מפני רוע מעשיו – בחודש זה נוהגים עמו לפנים משורת הדין ופותחים אף בפניו את כל שערי התשובה.
יש אדם שחושב: כמה חטאים קשים עשיתי, אני בטוח שהקב"ה כלל לא יתייחס לתשובה שלי. והנה הגם שבמשך כל ימות השנה מחשבה שכזאת הרי היא שטות, הרי בימי אלול הקדושים מחשבה שכזו נובעת מחוסר ידיעה! מחוסר הבנה מה פירוש 'א־ל־ו־ל'!…
בחודש אלול שערי התשובה נפתחים לרווחה לפני כל יהודי, וְלוּ הגרוע ביותר, וניתנת לו הזדמנות פז להיות יהודי טוב יותר, ורמז לכך בפסוק: "לולא האמנתי לראות בטוב ה'" (תהלים כז, יג) – 'לולא' אותיות 'אלול', והיינו שכאשר מגיע חודש אלול, יכול כל יהודי, אפילו הרחוק ביותר, להאמין ('האמנתי') שגם לו יש אפשרות להיות טוב יותר בדיוק כפי שה' רוצה ממנו ('לראות בטוב ה").
בחודש אלול הקב"ה חותר חתירה תחת כסא כבודו ומאפשר לכל יהודי להימלט לנפשו מבית השבי שבו הוא שבוי תחת ידו של 'השבאי הגדול', הלא הוא יצר הרע. וזהו משמעות הפסוק הנזכר: 'ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם', כלומר, בחודש אלול הקב"ה משפיע שפע של רחמים על כל יהודי באשר הוא, ומסייע לו להיחלץ מ'השבאי הגדול', היצר הרע, העומד עליו במשך כל השנה ולא מניח לו לברוח לה' יתברך.
אנשים רבים רוצים מאוד לשמור שבת כהלכתה. הם הולכים לבית הכנסת, עושים קידוש בליל שבת וכו', אך היצר הרע עומד עליהם בכל כחו ולא מניח להם, ומביא עליהם נסיונות קשים הגובלים בחילול שבת עד שמצליח להפיל אותם בפח.
נשים רבות רוצות בכל נפשן ומאודן לשמור על קדושתן וצניעותן, אך היצר הרע אורב להן בכל פינה ובכל פעם מזמן להן נסיונות כבדים ומפיל אותן.
זוגות רבים רוצים מאוד לשמור טהרת המשפחה כדת וכהלכה, אך היצר הרע עומד עליהם ולא נותן להם מנוחה עד שמצליח לשבש להם את תהליך השמירה ומכשיל אותם בכל פעם מחדש. וכן על זה הדרך בשאר מצוותיה של התורה.
ובחודש אלול הקב"ה פותח לכל יהודי 'פתח מילוט' מבית האסורים שבו הוא אסור, וניתנת לו הזדמנות פז להימלט לנפשו ולשוב אל ה' יתברך בכל לבו. על כן אסור לנו לאבד הזדמנות זו ולהשאר כבולים באזיקיו של היצר הרע אלא חייבים אנו לנצל את ימי החודש הקדוש הזה ולהזדרז להימלט על נפשנו ולשוב בתשובה שלימה…[9]
ונסכם: הטעם שתוקעים בשופר כדי שהאדם לא יפסיד את ההזדמנות שניתנה לו, ויתעורר משנתו העמוקה…
ועתה נשאל: מאיזה שינה צריך להתעורר? או במילים אחרות: למה קוראים לנו 'ישינים'?…
סכנה ושמה סילוק אחריות!
והתשובה היא כזו: השינה שאנו מדברים עליה עניינה 'סילוק אחריות', והיינו שאני מסלק את האחריות ממני! 'לא אני אשם במה שקורה בעולם! הם (והיינו כ־ו־ל־ם) אשמים!
וכך כתב השפע חיים מצאנז זיע"א (ליקוטי שפע חיים, שנת תשנ"ה – גליון תעח):
הנה כבר דיברנו פעמים רבות אשר ישנם בני אדם חסרי לב ההולכים בדרך לא דרך, שכאשר באה עת צרה ליעקב, אומרים: 'אני תמיד טענתי שהשכן שלי הוא רשע ואנו עוד נסבול בגללו'… 'ידעתי זה מכבר שתבוא הצרה הזו על ידי חטאיו של פלוני ופלוני'…
והנהגה כזו היא רעה לחלוטין![10]
כאשר מגיעה, חלילה, איזו צרה, צריך כל יהודי לקחת אחריות.
'כאשר רואים ח"ו גזירה מרה על בני ישראל מפשפש הוא עצמו במעשיו, וברור לו שהוא הוא האשם העיקרי לצרות הדור ומקונן על מר גורלו, ושב במרירות ובכיה רבה על חטאות נעוריו, וביטולו מן התורה והמצוות אשר הם גרמו להצרה הלזו…
והנה אילו הייתי נוהג כשורה בשמירת מצוות ה' יתברך היו בני ישראל כולם יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו'…
ולזה בימי אלול עת התשובה חייב האדם לומר:
'אני לדודי' – פירוש אך ורק אני הוא זה שצריך לשוב מדרכי העקלקלות אל ה', כי אני בלבד גורם לצער ישראל, וכל ישראל נקיים!
'ודודי לי' – וגם ה' יתברך יושב ומצפה רק על תשובתי![11]
וזהו ענין השופר, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד), וז"ל:
'רמז יש בו (בתקיעת שופר), כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.
לפיכך, צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה'…
ונרחיב עוד מעט בלקיחת אחריות…
יהודי – צינור שפע
בהיות יעקב אבינו בן 97 שנה נפגש עם עשיו (בחזרתו מבית לבן), ואחרי שהפגישה הסתיימה, המשיך יעקב בדרכו והגיע לסוכות, ושם שהה י"ח חדשים: ששה חדשי הקיץ, ששה חדשי החורף, ושוב ששה חדשי הקיץ.
בסיומם, עזב את סוכות ועבר לגור בשכם, וקנה שם חלקת שדה במאה קשיטה ובנה מזבח, ועל המזבח שהוא בנה, הקריב מספר עצום של קרבנות – את כל קרבנות המעשר בהמה שהיו לו!
ועל כך העידה התורה הקדושה ואמרה: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ"ל אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג, כ).[12]
ופשט הפסוק, שיעקב אבינו בנה מזבח, וקרא למזבח 'אֵ"ל'. אולם בנוסף לכך שלא כל כך מובן מדוע קרא למזבח כך, קשה שאם זו כוונתו, היה מספיק לכתוב רק את המילים: 'ויקרא לו יעקב א"ל'. ולמה נוספו המילים: 'אלה"י ישראל'.
ומצאנו להמקובל האלקי רבי מנחם עזריה מפאנו זיע"א (מאמר מאה קשיטה – סימן עד) שכתב, וז"ל: ויש לפרש 'אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל' האמור בשכם על כללות האומה.
וכוונת דבריו כך: באותו מעמד נגלה הקב"ה ליעקב אבינו ואמר לו, אני רוצה להעניק לך מתנה, שֶׁמֵּעַתָּה בך ובכל צאצאיך יאיר השם 'אֵ"ל', וכשתזכה ותזדכך עוד ותזכה לישרות הנדרשת ממך, אזי תזכה לשם חדש, לשם 'ישר', ועם המתנה שקיבלת עכשיו תיקראו אתה וצאצאיך בשם 'ישראל' – 'ישר א"ל'!
ואחר פטירתו של יעקב אבינו, עברה המתנה הזו לעם ישראל, והקב"ה יִחֵד שמו עליהם 'אלה"י ישראל'.
ומכיון שהשם 'א"ל' הוא הצינור שדרכו יורד החיות והשפע לעולם, ממילא נעשו עם ישראל צינור חיות ושפע, ורק דרכם יורד שפע החיים והברכה לעולם! וכמו שאמרו חז"ל (יבמות סג.): אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל.[13] ואפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכין אלא בשביל ישראל.
וכמבואר בזוהר הקדוש (תרומה דף קנב ע"ב – בתרגום לעברית), רבי יצחק פתח: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהי"ך" (דברים ח, י), כמה צדיקים הם ישראל שהקדוש ברוך הוא התרצה בהם וקירבם אליו מכל העמים,[14] ובשביל ישראל נתן מזון ושבע לכל העולם, ואלמלא ישראל – לא נתן הקדוש ברוך הוא מזון לעולם!
ונעבור לצד השני:
כאמור, כל יהודי הוא צינור של חיות ושפע. אך אם חלילה וחס הוא פוגם, הצינור שלו מתקלקל, והשפע נחסם. ולעתים, במעשיו, הוא מעורר קטרוגים, וממילא ממשיך לעולם דינים וצרות…
ונמצא שעל כל יהודי מוטלת אחריות על שלום העולם כולו!
ועתה, אחר כל האריכות הזו נחזור לפרשת השבוע…
ראה אנכי – לקיחת אחריות
בשנת 4072 לבריאת העולם הוכתר המלך ה-40 של רומי, המלך קונסטנטינוס.
ויהי המלך הזה איש רע ובן בליעל.[15] וביותר גדלה אכזריותו כנגד היהודים…
בעקבות אכזריותו הנוראה הלך הישוב היהודי והידלדל, התמעט ונחסר… והלל נשיאה שחי באותה תקופה הבין שכבר לא יהיה באפשרות הבית דין לקבוע חדשים ולעבר שנים, ולכן סידר את לוח השנה היהודי.[16]
ומאז שיש לנו לוח שנה, לעולם פרשת ראה תחול או בשבת מברכין של חודש אלול או בראש חודש דאלול…
וכתב הגה"ק רבי משה סופר זיע"א (חתם סופר – דברים, ד"ה 'ראה אנכי'), שתחילת העבודה של חודש אלול היא לקיחת אחריות על מעשינו!
וזה לשון קדשו:
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו) – הפסוק התחיל בלשון יחיד – 'רְאֵה', וסיים בלשון רבים – 'לִפְנֵיכֶם'.
והענין, שבא בזה לרמוז לדברי הגמרא הקדושה (קידושין מ:):
'עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה'.
על כן בכל מעשה שיעשה האדם יראה עצמו ויאמר לנפשו הרי בזה אני ממית כל העולם או מחייהו, הכל לפי המעשה.
וזה שמצוה הפסוק לכל יחיד ויחיד, ראה בנפשך לאמר תמיד לכל העולם ואנשיו, אנכי נותן לפניכם במעשי ברכה או קללה, הכל לפי זכותי.
והוסיפו ואמרו,[17] שהרעיון הזה של האחריות חוזר על עצמו שוב בהמשך הפרשה. וכך הזהירה התורה לכל יהודי ויהודי: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת־מִזְבְּחֹתָם… לֹא תַֽעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (שם יב, ג-ד).
אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב! (רש"י עה"פ).
וזהו כחו של יהודי!
ועתה נחזור לפסוק: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּוֹ" (שם יד, כא)…
הנהגת קץ הימים
וכך ביארו להגה"ק רבי יצחק צבי ברנפלד זיע"א (מישרים מגיד, פרשת ראה):
עתה, בימי הגלות, המספר 40 מהוה כקומת הבסיס של כל הדינים, שהרי 40 כפול 7 שוה 280 (פ"ר דינין). ו-40 כפול 8 שוה 320 (ש"ך דינים). ו-40 כפול 12 שוה 480 (לילי"ת).
והעולם נברא בשם הקדוש (אהו"ה), היוצא מראשי התיבות (של החצי האחרון) של הפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַֽיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א).
והנה השם הזה (אהו"ה) עולה בגימטריא 17, כמנין המילה 'גְּדִי'.
ולעתיד לבוא יתגלה 40 שבקדושה, שהם מ' אותיות שישנן בשם אהו"ה (כשמחברים את הפשוט והמלא, ואת המלא דמלא). וזה מרומז במילה 'חלב' העולה בגימטריא 40.
ואמר שלא יבשל שניהם יחד, כי זה בבריאת העולם בהתחלה, וזה בסוף העולם עת קץ הימים, ולכן לא יערב שהמצוה זו הורה רחמים, כי שניהם בדינים כמו שלימדתיך…
וה' יזכנו לסודות התורה, אמן.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. מעלתו של חודש אלול היא גדולה עד מאוד, ובו ניתנה האפשרות לכל אדם לחזור בתשובה, וחכמינו הקדושים חששו שמא האדם יפסיד את האפשרות שניתנה לו, ולכן תיקנו לתקוע בשופר, לעורר ולהזכיר: ישינים! קומו מתרדמתכם!
ב. 'אני לדודי ודודי לי' – ראשי תיבות אלול. וממילים אלו אנו לומדים את מעלתו העצומה של חודש זה, שהקב"ה 'רועה בשושנים'! והיינו שבחודש אלול מגלה הקב"ה את הארת י"ג מדות הרחמים, הנקראות 'שושנים', ולכן יש בחודש אלול כח להשיג תיקון לנפש יותר בקלות.
ג. בחודש אלול הקב"ה נותן לכל נשמה להיות נידונת רק במדת הרחמים ולא במדת הדין. בחודש זה נוהגים בשמים עם כל יהודי לפנים משורת הדין, כך שגם אם בשאר ימות השנה לא היה אדם זה ראוי שיפתחו בפניו את דלתי התשובה מפני רוע מעשיו – בחודש זה נוהגים עמו לפנים משורת הדין ופותחים אף בפניו את כל שערי התשובה.
ד. בחודש אלול שערי התשובה נפתחים לרווחה לפני כל יהודי, וְלוּ הגרוע ביותר, וניתנת לו הזדמנות פז להיות יהודי טוב יותר, והיינו שכאשר מגיע חודש אלול, יכול כל יהודי, אפילו הרחוק ביותר, להאמין שגם לו יש אפשרות להיות טוב יותר בדיוק כפי שה' רוצה ממנו. ובנוסף היהודי מקבל כח מיוחד בימים אלו להינצל מן היצר הרע יותר מבשאר ימות השנה.
וזה הטעם שתוקעים בשופר, כדי שהאדם לא יפסיד את ההזדמנות שניתנה לו, ויתעורר משנתו העמוקה.
ה. כל אדם צריך לראות את עצמו ואת העולם כאילו חציו חייב וחציו זכאי. 'עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה'.
על כן בכל מעשה שיעשה האדם יראה עצמו ויאמר לנפשו הרי בזה אני ממית כל העולם או מחייהו, הכל לפי המעשה. לכן ידע האדם את כחו כמה כל מעשה קטן שלו יכול להשפיע שפע רב לכל העולם כולו.
ו. והעיקר בכל זה הוא – לקיחת אחריות.
'כאשר רואים ח"ו גזירה מרה על בני ישראל מפשפש הוא עצמו במעשיו, וברור לו שהוא הוא האשם העיקרי לצרות הדור ומקונן על מר גורלו, ושב במרירות ובכיה רבה על חטאות נעוריו, וביטולו מן התורה והמצוות אשר הם גרמו להצרה הלזו…
והנה אילו הייתי נוהג כשורה בשמירת מצוות ה' יתברך היו בני ישראל כולם יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו'…
ולזה בימי אלול עת התשובה חייב האדם לומר:
'אני לדודי' – פירוש אך ורק אני הוא זה שצריך לשוב מדרכי העקלקלות אל ה', כי אני בלבד גורם לצער ישראל, וכל ישראל נקיים!
'ודודי לי' – וגם ה' יתברך יושב ומצפה רק על תשובתי!
וזהו ענין השופר: 'רמז יש בו (בתקיעת שופר), כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.
לפיכך, צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חָטָא חֵטְא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה'…
הערות שוליים:
[1] כתב הגה"ק רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 224), וז"ל: 'לא יהיו עסקיך עם בני אדם מודרכים רק לפי השכל הקר, אלא התחשב תמיד בהלך רוחם, דהיינו במדותיהם'.
ומצאנו בספר צדיק יסוד עולם (עמוד 75, לגאון הרב שמחה רז), וז"ל:
כחו העצום של הצדיק רבי אריה לוין זיע"א היה הגאונות במדות, הוא הוכיח שכשם שיש גאונים בלמדנות כן אפשר להיות גאון במדות!
הנקודה הפנימית בחייו, היתה מסירות נפש ואהבת ישראל… כל מרצו ועתותיו – קודש היו להטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלכאים ונדכאים, לעודד ולאמץ ידים רפות ולכרות אוזן לכל מר נפש…
נהרות של אהבה פיכו מלבו הטהור והחיו את הסובבים אותו, לחיצת ידו חיממה את הלב, ומבט עיניו רומם את הרוח…
ופעם בעת רצון אמר לחתן נכדתו, הרב אליעזר קוגל: היודע אתה מפני מה סרים אנשים לבקרני וּמְתַנִּים צרותיהם לפני?
לא משום שצדיק אנכי – ישנם צדיקים ממני.
לא משום היותי תלמיד חכם – תלמידי חכמים רבים בעירנו שאיני מגיע למדרגתם.
אף לא משום היותי פיקח – ישנם פִקחים ממני.
הם סרים אלי כיון שחשים הם, כי שעה שפוקדים הם אותי ושוטחים בעיותיהם בפני – אזי לא זו בלבד שמאזין אנכי להם, אלא משתדל אנכי לרדת לסוף דעתם ולחוות את מצבם בכל נימי נפשי, חש אנכי את מצוקתם, ויודעים הם כי לבי נתון עם השואל, לא פחות מאשר נתון הוא עם עצמו…
[2] הדרך להמתיק את 'הדינים' היא על ידי אמונה אמיתית ביוצר כל!
וברשותכם נרחיב:
בספר ליקוטי דיבורים לריי"צ (חלק ד – ליקוט לד) מתואר באריכות כיצד הרוסים עצרו את הרבי הריי"צ והכניסו אותו לבית הכלא. ולאחר שהשתחרר כתב ביד קדשו את פרשת המאסר. ושם תיאר את התחושה שֶׁלִּוְּתָה אותו בתחילת המאסר, וז"ל:
מה נעשה בביתנו בשעה זו? רעיון זה הכריע אותי, ביודעי היטב טבעם ארחם ורבעם של כל אחד ואחד ביחוד, יכולתי להעריך לי ציור כללי – בכייתה של כבוד אמי מורתי הרבנית, הפנים הלבן האומלל של זוגתי בלוויית הנאקה הפנימית באין אומר ודברים, שברון לב ובהילותם של בנותי האבודות, טרדתו ומחזות פני חתני, ומה נעשה עם המיועד להיות חתני מר מנחם, שהלך אל מעונו של מזכירי מר ליבערמאן. האם ח"ו לא נתפס בכף, מה נעשה עם ידידינו אנ"ש, מה עושים? התמונה הכללית הרהיבתני ושטף דמעה תתפרץ מעיני, דמעות חמות מאוד, התגלגלו על פני, לבי מתרגש וכל גופי רועד: מי יודע פן ואולי ח"ו לקחו את כתבי אדמור"י חב"ד… רואה הנני בעליל כי נקמה עושים בי, כי דברי הקצף של נחמנסאהן, שיחתו עם עמיתו לולב, מראים גלוי כי דבר לי עם נוקמים, עם אורגי עלילה, עלילה כבדה, ומי יודע האם לא נגעו בבבת עיני בהכתבים כתבי יד קודש, ואם היה לא תהיה, נהיה כזאת, איך איום הוא מצבו של הדבר בעצמו, ומה גדול השבר, האם גם המה, הכתבי יד קודש. יוליכו לבית הכלא.
דום מלהרהר – הבריק במוחי – וכאור ברק זרח ברעיוני: והאלקים מה? מי עשה כזאת? מי פעל כזאת? הלא הכל מאת האלקים. אמת הדבר בן הנני, בעל הנני, אב הנני, חותן הנני, אוהב ואהוב הנני, הם תלויים בי ואני תלוי במי שאמר והיה העולם, אנכי עשיתי המוטל עלי והאלקים יעשה את אשר עלה ברצונו יתברך.
וברגע זו יצאתי מרפש מעמדי ומטיט מצבי. עליתי בשמי רום במחשבות גבוהות מיושבי בתי חומר, באמונה טהורה ובבטחון גמור באלקים חיים, ובזכות אבות הקדושים… המחשבות הללו עודדו את נפשי והחזיקו את כחי במאוד. שכחתי את מעמדי ההווה ישבתי במנוחה גמורה, רעיונותי התחילו להסתדר, התחלתי להתרגל עם המצב באשר הוא: הנני אסיר ולוקח ל'שפאלערקע' (שמו של בית הסוהר). בעבור מה, לא אדע, שם בחדר ההוא בבואי יקיפוני בשאלות, שאלות רגילות ובלתי רגילות. מן המענות יחפצו לארוג רקמת עלילה, או עצי גפרית להצית את תבערת הנקמה וכו'.
סידרתי לי דברי מענה כלליים. ובאתי לידי החלטה גמורה להיות עז ותקיף, בלי חת. לדבר בשפה ברה, ולא להתחשב כלל עם המצב והסביבה אשר יסובבוני. החלטתי התקיפה והמוחלטת הלזו נתנה לי הגבהת רוח והרגש יחוס עצמי. ובה בשעה ישבתי כיושב בגן, או מטייל לרוח היום, כי אור זריחת השמש האירה את פני הכותל הלבן אשר למולי וכו'.
מה רבה היא האמונה הפנימית, האמונה התמימה הבאה בירושה לכל ישראל מאבותינו אבות עולם. ומה גדול הוא כחו של הבטחון הגמור. הם לא רק יסודי הדת, דת קדשנו, כי אם גם יסודי חיים, החיים הרגילים, החיים הגשמיים של כל איש ישראל…
[3] ועתה נכתוב, ובהמשך השיחה נרחיב.
כתב הגה"ק רבי שלמה וולבה זיע"א בספרו עלי שור (חלק ב – פרק י), וז"ל:
'וידע זאת כל אדם! אני עם כחותי ותכונותי, פרצוף פני וסגולות נפשי, יחידי בעולם.
בין כל החיים עכשיו אין אף אחד כמוני, בדורות שהיו לא היו כמוני, ועד סוף כל הדורות לא יהיו כמוני! ואם כך, בטח שלחני הקב"ה בשליחות מיוחדת ששום אחד אחר לא יכול למלאותה, רק אני בחד פעמיותי!'…
ובענין זה סיפר הגה"ק הרב יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת – בראשית, עמוד 360), וז"ל:
החפץ חיים הגיע לוורשא לצורך ענין ציבורי. המונים נהרו לאכסנייתו לעצה ולברכה. ביניהם אדם שהציג את בנו בן העשר. 'הרב יברכו שירצה ללמוד'. יושב בכיתה וחולם, הלימוד אינו מעניין אותו.
'ויש לו 'כלים'?' שאל החפץ חיים. יכולות, כשרונות.
'המלמד מתפעל מכשרונו. זכרון נפלא ותפיסה מהירה והבנה מעמיקה, אבל שוגה הוא בחלומות בהקיץ!'
והילד אדיש – האב מוכיחו, המלמד מוכיחו, כעת גם הרב יוכיחו – ישרוד, וימשיך בשלו.
החפץ חיים נטל את יד הילד, ליטף ואמר בְּרֹךְ: 'ילד מתוק, בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הקב"ה!'…
הילד פקח עינים תמהות: 'הוא מוציא לעז על הקב"ה? במה, ואיך? בסך הכל הוא מבקש שיניחו לו לנפשו!'
אמר החפץ חיים: 'בוא ואספר לך סיפור':
הו, סיפור מוכן הוא לשמוע!
היה זה לפני דורות רבים – פתח החפץ חיים ואמר – הסנדלרים ארגנו משלחת שתייצגם לפני בורא העולם. קובלנא בפיהם, טענה נוקבת:
'מדוע את כל הכשרונות שתל אצל הרבנים! תפיסתם בהירה ומהירה, זכרונם נפלא. כחם בפיהם, בלשון לימודים צחה והסברה בהירה, ואת הסנדלרים קיפח!'
שמע בורא העולם, ואמר:
חוששני, שאתם כפויי טובה! וכי איזה רב יודע לייצר זוג מגפים כהלכתם? כמה חכמה ותבונה מושקעת בהם, כמה אומנות ומיומנות! הסוליה והעקב והחיפוי, הראוני רב אחד שמסוגל להוציא מתחת ידו כזה זוג מגפים!
איך נהרו פניהם, איך זרחו עיניהם! מה שנכון, נכון!
הלא תבינו – אמר בורא עולם – איני מחלק מתנות חינם. נותן אני כלים ראויים לזקוקים להם. הרב זקוק להבנה בהירה כדי להסיק שמועתו כהלכה, ולזכרון כדי שלא ישכח תלמודו. זקוק לכושר הסברה כדי ללמד, ולכשרון נאום כדי לדרוש – כלי מלאכתו הם, וציידתיו בהם…
אתם זקוקים לכשרון המעשה, מיומנות המלאכה, כדי שיצא דבר מושלם מתחת ידיכם, וקיבלתם במדה גדושה. כל אחד, קיבל את שלו.
שמעו, והבינו, והתפייסו.
עד עכשיו. כי עכשיו עומד הכל להשתנות.
הנה, המלמד קבע ואביך מעיד שיש בך כשרונות נעלים. הבנה בהירה ותפיסה מהירה וזכרון נפלא, אבל אינך רוצה ללמוד.
ניחא, רב לא תהיה.
אבל להתפרנס, תצטרך. ומה תעשה? בעל כרחך תהיה סנדלר.
אמנם ממרום לא חנונך בכשרון המעשה, במיומנות לכך. אבל באין ברירה – תהא הסנדלר הגרוע בעולם!
תוציא מתחת ידך נעלים בעלות שלש קצוות ותמכרן בחצי המחיר, ומה אפשר לעשות. בכך בחרת, וכך יהיה.
אבל אז, יארגנו הסנדלרים משלחת חדשה. יטענו: רבונו של עולם! אמרת שהרבנים נצרכים לכשרונותיהם והסנדלרים לא, וקיבלנו. אבל הנה, יש פה סנדלר אחד, ואפילו סנדלר גרוע, שניחון בכשרונות של רב מובהק – ולמה נגרע…
ואני שואל אותך, מה יענה בורא עולם?!
אז אנא, אל תוציא עליו לעז…
יש לך כשרונות מובחרים, נצלם להתעלות בתורה והיה לגדול בישראל, כי לכך נוצרת…
[4] כעין הבחינה של התלמוד הבבלי, הבלול מכל כל חלקי התורה. וכמו שכתבו התוספות (קידושין ל. – ד"ה לא צריכא): 'בבל' – בלולה במקרא במשנה ובגמרא, דִּגְמָרַת בבל בלול מכולם.
[5] באופן כללי על האדם להכיר את הסיפור הבא:
בספר מקור השמחה (עמוד רסו – אות מו) להגאון המוהרא"ש זיע"א הובא:
בעיר טעפליק שברוסיה, התגורר יהודי צדיק ושמו רבי מאיר. כל שנה ביום פורים היו מתאספים אצלו חסידיו, ועורכים אצלו את סעודת פורים.
שנה אחת, אחר שאכלו סעודת פורים, החלו לרקוד בשמחה רבה, והנה רבי מאיר רואה יהודי אחד יושב מן הצד ופניו מלאות עצבות. ניגש אליו רבי מאיר ושאל: 'מדוע אינך שמח, הלא היום פורים ומצוה רבה לשמוח?' ענה לו היהודי: 'מה עושים שיש צִבְיָה על הראש' (כי היו לו כמה בנות להשיאן, והבכורה היה שמה צִבְיָה, ולא היה לו אפילו פרוטה לצורך הנישואין).
והשיב לו רבי מאיר: 'אני מבין שאתה מרגיש אחריות וזה יוצר בתוכך לחץ. ולכן אתה מחפש פתרון… אך איזה פתרון זה להיות בעצבות ומרה שחורה? דע לך שלא כך פותרים בעיות, רבינו הקדוש מברסלב לימד אותנו שעל ידי התפילה שמתפללים לה' יוצאים מכל הצרות'.
ולקח אותו רבי מאיר בידו, והכניסו למעגל הרוקדים והיו כולם מבוסמים ולא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי. והתחיל רבי מאיר לצעוק אל היהודי: אם כבר לגמרי רע, צועקים כך: 'צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני'.
והיהודי החל לצעוק כך, בבכיות עצומות ובשמחה רבה עד שניחר גרונו… פורים חלף והגיע יום ששי, השמש החלה לשקוע השבת תיכף נכנסת, ולפתע נשמעו בדלתו של היהודי דפיקות… היהודי פותח את הדלת, ובפתח עומד תלמיד חכם ומספר שהוא נתקע בדרך ושואל האם יוכל להתארח בביתו? היהודי הסכים בשמחה. וכבר במהלך השבת שידך התלמיד חכם את בנו, לצביה בתו של היהודי… ואז ראו עין בעין את הכח של תפילות ובכיות של שמחה.
[6] ונביא דוגמא אחת והיא תלמד על השאר:
ה'שופר' כולל בתוכו את כל בחינת הדינין, ומזה הטעם הוא נקרא 'שופר'.
ונבאר יותר:
בכלליות שם 'אלהי"ם' הוא שם הדין, והוא עולה בגימטריא 86 כמנין שתי האותיות פ"ו.
ואם נכתב את שם אלהי"ם במילוי יודי"ן, כזה: אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, יעלה בגימטריא 300 כמנין האות ש.
ושם אלהי"ם בריבועו, כזה: א'. א"ל. אל"ה. אלה"י. אלהי"ם, יעלה בגימטריא 200 כמנין האות ר.
ואם נחבר את האותיות: פ"ו, ש, ר – תיווצר לנו המילה 'שופר'.
ומיתוק כל הגבורות נעשה על יד מספר אחד הנמשך מן הכתר שהוא סוד אל"ף (ועתה לא נרחיב בזה), ואם נצרף אותו למספר שופ"ר יעלה הכל בגימטריא 587…
ואם נוסיף מספר 587 למילה 'יגון' יעלה הכל 'ששון'.
[7] וזה לשון השולחן ערוך (או"ח, סימן תקפא – סעיף א):
'נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים. הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית, ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית…
[8] ישנן י"ג מדות הרחמים שגילה משה רבינו ('ה' | ה', א"ל רחום'), וישנן י"ג מדות הרחמים שגילה מיכה הנביא ('מי א"ל כמוך'). ובחודש אלול הקב"ה מנהיג ורועה בשתיהן, והן הנקראות 'שושנים' (וכבר הארכנו בזה במסילות ראה, בשנים קודמות).
וכתב הרמ"ק זיע"א (אילימה, עין רואי – תמר ד פרק יד) שבחינת המדות שגילה מיכה גבוהות יותר מבחינת המדות שגילה משה, והטעם, כי מיכה סידר את המדות כפי שהם מתגלים למעלה במקור הרחמים (מה שאין כן משה שהוצרך להשתמש בהם כדי ל התמודד עם חטא העגל, ולכן הוא השתמש עם הבחינה שנצרכה לו באותה שעה), ולכן הי"ג מדות של מיכה עליונות יותר.
וכאן נרחיב מעט:
הנה, המדה האחרונה שבנבואת מיכה היא מדת 'מימי קדם'. ורבינו הרמ"ק בספרו תומר דבורה (פרק א – אות יג) ביאר את המדה הזאת, וז"ל:
'מימי קדם' – הרי מדה שיש להקב"ה עם ישראל: כשתמה זכות אבות וכיוצא, מה יעשה, והרי מצד עצמם אינם הגונים? כתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" (ירמיה ב, ב), ממש זוכר הקב"ה ימי קדמונים, אהבה שהיה מקודם, ומרחם על ישראל, ובזה יזכיר להם כל המצוות שעשו מיום שנולדו וכל מדות טובות שהקב"ה מנהיג בהם עולמו, ומכולם עושה סגולה לרחם בשבילם…
כך האדם יתקן הנהגתו עם בני אדם, שאפילו לא ימצא טענה מאלו הנזכרות, יאמר:
'כבר היה שעה קודם שלא חטאו, והרי אותה שעה, או בימים קדמונים, היו כשרים', ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, ויזכור להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים, ובאופן זה לא ימצא אדם שאינו ראוי להטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו!
וכדי להמחיש, נספר (משנת המועדים – אלול, חלק מעשי צדיקים עמוד ו):
להגה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב היו חסידים רבים, שבכל הזדמנות היו מכתתים רגליהם כדי לקבל מאורו.
פעם, כאשר נסעו ברכבת קבוצה מחסידיו, חפצו לשתות לחיים אחר התפילה – אך מחמת עניותם לא היה לאף אחד מהם אפילו מעט משקה, ולכן מזגו לכוסותיהם מים, בירכו ולגמו מהם, וכדרכם של חסידים איחלו לחיים זה לזה.
באותו קרון ישב יהודי שהמיר את דתו וכשראה את מעשיהם החל לצחוק צחוק גס… ולא הסתפק בכך, אלא גם התגרה בהם, ואמר:
ראוני שאני חי כגוי גמור, מחלל שבת ומועדים, עובר על כל עבירות שבתורה – ובכל זאת לא חסר לי מאומה. ואילו אתם החסידים, טורחים ויגעים, מטרידים עצמכם בדקדוקי מצוות, מקפידים על קלה כבחמורה – והנה עניים מרודים אתם!
צרמו הדברים מאוד באזני אחד מבני החבורה הקדושה, ולכן השיב: הסיבה שאתה חש מאושר, זה בגלל שאתה שקוע בתוך החושך והאפלה, ובמקום שאתה נמצא, גם מים דלוחים וסרוחים – מַרְוִים. אך אם תזכה לחוש באור האלקי – תבין כמה אומלל אתה!…
לעג המומר לדבריו ושאל: ואיך חשים באור האלקי? מבזבזים את הזמן בנסיעה לרבי?!
ענה לו החסיד: על הרבי שלי אתה מדבר? מוכן אני להתערב עמך, שאם תהא נוכח אצל רבינו הקדוש בעת שהוא אומר את תפילת 'בריך שמיה' (שנאמרת בעת פתיחת ההיכל, לפני הוצאת ספר תורה) אפילו פעם אחת, מיד יתרכך לבך ותחזור בתשובה שלימה.
המומר פרץ בצחוק: אין לך אפילו שקל לקנות טרופית, ואתה רוצה להתערב אתי? על מה?
והחסיד השיב: אני מתערב על התפילין שלי, אם לא יתרכך לבך, אתן לך אותם!
נענה אותו פושע ישראל לאתגר – ורצה להוכיח שאין בכחו של אף אדם להשפיע עליו, ונסע עמם אל רבם לטשורטקוב.
תפילת שחרית בבית מדרשו של הרבי החלה, כל המתפללים אחוזי התלהבות ורגשי קודש, ורק אותו מומר יושב על הכסא, ידיו משולבות זו בזו ומביט בשיעמום על המתרחש…
ההיכל נפתח, ורבי דוד משה מטשורטקוב, פתח באמירת 'בריך שמיה' בהתעוררות ובכוונה עצומה… אש רוחנית בערה שם…
המומר פיהק בחוסר ענין…
ורבי דוד משה ממשיך באמירת 'בריך שמיה', וכשהגיע לאמירת: 'יהא רעוא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא', חלפה עזות פניו של המומר והוא פרץ בבכי עז קורע רקיעים, כשהוא זועק אל הצדיק בבקשו דרך תשובה על מעשיו הרעים…
לאחר מעשה, גילה רבי דוד משה לחסידיו, שבשעה שראה את אותו מומר, ניסה למצוא איזה פתח שדרכו יוכל להאיר לנשמתו, אך לא מצא…
לחרדתי, ראיתי שנשמתו של המומר מוקפת וחתולה (עטופה ולוטה) בתוך הטומאה מכל סביבותיה, ואין דרך לבקוע…
התאמצתי בכל כחי לתור ולחפש אחר איזו 'נקודה טובה' שדרכה אוכל להאיר… ובסוף מצאתי!
ליד ביתו של המומר מתגוררת משפחה של חסידים, ובאחת השבתות הוצרך לבקש מהם איזה דבר, ודפק בפתח ביתם. החסיד קיבלו במאור פנים וביקשו שיצטרף אליהם לסעודת שבת. המומר הסכים, והתיישב במקום…
הגישו לו צלחת חמין, והוא מילא את הכף ואמר: 'לכבוד שבת קודש' ואז אכל ללא ברכה…
והמילים האלו – 'לכבוד שבת קודש' – יצרו פתח כל שהוא שאוכל להיתפש בו ולהשיבו למוטב!…
וזו מדת 'מימי קדם'!
[9] בימי אלול מתגלה ביתר שאת אהבתו של הקב"ה לעם ישראל, ומכאן נובע כחם של ימים אלו. ונרחיב:
בגמרא הקדושה (קידושין לב.-לב:) אמרו:
אב שמחל על כבודו – כבודו מחול. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.
והנה, כל יהודי הרי הוא כבן יחיד של הקב"ה, וממילא יחסו להקב"ה כיחס בן אל אביו.
ולעומתו, כל גוי הרי הוא במדרגת עבד (וישנם גויים שהם במדרגה נמוכה יותר), וממילא יחסו להקב"ה כיחס עבד אל מלכו.
ולכן, גוי לא יכול לחזור בתשובה! שהרי מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול!…
ולעומתו, יהודי יכול לחזור בתשובה! שהרי אב שמחל על כבודו – כבודו מחול!… אשרינו מה טוב חלקנו! ומה נעים גורלנו!… (כך כתב החיד"א זיע"א בספרו אהבת דוד, דרוש ד – לשבת תשובה).
[10] ובנוסף על כך שזו הנהגה רעה, היא נגד פסוק מפורש המוזכר בפרשה שלנו! וזה הוא הפסוק: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א)!
וביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת ראה – מאמר ג), וז"ל:
רבי מאיר זכה לאהבת ישראל בשלימות העליונה, וזכה לדון כל אחד ואחת מעם ישראל לכף זכות, ולמצוא בכל אחד ואחת מישראל נקודות טובות של אור וזכות, ולכן מצינו שיש כח בהזכרת שמו של התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס לפעול ישועות נוראות.
דהנה בפרשת ראה נאמר: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם' – ובגמרא הקדושה (קידושין לו.) נחלקו בביאור הפסוק רבי יהודה ורבי מאיר.
לדעת רבי יהודה רק בזמן שעם ישראל נוהגים מנהג בנים ועושים את רצון אביהם שבשמים הם נקראים 'בנים', אבל בזמן שהם אינם נוהגים מנהג בנים ואינם עושים את רצון אביהם שבשמים אין הם נקראים בנים.
לעומת זאת, דעת רבי מאיר היא שבין כך ובין כך עם ישראל נקראים 'בנים', שנאמר: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד, כב), משמע שגם בזמן שעם ישראל סכלים ואינם עושים את רצון קונם בכל זאת הם נקראים בנים.
ובהמשך דבריו מוסיף רבי מאיר ומוכיח שאפילו כשאין בעם ישראל אמונה בכל זאת הם נקראים 'בנים', שנאמר: "בנים לא אמון בם" (דברים לב, כ).
ואפילו כשהם עובדי עבודה זרה בכל זאת הם נקראים 'בנים', שנאמר: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א, ד). ולא די שהם נקראים בנים, אלא שהם נקראים גם בנים טובים ואהובים, שנאמר: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (הושע ב, א).
והגם שכלל בידנו מרבותינו הקדושים (עירובין מו:) שבכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, ההלכה היא כדעת רבי יהודה, בענין זה מצינו לאחד מגדולי הפוסקים הראשונים, הלא הוא הרשב"א – אשר מר"ן הבית יוסף מכתירו בכמה מקומות (בית יוסף או"ח סימן סו, ובסימן עח, ובסימן קלה, ועוד) בתואר 'רב מובהק' – שפסק (שו"ת הרשב"א, חלק א – סימן קצד וסימן רמב) שבדבר זה ההלכה היא כדעת רבי מאיר שבין כך ובין כך עם ישראל נקראים 'בנים', משום שהמקראות מוכיחים כדבריו.
דעתו של רבי מאיר היתה שיהודי – בכל מצב שלא יהיה – נקרא בן של ה' משום שבפנימיותו של כל יהודי, גם יהודי חשוך ביותר, חבוי ניצוץ אלקי קדוש וטהור שאינו רוצה וגם אינו יכול בשום אופן להתנתק מה'. וכאשר יתעורר ניצוץ זה ויקום לתחיה יסלק את כל החושך החיצוני המחשיך על הנפש האלקית ואז יפציע אורה כשחר!
ולכן אין להתפעל כלל מכך שיהודי נראה חשוך מאוד ומרוחק מה', כיון שבוודאי יכול להתעורר בקרבו הניצוץ הקדוש שבתוכו ולהפוך אותו ברגע אחד מן הקצה אל הקצה ולהפיק ממנו אור גדול לעולם, ולכן מסתבר לומר שבכל מצב שלא יהיה – יהודי נקרא בן של ה'.
וזו גם הסיבה לכך שרבי מאיר לא נמנע מללמוד תורה מפי רבו אלישע בן אבויה גם לאחר שפרש מדרך ה' ונעשה כופר ממש וכל חכמי ישראל התרחקו ממנו, והיינו כי רבי מאיר האמין בכל נפשו ומאודו שבפנימיותו של כל יהודי, אפילו של רשע גדול, ישנו חלק טוב וטהור, ורשעותו אינה אלא מעטפת חיצונית בלבד בדומה לקליפה המכסה על הפרי, ויש להתעלם מהחיצוניות שלו ולהתמקד בפנימיות הטהורה שבקרבו.
וכמו כן אמר רבה בר שילא (חגיגה טו:) בהקשר לכך שהיה רבי מאיר ממשיך ללמוד תורה מפיו של אלישע בן אבויה לאחר שכפר בכל התורה כולה: 'רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק'.
כלומר רבי מאיר הבין שאלישע בן אבויה, ובדומה לו כל יהודי רשע, אינו אלא כרימון המלא בגרגירי פרי מתוקים אלא שקליפה עבה וקשה מכסה עליו, ועבודתנו היא להתעלם מהחלק הרע המכסה עליו ועוטף אותו (בבחינת: 'קליפתו זרק'), ולהתמקד אך ורק בחלק הטוב הגנוז בתוכו (בבחינת: 'תוכו אכל'), ועל ידי זה יצא החלק הטוב שבו מן ההעלם וההסתר אל הגילוי ויתפשט גם על חיצוניותו עד שיהפוך כולו לפרי מתוק ללא קליפה כלל.
לכן מצינו שיש כח בהזכרת שמו של התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס לפעול ישועות נוראות, כפי שאמר רבי מאיר בעצמו לאותו שומר (עבודה זרה יח.): 'אמור אלהא דמאיר ענני ותינצל', וכן ראינו אצל אבותינו שהיה שגור בפיהם לשון זה, והיו רואים על ידי כן ישועות גדולות בכל עת – וזאת משום שרבי מאיר סבר שגם יהודי שחטא ופשע לפני הקב"ה בחטאים קשים וחמורים ביותר עדיין נקרא בנו של הקב"ה כנ"ל, ומכיון שעורר בסברתו כף זכות עצומה על עם ישראל, לכן הזכרתו פועלת ישועה.
וזו היא דרכם של צדיקי האמת שבכל דור ודור – לדון כל אחד ואחת מעם ישראל לכף זכות, ולמצוא בכל אחד ואחת מישראל נקודות טובות של אור וזכות, ובדרכם של צדיקים אלו עלינו לצעוד, ובזכות זה ייטב לנו בזה ובבא.
ובזה יובן גם מה שגילה רבינו האר"י ז"ל (שער הגלגולים – סוף הקדמה לז) שרבי מאיר בעל הנס קבור בעמידה – שלא כדרך כל העולם שקבורים בשכיבה – וזאת כדי לרמוז שגם לאחר פטירתו של רבי מאיר הוא עומד ומוכן להמליץ זכות על עם ישראל בכל עת…
[11] בספר תפארת החג – ראש השנה (עמוד צח), לגאון הרב מנחם מנדל משי זהב, הובא הסיפור הבא:
הקולות שבקעו מבית הכנסת, מאז שעות הבוקר המוקדמות נדמו. סלסולי התפילה ופזמוניה שהשתפכו ברחבי כתלי הבית והֵדם הדהד מחוצה לו – נשתתקו. תפילת שחרית נסתיימה. קריאת התורה אף היא הסתיימה. דומיה מסביב, ה'ספרים' מונחים על השולחן ועל ידם עומדים התוקע והמקריא, הלא הם ר' סנדר המתכונן להשמיע קולות השופר והרב שיקריא לפניו.
בית הכנסת מלא, מכותל המזרח עד רחבת הכניסה. מצטופפים אנשים, זקנים, מבוגרים, בחורים וילדים. הוד הקדושה נסוך על פני הבית וברגשי חיל ורעדה אחוזים כל באי בית ה' זה. תפילת שחרית אחרי סיומה ותקיעת השופר לפני התחלתה. מצב של שביתת ה'נשק' שורר כאילו, אבל האנשים אינם זזים ממקומם ואינם מסיחים דעתם. שתיקת אילם בבית הכנסת, אין דובר דבר ואין פוצה פה. לא ניתנה לכאורה כל הוראה על איסור הדיבור ולא הועברה על תעמולה למען השלטת הדממה, אבל עובדה היא שמאות יהודים מתפללים־לא־מתפללים אלה בדומיית אילם עומדים, כי מי יוכל לפצות פה ברגעי קודש וחרדה אלה. רק אנחה חרישית ועמוקה מתפרצת מפעם לפעם מלבותיהם. אנחה ממעמקים הפולחת את האויר. משמיעה ומזהירה על הצורך בהתעוררות – וְלוּ ברגע האחרון. ליד השולחן עומדים ומתנועעים הרב – מרא דאתרא ור' סנדר. שניהם טליתותיהם ממעל לראשיהם ופניהם לא יראו…
"למנצח לבני קורח מזמור" (תהלים מז, א) – פתח התוקע ואמר. ואחריו החרו־החזיקו כל העם כולו והוא המשיך שוב: "כל העמים תקעו כף וגו'" (שם פסוק ב). לאחר שהרב גמר את המזמור בפעם השביעית פתח התוקע ואמר: "עלה אלהי"ם בתרועה, ה' בקול שופר" (שם פסוק ו), וכן יתר הפסוקים השמיעם בטוב טעם, בקול יפה ומלבב שהם ראשי תיבות של 'קר"ע שט"ן' – כידוע.
'תקיעה'! – קרא הרב. ר' סנדר לקח השופר בידו, קירבו אל פיו, מנסה לתקוע בשופר והקול לא יצא ולא יִשָּׁמַע. הוא מנסה שנית, מוציא השופר מפיו מכניסו שוב אל בין שפתותיו, ת-ת-ת נשמעים קטעי קולות מרוסקים. קולות נֵפֶל שאסור לצאת בהם ידי חובה של שמיעת שופר ואין דעת הרב נוחה מהם. ר' סנדר מנסה כחו, עושה מאמצים והשופר לא זז ממקומו. לאחר שנתייאש ר' סנדר משופר זה, הניחו ולקח את השני – מן המוכנים לפניו. ר' סנדר גונח ומכעכע, אבל אין זה אלא כעין גמגום של ילד במקום דיבור חי ושוטף. הקהל התחיל להתרגש: מעשה שטן – עבר רחש־לחש מכל העוברים והרב עומד על עומדו, מָשָׁל קָפָא הוא ליד השולחן. עטוף הוא בטליתו ש'עטרה' כבדה מקיפה אותה. פניו לא יראו רק אנחה עמוקה נשמעה מפעם לפעם, יוצאת מחדרי לבו.
ר' סנדר עמל גם עם השופר השני, הפך בו והפך בו ולא הצליח להוציא קול הראוי לשמוע ולהתקבל. דומיית מוות בבית הכנסת. עיני הכל נשואות אל השולחן שם עומד הרב ועל ידו התוקע־לא־תוקע. מעזרת הנשים פרצו ובקעו בכיות וגניחות ור' סנדר הניח גם את השופר השלישי מבלי שעיניו ראוהו, כי עטוף היה ראשו ועיניו בטלית. קירבו לפיו, התחיל לנסות כחו וגם הפעם העלה חרס בידו. המתפללים – ואף המתונים שבהם – קצרה רוחם ותסיסה ניכרת הורגשה בבית הכנסת.
ר' סנדר עמד נבוך ותוסס כולו, טיפות זיעה ניגרו מעל פניו. מה לעשות? אובד עצות הוא. עיני המתפללים אליו נשואות והוא נראה ואינו רואה… בלב חרד מחכים, כל אחד רוצה לדעת מה עשוי להתרחש במחיצתו המעוררת רגשות מעורבים.
פתאום הוריד ר' סנדר טליתו מעל ראשו, פניו חִוְרִים ועיניו גיצים. הוא זרק מבטו לכל עבר, ואף הוא שימש מטרה לחיצי מבטיהם של המתפללים כולם. הוא לקח בחפזון אחד השופרות מן הבא בידו ללא כל הבחנה, קירבו למו פיו ולהפתעת כולם הוציא קול תקיעה ברור וצלול מאין כמוהו. וכן יתר הקולות הלכו ונשמעו ללא כל הפרעות. סדר התקיעות כולו עלה בהצלחה מיוחדת, וקהל המתפללים – המה ראו כן תמהו.
לאחר התפילה ניגשו המתפללים אל ר' סנדר ולאחר ברכת 'יישר כח' שאלוהו לפשר הדבר, מדוע לא הצליח להוציא אפילו הגה אחד בהיותו עטוף בטליתו ואילו לאחר שהוציא ראשו מחוצה לה – עלה בתרועה.
זה פשוט בתכלית הפשטות – ענה ר' סנדר ואמר, בהעלותו חיוך קל על שפתיו – והריני להבהיר ולהסביר לפניכם את הסתום שבפרשה פליאה זו: בעוטפי את ראשי בטליתי וניגשתי אל הבימה – ליד ספרי התורה, בדחילו ורחימו לקיים מצות תקיעת קול שופר והשמעתו לאחרים – נתן השטן עינו בי לרעה ועמד על ידי לעכב התקיעות בעדי. השטן חשב כנראה, מי יודע איזה צדיק יסוד עולם מסתיר ראשו בתוך טליתו, ואם יפריע את תקיעת השופר אצלי – הרי הנצחון ח"ו על ידו. שינס הוא איפוא מתניו ועשה הכל למען הכשילני בעבודת הקודש שלי.
אני מצידי – המשיך ר' סנדר ודבריו קולחים לאיטם ונשמעים בעיון רב – עשיתי כל המאמצים והשקעתי מיטב כוונותי ועומק בקשותי למען הכתרת תפקידי בהצלחה, אבל השטן – גירא בעיניו – אסר עלי מלחמת תנופה וכמעט שגבר עלי ואני נשארתי עומד במבוכתי ובתבוסתי. בהיותי אובד עצות, נרעש ונפחד הורדתי טליתי בחטף מעל ראשי, פניתי ל'בעל דבר' ואמרתי אליו: ראה אל מי נטפלת ועל מי אסרת מלחמה. אתה בכסלך חשבת כי צדיק גדול מסתיר ראשו בטליתו, והרי אינני אלא סנדר הפשוט שבפשוטים והירוד שבירודים בעיר. סנדר הרוכל עומד לפניך, אני ולא אחר. 'הנני העני ממעש' – דברים כמשמעם. אני סנדר הנודד מכפר לכפר, כל משאי ומתני, שיחי ושיגי עם הגויים, בחתף אני עורך תפילתי ומובן כי מפני הטרדה אין אזני שומעת מה שאני מוציא מפי וגם לבי בל עמי. אינני מסוגל איפוא להשקיע כוונה טובה כל שהיא.
היוצא מדברינו – מספר ר' סנדר על שיחתו עם ה'בעל דבר' – הלא עיניך הרואות כי חוטא ופושע אני, ואתה מה לך כי נטפלת אלי, ומיד – כפי ששמעתם – יצא השטן, ונשמע בבית הכנסת ומחוצה לו קול השופר…
[12] וזה לשון התרגום יונתן (שם): 'ואקים תמן מדבחא ותמן יהב מעשריא דאפריש מן כל דיליה קדם א"ל אלה"א דישראל'.
[13] מגדולי אויבי ישראל שבכל התקופות היו פרננדו השני מלך ספרד ואשתו איזבלה (אותיות 'היא זבל'!).
בשנת ה'רנ"ב לבריאת העולם (1492 למניינם) חתמו הצוררים הללו על גירושם של כל יהודי ספרד. וכעבור חמש שנים בשנת ה'רנ"ז (1497) גירשו את כל היהודים מפורטוגל.
גליונות מלאים דם וכאב, צער ויגון נכתבו על ידי אותם מגורשים. סיפורי אימה ופחד נחקקו עלי גליון בידי סופרי אותה תקופה… אולם, אין דרכנו להכאיב חלילה, ולכן לא נביא אפילו חלק מאותם הֵדִים, ונדלג ישר לסיפורנו (אהבת חיים – חלק א פרשת יתרו עמוד קמד, להגה"ק רבי מנחם מנשה זיע"א):
חלק מאותם מגורשים הגיעו לעיר סלוניקי ב-יון והתיישבו בה. אט אט התערו היהודים בחיי המסחר והכלכלה, עד שרוב העסקים היו ביד היהודים.
ומכיון שיהודים הם שומרי שבת, הרי שבשבת קודש הושבתו: הנמל, חנויות המסחר ומשרדי הממשלה.
הישמעאלים והנוצרים חרקו שינים, אולם לא יכלו למחות בהם, כי 'הפחה' (המושל) היה אוהב ישראל בכלל, ותלמידי חכמים בפרט. ובכל פעם שהיה רואה יהודי תלמיד חכם היה קם לכבודו…
אור הלפידים האיר את המסדרון הארוך, ודמויות עטופות בגלימה נראו חומקות לתוך חדר קטן שעמד בסוף המסדרון…
מסביב לשולחן עגול ישבו מספר אנשים, והנה קם אחד מהיושבים, והחל לדבר: חבר'ה, אולי מישהו יכול לפתור את התעלומה: מדוע הפחה אוהב יהודים?
אחד מהיושבים קם בחמת זעם וצעק: אני אומר לכם, הוא משוגע לגמרי, לעמוד בפני יהודים?!
בְּלִיל קולות הסכמה נשמעו מרחבי החדר…
ולבסוף הוחלט על 'תוכנית' פעולה…
הפחה ישב במרפסת ארמונו והתענג על הרוח הקרירה וציוץ הציפורים. ולפתע, הוקף בכל שריו…
הפחה הרים עינים מופתעות: מה קרה?!
וראש השרים החל ל'נאום': אנחנו חייבים להבין, למה אתה מכבד כל כך את היהודים, עומד בפניהם, ונותן להם להשבית את כל חיי העיר ביום השבת?! והלא ידוע שהיהודים 'אשמים' בכל הצרות, והם הרגו את הנוצרי וגרמו למיתת ישמעאלים?!…
הפחה הסתכל עליהם, ואז השיב: הפחדתם אותי, חשבתי שאתם רוצים ל'השליך' אותי לאחד הנהרות פה… עכשיו בגללכם אני חייב לשאוף אויר, ואחר כך אענה לכם… ברצוני לצאת להפלגה בספינה המלכותית שלי, ומבקש אני מכם שתצטרפו אלי…
על סיפון האניה עמדו הפחה ושריו. הפחה פנה לשריו ואמר להם: אתם יודעים, כבר כמה שנים שהספינה הזו ברשותי ומעולם לא טיילתי בכולה. בואו נצא לסיור…
וכך הם סיירו בכל האניה, עד שהגיעו לחדר המכונות של האניה. רעש נורא החריש את אזניהם, ועשן חנק את גרונם…
שם, בחדר הַדְּוָדִים והמכונות עמדו המלחים והסיקו את המנוע בפחם, פניהם לוהטות מחום הַדְּוָדִים, ובגדיהם וידיהם שחורים מהפיח והפחם וכתמי שמן גדולים מכסים אותם.
(כך הובא בספר אהבת חיים, וכנראה שהמעשה הזה התרחש כמאתים וחמישים שנה אחרי גירוש ספרד, שהרי רק אז החל השימוש בספינות קיטור).
פנה הפחה לשריו בפנים זועמות: ככה? בספינה שלי, עובדים אנשים שבגדיהם מלוכלכים ומרושלים?! וכי זה כבוד המלכות?! מה אני אענה לאנשים שישאלו אותי על כך?!…
והשרים התנצלו: סליחה מכבוד הפחה, אבל אף אחד לא יפנה אליך בשאלה!
והפחה התפלא: מדוע?!
והשרים השיבו: כי כולם יודעים שכל הספינה מתקיימת רק בזכות המלחים הללו, ומכיון שכך כולם מתרכזים בתועלת שהם מביאים, ולא במראיהם…
חיוך רחב עלה על פני הפחה: 'נו, הבנתם?!'
'מה אנחנו צריכים להבין?! לא הבנו כלום!'
טוב אני אסביר – נאנח הפחה ואמר: דעו לכם, שהעולם כולו הוא כאניה הזאת, ויש בה אלפים ורבבות בריות, וכולם נמצאים בכל רגע ורגע בסכנת טביעה, שהרי כל העולם חי ומתקיים רק בזכות לימוד התורה.
ואתם יודעים – המשיך הפחה – ששום אומה לא רצתה לקבל את התורה חוץ מהיהודים. ונמצא שלולי לימוד התורה של היהודים היה כל העולם 'טובע' בתוך הנשיה…
וזה קיום העולם הזה:
'חדר מכונות' – הם בתי המדרש של היהודים.
ו'הסקת הַדְּוָדִים' – זו תפילתם לפני בורא העולם, ולימוד תורתו.
והמפעילים של כל זה, מסיקי הַדְּוָדִים, הם חכמי היהודים וצדיקיהם.
ואם אמנם נוסעי הספינה מתענגים על רוב טובה ועל הפלגה נעימה ובטוחה, הן חייבים הם להכיר טובה לאותם מסיקי הַדְּוָדִים במדור התחתון, העמלים בפרך כדי להשיט את הספינה כולה אל נמל מבטחים!
ומתוך גודל האחריות המוטלת על כתפיהם הרי הם נראים כשחורים ומלוכלכים שהרי הם סובלים יסורים בעד כל העולם!
סיים הפחה את דבריו הנחרצים, ופני השרים חפו.
ובאמת, עם ישראל הם הסיבה לקיום העולם, ולכן כל הפוגע בעם ישראל, הרי הוא כנוקב חור באניה, ומטביעה!
[14] הקב"ה קירב את עם ישראל אליו, וסלל להם את הדרך לבית גנזיו!
וכמו שכתב הגה"ק רבי שלמה וולבה זיע"א (עלי שור, חלק ב – עמוד תרכט ועמודים מט-נא), וז"ל:
המשחק האהוב ביותר על תינוקות הוא 'מחבואים': מישהו מתחבא והתינוק מחפש אותו, ומה רבה היא צהלתו כאשר הוא מוצא אותו.
במשחק זה בא לידי גילוי מצב וגם כח יסודי באדם. דברים רבים מכוסים מעינינו, אם בעולם ואם בתורה, ומשאת נפשנו לגלותם. לגילוי נסתרות אלה מתמסר הלמדן בתורת הנגלה, והמקובל בנסתר. ואיש המדע במדעו. והמון נסתרות ישנם באדם עצמו ובעבודת הבורא שלו.
האדם נברא במעלות בכח וכל עבודתו בחייו היא להוציא כחותיו אל הפועל. ולא רק כחות עצמו. גם התורה ניתנה לנו שנוציא את הגנוז בה אל הפועל, לפסוק הלכות, לעמוד על סודה, לקיימה בפועל.
ועוד זאת, כי הרבה עולמות ישנם למעלה מעולמנו. בכל עולמות אלה גנוזים כחות וסגולות עד אין שיעור, וכולם עומדים מעל לעולם העשיה ומחכים לאדם, שעל ידי מעשיו יוציא כל הגנוזות אל הפועל!
לאדם ניתנה נשמה עליונה. מי יודע כמה קדושה וכמה מעלות טמונות בה – והכל בכח.
עבודתנו היא, להוציא כחות אלה כולם אל הפועל, לגלות כל המעלות ולקנות אותן…
כמה שאדם מוציא הדברים מהכח אל הפועל הוא נהיה יוצר חדשות. הוא נהיה יוצר תורה ועושה את עצמו.
ועוד זאת כי האדם המקיים המצוות נחשב לו כאילו עשה את עצמו מחדש, ואכן, המקיים מצוות בשלימות נהפך לאיש אחר. בלי מצוות הוא 'אדם בכח'. המעלות הגנוזות בנשמתו אינן יוצאות אל הפועל, כי רק המצוות הן הן סוד ההוצאה אל הפועל הגמור.
הוי אומר, כי המפתח לכל העבודה ולכל שלימות הוא המעשה!
[15] ראה בספר תולדות עם עולם (חלק ז – עמוד שנז) לגאון רבי שלמה הכהן רוטנברג. (ובעמוד שסא, מתואר באיזו אכזריות נוראה נהג עם אשתו).
[16] סיפרו לאדמו"ר רבי יחזקאל יוסף הלוי אשלג על יהודי שהתרחק מאוד מכל סממן של יהדות. הוא לא שמר שבת ולא על כללי הכשרות. דבר אחד הוא שמר מכל משמר: בחג השבועות הקפיד לאכול מאכלי חלב…
היהודי הזה היה עשיר גדול והתגורר בדירה מפוארת בעלת חדרים רבים. יום אחד הבחין אחד ממשרתיו שאדונו נכנס לחדרו הפרטי, ניגש לארון הבגדים הקבוע בקיר, פותח את הדלת נכנס לתוך הארון ומסיט דלת נסתרת… הוא עוד הספיק להבחין באדונו יורד במדרגות… ודלת החדר ננעלה…
במוחו של המשרת החלו להתרוצץ ערימות של זהב נוצץ, והוא החליט לחסל את היהודי… לאחר תכנון מעמיק, ניגש המשרת ל'שף הבית' והודיע לו שהיהודי – בעל הבית – ביקש ממנו (מהמשרת) שהוא יכין לו את ארוחת הצהרים. 'השף' לא הבין, אבל לא התווכח…
המשרת הכין ארוחת צהרים מושקעת, ריחנית ומגרה, ושפך לתוכה שלש מאות גרם ארס של 'נחש קוברה'… ערך את הארוחה על מגש יפה ומעוטר והגיש אותה 'בחיוך מרוח' ליהודי בעל הבית…
היהודי נעץ את המזלג בבשר המשובח, ולפתע נזכר… רגע, נדמה לי שהיום חג השבועות, מיד רץ לחדר ובדק, ואכן, היום חג השבועות.
חזר בעל הבית ואמר למשרת: תודה רבה על ההשקעה, אבל היום חג שבועות ואני אוכל רק מאכלי חלב… אבל חבל על ההשקעה, תאכל את זה אתה…
המשרת סירב, והתנצל שהוא שבע…
לחדר נכנס כלבו האהוב של היהודי, והיהודי קרא לכלב ואמר לו בחיוך: יש לי בשבילך הפתעה… והגיש לו את התבשיל הריחני…
לפתע, החל הכלב לחוג במעגלים נפל ומת… חקירת המשטרה גילתה את תוכניתו הזדונית של המשרת והוא הושם בכלא. הניצוץ היהודי התעורר בקרבו בעקבות המעשה והלה חזר בתשובה שלימה…
סיים הרב מאשלג ואמר: מה שהציל את היהודי היה הקשר אל הלוח העברי. אפילו קיומו של קשר קלוש כזה החזירו למוטב!… (אוצר סיפורים למחנכים, חלק ב – עמוד 128, לגאון רבי ישעיה הורוויץ שליט"א).
[17] אוצר הדרשות הקצר (חלק ב – עמוד תרמד).
