אלול הגיע!
דפיקות הססניות נשמעו על פתח דלתו של ראש הישיבה… הדלת נפתחה וראובן נכנס. 'הרב!' – פתח ללא הקדמות ואמר – 'השבת היא שבת מברכין של אלול!'
ראש הישיבה, שׂבע השנים והנסיון, הביט בו בעיניו החודרות ושאל: 'אתה אומר את זה מתוך שמחה או מתוך חרדה?'
'מתוך חרדה! מתוך פחד ובלבול!… מתחשק לי לקחת עכשיו כדור שינה, ולהתעורר במוצאי יום כיפורים, ישר לבניית הסוכה!'
'למה אתה נסער כל כך?' – שאל הרב.
וראובן החל לשפוך את לבו: הרבה פעמים ערכתי עם עצמי את חשבון נפשי, ובכל פעם התברר לי שהאישיות שלי לוקה בחסר. גיליתי בתוכי פנימה רגשות שליליים, תאוות מגונות והרגלים רעים… וכבר כמה וכמה פעמים ניסיתי לחולל בעצמי איזה שהוא שינוי דרמטי, אך ללא הצלחה. כלל!
ובסוף התייאשתי, הבנתי שאין לי יכולת וכח להשתנות שינוי פנימי, ולכן החלטתי שלפחות בחיצוניות אשתדל להיות עבד ה'. אך גם בכך נכשלתי, כמה פעמים נכשלתי במחשבה, דיבור ומעשה – בברכות לבטלה, בדיבורי לשון הרע, בפגמי העינים, וברגלים ממהרות לרוץ לרעה…
אך כאן לא הסכמתי להרים ידים! הרי יש לנו פתח מילוט ושמו תשובה: מתחרטים, מתוודים, ומקבלים על עצמנו לא לחטוא בכך יותר!… וחזרתי בתשובה!
ובסופו של דבר התברר לי, שאחרי התשובה והווידוי, שוב נכשלתי, ושוב נכשלתי, ושוב… התברר לי שהתשובה שעשיתי לא גרמה לי לאיזה שינוי או התקדמות, והרגשתי שהתשובה שאני עושה היא לא אמיתית – הקבלה שקיבלתי על עצמי שלא לחטוא היתה סתם מהשפה ולחוץ…
ועכשיו בימי אלול אנחנו צריכים להתכונן ליום הדין הגדול והנורא, ואני לא יודע כלל כיצד להתכונן, אין לי שום יכולת להשתנות או לחזור בתשובה! ואני כל כך פוחד מיום הדין…
'הרב!' – סיים ראובן את דבריו – 'מה יהיה אתי?!'…
הרוצה בשמחה
'ואני רוצה להגיד לרב עוד משהו' – המשיך ראובן ואמר – 'היום אני כבר בן 22, וכבר שש שנים אני מסתובב עם הלחץ הנורא והחרדה הגדולה הזו – אלול!
ובעבר כבר דיברתי עם כמה חברים, והם אמרו לי שאני סתם מגזים, ונכון שצריך באלול להרגיש אימת הדין, שהרי העדר אימה מוחלט בנוגע לחודש אלול, עלול להצביע על כך שהאדם אינו מייחס שום חשיבות לצורך לחזור בתשובה ולהתקרב לה', וזה אכן חסרון חמור![1]
אך עם האימה הבסיסית צריך לחוש בשמחה שאנו זוכים לחזור בתשובה, והקב"ה מנקה אותנו מהעבירות שלנו'…
'ובתחילה' – המשיך ראובן ואמר – 'הדברים שלהם נשמעו לי טוב, אך אחרי שקראתי את דבריו של הגה"ק רבי ישראל סלטנר זיע"א (אור ישראל – מכתב יד), שכתב כך: 'מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו יתברך שמו, איש לפי ערכו'… הבנתי שהחברים שלי טעו! ובאמת באלול האדם צריך להתמלאות בחרדה'…
'אתה אומר שאתה מרגיש חרדה' – אמר הרב – 'אתה יכול לתאר לי אותה?'
'כן! החרדה הזו גוזלת ממני כל תחושת שמחה וחיוּת, אני מרגיש כיצד החרדה הזו מצמיתה את המציאות שלי וגורמת לי לתחושת אבדן!'…
הרב למוד הנסיון, שלף מהספריה את ספר עלי שור (חלק א – עמוד רה) להגה"ק הרב שלמה וולבה זיע"א, פתח אותו והחל לקרוא:
'בהיות הטעות מצויה בדברים אלה ראוי להבהיר… דקדוק במצוות אינו ענין לעצבנות חס ושלום. יראת העונש אינה תסביך של פחד, חרטה על עבירות אינה רגש נחיתות. לימוד מוסר אינו מדכא, וקבלת עול אינה מצמצמת.
אם אדם שאינו בריא בנפשו ושכלו ניגש לדברים אלה, הוא מתפיס בהם את עצבנותו ודכאונו, צמצום מוחו והרגשת נחיתותו, ועל כגון זה נאמר: "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּֽשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י) – פשיעה היא לערבב ליקויי נפשו בעבודה, במקום להשתמש בעבודה כדי להיחלץ מהם!'
אתה מבין ראובן, הקב"ה לא חפץ שנעבוד אותו מתוך רגשות דכאוניים,[2] הקב"ה רוצה שנעבוד אותו מתוך שמחה!…
'אבל הרב' – ראובן לא ויתר – 'אם כך, מדוע קוראים לימים הללו 'ימים נוראים'?!'…[3]
הרב הביט בו בעיניו הטובות ואמר, 'נראה לי שלפני שנסביר את ענין העבודה בחודש אלול, עלינו לבאר קודם את ענין השמחה'…
השמחה בה' – השער והכניסה להשגות האלקות
בשיחה שמסר הגה"ק הרב יורם מיכאל אברג'ל אמר כך:[4]
בפרשת ויגש התורה מספרת שכאשר בישרו ליעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, וגם הראו לו את העגלות אשר שלח יוסף כדי לשאת אותו ואת בני ביתו אליו למצרים, מיד: "וַתְּחִי רוּחַ יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז).
על דרך הפשט, כוונת הפסוק היא שכאשר שמע יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, מיד חזרה לו החיות שעד כה היתה חסרה לו מרוב צערו על אבדן בנו אהובו, ועל דרך שפירש החזקוני (שם): 'ותחי רוח יעקב' – חזר לבו לבריאות.
אולם רש"י מפרש (שם): 'ותחי רוח יעקב' – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. ובתרגום יונתן בן עוזיאל (על הפסוק) מוסיף: מעת מכירתו של יוסף הסתלקה מיעקב אבינו רוח הנבואה, וכעת, לאחר שנתבשר כי יוסף עודנו חי, חזרה רוח הנבואה לשרות עליו.
והטעם לכך שמעת מכירתו של יוסף הסתלקה מיעקב אבינו רוח הנבואה, ורק לאחר שנתבשר כי עודנו חי חזרה לשרות עליו, מבואר בזוהר הקדוש (וישב דף קפ ע"ב), וזה לשון קדשו (מתורגם): הנה למדנו שאין השכינה שורה במקום עצוב, אלא במקום שיש בו שמחה. אם אין בו שמחה, אין שכינה שורה באותו מקום, כמו שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים־ב ג, טו). שהרי ודאי ששכינה לא שורה במקום עצוב. מנין לנו? מיעקב, שמשום שהיה עצוב על יוסף הסתלקה ממנו שכינה. כיון שבאה לו השמחה על בשורת יוסף, מיד: 'ותחי רוח יעקב אביהם'.
ביאור דבריו הקדושים: על הקב"ה נאמר: "עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים־א טז, כז), ומשמע מכך שבצד הקדושה תמיד ישנה שמחה. לכן השכינה הקדושה שורה על האדם אך ורק בזמן שהוא שרוי בשמחה, כמאמר חז"ל (שבת ל:): 'שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות… אלא מתוך דבר שמחה של מצוה'.
וכן מובא בתלמוד ירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) שיונה בן אמיתי בתחילת דרכו לא היה נביא, אלא שדרכו היתה לעלות בחג סוכות לבית המקדש ולשמוח שם שמחה גדולה בשמחת בית השואבה, ובזכות אותה שמחה שרתה עליו רוח הקודש ונעשה נביא, 'ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח'.
וזהו שאומר הזוהר הקדוש שהשכינה אינה שורה במקום שיש בו עצב אלא במקום שיש שמחה וחדוה. לכן מעת שנמכר יוסף פסקה רוח הנבואה לשרות על יעקב אבינו, כיון שמאותו זמן ואילך היה יעקב אבינו שרוי בעצבות גדולה מאוד, והשכינה הקדושה, ועמה אף רוח הנבואה, אינן שורות על אדם עצוב.
אך ברגע שנתבשר יעקב אבינו שיוסף בנו עודנו חי, חזרה לו בבת אחת כל השמחה והחדוה שהיו לו בעבר לפני שנמכר יוסף, על כן תיכף ומיד חזרה רוח הנבואה לשרות עליו, כמו שנאמר: 'ותחי רוח יעקב אביהם'.
מכל האמור נוכל ללמוד, שכל מי שרוצה לזכות שהשכינה תשרה בביתו, עליו לדאוג לכך שתמיד תהיה בביתו אוירה של שמחה, ולא עצבות וכעס וכל הדומה להן.
וכאשר השכינה שורה בבית, ממילא הבית מתמלא ברכה, וכן מיתוסף השלום בין בני הבית. כשהקב"ה רואה אדם עצוב וכעסן, מיד הוא אומר לו: 'אינך יכול להשאר אתי! חפש לך אלוה אחר שיוכל לסבול אותך, אני אלו"ה שלא יכול לסבול עצבות, כעס, לחץ וכו' וכו' – אני אוהב לשרות אך ורק על אנשים שמחים, סבלנים ורגועים'.
כשהשכינה רוצה למצוא מקום לשרות בו, היא מחפשת את המקום השמח ביותר. לדוגמא: בעיר אחת ישנם מאה בתי כנסיות. השכינה עוברת מאחד לאחד ובודקת באיזה מהם יש הכי הרבה שמחה, אנשים מחייכים, מתפללים וגבאים סבלנים וכו' – ושם היא קובעת את דירתה. לכן כשאתה מחפש היכן להתפלל, תמיד תלך למקום שיש בו אוירה טובה ושמחה, כי רק שם הקב"ה משרה את שכינתו. פשוט יש לה' יתברך סבל נורא וצער גדול מאנשים עצובים, ולכן הוא לא מוכן לשהות במחיצתם אפילו רגע אחד.
ולכן[5] על האדם להילחם בעצבות מלחמת חרמה ממש, ולהשתדל בכל כחו לקנות את מדת השמחה, כי השמחה היא מקור החיים של עם ישראל, כמו שכתוב: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהלים קמט, ב). אדם שמח דומה למנורה דולקת, ואדם עצוב דומה למנורה כבויה.
סוד ההצלחה הוא, שלא משנה מה עובר על האדם, גם אם יש לו קשיים בבית או בעבודה וכדומה, יהיה אשר יהיה – את מדת השמחה לא יעזוב אפילו לרגע. וכן את הילדים יש לחנך בקו הזה ולא לתת להם ליפול לעצבות. תמיד תפצה אותם באיזה ממתק שהם מאוד אוהבים, ובלבד שיהיו בשמחה.
על האדם תמיד לשדר אך ורק שמחה – לאשתו, לילדיו, לנכדיו ולניניו, לתלמידיו ולכל מי שבא במחיצתו – ותמיד להיות מקור של שמחה.
יש מורה שהוא מריר מאוד, כשהתלמידים שלו שומעים שהוא לא הגיע לבית הספר או שמחר לא יהיו לימודים, הם ממש מאושרים, כיון שהם סובלים מאוד כשהוא נמצא אתם בגלל העצבות שלו.
וכן יש מפקד שהוא נוקשה ואכזרי והחיילים שלו מאוד סובלים ממנו. לא נעים לומר, אבל לפעמים זה מגיע לרמה כזאת שהם מצפים בכליון עינים שהקב"ה יאסוף אותו למעלה באיזו פעילות צבאית מסוכנת ויזכו להיפטר ממנו, כי הם לא אוהבים אותו בגלל העצבות שלו.
אסור לך להיות אדם כזה מריר שכולם רק מחכים מתי כבר תלך, אלא אדרבה, תהיה כל כך שמח עד שאנשים יחכו לך מתי כבר תבוא, כי כל רגע שאתה נמצא אתם אתה עושה להם נחת רוח גדולה.
אם אדם היה יודע מהי מעלת השמחה, כל היום היה רוקד משמחה, ואפילו באמצע הרחוב. כל הזמן צריך להיות בשמחה. כמו שמוכרחים לשים דלק ברכב כדי שהוא יסע, כך מוכרחים להיות בשמחה, כי ה' ברא את העולם בצורה כזאת שהשמחה היא המנוע שדוחף את הכל קדימה.
כשאתה בשמחה ממילא הקב"ה מתחבר אליך, כי הקב"ה אוהב את השמחה, כמו שנאמר: 'עז וחדוה במקומו'. על יהודי לדעת שבכל פעם ופעם שהוא מתמלא בשמחה הקב"ה מתפאר בו, בבחינת: "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג). כל יהודי שיש בו את מדת השמחה, ה' מיד בא לדור אתו. הקב"ה מחפש להיכן להיכנס, ומיד כשהוא רואה בית שיש בו שמחה, הוא נכנס לגור בו.
בצד הקדושה תמיד ישנה שמחה. מי שקשור לאביו שבשמים חייב תמיד להיות בשמחה. לכן כשאני רואה אדם עצוב אני משתדל שלא לדבר אתו באותו זמן, כיון שבאותו זמן הוא מנותק מהבורא, ולכן אני שולח אותו לכמה ימים עד שיתרפא מחוליו ויחדש את הקשר שלו עם ה' יתברך.
אחת הסיבות שאני דורש מאוד הן מבני ביתי והן מהאברכים שלי להיות תמיד בשמחה, ואם אני רואה שמישהו מהם שקוע בעצבות מיד אני גוער בו על כך – משום שאני יודע שאחד הסימנים המובהקים שהאדם מתחיל להתרחק מהאמונה בה' והשכינה רוצה לעזוב אותו זה שהוא נופל לעצבות, ולכן אני ממהר לחלץ אותו מהמצב המסוכן הזה.
זה כמו שאתה שומע צפצוף בפלאפון שמעיד על כך ש'הסוללה חלשה', עליך להבין את הרמז ולמהר להטעין אותה כדי שהפלאפון לא יתכבה לך באמצע השיחה. לכן היצר הרע חזק מאוד בדבר הזה. הוא יתן לך ללמוד, הוא יתן לך להתקדש, אבל תמיד הוא יכניס לך עצבות כדי לחבל לך במעשיך הטובים.
רק אדם שהוא תמיד בשמחה נקרא 'חי', אבל אדם שכל פעם נופל לעצבות נקרא 'מת'. לכן על אדם שמת נאמר: "לְמַֽעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן" (ישעיה נ, יא), כי לפי חכמי האמת טומאת העצבות שוה ממש לטומאת מת הנחשבת לאבי אבות הטומאה.
לכן האר"י ז"ל היה נזהר כל ימיו שלא להתקרב לעצבות, יהיה אשר יהיה, אפילו פיקוח נפש, ואפילו לא לארבע אמותיו של אדם עצוב. העצבות היא מרכז הסטרא אחרא.[6]
כשאדם עצוב, הסטרא אחרא שולטת בכל ארבע אמותיו. אחד החיידקים הטורפים את נפש האדם היא העצבות, לא עלינו. זה מראה שהשכינה הסתלקה ממנו. לכן אסור לאדם לתת לעצבות להיכנס לתוכו, כי אין להקב"ה נחת מאנשים עצובים.
אדם צריך להשתדל תמיד לשמח את עצמו, וזה על ידי שיתחבר לאנשים שמחים. אני זוכר שלפני הרבה שנים למדתי באיזה כולל, אבל לאחר זמן קצר הפסקתי ללמוד שם, משום שראיתי שהאברכים שם היו מלאים בעצבות, ולכן החלטתי לחפש כולל של אנשים שמחים.
הצדיקים האמיתיים כל הזמן שמחים, כמו שנאמר: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא), ונאמר: "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה' וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ" (שם פסוק יב), ונאמר: "שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל־יִשְׁרֵי לֵב" (שם לב, יא), לכן העצבות לא נמצאת אצלם כלל.
לבבא סאלי זיע"א היתה הבחנה מיוחדת במינה. כשהיה רואה מרחוק אדם עצוב שבא לקבל ממנו ברכה, מיד היה רומז לשמש שלו לא לתת לו להיכנס ולומר לו שיבוא בפעם אחרת כשירגיש שהוא קצת שמח. כי הרב טען שמי שאין בו שמחה סימן שבשמים לא מרוצים ממנו.
לכן תמיד תהיה בשמחה כדי שבשמים יהיו שמחים ממך. זה היסוד של תורת הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה כד): 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד'.
לפי מורינו הבעל שם טוב הקדוש עיקר היסורים שבאים על האדם בעולם הזה מחוסר שלום בית, אי הצלחה בחינוך הילדים, דוחק הפרנסה עד פת לחם ממש – הכל בא בגלל העצבות.
לכן אם אדם לא מצליח בלימוד, ידע שזה בגלל שהוא עצוב. או אם הוא נכשל בחינוך הילדים, או בזוגיות שלו עם אשתו, ידע שכל זה בגלל העצבות. רוב העולם סובלים מדינים קשים, מרדיפות ומכל מיני מצוקות שונות ומשונות, מפני שתמיד הם שרויים בעצבות ושוכחים את כל הטובות שה' עשה ועושה עמהם בכל עת.
וכלל זה יהא בידך: כל דבר שיורד מן השמים צריך כלי. הכלי לברכה זוהי מדת השמחה. והכלי לכל היסורים שבעולם זוהי מדת העצבות, ה' יצילנו. לכן כל מי שרוצה להתפטר מכל הצרות הללו חייב להיות בשמחה תמיד.
תמיד יש לזכור שהמפתח שפותח את כל שערי השמים זוהי מדת השמחה. השמחה היא מקור הישועות מכל הצרות שבעולם, כפי שמצאו גדולי החסידות רמז לכך במה שנאמר: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ישעיה נה, יב) – כלומר, על ידי שתהיו בשמחה תצאו מכל הצרות שבעולם.
כי יש לשמחה כח לשבור לרסיסים את כל הגבורות והדינים השורים על האדם וגורמים לו את כל הצרות, ולעורר עליו שפע של חן וחסד ורחמים בכל העניינים…
'ועל פי זה' – המשיך הרב ואמר – 'נוכל להבין את דברי הגמרא הקדושה'…
חֲוָיַת העולם הבא!
בגמרא הקדושה (תענית כב.) הובא כך:
האמורא הקדוש 'רב ברוקא חוזאה' זכה למדרגה כזו שהיה אליהו הנביא מצוי אצלו בכל עת. יום אחד הוצרך רב ברוקא חוזאה ללכת לשוק דבי לפט לצורך מסויים. כשהגיע לשם פגש, כהרגלו, את אליהו הנביא.
שאל רב ברוקא את אליהו: יש מישהו בשוק הזה שהוא בן העולם הבא?
השיב אליהו: לא!
לאחר כמה דקות הגיעו לשוק שני אחים, וכאשר ראה אותם אליהו אמר לרב ברוקא: אלו הם בני עולם הבא!
פנה רב ברוקא אליהם ושאל: אִמרו לי בבקשה מה מעשיכם?
והאחים אמרו לו 19 מילים: 'אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו, טרחינן ועבדינן להו שלמא!'
ופירש רש"י: 'בדוחי' – שמחים, ומשמחים בני אדם.
'טרחינן' – במילי דבדיחותא בינייהו.
ורבינו חננאל ביאר כך: משמחי לב עציבי אנן – כלומר, יש לנו חן שפה ודברים המסירים עצב מן הלב.
והנה, השאלה ששאל רב ברוקא את אליהו לא מובנת כלל!
מה זה מעניין אותו למי יש עולם הבא? איזה תועלת תביא לו הידיעה הזו?
איך הוא ציפה שאליהו הנביא ידע למי יש עולם הבא ולמי אין? הרי כל זמן שאדם חי יש לו בחירה, לחזור בתשובה, או חלילה לפרוק עול מלכות שמים! ואפילו על הצדיקים נאמר: "הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַֽאֲמִין וְשָׁמַֽיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו" (איוב טו, טו)! – שהקב"ה לא מייחד שמו על הצדיקים כשהם עדיין בחיים, כי בקל יכולים להידחות חלילה![7]
ואם כן, איך אליהו הנביא יכול לדעת?
והתשובה לשתי השאלות היא אחת. שאלתו של רב ברוקא היתה, האם יש בשוק הזה, בשוק דבי לפט, אדם שכבר עכשיו, בימי חיותו, זוכה לחוות את הַֽחֲוָיָה של העולם הבא?
האם יש אדם שכבר כאן הוא חי שם?
והתשובה היתה כן! שני האחים הללו זכו לקומה שלימה של שמחה. הם זכו שהדעת שלהם היתה בשמחה, מנגינת הקול שלהם היתה שמחה וגם שפת הגוף שלהם שידרה שמחה!
ומכיון שהשמחה התגלתה אצלם בשלימות בכל רמ"ח אבריהם ובכל שס"ה גידיהם, בשלימות, לכן כבר בעולם הזה הם זכו לחוות את העולם הבא!…[8]
כי חֲוָיַת העולם הבא היא שמחה ותענוג! וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (ברכות יז.): 'מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'…
ולפני שנמשיך עוד פרט אחד…
מצוות בלב שלם!
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, כי תבוא – מאמר ד), וז"ל:
בפרשת כי תבוא מפרטת התורה הקדושה את הברכות הנפלאות שיוכל כל אחד ואחד מאתנו לזכות בהם – "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶי"ךָ לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו" (דברים כח, א).
לאחר מכן מפרטת התורה תשעים ושמונה קללות קשות ומרות, ואומרת שכל הקללות הללו באות "תַּֽחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (שם פסוק מז).
על פי פשוטו של מקרא, כוונת התורה בזה היא, שהקללות יבואו ח"ו על האדם על כך שלא עבד את ה' בעוד שהיה שרוי בשמחה וטוב לבב מרוב הטובה שה' השפיע לו ולא חסר לו מאומה (וכן משמע מפירוש רש"י על הפסוק).
אולם רבינו האר"י ז"ל (שער המצוות – בהקדמה) מפרש שכוונת הפסוק היא, שהקללות הן לא על כך שאדם לא עבד את הבורא כלל, אלא על כך שלא עבד אותו בשמחה גדולה ובטוב לבב כפי שהיה שמח אילו היה מקבל אלף אלפים דינרי זהב ורוב כל.
וכן מפרש רבינו בחיי (דברים שם), וזה לשון קדשו:
'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהי"ך בשמחה' – יאשימנו הכתוב בעובדו ה' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות. והשמחה במעשה המצוה, מצוה בפני עצמה. ומלבד השכר שיש לו על המצוה, יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה. ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלימה.
נמצאת אומר, שהשמחה בעבודת ה' יתברך וקיום מצוותיו היא ענין יסודי וחשוב מאוד, עד כדי כך שעל ההימנעות ממנה ראויות לבוא חלילה קללות כה קשות. וכך הוא לשון קדשו של הרמב"ם (הלכות לולב – פ"ח הט"ו): השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן – עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו.
כשאדם מקיים מצוה כל שהיא, אחד הסימנים המובהקים לכך שהוא עשה זאת בלב שלם זה אם הוא עשה זאת בשמחה גדולה, כמו שכותב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א בספר המדות (ערך שמחה – אות א): 'כשאדם עושה מצוה בשמחה, זה סימן שלבו שלם לאלהי"ו'… (ע"כ דברי אבא).
ומכיון שגם התשובה היא מצוה, בוודאי שחייבים לקיים אותה מתוך חֲוָיָה אמיתית של שמחה!…
והשאלה הנשאלת: איך? איך אפשר לשלב יחד שמחה ומרירות, איך לשלב את חֲוָיַת חודש אלול עם חֲוָיַת השמחה?…
אך לפני זה עוד הקדמה…
מתנה – ושמה 'אלול'
עומדים אנו בפתחו של החודש הנפלא, חודש הרחמים והסליחות – חודש אלול. חודש שבו הקב"ה מניח את העולמות העליונים ויורד ומתקרב אלינו ביותר, ופותח לפנינו את שערי התשובה.
והגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, המחיש זאת כך:[9] בפאתי המערב שכנה ממלכה גדולה ורחבה שבראשה עמד מלך גבוה ויפה תואר, גבור חיל, חכם בכל חכמה, ובעל שכל ועצה.
מטבע הדברים היה קשה לפגוש אותו ולשוחח עמו.
והנה, יום אחד יצא המלך מארמונו לנסיעה ארוכה, ובחזרתו נסע עם שיירתו דרך כל ערי ממלכתו, האנשים שעד עתה שמעו על מלכם האהוב, יצאו לקראתו לנסות לפוגשו, ובאמת רובם הצליחו. והמלך הקשיב לכולם בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות…
המסע הסתיים, ואנשי הממלכה חיכו בקוצר רוח למסע הבא…
וכמו כן, אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה, כל ימות השנה הרי הוא כמלך בתוך ארמונו, והגם שהקב"ה המלך הרחמן, סלל דרכים ונתיבים להגיע אליו, אך כדי להגיע צריך להתאמץ ולעורר את הלב…
אך, בכל שנה כאשר חודש אלול מגיע, הקב"ה מתקרב אלינו, כביכול הוא כמלך הנמצא בתוך ערי הממלכה, הפונה לקבל את פני הניגשים אליו, ולכן כולנו יכולים להתקרב אליו בנקל, וכל מי שרק רוצה וחפץ יכול להתקרב.
וזה סוד העוצמה הטמונה בימים אלו, ולכן אסור לנו לפספס את הימים הללו, שהרי יש בימים אלו עת רצון גדול לזכות לשוב בתשובה ולהתקרב להקב"ה.
ולכן החודש הקדוש הזה 'חודש אלול', נקרא 'חודש הרחמים והסליחות', על שם הרחמים העצומים שמתעוררים בשמים בחודש זה על כל יהודי ויהודי באשר הוא. והנה אחד הרמזים העמוקים ביותר לכך הוא בפסוק: "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם" (תהלים קו, מו), 'ויתן אותם לרחמים לפני' – ראשי תיבות: 'אלול'.
משמעות הדבר היא, שבחודש אלול הקב"ה נותן לכל נשמה להיות נידונת רק במדת הרחמים ולא במדת הדין. בחודש זה נוהגים בשמים עם כל יהודי לפנים משורת הדין, כך שגם אם בשאר ימות השנה לא היה אדם זה ראוי שיפתחו בפניו את דלתי התשובה מפני רוע מעשיו – בחודש זה נוהגים עמו לפנים משורת הדין ופותחים אף בפניו את כל שערי התשובה.
יש אדם שחושב: 'כמה חטאים קשים עשיתי, אני בטוח שהקב"ה כלל לא יתייחס לתשובה שלי'. גם אם מחשבה כזאת עשויה להיות נכונה בשאר ימות השנה – בחודש אלול זו טעות מוחלטת, כיון ששערי התשובה נפתחים לרווחה לפני כל יהודי, ולוּ הגרוע ביותר, וניתנת לו הזדמנות פז להיות יהודי טוב יותר, ורמז לכך בפסוק: "לולא האמנתי לראות בטוב ה'" (שם כז, יג), 'לולא' – אותיות 'אלול', והיינו שכאשר מגיע חודש אלול, יכול כל יהודי, אפילו הרחוק ביותר, להאמין ('האמנתי') שגם לו יש אפשרות להיות טוב יותר בדיוק כפי שה' רוצה ממנו ('לראות בטוב ה").
בחודש אלול הקב"ה חותר חתירה תחת כסא כבודו ומאפשר לכל יהודי להימלט לנפשו מבית השבי שבו הוא שבוי תחת ידו של 'השבאי הגדול', הלא הוא יצר הרע. וזהו משמעות הפסוק הנזכר: 'יתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם' – כלומר, בחודש אלול הקב"ה משפיע שפע של רחמים על כל יהודי באשר הוא, ומסייע לו להיחלץ מ'השבאי הגדול', היצר הרע, העומד עליו במשך כל השנה ולא מניח לו לברוח לה' יתברך.
אנשים רבים רוצים מאוד לשמור שבת כהלכתה. הם הולכים לבית הכנסת, עושים קידוש בליל שבת וכו', אך היצר הרע עומד עליהם בכל כחו ולא מניח להם, ומביא עליהם נסיונות קשים הגובלים בחילול שבת עד שמצליח להפיל אותם בפח. נשים רבות רוצות בכל נפשן ומאודן לשמור על קדושתן וצניעותן, אך היצר הרע אורב להן בכל פינה ובכל פעם מזמן להן נסיונות כבדים ומפיל אותן. זוגות רבים רוצים מאוד לשמור טהרת המשפחה כדת וכהלכה, אך היצר הרע עומד עליהם ולא נותן להם מנוחה עד שמצליח לשבש להם את תהליך השמירה ומכשיל אותם בכל פעם מחדש. וכן על זה הדרך בשאר מצוותיה של התורה.
ובחודש אלול הקב"ה פותח לכל יהודי 'פתח מילוט' מבית האסורים שבו הוא אסור, וניתנת לו הזדמנות פז להימלט לנפשו ולשוב אל ה' יתברך בכל לבו. על כן אסור לנו להיות שוטים…
שוטה מפסיד פעמיים!
רבינו יונה גירודני זיע"א, חי לפני שמונה מאות שנה, והוא כתב את ספר שערי תשובה.[10] ובתחילת ספרו הנורא שערי תשובה (שער א – אות ג) פתח ואמר: עליך לדעת, שלא ימצא איחור התשובה אלא בטיפשים. לטיפשים אין קשר לתשובה, כי תשובה זה מעבר לחכמה.
ומביא על זה משל (ומקורו ממדרש קהלת) הם התהלכו יחידים ברחובות, איש איש ותחושותיו. עד שעמד אחד ואמר לעצמו: לא יכול להיות שרק אני מרגיש כך, כמוני בוודאי יש עוד מאות. ומדיבורים למעשים הוא החל לאסוף אנשים, ואז, הוא הכריז על מרד!
שליחי המלך תפסו אותם, אזקו את ידיהם ורגליהם, ולקחו אותם לחקירה ביחב"ל,[11] והמסקנות קבעו שהם מסוג האנשים שלא מומלץ שיטיילו חופשי ברחוב…
במשפט זריז נגזר עליהם מאסר עולם בתנאים מחמירים!
השיעמום, וחוסר המעש, גרם להם להפעיל את כל מערכות המוח, הקיימות, הרדומות, והנמצאות אי שם בתודעה. ובסופו של דבר הצליח אחד מהם לחפור בור מתחת ליציקות של הבנין, ולהתחבר לתעלת הניקוז!…
מאושרים, כיסו את הבור והמתינו לתחילת החודש…
כאשר הגיע היום הראשון של החודש, בעת אשר אורו של הירח מכוסה ונעלם, החלו להשתלשל בלב פועם מחרדה לתוך הבור, ולרוץ אל החופש!
באותה עת ישב אחד מהאסירים והסתכל על חבריו הנמלטים, ואמר: אני עכשיו 'במשבר', עייף ואין לי חשק, לכן אני הולך לישון, אולי מחר, אם יהיה לי חשק, אצטרף.
למחרת, בשעה שבע בבוקר, נערך הסיבוב היומי בין תאי הכלא. הסוהר נכנס ורעד חלף בעצמותיו: איך הם ברחו?!
אזעקה שהופעלה, הרעידה את הכתלים, ומכל עבר רצו סוהרים וקצינים, גם מפקד הכלא הגיע, עמד על שפת הבור וחשק את שפתיו…
ולפתע, קלטו עיניו אסיר במדי כלא עומד בצד. הוא ניגש ושאל: מי אתה? והאסיר השיב: אחד מ'הקבוצה'.
המפקד הרים את ידו וסטר בכל כחו על פני האסיר, כשזעקותיו מרעידים את הכתלים: אני לא סובל טיפשים! הדבר האחרון שמתחשק לי לפגוש זה בטיפשים!
האסיר החל לגמגם: מי טיפש? אף אחד לא דיבר כאן על טיפשים!
והמנהל השיב: אני מדבר עליך, אתה הטיפש! טיפש עם דוקטורט לטיפשות! נגזר עליך מאסר עולם, מר וקשה, והיתה לך הזדמנות לברוח, ואתה עדיין כאן?! מחתרת חתורה לפניך, ואתה עדיין חולם?!
וזעקתו של רבינו יונה מהדהדת עד היום בלבבות…
ממשיך רבינו יונה, ואומר: יש אנשים הכבולים בידי יצרם, וחוטאים פעם אחר פעם… מה עשה הקב"ה? ברא את המתנה הנקראת 'תשובה'.
והגם שהתשובה מועילה כל השנה, ביותר היא מועילה בחודש אלול. שהרי בחודש אלול הכין הקב"ה חתירה לכל אדם ונתן לו אפשרות: לברוח!
חבל שהקב"ה ימצא את האדם כך, נאמן לחטאים, ונאמן ליצר. ולכן צריך בחודש אלול להתעורר, לערוך 'בדק בית' וחשבון נפש.[12]
צריך להגיע ראויים לראש השנה הקדוש שהינו יום הדין הגדול שבו נידון כל אחד ואחד, ונגזר עליו על כל מה שיהיה עמו במשך כל השנה הבאה בכל תחומי החיים לפרטי פרטים, וכדברי המשנה (ראש השנה טז.): בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו).
וכאן עלינו לעצור לרגע ולדעת, כי הנידון העיקרי ביותר ביום הדין, אשר עליו צריך לתת את הדעת יותר מכל, הוא עצם החיים. וכן משמע מדברי הגמרא (ראש השנה טז:) האומרת בנוגע לדין של ראש השנה, 'שלשה ספרים נפתחין בראש השנה:[13] אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו, נכתבין לחיים, לא זכו, נכתבין למיתה'. משמע שעיקר הכתיבה והחתימה היא – חיים.
וכן בתוספות המיוחדות שהוסיפו רבותינו הגאונים לאומרם בתפילות העמידה של כל עשרת ימי התשובה שמראש השנה ועד ליום הכיפורים, עיקר הדגש הוא על בקשת עצם החיים – 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר חיים למענך אלהי"ם חיים', 'מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים'.
ואמנם בהמשך אנו מבקשים גם על איכותם של החיים – 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך', 'ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וישועה ונחמה וגזירות טובות נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך ישראל לחיים טובים ולשלום' – אולם זהו רק כדבר טפל בלבד, אך עיקר העיקרים הוא בקשת עצם החיים.
ובעוד שבשנים עברו יתכן והיה נדמה לאדם שאת עצם החיים פשיטא שהוא יקבל, וכל שיש לו להתפלל זהו על איכותם של החיים – שונה הדבר בימינו אלה, וככל שנוקפות השנים ומתקרבים אנו לגאולה ועינינו רואות עד כמה תהליך זה מלווה בחבלי משיח לא פשוטים כלל, בבחינת מה שאמרו חז"ל (סוטה מט.): 'בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו', הולכת ומתחזקת בלב ההבנה והתחושה שבאמת אין לנו לבקש מאומה מלבד חיים, ולואי ונזכה להם, ועל השאר כבר לא מדברים…
ועתה נבוא להשיב על כל השאלות ששאלנו…
יראה מתוך הרגשת חיוּת
כפי מה שהתבאר עד עתה, דוקא כאשר האדם בשמחה, נפשו נמצאת בתנועה של חיוּת.
רק כאשר הנפש בחיוּת היא מסוגלת לכסוף ולרצות באמת בחיים, ורק אז יוולד בקרבה באמת אימת הדין![14]
וזה לשון הגה"ק הרב משה חיים לוצאטו זיע"א (מסילת ישרים – פרק ד):
הנה מה שמביא את האדם על דרך כלל אל הזהירות… הוא ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק הדין עליה. ויצא לו זה, מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקודש ומן הלימוד במאמרי החכמים זכרונם לברכה המעוררים על זה.
והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה: לשלמי הדעת, ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו.
לשלמי הדעת, תהיה להם ההערה במה שיתברר להם כי רק השלימות הוא הדבר הראוי שיחמד מהם ולא זולת זה, ושאין רע גדול מחסרון השלימות וההרחקה ממנו. כי הנה אחר שיתבאר זה אצלם, ויתבאר להם כמו כן, היות האמצעים אליו (אל השלימות, הם) המעשים הטובים והמדות הטובות, ודאי הוא שלא יתרצו מעולם להמעיט מאלה האמצעים או להקל בהם.
כי כבר נתבאר אצלם שאם אמצעים אלה ימעטו להם, או אם האמצעים יהיו חלשים ולא בכל החוזק המצטרך בהם, הנה לא ישיגו בהם שלימות אמיתי אלא יגרע מהם כפי מה שגרעו הם בהשתדלותם, ונמצאים חסרי השלימות, מה שהוא להם צרה גדולה ורעה רבה.
על כן לא יבחרו אלא להרבות בהם ולהחמיר בכל תנאיהם, ולא ינוחו ולא ישקטו מדאגה מדבר פן יחסר מהם מה שיגיע אותם אל השלימות אשר הם חפצים. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד), ופירשו זכרונם לברכה (ברכות ס.): 'ההוא בדברי תורה כתיב'!
והנה סוף זאת המדרגה, היא הנקראת 'יראת חטא', שהיא מן המשובחות שבמדרגות, והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו. ועל זה אמרו ז"ל (בבא בתרא עה.) על דרך המשל, מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו. כי אין זה מטעם הקנאה אשר תיפול רק בחסירי הדעת כמו שאכתוב עוד בסייעתא דשמיא, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלימות מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו. והנה על פי ההתבוננות הזה ודאי שלא ימנע השלם בדעתו להיות זהיר במעשיו…
ונבאר את דבריו…
אהבת ה' כהכנה ליום הדין
בשיחה שמסר ראש ישיבת 'כנסת ישראל סלבודקא', הרב יצחק אייזיק שר זיע"א, בהיכל ישיבתו, אמר כך:[15]
'מלפנים כל איש אחזו פלצות מקול הקורא אלול, החרדה הזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו יתברך שמו איש לפי ערכו'.
כך מעיד הגה"ק רבי ישראל סלנטר זצ"ל באחת מאגרותיו, והוא זצ"ל הולך ומבאר את סיבות הירידה (לחרדה הזו) מאז ועד עתה, כמו עזיבת לימוד המוסר אשר בלעדיו לא תתכן ההתהפכות מן הרע אל הטוב, והרי זה כמו בקשת הראיה בלי עין ושמיעה בלא אוזן…
כאלו היו פני הדברים לפני מאה שנה, ומה נענה אנן אבתריה, ומה נאמר אנו כהיום הזה אשר אין כל רושם מקול הקורא אלול!
על כן ראוי לנו לדבר ולעורר את עצמנו לדבר, להרגיש את ההכנה המצטרכת ליום הדין, באלו מספר השבועות שנותרו לפנינו עד יום הדין.
ובמה עלינו להתבונן בענין הכנה זו? הרי כפי ראות עינינו לא נמצאו בידינו חטאים ופשעים אשר בעבורם ראוי לנו לירא מאוד מן העונש. שהרי שקועים אנו כל היום בעבודת ה' יתברך בתורה ובתפילה, ואין לנו זמן לחטוא כמנהג אנשי העולם, אולם המתבונן על פי דרכי המוסר יראה, כי אכן עומד בפנינו ענין אשר מחובתו להטיל עלינו אימה ופחד, והוא מאמר הכתוב: "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, יג).
תביעה נוקבת קובל דוד המלך ע"ה על האדם, אשר אינו ממלא את חובתו להבין את המוטל עליו להבין, ועד כדי כך גדול ונורא חטאו, עד כי בהיותו משולל הבנה זו הנדרשת ממנו, הרי הוא נמשל לבהמה, ואף אם אדם זה בכלל הלומדים הוא, אך מכיון שלא השכיל להבין את המוטל עליו, הרי זה דומה לבהמה אשר לא ניתנה בה דעה להבין.
ומהו אותו 'יְקָר' אשר נדרש מאתנו להבינו?
זהו הענין הנשגב אשר יסודו קבע שלמה המלך ע"ה בשיר השירים: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג), האהבה ההדדית שבין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, ועלינו להבין בזה שכדרך שהוא יתברך אוהב את ישראל אהבת עולם, כך עלינו להתאמץ באהבת ה', וזהו שאומר: 'אני לדודי' כדרך ש'דודי לי', ועוד זאת שענין אהבת הקב"ה את ישראל מותנה במדת האהבה שכנסת ישראל מביעה להקב"ה.
וכפי שיעור אהבתנו אל ה' כן נזכה לשפעת אהבתו אלינו, הוא שאמר הכתוב: 'אני לדודי', וכיון שכן, לפיכך: 'דודי לי', כמו שכל תשוקתי אל דודי כן תשוקתו אלי, ואם כן כדי לזכות להיות אהוביו של מקום, חובה עלינו להתאמץ לאהבה אותו יתברך, על כן 'אני לדודי' יוצר דרגות נוספות ב'דודי לי'.
איתא (בתנא דבי אליהו – פרק ג): 'אמר דוד, יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי ואהבתי עלתה על כולם' – הרבה למדנו ממאמר זה והוא כלל גדול בדרכי עבודת האהבה, שידע האדם שמעלת אהבת ה' עולה על מעלות היראה והשמחה, והיינו משום שהאהבה היא המביאה לידי יראה ולידי שמחה, שכן בכח אהבת ה' נוצרת התקשרות הדדית בינו לבין קונו, בבחינת: 'אני לדודי ודודי לי', ודבר זה יביאנו לשמחה שישמח במה שהקב"ה מרעיף עליו אהבה, וזה לכשעצמו גם סיבת היראה, שיהא מפחד לנפשו על שאיננו ראוי לכך שהקב"ה יאהב אותו, ומתוך הרגש זה יתאמץ ביותר להוסיף באהבתו לקונו, ולפיכך עולה האהבה על כולנה, כי מכחה יבוא האדם לכל המדות הנעלות!
אמנם יסוד זה שחייב האדם לירא ולפחד שמא איננו ראוי להיות אהוב על המקום זוהי מדת הצדיקים, ומחמת יראה זו לכשעצמה אהובים הם לפני ה', והוא שנאמר בנבואת הנביא: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַֽאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ" (מלאכי א, ב) –
הקב"ה אומר לכנסת ישראל: 'אהבתי אתכם'! וכנסת ישראל שואלת: 'במה אהבתנו'? באיזה זכות זכאים אנחנו להיאהב על ידך, הלא אין אנו מוצאים עצמנו ראויים לאהבה זו?
הוא שביארנו כי מדתם של צדיקים להיות יראים שמא אינם זכאים לאהבת המקום אליהם, וכל ישותם אומרת: 'במה אהבתנו'? מתוך הכנעה וענוה כמדתו של יעקב אבינו, אשר לבעבורה זכה להיות אהובו של מקום, וזהו ענין ה'יראה' הבאה מתוך ה'שמחה', ששמח האדם בזה שהקב"ה אוהב אותו.
את היסוד ה'יקר' הזה עלינו לטעת בלבבנו, ולחשוב אודותיו בהכנתנו ליום הדין, להתאמץ באהבתנו את ה' כדרך שהוא יתברך אוהב אותנו, ולהיות ירא ומפחד שמא באמת אין אנו זכאים כלל לאותו שפע של אהבה שהקב"ה רוחש אלינו, והרגשה זו כשלעצמה תוסיף אלינו אהבה מאת המקום ב"ה, וזהו ענין עבודת 'אני לדודי ודודי לי' הנדרשת מאתנו באלו הימים כהכנה ליום הדין, והוא חובה גדולה המוטלת עלינו, אשר מבלעדיה יקרא עלינו: 'אדם ביקר ולא יבין'!
ובאמת כשנתבונן מעט על האהבה הנפלאה שה' יתברך רוחש לנו, ונעמוד להביט על רוב חסדיו עמנו תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, הלא ניווכח כמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, ונלמד להבין עד היכן מגעת חובת הכרת הטוב לבורא יתברך על כל טוב אשר גמלנו, ומכח הרגשי הכרת הטוב נתעלה לאהבה אותו יתברך בכל לב ונפש.
וכך שמעתי מהגה"צ ר"מ טיקוצינסקי זצ"ל, ששמע מהגה"צ הקדוש ר"א גרודזינסקי זצ"ל, ששמע מהגה"צ ר"י בלאזער זצ"ל שענה על שאלה, מדוע הוא מדבר בימים הנוראים בעניינים של הכרת טובה לה' יתברך על חסדיו, והלא רבו, רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה דורש באלו הימים בענייני יראת העונש?
והשיב הגר"י בלאזער כך:
על ידי ההתבוננות בחסדי ה' יתברך, זוכים להתעורר ברגש הכרת טובה לה' יתברך, ועל ידי הרגשות הללו זוכים להגיע לאהבת ה!' ומתוך אהבת ה' יגיע האדם לתשובה מאהבה, ואז הזדונות יעשו לו כזכויות (כפי המבואר ביומא פו.)…
שכן בכח אהבת ה' נוצרת התקשרות נפלאה בין האדם לבין אביו שבשמים, בבחינת: 'אני לדודי ודודי לי', וכאשר זוכה האדם להיות אהוב על קונו הוא זוכה לשפעת אהבה חן וחסד מאת ה', וכל זדונותיו יהפוך לו ה' לזכויות. ואם כן, זו דרך קצרה יותר להצלחה ביום הדין!
ושנזכה אנו וכל עם ישראל להיכתב בספר חיים טובים ומתוקים, אמן.
הערות שוליים:
[1] אדם הנטול חרדה ופחד מאימת העונש, עלול ליפול לשאול תחתיות ומתחתיו! וכמו שקרה לקרימער! וכך הובא בספר אבי הישיבות (עמוד 499), לגאון הרב דב אליאך שליט"א:
ימים קשים היו לישראל תחת שלטון ה'צאר' הצורר ברוסיה. גזירות המלכות שהיו לחם חוקם השתלבו בפורענויות ואסונות שהתרגשו עליהם מכח עליון. רעב ומחסור, דבר ומחלות, ושאר מרעין בישין…
ובנוסף לכל זה, רוח האנטישמיות שנשבה מלבו של הצאר הארור, גרמה לכך שהגויים חשו עצמם בני חורין להכות ולבזוז את היהודים, ביודעם שהשלטונות יעלימו עין…
המצב היה כל כך נורא, עד כי היו שבאו לכדי שבירה בחייהם…
כמשוללי זכויות אנוש הורחקו היהודים מכל ענפי הפרנסה ומקורות המחיה, וכמעט בכל שטחי החיים נרדפו ונלחצו. בלית ברירה נדחקו אי אלה יהודים לעסקים מפוקפקים, כמו סחורות אסורות שהוגנבו במכס וכדומה.
הממשלה עמלה קשות לבער את הנגע, ונקטה בכל תחבולה ואמצעי שנראה לה. אף על פי כן, כדי לשבור את רעבון בתיהם, שפעמים הגיע עד כדי פיקוח נפש, לא נרתעו יהודים מלעסוק בהברחת סחורות.
וכאן מתחיל הסיפור:
יום אחד הופיע בפטרבורג הבירה יהודי גבה קומה ויפה תואר, לבוש מדים מצוחצחים ורבי רושם. בגדיו הארוכים מעוטרים כפתורי כסף, נעליו רכוסים אבזמי כסף. מתוך רצון להשוות לעצמו דמות מסתורית בעלת ערך, מיעט האיש לחשוף את עצמו, רק ידיעה אחת דאג 'להדליף' לחללה של פטרבורג, ולפיה – אורח נעלה ונכבד זה הינו לא פחות מאשר שליחו של מלך המשיח, אשר בא לבשר כי קץ הגאולה קרב ובא. בהיותו יליד מדינת קרים הטאטרית, נקרא בפי כל 'דער קרימער' – הקרימאי.
יש המספרים, כי עיתוני אשכנז קידמו את בואו בתיאור חדשות מרעישות, אודות מלך ממוצא יהודי ההולך ממדינת 'טוגו' שבאפריקה, בראש מחנה גדול בן מיליון אנשי חיל מלומדי מלחמה, ופניו מועדות לכיבוש אירופה! 'אין ספק' – הכריזו העיתונים – 'כי זהו מלך המשיח בגבורותיו הנפלאות, אשר בני ישראל ציפו לו כבר אלפיים שנה'…
כך או כך, על רקע שמועות אלה, ולאור חשכת מצבם הכללי והפרטי, יהודים קיבלו את השליח בצִפיה ובתקוה לא מעטה.
את ראשית דרכו עשה האיש אל בית המלכות הרוסית, שם התקבל לראיון אצל הקיסר אלכסנדר הראשון בכבודו ובעצמו. יהודי פטרבורג שהתרגשו לבואו הריצו מכתבים למכריהם בווילנא ועוד ערים ידועות, וסיפרו נפלאות אודות גדולתו וחכמתו, גם על שיחותיו ומגעיו עם השלטונות. לימים כאשר הגיע 'הקרימאי' לווילנא, לא לפני שרץ מטעמו הכין לו אכסניא מכובדת, ומה שחשוב מכל – את דעת הקהל, אכן היתה ההתרגשות וההתלהבות בשיאה.
אנשים מחשובי הקהילה קיבלו את פניו בשער העיר, ונציגי השלטון המקומי, כמפקד המשטרה ופקידים בכירים אחרים, יצאו אף הם לקראתו. מושל המחוז הוא אשר זכה בביקור ראשון שלו, אך נושא שיחתם היה לוט בערפל…
שמועות שמקורן ב'בית המרחץ' ידעו לספר, כי גם אליהם הגיע במרכבתו המפוארת. הוא טבל כמה טבילות, ואחר שטיהר עצמו בסילודין יצא ברוב טכס אל בית הכנסת הגדול של וילנא. התפילה הנרגשת שערך שם 'הרעישה עולמות', ולא בלי כוונה משכה צופים רבים. שמע התפילה העריבה והנלהבת, מתוך דביקות דקדושה, עשתה לה כנפים בעיר, וההמונים נהרו יום אחר יום לשמוע אל הרינה ואל התפילה.
על הזכות לארחו לשבת התמודדו כמה מנגידי ועשירי העיר, אך זו נפלה בידי מי מהם שנאות לקבל את שורת התנאים המיוחדים שהציג. ביניהם: ארון קודש בבית, מנין בן שלשים איש, שכולם טבלו במקוה בערב שבת. את העופות לשבת ישחט בעצמו, וכל הבישולים יערכו דוקא בכלים חדשים…
אט אט התקרב השליח אל חשובי העיר ונכבדיה, והִרבה לשוחח על ענייני המקום והשעה, ענייני העיר והתקופה בכלל. רק את סודותיו שלו הסתיר היטב. רוב דבריו ברמיזות ואמירות כפלי משמעות, כדיפלומט מיומן ומנוסה. 'לטובת שליחותי להצלת עם ישראל' – נהג להסביר את שתיקתו – 'צריכים העניינים להיות חסויים ברובם, ועוד חזון למועד, בו אגלה לכל את אשר טומן העתיד בחובו לגאולה וישועת העם'.
יהודי וילנא כתושבי הגלילות הסמוכים לה, הרבו לשוחח ולדון בבשורה המרנינה, ורבים תלו בה תקוות רבות. דוקא מתוך שפל מצבם, ושוועתם העולה אל האלקים, ציפו שיראה הבורא את סבלותם וישמע את נאקתם. הנה סוף סוף הגיעה עת הפקידה, דימו לחשוב מרוב תוחלת וצִפיה.
חשד ראשון בו התעורר, שעה שהלך לבקר אצל גדולי התורה בעיר, הגאונים: רבי אברהם אבלי פוסבילער, רבי שאול קצנלנבויגן ורבי אברהם דאנציג בעל ה'חיי אדם'. בכל זמן הפגישה לא דיבר האיש דברי תורה כלל, ואילו בשיחתו על ענייני השעה חזר על הדברים שאמרו לו ראשי השלטון כנגד מבריחי המכס היהודים. פשר הדברים הדליק אור אדום בלב הגאון ר' אבלי, שכינס אסיפת רבנים ועסקנים והזהיר אותם מפני השליח…
בינתים, הגיע שמע האיש ותהלוכותיו לאזני הגאון רבי חיים מוולאז'ין, וזה בפקחותו קלט מיד, כי לא במשיח מדובר כאן, אלא בנוכל מסוכן.
'אז מי הוא?' – שאלוהו.
הקרימער הזה הוא לא משיח ולא גואל, אלא 'מרגל חרש' מטעם השלטונות, כדי לחפש תואנות על היהודים ולטפול עליהם אשמות שוא. ודאי קשור הוא למאבק השלטונות בהברחת סחורות, אשר אפשר וכמה יהודים נכשלו בו.
בלא לאבד זמן יקר, מיהר רבי חיים לתפוס את השור בקרניו, ושיגר ציר מיוחד אל הגאון הגביר הנודע 'רבי ליבלי ר' בערש', מנכבדי קהילת וילנא. ברור לי – קבע – כי איש זה מוליך את הבריות שולל…
באופן מיוחד ביקש להזהיר את יהודי וילנא הסוחרים, ולהתרות בהם שיקדימו רפואה למכה, ויבערו כל סחורה אסורה מחנויותיהם. דבר זה אסור הוא על פי דין תורה, ועתה גם סכנה חמורה עלולה לצמוח ממנו. גם למשלחת אישים מווילנא, שבאו ללבן את הסוגיא אצל רבי חיים שמעו דיבורים נחרצים בגנותו של הנוכל!…
משהלכו ונתרבו העוררין על טיבו של הקרימער, ביקש להרצות את טענותיו בפני רבי חיים מוולאז'ין, ולהסיר חשדו מעליו, אך הוא סירב לקבלו…
לא חלף זמן רב והאמת יצאה לאור, כפי אשר חזה רבי חיים. הקרימער 'שליח הגואל' לא היה אלא שליח השלטונות. כוונתם האחת היתה להערים על יהודי וילנא, ולהתחקות אחר סחורה אסורה המוסתרת במחסניהם. גורמי המשטרה קיוו לגלות ולוּ חשד קל בלבד אשר בגינו יוכלו לגלגל אשמה על כל היהודים, אך תקותם נכזבה.
יום אחד הם הופיעו מלווים בקרימער, אשר בינתים הסיר את המסוה מעל פניו. אולם סוחרי וילנא היו דרוכים ומוכנים, ולא נותר להם אלא לעקוב אחר ה'אורחים' ותנועותיהם. הללו ערכו חיפושים ובדיקות בכמה בתי מסחר בהם עלה חשד הקרימער, פרי המעקב והריגול שערך. אך העלו חרס בידיהם. אפילו יהודי אחד לא נתפס ברשתם, והודות לאזהרתו של רבי חיים, שליחותו המתוחכמת נידונה לכשלון חרוץ…
הקרימער הזה בעד נזיד עדשים מכר את חייו לשונאי ישראל…
[2] ואדרבה, דוקא החרדה האינטנסיבית גופא מחלישה את אימת הדין האמיתית! אדם המרגיש שאין לו אפשרות להימלט מעונש צפוי או מתוצאה שלילית אחרת, עלול לנקוט במנגנון הגנה מצוי – התנתקות רגשית מהנושא כולו.
וכך כתב הגה"ק הרב אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ב – עמוד 59):
בענין הפחד – כל זמן שאדם סבור שיש לו אפשרות לצאת מהסכנה בה הוא נתון, אזי הוא חש בפחד! אך כאשר הוא מבין שאין לו שום אפשרות להנצל, אזי הפחד מצטצמם!
למשל: אילו היו נחלקים בני האדם לאלה שחיים לעולם ולאלה שסופם למות, כי אז היה כל אדם חושש שמא הוא מההולכים למות. אבל מכיון שסוף כל אדם למות, שוב אין אחד שיפחד מהמיתה הבטוחה.
וכן נראה בחוש שהחייל מפחד בעת המלחמה עד שמגיע לקו האש ממש, אך מכיון שהגיע לשם מתקטן אצלו הפחד. והטעם הוא שהסכנה הברורה מולידה בו יאוש ועל ידי זה מתמעט הפחד.
כן הוא גם ברוחניות… מי שהתייאש ממצבו, איבד את הפחד, ואין לו ממה להתחיל את תיקונו.
[3] המושג 'ימים נוראים' מופיע לראשונה בספרי הראשונים.
[4] אמרי נועם (פרשת ויגש – מאמר ד).
[5] מכאן ועד סוף המאמר הובא באמרי נועם (פרשת כי תבוא – מאמר ד).
[6] בשיחה שמסר הגה"ק הרב יעקב משה חרל"פ זיע"א ('הליכות', גליון 62 – עמוד 4) אמר, וז"ל:
בסוף הימים בשעה שהסטרא אחרא מרגישה כי קיצה קרב, וכי יום ה' בא בוער כתנור, שילהט את כל הרשעים, והיא יודעת שכל זה בא על ידי גילוי האמונה, המחזירה את הכל לראשית ההתחוללות – נאבקת היא על קיומה ופורשת ענני עצבון ורוח דכאון על הכל.
והיא מרויחה בזה שמתעוררים פקפוקים והיסוסים, ועל ידי זה נעלמת האמונה ופעולת כל צבאות קודש. ומכיון שרק השמחה דוחה את כל ההיסוסים והפקפוקים למיניהם, ורק היא מוודאת את הכל – יודעת הסטרא אחרא שאם לא תפרוש ענני עצבון, תיגלה השמחה בעוז ה' וְחֶדְוַת קדשו את הוד תפארת האמונה, ועל ידה תתבטל היא לגמרי מן הארץ. לכן ראשית דרכה להזיק ולהכניס עצבון ודכאון בכל העולם.
וזהו ענין התעוררות המלחמות בסוף הימים, שבזה יורד הכל מן הסדר, ובאין סדר אין נחת וְשַׁלְוַת רוח. ואולם דוקא בשביל זה עלינו להתאמץ ביותר להתלבש בשמחה ובטוב לבב, למרות כל הצרות, העינויים והיגונות, כדי להימצא אז ברוח וודאות, לדחות בזה את כל הפקפוקים, ההיסוסים והספיקות, 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר'…
[7] סיפר הגה"ק הרב צבי אלימלך מדינוב זיע"א (אגרא דפרקא, רמז א – אות ב), וזתו"ד:
בימי צעירותו של המגיד ממזריטש, שימש כרב בעיר טורטשין. אך מכיון שאנשי העיר היו עניים מאוד המשכורת ששילמו היתה בהתאם…
המשכורת היתה כה זעומה, עד כי אפילו כדי פת במלח לא הספיקה…
באחד הימים, משבאה העניות עד נפש וכשל כח הסבל, נכנסה אשתו לחדר בעלה, המגיד, ושפכה דמעות על מר גורלם.
'גם לעניות יש גבול ושיעור' – טענה – 'ואילו אצלנו, עברה כבר העניות את הגבול! עד מתי נוכל עוד לסבול את חרפת הרעב הפוקדת את מעוננו, כאשר אפילו פרוסת לחם יבשה איננה בנמצא?!'
עקר המגיד אנחה קלילה מקרבו, והרים ידיו לשמים, כאומר: 'מן השמים ירחמו!'
באותו הרגע הגיעה לאזני המגיד הכרזה ממרומים, כי הפסיד את כל חלקו בעולם הבא, בגין אותה אנחת מה שיצאה מפיו.
לרגע נותר המגיד המום ונבוך. הנה ברגע קטון איבד את חלקו בשני עולמות: עולם הזה – זה מכבר שאין לו! ואילו עתה הפסיד גם את העולם הבא! אך כהרף עין התעשת, התנער ממבוכתו, התלבש בעוז ותעצומות וקרא:
'ברוך שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, לעבוד את בוראי עבודה תמה לשמה, אף ללא תקוות קבלת שכר בעולם הבא!'…
מיד הגיעה לאזניו הכרזה שניה, אשר בישרה לו, כי בזכות קבלתו את הדין באהבה ורצונו הכן לעבוד את השם הנכבד והנורא עבודה תמה לשמה שלא על מנת לקבל פרס הושב לו חלקו לעולם הבא. אמנם הדבר מותנה בכך, שמהיום והלאה בל יהיה רחמן יותר מבעל הרחמים, ובל יאנח מתוך רחמנות על בני ביתו העטופים ברעב!….
[8] והנה בוודאי זו מדרגה גבוהה וקשה להשגה… ולכן התחלת עבודת השמחה היא דוקא במדרגה המבוארת בגמרא הקדושה (שבת עז:): 'רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה'…
(פירוש: רבי זירא פגש את רבי יהודה עומד בפתח ביתו של חמיו, וראה רבי זירא שבדיחא דעתו של רבי יהודה, ואם ישאלנו על כל דבר הנעשה בחלל העולם ישיב לו…).
וביאר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה י) כך:
מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בוודאי ישוב אל ה'.
אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו. רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב), שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות. כי על ידי גלות אין הדעת מיושב, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה יב:) על בני עמון ומואב, דמיתבא דעתייהו מחמת שלא הלכו בגלות, שנאמר: "שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו" (ירמיה מח, יא), וכו'.
ולבוא לשמחה הוא על ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה על כל פנים, כמבואר על פסוק: "אזמרה לאלה"י בעודי" (תהלים קד, לג, בליקוטי הראשון – סימן רפב), עיין שם. ועל כל פנים יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל, שלא עשני גוי, וכמו שאנו אומרין: 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו וכו' ונתן לנו תורת אמת' וכו'. מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו לקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל. וזה בחינת (שבת עז:): 'בדיחא דעתיה', שהוא דבר גדול, דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו, ואזי המוח משוחרר, ויש לו ישוב הדעת כנ"ל, וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתיה… (עכ"ל רבי נחמן).
וההתחלה העבודה של בדיחה דעתיה, זה להצחיק את עצמו. והיינו לספר לעצמו בדיחות שיצחיקו אותו!…
[9] בספרו ליקוטי תורה (פרשת ראה, דף לב ע"א – ד"ה 'אני לדודי ודודי לי').
[10] מה הסיבה שהוא כתב אותו? בימיו חלקו על הרמב"ם. ובעקבות המחלוקת שרפו חלק מהספרים שלו. ארבעים יום חלפו מהשריפה, והמלך של צרפת הוציא צו שריפה על כל ספרי הקודש.
ואז גדולי הדור התעוררו והבינו את טעותם. וביניהם היה החסיד רבי יונה גירונדי, ובעקבות כך התיישב וכתב את ספרו הקדוש שערי תשובה, והתפלל ואמר: יהי רצון שבזכות הספר שכתבתי ה' יכפר לי על עווני.
[11] יחידת חקירות בין לאומיות (יחידת להב 433).
[12] סיפר הגה"צ רבי שבתי סלבטיצקי שליט"א (והובאו דבריו בספר לחיים ולברכה – עמוד 137): בחור צעיר שהתחיל לחזור בתשובה, נכנס לרבי מליובאוויטש, ואמר: רבי, למה כל כך קשה לחזור בתשובה? למה אני נתקל כל הזמן בהפרעות, קשיים והתמודדויות?
הרבי ענה לו: אנחנו לא מלאכים, אנחנו בני אדם. למלאכים אין נסיונות הם עובדים את הקב"ה בלי שום קושי. אבל לנו נתנו מלמעלה את הנסיונות, כדי שנשתמש בהם בתור סולמות, לטפס ולהתעלות.
הבחור לא ממש הבין למה הרבי מתכוין, ובמקום להסביר הרבי שואל אותו: מה אתה הכי אוהב? מה ההובי (התחביב) שלך? אני אוהב אומנות, בעיקר ציור, הוא אמר.
איזה צייר הכי אהוב עליך? שואל הרבי. פיקאסו, הוא עונה. ואיזה ציור של פיקאסו אתה הכי אוהב? המשיך הרבי ושאל.
והוא התחיל לתאר את ציור השקיעה, הציור שהוא הכי אוהב בעולם. בציור רואים חוף ים. השמש שוקעת, זוג ילדים משחקים בחול, זוג זקנים הולכים להם. השקיעה אומרת לי המון. יש לה המון משמעות. הסמליות של השמש שעכשיו שוקעת ומחר זורחת, הילדים שמשחקים ובכלל לא מתייחסים לזקנים שפוסעים לידם. דור הולך ודור בא. זה מעורר בי המון רגשות.
וכמה שוה התמונה? שואל הרבי. בדיוק עכשיו מכרו את הציור במכירה פומבית ב'סותביס' בשמונה מיליון דולר, עונה הבחור.
שואל אותו הרבי: ואם ליד פיקאסו, בזמן שהוא צייר את הציור, היה עומד מישהו עם מצלמה ופשוט מצלם את התמונה המרהיבה הזו, עם השקיעה, הילדים, הזקנים – מה לדעתך היה מדוייק יותר? הציור של פיקאסו או התמונה הפשוטה של המצלמה? ברור שהתמונה, ענה הבחור.
וכמה אתה חושב שהיא שוה? המשיך הרבי להקשות. והבחור עונה מיד: מוכרים גלויות כאלה בעשרים וחמשה סנט. אומר לו הרבי: תסביר לי, איך זה שעל הציור משלמים מיליוני דולרים, ועל התמונה בקושי עשרים וחמשה סנט?… הבחור נשאר בלי תשובה.
אתה יודע למה? אמר הרבי. כי מצלמה לא יכולה לעשות שגיאות. היא מכונה, היא עובדת על אוטומט. בן אנוש יכול לעשות שגיאות וטעויות, והוא טועה. לכן יצירה שלו שוה שמונה מיליון דולר. כשצייר מצייר, הוא משקיע את כל כולו בציור. הוא נותן את הרגשות שלו, את המבט שלו. אתה יכול לראות שם את הנפש שלו, את הַֽחֲוָיוֹת שהוא עבר. כי הוא שם את עצמו בתוך הציור. אבל מצלמה היא בסך הכל רובוט.
להבדיל: מלאכים יש לקדוש ברוך הוא מיליארדים, אבל הם אף פעם לא טועים. אבל הם לא יקרים כמו יהודי… התפילות שלהם לא שוות כמו תפילה של יהודי שאומר: 'הודו לה' קראו בשמו'…
והרבי סיים: כל הכשלונות והנסיונות שתיארת לא אמורים להפיל אותך. להיפך – זה אמור לשמח אותך עוד יותר. כי בכל פעם שאתה נכשל אתה לומד שאתה בן אדם. אם פעם אחת לא הצלחת להתפלל כמו שצריך, אז בפעם הבאה תתאמץ והתפילה תהיה מעולה. הכשלון שלך, זה מה שעושה את האור!… כל מי שיבחן בכנות את החיים שלו, יראה מיד שההצלחות הגדולות שלו באו דוקא מהאמונה, מההתמדה, מהלימוד מהכשלונות…
[13] בחור ישיבה אחד הגיע למרפאה בחודש אב, וביקש להיכנס לרופא.
'דוקטור, יש לי כאב ראש נורא!'
שאל אותו הרופא: 'מתי זה התחיל?'
'מיום כיפור' – ענה הבחור.
והרופא אמר: רגע, כיפור זה, אם אני לא טועה, בתשרי, נכון? – תשרי, חשון, כסליו, טבת, שבט, אדר, ניסן, אייר, סיון, תמוז, אב?! – כואב לך הראש 11 חדשים ואתה בא רק עכשיו?
'לא! הראש החל לכאוב לי אתמול' – השיב הבחור – רק הגזירה על חוליי נחרצה ביום כיפור'…
ונביא שני סיפורים שסיפר הגה"צ המשפיע רבי אלימלך בידרמן שליט"א, וז"ל:
איש חסיד היה בדורות הקודמים בעיר הקודש ירושלים ושמו הרב יוסף וויינבערג ז"ל, ר' יוסף לצד יראת שמים שלו היה גם עשיר גדול, פעם אחת אירע 'משבר' גדול בענייני המסחר, וכל ה'סוחרים' שבירושלים הילכו כשהם דואגים טרודים ומבולבלים – כי כל עתידם היה תלוי ועומד כיצד יגמר זה המשבר… זולתי ר' יוסף הלז שֶׁשַּׁלְוַת נפשו לא פסקה בכהוא זה, באחד הימים פגש בו הגה"ק ה'ברכת אברהם' שהיה דר בטבריה והנה ר' יוסף הגיע לטבריה (עיר מולדתו)… וישאלהו הרבי כיצד היו בך כחות הנפש לעזוב את ביתך ועסקיך בזמן כזה במצב כזה שהכל תלוי ועומד ולהגיע לטבריה?
ענה ר' יוסף ואמר: ה'יריד' שלי הוא בראש השנה…
כלומר, כי אז הוא הזמן לשנות את הקצוב לו לאדם, אבל במשך השנה אין בזה אלא 'גילוי' כמה ומה נקצב בראש השנה, ואם כן זה כבר לא בידי… מאז היה הברכת אברהם חוזר הרבה על דבריו אלו, 'ה'יריד' שלי הוא בראש השנה'…
ונספר עוד:
פעם בימי שבט נפל למשכב אברך צעיר לימים בחולי הריאות מחמת הצינה עד שהשיב נשמתו ליוצרה, נענה הגה"ק רבי חיים שמואלביץ זיע"א ואמר וכי חושבים אתם שאברך זה מת עתה בימות הצינה וממנה, הרי הוא כבר 'נפטר' בעת שהחמה יקדה בראש כל אדם בתוככי המחזור של ראש השנה… (שם הצטנן כי תפילתו היתה ב'קרירות')…
אין הכוונה לייאש אותנו, אלא אדרבה, הבה נרבה במעשים טובים, ונוסיף בתפילה, ואז ישמע הקב"ה לקול שוועתנו וננצל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ואך טוב וחסד ירדפונו כל הימים.
[14] שבעים וארבע שנות עקרות חלפו על שרה אמנו, ובסיומן התגלה הקב"ה לאברהם אבינו וציוה אותו על המילה.
כידוע, ביום השלישי של המילה מתגברים הכאבים, מאוד. ובכל זאת, ולמרות זאת, אברהם אבינו המשיך בדרכו הטהורה וישב בפתח אהלו וחיפש אורחים…
הקדוש ברוך הוא קרא לשלשה ממלאכיו: מיכאל גבריאל ורפאל, ואמר להם: יש לי שליחות בשבילכם, לכו לאברהם אבינו ובשרו לו: "כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, י)…
המלאכים 'התלבשו' בגופים אנושיים, עטו על עצמם לבוש של ערביים, ו'נחתו' בקרבת אהלו של אברהם…
אברהם אבינו רץ לקראתם והכניסם לתוך אהלו. במהירות שיא נפרשׂה מפה, הונחו קנקני שתיה קרה, והוגשו עוגיות חמאה מהבילות…
ולבינתים, במטבח עמלו השפים על הכנת שלש נתחי לשון של עגלים רכים בחרדל.
ובסיום הסעודה הודיעו לאברהם על הבשורה הטובה, עוד יוולד לך בן…
ובחודש ניסן שנת 2048 לבריאת העולם כאשר מלאו לאברהם אבינו מאה שנה התמלא ביתו של אברהם באורה.
נשמתו העצומה של יצחק אבינו ירדה לעולם. ושרה אמו, בת התשעים, חיבקה אותו בחום.
אברהם ושרה התמלאו בשמחה עצומה וברגשות הודיה אין סופיים, ומרוב השמחה שחשו קראו לבנם – יצחק.
וכמו שנאמר: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִי"ם כָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִֽצֲחַק לִי" (שם כא, ו), ופירש רש"י: 'יצחק לי' – ישמח עלי.
יצחק אבינו נקרא על שם הצחוק והשמחה, ולמרות שכאן הוא נקרא בשם 'יצחק'. מצאנו ארבע פעמים בתנ"ך שיצחק נכתב עם האות שׂי"ן, והן: "זֶֽרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַֽעֲקֹב" (ירמיה לג, כו), "וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק" (עמוס ז, ט), "וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק" (שם פסוק טז), "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק" (תהלים קה, ט).
ללמדנו שכל מהותו של יצחק אבינו היה ענין השמחה!
ואם כך היינו מצפים שיצחק ילך בדרכו של אביו אברהם, והנה למרבה הפלא הוא הלך בדרך אחרת, בדרך עצמית!
אין אנו יודעים מתי התחיל יצחק אבינו בדרכו העצמית, אך מה שברור שההבדל בין אברהם ליצחק היה בולט לעין כל!
בעוד שאברהם אבינו דיבק עצמו ככל יכולתו (והיו לו הרבה מאוד כחות ויכולות) במדת החסד, עד שנהיה המייצג בעולם של מדת החסד – העמדת העולם על ידי נתינה רחבה ככל האפשר, בנין העולם על ידי המשכת שפע ללא גבול ומדה…
בנו, יצחק, הלך בדרך שונה, בדרכה של מדת הדין והגבורה, עד שנהיה המייצג בעולם של מדת הגבורה, "וּפַֽחַד יִצְחָק" (בראשית לא, מב) – העמדת העולם על ידי ההבנה והידיעה כי יש דין ויש דיין, כמאמר הכתוב: "וְדָע כִּי עַל כָּל־אֵלֶּה יְבִיֽאֲךָ הָֽאֱלֹהִי"ם בַּמִּשְׁפָּט" (קהלת יא, ט).
ובכך, בכח מדת הגבורה, הוא תחם את הבריאה כולה לתוך מסגרת של יראת שמים – מדת הגבורה דורשת מהנבראים להגיע למלוא הכרת האמת האלקית, להכיר שכל השפע האלקי יורד לעולם מאתו יתברך, מתוך מטרה שהאדם ימלא את משימתו הרוחנית בעולם, ויפעל בגבול ומדה בהתאם לדרישות התורה…
ומכאן אנו לומדים ששהשמחה ויראת הדין הם משולבות אחת בחברתה!
[15] לקט שיחות מוסר (חלק ב – עמוד יג).
