פחדו של יעקב אבינו
לקראת סוף חומש בראשית למדנו באריכות על כל מה שקרה בין יוסף ואחיו –
יוסף הביא את דיבת אחיו אל אביהם, כמו שנאמר: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב),[1] והדיבה הזו יצרה סכסוך ביניהם…
בסופו של דבר מכרו האחים את יוסף לישמעאלים והוא הגיע למצרים, ושם נמכר לעבד… וכעבור שלש עשרה שנה התמנה להיות משנה למלך מצרים.
שבע שנים שימש יוסף בתפקיד, ואז החל הרעב בכל העולם ורק במצרים היה מזון… כעבור שנתים הגיעו אחי יוסף למצרים לקנות מזון…
כאשר הגיעו האחים העליל עליהם יוסף שהם מרגלים וכל מטרת בואם למצרים היא לרגל את הארץ… העלילה הזו פתחה שלב חדש בהתמודדות בין יוסף לאחיו.
כאשר הכל הסתיים, ביקש יוסף מאחיו: "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִי"ם לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד" (שם מה, ט).
יעקב שמע את הבקשה, ולבו החל לפעום בחרדה…
וזה לשון הזוהר (בשלח דף נג ע"א – בתרגום ללשון הקודש): 'אמר רבי ייסא, בשעה שנסעו ישראל לרדת לגלות מצרים, פחד ואימה חזקה נפלו עליו. אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב, למה אתה פוחד? "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (בראשית מו, ג). ממה שכתוב: 'אַל תִּירָא', משמע שפחד היה פוחד'.
פחדו של יעקב נבע מכך שהוא ידע שמצרים היא שורש הטומאה, וכמו שהתורה בעצמה כינתה אותה: "עֶרְוַת הָאָרֶץ" (שם מב, ט), ומי יכול להתמודד עם טומאה כזו נוראה…
מי יודע – המשיך יעקב והרהר – לאיזו תהומות אפלים יפלו ישראל, וכמו שבאמת קרה בסוף, הטומאה השתלטה על עם ישראל ומיום ליום הם הלכו והידרדרו, והטומאה הלכה והתעצמה, קושרת ומלפפת, מחבקת ומושכת אל עמקי שאול, אל עבר ה'תהום' הנורא – שער החמישים – שממנו אי אפשר לצאת, לעולם…[2]
והקב"ה מתגלה ליעקב ואומר לו: 'יעקב! אל תפחד לרדת מצרים, "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (שם מו, ד) – צאצאיך עוד יזכו לצאת ממצרים ולקבל את התורה!'
ישראל – מציאות אחת
הקב"ה ניחם את יעקב ואמר לו: 'וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה', והנה כשמתבוננים בפסוק מתעוררת שאלה: למה היה צריך להוסיף את המילים 'גַם עָלֹה', מה הן מוסיפות לנחמה?
ומצאנו להגה"ק רבי משה חיים אפרים מסדילקוב זיע"א שביאר כך:[3]
באותה שעה איומה של חלישות דעת נוראה, גילה הקב"ה ליעקב את אחד מהסודות הגדולים בתיקון הנשמות.
וכך הוא גילה לו:
'וְאָנֹכִי אַעַלְךָָ גַם עָלֹה' – פירוש, ידוע ליהוי לך שאתה מוסיף ומרבה בעליה זו, כי כשאדם יורד למדרגה תחתונה חלילה, אזי יורדין עמו רוחניות ואלהו"ת ונשמות ועולמות, וכשהוא עולה אזי כולם עולים עמו.
ולפני שנבאר את דבריו נצטרך להקדים:
ביום הששי של בריאת העולם יצר הקב"ה את האדם עפר מן האדמה, והכניס לתוכו נשמה.
הנשמה הזו שנכנסה באדם היתה נשמה כללית שכללה בתוכה ששים ריבוא נשמות פרטיות, והיא נקראת: 'כנסת ישראל'.
ובכל דור ודור יורד חלק אחד מהנשמה הזו ומתלבש בתוך כל גופות היהודים שחיים באותו הדור.
ולכן כתב הגה"ק רבי יחזקאל סרנא זיע"א,[4] שבאומות העולם אין המושג 'דור' מושג אמיתי, כי 'דור' – פירושו 'גוף אחד' המתגלה בתוך גופים רבים. וכידוע, באומות העולם אין שום קשר בין אדם לאדם, אלא הם, בסך הכל, יחידים המתגוררים באותו מקום.
ומכיון שבתוך כל היהודים (החיים באותו דור) יש את אותו חלק נשמה, לכן כל נשמות ישראל הם כ'גוף אחד' ממש![5] ולכן מצוה אותנו התורה הקדושה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח) –
'כָּמוֹךָ' – כל ישראל הם כגוף אחד, ואף שכל אחד הוא אבר בפני עצמו, סוף סוף הרי הם אברים של אותו גוף, ומכיון שכך האהבה ליהודי שני, היא אהבה לעצמי… אהבת ישראל היא אהבה עצמית![6]
והדברים הללו כתובים במפורש בתלמוד הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד), וז"ל:
כתיב: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט, יח), היך עבידא – פירוש: איך יכול אדם להתגבר נגד טבעו לא לנקום ולא לנטור כשלא רצה חברו לעשות לו טובה?
הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה?! – פירוש: משל לאחד שהיה חותך בשר וחתך את ידו בסכין, וכי תעלה על הדעת שהיד שנחתכה תנקום ביד החותכת (ותחתוך אותה), הרי הן גוף אחד.
כן הדבר הזה, כיון שכל ישראל גוף אחד הם, איך ינקום מחברו שהוא כנוקם מגופו!…
גפן אלו ישראל
כאמור עם ישראל נמשלו לגוף אחד, אך זה לא המשל היחיד. ישראל נמשלו גם לגפן, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (חולין צב.): 'גפן' – אלו ישראל, וכן הוא אומר: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ" (תהלים פ, ט) –
מגלה לנו הגמרא שנשמות ישראל אינן יחידות נפרדות ומנותקות זו מזו, הן קשורות ואחוזות זו בזו בדיוק כמו עץ גפן.
העץ גפן כולל בתוכו שרשים, גזע, ענפים וענבים.
והענבים עצמם כוללים שני חלקים: 'כָּתֵף' ו'נָטֵף' – הכתף הוא החלק העליון הנראה ככתפים יפות, והנטף הם החלקים התלויים ונוטפים כלפי מטה.
והנה ככל שהחלק קרוב יותר לאדמה כך עוצמתו רבה יותר. עוצמת השרשים רבה מאוד, ואחריו עוצמת הגזע וכו'…
ולמרות שישנם כמה חילוקי מדרגות, הכל נחשב עץ אחד.
כך בדיוק מבנה הנשמות בעולמות העליונים, ישנן כמה מדרגות בנשמות: ישנם נשמות שהם שרשים, ויש נשמות שהם גזע וכו'… וככל שהם יותר קרובים לשכינה (מכיון שזכו והצלם שלהם מזוכך) עוצמתם גדולה יותר…
וישנם נשמות נמוכות שהם בבחינת 'עלים', ולהם ישנה התמודדות קשה עם כחות הטומאה, ולכן הרבה פעמים הם נכשלים.[7]
ולמרות חילוקי המדרגות, דוקא איחוד כל הפרטים מהוה את המציאות הנקראת 'עץ גפן'.
ונמשיך במהלך…
ישראל ערבים זה לזה
נסתרות הן דרכי ההשגחה, נשגבות ונעלמות מאוד, ואינן נתפסות בשכל אנוש, בבחינת: "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ז).
ואחד מהדברים הנסתרים בדרכי ההשגחה, הוא 'סוד הנפילות'.
הרבה פעמים האדם מתחזק ומתקדש, עולה ומתעלה, ופתאום מגיע איזה נסיון והוא מתרסק…
וההתרסקות הזו, הנפילה הזו, היא מנסתרות ההשגחה…
לפעמים מטרת ההתרסקות היא להביא את האדם לידי גילוי רגש הכנעה בפני הבורא,[8] שידע שאם אין הקב"ה עוזרו (במלחמתו כנגד יצר הרע) אין הוא יכול לו! (קידושין ל:).
ולפעמים חייבים ליפול כדי לדלות משם כמה וכמה נשמות שנפלו לאותם מקומות אפלים – וכדי לדלות אותם צריך שאדם קדוש יפול לשם. ואחר כך כשיתעורר בתשובה, הוא יעלה את אותם נשמות הנמצאים שם.
משל למה הדבר דומה:
לחייט היושב בחנותו ושוקד על תפירת חליפה מלכותית ויוקרתית. הוא כבר לקח מדות מדוייקות, בחר את הבד המשובח ביותר, שרטט גזרה נאה, והכל מתנהל על פי התוכנית.
לצידו על שולחן העבודה מונחת קופסא ובתוכה ארבע מאות מחטי תפירה פשוטות. ולפתע בתנועה אחת לא זהירה, הוא הפך את הקופסא וכל המחטים התפזרו…
והחייט, מה יעשה?
אם יתחיל להתכופף ולאסוף אותן אחת אחת בידיו, יבזבז שעות יקרות, ובזמן הזה יכול היה כבר לתפור חליפה שלימה ולהרויח את לחמו. מאידך – הוא אינו יכול להתעלם מהן, שהרי מחטים מפוזרות הן סכנה גדולה ועלולות לדקור את בני הבית.
מה עושה החייט החכם? הוא נוטל לידו מגנט חזק ועוצמתי, ויורד עמו כלפי מטה.
המגנט אינו נוגע ברצפה עצמה, המגנט אינו מתלכלך מן האבק. הוא מרחף מעט מעל הרצפה, מעל המקום שבו מפוזרות המחטים. וראה זה פלא: ברגע שהמגנט מתקרב – כל מאות המחטים קופצות יחד בבת אחת, ונאחזות בו בכח. ברגע אחד נאסף הכל.
והמשל הזה מבאר את סוד הנפילות שנופל האדם.
הקדוש ברוך הוא, המנהל את גלגל הנשמות העצום לאורך אלפי שנים, חפץ להרים נפשות קדושות שנפלו לעמקי השאול. מה הוא עושה? הוא מגלגל ומוריד נשמה חזקה, שנמצאת כבר במקום גבוה של תורה ודביקות, ומפיל אותה לפתע פתאום לאיזו ירידה, לאיזה בוץ, או לאיזו שטות והסתרת פנים.
אותו יהודי מתעורר פתאום מן הנפילה, נחרד כולו ואומר בלב קרוע: 'רבונו של עולם, איך הגעתי לכזה מקום אפל? כיצד נפלתי לשפלות כזו?' הוא מתחיל לבכות בדמעות שליש, להצטער, להתחרט מעומק הלב, לערוך חשבון נפש מעמיק ונוקב…
בתשובה העמוקה הזו שהוא יוצר מלמטה, ובדמעות הרותחות שלו, הוא מפעיל כביכול את המגנט הרוחני שלו!
כעת, כאשר הוא מתחזק ושב לעלות אל מקומו הרוחני הגבוה – הוא כבר אינו עולה לבדו. הוא מרחף מעל הרצפה של העולם, ומכח המגנט שלו הוא מעלה, מושך ואוסף אתו כמה חלקיקי נשמות שהיו פזורים בחושך!
ברגע שבו הצדיק או היהודי החזק עושה את התשובה הזו פה, פתאום, ללא שום סיבה נראית לעין, יהודי פלוני במיאמי, יהודי אלמוני בסין, ויהודי שלישי בתל אביב או בכל קצה אחר בעולם, מתעוררים לפתע בלבם להרהורי תשובה וכיסופים להקב"ה.[9] הירידה של האחד היתה השליחות והצינור להצלתם של הרבים…
לעמוד על רגל אחת
על פי ההקדמה הזו, נוכל להבין את המעשה המובא בגמרא הקדושה (שבת לא.):
ישב התנא האלקי, שמאי, בבית מדרשו ועסק בתורה, ולפתע, צל כיסה את השולחן.
שמאי נשא את עיניו והביט. מולו עמד גוי אחד והמתין. שמאי שאל אותו: מה אתה צריך?
רבי, אני רוצה מאוד להתגייר, אך אני מוכן להתגייר בתנאי שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת!
ושמאי הצביע לו לכיוון הדלת…
הגוי לא התייאש והלך לבית מדרשו של הלל הזקן. הוא ניגש להלל ואמר לו: רבי, אני רוצה להתגייר בתנאי שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת!
והלל אמר לו: טוב, תעמוד על רגל אחת.
הגוי עמד, והלל אמר לו: 'דעלך סני לחברך לא תעביד (פירוש: מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך) – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור'.
והמעשה הזה הוא פלא פלאים, הרי בוודאי הגמרא לא עוסקת במשוגעים שחושבים שאפשר ללמוד את כל התורה בפעם אחת, אלא בוודאי היה טומן בדבריו איזה שהוא דבר חכמה.
וביאר הבעל שם טוב,[10] שאותו גוי שבא להתגייר, ידע שבמהלך חייו של היהודי הוא חווה עליות ונפילות.
והוא בא לפני שמאי ולפני הלל, ואמר:
'אני רוצה להסתופף תחת כנפי השכינה, אני חפץ להיות יהודי – אבל בתנאי אחד: בלי עליות וירידות! אני מבקש מסלול רוחני שכולו עמידה יציבה על 'רגל אחת' – קו ישר של עמידה קבועה למעלה, בלא שום מכשולים, בלא מעידות, ובלא נפילות כלל וכלל. אפס נפילות!'.
והלל גילה לו:
הרי אתה גוי, ואם כן, מהיכן הגיע לך הרצון להתגייר? אלא דע לך שאיזה יהודי נפל לחטא, וכשהוא התעורר בתשובה, הוא העלה אותך מהתהומות.
וכמו שאתה עלית על ידי נפילה של מישהו אחר, כך גם אתה מוכרח ליפול כדי להעלות אחרים.
ולכן אל תבקש לעבוד את ה' בלי נפילות, 'דעלך סני לחברך לא תעביד'…
ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, נשוב לבאר את דבריו של הגה"ק רבי משה חיים אפרים מסדילקוב זיע"א:
'וְאָנֹכִי אַעַלְךָָ גַם עָלֹה' – פירוש, ידוע ליהוי לך שאתה מוסיף ומרבה בעליה זו, כי כשאדם יורד למדרגה תחתונה חלילה, אזי יורדין עמו רוחניות ואלהו"ת ונשמות ועולמות, וכשהוא עולה אזי כולם עולים עמו.
דע לך יעקב, על ידי הירידה למצרים תיגרם לישראל ירידה רוחנית, אך אחר כך כשהם יעלו, הם יעלו עמהם רבבות ניצוצות קדושים. וזה שנאמר: 'וְאָנֹכִי אַעַלְךָָ' – כשאעלך, 'גַם עָלֹה' – יעלו עמך ניצוצות קדושים…
וגם ערב רב עלה אתם
מאתים ועשר שנים שהו עם ישראל במצרים, ושם, בגלות הנוראה, עבר עליהם יסורי גוף ויסורי נפש…
בתוך הלב פנימה שררה עצבות ומרירות, דכאון וכאב…
הנפש נשחקה עד תום, התפוררה לפירורים, והם הפסיקו לחלום, לקוות ולצפות, ולרצות…
ואז הגיע זמן הגאולה, ועם ישראל עלו ממצרים, ויחד אתם הם העלו עוד 202 ניצוצות.
וברשותכם נרחיב:
בעת 'שבירת הכלים' נפלו, מעולם התוהו, רפ"ח (882) ניצוצות קדושה לעולמנו זה,[11] והם נתפזרו בכל העולם.
ומתוכם ר"ב (202) ניצוצות נפלו בארץ מצרים.
וכדי לברר את אותם ניצוצות הקדושה הוריד הקב"ה את נשמות ישראל למצרים, ושם על ידי השעבוד הקשה של בני ישראל, ולימוד התורה של בני שבט לוי, הם ביררו את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים!
אותם נשמות שהשתעבדו במצרים היו נשמות כלליות, גבוהות ועצומות מאוד מאוד, בעוצמה שאין אנו מסוגלים אפילו להעלות על דעתנו, ולכן היה להם כח ב-012 השנים ששהו במצרים לברר ר"ב ניצוצין מתוך הרפ"ח.
וזה שנאמר ביציאת מצרים: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב, לח) – וביארו המקובלים (קהלת יעקב – ערך רפ) שהם הצליחו לגאול את ה-'רַ"ב' (202) ניצוצין שהיו מעורבים במצרים.[12]
וכאן עלינו לעצור ולהזהיר…
'יִפּוֹל' ולא יֵרֵד!
כאמור, אחד מהדברים הנסתרים בדרכי ההשגחה, הוא 'סוד הנפילות'. ועל ידן נגרמת תועלת לאדם ולעולם…
אך כל זה דוקא אם משמים הפילו אותו! אך אם הוא חיפש, במזיד ובכוונה תחילה, את החטא, אזי הוא סתם רשע, וצריך רחמי שמים גדולים שיהיה לו כח לשוב בתשובה! ודברים אלו כתובים בפסוק: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה" (משלי כד, טז).
ונרחיב יותר:
כתב הגה"ק רבי יעקב יוסף מפולאנה זיע"א, וז"ל:[13] 'וזהו סוד – 'שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם', ולא אמר שבע יֵרֵד צדיק וקם, כי אם ירד בכוונה לא מהני!'…
'וזה סוד (יומא פה:): האומר אחטא ואשוב אין מספיקין… מה שאין כן אם חטא בלא דעת שהוא הירידה, אז שב מהני, והבן, שזהו כלל גדול ולא ניתן לכתוב'… (עכ"ל).
והנה, אחרי שרבי יעקב יוסף גילה את הענין הנורא הזה, של סוד הנפילות, סיים וכתב: 'ולא ניתן לכתוב'. ובפשטות, הטעם שלא ניתן לכתוב בגלל חשש ההטעיה העצמית.
כשיגיע נסיון לאדם, או התנגשות עם חטא, במקום לנסות ולהתגבר הוא יטעה את עצמו ויחשוב: 'מה אני יכול לעשות, מהשמים הפילו אותי!'…
ובאמת, מהשמים הביאו לו את הנסיון הזה כדי שיעמוד בו בגבורה! והוא, לא מספיק שנכשל בחטא והוריד את נשמתו לשטחי הטומאה, הוא עוד בטוח שהוא צדיק שהפילו אותו מן השמים…
צריך לדעת, רק כשרוצים להעלות את האדם בדרגה, ולהביא אותו להכנעה אמיתית בפני יוצר בראשית, שולחים לו נסיון שיזעזע אותו, ויגלה לו את התוהו ובוהו שהוא חי בתוכו! וצריך להיות בעל עבודת נפש כדי לזכות לכך!
ומחשש ההטעיה העצמית כתב רבי יעקב יוסף שלא כדאי לפרסם את זה…
אך מכיון שסוף סוף אנו חוטאים שוב ושוב, החלטנו לכתוב את הדברים, ואולי בכך נרויח שנגלה כמה אנו תלויים ומסורים בידי הבורא,[14] ובכך נזכה לחיות חיי שלוה אמיתיים – חיי אמונה…
הקב"ה מגלה סודו לעם ישראל
ארבעים שנה חלפו מהיציאה ממצרים, ועם ישראל התבשר שהם עומדים לפני הפרידה מהמנהיג הנערץ – משה רבינו.
והקב"ה החליט שהגיע הזמן לגלות להם את סוד 'הנפילה'.
וכך נאמר בפרשת השבוע, פרשת ראה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (דברים יא, כו-כז).
וביאר הגה"ק רבי משה חיים אפרים מסדילקוב זיע"א (שם):
דעו לכם שהדרך בעבודת השם שיהיה 'בְּרָכָה וּקְלָלָה', ה'בְּרָכָה' – היא זמן העליה, כאשר היהודי עולה ומתעלה, והוא דבוק בתורה ותפילה ומעשים טובים.
וה'קְלָלָה' – היא זמן הירידה, כאשר יהודי נופל בחטא, והוא נטמא בטומאה…
והמטרה של הקללה היא כדי לקיים את המשך הפסוק: 'אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ', המילה 'תִּשְׁמְעוּ' – מתפרשת כאסיפה וכינוס.[15]
בזמן הברכה אתם תזכו לאסוף ולחבר את כל ניצוצין קדישין שהיו דבוקים בה' ונפלו, ובעליותך יעלו גם הם…
כך ביאר רבי משה חיים אפרים מסדילקוב את הפסוק, אך עדיין צריך להבין מדוע נאמרה המילה 'הַיּוֹם' ('רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם'), הרי הפסוק מדבר אל עם ישראל העתידים להיות בכל הדורות?
והתשובה היא שהמסלול שאותו עובר היהודי במהלך חייו, הוא כמסלול היממה, וכמו שנאמר: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִי"ם לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה) –
לכל יום ויום שברא הקב"ה יש מערכת קבועה של זריחה ושל שקיעה. כדי שיגמר היום, וכדי שנוכל להעבירו הלאה ולהעלותו לשמים כשהוא מתוקן, הוא חייב לעבור תחילה דרך שלב השקיעה והחשיכה. ומנגד, כדי שיגמר הלילה והחושך יפנה את מקומו, חייבים להגיע אל שלב הזריחה.
בדיוק כך הוא המסלול הרוחני של האדם, שהוא בבחינת 'עולם קטן', ישנם ימי ירידה (חושך ואפלה) וישנם ימי עליה (אור וזריחה).
וחובה עלינו לדעת ידיעה ברורה ואיתנה, שכל אותם ימים של ירידה, קרירות או נפילה מדומה, אינם אלא טובה גמורה לאדם, והם חלק בלתי נפרד מתהליך השלימות שלו.
גם בעת החשיכה הגדולה ביותר, כאשר האדם מרגיש רחוק ומנותק, אסור לו להרפות ולו לרגע קט מבוראו, אלא עליו להמשיך לצעוק אליו, לייחל לישועתו, להתפלל, ולאחוז בישועתו של מלך העולם בתמימות ובפשטות גמורה.
זהו המנגנון המדוייק המנהל גם את מהותה הנפשית והרוחנית של נשמת האדם. אין מציאות של עליות בלא ירידות קודמות, וכמו כן, אין ירידות שאין אחריהן עליות מרוממות יותר.[16]
הנקודה המהותית הזו אינה נחלת המין האנושי לבדו, כל הבריאה כולה – הכוכבים, הגלגלים, עונות השנה והטבע – מושתתת על החוק המוחלט הזה של עליות וירידות, קפיאות והפשרות, חושך ואור. ומאחר שהאדם הוא עולם קטן, הוא משחזר בתוכו את כל תנועות היקום…
'אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ'
בספר קהלת (פרק ג) מונה שלמה המלך, החכם באדם, עשרים ושמונה עתים המנהלים את חיי האדם והבריאה כולה: ארבע עשרה עתים חיוביות וארבע עשרה עתים שליליות – "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ… עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק" (שם פסוקים ב-ד).
התביעה הפנימית מן היהודי, היא לעבוד את ה' יתברך בכל אחת ואחת מ-כ"ח העתים הללו בשוה!
בכולן, ללא יוצא מן הכלל, מוטל עלינו לגלות את אורו הנעלם, לאחוז תמיד בצינור הקדושה בכל האופנים ובכל המצבים, בבחינת הפסוק: "אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ" (שיר השירים ג, ד).
בין אם עוברת על האדם עת של שמחה והרחבת הדעת, ובין אם פוקדת אותו עת של מועקה, צמצום וחושך – אל ירפה מהבורא. עליו לדעת בבהירות כי מצב זה הוא חלק מהותי, מדוייק ונצרך מן התיקון שהנשמה שלו חייבת לעבור, על פי התוכנית העליונה של היודע תעלומות.
צריך לקיים: 'אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ' בשלימות מוחלטת! צריך לאחז בהקב"ה בכל המצבים, בכל העתות ובכל הזמנים – בשעות האפלות ביותר ובשעות הקלות והמרוממות.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שופטים – מאמר ד):
לא רק זמנים של עליה יש לו לאדם, כי אם גם זמנים של ירידה. כל אדם צפוי לעבור כמה וכמה פעמים במשך חייו מעין תקופת שלכת רוחנית שגורמת להשיר ממנו את החשק והשמחה בלימוד התורה ובעבודת ה', פתאום קשה לו להתרכז בתפילה, פתאום הוא נכשל במדת הכעס, השנאה, הקנאה והתחרות, ואולי אף בדברים אחרים, גרועים מאלו בהרבה.
אולם גם אז אסור לו להתייאש. צריך לנהוג באיפוק ובסבלנות ולצפות ולייחל לתקופה חדשה של פריחה רוחנית. אסור לשקוע בַּבִּצָּה העכורה של הנפילה, אלא להתגבר כארי, לעמוד זקוף על שתי הרגלים ולהתחיל שוב מחדש.
ועל כיוצא בזה זעק הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה עח) ואמר: 'אין שום יאוש בעולם כלל'. ומעיד תלמידו רבי נתן זיע"א (שם) שכשרבי נחמן אמר את התיבות 'אין שום יאוש', אמרם: 'בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאוד, כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות, שלא יתייאש בשום אופן בעולם'.
ועיקר העיקרים הוא להשתדל בכל מצב שבעולם לאחוז אחיזה כל שהיא בלימוד התורה, שהרי לימדונו חז"ל (מדרש איכה רבה, פתיחתא – אות ב) שכך אמר הקב"ה: 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב'.
כלומר: גם אם אדם שרוי בתקופה לא כל כך זוהרת ומאירה מבחינה רוחנית, אף על פי כן, ישתדל לקבוע לו עתים ללימוד התורה – משום שיש לתורה הקדושה, ורק לה בלבד, כח עצום, על ידי המאור שבה, להקים את האדם מנפילתו ולהחזירו למוטב.
ולא בחינם נקרא האירוע שבו נתן לנו הקב"ה את תורתו: 'מעמד הר סיני', וזאת כדי לרמוז שהתורה הקדושה היא זו שנותנת לנו את הכח להחזיק מעמד בתוקף הגלות, ולהתגבר על כל הקשיים המניעות והנפילות, ולהתחיל מחדש…
כל חי מתנועע
כשלשים וששה ימים בסך הכל חלפו מאז שגילה הקב"ה את הסוד הנורא הזה לישראל, וכבר הם זכו לראות את זה במוחש…
ב-ז' באדר שנת 8842 לבריאת העולם, מלאו למשה רבינו 021 שנה שלימות. ובאותו יום קדוש, יום הפטירה,[17] לא אמר משה רבינו שום דברי תורה ותוכחה,[18] אלא הסתפק בדברי ברכה בלבד!
ומשה רבינו עמד והסביר מדוע הוא לא יכול ללמד תורה, וכך הוא הסביר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, ב) –
כבר ביארתי לכם שהחוק בעבודת ה', שיהיו עליות וירידות, אך מי שאין לו עוד עליות וירידות, מי שהגיע למצב שהוא עומד במקום אחד קבוע ויציב ללא שום תנועה – סימן הוא שסיים את תפקידו עלי אדמות.
ועתה, ביומי האחרון, הגעתי למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר – כל זמן שמלובשים בגוף גשמי – לצאת ממנה כדי לעלות למדרגה חדשה…
ומכיון ש'לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא' – אני כבר לא שייך לכאן, ולכן אין לי רשות לומר דברי תורה.[19]
מכיון שהגעתי למצב שבו אני קשור ומקושר בקשר אחד מוחלט, נצחי ורצוף עם השכינה הקדושה, ללא שום תזוזה, שינוי או נפילה מדומה, זה סימן שנגמרה השליחות, נשלם התיקון, והנשמה נקראת לעלות לישיבה של מעלה, שכן בעולם הזה המעשה – החיות מותנית בתנועה…
כל זה לטובתנו
כאמור כך היא הדרך, עליה ונפילה, התקדמות ונסיגה.
ובשעה שהאדם בנפילה ובנסיגה, והוא מרגיש מרירות וצער, הוא בסכנה גדולה, כי ישנם הרבה שלא הצליחו להשתקם מהנפילה.[20]
וחכמינו הקדושים רצו לעודד את שבורי הלב, ולכן הזהירו (בבא מציעא נט.): 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' –
הפירוש הפשוט הוא: שהגמרא באה לגלות לבעלים, 'כבדו את הנשים שלכם ובזכות זה תזכו לעושר'.
אך הגה"ק רבי משה חיים אפרים מסדילקוב זיע"א ביאר כך:[21]
'נשייכו' – מסמל את השכחה,[22] היינו כשנופל לפעמים לבחינת קטנות, ושוכח את השם, והוא מרגיש בזוי ומבוזה…
מזהירים חז"ל: 'אוקירו' – תכבדו את המדרגה הזו, ויתן אל לבו, שהוא כדי ש'תתעתרו' – היינו הירידה הזו היא לצורך עליה, כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר.
רק על ידי הירידה אפשר לזכות לעליה!
וזהו שנאמר בתהלים: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה" (תהלים קלט, ה).
'אָחוֹר' – הם ימי הנפילה, 'קֶדֶם' – הם ימי העליה. ובזכות זה 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' – בהארה וחיות עצומה.
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה פב), שהגדיר את הימים הללו בצורה נוספת:
את ימי העליה הוא כינה 'כסדר', ואת ימי הירידה הוא כינה 'שלא כסדר'.
כל אדם חווה את שתי הבחינות הללו על בשרו, ישנם ימים מבורכים שבהם הכל דופק בדיוק לפי התוכנית המקורית, הכל מתקתק בלי עין הרע ובמהירות נפלאה. תכננת להספיק דבר אחד, והנה זכית והספקת שלשה דברים. הכל הולך חלק, נעים וישר – זהו מצב של 'כסדר'.
מנגד, ישנם ימים קשים שבהם תכננת והתכוננת להספיק שלשים משימות, ובעקבות עיכובים, מניעות ותקלות בלתי צפויות – אפילו שלש משימות לא עלו בידך. הכל מתהפך, הכל נתקע, והמציאות כולה צועדת 'שלא כסדר'.
החובה הקדושה המוטלת על היהודי, וביותר בימי חודש אלול, היא לקבוע בלבו אמונה איתנה: כל זה מכוון ומדוד בדיוק מופלא ממנו יתברך! אין שום פעולה קטנה בעולם ושום עיכוב בדרך, שאינם מדוייקים ומכוונים ישירות מאת משגיח העולמות.
מצבו של האדם אינו הפקר, הוא מתנהל כולו אך ורק על פי רצונו יתברך – פעמים בדיוק כפי שהאדם תכנן וביקש, ופעמים בדיוק הפוך, כדי לזככו ולהביאו לידי הכנעה.[23]
תהפוכות הנפש כראי לטבע הבריאה
במהלך חייו פוגש האדם את כל הקצוות וההקצנות שישנם במציאות. מצב רוחו של בשר ודם נתון לשינויים רבים ותכופים: ברגע אחד הוא שרוי בשמחה עצומה ובהרחבת הדעת, ופתאום, ללא סיבה נראית לעין, נופלת עליו עננה של עצבון, קרירות וצמצום.
אין לאדם להיבהל מן התמורות הללו, שכן הן משחזרות בדיוק את מציאות הבריאה כולה כפי שטבעה היודע תעלומות. הבריאה כולה נעה בין זמנים קיצוניים והפכיים: אור וחושך, יום ולילה, ימי הקיץ הלוהטים מול ימי החורף הקרים והגשומים.
אפילו בדרך הארץ והעולם הטביע הבורא את היסוד הזה – ישנם הרים רמים וישנן בקעות עמוקות, ישנן גבעות נישאות, ישנם מסלולים תלולים ומנגד ישנו מישור רחב ידים.
כך הם פני הדברים בדיוק בחיי הנפש: ישנן שעות שבהן האדם נמצא למעלה, על ראש ההר, וישנן שעות שבהן הוא מוצא את עצמו למטה, במעמקי הבקעה.
כך גם בטבע העולם – בתנועת המים, בגלי הים הגועשים, ובכל עולם הדומם שבבריאה – ישנן תנועות קבועות של עליה ושל ירידה, גאות ושפל. כל המערכת העצומה הזו מנוהלת על פי הנהגתו של ה' יתברך, המשגיח על כל העולמות בהשגחה נפלאה, כללית ופרטית כאחד. הכל נעשה על ידי צירופי אותיות שונים כפי שגזרה חכמתו העליונה, והכל – בין החסד של ה'כסדר' ובין הדין של ה'שלא כסדר' – מדוד, שקול ומתוכנן מאתו יתברך בדיוק נפלא לטובתו הנצחית של האדם…[24]
[1] פירש רש"י (שם), וז"ל:
'אֶת דִּבָּתָם רָעָה' – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות…
[2] לטומאה יש כח פיתוי, ורק אדם שחי בעולם ברור יכול לזהות את הרוע המסתתר מאחורי הפיתוי. אך מכיון שלא רבים הם שזכו לחיות בעולם ברור, לכן הם נלכדים ברשת…
וכשהקב"ה מרחם על האדם, הוא שולח לו יסורין שינערו אותו. ובהקשר לכך סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין (הובאו דבריו בספר כתב אמת – חלק א עמוד תיד, לגאון רבי רפאל כהן), וז"ל:
פעם היה אדם עשיר מאוד ולו בת יחידה, רוחל'ה שמה. לפי מצבו יכול היה העשיר לשדך לבתו את הבחור הטוב ביותר בעולם הישיבות, אלא שיום אחד באה הבת לבית הוריה ומבשרת להם שהיא רוצה להתחתן, וכבר יש לה מישהו!
'מי זה?' שואלים ההורים.
עונה הבת: 'מדובר ביואב, בחור מהשכונה שלנו'.
'יואב?' מזדעק האב, 'הלא הוא פושע ידוע!'
'לא, אבא' – אומרת רוחל'ה – 'הוא דוקא בחור טוב!'
האב, שחרב עליו עולמו, פנה לרבו להתייעצות.
שאל הרב: מי אמר לך שהבחור באמת כל כך גרוע כמו שאתה מתאר?! חז"ל אומרים (עירובין סה:) שאדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. לכן אתה צריך לבדוק אותו בכוסו. חזור הביתה, ואמור לבתך שאתה מסכים לשידוך, ותעשו אירוסין ו'תנאים' וגם תשברו צלחת כנהוג.
חזר האב לביתו ואמר לבתו שהוא מסכים לשידוך. הבת היתה מאושרת. מיד החלו ההכנות לטקס האירוסין. הבת נפגשה עם 'התכשיט' החתן יואב, ותדרכה אותו היטב לקראת האירוע: 'תתלבש יפה, תחייך לכולם, אל תשכח ללמוד את הברכות על מיני המטעמים שיוגשו שם…'
בערב, בעת הטקס בבית האב, נכנס יואב מחייך כולו בחליפה מהודרת, ולוחץ בנימוס יד לכל המוזמנים. האב, שולף בקבוק ויסקי יקר ואומר לחתן המיועד: 'יואב, הבה נרים כוסית לכבוד האירוע'.
יואב בירך בכוונה רבה, וגמע את הכוסית. לאחריה הגיעה הכוסית השניה והשלישית, ויואב החל מתנדנד אנה ואנה, שם פעמיו לעבר המזון והחל טורף בכל פיו!
ניגש אליו אחד האורחים: 'סליחה, צריך ליטול ידים ולברך!'
יואב דחף בגסות את האיש, ואז החלה מהומה. הקולות הגיעו גם לעזרת הנשים, ורוחל'ה הבינה ש'התכשיט' שלה הוא זה שמחולל את המהומה. יצאה החוצה וביקשה שיקראו ליואב. החתן יצא לקראתה שיכור כולו. 'תרסן את עצמך', קראה, 'אחרת אבי יבטל את השידוך'.
'מה איכפת לי מאבא שלך' – חבט בה יואב והטיחה לרצפה – 'בגלל שהוא עשיר אני צריך לחשוש ממנו?!' והמשיך לחבוט בה תוך כדי דבריו.
רוחל'ה זבה דם, היא נפגעה בגופה והחלה זועקת לעזרה תוך שהיא קוראת קריאות שבר: 'אבא, אבא, תציל אותי, הוא שבר לי את הידים…'
האב, שעמד בצד וחייך, קרא לעברה: 'רוחל'ה, לא נורא שנשברו הידים, נשים גבס, העיקר שהצלחת לא שבורה…'
[3] דגל מחנה אפרים (פרשת ראה – ד"ה 'ראה אנכי').
[4] דליות יחזקאל (חלק א – עמוד קט).
[5] ובדור שלנו, חלק הנשמה שירדה לעולם, הוא חלק העקב (שברגל), והוא התלבש בכל הנשמות שבדור. ולכן הדור שלנו נקרא 'עקבתא דמשיחא'.
ומכיון שבעקב של הרגל ישנה חיות מועטת, לכן גם בדור שלנו ישנה חיות מועטת!
בדור של עקבתא דמשיחא, בעקבות אפלת ליל הגלות התגברה העלטה הרוחנית, והפריצות, החציפות, העזות, ההפקירות, המינות והאפיקורסות – הרימו ראש.
וראה הקב"ה שרבים מעם ישראל יקלעו למצב של 'קטנות המוחין', ונפשם תישחק ותתפורר לפירורים…
ראה שרבים מבני ישראל יתקשו להתמודד מול הצייד הערמומי.
ולכן הקדים תרופה למכה, ושלח לעולם את נשמתו הקדושה והנוראה של הבעל שם טוב זיע"א.
הוא האיש אשר זכה והעמיד תלמידים קדושים אשר האירו פני תבל, ואור תורתם וצדקתם מופיע עוד עד היום הזה, גם בחשכת הגלות ילמדו דעת ובינה להבין ולהשכיל איך תהיה יראת ה' על פנינו לבלתי נחטא, ואיך לעבוד את ה' יתברך בתורה ותפילה, ולקיים: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו).
תורת הבעש"ט ותלמידיו הם מעיין הנובע מקור מים חיים, להשקות הצמאים לדבר ה', ולהחיותם בטל של תחיה, להורות לנו הדרך העולה בית א"ל, כי יש דרך ארוכה וקצרה – 'וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר', ו'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ', ולומדים תורתם להצילנו ממים המאררים, ומים הזדונים השוטפים בכל פינה וצעד, להרוס ולאבד עד היסוד…
וזאת חיוּת איש הישראלי בלומדו בספרי חסידות מרבותינו הקדושים, כי יתן רוחו על דבריהם הקדושים והטהורים, יפיחו בקרבו רגשי קודש ורוח טהרה להסבירו את תכלית בואו לעולם הזה, לקיים התקן עצמך בפרוזדור, ולקבל עול תורה ומצוות מתוך אהבה ושמחה, וגם להורות לנו דרכי חינוך הבנים לגדלם ולחנכם ביראת ה' טהורה… (להבת דוד – חלק א עמוד כא, להגה"ק רבי יעקב מנחם רבינוביץ מביאלה).
[6] כשמתבוננים היום בעולם ורואים את מה שקורה, נעצרת הנשימה: מה קורה לאנשים, השתגעו לגמרי? זוגות מתגרשים, בתים מתפרקים, והילדים נהפכים להיות יתומים למרות ששני ההורים עדיין בחיים…
מריבות פורצות בין אנשים, סכסוכים ופגיעות, שוד ורצח…
וגם בתוך הנפש פנימה: עצבות ומרירות, חרדות ודכאונות, רדיפה ושנאה עצמית…
ואנשים סובלים! אוֹ הוֹ איך שהם סובלים!
הם מנסים להיחלץ מהמצב שלהם, אך הם לא מצליחים! היצר הרע לכד אותם בתוך הרשת… כשמדי פעם הוא מהדק יותר את חוטי הרשת מסביב לצואר…
והקב"ה מצוה כל יהודי, אהוב את חברך, אהבה אמיתית, אהבה שלא תניח לך להתעלם ממנו…
וכשמתגלת בלב אהבת ישראל איך אפשר שלא להתייחס ולעזור?!…
[7] אך אף על פי כן, אסור ליהודי להתייאש והוא צריך לאזור כחות ולהתחיל בכל פעם מהתחלה.
יהודי חייב לשנן לעצמו: 'מה שהיה אתמול, שייך לאתמול. היום יהיה אחרת לגמרי'…
ובענין זה סיפר הגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א (בין הדגים לזמירות, חלק ג – עמוד 35), וז"ל:
באחת העיירות ברוסיה חי עגלון פשוט בעל אמונה תמימה ואיתנה, אך גם בור ועם הארץ. כשהיה ילד רך נתייתם מהוריו ועל כן לא זכה לחינוך יהודי מסודר. תורה הוא אף פעם לא למד והעובדה שידע לקרוא ולהתפלל מתוך סידור, אף היא נחשבה להישג בעבורו.
כשגדל, תפס את אומנות השוט בידיו וראה בה הצלחה. מדי בוקר היה משכים קום ומתפלל בביתו במהירות, שכן המניינים בבית הכנסת עדיין לא החלו בשעה מוקדמת זו. אחר כך היה מכין את עגלתו, רותם אותה אל סוסו ויוצא לדרך, אל תחנת הרכבת שהיתה רחוקה כשלשים פרסאות מהעיירה.
פעמיים ביום עצרה הרכבת בתחנה. בבוקר, בדרכה ממערב למזרח, ובצהרים, כשנסעה ממזרח למערב. ממתין היה העגלון לבוא הרכבת, וכשזו עצרה, היה מקיש בפעמונו. או אז היו מתקבצים אליו תושבי עיירתו ששבו מהערים הסמוכות והוא היה מסיעם לבתיהם, תמורת תשלום קבוע.
לעת צהרים היה שב על מסלולו, והפעם היה הריוח כפול, שכן בדרך כלל היה מוביל גם בדרך אל התחנה נוסעים שביקשו להגיע לרכבת. כך חי העגלון שנה אחר שנה, במתכונת חיים קבועה ושגרתית.
כשבנו של העגלון הגיע לגיל חינוך, ביקש האב להעניק לו את אשר נמנע ממנו בילדותו. הוא שלחו ל'מלמד' כדי שזה ירביץ בו תורה. אלא שלמרבה הצער לא הצליח הבן לקלוט את הלימוד. מוחו היה אטום ואך בקושי רב קלט את אותיות האל"ף בי"ת. כאשר חבריו כבר למדו חומש ומשניות, עדיין התקשה בצירוף מילים למשפטים.
כשראה זאת האב, החליט ליטול את בנו תחת חסותו, כדי שילמד לכל הפחות מלאכה. עד מהרה תפס הנער, חרף גילו הצעיר, את רזי העגלונות ואף הפגין בה חריצות למופת. עם הזמן העביר האב כמה מן המלאכות – כגון האכלת הסוס בזמני המנוחה ונדנוד הפעמון לקראת היציאה לדרך – לידי בנו.
ויהי היום והנה הגיע הצום הראשון לאחר מלאות לנער שלש עשרה שנה. באותו בוקר הקיץ העגלון את בנו מוקדם מהרגיל. לשאלת הבן מדוע קיצץ בשנתו, השיב לו האב כי 'היום צום', ועל כן התפילה ארוכה מהרגיל.
הנער לא הבין למה בדיוק מתכוין אביו, אבל בהמשך, כשהצביע אביו על התוספת שיש לומר בתפילה, סבור היה כי הנה הבין מהו 'יום צום'. את קשייו בהגיית המילים החדשות ואת התסכול הרב שהסבה לו התוספת הפתאומית, הצליח הבן לכבוש בתוכו ולהסתיר מעיני אביו.
'כעת גש אל הָאֻרְוָה והכן את הסוס ליציאה', הורה לו האב.
'ומה בדבר ה… אוכל?' שאל בהיסוס.
'עשה מה שאומרים לך!' השיבו האב, רוטן על כי עליו להסביר לבנו דברים פשוטים ויסודיים כל כך.
משהו לא הסתדר בראשו של הנער. רגיל היה לסדר יום קבוע ופתאום משהו השתנה. הוא ניסה להרגיע את עצמו במחשבה שיש יום בשנה הנקרא 'צום' ובו רותמים תחילה את הסוס לעגלה ורק לאחר מכן אוכלים ארוחת בוקר…
אולם כשראה את אביו עולה על העגלה ומסמן גם לו לעלות עליה, גבר עליו בלבולו. רק כעבור דקות של נסיעה בצינת הבוקר ניסה להזכיר לאביו שוב את ענין האוכל.
'האם אינך קולט?!' שאלו אביו בקוצר רוח גובר, 'היום הוא יום צום ולא נאכל ארוחת בוקר!'
הנער הצעיר הצטנף בפינתו, תוהה ומבוייש, ממתין לדברי הסבר על מהותו של אותו 'יום צום' שבגללו משתנים סדרי בראשית. אבל האב לא נידב אף לא מילה אחת נוספת בנושא. הוא לא היה יכול להסביר לבנו את מה שבעצמו לא הבין…
בצהרים, כששבו מהסיבוב הראשון, קיוה הנער למצוא בבית ארוחה מוכנה שתפצה אותו על ארוחת הבוקר שלא היתה. אבל במטבח לא היה איש והשולחן היה ריק לגמרי. הוא כבר פחד לשאול את אביו ורק מבטיו התחננו לדבר מאכל כל שהוא. לבסוף החליט לעשות מעשה. הוא ניגש אל הַמְזָוֶה (המזנון) והושיט יד ליטול פרוסת לחם…
אביו הבחין בכך, אחז בזרועו בכח ואף סטר לו. 'חצוף שכזה אני מגדל בביתי?! האם לא הספיקו לך שלש הפעמים שאמרתי לך כי היום הוא יום צום ובצום לא אוכלים?!'…
רק בשעת ערב מאוחרת, לאחר צאת הכוכבים, הזמין העגלון את בנו לשבור את רעבונו. יותר משהיה נתון לבו לאוכל, היה הנער הצעיר פגוע מיחסו של אביו כלפיו. בלבו גמלה החלטה, כי מחר בבוקר לא יקום ממטתו ולא יצטרף אל אביו בנסיעתו. 'אם אין אוכל' – חשב לעצמו בעינים שטופות דמע – 'אין גם עבודה!' חיש מהר שקע בשינה עמוקה שגאלה אותו מכל תלאות היום החולף.
בבוקר חש את מגע יד אביו על כתיפו. 'קום, בני, קום', קרא לו האב. אבל הנער עצם את עיניו משים עצמו שקוע בשנתו. רק לאחר שאביו הוסיף להניעו ולהפציר בו לקום. פתח את פיו: 'וכי אתה סבור שתעבידני בפרך, בלי אוכל ובלי משקה, ואני אסכים לכך?! לא ולא!'
לבו של העגלון נצבט. ברגע נדיר של חסד ורכות הצליח לחוש את לב בנו ואף להזדהות עם עלבונו הצורב. הוא שלח יד מלטפת אל ראשו. 'לא ולא בני יקירי, מה שהיה אתמול, שייך לאתמול. היום יהיה אחרת לגמרי'…
את הסיפור הזה סיפר הריי"צ מליובאוויטש זיע"א, ובסיומו אמר כך:
במשך היום עלול יהודי להיכשל בעבירות שבין אדם למקום כמו גם בחטאים שבין אדם לחברו. יכול הוא לעשות מעשים שונים ומשונים, משוללי הסבר ומחוסרי רגישות. אך בכל בוקר ובוקר, בקומו משנתו, עליו לומר ואף להבטיח לעצמו: מה שהיה אתמול, שייך לאתמול. היום יהיה אחרת לגמרי!…
[8] במצב הראשוני של הבריאה, היה חושך, ואז נבראה בריאה חדשה, 'אור'.
כך היה בבריאת העולם, וכך קורה אצל כל יהודי, לפני כל פעם שהוא צריך לעלות מדרגה, לרכוש 'חיות חדשה', עליו לשוב למצב הראשוני של 'תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם', לחוש ברגשותיו חושך ומרירות, ושם, מעומק החושך, הוא צריך לעלות ולהתגבר על החושך, ובכך הוא יזכה לאור חדש שיאיר עליו.
ונרחיב עוד:
בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה כה) מצאנו כמה שורות פלא, ואלו הן:
ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל… עיי"ש.
כך היא הדרך – בכל קומה שאדם עולה ומתעלה הוא צריך להתחיל הכל מחדש, בכל קומה יש את היצר הרע של אותה קומה, יש את הנסיונות של אותה קומה.
וזה סוד גדול – כאשר מגיע היצר הרע ומנסה להתגבר על האדם, זה לא בגלל שהוא נפל מהמדרגה שלו, אלא בגלל שהוא עלה למדרגה חדשה יותר גבוהה, ולפני שהוא נכנס למדרגה הרוחנית הבאה יש כמו חומה, זה היצר הרע, אתה צריך לשבור את החומה ולהיכנס, להכניע את אותו יצר הרע ולהיכנס.
וכל פעם שבא היצר הרע להתגבר על האדם, פעם בממון לא כשר, פעם בתפילה, פעם בעניינים של קדושה, פעם בטהרת המחשבה, פעם בינו לבינה, פעם בלשון הרע, פעם בשמירת הפה שלא לדבר שקרים, רכילות, כל מה שיבוא, כל פעם שבא נסיון כזה סימן שהאדם עלה קומה ועכשיו ההתגברות חדשה.
וכן כתב הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי בספר התניא (ליקוטי אמרים, חלק שני – חינוך קטן ד"ה 'חנוך לנער'), וז"ל:
אך הנה ידוע ליודעים טעמא דקרא, מאי דכתיב: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז), ובפרט שהאדם נקרא 'מהלך' ולא עומד, וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם, ובין מדרגה למדרגה טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה הוא בבחינת נפילה ממדרגה הראשונה, אך "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל" (תהלים לז, כד) כתיב, ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדרגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח"ו. שאף על פי כן, הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה בחינת רשימו ממדרגתו הראשונה וכו', עיי"ש.
וביארו זקני החסידים שאחת מהמטרות העיקריות של הנפילות, כדי לגלות באדם את רגש ההכנעה.
אילו היה האדם חווה אך ורק ימי עליה רצופים, שעות של דביקות, קדושה והצלחה רוחנית ללא שום מניעה, מיד היתה מתגנבת ללבו מחשבה פסולה של גאוה וישות. הוא היה אומר בלבו: 'הנה, אני מושלם, אני צדיק גמור, יצר הרע כבר אינו שולט בי ואין לו שום אחיזה בנפשי הרוממה. בכל מקום שבו אהיה – שום דבר לא יוכל להפילני'.
ברגע שבו הקדוש ברוך הוא שומע דיבור כזה, הוא אומר לו כביכול: 'כך אתה חושב? אתה סבור שבכחך העצמאי אתה עומד? טוב, נראה…' מיד הוא מסיר ממנו מעט את השמירה הגלויה, ונותן לו לחוות נפילה קלה אל תוך תאוה או קרירות. באותו הרגע מתעורר האדם משנתו, מבין את מיעוט ערכו, ותופס שגם עליו עובד היצר הרע בכל התוקף, ושאין לו שום קיום בלא רחמי שמים המשגיחים עליו בכל שניה ושניה.
הכנעה זו, הנולדת מתוך שברון הנפילה, היא התכלית האמיתית של הירידה. היא מנקה את האדם מן הנגע הממאיר של הגאוה, ומכשירה אותו לעליה הבאה, שהיא גבוהה ויציבה הרבה יותר…
[9] וכמו בכל מציאות רוחנית, גם בסוד הזה ישנם שני צדדים.
אם יהודי מתחזק – הוא מעלה עמו ניצוצות קדושות.
ואם יהודי נחלש – הוא מפיל עמו ניצוצות קדושות.
וכך מפורסם בשם הגה"ק רבי ישראל סלנטר זיע"א, שאם יהודי משתמד בצרפת (שהיתה בזמנו מרכז החופש ופריקת עול תורה) הסיבה היא כיון שבמרכז התורה בקובנא התרשלו בלימוד התורה, כי התורה משפיעה על כלל ישראל בכל מקום שהם, ובגין חסרון בעסק התורה יכולים שאר כלל ישראל שאינם שלמים כל כך – להגיע לשפל רב יותר, וזה סוד ערבות עם ישראל דאחד משפיע לשני.
וכן כתב כגון זה החזון איש זצ"ל (קובץ אגרות, חלק ג – אגרת סב), וז"ל: ואם היו בני התורה עמלים בתורה לאמיתתה, היו מצילים ילדים הרבה ואנשים רבים מהרהורי עבירה וכפירה וכיוצא בזה, בשפע קדשם בהשתפך רוח טהרה בעולם, ובסביבות בעל תורה אמיתי הדבר ניכר לעינינו השפעה מרובה על אנשים הרבה…
[10] בעל שם טוב על התורה (בראשית – אות עא, בהערות מקור מים חיים שם – אות ס).
[11] וזה שנאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב), 'מְרַחֶפֶת' – מת רפ"ח, והיינו שרפ"ח ניצוצין נפלו (בחינת מיתה) בשבירה.
[12] ומאז, נשארו לנו עוד פ"ו (68) ניצוצות לברר, וברגע שנגמור לברר אותם תגיע הגאולה…
[13] צפנת פענח (פרשת שמות – ד"ה 'ויאמר אליהם מרגלים אתם').
[14] כתב הגה"ק רבי אהרן ראטה זיע"א (שומר אמונים מהדורא חדשה – דרוש האמונה פרק ט), וז"ל:
צריך לחיות באמונה פשוטה בתמימות גדול בלי שום התחכמות, ולא ישגיח על פתאות מחשבותיו ופיתויו של היצר הרשע, וכן לא ישגיח בכל מיני הסתרת פנים רק להתחזק באמונה גדולה, כי "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב), שהוא אמונת אלקינו שנקראת 'אֶבֶן'…
ועל זה אמר יעקב אבינו: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה" (בראשית כח, כב), שהוא אמונה שלימה אשר הציב למצבה ולקיום לנו עד סוף כל הדורות…
ולכן צריך להתחזק בעבודת אלקינו ברוך הוא, בשמחה ובאמונה חזקה וברורה, ושלא להשיב לשום מחשבה של מינות ושטות, כי להיצר יש יותר תירוצים, רק יקשר עצמו עם אמונה פשוטה שהנחילונו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ויאמר:
הריני אחד מישראל עם הקודש והריני כולל עצמי עמהם בגן עדן ובגיהנם ובכללות כל צדיקי הדור.
ויאמר ליצר הרע: אתה רשע, צא אין לי שום עסק עמך! ולא יטען עמו שום טענות בעולם, כי אפילו צדיקים גדולים, היה להם בתחילה נסיון בענין האמונה, ואחר כך ברחמי ה' חלף ועבר, "כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'" (איכה ג, לא).
כי יש עבירות שאין להם שום תיקון אחר אם לא בנסיון אמונה. וזה שהאדם דוחה מחשבותיו בענין נסיון האמונה נתקנים אלו העבירות…
ומחמת נחיצות הענין ולחזק לבבות ידידי, אספר מה שבדידי הוה עובדא בימי נעורי, שנפלו עלי נסיונות גדולות וחשכות נורא שלא יכולתי ליקח ספר בידי, כי טעמתי טעם מרור מאוד בכל דיבור, ונפשי היה קשה עלי מרוב מרירות וחשכות ונסיונות מכל צד, ונפל עלי שינה וכבידות מאוד בתמידות, וזה היה במשך איזה זמן, ולא היה לי למי לספר, כי אפילו סיפרתי לא היה לי מי שיתן לי איזה עצה, ומרוב מרירות לבבי בכיתי הרבה לה', ולא מצאתי לי שום עזר ותרופה…
עד שפעם אחת הלכתי על קבר איזה גאון וצדיק, ובכיתי שם בכי רב ועצום במר לבבי לפני ה' ברוך הוא. ומרוב צערי ביקשתי או ח"ו שינטל נפשי או שיתהפך לבבי שאוכל לעסוק על כל פנים בתורה כמו איש פשוט ולא אהיה נדחה משני עולמות ח"ו…
וברוב בכייתי נפל בלבי שאשוב לביתי ואקח לי ללמוד במסירת נפש ויעבור עלי מה, וכשבאתי לביתי פתחתי ספר ונפתח לפני הרא"ש של מקוואות, ואמרתי מוכרח אני ללמוד זה הלימוד ולגומרו אפילו בכל מיני מסירות נפש!
וישבתי ללמוד במסירות נפש גדול, וטעמתי ממש טעם מיתה בכל דיבור, ואמרתי יעבור עלי מה אפילו תצא נפשי ח"ו אגמור זה הלימוד! ואחר שגמרתי זה הלימוד במסירת נפש גדול, הטעים לי ה' פתאום אור מתוק וטעם נפלא, טעם גן עדן ממש, ונהפך לבבי לאיש אחר ונכנס בי שוב חמידא דאורייתא, עד שאחר כך יכולתי ללמוד אפילו בבית מלא אנשים המדברים ולא בלבלו אותי!
וכתבתי זאת לחזק לבבות דורשי ה', שבאמת אין שום הסתר בעולם ולא נבראו ההסתרות רק כדי לשברם…
[15] וכמו שנאמר: "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל־א טו, ד), ופירש הרד"ק (שם): 'וַיְשַׁמַּע' – כמו ויאסף, וכן תרגם יונתן (שם): 'וכנש', כלומר אספם שיהיו נשמעים אליו ללכת למלחמה.
[16] בחור יהודי משיקאגו התקרב לחב"ד עד שנעשה בעל תשובה גמור. הוא שקד בלימוד התורה ובעבודת התפילה בישיבת חב"ד – עד שיום בהיר אחד קיבל צו התייצבות לשירות הצבאי.
לאחר בירורים נודע לו, שעליו לשרת בצבא ארצות הברית בבסיס בגרמניה. הצו העיק על הבחור. טוב היה לו בישיבת חב"ד עם משמעות בחיים בלימוד התורה, תפילה וקיום המצוות. כיצד יעזוב את הסביבה החמה וחבריו הטובים ויסע למדינה רחוקה מעבר לים? כיצד יחיה שנתים בין חיילים גויים מגושמים ללא חברותא, ללא מנין, עם קשיים בשמירת הכשרות, שבת ושאר המצוות?
הדבר היה נראה לו בלתי אפשרי, ולכן ביקש מהמזכיר של הרבי מליובאוויטש שיתן לו רשות להיכנס אל הרבי ליחידות.
כאשר הגיע תורו, שטח לפני הרבי את מצבו ורגשותיו. הוא היה בטוח שהרבי יסכים לדעתו, שאינו מחוייב להתגייס, וחיכה לעצת הרבי כיצד לפטור את עצמו משירותו הצבאי.
להפתעתו הרבה ענה לו הרבי שעליו להתייצב ולשרת בצבא ארצות הברית בבסיס בגרמניה. הבחור היה המום ולא הבין את פשר הדבר.
הרבי הבחין במחשבותיו והסביר: 'זוהי ירידה לצורך עליה'. באריכות רבה הסביר לו הרבי את הענין.
משנוכח הרבי כי ההסבר לא הובן אצל הבחור כראוי והענין לא נתיישב במוחו די צרכו, קם הרבי מאחורי השולחן ושאל את הבחור: 'האם אני יכול לקפוץ מכאן לצד השני של השולחן?'
הבחור ענה: 'לא'.
הסביר לו הרבי, שאם ילך כמה צעדים אחורה, הוא יכול לצבור מספיק תנופה כדי לקפוץ ולעבור את השולחן.
'וכך הדבר אתך' – המשיך הרבי ואמר – 'אתה יורד למצב רוחני קשה יותר, אבל דוקא משם תהיה עלייתך. סע והצלח'.
הבחור שמע בקול הרבי, התגייס ונשלח לגרמניה. התברר לו שבבסיס בו שירת נמצאים עוד כמה בחורים יהודים. כעבור שנתים, כאשר סיים את שירותו בגרמניה, הוא קירב מספר חיילים יהודים ליהדות…
בשובו לארצות הברית לאחר גמר שירותו הצבאי, לא ידע מה עליו לעשות. האם עליו ללמוד בישיבה לאחר ההפסק הארוך, האם לעבור לגור בסביבה דתית יותר, האם ללמוד מקצוע או לחשוב על שידוך וכו' וכו'.
ביקש הבחור להתקבל ליחידות על מנת לברר את ספיקותיו. הוא הכין פתק בו רשם עשר שאלות, ובכל שאלה התכוין לשאול פרטים נוספים במקרה שיקבל תשובה לכיוון מסויים.
כאשר נכנס בחיל ורעדה לרבי, החזיק הבחור בפתק והקריא את שאלתו הראשונה. הרבי ענה לו באופן מידי, והבחור נדהם לשמוע שהרבי ענה גם על שאלות המשנה שהתכוין לשאול…
כאשר שאל את שאלתו השניה, חזר הדבר על עצמו. הרבי ענה לו בדיוק על כל מה שרצה לדעת, כאילו ידע מראש את מצבו בפרטי פרטים.
כאשר שאל את שאלתו השלישית החלו ידיו לרעוד, כי הרגיש שלפני שיפתח את פיו הרבי כבר יודע מה לענות. בשאלה הרביעית הוא רעד כל כך שבקושי היה מסוגל לקרוא את המילים, והרבי נתן לו תשובה מדוייקת ביותר.
בשאלה החמישית הבחור התחיל לגמגם מרוב יראה – והרבי בכל זאת ענה על הכל. מרוב פחד עמד הבחור במקום רועד כולו, בלי יכולת לדבר – והרבי המשיך: בנוגע לשאלה הששית – עשה כך וכך. בנוגע לשאלה השביעית – עשה כך וכך – עד שהרבי גמר לענות על כל מה שכתב בפתק…
שנים לאחר מכן, כאשר סיפר האיש את המעשה, עדיין היה ניכר על פניו כיצד הרגיש בעת היחידות המופלאה… (סיפורים שאהבתי לספר – חלק א עמוד 251, לגאון רבי טוביה ליצמן).
[17] כתב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (אגרא דכלה, פרשת ויחי – ד"ה 'ויקרבו ימי'), וזתו"ד:
בזוהר הקדוש (ויחי דף ריח ע"ב) מבואר שכל הצדיקים בשעת פטירתם זוכים להשגה גדולה מאוד שלא השיגו כל ימי חייהם.
כי כך היא הדרך, שכל פעולותיו של האדם שעשה כל ימי חייו – רצונות טובים, מחשבות קדושות, דיבורים טהורים ומעשי המצוות – מתאספים ומתרכזים אצלו ביום המיתה. וממילא ביומו האחרון של אדם צדיק, שקידש עצמו כל ימי חייו – מאיר ומתגלה אור גדול ונורא!
[18] וזה לשון רש"י (דברים לא, ב): 'לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא' – לצאת ולבוא בדברי תורה. מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה, לקיים מה שנאמר: "וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת" (קהלת ח, ח).
[19] וזה לשון החתם סופר זיע"א (תורת משה – דברים לא, ב):
צדיק בעולם הזה בכל יום ויום יוצא ממדרגה שלו למדרגה אחרת החשובה ממנה. אבל 'הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת' – ממדרגה שלי, 'וְלָבוֹא' – למדרגה אחרת כי הוא יום אחרון… (עכ"ל).
מבואר שעבודת השם של משה רבינו היתה באופן של התקדמות תמידית – לעולם הוא לא הסתפק במה שהשיג, אלא תמיד נכסף והתגעגע למדרגה חדשה.
וצורת ההליכה היתה בצורה של 'יציאה וביאה', שהרי הצדיק שהולך ממדרגה למדרגה, אינו יכול לבוא למדרגה גבוהה מהראשונה, כי אם שיפול תחילה ממדרגתו הקדומה ולצאת ממנה לגמרי, ורק אז, על ידי שיאחז צדיק דרכו בתוקף חוזק התקשרותו ממקום נפילתו, יזכה לעלות ולבוא למדרגה גבוה יותר מהקודמת…
אך עתה לא אוכל עוד לצאת ולבוא…
המדרגה שהגעתי אליה היא 'סתימא דכל סתימין'!
[20] פעם אחת סיפרו חסידי ברסלב לרבי נתן (בעל הליקוטי הלכות), על פרוש אחד, שהיה צם משבת לשבת, וישב בבית המדרש, ולמד שם כל השבוע בהתמדה בלתי רגילה, והיה ממעט בשינה.
פעם אחת באמצע השבוע אחזו בולמוס של רעבון, ולא היה יודע לשית עצה לנפשו, כי הרגיש שכמעט פורחת נשמתו, ועד שיגיע אל ביתו, כבר ימות ברעב, לזאת נפל ברעיונו, היות שבבית המדרש היתה שם המצה של עירובי חצרות, על כן זירז את עצמו, ונטל את ידיו ובירך ברכת 'המוציא', והתחיל לאכול, ובדיוק באותו זמן, היה השמש של בית המדרש מנקה את עזרת הנשים, וכששמע שלמטה בבית המדרש הפרוש עושה 'המוציא' ואוכל את המצה, התחיל לצעוק: רמאי, איך אתה מרמה את הבריות שאתה פרוש וכו', והחל לבזותו בחרפות ובזיונות…
ואחר כך כשבאו כל האנשים לבית הכנסת, חירפוהו וביישוהו ברבים, שהוא צבוע ואינו צם וכו' וכו', והפרוש הזה מחמת רוב חלישות הדעת שהיתה לו מהבזיונות, לבסוף נפל לגמרי מהיהדות, רחמנא ליצלן.
וכששמע זאת רבי נתן ז"ל, מאוד התלהב ואמר: הביטו וראו, הלא אם היה לפרוש הזה התחזקות, היה יכול עכשיו להתקרב יותר ויותר אל הקדוש ברוך הוא, כי הלא מה עשה? הרי הוא צם, וכבר הרגיש שכמעט פורחת נשמתו ואכל. ומה אכל? וכי טריפה אכל? הלא אכל רק מצה, כדי להציל את נפשו, כי כמעט פרחה נשמתו, ועכשיו לא רק שלא עשה שום עבירה, רק קיים מצוה, כי הציל את נפשו, ועוד יש לו על זה בזיונות וחירופים וגידופים, שמחרפים ומבזים אותו ברבים, דייקא עכשיו – אם היתה לו ההתחזקות האמיתית, היה יכול להתקרב להקב"ה, והיה זוכה למדרגות נשגבות. ובשביל שלא היתה לו התחזקות, בשביל זה, רחמנא ליצלן, נפל מהיהדות לבסוף לגמרי. רואים מזה, איך שאדם צריך בזה העולם התחזקות עצומה בכל יום ויום מחדש, לחזק ולאמץ את עצמו, ולא להניח את עצמו ליפול, ואז דייקא יצליח את דרכו… (אשר בנחל – חלק סא עמוד רנב, להגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א).
[21] דגל מחנה אפרים (פרשת בהעלותך – ד"ה 'על פי ה").
[22] וכמו שנאמר: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִי"ם אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, נא) – השכיח ממני את כל עמלי וכו'.
[23] הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ, היה מגדולי אשכנז החריפים ביותר וצדקותו וקדושתו הרקיעו שחקים.
לרבי יהונתן נולדו חמישה ילדים, ובנו החמישי והצעיר היה בנימין וואלף. ילד יפה עינים וטוב רואי…
ובהיות בנימין וואלף בן חמש עשרה שנה התעוררה בלבו תשוקה חזקה לצאת ולטייל בעולם, להפליג למקומות רחוקים, להכיר ארצות ואנשים…
ואביו, רבי יהונתן הבין שהנסיעה הזאת לא תהיה לטובתו, ובפרט פחדו היה פן בעיירות הגדולות יתחבר לחברים רעים ויטו אותו מדרך הישר. וכאשר ראה רבי יהונתן את עקשנותו, לקח קלף וכתב עליו: 'יהודי נולדת ובדתהּ תשאר', גלגל אותו ותלהו על צואר בנו.
ובנימין וואלף יצא לדרך… ובהיותו בן עשרים הגיע לעיר וינא והחל משוטט ברחובותיה… בחור בן עשרים יפה עינים וטוב רואי, חכמתו וחריפותו ניכרת על פניו, כל מי שנפגש עמו נשבה בקסמו האישי…
אט אט החל את צעדו בעולם המסחר, הכסף זרם אליו מכל הכיוונים, וככל שעושרו הלך וגדל – כך הלכה היראת שמים ונסוגה…
ומשמים ריחמו עליו, ובעסקה כושלת הפסיד את כל כספו, ונשאר בעל חוב לסוחרים שונים… וצו מעצר הוצא נגדו…
ובנימין וואלף נס לנפשו… אל אביו רבי יהונתן… ואביו, כמובן, ריחם עליו כרחם אב על בנים. ובאותה עת הדפיס רבי יהונתן את ספרו כרתי ופלתי, ומהכסף שהרויח ממכירת ספרו שילם את כל חובותיו של בנו, בנימין וואלף. וצו המעצר בוטל…
והאש הקטנה הדולקת בלב, לא נתנה מנוח, לא אפשרה רגיעה, ובנימין וואלף עזב הכל ויצא שוב למסע הנדודים…
ושוב הגיע לווינא, אך הפעם כוון צעדיו לאיזור הממלכתי של וינא, והחל לטייל שם. כאשר ראוהו שרי המלך והנה הוא איש יפה תואר מאוד ובעל קומה, חכם ובעל עצה ואיש תבונות ויודע לדבר בכמה שפות, וגם בקי מאוד בענייני מסחר וכלכלה, מיד נשבו בקסמו, ומינוהו להיות המנכ"ל של אחוזתם…
ובנימין וואלף הולך ומתעשר, ויבנה לו ארמון נחמד למראה עם גינת ביתן, ויקרא בפי כל 'ארמון של אייבשיץ', ובתוכו בנה 'חדר אוצרות' אשר הכיל כסף וזהב ופנינים ואבנים טובות לרוב, ואמרו עליו שהוא כמעט כאוצרו של המלך…
וכל שרי המלוכה והפרתמים אהבוהו אהבת אמת, ולא עשו שום משתה ושמחה בלעדיו, וגם במסעות הציד היה הוא הדמות המרכזית. בכל שבוע היה עורך בארמונו ערב גיבוש ומכל עבר היו זורמים שרים חשובים ונכבדי עם רבים…
בנימין וואלף התדרדר… אכל מאכלות אסורות, חילל שבתות וימים טובים בפרהסיא, ואף התחבר עם נשים נכריות…
אולם עם כל זאת, אהבת ישראל, נשארה בוערת בלבו, ידו היתה פתוחה לכל יהודי, סכומי כסף אגדיים זרמו מתחת ידיו ליהודים הנצרכים לכך. ובנוסף, תמיד דיבר טוב על היהודים בפני חבריו השרים. נזקפו לזכותו כמה 'ביטולי גזירות'…
כך חלפו השנים… ובהיותו בן חמישים ותשע שנה, החליט שהגיע הזמן להתחתן… ניגש לאשה נוצריה שהיתה בת שר חשוב והציע לה נישואין… והיא הסכימה בשמחה, וקבעו את החתונה לעוד חמישה חדשים, בחודש חשון.
ליל ראש השנה הגיע, היהודים עורכים את סעודת החג והשמחה והאימה משמשים בערבוביא… בנימין וואלף גמר את ארוחת הערב, קדלי חזיר עם יין נסך, ניגב את פיו במפה לבנה וצחורה, לבש פיג'מה והלך לישון…
לילה. בנימין וואלף שוכב על מטתו, שקוע בשנתו, ולפתע, התמלא החדר באור רוחני… אור נשגב ונורא, ואביו רבי יהונתן מתגלה אליו בהקיץ, ואומר לו: בני, בני, ראה לאן הגעת! לאיזה אשפתות ירדת! והחל להוכיח אותו…
התוכחה הסתיימה, רבי יהונתן חזר למקומו… בנימין וואלף הסתובב לצד השני ונרדם…
ומחזה זה חזר גם בלילה השני של ראש השנה, וגם בלילות הבאים, ובנימין וואלף נשבר, הרהורי תשובה ורגשות הכנעה התגלו בלבו, והוא פרץ בבכי עז, כל גופו רטט, ואז אמר: אבא, אבא היקר, אני מבטיח לחזור בתשובה! אעזוב הכל, ואחזור להשתייך לממלכה הקדומה, לעם ישראל…
ואז, פנה בנימין וואלף לאביו ושאלו: אבא, אתה נפטרת לפני שתים עשרה שנה, ומדוע באת אלי רק עתה?
ואביו, רבי יהונתן השיב… וכדי להבין את תשובתו, נצטרך לחזור קצת אחורה…
זהירות! מחלוקת!
רבי יהונתן אייבשיץ נבחר לשמש כרבה של קהילת אה"ו. רבנות זו נחשבה אז לאחת המשרות החשובות והמכובדות ביותר ביהדות אשכנז.
ויהי בחודש תמוז שנת תק"ט (9471 למניינם) פרצה באה"ו מגפה קשה, אשר פגעה בעיקר בנשים, ובפרט לאחר לִדְתָּן.
אימה, חרדה, פחד מוות ואיבוד עשתונות, נפלו על כל אנשי העיר… הם ניסו כמה סגולות ורפואות שונות לעצור את המגפה, אך ללא הועיל…
באותה קהילה התגורר יהודי נכבד ונשוא פנים ושמו רבי געטשליק הכהן, ובשעה טובה הגיע עת לידת בתו, אך לאור המצב האיום אימת מוות נפלה עליה. ואביה רץ לרבי יהונתן ובכה לפניו, וביקש ממנו שיכתוב עבורה קמיע. ואחר הפצרות רבות, כתב עבורה קמיע… והאשה ילדה בשלום בלי שום מכשול, ומאז המגפה נעצרה…
מקרה דומה אירע עם אחד מעניי העיר ושמו דוד מאמילש, אשר חלה במחלת קדחת קשה, והרופאים הרימו ידים… ורבי יהונתן כתב לו קמיע, והיהודי התרפא!
באותה עיר התגורר יהודי ושמו יוסף פרעגיר. הוא לקח את שני הקמיעות והוסיף וגרע בהם כמה אותיות, באופן שיהיה מובן כאילו רבי יהונתן הוא מאנשי המשיח שקר 'שבתאי צבי'… והלך ומסר אותם לידי הגה"ק רבי יעקב צבי עמדין אשר נחרד מאותו מראה.
ובזה התחילה מחלוקת שהתפשטה כאש בוערת בכל תפוצות ישראל, מחלוקת שגרמה לחילול שם שמים ושם ישראל. אומרים שמחלוקת זו היתה הסיבה לירידת כבוד התורה באשכנז, והיא הולידה בעקיפין את תנועת 'ההשכלה'.
משל לילד השומע את אביו קורא לאמו 'טיפשה', ואמו עונה כנגדו 'טיפש', ואז הוא פוסק בלבו ששניהם צודקים, והוא דוקא החכם משניהם…
שבע שנים נמשכה מחלוקת נוראה זו, וסחבה בכנפיה רבנים גדולים מפה ומפה, והדברים הגיעו למלכות…
ממשיך רבי יהונתן ואומר לבנו: וזו הסיבה שלא נגלתי אליך עד עתה, כי דנתי בבית דין של מעלה עם רבי יעקב צבי עמדין.
ורבי בנימין וולאף שאל בסקרנות: ומה היה הפסק דין?
ור' יהונתן ענה: ר' יעקב צבי עמדין יצא זכאי בדינו, כי כל מעשיו היו לשם שמים, ללא שום פניות אישיות.
אך כל אותם אנשים שהתערבו במחלוקת ונטלו חלק בריב לא להם, נידונו לשריפה באש הגיהנם.
ובנימין וואלף חזר בתשובה שלימה לפני בוראו… (גדולת יהונתן, חלק א – עמוד 13, וחלק ב – עמוד 591, להגאון רבי דוד צינץ זיע"א).
[24] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, היה רגיל לבאר את מאמר הגמרא (בבא מציעא כא:) 'יאוש שלא מדעת', על דרך הרמז: 'יאוש' – הוא תמיד 'שלא מדעת'!
פירוש הדבר, שיהודי מסוגל ליפול למלתעות היאוש והדכדוך רק ברגע אחד – ברגע שבו הוא מאבד את הדעת שלו! ברגע שבו הוא שוכח את החשבון הרוחני, ושוכח שהוא בנו של מלך העולם.
אדם המחזיק בדעתו ובאמונתו שלימה, מבין שהנפילה היא רק שלב זמני לצורך העפלה גבוהה יותר, הוא מחוסן מפני היאוש.
אסור ליהודי ליפול ליאוש ואפילו לא לרגע אחד קט במשך שנות חייו בעולם הזה!
כאשר אדם עובד נכון, ומבין את סוד החליפות ותמורות של 'כסדר' ו'שלא כסדר', כל מסכת החיים שלו עולה למסלול של הצלחה. הוא לומד לצעוד תמיד כשפניו מופנות כלפי מעלה, הוא נשאר חזק ואיתן, ואסור לו להפיל את המורל הפנימי שלו בשום מצב ובשום פנים ואופן.
לא משנה איזה משבר פוקד אותו, אלו מניעות נערמות בפניו, או איזו ירידה הוא חווה כעת – עליו לשמור על מורל גבוה, לחייך לקונו, לשמוח בזכותו להיות יהודי, ולהמשיך לצעוד קדימה באומץ ובשמחה.
