פענוח הקוד של המצודה…
בעיר מוקפת חומות במקום רחוק, עמד המגדל המרכזי של צבא הממלכה.
המגדל החזיק במערכת אזעקה עתיקה ומשוכללת: קרן מתכת ענקית – בעלת תכונות אקוסטיות מצויינות, שהיתה מחוברת לרשת צינורות נחושת מתחת לאדמה.
לילה אחד, הוטל על הצבא מצור פתאומי. אויב אכזר הצליח לפרוץ את החומות החיצוניות בשקט מוחלט. גורל העיר כולה היה תלוי באיש אחד: השומר בראש המגדל, שתפקידו היה לתקוע בקרן המיוחדת ולהתריע לתושבים וללוחמים.
לשומר לא היו מדים מפוארים, והוא לא היה איש צבא דגול. אבל היו לו שתי צפירות אפשריות לתקוע:
צפירת סרק – תקיעה קצרה המודיעה על חילופי משמרות שגרתיים.
קוד המצוקה – סדרה מדוייקת של קולות, שנועדה לפתוח את נשקיית החירום, להזעיק את הפרשים ולעורר את המפקדים מתרדמתם.
הבעיה היתה שקוד המצוקה לא עבד בגלל עוצמת הנשיפה בלבד, אלא בעיקר בגלל התדר והכוונה.
צינורות הנחושת העתיקים מתחת לאדמה היו מופעלים על ידי חיישני תדר מיוחדים. אם התוקע היה סתם נושף בחוזקה מתוך פחד או הרגל, הקרן היתה מוציאה קול רעש רם – אך שום דלת מתכת בנשקיה לא היתה נפתחת.
כדי שהקוד יעבוד והמערכת תיפתח, התוקע היה חייב: א. לדעת בדיוק את כוונת הקול – להבין שכל שבר בתקיעה מייצג צופן מדוייק לפתיחת שער מסויים. ב. לכוין את לבו ומחשבתו – להיות מרוכז כולו בהצלת הנפשות ובשבירת מעגל התרדמה של העיר, ולא סתם ליצור 'רעש'.
והנה, האויב כבר הגיע למדרגות המגדל… השומר אחז בקרן – אך ידיו רעדו…
אם הוא ינשוף רק כדי להשמיע קול – העיר תיפול לידי האויב…
הוא עצם את עיניו, כוון את כל תודעתו אל קוד ההצלה, שחרר את נשימתו בדייקנות שאינה משתמעת לשתי פנים – והדהד את התדר הנכון…
השמחה היתה כה גדולה…
המערכת התעוררה. השערים נפתחו, הנשק חולק, והצבא התעורר בזמן להדוף את פלישת האויב!
רבותי, הנמשל לכל זה הוא – כוונת השופר בראש השנה!
שופר אינו כלי נגינה, ותקיעת שופר אינה סתם 'מוזיקה' או טקס מרגש. קול השופר הוא קוד פנימי הַמְנַוֵּט בשערי שמים ופותח את מנעולי הנשמה.
אם אדם שומע קול שופר רק כרעש חזק, או כחובה טקסית שצריך 'לסמן עליה וי', הוא דומה לשומר שנשף בקרן ללא הכרת הקוד. הקול אמנם נשמע, אך המערכת הפנימית והרוחנית נשארת נעולה.
קול השופר נועד להעיר אותנו מכמה מצבי תרדמה:
תרדמת ההרגל – החיים על 'טייס אוטומטי' בלי לשאול לאן אנו הולכים.
תרדמת היאוש – ההרגשה שאין ביכולתנו להשתנות או לתקן.
תרדמת השקר העצמי – המחשבה שכל הבעיות שלנו נובעות רק מהעולם שבחוץ, ולא מהבחירה הפנימית שלנו.
אך קודם שנרחיב את הדברים נקדים:
מצב הדורמיטא בשעות שבין סילוק השפע לבריאתו מחדש
כלל השפע שהיה בעולם במשך השנה שעברה – כל מנות החיים, הבריאות, הבנים והפרנסה – הגיע אל סופו, ועם דמדומי החמה של ערב ראש השנה הסתלק השפע כולו ועלה בחזרה למרומים דרך שלשת הצינורות: בני, חיי ומזוני.
משום כך, עומד העולם כולו במשך שעות הלילה והבוקר המוקדמות של ראש השנה במצב עמום ומשונה המכונה בקבלה בשם 'נים ולא נים, תיר ולא תיר' – מצב של תרדמה עליונה, שקט רוחני מוחלט וישנות עמוקה, שבה השפע הישן כבר איננו, והשפע החדש טרם ירד.
והנה, מגיע הרגע הגורלי והמרכזי ביותר – רגע תקיעת השופר!
בזה הרגע, מתחיל השפע החדש כולו לרדת אל העולם. בכך הגענו אל הצומת המרכזית ביותר של כל השנה כולה.
שלשת צינורות השפע, בני חיי ומזוני – מתמלאים מחדש באור אלקי עליון שמעולם לא נברא כמותו. ה'חיים' עומדים בראש וראשונה, כפי שאנו מתחננים בתפילה: 'זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כותבנו בספר חיים למענך אלהי"ם חיים'.
חלוקת השפע לעשרה חדשים
מדוע נחשב ראש השנה לצומת המרכזית ביותר?
נשוה זאת בדרך משל לגוף האדם:
אם אדם מקבל חלילה מכה באצבעו, אמנם הדבר כואב ומצער, אך הוא חי ואינו בסכנת חיים. אולם אם חלילה נפגע הראש – הרי זו מכה אנושה המשביתה את האדם לגמרי, שכן הראש הוא המחזיק את הכח של כל האברים כולם.
כך בדיוק מעמדו של 'ראש השנה'!
הוא 'הראש' של השנה כולה, והוא מחזיק ומייצר את הכח לכל ימות השנה הבאה.
אולם השפע העצום היורד בזמן התקיעות אינו מתחלק בבת אחת, אלא לוקח עשרה ימים (מעשרת ימי תשובה) לחלק ולארוז את השפע לפלחים־פלחים. ולאחר מכן, בכל ראש חודש במהלך השנה, מקבל אותו חודש את הנתח והמכסה המיוחדת המיועדת לו מן השמים.
מכאן נבין מדוע ישנו חודש שבו האדם רואה ברכה והרחבה גדולה, וחודש שבו הוא פוגש התמודדויות מורכבות יותר, ישנו חודש ששורה בו שלום ושמחה, מול חודש שבו ישנו קושי מסויים – הכל נגזר ומחולק לפי המכסה והצינור שנקבע באותם רגעים נשגבים.
משום כך, מובן מדוע ראש השנה הוא יום של עבודה, עמל, יגיעה ותפילה בכובד ראש.
פקודת השופר
במדרש (בראשית רבה, פרשה נו – אות ט) אומרים חז"ל יסוד מבהיל המגלה את תכלית השנה כולה: 'כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות, ובראש השנה נוטלים שופר ותוקעים בו, ונזכרים לפני הקדוש ברוך הוא והוא מוחל להם'.
במשך כל ימות השנה החולפת, מתוך טרדות החומר והסתר הפנים של הגלות, נופלים בני האדם ומסתבכים בכל מיני 'תיקים' מסובכים – רוחניים וגשמיים כאחד. האדם טובע בדאגות, נלכד ברשתות היצר ומיטלטל בצרות.
והנה, מגיע יום ראש השנה הגדול והנורא, השליח ציבור נוטל את השופר, עומד בכובד ראש, בכוונה פנימית, בהכנעה ובדמעות של תשובה, ותוקע את קול השופר הפשוט – וברגע אחד, נפתחים שערי שמים, והקב"ה מוחל וסולח על הכל וממטיר עלינו שפע עצום ורב!
סוד השמחה המהולה ברעד ביום הדין
על כן, חובתו של כל יהודי ברגעים קדושים אלו היא להתחזק בשמחה גדולה מצד אחד – מתוך ידיעה ברורה שאבינו שבשמים אוהב אותנו ורוצה לזכותנו, ומצד שני לעמוד ברעד, ביראה ובפחד קודש מול רוממות המלך – ובכך לזכות להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.
הזוהר הקדוש (אחרי מות דף עה ע"א) מבאר יסוד נפלא ועמוק על הנהגת הנפש ביום הדין: 'בכיה תקיעא בליבאי מסטרא חדא, וחדוותא בליבאי מסטרא אחרא'. מצינו מצד אחד בכי, רעד עצום ופחד קודש מפני הדין, ומצד שני – שמחה עצומה בקרבת המלך.
אבא עטרת ראשנו, רבי יורם מיכאל זצ"ל, היה רגיל לבאר את המושג הקדוש הזה ברמז מופלא: התיבה 'בכיה' – היא ראשי תיבות של הפסוק: "בשמך יגילון כל היום" (תהלים פט, יז).
כלומר, הבכי האמיתי בעבודת ה' אינו נובע מיאוש או ממרה שחורה, אלא הוא מהול בשמחה ובגילה על עצם הזכות לקרוא בשם ה'!
בזמן תקיעת השופר מתחוללת בנפשו של האדם תשובה עמוקה ופנימית. וככל שהלב והנפש של כל יהודי יהיו מונחים בנקודה שלימה, זכה ומכוונת יותר בשעות נשגבות אלו, כך הוא נעשה כלי רחב וזך יותר להכיל את שפע הברכה של השנה החדשה – הרבה מעבר לכל השגה.
על דרך זו מביאים חכמינו הקדושים במדרש (ויקרא רבה, פרשה כט – אות י): 'כל ימות השנה ישראל עוסקים במלאכתן, ובראש השנה נוטלים שופרותיהם ותוקעין לפני הקדוש ברוך הוא, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים'.
ברגע תקיעת השופר, כביכול עומד הקדוש ברוך הוא מכסא הדין של מלך קשוח, ומתיישב על כסא הרחמים.
מכאן מובן עד כמה נדרש מן האדם להתנתק ברגעים אלו מכל הטרדות, הבלבולים ודאגות של שטות החומר. צריך אדם להיכנס לבית הכנסת, לעטוף את ראשו בטלית בכובד ראש, ביראת שמים טהורה ובשפלות רוח מוחלטת.
מכאן האזהרה החמורה שהזהירונו חכמינו בהלכה (שו"ע, סימן תקפג – סעיף ב): מי שישן בראש השנה – מזלו ישן כל השנה כולה חלילה! משום כך, אסור בהחלט לישון בראש השנה קודם חצות היום. גם אותם שמקילים להתיר לנוח קצת, הרי זה אך ורק לאחר חצות היום, אך קודם חצות – אסור לעצום עין אפילו לרגע קט.
ישנם בני אדם הסובלים במשך השנה כולה מקשיים מרובים, מעיכובים בפרנסה או מ'ברזים' שנסגרו להם וצינורות שהתייבשו… ומדוע הם באים לידי כך? משום שבראש השנה הקודם הם לא היו עירניים מספיק, לא זרעו כראוי, ולא ניצלו את שעות הרצון.
אשרי מי שמתחזק בפרט בשעות אלו, סוחט את כחותיו, ומתנתק מכל הבלבולים.
רבים שואלים: לפתע, בעיצומו של ראש השנה, צפים ועולים במוחו של האדם קטעים מן העבר, דמויות מבלבלות, טעויות וחטאים שנכשל בהם בשנה החולפת. מה עליו לעשות?
אל לו לאדם להיבהל או ליפול לעצבות, עליו להזיז אותם הצידה במחי יד, ובשקט מוחלט, בלחש שאין איש שומע, יאמר לעצמו: 'חטאתי, עויתי, פשעתי. אני בעולם אינני חוזר לזה, מהיום פותח דף חדש וממשיך הלאה!'
אם ישאל השואל כעת: והלא ההלכה היא שאסור לומר וידוי בראש השנה?
על קושיא זו עמד כבר רבינו האר"י הקדוש בשער הכוונות (דרושי הקדמה – הקדמה), וביאר כי מה שאסור הוא לומר וידוי בקול רם ובציבור (כיון שאין אומרים תחנון ואין מעוררים קטרוג גלוי ביום הדין), אך בלחש לעצמו – מותר ואף אפשר!
משום כך, אנו נוהגים לומר וידוי בלחש תוך כדי תקיעת דמיושב – בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת. האדם מתוודה בלחש, מסלק את כל הבלבולים, ומקבל על עצמו באותה שניה עול מלכות שמים ועול תורה מחדש.
'זמן איכות עליון' לגורל כל השנה
ברגע שבו האדם פותח דף חדש ומתחיל מערכת קדושה וטהורה עם הבורא, מנסה הס"מ את כחו להתגרות בו. הוא מנסה לפתות אותו להיסח הדעת, לדיבור של לשון הרע, לרכילות קלה, או סתם למחשבות בטילות.
לכן, אשרי האדם שאינו נתפס לשום היסח הדעת ולשום פיתוי!
בנסיון חיי למדתי כי ישנם בעולם הזה מיליון 'גנבי זמן' – פעם אחת זה נקרא שיחת טלפון מיותרת, ופעם אחרת זה נקרא תלאות ומצבים חסרי תכלית.
דעו לכם: שעות ראש השנה אינן זמן חולין, אלא הן 'זמן איכות' עליון, שעת כושר שבה קובעים את כל גורל השנה.
אשרי האדם המשכים קודם טרם עלות השחר, טובל במקוה טהרה מתוך כובד ראש, נכנס לבית הכנסת כשהוא עירני ומוכן, ואינו נותן לשום גנב זמן לשדוד ממנו את עולמו.
ראש השנה הוא המפתח הפותח את השנה כולה. משום כך, אנו קוראים ביום זה פסוקים עם סודות עליונים מאוד, בהם נרמז השם הקדוש קר"ע שט"ן – שבכחו קורעים ומבטלים את כל המזיקים, מלאכי החבלה וכל הכחות שאינם טובים שהאדם הסתבך בהם במשך השנה החולפת.
וכשעומד בעל התוקע ומברך את הברכה 'לשמוע קול שופר', אשרי האדם שאינו יוצא ידי חובה בשמיעה בעלמא, אלא מתעורר בתשובה שלימה ואמיתית. שכן עיקר המצוה היא 'לשמוע' – שהקול הפשוט של השופר, החודר לעומק הלב ומעורר את הנשמה, פועל באדם את אותה תשובה עמוקה שאינה זקוקה למילים.
ומתוך כך, אדם הקורא מן המיצר אל ה', מיד עונהו הקדוש ברוך הוא במרחב י"ה, ומזכה אותו בשנה חדשה, מתוקה, מאירה ומבורכת.
זוהי הבנת דברי הגמרא (ראש השנה טז.) בהקשר למעלת השופר: אמר הקדוש ברוך הוא, אִמְרוּ לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. 'מלכויות' – כדי שתמליכוני עליכם, 'זכרונות' – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר ['שופרות']. אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא, תִּקְעוּ לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
כלומר, התפקיד של השופר להוציא את האדם מן המיצר אל המרחב, לכן גם המבנה של השופר בתחילתו יש נקב צר מאוד, אבל בסופו הוא מתרחב מאוד, כמו שאומרים בפסוקים של תפילות השופר: "מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה" (תהלים קיח, ה).
שבירת הלב כעני בפתח
בספרי החסידות, ובפרט במשנתו הטהורה של האדמו"ר הקדוש מטשורטקוב בשם בית רוז'ין (אדמו"ר מראזין זצוק"ל), מובא יסוד נורא בענין תקיעת השופר: תכליתו העיקרית של השופר היא לשבור את לבו של האדם, להכניע את ישותו, ולהעמידו לפני הבורא במעמד של 'עני ורש דל ואביון'.
ענין זה מבואר באריכות בספר הזוהר הקדוש (וישלח דף קסח ע"ב), המגלה מעשה נשגב על דוד המלך עליו השלום:
דוד המלך, נעים זמירות ישראל, ביקש לחקור ולדעת איזו היא התפילה הנעלית ביותר בשמים, זו שעולה ללא שום מחיצות ומתקבלת ברצון עליון לפני כסא הכבוד. האם זו תפילתו של משה רבינו, אדון הנביאים? או שמא תפילתו של אברהם אבינו אוהב ה'? אולי תפילתו שלו עצמו, שהיה מלך ישראל ושר שירות ותשבחות?
כאשר חקר דוד את שערי השמים, גילה דבר פלא: אין לך תפילה שגדולה וגבוהה יותר מתפילתו של עני ואביון! תפילת עני בוקעת את כל הרקיעים ועולה למעלה מכל תפילת נביא או מלך.
מיד כשראה זאת דוד המלך, פשט מעליו את בגדי המלכות והכתר, לבש בגדים פשוטים של עני ואביון, ועשה עצמו כעני המדפק בפתחים, שכן ידע כי "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע" (תהלים לד, יט), והקדוש ברוך הוא שש ושמח בלב נשבר ונדכה שאינו מבזה לעולם.[1]
מתוך יסוד זה מבארים רבותינו הפוסקים הנהגה לכאורה תמוהה ביום ראש השנה: מצד אחד, אנו מצווים לשמוח בחג, לאכול בשר שמן ולשתות ממתקים, מתוך בטחון גמור ברחמיו הרבים של הבורא שיכתוב אותנו לטובה, ומצד שני, ישנה אזהרה בהלכה: לא להרבות במטעמים ולא למלא כרסו מהם.
מדוע?
משום שכאשר אדם ממלא את בטנו באוכל כבד ושמן, הוא נעשה מגושם, גופו כבד עליו, ודעתו מתבלבלת. הוא מאבד את כובד הראש ואת הרגישות הרוחנית הדרושה ליום הדין. מי שבא אל השופר כשהוא שבע ומפטם את עצמו, אינו יכול לחוש את עניות הדעת ואת שבירת הלב הנדרשת.
האדם הראוי ליום הדין הוא זה שבא מתוך התנזרות ממילוי הכרס, כשלבו מתכווץ בקרבו מיראת הרוממות, כשהוא דואג בכובד ראש על עתידו ומתחנן על נפשו. ואז, כשהקב"ה רואה יהודי עני ברוחו, שאינו מתגאה בשפע החומרי אלא עומד בדלות ובתשובה – הוא קורא כלפי מעלה: 'תן לו שפע, פתח לו את שערי הרחמים!'
איסור הדיבור בשעת התקיעות – המארב של השטן
בספר הזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, אמור דף צח ע"ב) מבואר כי ביום ראש השנה, קודם תקיעת השופר, מגיע הס"מ (השטן) ונושא טענות קשות וקטרוגים נוראים על בני אדם, עד שאי אפשר לעמוד בפניו.
הזוהר מתאר שהוא מגיע ונכנס לחדר וסוגר את הדלת מאחוריו – זהו היום היחיד בשנה שבו ניתנת לו עוצמה כזו לסגור את הדלת ולהיסתר.
מצב זה טומן בחובו סכנה עצומה, עד שבא קול השופר, פוצע את האויר, ומערבב את השטן, והוא מסתלק בבושת פנים.
משום כך, מזהירים רבותינו הפוסקים אזהרה חמורה: מרגע שמתחילים את ברכות השופר ועד לאחר השלמת התקיעות והתפילה (עד לאחר 'עלינו לשבח' שלאחר תקיעת תרועה גדולה) – אסור בהחלט להפסיק בדיבור חולין אפילו מילה אחת!
אשרי האדם הזוכה לשמוע את קול השופר מפי בעל תוקע שהוא ירא שמים אמיתי. בפשטות, הדבר הראשון הנדרש הוא כוונה פשוטה ותמימה: לדעת שרחמנא אמר 'תקעו' – ה' יתברך ציוה אותנו לתקוע בשופר. מי שמדקדק בכל כללי ההלכה והכוונה הרי זה משובח, אך גם העומד בתמימות ובביטול תחת קול השופר – פועל את כל ישועותיו לשנה החדשה.
אם כבנים אם כעבדים – שתי בחינות העמידה לפני המלך
לאחר סיום התקיעות ואמירת הפסוקים והפיוטים כגון 'היום הרת עולם', אנו מכריזים: 'אם כבנים אם כעבדים'.
בחכמת הנסתר מבוארות שתי בחינות אלו של העומדים בדין לפני המלך בראש השנה:
'אם כבנים' – נשמות דאצילות: זהו כינויו של הדרג העליון ביותר. אלו נשמות של צדיקים ובעלי תשובה אמיתיים שזיככו את מעשיהם, צחצחו את מדותיהם כהוגן וכראוי, והעלו את נפשם אל רום עולמות הקדושה והאצילות. הם עומדים לפני הבורא בבחינת בנים אהובים המרגישים את קרבת האב.
'אם כעבדים' – נשמות דעולמות בריאה, יצירה ועשיה: אלו נשמות של יהודים יקרים ותמימים, שרוצים באמת לעבוד את ה', אך מחמת טרדות החומר, יצר הרע והגלות – עדיין הם תקועים במקומות נמוכים יותר, וטרם זכו להתעלות ולהיטהר בשלימות.
והפלא הגדול הוא, שכולם כאחד עומדים בתפילה, וכולם כאחד עומדים בדין לפני מלך מלכי המלכים, המסתכל ברחמיו הרבים על כל אחד לפי דרכו, ומוחל לעם ישראל על כל עוונותיהם ביום קדוש זה.
וכשהציבור כבר הגיע לסיום התפילה, העבודה עדיין לא תמה. מנהג ישראל קודש הוא מיד לאחר אמירת עלינו לשבח להוסיף ולתקוע 'תרועה גדולה' – הנועדה למטרה עליונה, להשבית באופן סופי את כל הקליפות והכחות החיצוניים, להשתיק את קולות הקטרוג (כדוגמת בכיית אמו של סיסרא המקטרגת על בני ישראל), ולחתום את התיקון השלם של כל העולמות.
רק לאחר השלמת תקיעה זו מותר להפסיק בדיבור, מתוך תחושת רוממות וידיעה שתפילתנו נתקבלה ברצון לפני כסא הכבוד.
בין המלך בשדה באלול מול המלכת המלך בתשרי
בין עבודת חודש אלול המרוממת לבין עבודת הימים הנוראים בחודש תשרי יש הבדל עצום במהות ההתקרבות ובסגנון העבודה הרוחנית:
חודש אלול – 'מלך בשדה': זהו הזמן שבו הקדוש ברוך הוא יורד כביכול מכסא מלכותו הרם ויוצא אל השדה, אל פשוטי העם. באלול חווים קרבת השם גדולה, פתוחה, מנגינה של חסד ואהבה, שבה האדם פוגש את המלך פנים אל פנים בלא מחיצות ובלא אימה יתירה.
חודש תשרי – המלכת השם בעולם: בתשרי מתחלפת ההנהגה. עבודת הימים הללו היא המלכת השם בעולם – 'ומלכותו בכל משלה'. המלך יושב על כסאו, והעבודה נעשית מתוך יראת רוממות גדולה, אימה של מלכות וחרדת קודש. זהו ענין הדין והמשפט, וכדברי המשורר: 'מי לא יירא מיום דין נורא? כי לך יאתה גדולה וגבורה'.
איך מערבבים את השטן
כפי שהבאנו לעיל מדברי הזוהר הקדוש, הרגע הקריטי ביותר בראש השנה הוא השעה שבה מנסה השטן להיכנס עם טענות וקטרוגים קשים על בני אדם. ברגע כניסתו, הוא מנסה כביכול לסגור את הדלת ולסתום את הגולל, במטרה למנוע מפתיחת ספרי החיים.
במצב זה, שבו איש אינו יכול לעמוד לבדו לפני ה' בדין, באים עם ישראל עם סדר תקיעת השופר. קול השופר הפשוט, הנשמע בסדר מוקפד, יוצר שורה של מיתוקים, מערבב ומבלבל את השטן לחלוטין, ותוך כדי כך מתעוררות בשמים אין ספור נקודות זכות המכריעות את הדין לכף זכות.
לכן, במנהגי ישראל, מקובל להקדים לפני התקיעות את פיוטו הנשגב והמרטיט לב של רבי יהודה עבאס – 'עת שערי רצון להיפתח', המעלה את סיפור עקידת יצחק[2] ומעורר את רחמי השמים.
כפי שהזכרנו, קול השופר ממתיק את הדינים מעלינו מכמה טעמים עמוקים, והמרכזי שבהם הוא זכות עקידת יצחק, וכפי שנבאר להלן.
הזכירה הראשונה – עקידת יצחק ואפרו הצבור
עצם מהותו של השופר טומנת בחובה זכרונות נשגבים המגן וצינור של רחמים על עם ישראל:
הזכרון הראשון והמרכזי השמור בשופר הוא זכות עקידת יצחק. כאשר יצחק אבינו פשט את צוארו באהבה על גבי המזבח, לימדנו חז"ל (קידושין מ.) ש'מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה' – הקדוש ברוך הוא מנע את השחיטה וזימן לו איל תחתיו, ונחשב הדבר לפני הבורא כאילו יצחק הוקרב כולו, נשרף, ואפרו הצבור מונח וצבור על גבי המזבח למשמרת עד עולם.
אותו איל נשא שתי קרניים קדושות:
קרן שממנה תקעו במתן תורה – כדכתיב: "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד" (שמות יט, יט). קול שהדהד מסוף העולם ועד סופו, השתיק את כל הבריאה והמשיך את השכינה חזרה אל העולמות התחתונים.
קרן שיהדף בה השטן בגאולה העתידה – שאותה שמר הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא, שבה מלך המשיח יתקע בקרוב ממש בימינו.
בכל פעם שעם ישראל נמצא בצרה ונוטל את השופר, עולה ריח האפר של עקידת יצחק לפני כסא הכבוד, ומעורר רחמים עצומים ואת זכות המסירות נפש של האבות לדורות עולם.
הזכירה השניה – מתן תורה
הזכרון השני הטמון בשופר קשור ליום מתן תורה, שבו נתגלה כבודו של הבורא לכל באי עולם באמצעות קול שופר חזק ואדיר.
באותה שעה נענו כלל ישראל פה אחד ואמרו באהבה ובחיבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). הם בחרו ללכת בתמימות גמורה אחרי הבורא, חרף טענותיו של אותו גוי לרבא בגמרא (שבת פח.) על ה'פזיזות' לכאורה של 'נעשה ונשמע'.
משום כך, כאשר השטן שומע את קול השופר, הוא נזכר מיד ברעד ובאימה שאחזו בו במעמד מתן תורה, וכל כח הקטרוג שלו מתמוסס ומתבלבל.
נקודה מרכזית זו עולה גם מסדר השופר בראש השנה, המזכיר לכל יהודי את מעמד מתן תורה ואת האמת העמוקה: לכל יהודי ויהודי יש חלק מיוחד משלו בתורה, שאין לאחר חלק בו!
החלק שלך אינו החלק של חברך, וחלקו אינו שלך. משום כך, מוטלת על האדם החובה לפעול ולהתאמץ לגלות את החלק המיוחד ששייך אך ורק לנשמתו.
כאשר אדם מקבל על עצמו עול תורה מתוך טהרה, דביקות לשם שמים ואמונה שלימה – ללא אינטרסים צדדיים אלא מתוך אהבת ה' פשוטה – הוא פועל פלאים בשמים, ורואה כיצד הבורא יתברך פותח לו את אוצרות השפע ממקום בלתי צפוי לחלוטין.[3]
על עמל זה דרשו חז"ל משל נפלא:
דמיינו אדם שאבד לו ארנק ובו מיליון דולר. מי מחפש את מי? הארנק הרי הוא כאבן מונחת – הוא דומם ואינו יכול לחפש דבר. ברור איפוא שבעל הארנק הוא המחפש אחר הארנק ולא להיפך.
כך בדיוק הדבר בענין התורה:
חלקו המיוחד של האדם בתורה הוא כמו אותו ארנק יקר ערך שאבד בתוך ים של סוגיות, הלכות ומדרשים. הקדוש ברוך הוא הוא 'בעל הארנק', והוא ממתין לראות את האדם טורח, עמל ומתייגע לחפש את החלק שלו.
אולם יש להדגיש תנאי אחד המעכב את הכל – חייב הלימוד להיות לשמה!
אם אין לימוד לשמה, אין סייעתא דשמיא אמיתית. הדרך היחידה להיכנס אל עומק מבואותיה האמיתיים של התורה, לגלות את תעלומותיה ולחשוף את מכמני הנפש והחלק הפרטי שלך בתוך התורה – היא אך ורק על ידי מסירות נפש ולימוד לשם שמים, שרק בכחו לחולל פלאות עצומים בעולם הזה ובעולם הבא.
הזכירה השלישית – קול שופר גדול וגאולת עולם
הזכירה השלישית והעמוקה ביותר מבין שלשת הזכרונות הטובים הטמונים בשופר קשורה אל הגאולה העתידה וביטולו המוחלט של השטן.
בשומעו את קול השופר בראש השנה, עולה מיד על לבו של השטן יום גאולתנו העתיד לבוא, שבו יתקע הקדוש ברוך הוא בשופר גדול ויעקור את הסטרא אחרא מן העולם לחלוטין, זהו היום שבו יתגלה מלך המשיח בקרוב ממש בימינו.
כאשר עם ישראל תוקע בשופר האיל בראש השנה, מעשה זה מערבב ומבהיל את השטן, שכן הוא מזכיר לו את סופו המר ואת הרגע שבו ישחט אותו הקדוש ברוך הוא סוף־סוף.
על כך זעק ברוב גאונו רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכותו תגן עלינו לפני כסא הכבוד:
'רבונו של עולם, ציוית אותנו לתקוע בשופר בראש השנה, רבותינו תיקנו תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה, ואנו מכפילים ומשלשים עד שמגיעים למאה ואחד קולות כדי לבלבל את השטן. מיליארדי קהילות מישראל תוקעות בכל שנה במשך אלפי שנים במיליוני שופרות. רבונו של עולם, אנו איננו מבקשים ממך טריליארדים של תקיעות, אנו מבקשים ממך תקיעה אחת גדולה ויחידה משופרו של משיח – תקע בשופר גדול לחירותנו!'
הזוהר הקדוש מלמד אותנו כי תפקידו המרכזי של השטן הוא להחשיך פני הבריות.
אדם העובר עבירה, חי בלחץ, בטרדות החומר, או שוקע בעצבות ובמרה שחורה [שכידוע מביאה למכשולים חמורים, כפי שכותב החיד"א (ציפורן שמיר, סימן ז – אות קח)], פניו נעשות חשוכות ואפלות, שכן הן משקפות את החטא ואת ניתוקו מן האור האלקי.
לעומת זאת, אדם העוסק בתורה לשמה, חי חיי מלוכה פנימיים מתוך הסתפקות במועט, ושקוע במצוות ובקדושה – פניו מאירות וקורנות אושר פנימי. הבבואה שלו משקפת את האור האלקי שבו, והוא שרוי בשמחה תמידית שאינה תלויה בדבר.
משום כך, קול השופר בא לערבב את החושך הזה, להשבית את כחו של המקטרג, ולתת לעם ישראל מחסה ומסתור מכל מזיק.
משמעות קולות תקיעה שברים תרועה – כנגד סוגי הכאב והנפש
החלוקה המרכזית בקולות השופר – תקיעה, שברים, תרועה, ותשר"ת – אינה ענין טכני בלבד, אלא היא משקפת את עומק מצבו הנפשי והרוחני של האדם, ומתאימה בדיוק אל סוגי היסורים והמכאובים הפוקדים את האדם בגוף ובנפש.
בספרים הקדושים (ובהם דברי האר"י והפוסקים) מבואר המשל הנפלא המשוה בין יסורי הגוף לבין חולי הנפש:
שלש בחינות הכאב בגוף כנגד קולות השופר.
בדומה לאדם החולה בגופו הסובל מכאבים ברמות שונות, כך מתחלקים קולות השופר:
השברים – שלשה קולות קטנים וגונחים.
כאשר אדם סובל מכאב מתון ואינו בצער עצום, והוא פעם אחר פעם פולט אנחה קטנה ושבורה – כך בדיוק הם השברים. אלו אנחות של בן המצטער על מעשיו, בחינת שבר אחר שבר.
התרועה – תשעה קולות קצרים ומהירים.
כאשר אדם פוקד כאב אנוש וקשה מאוד המלווה בצער עצום וביבבות חזקות ורצופות שאין להן מרפא מידי – כך היא התרועה, שהיא קולות שברים מהירים ורצופים המשברים את כל הגוף.[4]
תשר"ת (שילוב של תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה): מבטא את המצב המעורב שבו ישנם הן רגעים של כאב מתון והן רגעים של צער עמוק וקשה. משום כך, הסדר ההלכתי השלם מחייב לחוש ולצאת ידי חובה את כל הצירופים האפשריים (תשר"ת, תש"ת, תר"ת), כדי לכסות את כל סוגי השברים והתרועות שבעולם.
שלש בחינות הנפש – צדיק, רשע ובינוני
במקביל לכך, מחולקים בני האדם ביום הדין לשלש קטגוריות מרכזיות על פי מעשיהם:
הצדיק – מלא מצוות כרימון, זהו אדם שרוב מעשיו מתוקנים וישרים, והוא מקפיד על קלה כחמורה. אמנם, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), ויש לו פה ושם מעידות קלות (כגון דיבור אסור מועט, לשון הרע קל או רכילות), אך מאחר שרוב מעשיו לטובה והעיקר מבטל את הטפל, מעידות אלו אינן נחשבות לכלום. הוא נכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים.
הרשע – שרוב מעשיו מקולקלים, זהו אדם שהזכויות שבידו מעטות מזער ומתבטלות במיעוטן, והוא נושא עוונות כבדים ומזיקים. אם לא יעשה תשובה שלימה שתציל אותו, מצבו קשה ומכתו אנושה.
הבינוני – התלוי ועומד עד יום הכיפורים, זהו האדם שאין בידו רוב זכויות מוחלט כדי להיקרא צדיק, אך מנגד אין בידו רוב עבירות מוחלט כדי להיקרא רשע. יש בו גם מזה וגם מזה. משפטו ועניינו נשארים תלויים ועומדים, נאנחים וממתינים לאורך כל עשרת ימי תשובה, עד שיוכרע הדין ביום הכיפורים – היום המסוגל לסליחה ולכפרה על הכל.
שלשה ספרים נפתחים – משל הנידון למוות ודרגת הבינוניים
אחד היסודות המרכזיים מדברי חז"ל במסכת ראש השנה (טז:) הוא פתיחת שלשת הספרים ביום הדין: ספרם של צדיקים גמורים, ספרם של רשעים גמורים, וספרם של בינוניים.
הצדיקים: נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים. הלואי ונזכה להיות מהם, אמן כן יהי רצון.
הרשעים: דינם חמור וקשה, אלא אם כן ישובו בתשובה שלימה.
הבינוניים: רובו ככולו של העולם נמנה עליהם, והם תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים.
כדי להבין היטב את מצבם של ה'בינוניים' התלויים ועומדים, הביאו רבותינו הקדושים משל מוחשי מעולם המשפט:
בעבר, כאשר אדם היה חייב את ראשו למלך, היו מוציאים אותו להורג בככר העיר. היו בונים במה גבוהה עם שולחן על גבי עמודים, מעלים את הנידון, שמים חבל על צוארו, והתליין היה מתרחק קצת, ובתנופה אדירה רץ לעבר הבמה, נותן בעיטה חזקה בשולחן – והשולחן היה נשמט מתחת לרגליו.
תארו לעצמכם את מצבו של אותו נידון העומד על השולחן, כשהחבל כבר כרוך סביב צוארו, והתליין מתחיל לרוץ לעברו לקראת הבעיטה המכרעת. מה מרגיש אדם בשניות הללו?
הוא שרוי בבהלה עצומה, בחרדה איומה ובחוסר אונים מוחלט!
זהו בדיוק מצבו של האדם המצוי בדרגת 'בינוני' בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. הוא תלוי ועומד, ועל כן כל גרם של זכות, כל מצוה קטנה וכל מעשה טוב הם בבחינת פיקוח נפש ממש שיכול להטות את הכף לחיים.
שילוב קולות התקיעות כמענה לכל בחינות הנפש
משום כך, כדי שלא להיכנס לספק וכדי לתת מענה רוחני לכל אחת משלש הבחינות (צדיק, רשע ובינוני), תיקנו לנו חכמים לשלב את כל הקולות בסדר התקיעות: תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה (תשר"ת), וכן את שאר הצירופים (תש"ת, תר"ת).
התקיעה הפשוטה (לפני ואחרי): רומזת לרחמים פשוטים ולמצבו של הצדיק שרוב מעשיו מתוקנים וישרים.
השברים: מבטאים את הלב הנשבר והאנחות של מי שמצבו בינוני, המעורר רחמים בנחת.
התרועה: מבטאת את הכאב העמוק ומשברת את לבם של מי שזקוקים לתיקון עמוק יותר.
על ידי שילוב זה, אנו יוצאים ידי חובת כל השיטות ונוגעים בכל שרשי הנשמה.
וכשם שהקדוש ברוך הוא צרף את מחשבתו הטובה של יצחק אבינו כאילו הוקרב על גבי המזבח, כך כאשר האדם עובר את סדר השופר ומעורר את לבו בתשובה אמיתית וכנה בעת התרועה, הקדוש ברוך הוא מקבל את תשובתו ברצון מוחלט, ומוציא את משפטו לאור עולם לחיים טובים, לשפע ולברכה.
תכלית התרועה לעורר הלב לתשובה שלימה
למדים אנו שפעולת התרועה אינה נועדה רק לערבוב השטן ולבלבול המקטרג, אלא תפקידה המרכזי הוא לעורר את הלבבות, לשבר את רוחו ונשמתו של האדם, ולהניע אותו לחזור בתשובה שלימה כפי עניינו, מדותיו ושיעורו.
התורה הגדירה את היום הזה בשם 'יום תרועה'. כפי שנאמר בתורה על יום ראש השנה: "יֹום תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א) – כלומר, התרועה והשברון הם לכם, עבורכם ולתיקונכם האישי, כדי לשבר את הגאוה, להכניע את הישות, ולשוב אל השם במחשבה, בדיבור ובמעשה.
והגם שכל סדר התקיעות חשוב וקדוש עליון, חז"ל לימדונו כי העיקר תלוי בתרועה, שהיא היא הגורמת את עיקר השבירה, הבלבול אצל השטן והממתק הגדול בשמים.
לכן, ראוי לכל יהודי לחוש לה,[5] להיזהר בדקדוקה, ולשמוע אותה בכובד ראש מתוך יראת רוממות ודביקות עצומה בבורא יתברך.
הקדמת הדין והשעות המיוחדות
הטור (אורח חיים – סימן תקפד) כותב: 'ומשכימין לבית הכנסת בראש השנה יותר מבשאר ימים, דכתיב: "ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה"' (תהלים ה, ד).
הטור לומד מדברי דוד המלך בתהלים, שתפילת הבוקר – ובפרט כשהיא נעשית מוקדם, היא התפילה הראויה להתייצבות ולציפיה לרחמי שמים.
על פי הקבלה, שעות אשמורת הבוקר הן שעות שבהן מדת הרחמים שולטת בעולם, והן נחשבות כ'עת רצון' מיוחדת להתקבלות התפילות.
בזוהר הקדוש (ויקהל דף קצה ע"ב) ומרן האר"י ז"ל (שער הכוונות, דרושי ראש השנה – דרוש א) מאריכים במעלת התפילה והבקשה בשעות האשמורת, שבהן הקב"ה כביכול משוטט בעולמות העליונים ובוקעים רחמים גדולים, במיוחד בימי התשובה.
ובראש השנה, אף על פי שכל היום כולו הוא יום דין, השעות המוקדמות הן שעת המבחן והקטרוג הקריטית שבה מבקש השטן לעלות ולקטרג.
משום כך, נהגו ישראל להקדים ולהתחיל להתפלל מוקדם ככל האפשר – עוד קודם עלות השחר, לאחר טבילה במקוה והתעטפות בציצית.
הקדמה זו אינה ענין טכני בלבד, אלא היא נועדה למטרה כפולה:
לערבב את השטן בשעותיו הראשונות ולמנוע ממנו את יכולת הקטרוג.
להוריד את כל השפע של השנה החדשה לעולם בדיוק בשעות הרצון המוקדמות הללו, מתוך שמירת קדושת הזמן ואי היסח הדעת.
תיקנו רבותינו לתקוע בשופר גם 'מיושב' – קודם תפילת מוסף, וגם 'מעומד' – בתוך תפילת מוסף, משום ששתי העבודות הללו חוברות יחד: תפילת מוסף עוסקת בסוד עליון בחינת הכתר, וגם תקיעות השופר פועלות במקומות העליונים ביותר, וחיבורם יחד ממתיק את הדינים ומשכך את מידת הדין ברוב רחמים.
קולות תשר"ת – כנגד ארבע רגלי המרכבה
מלמדים אותנו רבותינו בסדר עבודת השופר לכוון כנגד ארבעת הקולות את ארבע רגלי המרכבה – שלשת האבות הקדושים ודוד המלך עליו השלום:
תקיעה ראשונה (פשוטה): כנגד זכות אברהם אבינו. והכוונה, בזכירת מדת החסד והתמימות של אברהם אבינו, שהלך לפני ה' בתמימות גמורה (בחינת: 'תמים תהיה עם ה' אלהי"ך'). התקיעה הפשוטה מבטחת את הרחמים הפשוטים.
שברים (שלשה קולות שבורים וגונחים): כנגד זכות יצחק אבינו. והכוונה, בזכירת עקידת יצחק, שפשט את צוארו על גבי המזבח מדעתו ומרצונו למסור נפשו נגד כל מוסכמות השכל וההגיון לעשות רצון אביו שבשמים.
תרועה (קולות קצרים ומהירים): כנגד זכות דוד המלך. והכוונה בזה, זכירת מסירות נפשו העצומה של דוד המלך. וכפי שהגמרא (מועד קטן טז:) מתארת כיצד היה עדינו העצני – רך כתולעת בבית המדרש וקשה כעץ במלחמה. דוד עבר יסורים עצומים ואף נסתלקה ממנו רוח הקודש במשך 22 שנה שבהן מילא כוס דמעות וטבל באפר, ומעולם לא ביטל חצות לילה או סדר לימוד, ואפילו שבעים שנה לא ראה חלום טוב – אך למרות הכל, סבל הכל באהבה ודבק בה' באין קץ.
תקיעה אחרונה של תשר"ת, היא תקיעה פשוטה – כנגד זכות יעקב אבינו, והכוונה בזה לזכירת שלימותו של יעקב אבינו. קול זה נתון ומוקף בין שתי מדות של רחמים, כדי שיכבשו ביניהם את הדין ולא יהיה שום כח למקטרג לשלוט.
נהגו ישראל שלא לאכול אגוזים בראש השנה
מנהג ישראל (מובא ברמ"א, אורח חיים – סימן תקפג – סעיף ב) שלא לאכול אגוזים בראש השנה, מטעם שהאגוז מגביר כיח וריר (ליחה), ומביא לידי שיעול. ביום שבו אנחנו רוצים להתפלל בבהירות ולהמליך את המלך בקול צלול, אנחנו לא רוצים ששום 'פירור' או 'שיעול' יפריעו לנו לעמוד מולו.
ועוד, כי תיבת 'אגוז' (עם הכולל) – בגימטריא 'חטא'. לרמז לנו כי האגוז עטוף בקליפה קשה ועבה. בראש השנה אנחנו רוצים להתרחק מכל מה שמזכיר קליפה, סיבוך, חטא או חיכוך, ולהתמקד בעיקר – במתיקות, בפשטות ובקרבת ה'.[6]
כדי להבין קצת לעומק, נמשיל משל:
היה מלך גדול וחכם, שהחליט פעם בשנה לפתוח את שערי ארמונו לרווחה. ביום מיוחד זה, הנקרא 'יום הרצון', כל אזרחי הממלכה יכלו להיכנס אל היכל המלכות, לראות את פני המלך, לבקש ממנו כל שעל לבם ולקבל את ברכתו לשנה החדשה.
כדי להראות את אהבתו לעמו, הציב המלך במרכז ההיכל שולחנות עמוסים בכל טוב: פירות מתוקים, מעדנים יקרים ומגדנות.
אחד ממשרתי הארמון, שרצה להרשים את המלך, הביא לשולחן סלסלה של אגוזים משובחים.
הגיע אחד מבני הכפר, ראה את האגוז, וחשק בו.
הוא לקח את האגוז, סדק את הקליפה הקשה, והחל לאכול. אלא שהקליפה היתה יבשה וקשה, ושבב קטן וחד ממנה נתקע בגרונו.
החל הכפרי להשתעל, לחרחר ולהתפתל מכאב.
במקום לנצל את הרגע הנדיר שבו הוא עומד מול המלך – במקום להסתכל למלך בעינים, לדבר אתו, ולהגיש את בקשותיו – הוא היה עסוק כולו בנסיונות להוציא את הפירור מתוך הגרון, ובאיסוף פירורי הקליפה החדים שנפלו על רצפת ההיכל הנקי. הוא פספס את כל המפגש עם המלך.
המלך הביט בו ברחמים ואמר: 'המטרה שלי היתה שתבוא לדבר אתי, שתטעם מהמתיקות. למה היית חייב להתעסק עם הקליפות והפירורים המסובכים?'
זהו הנמשל:
ראש השנה הוא 'יום הרצון' – יום שבו הקדוש ברוך הוא מתוודע אלינו, פותח את השערים ומבקש שנמליך אותו באהבה.
אז איך בכל זאת נכנסים אל המלך ומשתחררים מהסיבוכים והקליפות?
כאן נכנס קולו של השופר!
האגוז הוא ה'סיבוך' – האגוז מייצג את החכמה החיצונית, את הפלפול המתוחכם, את המחשבות המסובכות ואת המחסומים ('הקליפות') שצעקנו לעצמנו במהלך השנה.
השופר מרמז את ה'פשטות': השופר אינו כלי נגינה מורכב, והוא לא מוציא מילים או לחנים מסובכים. קול השופר הוא קול פשוט, זעקה פנימית מהמעמקים – פשוט צעקה של בן לאביו.
כשאנחנו נמנעים מאכילת אגוזים, אנחנו אומרים: 'אנחנו לא רוצים להתעסק בראש השנה עם הקליפות, עם החטאים, וגם לא עם התחכום המסובך'.
ובמקום זה, אנחנו לוקחים את השופר. קול השופר הפשוט הוא כמו פטיש שמבקע את כל קליפות האגוז בבת אחת. הוא לא מתעכב על הפירורים, הוא בוקע ישר מן הלב אל כס הכבוד, ומבטא את הרצון הפשוט שלנו להיות קרובים למלך.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה, אמן כן יהי רצון!
[1] אצל צדיקי הדורות מצינו שהיו מתכוננים ברעד ובחרדת קודש מופלגת לפני קיום מצוות תקיעת שופר, כל אחד ואחד כפי דרכו הטהורה.
כך סיפר הגאון רבי שלמה יוסף זווין זצ"ל (סיפורי חסידים – מועדים, עמוד 38):
דרכו בקודש של הגאון הקדוש רבי אריה לייב זצ"ל, הנודע בפי כל כ'הסבא משפולי', היתה להסתתר בראש השנה מכל אדם ברגעים הקריטיים שלפני התקיעות. בעיצומה של התפילה, היה נכנס לחדרו הצדדי, נועל את הדלת מאחוריו ועוסק שם בסודותיו. איש לא ידע ולא ראה מה נעשה שם בארבע אמותיו של הצדיק.
שנה אחת, גברה סקרנותו של אחד החסידים. הוא הרגיש כי אינו יכול עוד, ונפשו צמאה לראות במו עיניו מה חולל רבו ברגעים הנשגבים הללו, שבהם נחרץ גורל העולם. באמצע חזרת הש"ץ של תפילת שחרית, בעוד הקהל שקוע בתפילה, התגנב החסיד בלאט אל חדרו המוצנע של 'הסבא', נכנס פנימה והתחבא בנשימה עצורה תחת המיטה…
הדקות נקפו, והמתח בחלל החדר היה כבד מנשוא.
לפתע, נפתחה הדלת בחבטה נרגשת. 'הסבא משפולי' צעד פנימה, ובבת אחת – ללא שום הכנה, נפל מלא קומתו על הרצפה. כשהוא שוכב בפישוט ידים ורגלים על העפר, געה בבכי נסער שזעזע את קירות החדר. מעומק הלב, בדמעות שליש, החל להתחנן ולזעוק:
'רבונו של עולם! מה אתה רוצה מעמך ישראל?!
באמונה שלימה אני אומר לך: לולא ראיתי בעיניי את המצוות, החסדים והמעשים הטובים שבני ישראל מקיימים – לא הייתי מאמין שיוכלו בגלות המרה והנמהרת הזו לקיים אפילו מצוה אחת ויחידה!
וראה איזה עולם חשוך בראת להם! השטן מרקד ביניהם, היצר והתאוות כולם ניצבים מול עיניהם מוחשיים ומפתים כל כך – ואילו את עונש הגיהנם הצרת והסתרת אי־שם, במעמקי האותיות הקטנות של ספר ראשית חכמה…
אילו היית עושה להיפך – שהגיהנם ואימת הדין היו ניצבים מול עיניהם בגלוי, ואילו התאוות היו כתובות רק באיזה ספר ישן – אף יהודי אחד לא היה עושה, חס ושלום, שום דבר רע!'
שתיקה נפלה בחדר.
הסבא משפולי קם מן הארץ, מעביר את ידו על עיניו התפוחות מדמעות. פניו לא היו עוד עצובות, הן לבשו להב אש קודש של סניגוריא ונצחון.
בצעדים בוטחים יצא מן החדר ונכנס אל בית הכנסת ההומה. הוא נעמד בראש הקהל, נהם שלש פעמים בחרדת אלקים שהרעידה את הלבבות – והחל להקריא את תקיעות השופר, כשהוא מביא לפני כס הכבוד עַם טהור, שאין כמותו בעולם.
[2] בספר עטרת אבות (סויסה, חלק א – מאמר המערכת) הביא ידיעה מאוד מעניינת על הרקע לפיוט זה, וז"ל: החכם המשורר הגדול רבי יהודה בן שמואל עבאס מחבר הפיוט המפורסם עת שערי רצון המתאר את עקידת יצחק אבינו ע"ה, בפיוט זה הביע למעשה גם את עקידתו הפרטית שעקדו 'האלמואחידון' את בנו שמואל שהתאסלם ואף כתב ספר נגד היהדות הנקרא 'אפחאם אליהוד' – השחרת היהדות.
הפיוט 'עת שערי רצון' נוהגים כל קהילות הספרדים לאומרו בראש השנה קודם התקיעות, ובקהילות מרוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים בתפילת מנחה קודם הוצאת ספר תורה. רבי יהודה הלוי היה חברו של רבי יהודה עבאס ואף הרבה לחלוק לו כבוד תהילה. רבי יהודה הנזכר היה אב בית דין בפאס הוא נאלץ לברוח מפאס בזמן רדיפות 'האלמואחידון' והתיישב בארם צובה.
[3] כחה של קבלת עול תורה לשם שמים
אבא עטרת ראשנו, רבי יורם מיכאל אברג'ל זצוק"ל, סיפר פעם אחת (בימי שמחת לידת בתו הצעירה) מעשה נורא ומרטיט לב על כחו של לימוד התורה מתוך מסירות נפש:
במדינת בלגיה חיו בזמנו שני סטודנטים צעירים – בחור ובחורה ממשפחות יהודיות מסורתיות, שחיו את חייהם באוניברסיטה. במסגרת לימודיהם נדרשו להשלים קורס שכלל סדרת הרצאות על דתות שונות.
באותה תקופה פעל שם שליח מופלא של הרבי זיע"א, בעל שפה צחה ומתק שפתים, שהרצה על היופי והעומק של היהדות. הדברים חדרו ללבם של השנים, והרב ניצל את הקשר כדי לקרב אותם באהבה גדולה עד שהפכו ליהודים שומרי תורה ומצוות קלה כבחמורה.
השליח המקורב, שראה את זיווגם המשותף הראוי, עודד אותם להקים בית נאמן בישראל. החתונה נערכה מתוך קדושה וטהרה, ומשפחותיהם המבוססות העניקו לזוג הצעיר בית מגורים מפואר, רכב חדש, וסכום כסף נאה כחסכון להתחלת החיים, להספיק למחייתם במשך שנה שלימה בבלגיה.
בליל השבע ברכות, פנה הבעל לאשתו הטריה ואמר לה:
'ברוך השם יש לנו בית, רכב וחסכון שיספיק לשנה. מה דעתך שאנצל את השנה הזו ואשב ללמוד בכולל יומם ולילה כדי להשלים את מה שחסר לי בתורה? אם יהיה צורך לאחר שנה, תצאי את לעבוד או אצא לעבוד בעצמי.
האשה, שתמכה בו באהבה, הסכימה מיד.
השנה הראשונה חלפה, אך הבעל לא זז מהכולל. הוא הפך לחסיד אמיתי: קם בכל יום בארבע לפנות בוקר למקוה ולתיקון חצות, התפלל בהנץ החמה, ישב ושקד על תלמודו במשך כל היום, ובשעות הערב יצא להפיץ מעיינות תורה ולזכות את הרבים.
חלפו שנים, והחיים המשיכו במסלולם המבורך. ה' יתברך פקד אותם בבנים ובנות, שנה אחר שנה, בקצב מדהים של תינוק חדש כל שנה ושלשה חדשים.
יום אחד, בחודש תמוז, לאחר שבע עשרה שנים של ישיבה רצופה בבית המדרש, כשבביתם כבר מתרוצצים ארבעה עשר ילדים בלי עין הרע, פנתה האשה אל בעלה בשיחה כנה:
'תראה, בעלי היקר, התחתנו לפני 17 שנה והסכמתי שתשב שנה בכולל. בפועל, החסכון החזיק מעמד, אני יצאתי לעבוד במקביל, וגידלנו ברוך ה' משפחה לתפארת. אבל תחשוב על העתיד של הילדים! עוד מעט יתחילו הנישואים שלהם, צריך לחשוב כמה צעדים קדימה. אולי הגיע הזמן שתצא לעבוד בעבודה מכובדת כדי שנוכל לחסוך ולדאוג להם?'
הבעל, שהיה שקוע כולו בעבודת ה' ובלימוד התורה, שמע את דבריה בנחת ואמר: 'אף פעם את לא מדברת לבטלה, נחשוב על זה ונראה מה יהיה'.
עוד לא חלף שבוע מאותה שיחה, ויום אחד בשעות הערב נשמעו דפיקות חזקות בדלת ביתם.
האשה פתחה את הדלת וחרדה לראות שוטרים חמושים המגישים לידיה צו התייצבות רשמי מטעם בית המשפט המחוזי, המורה לבעלה להתייצב למחרת בבוקר בבית המשפט בשעה שמונה בדיוק עם כל המסמכים המעידים על זהותו, אשתו וילדיו.
האשה נלחצה מאוד – בכל זאת, מדובר ברשויות המדינה בחוץ לארץ, ובלב עולות חששות שמא מדובר בעלילה או באיזה סיבוך מסתורי. אולם הבעל, שנשאר רגוע ושליו, אמר לה בחיוך:
'מה יכול להיות? מעולם לא דרסתי זבוב, מעולם לא עשיתי רע לאיש, רק חסד ותורה. נלך ונראה מה הם רוצים'.
למחרת בבוקר, לאחר שקם כדרכו לתפילת הנץ החמה, טבילה במקוה וסדר לימוד קצר, התייצב האברך בבית המשפט המחוזי. הוא הוכנס מיד אל אולם הדיונים, ושם עמד מול הרכב של שלשה שופטים רציניים.
השופטים בדקו את פרטיו בקפדנות: שמך פלוני אלמוני? כן. למדת באוניברסיטה זו וזו? כן. אשתך כך וכך ויש לך 14 ילדים? כן, הכל מדוייק להפליא.
לאחר שלש שעות של חקירות ודרישות, כשהוא מוכן להמשיך להשיב על כל שאלה שידרש, אמרו לו השופטים בהתרגשות:
'אדוני, איננו צריכים עוד דבר. תושב בלגיה ערירי נפטר לבית עולמו לפני זמן קצר. הוא ניסה בכל מאודו להקים משפחה בחייו ולא זכה, ולכן ציוה בצוואתו כי כל רכושו ועזבונו יועברו למדינה, אך עם תנאי אחד מפורש: שרשויות האוכלוסין יאבקו ויבדקו וימצאו את המשפחה הגדולה ביותר בבלגיה, כדי שיוענק לה מענק של מיליון דולר עבור כל ילד מתוך עזבונו.
בדקנו ומצאנו שאתה בעל המשפחה הגדולה ביותר במדינה – יש לך 14 ילדים, ולכן מגיע לך מענק על סך 14 מיליון דולר!'
בו במקום הוציאו השופטים צ'ק מזומן על סך 14 מיליון דולר לפקודתו, והעניקו לו אותו בניגוד לכל ציפיה אנושית.
האברך יצא מבית המשפט כשהוא שמח וטוב לב, ניגש ישירות לבנק, הפקיד את הצ'ק בחשבונו, והמשיך לדרכו הביתה.
כשנכנס לביתו, נדהם לראות את אשתו מדליקה מאות נרות, ויושבת לקרוא פרקי תהלים בדמעות של התרגשות, חושבת שמא קרה נורא ואיום בבית המשפט.
ניגש אליה הבעל, ואמר לה בחיוך אבהי:
'תראי, זכית למה שביקשת. זוכרת ששאלת מה עם הילדים, ואיך נפרנס אותם, ושצריך לצאת לעבוד? אז אתמול ביקשת משהו מלמעלה, והנה קיבלת תשובה. הקדוש ברוך הוא דאג לנו – יש לכל ילד מיליון דולר מזומן! 14 מיליון דולר מאיזה עזבון עבור הילדים!'
האשה נותרה מולו פעורת פה, מבינה שמי שמוסר את נפשו על תורתו ובוטח בה' יתברך באמת ובתמימות אינו צריך לדאוג למחר, שכן אבא שבשמים פותח את אוצרותיו ברגע אחד וממלא כל משאלות לב לטובה.
לאחר הסיפור המפעים על כחו של עול תורה והישועות הגדולות הבאות בעקבותיו, מחדד אבא עטרת ראשנו יסוד עצום: אסור לאדם ללמוד תורה או להיכנס לכולל מתוך מחשבה או ציפיה לזכות במיליונים או באינטרסים חומריים. מי שבא בשביל סיפורי הישועות – לא לשם כך נוצרה התורה. העסקה האמיתית היא קבלת עול תורה לשם שמים באמת, ומתוך כך התורה כבר מסדרת את הכל.
[4] כך עורר הגאון הצדיק, רבי משה פיינשטיין זצ"ל (דרש משה, ענייני ראש השנה – עמוד קע), בדרשתו הזכה לראש השנה: בעת תקיעת השופר אנו אומרים ברטט את הפסוק: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" (תהלים פט, טז).
מהו עומק הביאור בפסוק זה?
השופר משמיע קול תרועה – קול שבור, יללה וגניחה. קול זה נועד לזעזע ולעורר את הלבבות, ולהזכיר לנו כי מרוב צער ישנם בעולם יסורים, צרות וקשיים. אך עלינו לדעת שצרות אלו אינן מקרה עיור או חס ושלום 'טבע העולם', הכל מכוון בדין מדוייק מאת השם יתברך, והן תוצאה ישירה של מעשי בני האדם.
והנה, אותו שופר ממש מסוגל להפיק גם קול תקיעה – קול ישר, פשוט, רצוף ורגוע, המסמל חיי שלום, שלוה וברכה.
התלוי בדבר הוא מה שהאדם עושה בשופר: בדיוק כפי שהתוקע שולט בקולות שיצאו מן השופר, כך תלויים חייו של האדם בדין שמים. כפי שמעשיו של האדם למטה – כך דנים אותו למעלה:
אם האדם מחזק את מעשיו הטובים ומטיב את דרכיו – דנים אותו בשמים לחיי שלוה, מרגוע ותקיעה פשוטה.
ואם מעשיו מקולקלים חלילה – מביא הוא על עצמו דין של צער ותרועה שבורה.
זהו פשר הפסוק: 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה' – אשרי העם שיודעים ומבינים מאין מגיעה התרועה! אשרי אלו המבינים כי הצרות והשברים אינם גזירת גורל אלא קריאת התעוררות, ומתוך כך שבים בתשובה שלימה.
כשמבינים את סוד התרועה – הופכת היא מיד לתקיעה, ונזכה כולנו לחיי שלום, שלוה וחיים טובים, לנו ולכל עם ישראל.
[5] מעשה נורא ביהודי אחד, שבעוונותיו הרבים ירד מדחי אל דחי, מעל באמונתו והמיר את דתו רחמנא ליצלן. מכיון שהיה בעל כשרון מוזיקלי נדיר ואף ידע לתקוע היטב בשופר עוד מימיו בבית אבא, התקבל כנגן בלהקת התזמורת המלכותית בבית המלך.
באחד הימים, שמע המלך על עברו ועל מיומנותו המיוחדת, וביקש ממנו להביא שופר אל הארמון ולהשמיע לפניו ולפני כל שריו את קולות התקיעה המסורתיים.
האיש, שרצה לשאת חן בעיני המלך, הביא שופר אל חצר המלכות. הוא העמיד את השופר אל פיו, נשף בכל כחו והשמיע קול תקיעה צלול. לאחר מכן המשיך והשמיע קול שברים מדוייק.
אולם, כשהגיע לתקוע את קול התרועה – קרה דבר מוזר. גרונו נחנק, רוחו נעתקה, ואף על פי שניסה שוב ושוב, פיו ירק רק אויר יבש. הוא לא הצליח להוציא מהשופר אפילו הבל פיה של תרועה אחת!
הבושה היתה עצומה. המלך והשרים הביטו בו בתמיהה ובאכזבה. האיש חזר לביתו נכלם ומושפל, ונפל לדכדוך נפשי עמוק. לילו לא היה לילה ויומו לא היה יום. משהו עמוק בתוכו נזדעזע: 'איך יתכן?!', יסר את עצמו שוב ושוב, 'את התקיעה והשברים הצלחתי לתקוע בקלות, ורק את התרועה איני מסוגל להוציא מפי?!'
כשהספיקות והמבוכה לא נתנו לו מנוח, החליט האיש לשים נפשו בכפו וללכת בסתר אל אחד מגדולי חכמי ספרד, הגאון רבי אברהם היכיני זצ"ל, כדי לדרוש אצלו על פשר התעלומה המסתורית.
שמע החכם את סיפורו הכואב של המומר, הביט בו במבט עמוק ורחום, ואמר לו:
'דע לך, כי אין זה מקרה כלל! התשובה לסודך מפורשת ומודגשת בדברי דוד המלך בתהלים: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" (תהלים פט, טז) – ולא נאמר 'יודעי תקיעה' או 'יודעי שברים'.
מפני מה? מפני שהתקיעה היא קול ישר ופשוט, והשברים הם קול גונח – אלו קולות שגם כח אנושי או כשרון מוזיקלי גרידא יכולים להפיק. אך התרועה – קול יללה רצוף ושבור היוצא ממעמקי הלב – היא ייחודו העמוק והרוחני של עַם ישראל!
קול התרועה מסמל את התקשרות הנשמה היהודית לאביה שבשמים, את השבירות והכיסופים של עמודי הלב. קול זה אינו נובע מניפוח הלחיים, אלא מטהרת הנשמה. ברגע שנתקת את עצמך מכלל ישראל והמרת את דתך – נטלה ממך הסגולה הזו. את הקול של 'אשרי העם' – אין ביכולתך להשמיע עוד!'
לשמע המילים הטהורות והנוקבות הללו של החכם, נזדעזעו נימי נפשו של האיש. הוא הבין כי שורש נשמתו זועק אליו מתוך השופר, והדבר עורר בליבו הרהורי תשובה עמוקים לשוב אל ה' ואל עמו בלב שלם, (על פי חמדת ימים, חודש אלול – פרק ז).
[6] על ענין זה הרחיב נפלא אבא מארי בספרו בשיר ירום (חלק ה – עמוד צ) במאמר 'הנקודה הטובה שבכל יהודי', על הפסוק "אל גינת אגוז ירדתי לראות באיבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים" (שיר השירים ו, יא). ואלו הדברים:
בתחילת הפסוק נמשל עם ישראל לאגוז כלשון הפסוק: 'אל גינת אגוז ירדתי'.
נשאלת השאלה: במה דומים עם ישראל לאגוז?
התשובה מובאת במדרש (פסיקתא רבתי – פיסקא יא) כשם שאגוז זה אף על פי שמתלכלך בטיט וצואה, אין מה שבתוכו נמאס, ואפשר לרחוץ אותו ולאכלו – כך עם ישראל אפילו אם התלכלכו בעבירות, הם יכולים לעשות תשובה ולחזור למעלתם הראשונה.
כלומר, האגוז שונה בטבעו משאר הפירות, שהרי אם תפוח נופל לתוך ביוב אי אפשר לאכול אותו, וכן בשאר הפירות, כיון שהקליפה לא מספיק מגינה על הפרי והוא נמאס. אבל אם נופל אגוז לביוב, אפשר לשטוף את הקליפה החיצונית, לפצח את האגוז ולמצוא בתוכו מגירות מגירות מלאות שפע.
לכן עם ישראל נמשלים לאגוז.
יכול להיות שכלפי חוץ אדם טבע בעבירה פה, טבע בעבירה שם, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" (תהלים סט, ג).
אבל כשם שאם תפצח אגוז ותזרוק את הקליפות שלו תמצא את פנימיותו מלאה בטוב. כך גם יהודי – יכול להיות שהוא נפל, נגרר, טבע, נכשל. אבל אין זה מעיד על מהותו. די לפצח את הקליפה, ואז תראה את הנשמה שבתוכו – שלימה, קדושה, מלאה שפע.
אדם צריך להשתדל, גם אם זה קשה לפחות להשתדל… ולראות את הטוב שבכל יהודי.
מי שבקי באופטיקה יודע שכל מראית העינים היא רק מן השחור שבעינים. גם מי שהעינים שלו כחולות או ירוקות, או כל מיני צבעים – יש כאלה שיש להם שגעון לעשות את העינים כחולות או ירוקות כמו מנטה… יש להם שיבושים הם חושבים שהם עושים תחפושות… אך גם אלה שעושים ירוק או כחול, או פיסטוק או אופרייט, הם יודעים שרואים מהשחור שבעין.
מכך יש ללמוד שגם מה שנראה שחור במבט ראשון, דוקא ממנו אפשר לראות את הכל. כך גם בכל יהודי, אף אם הוא נראה 'שחור' ומלא עבירות, ניתן לראות בתוכו מלא מצוות ומעשים טובים.
לכן החכמה היא לדעת להסתכל על כל יהודי בעין טובה. גם אם נתקלת באדם חוטא, עליך לבדוק ולחפש מה כן טוב בו.
בענין זה אמר רבי נחמן מברסלב את התורה הכי עמוקה ב'ליקוטי מוהר"ן'. תורה נפלאה ביותר, זה לשונו של מורינו הרב (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רפב): 'דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על־ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה'.
נתאר לעצמנו, בא אדם ואומר לך: 'אני לא מאמין בשום דבר'.
תשאל אותו: יש לך בבית מזוזות?
והוא עונה: 'בטח'!
'היית פעם באיזה אזכרה?' 'כן, אני מדי פעם הולך'.
'שמעת איזה דרשה?' 'כן'. 'מה שמעת? איזה רב אחד דיבר וחיזק'.
תמשיך ותשאל אותו: 'אשתך מדליקה נרות שבת?' 'לפעמים כשיש לה זמן'.
'מדי פעם אתה נותן לאדם צדקה?' 'ודאי, אין לי בעיה לתת'.
אחרי השאלות הללו תאמר לו: 'אם ככה אתה כבר חצי צדיק! 'איך אתה אומר שאתה לא מאמין בכלום, אתה מנשק את המזוזה, היד שלך אוטומטית הולכת לשם. אז איך אתה לא מאמין?!
כשתאמר לו ככה, פתאום הוא יתנצל ויגיד: 'האמת אני מאמין, אל תראה אותי ככה, אבא שלי היה מישהו צדיק'…
מה שאנו באים לומר זה שאם קוראים לך יהודי, אתה כמו אגוז. באגוז יש מינוס שזה הקליפה החיצונית, אבל חכה תראה את הפלוס, תפצח את האגוז ומה אתה מוצא שם? מגירות של פרי טעים. אתה שובר את המחיצות ומוצא שם דברים יפים. וכלשון רבי נחמן מברסלב: 'ועל ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות עד שיחזור בתשובה'.
לפי יסוד זה יובן היטב מדוע הפסוק כותב: 'אל גינת אגוז ירדתי', על איזה ירידה מדובר כאן?
הפסוק בא ללמד שגם אדם שאומר: 'פעם הייתי ירא שמים, הייתי מתמיד, הייתי צנוע, עכשיו כבר לא'… אומר הקדוש ברוך הוא: 'גם אני יורד אחריך כדי לשמור אותך קרוב אלי, אני לא מוותר עליך'… הקדוש ברוך הוא נמצא עם יהודי בכל מצב ואף פעם לא מתייאש ממנו!
ממשיך הפסוק: 'לראות באיבי הנחל'. הסבירו המפרשים שאיבי הנחל זה שיפולי הנהר, מקומות סמויים מהעין, בהם זורמים שיירים או קוצים ואף לשם יורד הקדוש ברוך הוא ללקוט כל יהודי.
פתאום מגלה היהודי: הקדוש ברוך הוא לא עזב אותי. גם כשאני לא ידעתי – הוא ידע. גם כשחשבתי שנפרדו דרכינו – הוא נשאר יחד אתי.
לפי דברינו אפשר להבין את ההבדל – בהתייחסות לאגוזים – בין ראש השנה לחג הפסח. בהלכות פסח כותב השולחן ערוך (או"ח, סימן תעב – סעיף טז): 'ומחלקים לתינוקות אגוזים בליל הסדר'. ולעומת זאת בראש השנה מובא ברמ"א (שם, סימן תקפג – סעיף ב) שלא לאכול אגוזים כי תיבת 'אגוז' (עם הכולל) – הוא בגימטריא חטא.
מהו ההבדל?
לפי היסוד שלנו הדברים מאירים:
בראש השנה שהוא יום הדין – אסור לפתוח פה לשטן ולמקטרגים, ולכן צריך להימנע מאכילת אגוזים.
אבל בליל הסדר אנו עוסקים בגילוי נקודת הטוב, באמירת הלל, בשבח, וביציאת מצרים, אז האגוזים הם מזכירים את הטוב הפנימי שיש בכל יהודי.
