על מה המהומה?
בית הכנסת 'זכרון משה' בירושלים, הוא אחד מבתי הכנסיות המפורסמים בעולם היהודי, ובעיקר בגלל דמויות ההוד ששהו שם במהלך השנים.
רבים וטובים מגדולי ירושלים וצדיקיה, התפללו בין כתליו.
באחד הימים עמדו בפתח בית הכנסת שני יהודים של צורה – הגה"צ רבי ועלוועל צ'צ'יק והגה"צ רבי נטע ציינוירט – ושוחחו ביניהם.
ורבי ועלוועל סיפר לרבי נטע:[1]
בעיירה בליטא התגורר אביון שהיה שוליא לסנדלר, שמו בעיירה נישא בפי כל – 'דער לאטשוטשער'.
ביום מן הימים זרחה שמשו של זה, ירושה רחוקה הפכה אותו באחת מעני לעשיר מופלג – וכרגיל, בעל המאה הפך לבעל דעה – עקב עושרו ורוב גדולתו טיפס ועלה לכהן כראש קהל בעיירתו…
עם חלוף השנים שידך את בנו עם בת רב העיירה. אותו יום בו הוביל לחופה את בנו עם רב העיר היה פסגת האושר אליה הגיע.
אלא שמחזה זה לא נעם במיוחד לאחד הסנדלרים בעיירה: צרם לנפשו של זה מראה ה'לאטשוטשער' הוותיק, שוליית סנדלר בזוי, שהפך באחד הימים להיות ראש קהל עתיר נכסים, המוביל לחופה את בנו כמחותן הרב…
בעין צרה קם מתוך הקהל, בעיצומה של החופה, פנה לעבר המחותן המאושר כשסנדל קרוע בידו. בעודו מנפנף בסנדל, קרא בקול רם: לאטשוטשער יקר, שמא תוכל לעשות לי טלאי לסנדל זה? כמה פרוטות תחפוץ בתשלום עבור כך?
הלאטשוטשער הֶחֱוִיר כסיד, ופניו לא היו לו עוד. בִּן רגע אזלה מפניו ארשת השמחה, וקומתו כראש הקהל השתוחחה, ברכיו פקו וידיו החלו לרעוד, ברוב כלימה נפל לאחוריו מתעלף. המהומה היתה אדירה, ניסו להשיב את רוחו של המחותן לאיתנה אך ללא הועיל. רופא שהוזעק קבע כי נפטר המחותן לבית עולמו, פרחה רוחו הימנו מרוב בושה ויגון, נהפך ששון החופה לאבל מר…
כשהגיע הסיפור לאזניו של הגה"ק רבי ישראל סלנטר, הזדעזע עד עמקי נשמתו, ואמר: 'מובטחני, שגדולי הדור הקודם היושבים בגן עדן מובאים בגלל מעשה הזה בדין, על אשר לא לימדו את העם דעת ומדות, ולא חינכו אותם שלא יוכלו לקרות מקרי השחתה כאלה'.
ומני אז החליט להקדיש את חייו להפצת רעיון המוסר. והיינו שיש חיוב על כל יהודי ללמוד ספרי מוסר…[2]
והמשיך רבי ישראל סלנטר בדרכו זאת עד שהקים בית מדרש מיוחד ללימוד מוסר, הנקרא 'בית המוסר'.
פליאה בעיני – הגיב רבי נטע על כל הענין – הרי רוע לב במדה שכזו הינו כה נדיר ואינו מצוי כמעט. וכי למען מדה מושחתת שכמעט ואינה מצויה מחוללים מהפכה של הקמת 'בית המוסר'? וכי נצרכת 'עבודת מדות' על כך? הרי רוב אנשים פשוטים שבשוק לא יכשלו לעולם בהלבנת פנים איומה שכזאת – וכי לכך חולל רעיון כביר זה של 'בית המוסר'?…
אין זאת – נענה רבי נטע לאחר הרהורים – אלא שכזה הוא הענין:
'בית המוסר' הוקם אכן בעקבות פרשיה זו, אך לא עקב המבייש אלא בגלל המתבייש, זה שמת בגלל הבושה – עליו מתעוררת טענה גדולה:
כסף יש לך, עשיר אתה.
כבוד יש לך, ראש הקהל הינך.
גם בנחת זכית, השתדכת עם הרב – אם כה טוב לך, ושמח הינך בעולמך. מה לך נבהל מדיבורי הבריות אודותיך, מה לך מתעלף בגלל אמירה מטופשת שלא גזלה ממך מאומה, מה לך מת? אדרבה, עליך לרקוד עם הסנדל בידך, להודות לה' יתברך שהרימך מאשפתות.
וכל זה נובע מחוסר שליטת האדם על עצמו, שכלו ומוחו יצאו לחופשה והוא מתנהל על פי מערכת רגשות בלבד!
ואכן – סיים רבי נטע בעוצמת פִקחותו – עבור התופעה המדאיגה הזאת של 'איבוד שליטה' צריך להקים הרבה 'בתי מוסר'…[3] (עד כאן הסיפור).
והנה טענתו של רבי נטע שלא מצוי כזה רוע לב צודקת, אך בוודאי גם לא מצוי כזה אדם שמת בגלל בזיון! ואם כן חזרה תמיהתו של רבי נטע למקומה, מדוע הקים רבי ישראל את 'בית המוסר'?
ונחדד את השאלה:
הרי בוודאי המבייש לא העלה על דעתו שהסנדלר ימות מהבושה, שאם כן בוודאי לא היה מבייש אותו. ואם כן תוצאות המעשה הזה היו ללא כוונה, ועל מה המהומה?
ולפני שנשיב, נקדים…
סיכום פרשת שופטים
השבוע נקרא את פרשת שופטים. פרשה שרוב רובה עוסקת בנושא אחד – בנושא ההנהגה של עם ישראל.
וכך כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א:[4]
פרשת שופטים היא באופן מובהק הפרשה הציבורית ביותר בתורה, בה מתוארת כל מערכת השלטון היהודית. זוהי פרשת 'המנהיגים' המוטל על כתפיהם הנהגת ציבור שלימה וכוללת, שבה עצם החיים הפשוטים – חיי החומר – הם תורניים.
בולטת בכך מצות המלך, בה יש הנהגת ציבור של חיי עם שלם, "כְּכָל־הַגּוֹיִם" (דברים יז, יד), בכל תחומי חייו (ולא רק דת של הפרט, דרך מוסר והתקדשות ליחיד או לחלק מתחומי החיים). מצות מינוי מלך היא המצוה ה'משיחית' בתורה, שכל מימוש שלה הוא פתח ותקוה למילוי כל יעדי ישראל עד בנין המקדש. מעבר לכך, כל פרשת שופטים עוסקת, כנגזר משמה, בתיאור כל מערכות השלטון הנדרשות לתיקון מדינה:
'שופטים ושוטרים' – הם מערכות המשפט והאכיפה.
כהנים, לויים ונביא – הם הנהגה רוחנית.
מלך – הוא המנהיג פוליטית ומדינית ודואג לתקינות המערכות ולביצוע יעדי המדינה.
גם שאר נושאי הפרשה קשורים בתיקון המדינה:
ערי מקלט ודיני רוצח (ביעור רוצחים הוא עיקר תפקיד המלך, ו'אלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו').
דיני מלחמה ותפקידי הכהן המשיח, השוטרים ושרי הצבא, ובסיום הפרשה – דין עגלה ערופה המוטל על זקני העיר (להם אחריות מוניציפלית רוחנית ומשפטית על המתרחש בעיר ובסביבותיה)…[5]
ומכיון שזה בעצם ענין הפרשה לכן היא נקראת 'פרשת שופטים'…
צדק צדק תרדוף
אחרי שציותה אותנו התורה על מצות מינוי שופטים, ממשיכה התורה ומלמדת אותנו כיצד אמור להיראות השופט. וכך היא אומרת: "צֶֽדֶק צֶֽדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, כ).
ופירש רבינו עובדיה מספורנו זיע"א, שכאשר רוצים להעמיד שופט, הדבר המרכזי שאנו צריכים להתמקד בו הוא הקשר שיש לו (למועמד להיות שופט) למדת האמת!
וזה לשון קדשו:
'צֶֽדֶק צֶֽדֶק תִּרְדֹּף' – כשתתן לך שופטים, אתה הממנה את השופטים, בחר את היותר שופטי צדק אף על פי שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראויים לדיין כמו שלימות הקנין ושלימות הגוף, כענין: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו" (שמואל־א טז, ז).
ולפני שנמשיך בדרכנו, אנו חייבים לעצור לרגע ולשאול…
אך כדי לחדד את השאלה, נביא את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, ובסיומם נשאל את השאלה. וכך הוא אמר (אמרי נועם, פרשת שמות – מאמר ח):
הפעם הראשונה שהתגלה הקב"ה למשה רבינו היתה בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו במדבר, וכבר באותה הפעם הטיל עליו את השליחות ללכת לגאול את עם ישראל מיד פרעה מלך מצרים.
בהקשר לכך שואל משה רבינו את הקב"ה: "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם: אלה"י אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם" (שמות ג, יג)? ומשיב לו הקב"ה: "אהיה אשר אהיה. כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (שם פסוק יד).
נשאלת השאלה: הלא מלבד שם אהי"ה יש לה' יתברך עוד כמה וכמה שמות קדושים: שם הוי"ה ברוך הוא, שם שד"י, שם אלהי"ם ועוד. מדוע, אם כן, בחר הקב"ה להשיב למשה שימסור לעם ישראל ששמו הוא 'אהי"ה' דוקא ולא שם אחר משאר שמותיו הקדושים? כמו כן, צריכים אנו להבין: מהו פשר הכפילות 'אהיה אשר אהיה' שבפסוק?
כדי להשיב על כך נקדים את דבריו הקדושים של הספר היקר והחשוב 'אורחות צדיקים' (שער כג – שער האמת) בלשון קדשו:
מצאתי כתוב, כתיב: 'אהיה אשר אהיה', וכתיב: "וה' אלהי"ם אמת הוא אלהי"ם חיים ומלך עולם" (ירמיה י, י). ועתה יש להודיעך שהקב"ה 'אלהי"ם אמת', כי תמצא עשרים ואחת פעמים אהי"ה שהוא בגימטריא 'אמת', וגם כן אהי"ה בגימטריא עשרים ואחת.
מדבריו הקדושים של בעל ה'אורחות צדיקים' מתבאר, שמאמר הקב"ה למשה רבינו: 'אהיה אשר אהיה', מסמל את מדת האמת של הקב"ה, משום ששם אהי"ה עולה בגימטריא עשרים ואחת, וכאשר נכפיל את שם אהי"ה בשם אהי"ה (בבחינת: 'אהיה אשר אהיה'), דהיינו עשרים ואחת כפול עשרים ואחת, הרי זה בגימטריא 'אמת'. נמצא, אם כן, שבמאמר: 'אהיה אשר אהיה', הקב"ה ביקש ממשה רבינו למסור לעם ישראל שמדתו העיקרית היא מדת האמת, כמו שנאמר: 'וה' אלהי"ם אמת', וכן אמרו חז"ל (שבת נה.) שחותמו של הקב"ה הוא 'אמת'.
ולכן גילה לו דוקא את השם הזה, כדי שיעביר את המסר לעם ישראל: דעו לכם, בני היקרים, שהעמוד שעליו עומד הכל הוא 'עמוד האמת'!
ולעומתו, הדבר ההרסני ביותר, ההורס כל קשר לאלקות הוא השקר. וכמו שנאמר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), ופירש הגה"ק רבי זושא מאניפולי זיע"א שמדיבור אחד של שקר נעשה האדם מרוחק מה' בתכלית, וכן בעולם הבא בוודאי שלא יזכה לעמוד לפני ה', כמו שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא, ז).
וכן מצינו בנביא (מלכים־א פרק כב) שהקב"ה רצה שאחאב יצא למלחמה נגד צבא ארם, וששם יהרג. משום כך שאל הקב"ה את כל המלאכים העומדים לפניו מי מהם רוצה לרדת לפתות את אחאב שיצא לאותה מלחמה כדי שימות שם. פתאום יצאה רוח אחת ואמרה בהתנדבות: "אני אפתנו" (שם פסוק כא). ושאל הקב"ה את הרוח כיצד תפתה אותו, והשיבה הרוח: "אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו" (שם פסוק כב), והשיב הקב"ה לרוח: "תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן" (שם).
ופירשו חז"ל (שבת קמט:) שרוח זאת היתה רוחו של נבות היזרעאלי שכמה שנים קודם לכן אחאב הרג אותו כדי ליטול ממנו את השדה שלו, וכעת מצא נבות הזדמנות לפרוע מאחאב על מה שעולל לו, ולכן התנדב בחפץ לב לרדת לפתותו לצאת למלחמה כדי שיהרג שם. אולם מוסיפים חז"ל ואומרים, שמכיון שהצעתו של נבות היתה שירד וידבר נבואה של שקר בפי נביאיו של אחאב, לכן אמר לו הקב"ה: 'צא', כלומר, 'צא ממחיצתי', כי הקב"ה לא מניח לשקרנים לשבת במחיצתו בשום אופן.
והנה מכיון שבמאמר זה שאמר הקב"ה: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יד), גילה לפני משה רבינו את מדת האמת שלו במלוא הדרה, כאמור, לכן מאותו מעמד נשגב נעשה משה רבינו ל'איש אמת' במדה כזאת שלא היתה ולא תהיה בשום אדם בעולם, עד כדי כך שדבק בו הכינוי: משה ותורתו אמת (בבא בתרא עד.), כלומר, כל מהותו ומציאותו של משה רבינו היא 'אמת'.
שנים ארוכות חלפו מאותה עת, והגיעו שנותיו של שלמה המלך. ומספרת לנו הגמרא הקדושה (ראש השנה כא:) ששלמה המלך התפלל והתחנן להשם יתברך להיות כמשה רבינו, ויצתה בת קול ואמרה לו: "וכתוב יושר דברי אמת" (קהלת יב, י), "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י).
והנה, בוודאי אין הכוונה ששלמה המלך ביקש להיות חכם כמשה רבינו, שהרי על חכמתו של שלמה המלך נאמר: "ויתן אלהי"ם חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאוד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים… ויחכם מכל האדם, מאיתן האזרחי והימן וכלכֹל ודרדע בני מחול" (מלכים־א ה, ט-יא), ופירשו חז"ל (מדרש רבי תנחומא, פרשת חוקת – אות ו): 'ויחכם מכל האדם' – מאדם הראשון. 'מאיתן האזרחי' – זה אברהם. 'והימן' – זה משה. 'וכלכֹל' – זה יוסף. 'ודרדע' – זה דור המדבר שהיה בהן דעה – נמצא ששלמה בלאו הכי היה יותר חכם ממשה רבינו.
אולם כוונת שלמה היתה לבקש מה' שיזכה למדת האמת שהיתה במשה רבינו. ונרמז הדבר במה שנאמר על שלמה המלך: "וידבר שלשת אלפים משל" (מלכים־א ה, יב), והיינו כי 'שלשת אלפים' רומז על שלשת האותיות אל"ף היוצאות מראשי התיבות של הפסוק: 'אהיה אשר אהיה', שממנו זכה משה רבינו למדת האמת כנ"ל, ולזה היה כל חשקו של שלמה המלך.
שלמה המלך השכיל להבין שזה שהוא חכם מכל האדם אינו מחייב כלל שהוא גם איש אמת. אדרבה, לפעמים דוקא בגלל שאדם מאוד חכם יש לו נטיה להיות ערמומי ומתוחבל, בבחינת מה שנאמר: "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח, יב), ומפרש רש"י שם: שכיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות של כל דבר.
דוגמא לכך: בנוגע לקורח אמרו חז"ל במדרש (רבי תנחומא, פרשת קורח – אות ה) שקורח 'פיקח היה'. עצם העובדה שקורח הצליח לגרור אחריו בעת מחלוקתו על משה רבינו מאתים וחמישים ראשי סנהדראות "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (במדבר טז, ב), כבר מוכיחה עד כמה חכמתו של קורח היתה גדולה.
אך דוקא משום ש'פיקח היה' נטה לו מקו האמת, כפר בה' יתברך ובתורתו הקדושה, ובדא מלבו תורה חדשה נגד מה שקיבל משה רבינו מפי הגבורה. ומה היה סופו? שפתחה האדמה את פיה ובלעה אותו ואת כל אשר לו, ועד עצם היום הזה הוא מושלך בשאול תחתית ובכל ראש חודש מחזירים אותו מהגיהנם למקום בליעתו ומבשלים אותו כמו שמבשלים בשר בסיר, והוא זועק ואומר: 'משה ותורתו אמת ואנחנו בדאים' (בבא בתרא עד.).
דוגמא נוספת לכך מירבעם בן נבט: ירבעם חי בתקופתו של שלמה המלך וכן של בנו רחבעם. בנוגע לחכמתו של ירבעם מצינו בחז"ל (סנהדרין קב.) ביטוי נדיר ביותר: שכל תלמידי חכמים דומין לפניו כעשבי השדה. המושג 'תלמידי חכמים' שמוזכר כאן מתייחס לתלמידי חכמים בדוגמת שלמה המלך וכיו"ב ולא תלמידי חכמים של דורנו, וגם חכמים מופלגים כאלה היו חשובים בפני ירבעם בן נבט 'כעשבי השדה' – צא וחשוב איזו חכמה מופלגת היתה לו.
אולם יחד עם זאת, ושמא דוקא משום כך, נטה ירבעם מקו האמת, וכפר בה' ותורתו הקדושה, ובדה מלבו חג חדש, כמו שנאמר: "ויעש ירבעם חג בחודש השמיני בחמשה עשר יום לחודש כחג אשר ביהודה… ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחודש השמיני, בחודש אשר בדא מלבו" (מלכים־א יב, לב-לג). וסופו היה, שחטא והחטיא את הרבים (אבות פ"ה מי"ח), ואיבד את כל חלקו בעולם הבא (סנהדרין צ.).
משום כך שלמה המלך לא סמך כלל על חכמתו הרבה, וזעק לה' מעומק לבו שיזכה אותו להיות 'איש אמת' כמשה רבינו ע"ה, ולא לנטות ממנה ימין ושמאל. ומכיון ששלמה המלך כל כך דבק במדת האמת, לכן זכה למלכות עליונה ביותר, כמו שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים־א כט, כג), כלומר שמשל בעליונים ובתחתונים, והיתה מלכותו כמלכות ה' ממש.
וברשותכם נסכם את הדברים:
כאמור, השם יתברך הוא 'אלהי"ם אמת', חותמו אמת ותורתו אמת, והשקר מרוחק ממנו בתכלית כנ"ל, לכן מי שחפץ להיות דבוק בו, וממילא לזכות שהשגחתו תהיה חופפת עליו תמיד ללא הפסק – יהיה זהיר לדבוק במדת האמת בכל צעד ושעל בחייו, ולא יעשה שום פעולה שבעולם שאינה אמיתית, וכן לא יוציא מפיו אפילו מילה אחת בלבד של שקר.
אולם מי שחלילה נוטה מדרך האמת ואוחז בדרכי שקר, מיד נפרד מדביקותו בה' יתברך, וממילא גם סרה מעליו ההשגחה של ה', וכאשר סרה מעליו ההשגחה ממילא חשוף הוא לכל רע מרעות העולם, ה' יצילנו.
לכן אם עוברת על האדם תקופה של 'הסתר פנים' מלמעלה: הוא נוחל כשלונות כבדים בעסקים, אין לו שלום בית, קשה לו עם הילדים, צרות רבות 'נוחתות' עליו בזו אחר זו וכו' וכו' – יבדוק על מי הוא שיקר בתקופה האחרונה, שבגלל זה הקב"ה הסיר מעליו את ההשגחה שלו. אולי הוא מכר את רכבו או את ביתו וניצל את העובדה שהקונה היה מאוד תמים, והעלים ממנו את הליקויים הרבים שיש בהם, ולקח ממנו מחיר לא מוצדק כלל. אולי הוא דִוַּח למוסד מדיני כל שהוא פרטים שקריים ועל ידי כן לקח מהם יותר כסף ממה שבאמת מגיע לו. אולי הוא שיקר על אשתו והעלים ממנה כל מיני דברים שאשה צריכה לדעת. אולי הוא שידך איזה שידוך, ובכדי שהשידוך יצליח והוא ירויח את שכרו כשדכן, העלים מאחד המשודכים ליקויים בריאותיים או נפשיים שיש בשני, ומסר עליו פרטים שקריים ביותר.
אלו הן רק דוגמאות מזעריות ממעשים שקריים שנעשים בעולמנו בכל יום ויום. אדם צריך לדעת שכל זמן שהוא אוחז בשקרים אלו ואחרים אין לו שום קשר לה' יתברך. הוא שרוי בהסתר פנים מוחלט. ההשגחה של ה' סרה מעליו וממילא הוא נתון בסכנה ממש. לכן כל מי שיודע בעצמו שהוא 'מכור' לרעל הרוחני המסוכן של השקר, יעשה הכל כדי להיגמל ממנו בהקדם האפשרי ביותר, כדי שיסור מעליו ההסתר פנים ותשוב ההשגחה העליונה להשגיח עליו.
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ספר המדות – ערך אמת אות כא) שכתב כך: 'טוב לאדם שימות משיחיה ויהיה שקרן'.
כלומר, אם עומדות בפני האדם שתי אפשרויות: לומר שקר ועל ידי כן להשאר בחיים או לומר אמת ומשום כך למות – יעדיף למות כ'איש אמת' ולא לחיות כ'איש שקר', כי אם ימות כאיש אמת, יזכה על כל פנים למעלה בשמים להיות דבוק בה' לנצח נצחים, אולם אם ישאר לחיות כאיש שקר, לא יזכה למעלה בשמים בשום אופן להיכנס למחיצתו של הקב"ה ולקבל פני שכינה לנצח נצחים…
ועתה, לאחר ההקדמה הזו, נשאל:
עד עתה למדנו שכל יהודי מצווה על מדת האמת,[6] ואם כן פשוט שגם השופט (שהוא יהודי) מצווה על כך, ואם כן, מדוע הוסיפה התורה ציווי מיוחד לשופטים: "צֶֽדֶק צֶֽדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ)?…
ולפני שנשיב נעבור לספר שופטים…
עניינו של ספר שופטים…
כבר ביארנו שפרשת השבוע נקראת 'פרשת שופטים', ועניינה הוא מערכת ההנהגה בעם ישראל. ומכיון שהפרשה נפתחת במילה 'שופטים', לכן היא נקראת כך.
והנה, יש לנו ספר בתנ"ך שנקרא 'ספר שופטים', והוא מתחיל בפסוק: "וַיְהִי אַֽחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְֽׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַֽעֲלֶה־לָּנוּ אֶל־הַכְּנַֽעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ" (שופטים א, א).
והסיבה שהוא נקרא 'שופטים', נובע מהפסוקים המסכמים את כל ענין הספר, וכך נאמר בפרק ב:
"וַיַּֽעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים. וַיַּעַזְבוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵ"י אֲבוֹתָם… וַיַּעַזְבוּ אֶת־ה' וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל…
וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם… וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט" (שם ב, יא-יח)…
ומבואר שענין השופט הוא הכח להושיע.
וכאן אנו חייבים לעצור לרגע ולסדר את העניינים:
המושג 'שופט' כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרשת השבוע פרשת 'שופטים', עניינו 'דיין' שתפקידו לברר ולדון בענייני משפט. וכך תרגם אונקלוס את המילה 'שופטים' – 'דיינין'.
ואילו המושג 'שופט' כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר שופטים, פירושו 'מושיע את ישראל'! (לשון רש"י בסוכה כז: ד"ה שלא העמיד שופט).
וזה שנאמר בפסוקים לעיל: 'שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם', 'הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם'.
וההגדרה הזו עוזרת לנו להבין את נקודת ההבדל בין ההגדרה הראשונה של המושג 'שופט' לההגדרה השניה.
ולפני שנבאר את נקודת ההבדל, נקדים…
את פניך ה' אבקש
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:[7]
הגאולה שלה אנו מצפים אינה רק חזון עתידי, רחוק או קרוב, אלא מציאות ממשית הקיימת גם כעת. בתוכו של כל יהודי, בנקודה האלקית הפועמת בו, נמצאת הגאולה כבר כעת.
הרי משיח צדקנו הוא היחידה הכללית של נשמות ישראל, ואורו מתקבץ ועולה מתוך כל שפע ה'יחידות' הפרטיות שבכל אחד ואחד מאתנו.[8]
ה'יחידה' היא הסוד הכמוס ביותר שלנו, היא עוטפת את חלק אלו"ה ממעל שנמצא בעומק נקודת לבבנו, ושם גלוי וידוע כי "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). ידיעת אחדות ה', הידיעה שבשער הנ' שבקדושה…
ולכן: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי" (תהלים כז, ח) – את פנימיות הלב היהודי יש לבקש, כי שם תכלית יחודו יתברך.
והנה, לגילוי הפנימיות הזו אפשר לזכות רק בכחה של מדת הרחמים. שהרי זוהי המדה היחידה המתייחסת אחר עצמותו יתברך, שהרי השם המכוון כנגדה (כנגד מדת הרחמים) הוא שם הוי"ה, שהוא המכונה 'שם העצם'.
אדם רגיל להיות עסוק תמיד בדין ובמשפט – בכל רגע הוא שופט את זולתו, את עצמו ואפילו את אלקיו. השיפוט הזה מניב בדרך כלל תוצאות קשות. הזולת אינו מתחשב בי ובצרכי, ה' יתברך אינו משגיח עלי ואינו גומל לי כראוי לי, גם אני עצמי כלל וכלל אינני כפי שרציתי להיות, ומי יודע מה יעלה בסופי.
למראית עין נדמה כי תוצאות כאלו הן תולדה של יכולת שיפוט חדה, של אומץ ויושרה, והן יובילו אותנו אל היעד המבוקש. אולם לאמיתו של דבר גבורה אמנם יש כאן, אך היא חיצונית ובוסרית.
החזות הקשה נובעת בעיקר מתוך מה שאנו רגילים לשפוט מבלי להתבונן. הכל אנו אומדים ממקומנו שלנו: אין אנו יוצאים אל מקומו של הנידון, אלא שופטים אותו על פי הרושם שמציאותו מעוררת בתוכנו. אם מעשיו של פלוני מְצֵרִים לי, הוא חייב בדין. אם ה' יתברך אינו משפיע לי רוב טובה לפי עניות דעתי, כי אז גם הוא 'חייב' בדין. אם אני עצמי איני מספק את ה'סחורה' שביקשתי מאתי, אזי אני הוא החייב שבכולם.
אולם מדת הרחמים קוראת לנו לצאת החוצה, לדון את הנידון במקומו שלו. להפנים ולחדור אל תוכו, ולא להביט בו רק למראה עינים חיצוניות.
על הגבורה הזו אומרת המשנה (אבות פ"ד מ"א): 'טוב ארך אפים מגבור'. אם נדייק, אפשר לקרוא כך: לא שארך האפים טוב יותר מן הגבור, אלא שארך האפים שבגבור הוא הטוב והנרצה. טובה היא אריכות האפים שבמדת הגבורה, יותר מגבורה חיצונית שאין בה אריכות אפים.
הדברים מכוונים אל אותם שופטים ושוטרים המבינים שמגמתם היא לשפוט את העם 'משפט צדק', לרחם בדין ולגאול את ישראל מכבלי הגלות החיצונית שבה הם אסורים…
ורק שופטים כאלו שיודעים לחדור אל מעבר לחיצוניות, להביט אל מאחורי התמונה החיצונה (שהרי, בדרך כלל, ללא עבודה עצמית, כשרואים אדם מתמקדים רק בתמונה החיצונית שלו), הם המסוגלים למסור נפשם להושיע את הזולת…
ונרחיב עוד קצת…
לימוד זכות בתקופת השופטים…
כתב הגה"ק רבי משה יחיאל אפשטיין זיע"א, וזתו"ד:[9]
דע, כי רצונו של הקב"ה שילמדו זכות ויבקשו רחמים על ישראל, ולא עוד אלא אפילו על החוטאים והחייבים חפץ השם יתברך שילמדו זכות ויבקשו עליהם רחמים!
ולכן כאשר יש צדיק בעולם שדרכו ללמד זכות על ישראל, יש להקב"ה נחת גדולה ממנו וכאשר הוא מסתלק הקב"ה מצטער!
ובתקופת השופטים עמדו כמה וכמה צדיקים שלימדו זכות על עם ישראל ובכך הצליחו להושיע את ישראל. ונביא מספר דוגמאות:
א. על עתניאל בן קנז, נאמר: "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה'" (שופטים ג, י) – משום: "וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל" (שם) – בלימוד זכות.
ב. בימי גדעון בן יואש היו ישראל בצרה, והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים, כיון שנמצא זכות בגדעון שלימד עליהם זכות, מיד נגלה אליו המלאך, שנאמר: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹֽחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל…" (שם ו, יד) – 'בְּכֹֽחֲךָ זֶה', בכח זכות שלימדת על בני!
ואיזה זכות לימד (גדעון בן יואש)?
לא חיפש מעשים טובים, ולא העלמת המצב, אלא עורר רחמים וחסדים, שאנחנו עמו וצאן מרעיתו ובנים אנו קרויים למקום, וכך אמר (רש"י – שופטים ו, יג): חג פסח היה, אמר לו (גדעון למלאך):
אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים', ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו חינם כן יעשה לנו – 'ואיה כל נפלאותיו'?! היכן הם הפלאים שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה והיכה בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים.
ג. וגם מצאנו שכאשר עלי לא דן את חנה לכף זכות, היא אמרה לו: "לא אדוני" (שמואל־א א, טו), ודרשו חז"ל (ברכות לא:): 'לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך, שאתה חושדני בדבר זה'. כי בלי לימוד זכות אין משמעות לרוח הקודש…
ההכרה שהעומד מולנו הוא מציאות!
והנה, בוודאי שכדי לרכוש מעלה עצומה זו, מעלת לימוד זכות, צריכים להתייגע על כך בכל כחות הנפש והגוף. כי אין היא באה בנקל.
וההתחלה שלה, ההתחלה של עבודת לימוד הזכות, תלויה ב'השלמה הנפשית', שהעומד מולי הוא מציאות אמיתית, מציאות קיימת, בעלת שכל ורגש!
ואל תהיה מדרגה זו קלה בעיניכם! כי הזוכה לחוש שהעומד מולו הוא מציאות בעלת שכל ורגש, לעולם לא יוכל לגרום לה חלישות דעת או איזה שהוא צער!
וזה לשון קדשו של הגה"ק רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – מכתב יט):
כתב הרמב"ן על "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה" (בראשית כה, לד): כי האכזריות תולדת הביזוי.
וידוע דאין חיה דורסת אדם אם לא תראה אותו כבהמה. ואלה שהשתמשו בעבדים חשבום לברואים שפלים. נמצא דאי אפשר להתאכזר קודם שיבטלו בלבו. כן אי אפשר לרמות ולשקר אם לא שבלבו יבטל את חברו. כשמבטלו בלבו וחושב אותו כאינו במציאות כלל, אז יוכל להשפיע לו מה שאינו במציאות (לשקר עליו). וזהו איך שהשקר היא תולדת הגאוה, וכשמתגאה כבר מתחילים כל שקריו.
לעומת זאת, המתאחד עם חבריו בחינת אהבה אמיתית, לא יוכל לרמותם! אין גוזל אלא כשחושב שחברו עצמו לא כלום הוא, וממילא גם בעלותו לא כלום. ובדרך זה 'ואהבת לרעך' – כלל שכל גופי תורה תלויים בו.
הפירוד והשקר היינו הך, דבפירוד מבסס לעצמו ומבטל לחברו (דזה תוכנו של הפירוד) והיינו שסובר שמציאות חברו – שקר הוא.
וממילא כופר אפילו בהקב"ה ח"ו, מכיון שבתוך עומק לבבו רואה אך את עצמו ותו לא. הכרת אמיתת מציאותו יתברך תלוי בביטול היש של עצמו, כי אז אינו נפרד אלא דבק בו יתברך ולא ישקר בו… (עד כאן לשונו).
ועתה אחרי כל האריכות הזו, נבוא לבאר את נקודת ההבדל.
'שופט' בההגדרה הראשונה – אדם הרואה את המציאות רק כפי המציאות החיצונית שלה, ולפי הנתונים הללו הוא דן ושופט.
'שופט' בההגדרה השניה – אדם המצליח לחדור מעבר ל'תמונה', להיכנס פנימה אל תוך עולם הרגש של העומד ממולו, ושם, להתבונן ולהבין…
והנה, הגם שבוודאי המילה 'שופטים' שבפרשה שלנו, כוונתה לדיינים, התורה הקדושה המשיכה ודרשה: אין ברצוני שהדיינים יהיו כאלו אנשים שטחיים! אני רוצה דיינים שיודעים לחדור אל המציאות פנימה!…
וכך היא ציותה: "צֶֽדֶק צֶֽדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ)…
הכח לחדור מבעד לתמונה
ועתה נשוב לשאלה ששאלנו, וזו היא:
הרי כל יהודי מצווה על מדת האמת, ואם כן פשוט שגם השופט (שהוא יהודי) מצווה על כך, ואם כן מדוע הוסיפה התורה ציווי מיוחד לשופטים: "צֶֽדֶק צֶֽדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ)?…
והתשובה ברורה: מהשופטים החורצים את דינו של העומד מולם דורשים לחוש ולהרגיש את רגשותיו. לא להסתפק רק בבירור העובדות היבשות החיצוניות, אלא להעמיק פנימה לתוך עולמו הפנימי, והמושגים של 'אמת' ו'שקר' יהיו רק כפי הרגשות הללו!
וכאן אנו חייבים להדגיש: בסופו של דבר, פסק ההלכה יהיה רק לפי דיני השולחן ערוך. בלבד! אך כאשר השופט מעמיק פנימה, יש בכחו לגלות ולחשוף מציאויות חדשות השופכות אור חדש על הדין כולו.
נשמע לכם מוזר?
ובכן הצטרפו אלי לספרו של הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (עוד יוסף חי – דרושים, פרשת שופטים), וכך הוא כתב:
בפרשה שלנו נאמר: 'צֶֽדֶק צֶֽדֶק תִּרְדֹּף', וצריך להבין:
א. למה כפל פעמיים את המילה 'צֶֽדֶק'? ובמילים אחרות: מה הרווחנו בכך שנאמרה המילה 'צֶֽדֶק' פעמיים?
ב. בפסוק נאמר: 'תִּרְדֹּף', ופשט המילה הוא 'שתרדפהו לדחותו ולבטלו', כמו: "וְרָֽדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ" (ויקרא כו, ח), וכן הוא לשון 'רדיפה' ברוב המקומות ענין נגדיות, היפך ענין התחברות ודביקות.
ואם כן מה הפשט במילים הללו?
והתשובה היא: שישנם באמת שני סוגי 'צדק', יש צדק שצריך לקיימו כשהעולם החיצוני מתיישב גם עם העולם הפנימי. אך יש צדק שהוא אמת עובדתית אך צריך לדחותה ולהרחיקה, כי העולם הפנימי מחייב זאת.
וזה לשון קדשו:
ונראה לפרש בסייעתא דשמיא, דוודאי האדם צריך שיהיה דבק באמת וצדק, ויתרחק מן השקר והכזב.
אמנם יזדמן לפעמים כמו שצריך להתרחק מן השקר והכזב כן צריך שיתרחק מן האמת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פז.): משנין מפני דרכי השלום, ודבר זה שאמרו לשקר מפני דרכי השלום, לא בתורת נתינת רשות איתמר, אלא בתורת חובה איתמר![10]
ובמקרה כזה, אם לא ישנה משום חסידות, הרי זה חסיד שוטה, ואיסורא קעביד אם לא ישנה!
ממשיך רבי יוסף חיים וכותב…
בשורת לידת יצחק
פרשת וירא (שבחומש בראשית) פותחת בכך שאברהם אבינו חש כאבים ביום השלישי למילתו, והקב"ה רצה להקל עליו ולא להטריחו במצות הכנסת אורחים החביבה עליו, לשם כך הוציא חמה מנרתיקה והרתיח את העולם, כך ששום אדם לא יצא מביתו…
ובאמת כך היה. הדרכים שממו מהולכי דרכים…
אך אברהם שהיה אחוז בחסד, לא התייאש והתיישב בפתח אהלו, וחיפש אורחים.
הקב"ה ראה בצערו ושלח לו שלשה מלאכים מחופשים לערביים, ואברהם קיים בהם הכנסת אורחים בהידור רב ובמסירות נפש של ממש.
במהלך האירוח בישרוהו המלאכים, שבעוד שנה בדיוק יוולד לו ולאשתו שרה, בן!
שרה שמעה וצחקה בלבה: בעלי אברהם יהיה אבא? הרי הוא זקן מופלג!
מיד התגלה הקב"ה לאברהם ושאל: אברהם! "לָמָּה זֶּה צָֽחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַֽאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יג), למה שרה חושבת שמכיון שהיא זקנה, היא לא יכולה ללדת?
ובגמרא הקדושה (יבמות סה:) למדו מכאן דרכי חיים, וזה לשונה:
רבי ישמעאל אומר, גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה מפני השלום, שהרי שרה אמרה: "ואדוני זקן" (בראשית יח, יב), ואילו ה' אמר: 'ואני זקנתי'.
וכתב הגה"צ רבי חיים שמואלביץ זיע"א,[11] שמכאן יש לנו ללמוד כמה חמור שלום בית, הגם שמדובר באברהם ושרה שהיו צדיקי עולם, והם כבר זקנים באים בימים, ובכל זאת ה' שינה כדי שלא תהיה קפידא של אברהם על שרה, שתלתה בזקנותו ולא בזקנותה. מכאן למדנו ששלום בית אינו שייך רק לזוג צעיר בשנה ראשונה שניה ושלישית אלא כל ימי חייהם צריכים הם להרבות אהבה ואחוה ביניהם, ומותר לשנות מהאמת אפילו לזוג בגיל מאה, כדי שלא לפגום בכי הוא זה בשלום הבית.
ממשיך רבי יוסף חיים ושואל:
אולי היה עדיף שה' יתברך יוותר על השאלה: 'למה זה צחקה שרה', וממילא לא יצטרך לשנות מפני דרכי שלום?
והשיב כך:
אמנם נראה הודיעו זה כדי ללמדנו שלא יאמר אדם חסיד אני ושונא את השקר ואיני מדבר אלא רק אמת וצדק, לכן לא אשקר אפילו בשביל דרכי השלום. לכך שינה הקב"ה בדבר שלא היה צורך לאומרו מעיקרא ללמדנו שחייב האדם לשנות מפני דרכי השלום לעת הצורך!
ולסיכום נעתיק את לשונו של ספר ראשית חכמה (פרק דרך ארץ, השער הראשון – אות כ):
ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חכם לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, ריע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתומים… מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום, וכל המשמח לעגומים ונכאבים ומנחם אבלים ודובר על לב עניים ואומללים מובטח לו שהוא בן העולם הבא!
ואחר כל האריכות נשוב לשאלה הראשונה ששאלנו…
הנדרש – הכרה במציאות הזולת!
בתחילת השיחה הבאנו את המעשה עם הסנדלר שמת מבושה, ובעקבות המעשה הזה הקים רבי ישראל סלנטר את בית המוסר.
והבאנו את טענתו של רבי נטע שלא מצוי כזה רוע לב, ואת הסברו שהבית מוסר הוקם בעקבות המתבייש, אך גם על זה ישנה טענה שבוודאי לא מצוי אדם שמת בגלל בזיון. והדברים נשארו בשאלה.
אך לפי כל מה שנתבאר עד עתה הדברים מובנים היטב.
בית המוסר לא הוקם בגלל המבייש ולא בגלל המתבייש! בית המוסר הוקם בגלל חוסר הכרה במציאות הזולת!
אם המבייש היה רגיל לראות בכל אדם מציאות ממשית בעלת שכל ורגש, הוא לא היה מעלה בדעתו לגרום לו חלישות דעת. כי האכזריות תולדת הביזוי!
אם המתבייש היה רגיל לראות בכל אדם מציאות ממשית בעלת שכל ורגש, הוא לא היה נפגע! הוא היה מבין שהמבייש נמצא עתה במוחין דקטנות, ולבו מלא ברגש של קנאה… ותפקידו להושיע אותו ולעזור לו!
אדם שמתרגל לחוש את רגשות הזולת, אזי כאשר הוא רואה את הזולת ב'ירידה' וב'קטנות', הוא לא דוחה אותו או מתעלם ממנו, ובטח שלא נפגע ממנו, אלא משתדל בכל יכולתו לעזור לו ולהושיע אותו!
ונרחיב יותר:
כל אדם מורכב מחמשה ממדים, והם (מלמטה למעלה): מעשה, דיבור, מחשבה, רגש ושכל.
ועיקר חיי האדם נמצאים בחלק הרגש, שם שייכות כל העליות והירידות שלו, שם מתחוללים להם המאבקים בין הקטנות לגדלות, בין החושך לאור.
וממילא, כאשר אדם פוגע בחברו, הרי הוא מגלה בזה, שכעת הוא נמצא בחושך והקליפות סובבים אותו, וממילא האדם שקיבל את הבזיון צריך להתמלאות עליו ברחמים,[12] ולנסות בכל יכולתו להרים אותו מתוך האשפתות, למעלה אל היכלות הקודש!
ולכן הקים רבי ישראל את בית המוסר: להעמיד את המציאות במקומה האמיתי!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הקב"ה מדתו העיקרית היא מדת האמת. וחותמו הוא אמת. ולכן הדבר שעליו עומד העולם הוא 'עמוד האמת'.
ומאידך, הדבר ההרסני ביותר, ההורס כל קשר לאלקות הוא השקר. עד כדי כך שמדיבור אחד של שקר יכול להיעשות האדם מרוחק מה' בתכלית, וכן בעולם הבא קרוב לוודאי שלא יזכה לעמוד לפני ה'.
ב. לכן כל מי שחפץ להיות דבוק בה' יתברך, וממילא לזכות שהשגחתו תהיה חופפת עליו תמיד ללא הפסק – יהיה זהיר לדבוק במדת האמת בכל צעד ושעל בחייו, ולא יעשה שום פעולה שבעולם שאינה אמיתית, וכן לא יוציא מפיו אפילו מילה אחת בלבד של שקר.
אולם מי שחלילה נוטה מדרך האמת ואוחז בדרכי שקר, מיד נפרד מדביקותו בה' יתברך, וממילא גם סרה מעליו ההשגחה של ה', וכאשר סרה מעליו ההשגחה ממילא חשוף הוא לכל רע מרעות העולם, ה' יצילנו.
ג. לכן אם עוברת על האדם תקופה של 'הסתר פנים' מלמעלה: הוא נוחל כשלונות כבדים בעסקים, אין לו שלום בית, קשה לו עם הילדים, צרות רבות 'נוחתות' עליו בזו אחר זו וכו' וכו' – יבדוק על מי הוא שיקר בתקופה האחרונה, שבגלל זה הקב"ה הסיר מעליו את ההשגחה שלו.
אדם צריך לדעת שכל זמן שהוא אוחז בשקרים אלו ואחרים אין לו שום קשר לה' יתברך. הוא שרוי בהסתר פנים מוחלט. ההשגחה של ה' סרה מעליו וממילא הוא נתון בסכנה ממש. לכן כל מי שיודע בעצמו שהוא 'מכור' לרעל הרוחני המסוכן של השקר, יעשה הכל כדי להיגמל ממנו בהקדם האפשרי ביותר, כדי שיסור מעליו ההסתר פנים ותשוב ההשגחה העליונה להשגיח עליו.
ד. אמרו רבותינו: 'טוב לאדם שימות משיחיה ויהיה שקרן'. כלומר, אם עומדות בפני האדם שתי אפשרויות: לומר שקר ועל ידי כן להשאר בחיים או לומר אמת ומשום כך למות – יעדיף למות כ'איש אמת' ולא לחיות כ'איש שקר', כי אם ימות כאיש אמת, יזכה על כל פנים למעלה בשמים להיות דבוק בה' לנצח נצחים, אולם אם ישאר לחיות כאיש שקר, לא יזכה למעלה בשמים בשום אופן להיכנס למחיצתו של הקב"ה ולקבל פני שכינה לנצח נצחים.
ו. כל אדם מורכב מחמשה ממדים, והם: מעשה, דיבור, מחשבה, רגש ושכל.
ועיקר חיי האדם נמצאים בחלק הרגש, שם שייכות כל העליות והירידות שלו, שם מתחוללים להם המאבקים בין הקטנות לגדלות, בין החושך לאור.
וממילא, כאשר אדם פוגע בחברו, הרי הוא מגלה בזה, שכעת הוא נמצא בחושך והקליפות סובבים אותו, וממילא האדם שקיבל את הבזיון צריך להתמלאות עליו ברחמים, ולנסות בכל יכולתו להרים אותו מתוך האשפתות, למעלה אל היכלות הקודש!
הערות שוליים:
[1] כך הובא בספר חיים שיש בהם (עמוד 112) לגאון רבי ברוך לב שליט"א. וראה גם בספר תנועת המוסר (מהדורת תשע"ו, חלק א – עמוד 168) לגאון הרב דוב כ"ץ.
[2] כגון: ספר מסילת ישרים, וספר אורחות צדיקים, וספר שערי תשובה.
[3] סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, בראשית – עמוד 134), וזתו"ד:
כשיסד הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א את תנועת המוסר, קמו עליה מתנגדים גדולי תורה ויראה ונימוקם עמם. הם סברו שהמוסר הוא חלק מהתורה בכללותה, ומעולם לא שמענו שהקימו תנועה עבור מצוה מסויימת או הנהגה רצויה ככל שתהיה…
אולם רבי ישראל מסלנט חלק עליהם בכל תוקף, בטענה שלימוד מוסר זה לא רק עוד מצוה, אלא זה הדבר 'המעמיד' את כל חיי היהודי! יהודי שלא יקבע זמן בכל יום לזכך את מדותיו, לרומם את אישיותו – לא יצליח להחזיק מעמד בלימוד התורה וקיום המצוות!
וכדי שיהיו דבריו נשמעים, שקד לבצר את סמכותו התורנית. הן מגדולי הדור היה, לפיכך סובב בקהילות ליטא, והרעיש את הלומדים בפלפוליו העצומים שנמשכו שעות ארוכות ובללו חצי הש"ס!
וכך היה דרכו: הגיע לעיר, עלה לבית המדרש ותלה בו דף ובו נאמר: ביום פלוני – בעוד יומיים – ידרוש רבי ישראל מסלנט בסוגיא פלונית, ואלו מראי המקומות, עשרים – שלשים מקומות בש"ס, בראשונים ובפוסקים.
שהרי אין זו חכמה להנחית פלפול בסוגיות שהלומדים אינם מוכנים לקראתן ואינם שולטים בהן, שהרי הם לא יבינו את הקושיות לאשורן ולא יתפעלו כדבעי מהדרך שתחתר.
במשך יומיים היו הלומדים מעיינים במראי המקומות וקונים בהם ידיעה מקיפה, ואז היה עולה לבימה וחורז את כל מראי המקומות למקשה אחת, להתפעלות הלומדים ולהשתאותם. וכך הכירו בגדלותו התורנית העצומה, וקיבלו מרותו. כך היכתה תנועת המוסר שורש, לִמְגִנַּת לב מתנגדיה.
פעם הגיע לעיר אחת, תלה את דף מראי המקומות ופרש לאכסנייתו לשקוד על תלמודו. היו שם שני אברכים, תלמידי המתנגדים לתנועת המוסר. הם ידעו שעומד הוא לכבוש את לב הלומדים בגאונותו העצומה, ועשו מעשה שלא יעשה: הורידו בחשאי את הדף, והחליפוהו, השאירו את הנושא על כנו, אבל החליפו את כל מראי המקומות, המציאו על אתר שלשים מראי מקומות שלא ממין הענין… כיד הדמיון הטובה עליהם, ותלו את הדף על דלת הכניסה של בית המדרש.
נסובו הלומדים והעתיקו לעצמם, אך השתאו: הסוגיא ידועה, מוזכרת בכמה מקומות בש"ס ובפוסקים ואף אחד מהמקומות לא מוזכר ברשימה. במקומם מוזכרות גמרות שאין להם שום שייכות ואין ביניהם שום קשר. הפלא ופלא, אולי גאון כה גדול הוא, שהצליח לשייכן לסוגיא…
שיננו את המקורות המצויינים, והמתינו לפלפול המובטח.
בשעה היעודה היה בית המדרש מלא מפה לפה. רבי ישראל עלה במדרגות ארון הקודש, והעמידו לפניו את הסטנדר. ביקש את הדף התלוי על הדלת, להיעזר בו בשזירת הפלפול שהוכן מראש. הדף הובא, העיף בו מבט, וחוורו פניו…
שני האברכים הביטו מהקהל, וחייכו לעצמם… הנה ירד בבושת פנים, ותנועת המוסר תספוג מפלה. בעירם, על כל פנים.
שתק דקה ושתים, והציבור תמה. ואז החל לדרוש… בגאונות עצומה, בחריפות נוראה, ובבקיאות מבהילה עמד וחרז את כל השלשים מראי מקומות שאינם שייכים כלל לסוגיא ובנה מהם מהלך נפלא…
השומעים יצאו מכליהם, גאונות כזו טרם שמעו. בטוחים היו שזה הפלפול שהכין! ובין השומעים היו שני אברכים המומים. וככל ששזר את הפלפול, הלכו פני השנים וְהֶחֱוִירוּ. הבינו הם שפגעו בכבודו של גאון אדיר, שר התורה, ואין להם מחילה!
הרב סיים לארוג את הפלפול במראה המקום האחרון שקשר את כל הקצוות, ולפתע –
התעלף!
נוצרה בהלה, קמה מהומה, נתקפו חרדה. טרחו להקיצו מעלפונו. והשנים ידעו על מה ולמה התעלף, אלו תעצומות נפש גבו ממנו השעות האחרונות, להמציא כזה פלפול על אתר! כשהתעורר מעלפונו חלצו נעליהם ובאו לבקש מחילה.
על מה, נשאלו.
הודו במעשיהם, בגינם התעלף, ומבקשים סליחתו.
אמר: על המעשה שעשיתם אכן זקוקים אתם למחילה. מעשה שלא יעשה הוא, ואני סולח. אבל אם לבכם מכה אתכם על שבגינכם התעלפתי, הריני להרגיעכם. לא התעלפתי בגללכם!…
ובאמת, העיד תלמידו הגה"ק רבי איצלה בלאזר, שרבו שתק שתי דקות כשראה את הדף המוחלף, לא משום שבאותן שתי דקות הכין את השיעור שארך שלש שעות. לא, את השיעור הכין בכהרף עין, תוך שבריר דקה. אבל לאחר מכן התלבט עוד כשתי דקות, האם לחשוף את גאונותו הכבירה או לא, האם יהיה בכך משום שמץ התפארות וגאוה, או שכל כוונתו לכבוד שמים, לביצור תנועת המוסר –
והחליט לומר!
אם כן, מדוע התעלף?
אמר רבי ישראל: דעו, ממרום לא מחלקים מתנות, ממרום קובעים משימות ומעניקים עבורם כלים! אם אדם עשיר, עליו לכבד את ה' מהונו. זמר, יכבד את ה' מגרונו. כל כשרון, ניתן כדי לנצלו. ואני ידעתי שיש בי כשרונות כמו אלף אברכים, ונדרש ממני לפעול כאלף אברכים.
ואכן, למד ולימד והדריך והשפיע, בתנופה אדירה ובפעילות בלתי נלאית.
אבל זאת לא ידעתי, מעולם לא ניסיתי בכך, להכין בכהרף עין שיעור יש מאין, לדעת מה כתוב בכל מראי המקומות, ולקשרם לסוגיא, וכסדרם… אלו כחות שלא ידעתי שמקננים בי, זו מנת כשרון של רבבת אברכים… וכרבבה, איני מנצל את כחי. לכן התעלפתי!
כי כאשר אעלה למרום, הן ישאלוני: לשם מה קיבלת כאלו כחות. ומה אענה…
[4] מעיין גנים (דברים – עמוד נה).
[5] כתב ספר החינוך (מצוה תצא), וז"ל:
המצוה ה-תצא, היא המצוה למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל, שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש…
ועם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, ובענין שיאמרו החכמים שרוב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר, כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש, כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קיים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי היושר והאמונה ובוחרים בטוב תדבק בהם הטוב וישמח ה' במעשיו…
[6] ובענין זה נביא את דבריו של הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א, שכתב כך (בעין יהודית, חלק ד – עמוד 122):
בתשע בדיוק נשמע צלצול קצר בדלת הכניסה. אני חושב לעצמי: הדיוק הזה מתאים לו בהחלט, למנהל חשבונות ראשי במפעל גדול. אני קם לפתוח את הדלת כשאני מעביר במוחי בקצרה את תולדות הקשר שלי אתו. אחד ממכרי, סוחר, סיפר לי על יהודי זה, רוברט שמו, שבכל הזדמנות של קשר עסקי ביניהם, הוא מרבה לשאול אותו שאלות שונות בנושאי יהדות. לא תמיד יכול מכרי זה לענות על שאלותיו של אותו רוברט, ובהסכמתי הפנה אותו אלי. הנה הוא בא בדיוק בזמן שקבענו.
אני פותח את הדלת לרווחה לאדם בעל סבר פנים אינטליגנטי, מגולח ומסורק, ועל ראשו כיפה שסימני הקיפול שלה ניכרים היטב. אני מקבל את פניו ומובילו אחרי לחדר האורחים. בעוד אני שולח ידי להדליק את החשמל בחדר האורחים, הבחנתי מזוית עיני כי האורח מישש בחטף את אחד העלים של הצמח הגדול המיתמר מן העציץ שליד הדלת.
משהתיישבנו, החלפנו מספר משפטים שגרתיים מטעמי נימוס. הצעתי לו שתיה, ולצרכי היכרות ראשונית ביקשתי שיציג את עצמו. בין השאר אמר כי הוא מתעניין ביהדות, ומרגיש כי יש בה חכמה רבה שיכולה להשכיל אותו. בעמנו, כך אמר, היו אנשים חכמים מאוד, ובמשך אלפי שנים נאסף אצלנו חומר רב של דברי חכמה, וחבל לזנוח אותו. אני מעריך מאוד את האנשים הדתיים שאני מכיר, כי אני יודע שהם לומדים ושומרים את האוסף הגדול והחשוב הזה של חכמה.
חייכתי בתודה על המחמאה לאנשים הדתיים, אך דבריו לא נשאו חן בעיני. שמעתי פעם שבזוהר נאמר כי אנשי דור המבול אהבו תורה וחכמה מאוד, אך זה לא מנע בעדם מלהיות אנשי דור המבול. אם זה כיוון החשיבה שלו ומטרת התעניינותו, הרי שבעוד שלש שעות של שאלות מצידו ותשובות מצידי, יקום האדם הזה ללכת הביתה, והוא יודה לי מאוד על שהרחבתי את השכלתו בחכמת היהדות. ואילו הוא עצמו, כשם שנכנס אלי, כך יצא בסוף הערב, ורק אוצר הידע שלו יגדל. ספק גדול אם חייב אני להקריב ערב מחיי לשם הרחבת השכלתו.
אני סבור, אמרתי, כי יש חכמה בגויים. ידועים חכמים גדולים של עמים שונים בעולם העתיק, ואף הם אמרו דברי חכמה בשבע החכמות שנלמדו על ידם באותן תקופות, והגויים, בצדק, גאים למדי בחכמיהם.
בן שיחי נראה מופתע מאוד. הוא פנה אלי בתמיהה: רצונך לומר שאין שום יחוד בחכמינו לעומת החכמים של אומות העולם?! לא הייתי מאמין שדוקא אתה תגיד את זה!
חכמינו, בלי ספק, מיוחדים ביותר בין כל החכמים, עניתי, אבל מה שמייחד אותם הוא חתירתם לאמת…
עוד בטרם הספקתי להשלים את המשפט נכנס אורחי לתוך דברי: סליחה, אתה סובר שכל מה שאמרו חכמי האומות היה שקר?! ורק מה שאמרו חכמינו היה אמת?! אין לאף אחד מונופולין על האמת!
לא עניתי מיד, ומרווח השתיקה הרגיע את האוירה. ראה, אמרתי בנחת, המושג 'אמת' ניתן להתפרש בכמה אופנים. אם אתה קובע כי עכשיו לילה, בוודאי שזוהי אמת, אבל אמת זו אין לה שום משמעות אישית עבורך. זו אמת חיצונית שאינה מחייבת אותך במאומה. היא אינה נוגעת ללבך ולא להתנהגותך. כל מדען וכל חוקר עוסק באמיתות מסוג זה. לא יפלא שאין לעיסוקים אלה שום שייכות לעצם אישיותו של האדם העוסק בהם ושום השפעה עליו. שרברב המחפש את מקור הנזילה בצינור מתחת למרצפות, חוקר המחפש אנטיביוטיקה הקוטלת חיידק מסויים, ומהנדס החוקר מהי הטמפרטורה המדוייקת להתכת סגסוגת מסויימת, כל אלה ודומיהם, פתרון בעייתם אינו נוגע לאישיותם ולא להתנהגותם. שום השקפה שלהם לא תשתנה בעקבות עבודתם ושום שינוי לא יחול בכל מערכות חייהם כתוצאה ממציאת תשובה ופתרון לחקירותיהם. זו אמת אינפורמטיבית, אמת מדעית, אמת שהיא חיצונית לאדם. זכור נא זאת.
כאשר אני אומר כי חכמינו מתייחדים בחתירתם לאמת ובגיוס כל חכמתם למטרה זו, אני מתכוין לאמת האחוזה בלבו ובנפשו של האדם, אמת של משמעות העולם ומשמעות החיים, אמת שמקרינה משמעות לכל מעשה של האדם ולכל תנועה שלו. מאמת כזו נובעת אחריות ומחוייבות. גילויה של אמת כזו מחולל מהפכה שאין גדולה ממנה בהשקפותיו וברגשותיו של האדם, ובמהלך כל חייו עד לפרט הקטן ביותר. לאורה של אמת זו ניכר ההבדל בין פילוסוף יווני לבין חכם מחכמי ישראל, והופעתה הגלויה בהיסטוריה היא המהפך הקוטבי בהתפתחותה של האנושות מתרח, יצרן הפסלים, לאברהם אבי האומה החיה לפי האמת הזאת. החכמה בה הצטיינו חכמינו אינה אלא אמצעי עזר להשגת האמת הגדולה והמופלאה הזאת. העיסוק באמת הגדולה הוא היחוד שלנו לעומת כל האנושות כולה על כל חכמיה.
אתה מדבר על אמת האחוזה בלב ובנפש, חזר על דברי, זה לא מובן לי. אני מבקש סליחה, אבל זה נשמע לי כמליצה.
בפנים רציניות נעצתי בו מבט ושאלתי באיטיות: מדוע מיששת את העלה בעציץ כשנכנסת?
חיוך של מבוכה התפשט על פניו. הוא גמגם קלות: אה… זה… אני… רציתי לראות אם זה צמח מלאכותי. אני סולד מצמחים מלאכותיים, פשוט לא יכול לסבול אותם. הטכניקה של הזייפנים הולכת ומשתכללת, ובהסתכלות לבד כבר אי אפשר להבחין אם הצמח טבעי או מזוייף. אני מרגיש דחיה פנימית כלפי קישוט הבית בצמחים מזוייפים. זה הרי שקר ומעשה הונאה.
הנה, השבוע, הלכתי עם אשתי לקנות לה תכשיט ליום השנה העשירי לנישואינו. המוכר הציע מדליון נהדר משובץ יהלום גדול במחיר סביר. ברגע ששמעה אשתי כי היהלום הוא מלאכותי – צירקוניה, היא סירבה להסתכל עליו שנית. המוכר ניסה לשכנע, והסביר שרק מומחה המשתמש במכשיר מיוחד יכול לזהות את הצירקוניה, ושום אדם בהסתכלות רגילה לא יכול להבחין בכך, אך כל פיתוייו לא הועילו. אני שונאת שקר! אמרה אשתי ועמדה על סירובה. אני מכבד אותה על כך. זו הרגשה נפשית עמוקה ששנינו שותפים בה.
יפה מאוד, אמרתי בחיוך, גם אם הייתי מתאמץ לא הייתי יכול להדגים את הקשר בין אמת לבין נפשו של אדם, טוב יותר מהדוגמאות שאתה עצמך נתת עכשיו. אמנם, שנינו יודעים, שמעולם לא הוגש כתב אישום מוסרי נגד אדם שהשתמש במוצר מלאכותי לקישוט ביתו או בגדיו, אבל כמה יפה לראות כיצד מדת האמת כה מושרשת בעומק לבכם ונפשכם, עד שאתם רגישים לה גם כאשר מדובר על אי אמת כה קלושה, של שימוש במוצר תעשייתי הנראה כמוצר טבעי, מבלי להזיק בכך לאיש.
חכמינו עסקו כל ימיהם בחשיפתה המלאה של האמת, הגדולה באמיתות. שיש אדון לעולם, שברא את העולם וגם אותנו, ואף גילה לנו מה הם החיים הנכונים, והביע את רצונו שנחיה לפי בהתאמה לאותם חיים. השקר הגדול ביותר האפשרי, שקר השקרים, הוא התעלמות מן האמת הזאת. כמה סלידה ודחיה נפשית עמוקה צריך לחוש איש אמת כמוך לשקר נורא של התכחשות למי שמספק לנו את כל צרכינו, להעדר הכרת טובה למי שנתן לנו את עצם החיים והעניק לנו את כל כישורינו ויכולתנו, לזלזול מוחלט ברצונו, ולהעמדת פנים שקרית כאילו אין חבים דבר לאף אחד.
כמה כבוד עלינו לרחוש לאנשים העוסקים כל חייהם בבירורה של האמת הזאת לכל פרטי מופעיה בכל רחבי החיים. בזה בדיוק עסקו חכמינו לאורך כל הדורות, ועל כך הם מייגעים את עצמם גם כיום במיצוי כל כשרונותיהם. החכמה שלהם אינה חכמה חיצונית שנועדה רק להשכיל את האדם, אלא מידע אמת הנוגע לשרשי הווייתו של האדם, ומקיף את האדם כולו על לבו, על נפשו, ועל כל מאודו. אין בזיון גדול יותר לאמת מאשר להשתעשע בחכמת אמת זו כהשכלה חיצונית, בעוד ממנה נובעת המחוייבות העמוקה ביותר שלנו לבוראנו ולעצמנו.
[7] לחיות עם הזמן (דברים – עמוד קכג).
[8] ולתוספת הסבר:
נשמתו של כל יהודי כוללת בתוכה חמשה חלקים, שהם (מלמטה למעלה): נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. ומכח עבודתו של היהודי, הוא זוכה ומוציא את כחותיו מן הכח אל הפועל.
[9] באר משה (מלכים – עמוד רסא).
[10] ממשיך הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (עוד יוסף חי – דרושים, פרשת שופטים), וכותב:
ואציע לפני הקורא מעשה, והוא משל נאה בענין הזה של מניעת השקר לעת הצורך הגדול, והוא אשר קרא לאיש צעיר לימים ושמו גואל, וזה הוא הסיפור:
סעודת ליל ראש השנה הסתיימה, וגואל התכונן לשינה. את הפיג'מה הוא לבש, ואת כובע הפונפון חבש. ואז לתוך המיטה נכנס, ויכס עצמו בשמיכה עד האף.
אך אבוי, השינה ממנו רחקה והוא מצא עצמו מהרהר:
העולם הזה עולם מלא שקר, עולם מלא חנופה ומרמה, מלא נוכלים ובני בליעל אשר בלב ולב ידברו! ובהכל אשם השקר!
ימח שמו של השקר, אשר רבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו.
ומחשבותיו של גואל המשיכו לסעור:
כגן עדן היתה הארץ הלזו לפנינו, לולא שרש השקר עמוק עמוק בלבנו, קללת אלהי"ם רובצת על כל השומרים אורחותיו…
אט אט נעצמו שמורות עיניו, ובלב מלא זעם על מנהגי תבל ותהפוכותיה, הוא נרדם…
ובחלומו, והנה מולו עומד יצור קטן ונועץ בו עיני קונדס…
וישאל אותו גואל: 'הי אתה! מי אתה?'
ויען היצור הקטן ויאמר: 'אני? אני השקר!'
וגואל ישב על משכבו ויקרא באף ובחימה ובקצף גדול, ויאמר להיצור ההוא: 'קרב עד הנה ואדבר בך משפטים, ארצץ את גולגלתך ואנתחך לנתחים, ולצדקה תחשב לי פעולתי זאת להציל רבבות אלפי בני אדם מרעתך'…
והיצור הקטן הביט בו במבט נפגע ושאל: 'מה? אתה לא אוהב אותי?!'
'לא' – צעק גואל בכל כחו – 'אני לא אוהב אותך! לך מכאן!'
והיצור הקטן הביט בו ואמר: 'טוב. אל תצעק. אני הולך… ושיהיה לך בהצלחה!'…
והיצור הקטן הלך וגואל נשאר לבד, ואת מה שקרה לו ביום המחרת הוא כתב ביומנו האישי, והרי הציטוט לפניכם, כלשונו:
לגואל לא היתה אשה ולא בנים, ורק נמצאת בביתו אשה אחת זקנה מבשלת לו כל יום ויום, וירא שאותו היום שהיה ראש השנה, בעודו שוכב על מטתו הגישה לו האשה המבשלת צלוחית המים, וכאשר פקח את עיניו, אמרה לו האשה ההיא: הנני מברכת אותך אדוני היקר בחיים ושלוה בעושר וכבוד להשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ובכל לבי אתפלל לה' כי יצליח את מעשי ידיך, ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח, ונחיה יחד חיים ארוכים עד עולם.
ויען גואל בפתחו את עיניו, מי יתן וימהר היום לבוא אשר אפדה ממך לבלתי ראות פניך המלאים קמטים המעוררים גועל נפש.
ותען הזקנה ותאמר: אוי לאזנים שכך שומעות, לא אתן לאיש הזה לחלל כבודי לדבר בי סרה, כי אשה כבודה אנכי, ויען גואל ויאמר אמנם כן הוא, אבל הלא רמיתיני, ותאמר לו אם רמיתיך קח לך אחרת במקומי אשר תדע להוקיר אדון כמוך, אשר תחת תתו מתנות לשפחתו בראש השנה כאשר יאתה, דיבר פיו עתק ויכסה פניה כלימה. ולא ענה גואל אותה דבר ואחז באחד נעליו להשליכו עליה, והמבשלת הבינה מחשבתו ותקדם פני הרעה ותמהר לעזוב החדר, וישמע גואל קול המבשלת מאחורי הדלת אשר דיברה בינה לבין עצמה ותאמר: יעשה לו כטוב בעיניו, מי מלל לי לשמוע מפיו כזאת ביום הקדוש הזה, אין זאת כי הסתתרה רוח בינתו.
ויתנחם גואל בלבו ויאמר, מה היה לי לבוא בריב היום הזה את הזקנה הזאת, אמת הוא כי אין בלבי נוח לי ממנה ואין לי חפץ בה אם אמצא אחרת טובה ממנה, על כל פנים לא היה לי להכעיסה תמרורים ביום המועד הזה, ולא היה לי עתה הכרח לגלות האמת אשר בלבי, ובשברון מתנים ובלב נמוג לבש את בגדיו ויזכור קדושת היום, ויסר עצב מלבו וילך לבית התפילה, ובשובו לבית אכל מעט וילך לשחר את פני ריעיו ואוהביו.
ובראשית כל אמר גואל אל לבו אלכה נא לבית דודי ראשונה כי חולה הוא וקרבו ימיו למות, ואירש את נכסיו כי אין לו בן, וכן עשה. והלך לבית דודו, ובגשתו אל מטת דודו החולה אשר ישב אז על מטת שן, תחת שהיה צריך לומר לו מאוד ינעם לי לראותך במצב טוב, הנה תחת זאת אמר: ינעם לי לראותך חולה שוכב על ערש דוי, והמיטה אשר עלית עליה לא תרד ממנה, ובכליון עינים אני מחכה לרשת עושרך, כי הוא דיבר עמו כאשר הוא האמת בלבבו לבלתי יוציא שקר מפיו.
ודודו בשומעו קללה נמרצת תחת הברכה, ויאמר לו: נכשלת בלשונך יקירי, הבאמת תחכה בכליון עינים למות דודך אשר אהבת נפשו אהבך?
ויען גואל ויאמר, מי יתן ויסתירך המוות בצל כנפיו דודי היקר.
ויאנח גואל ויאמר: הידעת דודי מצבי כי דרוש לי כסף, ורק רכושך יגאלני מעוניי, אמנם אהבתיך דודי, אך הלעולם יחיה גבר, ואם תוסיף לחיות שנה או שנתים אחת היא לך, ובהקדים יום מותך תעשה עמדי חסד ואמת, כה דיבר גואל לפני דודו בחפצו לכפר דבריו הראשונים, אך באמת הוא הוסיף לחתות גחלים על ראש דודו, ויקרא דודו בקצף גדול צא מביתי נבל, אל תוסף ראות פני, אין לך חלק ונחלה בביתי ולא תקח אגורה אחת, ואתה מהר וצא בטרם אצוה למשרתי ויגרשוך מכאן במכות וגידופים…
והנה גואל יצא החוצה עמד נדהם ולא ידע נפשו וישך בשיניו את שפתיו, פניו חוורו, ברכיו פקו, ולבבו חישב להישבר. ויאמר בלבו: הוי מה היה לי ומה ראיתי על ככה לדבר לדודי דברים כמתלהמים האלה, בפחזותי הרסתי את הבניינים אשר בניתי ברוח רעיוני, שנים רבות עמלתי לקנות לב דודי לאהבה, וברגע אחד הרסתי בלי חמלה את הבנין אשר עמלתי בו ימים על שנה, עתה הסכלתי עֲשׂוֹ.
ככה דיבר גואל בלבו תמרורים ויאמר להכות ראשו בקיר, כי גדל מוסר כליותיו, אך לצערו או לאסונו לא היכהו בקיר כי אם בראש איש עובר עליו אשר לא ראהו בהיותו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, ותקוע בתהום מחשבותיו הנוגות, והאיש זה העובר חש למכת גולגלת גואל, ויאמר שים לבך על דרכך, ויענהו גואל: 'יקחך אופל'.
ואחר שנשא גואל את עיניו ויביט באיש הזה ראה כי הוא אחד מהנושים בו שחייב לו גואל סך הרבה, ותחת אשר ראוי לומר לזה האיש ינעם לי לראות פניך היום ולברך אותך בשנה החדשה, והוא דיבר עמו להיפך ויאמר לו: 'פלצות תאחזני ותחתי ארגז לראות פניך, וגם ביום מועד תרדפני ותדרכני מנוחה'.
והמלוה חשב דבריו אלו למהתלה והתאמץ להראות פנים שוחקים, ויאמר המלוה לגואל: ישמח לבי לראותך אוהב מהתלות, וכי תחמוד לצון ביום הקדוש הזה, אין זאת אלא כי לבך טוב עליך ובשורה טובה הקשיבו אזניך, כי רוחך עלז מאוד וכנראה הינך הולך עתה מבית דודך שהוא איש נכבד, ומה שמעת על דבר הירושה כמה בדעתו להוריש לך.
ויאמר לו גואל: לא יתן לי אפילו אגורה אחת, כי הוא בכעס עלי אשר לא אפשר להיות לו תקנה, והגיד לו סוד לבו על אפו ועל חמתו.
ויען האיש המלוה ויאמר לגואל: אם כן שמע את אשר אומר לך, אף כי לא נבון לדבר היום בדברי מסחר וענייני כסף, אך רוח בטני יציקני להודיע לך אם לא תשיב לי את אשר אתה חייב לי במשך שבוע ימים, אמסור שטריך בבית המשפט, ועד מתי אחכה לך, קשה כח הסבל, ויאמר גואל באנחה עוד זאת עשה לי אלהי"ם, ויפן ערפו וילך סר וזעף.
ומשם הלך אל האדון אשר יכהן לפניו למלא חובתו לברכו לראש השנה, אך לא מצאו בביתו וישמח מאוד על זאת, כי מבלי ספק היה בא גם אתו בריב בהיות האמת נר לרגליו, והשקר רחק מנתיבתו, על כן יצא בשמחה, ומשם הלך לבית המשודכת שלו לברך אותה.
והכלה הזאת היתה יתומה אין לה אב ואם ותגדל בבית דודתה, והוא גמר בדעתו לשקול בפלס דבריו ולשום מתג ורסן לפיו, אך רוע מזלו לא הרפה ממנו גם הפעם כי היו דברים בינו לבין דודתה של הכלה, וגם בזה הדאיב לב דודתה בדברים שהם נגדיים לה ונוגעים בשנות חייה כששאלה אותו כמה תשער ימי שני חיי, ויאמר יותר מחמישים שנה, ותרגז מאוד על זה, ואז ממילא גם הכלה רגזה ותאמר לו, מה זה המריצך לכסות קלון וכלימה פני דודתי היקרה ביום הקדוש הזה, ויאמר מה עשיתי, האם דיברו שפתי שקר וכי היא איננה בת חמישים, ותאמר האמנם כן הוא, אך היא יחר לה אם יגידו לה שהיא גדולה בשנים, ויאמר אמצא חן בעיניך אהובתי ואל תחשבי זאת לעוון לי, ומדבר לדבר שהיה שח עם הכלה המשודכת הגיד לה כי היא לו רביעית, שכבר נשא שלש נשים ומאס בהם וגירשם והיא לו הרביעית, ותרגז הכלה על דבריו ותאמר: צא מעל פני נבל ואל תוסף ראות עוד את פני, אחר שגירשת שלש נשים איך אאמין להיות לך לאשה, אז נבהל גואל על רוע מזלו, איך ברגע אחד שיחת אשוריו ויהרוס המגדלים אשר בנה לו ברוח דמיונו, ויצא מן בית משודכתו סר וזעף.
משם שב לביתו בסוף היום ויתבונן במקרים אשר קרו לו בו ביום, ויפול על פניו ויבך בכי גדול הן ממקרה שקרה לו עם המבשלת הזקנה, והן מה שקרה לו עם דודו, והן מה שקרה לו עם המלוה שלו, והן מה שקרה לו עם המשודכת שלו, וירא כי אין תרופה לכל מקרה הרע שקרה לו בו ביום בחושבו לדבר אמת מה שבלבבו שלא יוציא שקר מפיו דברים העצורים בלבבו, ואז התחיל להלל את השקר ויאמת ויצדיק דברי היצור אשר דיבר לו ויברכהו…
גלי קול היכו באזניו שוב ושוב… 'גואל קום כבר מאוחר' – במאמץ רב פתח את עיניו וירא והנה הוא שוכב על מטתו ואור השמש זורח על הארץ, וירא כי המבשלת הזקנה עומדת ליד מטתו למעלה מראשו ובידה צנצנת המים המתוקים, והיא קוראת לו: 'גואל, קום!' וכשראתה שפתח את עיניו, ותאמר לו: הנני מברכת אותך אדוני היקר בעושר וכבוד לשנה החדשה ובכל לבי אתפלל אל ה' כי יצליח את מעשי ידיך ונחיה יחד חיים מאושרים ונהיה טובים.
וישאל גואל את המבשלת: איזה יום היום?
'היום הוא היום הראשון של השנה!' – השיבה הזקנה בפליאה.
גואל קם ממשכבו ויבט על מורה השעות וירא והנה בוקר, אז ידע בבירור כי כל אשר עבר עליו מן מראה היצור ודברו וריבו עמו, וגם ריבו עם המבשלת והליכתו ודיבורו עם דודו ועם האיש המלוה שלו ועם המשודכת ודודתה, הכל עבר עליו בחלום בחזיון לילה וחלום נורא בעתתו, ותעלוזנה כליותיו וישמח מאוד שלא נאבד עושר דודו ולא נשמטה מידו ארושתו ועודנה כלתו היא, ויאמר ציר נאמן אתה מלאך החלום, האמנם כי רבות הכאבת את לבי ותשביעני כעס ומכאובים, אך אין רע ממך יצא לי, כי לימדתני איך להתנהג בדרכי החיים, והודעתני כי קצר כח בן אדם להתהלך בדרכי החיים בדרך האמת לבדה, אלא יזדמן לו עת שצריך לדחות דבר אמת מפיו ולהידבק בשקר, ואם לא יעשה כן הרי הוא מאבד עצמו לדעת, אודך מלאך החלום על הלימוד החשוב הזה…
[11] בספרו שיחות מוסר (מאמר י, גדול השלום – כבוד הבריות).
[12] וכך גילו לנו בזוהר הקדוש: שהקב"ה והתורה ועם ישראל – הם דבר אחד! וזה לשון הזוהר (אחרי מות דף עג ע"א): 'דתנינן, תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל. וכל חד, דרגא על דרגא, סתים וגליא'…
וחכמי ישראל שזכו והתאחדו בלימוד התורה, ומסרו נפשם עליה. באמת. זכו, וממילא התאחדו גם בהקב"ה וגם בעם ישראל.
ולכן הם הרגישו שייכות אמיתית לכל יהודי, באשר הוא!
ובענין זה סיפר הגה"ק רבי שלום שבדרון זיע"א (שאל אביך ויגדך, חלק א – עמוד רפו, לגאון רבי ישראל שפיגל), וז"ל: מעשה היה בבחור אחד בישיבת ראדין, שחלה במחלה אנושה וחשוכת מרפא, נכנס הבחור לחפץ חיים ובכה וקונן מרות על גורלו הקשה, אבל החפץ חיים לא ענה לו דבר, והבין הבחור מזה שנגזרה גזירה, אך הוא לא הִרפה ובא עוד כמה פעמים ושפך לפניו מרי שיחו, עד שהחפץ חיים נענה ואמר לו:
יש לי עצה עבורך, סע לעיירה פלונית, שם יש רב זקן, תלך ותבקש ממנו ברכה ואז תיוושע, אבל תנאי אחד אני מתנה אתך: הדבר הזה חייב להשאר בסוד גמור ואסור שאף אדם יוודע על כך!
מובן מאליו שהבחור הבטיח שלא יגלה. הוא נסע לאותו רב, קיבל ממנו ברכה, ומיד כשיצא ממנו – הוא הבריא. לאחר מכן נשא אשה, הקים משפחה והכל התנהל אצלו בצורה מסודרת וטובה.
והנה, כעבור הרבה שנים חלתה אחות אשתו באותה מחלה שהוא חלה בה אז, ומאחר שאשתו ידעה כי היה פעם חולה בזה והבריא, הגם שלא ידעה איך וכיצד, עמדה והתחננה בפניו שיגלה לה את הסוד. זמן רב לחצה עליו, מאחר והיא היתה בטוחה כי קיבל איזו תרופה נדירה ורצתה שגם אחותה תקבל את אותה התרופה, אך הוא סירב לגלות.
והלחץ הלך והתגבר…
החולה שמעה על כך, וגם היא הצטרפה למעגל… האשמות התעופפו שם בלי הרף: בכלל לא איכפת לך מהחולה, אתה איש רע ואכזרי, חסר מצפון ורגש… עד שכבר לא מסוגל היה לעמוד בכך, והלך וגילה את הסוד.
תיכף ומיד לאחר שגילה את הסוד, כי נרפא בזכות ברכתו של אותו רב זקן, שאליו שלח אותו החפץ חיים – הוא חזר ונתקף באותה מחלה שחלה בה אז!
החפץ חיים היה אז עוד בחיים, ועל כן התאמץ האיש, ובעיצום מחלתו נסע אליו וכמובן שפך לפניו שוב את תחינתו ואמר, אכן את חטאי אני מזכיר, כך וכך היה מעשה, הלכתי וגיליתי, ושוב חליתי, אבל רחמו עלי וכו'!…
נענה לו החפץ חיים באנחה מעומק הלב: בני היקר! אתה חושב שהתרפאת בזכות הברכה של אותו זקן? דע לך שבשעה שבאת אלי כבר נגזרה עליך הגזירה, ולא היתה שום אפשרות לבטלה. וכאשר ראיתי זאת קיבלתי על עצמי תענית שלשים יום לזכותך!!!
אבל עכשיו זקנתי ושבתי, ושוב אין בכחי לעזור לך ולהושיעך לישב בתענית, לצום ולהרבות בתפילה ותחנונים כמו אז, לכן, במה אוכל לעזור לך?!…
