פתח דבר
השבוע נקרא בתורה את פרשת שופטים. בפרשה הזו ישנם 79 פסוקים, ומובאים בה 41 מצוות עשה, ו-72 מצוות לא תעשה (כך הובא בספר החינוך).
והנה בפרשה הזו מובא אחד מהציוויים הנצרכים ביותר בחיי היהודי, והוא הציווי: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יג) –
ומצאנו לרמב"ם ולרמב"ן שנחלקו האם מצוה זו היא אחת מהתרי"ג מצוות או לא.
דעת הרמב"ם[1] שהמצוה הזו היא 'מצוה כללית', הכוללת את כל התורה כולה, ולכן אנו לא מונים אותה, כי אנו מונים רק מצוות פרטיות.
אך דעת הרמב"ן שמצוה זו היא מכלל התרי"ג מצוות.
אכן, בין אם היא מצוה כללית או מצוה פרטית, היא בוודאי מצוה חשובה מאוד, וחייבים ללמוד כיצד מקיימים אותה…
אך לפני כן נזהיר…
'תמימות' – אינה נאיביות
בבואנו לבאר את המצוה: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ', עלינו לחדד תחילה תיקון טעות רווחת ומעוותת הקיימת בעולם הגשמי.
כאשר אנשי הרחוב משתמשים כיום בתואר 'תָּמִים', הם מתכוונים בדרך כלל לאדם נאיבי, אדם פתי וחלש, שאינו מבין דבר מימינו או משמאלו, ושכל אדם יכול להונות אותו ולסובב אותו על אצבעו.
אך באמת טעות מרה ושיבוש נורא מונחים בתפיסה זו!
בלשון הקודש ועל פי התורה הקדושה, 'תָּמִים' – פירושו שלם! 'תמימות' – אינה חסרון או חולשה, אלא היא דרגה עצומה של שלימות רוחנית ונפשית.
היכן אנו מוצאים לכך סימוכין מפורשים במקרא?
בדיני הקרבנות נאמר: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם" (שמות יב, ה). הבה נתבונן, וכי הכוונה לשה נאיבי או טיפש? הלא ודאי שאינו כן, אלא, 'שֶׂה תָמִים' – פירושו שה שלם, נקי מכל מום מחסרון או מפגם חיצוני ופנימי.
אצל בחיר האבות נאמר: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) מהו 'אִישׁ תָּם'? אדם שלם במדותיו, בקדושתו ובתורתו.
מעלת התמימות היא רמה ונישאה מאוד, והיא המהוה את יסוד היסודות של בנין האמונה בלב של כל יהודי.
הציווי לאברהם אבינו – תהיה תמים
את הציווי הראשון על מדת התמימות אנו מוצאים אצל ראשון המאמינים, אברהם אבינו עליו השלום. כאשר בא הקדוש ברוך הוא לכרות עמו ברית נצחית ולהבטיח לו זרע של קיימא, פנה אליו בפרשת לך לך ואמר לו: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א).
מדוע דוקא אברהם נתבע למדרגה זו? משום שהתמימות היא הכלי היחיד להחזקת אמונה צרופה. אברהם אבינו היה האדם הראשון בדורו שיצא למלחמה שערה נגד כל התפיסה האלילית של חכמי כשדים הרשעים, שהיו משועבדים למזלות ומייחסים את כחות ההנהגה לשמש, לירח ולכוכבים.
רבינו הרמב"ם, בפרק ראשון מהלכות עבודה זרה, מתאר באריכות את השתלשלות הטעות הנבערה של האנושות. הוא כותב כי בימי אנוש טעו בני האדם טעות חמורה, ונבערה עצתם של חכמי הדור.
ראשיתה של הטעות הגיעה דוקא ממקום של כבוד: הם אמרו בלבם, מאחר שאין אנו מסוגלים לראות את הבורא יתברך עין בעין, נחלוק כבוד לשמשים שלו – לשמש ולירח שהציב ברקיע. הבה נכבד אותם כחלק מכבודו של המלך.
אך מדור לדור חלה הידרדרות קשה, באו בניהם אחריהם ושכחו את הבורא לחלוטין, והחלו להקריב קרבנות ולבנות פסלים וצורות ישירות לשמש ולירח, ואמרו: 'המאורות הללו הם שבראו את העולם ומנהיגים אותו'.
בא אברהם אבינו והיה הראשון שסירב לצעוד עם הזרם העכור של העולם כולו. הוא התבונן בשכלו והבין שיש מנהיג לבירה, ומאז הכריז מלחמה נגד הדת של דורו.
אומר הרמב"ם, שבזכות עבודתו של אברהם, הלכה והתרחבה הדרך 'עד שנעשית בעולם אומה שלימה שיודעת את ה".
אך יש להעיר על כך, מדוע אברהם אבינו נקרא 'ראשון המאמינים'? הלא קדמו לו צדיקים גדולים בעולם – היה את שם בן נח, היה את עבר, והיה את נח עצמו שזכה להציל את העולם במבול! ואדרבה, אברהם אבינו בעצמו ישב ולמד תורה במשך חמישים שנה בישיבתם של שם ועבר.
אלא, ששם ועבר ונח היו בבחינת 'צדיקים בְּפַרְוָה' – כלומר, צדיקים בתוך ביתם, במפתנם הצר ובמקום המוגן שלהם. הם מעולם לא כיתתו את רגליהם לצאת אל העם הנתון בחשיכה.
אברהם אבינו לא עשה שום חשבונות, ויצא החוצה אל ככר העיר עם קריאות אמונה, נגד נמרוד המלך, נגד המדינה, נגד החוקים המושחתים של כל האוכלוסיה סביבו. זו היתה התמימות שלו – שלימות מוחלטת של מסירות נפש שאינה תלויה בדבר.
הגדרת שלימות האדם – קבלת הכל בתמימות
על הפסוק: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יג), כותב רש"י (שם) פירוש המהוה מפת דרכים לכל צורת החשיבה של היהודי בעולם הזה: 'התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות. אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'.
הנה לנו מהלך חיים שלם:
'התהלך עמו בתמימות' – פירושו של דבר שעל האדם להיות שלם לחלוטין בלבו עם הקדוש ברוך הוא. אל יהא לבך חלוק עליך, ואל תחיה בדו פרצופיות. אם קבעת את מקומך בדרך ה' – תהיה כל כולך שם! אל תתפצל ואל תפזול לצדדים.
אנו רואים בחוש, כי אדם שמחובר בכל ישותו למה שהוא עושה ומאחד את מחשבתו, דיבורו ומעשהו למטרה אחת – זוכה להצלחה כבירה בכל תחום.
וזו הסיבה העיקרית מדוע רבים נכשלים ונשברים – מפני שקיימים בהם פיזור ופירוד נוראיים, המחשבה שלהם שוטטת במקום אחד, הלב והרצון מושכים למקום שני, והמעשה נעשה במקום שלישי. הם מבקשים לכבוש את כל העולם בעינים מפוזרות, ובסופו של דבר יוצאים קרחים מכל העולמות.
הדרך היחידה להזיז הרים וליצור יש מאין היא לחבר את שלשת הקצוות הללו יחד – מחשבה, דיבור ומעשה בקדושה אחת. אדם כזה הופך לחזק אשר שום כח בעולם אינו יכול לעמוד בפניו.
וברבינו בחיי (שם פסוק יב) מוסיף על דברי רש"י ומבאר: 'כלומר, יהא לבך שלם ביראתו לעשות מה שציוה ולהיזהר ממה שמנע, ויהיה תוכו כברו'.
זוהי הגדרת השלימות – אין שום פער בין הפנים לחוץ, והאדם שלם ביראת קונו.
ונרחיב עוד…
ביאור המושג 'תמימות'
והנה ביאור המושג תמימות הוא: שהאדם יעשה רצונו יתברך, בגלל, ורק בגלל, שהקב"ה ציוה אותו. וכשזוכה להתנהג כך הריהו נקרא 'תָּמִים' אך אם כל מעשיו נעשים עם חשבונות ושיקולים שונים, כגון: 'מה אני ארויח מזה' או 'איזה כבוד אני אקבל מזה', אזי שידע כי רחוק הוא מתמימות כי אין פה 'לב תמים' עם הקב"ה אלא 'לב נפתל' הקשור ודבוק בעצמו.
ועוד מכלל התמימות הוא: לדעת שאי אפשר להפסיד ח"ו מקיום מצוה, שאם הקב"ה ציוה לקיים איזו מצוה, צריך לקיים אותה מתוך שמחה ותמימות מתוך הרגשת וודאות שאם הקב"ה ציוה, אכן זהו הטוב האמיתי! וזוהי קדושת התמימות.[2]
ואל תקטן בעיניך מעלה זו של התמימות שהרי עיקר הקשר של הקב"ה לעם ישראל הוא בגלל שהם תמימים.
וכך כתב הגה"ק רבי יהודה ליב איגר בספרו אמרי אמת (פרשת שלח, שנת תרכ"ג – סעודת ליל שבת), וז"ל:
עיקר ענין יחוד שמו יתברך עלינו בשם ה' אלקי ישראל הוא רק בעבור 'אהבת תמים' ולא מצד החכמה והמדרגות הקדושות אשר נטע ה' יתברך בתוכנו ואף לא מצד הטהרה ויראה וקדושה הנמצא בנו. כי כל אלה הכחות גם כן מאתו יתברך, ועל זה נאמר: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶי"ךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).
רק עיקר התייחדות שמו יתברך עלינו בשם ה' אלקי ישראל הוא על ידי קדושת התמימות הקבועה בנפשות ישראל שהמה דבוקין בשרשן להיות נמשכין אחריו יתברך בכל הפעולות ורצונות ומחשבות למלאות רצונו בכל אשר יגזור עלינו אף בלי שום תפיסא מצד השכל. רק נהיה נמשכים אחריו בתמימות…[3] ומקדושת התמימות נמשך קיום העולמות…
ונרחיב עוד…
ראש המעלות – 'תמימות'
כתב הגה"צ רבי אליהו דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 492), וז"ל:
התמימות כוללת כל הסודות. והיינו – כל הסודות הם סודות בעיקר ללב. והתמים מגיע בלבבו בתמימותו אל אותה הבחינה שמגיע אליה החכם בעל ההשגה.[4]
וכך כתב רבינו המהר"ל מפראג זיע"א,[5] וז"ל:
סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו, שזהו מתעלה להיות עם השם יתברך…
יעקב, חלקו התמימות, כמו שאמר הכתוב: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם" (בראשית כה, כז), וכבר התבאר כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, כמו שאמרו (עיין חולין צא:): צורת תם חקוקה בכסא הכבוד, כיון שאמר צורת תם חקוקה בכסא הכבוד מוכח כי מצד התמימות זכה לזה. ובמחיצה זאת אין המלאכים יכולים לכנוס, כי המלאכים סובבים את הכסא ואין חשוב מדרגה שהם תחת הכסא, אבל מעלתו של יעקב מגיע עד עצם הכסא. ומפני זה היה יעקב יכול למלאך שהיה מתאבק עמו, כדכתיב: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט)…
'זה לעומת זה' – ככובד הקדושה כך עומק הנסיונות
כאמור מעלת התמימות בעבודת השם יתברך היא אחד היסודות הגדולים של כל יהודי, והוא הבסיס של כלי הקיבול לשמירה עליו מכל פגע.
אך התמימות הנדרשת היא דוקא בקדושה, אך צריך להיזהר מאוד מלהיות תמים עם מציאות הטומאה.
ולכן אחרי שציותה התורה הקדושה על התמימות, היא המשיכה ואמרה: "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יד) –
התורה מזהירה מתמימות פסולה ואסורה, ומרחיקה אותנו באופן מוחלט ומובהק מכל מיני כחות ומעשים מופלאים הנמצאים מחוץ לגדרי הטבע הגלוי והישר.
אסור ליהודי ללכת אחר דברים שהם נגד ההגיון האלקי, ואסור לחפש ישועות במחוזות זרים![6]
וממשיכה התורה ומגלה את התוצאה הקשה של הפניה אל הכחות הללו: "כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶי"ךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" (דברים יח, יב).
המעשים הללו – הפניה לקוסמים, למכשפים, ולחכמות חיצוניות – גורמים לקדוש ברוך הוא לשנוא את המקום, לשנוא את האדם, ולהסיר את השגחתו מעל מי שפועל כך. לפי שאין זה המקום והמסלול המתאים לבן מלך.
יהודי צריך לדעת הוא לא גוי!
הגויים מורגלים באורחות חיים מושחתים ובתרבויות אפלות. אך יהודי הוא טוב, קדוש וטהור. ודוקא בגלל קדושתו מנסים כחות הטומאה להפיל אותו מקדושתו.
כי חוק הוא בבריאה, כי 'גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִי"ם' – לעומת גובה הקדושה השורה במקום מסויים, כך תהיה עוצמת ההתגרות של כחות הטומאה, ועומק הנסיונות והפיתויים המצויים שם.
ככל שמקום מורם מקודש ופנימי יותר, כך היצר הרע מציב כנגדו חומה כפולה ומכופלת של ארס ופיתוי.
נתבונן למשל, בארץ ישראל – המקום הקדוש והמרכזי ביותר בארץ הוא עיר הקודש ירושלים, מקום משכן השכינה והמקדש, אשר לצד קדושה זו – שם שוכן יצר הרע הקשה, המורכב והמתוחכם ביותר בעולם. כפי שאנו עדים לכך שלאורך הדורות קמו ונבנו בה, לצערנו, המון מקומות פולחן של עבודה זרה, בתי תפילה מאוסים של כל מיני אומות ודתות, מקומות של טומאה.
וזאת למרות שבהרבה ערים וישובים אחרים בארץ ישראל, מקומות של יהודים פשוטים ותמימים, לא קם ולא יקום לעולם מרכז של פולחן נכרי, וכל זה מפני שאותם מקומות הם פשוטים ותמימים, ואין לסטרא אחרא מה 'לתפוס' ולעשות שם. אך בירושלים, המקום הרוחני ביותר, שם מתעוררת המלחמה בכל תוקפה.
ההשגחה הישירה והחזית הקלוקלת של הכישופים
בירושלים מתעוררת המלחמה בכל תוקפה, אך גם בארץ ישראל המצב לא מלבב יותר. שהרי ארץ ישראל קדושה ומפוארת יותר מכל שאר ארצות תבל.
ומה מעלתה? שהקב"ה בעצמו משגיח עליה.
וברשותכם נרחיב:
גילו לנו רבותינו הקדושים, כי על כל מדינה ומדינה מארצות הגויים מינה הקדוש ברוך הוא בשמים מלאך ממונה, שיהיה האחראי על אותה המלכות – כל השפע הגשמי, הפרנסה, המזונות ותנאי המחיה של אותה מדינה, תלויים ומתווכים דרך אותו השר הממונה. למצרים יש את שר מצרים בשמים, לפרס שר פרס, וכן הלאה.
אך על ארץ ישראל, אין שום מתווך! הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו משגיח עליה בהשגחה עליונה ותמידית, כפי שהבטיחה לנו התורה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶי"ךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב).
ומתוך אותה קדושה עצומה הנובעת מהשגחת הבורא, מגיעה גם ההתגרות הנוראה של צד הטומאה.
ולכן ישנם בארץ הרבה כחות זרים ואפלים המנסים לינוק מן הקדושה.[7]
על כך באה אזהרת התורה לכל יהודי הנכנס לארץ: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף" (שם יח, י).
התורה מונה ומפרטת את מעשי השיבוש והתעתוע הללו, ולדאבון הלב, הכחות המקולקלים הללו קיימים ופועלים גם בימינו אנו, שכן "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִי"ם" (קהלת ז, יד).
אשרי אדם ואשרי גורלו של מי שמתרחק כמטחוי קשת ואינו מגיע למקומות הללו לעולם! הסכנה הגדולה בפניה אל מכשפים, קוסמים או פותחים בקלפים למיניהם, היא שנוצר קשר רוחני טמא שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לנתק אותו לאחר מכן.
נתאר לעצמנו אדם הנקלע למצוקה, פונה אל כחות הכישוף ומבקש לפעול בענין מסויים, אולי למראית עין ולרגע קט נדמה לו שהרויח את מטרתו והשיג את מבוקשו, אך באמת זוהי שטות מוחלטת, שכן אין לכחות הללו שום כח עצמאי בעולם.
מי שחי בתמימות ואינו מעניק להם שום חשיבות, אין להם שום אחיזה בו.
החובה להתרחק מסכנת כל פתח של כישוף וטומאה
אמנם, מעצם העובדה שאדם ניגש אליהם, התעניין בהם וביקש את עזרתם – כביכול הוא פותח חזית רוחנית מסוכנת מולם. גם כאשר הוא מחליט לחזור בתשובה ולנתק את הקשר, כחות הטומאה אינם ממהרים לנתק מצידם את האחיזה בו.
להבדיל, הדבר דומה לסוויטה מפוארת בבית מלון, שיש בה דלת מקשרת בין חדר לחדר, ובתוך הקיר מותקנות שתי דלתות צמודות זו לזו. גם אם נעלת בבריח את הדלת שבצד שלך, הרי שהשכן בחדר השני לא נעל את הדלת שבצד שלו, והמחיצה נותרת פרוצה.
משום כך, כאשר האדם מסתלק מן העולם הזה ונשמתו עוברת לעולם האמת, אותם כחות טומאה שפתח להם פתח בחייו מתנכלים לנשמתו, עטים עליה ומרוקנים אותה מכל זכויותיה.
זהו העומק הרוחני העומד מאחורי התקנה שנהגו חכמי ומקובלי ירושלים, תקנה הקיימת עד עצם היום הזה, שאחר מאה ועשרים שנה של אדם כשהולך לבית עולמו, אין הבנים מלוים והולכים אחר מטת אביהם לבית העלמין.
וטעם הדבר, לפי שאם חס ושלום נכשל האדם בימי חייו בעוון פגם הברית או בהרהור פסול, ונוצרו מכך נשמות מזיקות הקשורות בסטרא אחרא, שלא יבואו אותם כחות בשעת ההלויה לעשוק את האבא, לתבוע עליו בעלות ולינוק מנשמתו. ועל ידי מניעת הבנים הגשמיים מלהגיע, מכריזים כביכול בשמים: 'אין לאדם הזה בנים בעולם!'. אותם כחות טומאה מביטים סביב המיטה, אינם רואים איש, ומבינים שאין להם על מה לערער, ונסוגים לאחור.
זהו מאבק רוחני קשה מנשוא, ומשום כך חובה להתרחק מכל פתח של כישוף וטומאה.
העדפת חיי נצח על פני חיי שעה אם נגועים בטומאה
בגמרא (מנחות צט:) חז"ל מביאים מעשה הממחיש את גודל הזהירות מפני יניקת כחות זרים. מדובר היה בבן דמא, בנה של אחותו של רבי ישמעאל כהן גדול. בן דמא היה חכם עצום, גדול ומופלג בתורה, חסיד קדוש ועליון, שלא היתה פינה אחת ברחבי התורה, בנגלה ובנסתר, שלא היה בקי ומונח בה בשלימות.
פנה בן דמא לדודו, רבי ישמעאל, ושאלו: 'כיון שלמדתי כבר את כל התורה כולה, וקיימתי בה: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח), האם מותר לי כעת, בשעות הפנאי, ללמוד גם חכמה יוונית?'.
השיב לו רבי ישמעאל בחכמתו: 'צא ובדוק שעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה, ולמד בה חכמה יוונית'. היינו שבעצם אמר לו: מאחר שכל הרגעים כולם שייכים לתורה, אין שעה פנויה בעולם לחכמות זרות, אל תתקרב אליהן כלל.
לימים, כאשר היו מהלכים בדרך, נזדמן להם מן השמים נסיון איום: נחש ארסי הגיח מן השדה והכיש את בן דמא ברגלו. הארס פשט בגופו במהירות, ועל פי דרך הטבע נותרו לו דקות ספורות בלבד לחיות.
בעודו גוסס, עבר במקום יהודי שהמיר את דתו, מכשף שפעל בכחות הטומאה. אותו מרפא פנה לרבי ישמעאל ואמר שהוא מסוגל, באמצעות לחש של שם טמא וכישוף, לרפא את בן דמא כהרף עין ולהציל את חייו, ואם לאו – ימות מיד.
בן דמא רצה להסכים, וביקש להביא ראיה מן התורה שמותר להתרפאות מהם משום פיקוח נפש, אך רבי ישמעאל התייצב כחומה ומנע מן המכשף להתקרב, ואמר לבן דמא: 'בשום פנים ואופן לא אתיר לו לגעת בך! מוטב לך שתמות כאן כצדיק וזכאי, ואל תמשיך לחיות כחייב!'.
ומדוע הכריע רבי ישמעאל דין כה קשה? משום שידע שאם אותו מכשף ירפא אותו בכח השם הטמא, יקבל בן דמא את המשך חיותו וחייו ישירות מן הצינור של הסטרא אחרא, ומאותו הרגע תהיה נשמתו משועבדת וחייבת להם בעולם האמת, וכל תורתו הקדושה תֹאבַד. עכשיו, ברגע זה, הוא מת כצדיק יסוד עולם, שלם וקדוש.
בן דמא קיבל את הדין באהבה, עצם את עיניו ויצאה נשמתו בקדושה. עמד עליו רבי ישמעאל ובכה, אך קרא עליו: 'אשריך בן דמא, שהיית טהור ויצאה נשמתך בטהרה'.
נמצינו למדים עד כמה רבותינו פחדו פחד נורא שמא יסתבך האדם עם הצד האחר, והעדיפו את חיי הנצח על פני חיי שעה הנגועים בטומאה.
הפתרון – עבודת נפש
הדברים ברורים, אך לעתים הצער גובר, והבלבול מתגבר, והאדם מתפתה ללכת אחרי הטומאה.
ומצאנו למרן אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש זיע"א אשר הותיר לנו מפתח ודרך להאיר כל חושך של משבר והפיכתו לאור בהיר, והוא סוד שלש המדרגות: הכנעה, הבדלה, המתקה.
כאשר חלילה עובר איזה קושי על האדם, או משבר מטלטל הפוקד את עולמו, הטבע האנושי הוא שבימים הראשונים נדמה לו לאדם כאילו חרב עליו עולמו לחלוטין ואין לו שום מוצא. אך מי שפוסע במסילה התמימה והישרה של התורה, מוליך את נפשו בנתיב נכון ומאיר.
'הכנעה' – שבירת קליפת הבהלה, ברגעים הראשונים למשבר שהצער מכה באדם, עבודתו היא עבודת השתיקה וההכנעה. עליו להרכין ראש לפני בוראו בתמימות גמורה, לבטל את ישותו וגאוותו, ולא לבעוט ביסורים או להטיח חלילה קושיות כלפי מעלה. זהו שלב קבלת הדין, שבו מבין האדם כי 'כלי חרס שבירתו היא טהרתו', ואין הנפילה אלא מהלך מכוון מאתו יתברך?
'הבדלה' – בירור הניצוצות מתוך החושך, לאט לאט, בחלוף הימים והשבועות, הסערה שוככת מעט והדעת מתיישבת. או אז מגיע האדם אל שלב ה'הבדלה' – הוא מפריד את עצמו מן הבלבול הגשמי ומתחיל להתבונן בקושי בעינים של אמונה. הוא עורך חשבון נפש נוקב ומגלה את היהלומים החבויים בתוך הבוץ. הוא מתחיל לחשוב: 'נכון שזהו משבר קשה מנשוא, אבל הרי נולדה בי מעלה עצומה כזאת, וזכיתי להנהגה נשגבת כזאת, ונפתחו בתוכי כחות שלא ידעתי על קיומם'.
'המתקה' – היא תכלית התיקון, מתוך הבירור והפרדת הרע מן הטוב, מגיע היהודי אל התכלית המרוממה – אל ה'המתקה'. בו הדין הקשה מתהפך לרחמים פשוטים ומתוקים. פתאום האדם מוצא את עצמו רוקד משמחה ומתמלא בתחושת תודה עמוקה לה' יתברך על שהביא עליו את אותו משבר, הוא מבין בחוש כי אלמלא אותו הקושי, היה נותר שקוע במקומו, ובזכותו – נפתחו לו המון מעיינות חדשים, צינורות יצוקים ושפע גדול שלא היה משיג לעולם.
העליה הזו, הנולדת מתוך שלבי ההכנעה וההמתקה, מביאה את היהודי למדרגה גבוהה פי כמה וכמה ממה שהיה לפני כן. אך הפלא העצום הוא – שהפעם הוא עולה כשהוא בן חורין אמיתי. הוא שמח ופועל מתוך הכחות העצמאיים שנטע בו הבורא, כשהוא מחובר למקורו ואינו תלוי עוד באף אדם, אינו נשען על אחרים, ואינו זקוק לשום תיווך חיצוני. הוא והשם יתברך לבדם בקשר של נצח.
זוהי עוצמת התמימות שכתב רש"י (דברים יח, יג): 'התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, וכל הבא עליך קבל בתמימות'. ברגע שבו האדם משליך את יהבו על ה', ומחליט לסמוך עליו בעינים עצומות – המערכת כולה מתעוררת לטובתו. חולפים ימים ספורים, ופתאום דברים מסתדרים מעצמם והישועה מופיעה. זהו מקומו האמיתי של היהודי.
הבטחת התורה לבני התמימים
מעתה למדנו כי כוונת התורה בפסוק: "תָּמִים תִּהְיֶה" (דברים יח, יג), היא שהיהודי יהיה שלם, פשוט ונאמן בעבודתו, מבלי להתחכם ומבלי לחקור אחר המחר.
כאשר בן תורה, יהודי המבקש לעלות במסילה העולה בית א"ל, זוכה לאחוז במדת התמימות, באמונת חכמים ישרה ובנאמנות לדרך ה' – גם כאשר הדבר נראה לפעמים בניגוד לשכל האנושי או להגיון של הרחוב, מובטח לו שהוא ישמור על לימודו, בכך יוכל להנצל ממלתעות היצר הרע, ויזכה שיעמדו לו בנים קדושים וטהורים, כל זה בזכות אותה בושת פנים, פשטות וצניעות קדושה העומדת לעד.
עלינו לדעת כי 'רוחניות' – אינה עובדת עם חכמות חיצוניות, לא עם 'גאונות מדומה', אלא אך ורק עם פשטות ותמימות.
בענין זה, כבר הגדיר רבינו הרמב"ם (הלכות קדושה ואישות) כאשר מנה שם כמה וכמה הנהגות של חסידים ויראים, הוסיף אזהרה חמורה: 'ומי שנוהג בדברים אלו כהמונם' [כמנהג הרחוב הפשוט והחומרי], יש לו בנים כמו המונם – טיפשים, וחסרי קדושה. ומי שנוהג בזה בקדושה ובתמימות, יש לו בנים קדושים, כי מי שתמים עם ה' – ה' לא יזוז מעל הבנים שלו לעולם!
השכינה הקדושה קובעת את משכן הקבע שלה בתוך לבם של אותם בנים תמימים, ומי שזכה לכך – שוב אינו נפרד מן השכינה לעולמי עולמים. זהו פלא פלאים ודבר עצום ונורא שראוי לאמץ אל הלב בכל תוקף.
מתוך אותה תמימות, נזהר היהודי שלא להישען על מקומות לא טובים, ולא לגשת אל חכמות חיצוניות או דעות המפרות ומעקמות את דעת התורה.
בספר החינוך הוסיפו להזהיר אותנו, בגדרי איסור ליצנות, שלא להיגרר אחר תרבויות חילוניות המלגלגות על דברי חכמים, אלא ללכת בעינים עצומות אחר דרך השם כפי שהורונו חכמי התורה וגדולי הדור, ככתוב: "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (שם יז, י). מי שנוהג כך – אשרי חלקו, והשכינה תשרה בביתו תמיד.
אנו צריכים לזכור יסוד ברור לחיים: מי שהוא תמים באמת – אינו חוטא לעולם! כי אצל התמים אין טעויות.
צאו ובדקו את דפי ההיסטוריה ותראו, שכל האנשים שחטאו ונפלו לעבירות חמורות, עשו זאת דוקא מתוך שימוש בשכלם המתחכם, בהגיון המעוות שלהם ובחכמות חיצוניות.
היה מו"ר אבי ע"ה שואל בשיעוריו לפני כעשרים ושתים שנה: 'מדוע אנשים נופלים ברשת היצר הרע? אתם יודעים מהו הסוד?'. והיה משיב: 'משום שהם מנסים להיכנס אל הנסיון בעינים חכמות, ומנסים להתווכח ולעשות פלפולים עם היצר הרע! אך אילו היו אוחזים במדת התמימות והפשטות, ואומרים: 'כך ציוה המלך ואיני שומע לאיש', לא היו חוטאים לעולם'.
התמים אינו מפספס את תפקידו. הקדוש ברוך הוא מסייע לו ומוליך אותו בהשגחה פרטית מדוייקת להפליא, עד שהוא מגיע בדיוק אל מחוז חפצו – מעל המזל ומעל הטבע.
כלי השפע האמיתי – אמונה ותמימות
לפעמים אנו, בעינינו הגשמיות בטוחים שאנו מבינים ויודעים דבר או שנים, ומתחילים להפעיל כל מיני שיקולי דעת מורכבים, פלפולים וחקירות שכליות.
אמת היא, ודאי חשוב לאדם להפעיל שיקול דעת ישר בעולם החומר, אך אזהרה גדולה ונוראה מונחת כאן לפתחם של בני העליה – לעולם אל יעשה האדם שיקולים אלו על חשבון התמימות הפשוטה והאמונה התמימה של יהודי עם ה' יתברך! חכמת השכל מגרשות את השכינה מן הלב.
הורים שזכו לגדול מתוך תמימות אמיתית ונקיה, והשכילו להנחיל את המדה הנפלאה הזו בתוך ביתם, עד שקירות הבית ספגו אמונה ותמימות פשוטה – הם אלו שראו את הברכה הזו בחוש לאורך כל הדרך בילדים שלהם!
ילדים שגדלו בבית של תמימות, בכל מקום שהניחו את ידם – ראו הצלחה כבירה מעל הטבע, כל שערי שמים של ישועה, שפע ופרנסה נפתחו לפניהם לרווחה.
ומדוע זכו לאותו מפתח פלאים הפותח את כל השערים הנעולים? רק מחמת סיבה אחת ויחידה: כי הם היו תמימים! הם הסירו את חכמות השוא, הניחו למלך העולם לְנַוֵּט את ספינתם, והוא זה שהוביל אותם אל חוף מבטחים.
לימוד יסוד זה עלינו להתבונן מאדונינו דוד מלך ישראל אשר מן השפלות התחתונה זכה להעפיל אל כתר התמימות המרומם, כאשר בראשית ימיו, היה בבחינת אבן מאוסה ממש, אחיו הרחיקוהו, החרימוהו, ושלחוהו אל המדבר לרעות את הצאן לבדו, מבודד ודחוי מבית אביו. על אותם ימי צער ובדידות אמר בספר תהלים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב).
כיצד הפך אותו רועה צאן דחוי ומבוזה למלך ישראל ולכח נצחי שאין שני לו בעולם? אך ורק בכח התמימות הפשוטה, הישרה והשלימה שלו עם השם יתברך!
בכל שנות נדודיו, ובכל הרדיפות, העלבונות ואש הגפרית ששפכו עליו שאול ואבשלום, מעולם לא שאל דוד קושיות, מעולם לא הרהר אחר מדותיו של הבורא, אלא קיבל כל הבא עליו בתמימות מוחלטת, הוא הפקיד את הגה חייו בידי הבורא לחלוטין, ונתן לו לְנַוֵּט את הספינה בתוך הסערה.
אין שני נהגים בו זמנית על הגה החיים
משל נמרץ השמיע באזנינו אבינו עטרת ראשנו, רבי יורם מיכאל אברג'ל זצ"ל, זיע"א. וכך היו דברי קדשו:
'רק אחד נמצא על ההגה! מעולם לא נמצאו ולא ימצאו שני נהגים בו זמנית על הגה הספינה או המכונית. ישנן בשמים שתי מערכות היגוי – מערכת של האדם ומערכת של הבורא, אבל שתיהן אינן עובדות יחד. אם הקדוש ברוך הוא על ההגה – אתה נוסע לבטח, ואם אתה דוחף אותו ולוקח את ההגה לידיך – הוא יוצא כביכול מן המערכת ואומר לך: 'בבקשה, תסתדר לבד'.
על כן, עדיף ומוכרח שתפנה לו את המקום ותתן לו לשבת על ההגה!
מכאן נפתח מרחב הבנה נכונה על החיים לכל אדם.
נתבונן למשל, בבעל עסק עצמאי: השעה כבר עשר בבוקר, והוא פותח את המגירה ורואה שמהבוקר נכנסו לחנות רק 71 שקלים. הלב שלו מתחיל להילחץ, שהרי יש לו על הראש הוצאות עתק – שכירות המקום, חשמל, ארנונה, ספקים, ומשכורות לכמה פועלים יקרים הממתינים ללחמם.
פתאום, הגלגל מתהפך, הוא מקבל טלפון מספק או מלקוח המבשר לו על הזמנה גדולה עבור שבת חתן – ברגע אחד המצב רוח עולה, ושוב יורד, והגלגל נע חליפות. במצבים אלו, בעל העסק נוטל את ספר התהלים ואוחז בו בדביקות, ומהרהר: 'זכות דוד המלך תעמוד לנו'.
בזה בדיוק נעוצה מעלתם ועומק זיכוכם של בעלי העסקים והעצמאיים על פני השכירים. השכיר, עם כל מעלתו, חותם כרטיס בבוקר ויוצא בערב, ויודע בבטחון מלא שבעשירי לחודש תיכנס משכורתו הקבועה לבנק.
אך העצמאי נושא על כתיפיו אחריות כבידה כי משכורות העובדים תלויות בו, כשכלל השכירים ישנים בלילה בשלוה, הוא לא בטוח שישן בלילה, הוא טרוד כיצד להעביר את ההתחייבויות. מתוך חשש זה – הלב שלו בוער כל הזמן אל ה' יתברך! אנשים כאלו, כשהם תמימים, תמיד יצליחו, מפני שהם חיים בידיעה מוחשית שיש מנהיג לבירה הַמְנַוֵּט את הספינה מעליהם.
'תמים תהיה עם ה' אלהי"ך' – בכל עת ובכל מצב
היסוד של 'תָּמִים תִּהְיֶה' מלוה אותנו בכל פרק ובכל משבר בחיים. לפעמים אדם חווה אכזבה מחרידה, פתאום אתה מוצא שאנשים שהיטבת עמם לאורך שנים ארוכות, שהיית להם לעזר, למשענת ולאחיסמך, ומעולם לא היזקת להם אלא הרעפת עליהם רק טוב – יום אחד, ללא שום סיבה, אתה מקבל מהם בעיטה כואבת.
בתחילה אתה מסרב להאמין, אומר בלבך: 'אולי זה בצחוק, אולי זה נעשה בלי כוונה'. אך עוד לפני שאתה מעכל את הבעיטה הראשונה, אתה חוטף מהם שוב, אז כבר אתה מבין שיש כאן תקלה מכוונת במערכת.
כעת עומדות בפניך שתי דרכים: אתה יכול להחזיר מלחמה שערה, לפתוח חזית ולנקום. אך דע לך, שבמלחמה כזו שני הצדדים יצאו מופסדים ומרוקנים מקדושתם.
אך דרך אחרת ישנה, והיא, דרך התמימות היושר והאמת! אתה יכול לעצור, להתבונן ולומר: 'השם גדול, לא קרה כלום. רבונו של עולם, אתה צדיק על כל הבא עלי!'
על ידי קצת חשבון נפש מסיק האדם את המסקנות הנצרכות כי הכל נועד לזיכוך הנשמה.
והנה, חולף שבוע, שבועיים או חודש – וראה זה פלא: הקערה מתהפכת על פיה מן השמים! איפה שלא תשים את ידך מעתה – תצלח, בכל מה שתיגע – יתברך. פתאום הכל מתהפך לטובה.
כל זאת רק מחמת כי מי נקרא 'תָּמִים' רק זה שתוכו כברו, ופיו ולבו שוים לחלוטין. אברהם אבינו שהיה שורש האמונה, לימד אותנו שעיקר ענין היחוד והתמימות הוא שתהיינה עדות הלב והפה שוות ומאוחדות בקדושה.
החי בחיי תמימות – מתברך
בימינו, מרוב שהעולם נותן את כל דעתו ומעריץ מדדים גשמיים – כמה הוא מבריק ומתוחכם, עד שאינם משאירים אפילו פינה קטנה או סנטימטר אחד לקדוש ברוך הוא להניח בו רגל בתוך חייהם. ברגע שהבורא רואה זאת, הוא אומר: 'אם אתה כה חכם ומסתדר לבד – בבקשה, תמשיך להסתדר לבד בחכמתך'.
אך היהודים הפשוטים והתמימים אומרים: 'רבונו של עולם, אין לנו שום שכל וחכמה משלנו, אנחנו לא מסוגלים להחזיק מעמד אפילו שניה אחת בלעדיך! אתה המציאות היחידה בעולם, ויש לנו רק אותך, רק אותך ורק אותך'.
ומשום שהם משליכים עצמם עליו, כל מה שה' יתברך עושה עמם – הם שמחים בו באהבה. ומאחר שהם מניחים לו להוליך אותם, מתקיים בהם במלוא עוזו הפסוק: "ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהלים קכא, ה). אתה רואה בעינים גשמיות כיצד השכינה הקדושה יושבת בתוך היד שלהם ממש, וכל מקום שהיהודי התמים הזה שם את ידו – המקום מתברך, מתעלה ומתקדש ללא שום הגיון טבעי.
זהו מפתח זהב לחיים!
העצה להצליח נגד 'גנבי הזמן' ו'מחריבי הנפש'
זכיתי להסתופף בצילם של צדיקים ענקיים, בעלי מדרגה עילאית ורוח הקודש, ובחנתי באדיקות את דרך עבודתם בקודש. ראיתי כיצד הם פותחים את עיניהם בבוקר: עד השעה אחת עשרה או שתים עשרה בצהרים – אין טלפון ואין שום קשר עם העולם בחוץ!
וכי הם אינם זקוקים לפרנסה? ודאי שהם חייבים פרנסה לביתם. הרי כך עשו תלמידי כל אבותינו, שהיו שולחים יד לפעלם, כדברי הפסוק: "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהלים קד, כג).
אלא שהבינו בדעתם הצרופה שכל 'גנבי הזמן' ו'מחריבי הנפש' של הדור הזה מתלבשים כיום בתוך המכשירים הניידים. לכן הם משתיקים את המכשיר ונועלים אותו בתוך מגירה עמוקה.
סיפר לי יהודי תלמיד חכם גדול: 'אצלי יש חוק בל יעבור, לפני השעה שתים עשרה בצהרים, אני לא נוגע במכשיר הטלפון ולא מתקרב אליו כלל, לא משנה מה יתרחש בעולם כולו! הכל יכול להמתין. בהתחלה אנשים כעסו, אך לאט לאט הם התרגלו'.
ובזמן היקר הזה, שעות הבוקר המקודשות, מה הוא עושה? המוח שלו נותר פנוי, נקי וזך מרעשי הרחוב! הוא מתייחד עם ה' יתברך, שופך שיח בתפילה זכה, קורא כמה פרקי תהלים, ושקוע כולו בלימוד התורה הקדושה. הוא עושה מלאכה אמיתית ומזין את נשמתו.
לאחר מכן, כשהוא ניגש סוף סוף לעסקיו בשאר שעות היום – פתאום אתה רואה בחוש, שמה שאותו יהודי תמים מספיק ופועל בשלש שעות של עבודה מיושבת, אנשים אחרים אינם מסוגלים להספיק כמה ימים של ריצה מטורפת! ומדוע? מפני שיש מנהיג לבירה המוליך אותו מעל הטבע, והכל מתחיל במחשבה, בדעת נקיה, ובחיבור האמיתי והתמים שלנו עם ה' יתברך.
שיר המעלות של תמימי הדרך
המדה העליונה שלמדנו – 'וֶהְיֵה תָמִים' בכל המצוות כולן, יסודם אחד, והוא: השם יתברך אינו חפץ במחוות חיצוניות, אלא חפץ באדם שפיו ולבו שוים לחלוטין בתוך תוכו.
אין המצוה המרוממה הזו של 'וֶהְיֵה תָמִים' באה אלא לבטא את שבחם הגדול והנעלה ביותר של הצדיקים הגדולים ביותר לאורך כל הדורות, שכן כל התארים בטלים בפני תואר התמימות:
בנח נאמר: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט).
ביעקב נאמר: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם כה, כז).
ביצחק מצינו במדרש (בראשית רבה, פרשה סד – אות ג) שנקרא 'עולה תמימה'.[8]
ועוד, כי כבר את כתר התמימות קשר דוד המלך בראש צדיקי עולם, באומרו: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהלים טו, ב), ועוד אמר: "אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים" (שם קא, ב), וכפי שפתח את המזמור העצום: "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" (שם קיט, א).
זוהי המעלה העליונה והנשגבה של נשמות ישראל, ודוד המלך אחז בשלימות המדה הזו לפני ה', ומשום כך הבטיח בבטחון: "וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם" (שם מא, יג).
ואכן, גם שלמה בנו החכם באדם, המשיך בנתיב אביו ואמר: "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח" (משלי י, ט), שכן רצונו וחפצו של הבורא הוא בתמימי דרך.
זהו היסוד אשר חובה על כל אחד לשנן לעצמו בכל יום מחדש:
תן לבעל הבית הגדול של העולם לְנַוֵּט את הספינה של הבריאה בדיוק כפי שהוא רוצה וחפץ!
חובתנו לזכור, מי שחי בצורה המזוככת הזו, הברכה האלקית תהיה שורה בתוך ביתו תמיד באופן קבוע, גם אם יווצר מצב שבו יהיו לו כמה קשיים, יזכור כי אבא עשיר בשמים מְנַוֵּט ומכלכל אותו בכל צעד בחיים.[9]
[1] כך ביאר הרמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות – מצוה ח) בדעת הרמב"ם.
[2] ובענין זה מסופר על מלך ששלח שרו לשליחות במדינה הסמוכה, וציוה שכאשר ישב עם שרי המדינה הסמוכה אל יתערב על שום דבר.
השר הבטיח ונסע.
הימים הבאים היו ימים עמוסים מלאים בפגישות עם המלך והשרים של המדינה הסמוכה. יום אחד ישב עם שרי המדינה ושם לב שהשרים מתלחשים ביניהם, לחישותיהם עוררו את סקרנותו, והוא שאל לפשרן. השרים התביישו לספר, אך השר לחץ והפציר, לבסוף נענה השר הנשאל ואמר: 'לא נעים לומר, אבל דיברנו על הגיבנת שלך'.
נפגע השר ואמר: 'חבר'ה מה קורה לכם? אין לי שום גיבנת!'
השיב הלה: אין לך גיבנת?! אני מוכן להתערב אתך על מיליון דולר שיש לך גיבנת!
אני מוכן להתערבות, אך איך הוכיח את זה?
תוריד את החולצה…
השר הוריד את החולצה והראה לכולם שאין לו גיבנת.
פניו של השר המתערב חפו, והוא מלמל: טעיתי, קח מיליון דולר!
כאשר חזר השר למדינתו שמח המלך לקראתו ושאל אותו האם התערבת עמהם?
אמר לו השר: 'כן אדוני המלך, אמנם זכרתי שציוית עלי לא להתערב, אבל הם הציעו לי מיליון דולר אם אתערב אתם על כך שאין לי גיבנת. אמרתי לעצמי אם המלך ישמע שהעשרתי את קופת המדינה במיליון דולר הוא ישמח מאוד, ולכן התערבתי על כך, זו זכיה ודאית בכסף!
פניו של המלך חוורו, והוא אמר בכעס: שוטה שבעולם! בא אלי המלך של המדינה הסמוכה ושאל האם יש לך שר שנאמן לך בכל מאודו ונפשו, אמרתי לו כן!
אמר לי נראה האם שרך נאמן, צוה עליו שלא להתערב עמנו, ובוא נראה האם יציית לך.
ונעשה הסכם, אם הוא יעבור על הציווי שלך ויתערב עמנו יהיה עליך לשלם למדינתנו עשרה מיליון דולר, אך אם לא יתערב עמנו אני אשלם למדינתך עשרה מיליון דולר…
ואתה, שוטה שכמותך, נכשלת ומעלת בתפקידך! תפקידך היה לשמוע לי בתמימות, ואתה עשית חשבונות…
[3] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ט פרק לט – עמוד 031 מהדורת תש"פ) אמר, וז"ל: עלינו לדעת כי מעלתם של הצדיקים גדולה הרבה יותר ממעלתם של המלאכים. לכן אם יש לאדם אפשרות לפנות או למלאך או לצדיק, עדיף לו לפנות לצדיק, מפני שהצדיק הרבה יותר קרוב לה' יתברך מאשר המלאך.
על ידי שהצדיקים עובדים את ה' יתברך במשך שנים רבות במאמץ גדול ובהתמסרות כל כחותיהם בביטול גמור כדי לעשות את רצון ה' יתברך, הם זוכים להיעשות ה'מרכבה' של הקב"ה, והקב"ה שוכן עליהם, ולכן ה' אוהב את הצדיקים ושומע לתפילתם ובקשתם.
הביטול של הצדיקים לה' דומה לרכב, שאפילו שהוא יוקרתי מאוד, הוא בטל לנהג ומציית לכל הוראה שמקבל ממנו.
והראשונים שזכו להיות 'מרכבה' להקב"ה, היו האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב שזכו וכל ימי חייהם היו בטלים לה' בביטול מוחלט, וכל מה שאמר להם ה' יתברך קיבלו בתמימות ואף פעם לא שאלו שאלות!
ואת הסוד הזה גילה הקב"ה למשה רבינו, ואמר לו: 'חבל על דאבדין ולא משתכחין'. כלומר, אני מאוד מצטער על האבות הקדושים שהסתלקו לעולמם וכבר אינם קיימים, משום שמעולם הם לא שאלו אותי שום שאלות, אלא תמיד היו מצייתים לדברי בתמימות ופשיטות ולא מהרהרים אחר הנהגתי.
דוגמא לכך: לאחר שה' הבטיח לאבות הקדושים את הארץ מעולם הם לא התלוננו לפניו על כך שהבטחתו לכאורה עדיין לא מתקיימת, כמו שמצינו שבשעה שביקש אברהם אבינו לקבור את שרה בארץ, הוא לא מצא קרקע משלו עד שהוכרח לקנות מעפרון החתי את מערת המכפלה בדמים מרובים.
וכן אצל יצחק אבינו מצינו שהפלשתים ערערו על הבארות אשר חפר בארץ וסתמו אותם. וכך גם מצינו נסיון כזה אצל יעקב אבינו שכאשר הוצרך לקרקע כדי שיוכל לנטוע בה את אהלו, הוצרך לקנות אותה במחיר מלא.
כל האירועים הללו אירעו לאחר שה' כבר הבטיח לאבות הקדושים את הארץ, ובכל זאת הם לא הרהרו אחר מדותיו של ה', אלא קיבלו את הכל באמונה ובתמימות, ונהגו כמו שפירש רש"י על הפסוק: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יג) – 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'.
הנהגה מיוחדת זאת של האבות הקדושים נקראת 'תמימות ופשיטות גמור'. אחת מהסיבות שנשמתו הקדושה של הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א ירדה לעולם היא, כדי ללמד אותנו את הדרך הזאת של תמימות ופשיטות גמור.
כל מי שיקח את הספר הקדוש ליקוטי תפילות שחיבר רבי נתן ויקרא בכוונה גדולה את התפילות הנוראות שכתובות בו, כבר ירגיש לבד כיצד תפילות קדושות אלו יסירו ממנו את גסות הרוח, העזות, האכזריות וכל הדומה להן, ויכניסו בו שפע של תמימות ופשיטות, שפלות, ענוה, רחמנות ועדינות נפש, עד כדי כך שיתבייש לפגוע אפילו בנמלה, וכל שכן באדם.
בתפילות שחיבר רבי נתן יש כח מיוחד להוציא מהאדם את כל הקליפות הרבות שצבר במשך ימי חייו, ולסלק את כל הפגמים, אפילו אלו שחדרו עד עמקי הוורידים שלו, ולהכניס בו קדושה וטהרה ויראת שמים אמיתית ומדות טובות. רבי נתן ממש מסר את נפשו על התפילות הקדושות הללו והוזיל אין סוף דמעות על כל מילה ומילה שכתב שם. לכן צריך לקרוא את התפילות הללו במתינות ובכוונה גדולה, ועל ידי זה בעזרת ה' יתברך הן יפעלו לטובה.
[4] מצאנו בספר הדרך להשמחה והאמת של הגאון רבי ישעיהו מיכל זצ"ל (דף יד ע"ב), וזתו"ד: באחד הכפרים הנידחים ברוסיה התגורר יהודי בעל שכל פשוט שלא ידע ללמוד תורה, אך עם כל זה לבבו היה מלא אהבת ה' וזכה להתקשר להאדמו"ר הקדוש מהר"ש מליובאוויטש זיע"א ומפעם לפעם היה נוסע אליו.
ובכל פעם שהיה בא לרבו היה מבקש ממנו שיברך אותו שיזכה לילדים כי עברו שנים רבות מימי נישואיו וילדים אין. ובאחת הפעמים שהגיע כהרגלו לבקש ברכה עבור ילדים, אמר לו רבו הקדוש: 'תקנה תנ"ך עם תרגום לאידיש ובכל יום תלמד פרק אחד היטב ובזכות זה תזכה לילדים'.
אותו יהודי יצא מלפני רבו ופניו קורנות מאושר ובלב מלא שמחה הלך וקנה את ספר התנ"ך. ומאותה עת לא החסיר יום מללמוד את פרק התנ"ך היומי.
אותו יהודי ניחן ב'כח הציור' ומכיון שכן, בשעה שלמד הצטיירו לו כל הדברים וניצבו חיים מול פניו וכך צייר בעיני רוחו את בריאת העולם וחיי האבות השעבוד והגאולה… ובאותם ימים לא היה איש מאושר ממנו.
לתקופת השנה זכה ונולד לו בנו… והנה כשהיה בן שנתים יצא החוצה להשתובב בחצר… נפל ומת. אמו החלה לבכות בכיות נוראות… והנה התאספו כל השכנים לביתה להיות עמה בשעה קשה זו.
אחר כמה שעות הגיע האב לביתו וכשראה את כל ההמולה גירש את כולם מביתו… אנשים נדו לו בלבבם: 'מסכן! בטח השתבשה עליו דעתו מרוב צער'.
ואילו האבא חשב בלבו: 'מה הם עושים רעש מה הם לא למדו תנ"ך?' לקח את בנו והניחו על משכבו והחל לעשות כמו שכתוב אצל אלישע הנביא: "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו" (מלכים־ב ד, לב-לה).
וכשגמר אביו לעשות כמעשה אלישע קם בנו על רגליו! אין מילים לתאר את הרעש וההמולה שהיתה בעיר. וכשראה אותו האבא שהרעש לא פוסק קם ונסע אל רבו המהר"ש.
כאשר שמע המהר"ש את הסיפור הזה נכנס לדביקות עצומה ואחר כך אמר: 'מה שפעל הנביא בקדושתו, פעל התמים בתמימותו!'
[5] בספרו נתיבות עולם (חלק ב, נתיב התמימות – פרק א).
[6] בענין זה סיפר הגאון הרב יאיר וינשטוק שליט"א (ר' אשר – עמוד 993), וז"ל:
הרה"צ שלמה מן שליט"א עוד היה בחור ולמד בישיבת חב"ד בלוד כאשר נתוודע להגה"ק רבי אשר פריינד זיע"א.
יום אחד הגיע לישיבת כפר חב"ד צעיר יהודי מהודו שלמד כישוף, וכל מיני חכמות מארצות המזרח הרחוק. הוא ידע לומר על כל אדם דברים מפתיעים ונכונים. על כל אדם בלי יוצא מהכלל. אפילו שלא הכיר אותו. על הטבעים שלו, קצת דברים מסביבו. הוא הראה לבחורים בישיבת חב"ד בלוד קצת מנפלאותיו. שלמה מן אמר לו: 'אני מכיר יהודי שיודע דברים יותר ממך. מעניין אותך להכיר אותו?'
ההודי אמר בהתלהבות: 'אכן כן. מאוד. אני מרגיש בחכמה שלי שאני מעוניין להכיר את האיש הזה'.
הוא הביא אותו לבית של ר' אשר.
ההודי ישב במוצאי שבת בבית של ר' אשר יחד עם הרב יהודה פרוש, הרב שלמה מן, שלום וילנסקי ור' אשר עצמו, והתחיל להגיד דברים על ר' אשר.
הוא אמר על ר' אשר, 'אני רואה שיש לו נשמה מאוד גבוהה'.
ר' אשר הגיב מיד: 'תשתוק רגע'.
הוא פתח ספר תהלים והראה להודי. 'תסתכל כאן במילים האלו' – אמר לו – 'ועכשיו תגיד עלי מה שאתה רואה'.
מיד נסתמו מעיינות החכמה של ההודי. הוא לא הצליח להמשיך לומר כלום.
היינו המומים מן המראה, ור' אשר הסביר לנו: 'התהלים זה קדושה. ואילו ההודי שואב את כל כחו מן הטומאה. אתם לא שמתם לב אבל כל הזמן בעת שהיה מדבר על מישהו וקורא את צפונותיו, מדי רגע היה מסתכל על הציפורנים שלו. כי שם יש טומאה. ברגע שהראיתי לו את התהלים נסתם לו הצינור'.
ר' אשר פנה אל ההודי. 'אתה מחפש את אחותך בכל מיני מקומות, אבל היא כבר לא בעולם הזה. היא כבר נפטרה. באת לארץ לחפש כאן את השידוך שלך כי בכישופים שלך ראית שזיווגך נמצא כאן. אבל בת זוגך איננה כאן אלא דוקא בהודו', והמשיך לומר לו כל מיני דברים על עצמו. דברים נסתרים שרק הוא ידע.
היהודי ההודי היה בהלם. ר' אשר ניצל את המצב ודיבר אתו קצת באמונה, על הקב"ה, להכניס אותו לתוך האוירה של אמונה.
ההודי שהה כאן בארץ עוד זמן מה ואחר כך נסע להודו. ר' יהודה פרוש שאל את ר' אשר: 'מה אתו' (כלומר מה נעשה אתו מבחינה רוחנית. היה ברור לנו שר' אשר יודע. כך היינו מדברים אתו בפשטות שיגיד לנו דברים נעלמים).
ר' אשר ענה: 'הוא חזר לטומאה'.
[7] בפרשת שלח לך מסופר שמשה רבינו שלח מרגלים לרגל את הארץ. אך לפני שהוא שלח אותם, הוא קרא להם והעביר להם שיעור:
דעו לכם שארץ ישראל דבוקה וחבוקה בתורה הקדושה, ולכן כמו שבתורה הקדושה ישנם שני ממדים: מימד פנימי ומימד חיצוני, כך גם בארץ ישראל.
וכמו שבתורה הקדושה הרוצה לחדור אל פנימיותה צריך להתגבר על כל כחות הטומאה, כך הרוצה לחוש בקדושתה של ארץ ישראל צריך להתגבר על כחות הטומאה-
כפי עוצם קדושתה של ארץ ישראל כך עוצם הקליפות המסתירים על קדושתה. וזה שנאמר על ארץ ישראל: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שיר השירים ד, ח).
בארץ ישראל ישנם 'מְעֹנוֹת אֲרָיוֹת', 'הַרְרֵי נְמֵרִים', הרוצים לפתות את האדם ולהפילו לזרועות הטומאה! ולכן היזהרו לכם!
והדרך לכך היא להתרכז, בכל הכחות, במימד הפנימי שלה!
וזה לשונו של הגה"ק רבי אברהם מרדכי אלטר זיע"א (אמרי אמת, פרשת שלח שנת תרע"ז – ד"ה 'שלח לך'):
כתיב: "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה" (במדבר יג, יט), ביאר בספר הזכות (של הרי"מ מגור זיע"א) שיסתכלו בפנימיות, כי אף אם נראית להם רעה אבל בפנימיות היא טובה, וכן "הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה" (שם פסוק כ), אלא שהם ראו רק הלבוש!
כמו כן בתורה כתיב: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח), ואיתא בזוהר הקדוש (בהעלותך דף קנב ע"א): 'מה דתחות לבושין דאורייתא' (תרגום: מה שמתחת ללבושי התורה).
והיינו דכתיב: "וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א, כב), למצוא המטמוניות והפנימיות שבארץ… עיי"ש מה שהאריך.
שיחת ההדרכה הסתיימה, והמרגלים יצאו לדרך…
[8] וזה לשונו (שם): "גור בארץ הזאת" (בראשית כו, ג), אמר רבי הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת, עכ"ל.
[9] סיפר ראש ישיבת כפר גנים הרב גריינמן שליט"א:
אחד מארגוני החסד בבני ברק, הודיע על מכירה מסובסדת של ארבעת המינים (אתרוג, לולב וכו'). הסחורה לא היתה הכי הכי יפה, אך בהחלט מהודרת ונחמדה.
במקום המכירה ישבו כמה תלמידי חכמים שעזרו לאנשים לבדוק את כשרות ארבעת המינים.
ואז ניגש אליהם איזה שהוא יהודי שעלה מרוסיה, ואמר: 'כבוד הרב אני מבקש סליחה, אני לא מבין כלום, אך לא באשמתי, כשאני הייתי ילד הרוסים לא אפשרו ליהודים לשמור תורה ומצוות אני בכלל לא ידעתי שיש אלקים, כולם פחדו ולא סיפרו לי כלום על היהדות, ידיעותי בנושא יהדות שאפו לאפס, אך נאמר לי שאני משתייך לעם היהודי…
כעבור שנים הגעתי לארץ, התחלתי לאט לאט להכיר את אלקים, לאט לאט אני לומד, ולגבי ארבעה מינים אני לא יודע אפילו איזה שאלות לשאול, אני בחרתי לי מספר סטים שנראו לי מבחוץ יפים, בבקשה תגיד לי אם מה שבחרתי טוב או לא טוב'…
הרב לקח את הסטים שלו ושל בניו, והחל לבדוק…
והוא לא האמין למראה עיניו, כל הסטים של ארבעת המינים היו מהודרים בתכלית! מושלמים ונקיים…
הוא חשב שאולי הוא לא רואה טוב, ולכן הוא הלך להראות את הפלא הזה לשאר הרבנים שהיו שם, הם הסתכלו ונדהמו מהאתרוגים המהודרים, ואמרו האתרוגים האלה זה פסגת ההידור הלואי שנזכה השנה לקיים את המצוה עם כאלו אתרוגים מהודרים.
לאחר מכן הוא הראה להם את הלולבים ואת ההדסים, והם ממש התפלאו…
חשב לעצמו: 'זה הרי לא יתכן, יש פה כנראה כישוף או משהו כזה… הרי היהודי הרוסי לא יודע לבחור… איך הוא זכה בכאלה סטים ארבעת המינים לו ולבניו?'
היהודי הרוסי ראה שהרב היה ממש המום ממה שראה ושאל אותו לגבי סיבת פליאתו. 'אני חי עם האלקים, דיברתי אל האלקים לפני שהגעתי לכאן, אמרתי: אלקים, אתה יודע שאני אוהב אותך, אתה יודע מה שאני עברתי ברוסיה – לא הרשו לי לדעת שאתה קיים, לא נתנו לי ללמוד אותך, אם היו מרשים לי אתה יודע שאני הייתי דבוק אליך, הגעתי לארץ ואני משתדל לאט לאט ללמוד ולדעת, אני לא יודע הלכות, אני לא יודע לבחור 4 מינים. אני מבקש ממך, רבונו של עולם, שאתה תבחר לי את 4 המינים'.
