פִקחותו של הערבי
בספר מעיין האמונה (חלק ב – עמוד תנב) לרבי שלום מאיר ולך שליט"א, הובא כך:
באחד מלילות ששי, לילות ה'משמר', ישב הגאון רבי יעקב אורנשטיין זצ"ל בתווך, כשתלמידיו עוטרים אותו, ואמר: 'אצל הרבי, הרב מבריסק, לא ראו מופתים! לא היו דברים החורגים מגדר הטבע!'
כצפוי, עוררו הדברים סערה. לסערה זו ציפה, לעורר את הנערים לקראת תפילת 'ותיקין'. הנערים בני ירושלים היו, גדלו על סיפורי המופת, על הנסים והפלאות ורוח הקודש הגלויה של הרב מבריסק: לזה היה דוד שגסס וקם בברכת הרב לתחיה, זה נאבדה בבית אביו אבידה ובברכת הרב נמצאה. לדודו של זה נולדו צאצאים בברכתו, והלה הכיר מי שלא ציית ונכוה בגחלתו.
התחייך רבי יעקב ואמר: כולכם צווחים, אספר אף אני סיפור שהייתי לו עד ראיה.
כידוע, נהוג להקל בירושלים בענין קדושת שביעית בפירות נכרים, אבל הרב מבריסק החמיר בזה, והחמיר אף באיסור סחורה בהם.
הוא קרא ליחזקאל הירקן והורהו בפרטי פרטים על כל חומרותיו. חיזר יחזקאל על כל הסוחרים הערביים ולא מצא בהם אחד שיסכים לתת מסחורתו באופן זה.
ובכן מה – המשיך רבי יעקב אורנשטיין את סיפורו ואמר – כלום נניח שבית הרב ישאר ריקם? נטלנו רשות, שכרנו חמורים, ויצאנו למסע. למצוא ערבי שיסכים לתנאים שהותנו.
עלינו בדרך שכם, סרנו לכפרים ולישובים ערביים, ובכל מקום צחקו לנו והשיבו פנינו ריקם. כך עלינו צפונה, הגענו לעמק בית שאן, עברנו דרך כפר מיסר וכפר כמה ומער, עד שהגענו לכפר בית ג'אן, שם בשיפולי הכפר מצאנו מאהל של ערבי קשיש שבניו עיבדו את השדות סביב. עני מרוד היה, הדלות ניבטה מכל פינה. הירקן יחזקאל נכנס עמו בדברים. הסביר שאנו שלוחיו של 'חכים אל יהוד', 'חכים אבכר', הרב הגדול של היהודים, ועקב קדושתו וטעמים הכמוסים עמו רוצה הוא לקנות תבואה אך לא במשקל, ובלא לנקוב בסכום, ובשנה הבאה נשוב לשלם את מחירה.
הערבי הביט בנו בפקפוק, תוהה לשפיות דעתנו: 'החיטה היא זהב האדמה', אמר, 'רוצים אתם שאפקיד בידכם את זהבי תמורת הבטחה שאראה אתכם בשנה הבאה?! ואפילו לא אדע כמה אקבל: 'בלי לנקוב במחיר'… תוכלו לתת לי מטבע אחת ולהיפטר מחובכם. אם בכלל תגיעו'.
מה יכולנו לענות? לא אמרנו דבר. זמירות כאלו שמענו בכל כפר.
'ובשביל זה הגעתם מאל קודס, לא יאומן'…
פנינו ללכת, ואז אמר: 'המתינו! יש לי הצעה: אני מוכן לתת לכם שקי תבואה ולא אומר מה מחירה, בתנאי שתסכימו שאת המחיר אני אקבע!'
חזרנו, וצִפינו להסבר.
אמר הערבי: 'רואה אני בכם שאתם אנשים של צורה, ואמרתם שאתם שלוחיו של 'חכם אכבר'. מאבותי שמעתי שחכמי היהודים קרובים לבוראם, והוא עושה את רצונם. קובע אני איפוא בלבי את שוויים של החיטים, וזה המחיר שישולם!'
הבטנו זה בפני זה במבוכה, ולבסוף אמרנו: 'מוסכם, בתנאי שהמחיר לא יהיה מופקע'.
העמיס על חמורינו כמה שקי תבואה, וליוה אותנו כברת דרך בחיוך זחוח, כאילו עשה את עִסקת חייו. שבנו לרבינו הרב מבריסק, וסיפרנו על התנאי. נענה ואמר: 'חכמה בגויים… פִקחות של ערבי'…
השנה חלפה, ורבינו קרא לנו: 'חייבים אתם למצוא את הערבי', אמר, 'ולוּ משום חשש חילול השם'. נתן בידינו צרור מעות ובירכנו בברכת הדרך.
רכבנו ותמהנו על סגנון דבריו: מדוע אמר שחייבים למצוא את הערבי? האם עקר ממקומו ונעלם? ואם נעלם – כיצד נמצאנו הרי אף את שמו איננו יודעים.
ומדוע אמר: 'ולוּ משום חילול השם', הרי התחייבנו וזו פריעת חוב כפשוטה!
בקצרה, הגענו לסביבת בית ג'אן, והבקתה נעלמה! למאהל שחלקו קורות וחלקו יריעות שחורות לא היה זכר! נראה שאחרים השתלטו על האדמות הפוריות וגירשו את הערבי הקשיש ומשפחתו. חלקות אדמה רבות היו מעובדות ועדרי עיזים רעו מעבר להן, ועל גבעה סמוכה הוקמה טירת אבן, ארמון בזעיר אנפין.
'נעלה לבית ונשאל, אולי יודעים שם להיכן פנה'.
רכבנו לבית, וראונו בהתקרבנו. שכן לקראתנו יצא מי אם לא, הערבי הקשיש.
'חזרתם' – אמר בסיפוק – 'ידעתי שתחזרו, אנשים של צורה אתם. אבל אינכם חייבים לי דבר, קיבלתי את המחיר במלואו!'
חידה היו לנו דבריו.
'הזוכרים אתם שאמרתי שאני אקבע את המחיר?' הוא סובב ידו בתנועה מעגלית שהקיפה כמעט את כל הכפר ותוך כדי כך אמר, 'על כל זה חשבתי, וקיבלתי אותו במלואו!'…
שאלנו כיצד ואיך, אבל הוא חייך במסתוריות ואמר: חכים אכבר יודע לבטח, שאלו את פיו…
כשחזרנו שאלנו את הרב, אבל גם הוא לא ענה, רק חייך…
עכשיו הבננו מדוע הורה לנו למוצאו, ומדוע אמר שאין כאן אלא מניעת חילול השם, ולא פריעת חוב…
רבי יעקב סיים את סיפורו, והנערים קראו במקהלה: כיצד אם כן אמר שהרב מבריסק לא חולל מופתים ולא פעל נסים?…
הרצין רבי יעקב ואמר: שמעו נא, בני. האזינו לדברי ותחרטו אותם על לוח לבכם! ודאי מכירים אתם את 'סולמו' של רבי פינחס בן יאיר[1] עליו מבוסס הספר מסילת ישרים. סולם פירושו דרך עליה, שליבה אחר שליבה. סולם אין פירושו קפיצה. כל מעלה בו מביאה בהכרח לחברתה –
תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זרירות, וכן הלאה. כך הוא בתחתית הסולם, וכך עד לראשו.
ומה מצוי שם בפסגה? 'קדושה מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים'. 'מביאה'! הבנתם?! בדרך הטבע מביאה היא!
וכלשון הרמח"ל (שם פרק כו): 'ומשם – מן הקדושה – יעלה אל מעלה גבוהה יותר, והוא רוח הקודש, שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחוק האנושי, ויכולה להגיע דביקותו אל מעלה כל כך גדולה שכבר ימסר בידו מפתח של תחיית המתים כמו שנמסר לאליהו ולאלישע, שהוא מה שמורה על עצם ההידבקות בו יתברך![2] אין זה מופת ואין זה פלא, מבינים אתם? הפלא יהיה אם אחד מאתנו יחולל מופתים, אם אחד מאתנו יצפה ברוח הקודש. אבל שהעולה בסולם יגיע לראשו, אין בכך פלא. הפליאה אילו לא היה מגיע למעלות אלו…
לנמצאים במדרגות הללו אין הנסים והנפלאות דבר החורג מסדר העולם, ולכן אמרתי לכם שאצל הרבי, הרב מבריסק, לא ראו מופתים! לא היו דברים החורגים מגדר הטבע! – כי לגביו הטבע היה שאין טבע, שהרי הקב"ה הפקיד את עולמו בידיו!…
ולפני שנמשיך נחדד נקודה אחת…
תחילת הכל – תורה!
אחד מחניכי תנועת המוסר, שבנה את עולמו סביב הספר מסילת ישרים, נפגש פעם עם הרבי מסאטמר זיע"א והכביר מילים בשבח הספר.
לא נחה דעתו, עד שביקש מהרבי רשות לחזור לפניו על הברייתא המפורסמת. מובן, שהרבי נענה לו, והוא החל חורז בלהיטות: זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות.
טעיתם, קטע אותו הרבי.
נבוך הלה, והחל מן ההתחלה, לאט יותר: זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות…
טעיתם, שב הרבי ואמר.
לרגע השתררה דממה, ואז התעשת הלה ואמר: אבל רבי, לא יתכן, הן הספר שגור על פי, אלו הם פרקיו!
אמנם כן, ענה הרבי, אלו הם פרקי הספר, אבל הברייתא מתחילה מן היסוד, מן התשתית: 'מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות'. יש להתחיל מן התורה!
התשתית לכל הבנין הרוחני היא התורה! היא השלב הראשון, ובלעדיה אין משמעות לשום קנין או מדרגה!
וכאן צריכים להבהיר:
כל לימוד משפיע אור וקדושה. כל לימוד מעלה ומרומם את האדם. אך הרוצה לטפס בסולמו של רבי פינחס בן יאיר, עליו לדעת שזה לא מספיק!
כדי להתרומם, נדרש לימוד מרומם יותר. נדרשת 'שקיעות' בלימוד! נדרש מהאדם שיהיה כל כולו שקוע בתוך הלימוד![3] שקיעות מוחלטת!…
והשקיעות בלימוד היא אחת משש! וברשותכם נבאר את דברינו…
ששה מקורות התורה…
בשעה שלמד המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד[4] את הפסוק בתהלים: "לַֽעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַ"י חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים כב, טו), התגלה לו כך:[5]
ישנם ששה פסוקים שהם מקורות (שהם צינורות המשכה) לכל התורה כולה. והן המה אלו:
א. "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַֽעַן יַֽאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, יב).
ב. "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יג).
ג. "יַֽעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶֽשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" (שם לב, ב).
ד. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל־הַר הָֽעֲבָרִים הַזֶּה[6] וּרְאֵה אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, כד).
ה. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).
ו. "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי כָּל־הַיָּמִים לְמַֽעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (שם ה, כו).
והתגלה לו שזה הפירוש במילים: 'ותורתך בתוך מֵעָי' – באלו אותיות ב'תוך מעי' הן הם עיקר התורה. והיינו נוטריקון: תמים, ואהבת, כבד, מי יתן, עֲלֵה, יערוף. הרי כל התורה כולה ב'תוך מֵעָי'.
סיים רבי שמשון וכתב: ויש לנו רזי דרזין סתרי דסתרין, ולגלותן סכנת נפשות והא"ל יכפר עוון.
ומבואר שאחד מששה מקורי התורה הוא הפסוק: 'יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב' –
וביארו בספרי (פרשת האזינו – פיסקא שו):
'יערוף כמטר' – חכמים אומרים: אמר להם משה לישראל, שמא אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בה, ומה יגיעה יגעתי בה, כענין שנאמר: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות לד, כח). ונכנסתי לבין המלאכים, ונכנסתי לבין החיות, ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף את כל העולם כולו, שנאמר: "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו, ב) – נתתי נפשי עליה, דמי נתתי עליה! כשם שלמדתי אותה בצער, כך תהיו אתם למדים אותה בצער!… (עכ"ל הספרי).
מבואר, שפסוק זה מלמדנו על ענין השקיעות בתורה! ולכן כתבנו שהשקיעות בתורה היא אחת משש!
ועתה, ברשותכם, נעבור לפרשת השבוע…
תמים תהיה עם ה' אלהי"ך
בפרשת השבוע, פרשת שופטים, מצוה אותנו התורה הקדושה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יג). והנה, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם מצוה זו היא אחת מהתרי"ג מצוות או לא.
דעת הרמב"ם[7] שהמצוה הזו היא 'מצוה כללית', הכוללת את כל התורה כולה, ולכן אנו לא מונים אותה, כי אנו מונים רק מצוות פרטיות.
אך דעת הרמב"ן שמצוה זו היא מכלל התרי"ג מצוות.
אכן, בין אם היא מצוה כללית או מצוה פרטית, היא בוודאי מצוה חשובה מאוד, והיא אחת מששה מקורות התורה (צינורות המשכת התורה) וכפי שהתבאר לעיל.[8] ומכיון שכך רבו בה הפירושים, יש תמימות במובן של מחוייבות, יש תמימות במובן של רצינות, יש תמימות במובן של פשיטות – אדם פשוט, ועוד… ובמסילות אל הנפש (פרשת שופטים – שנת תש"פ) הבאנו את דברי רש"י (על הפסוק הזה) וביארנו את דבריו, ועתה אנו רוצים להביא ביאור נוסף…
אך לפני שנסביר את ענין התמימות, עלינו לתחם את מקום ההתמודדות…
האורות מתגלים בכלים
אחת התורות היסודיות ביותר בליקוטי מוהר"ן היא תורה לו,[9] וכך מובא שם:
'וזה הוא כלל גדול, כי "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא" (איכה ג, לח), כי אם אור פשוט. אך לפי בחינת כלי המקבל את האור, כך נצטייר האור בתוכו, אם הכלי הוא בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת 'מאורות' מלא, ואם, חס ושלום, הכלי אינו בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת 'מאֹרֹת' חסר וא"ו, כמו שכתוב: "מְאֵרַת ה' בבית רשע" (משלי ג, לג). וזה הוא: "צדיקים ילכו בם" (הושע יד, י). כי אור הפשוט הבא מלעיל, הוא בחינת: 'קמיץ וסתים'. אך לפי בחינת הכלי המקבלים, הוא בחינת צירי, שנצטייר האור לפי בחינת הכלי'…
ביאור דבריו הקדושים:
האור האין סופי השופע אל העולם ממרום הוא 'אור פשוט', נעדר הגדרה וצביון. וכאשר הוא נשפע לעולם הזה הוא מחפש כלי לשרות בתוכו, וברגע שהוא מוצא כלי הוא נכנס לתוכו, ומתלבש בתוכו.
והנה הכלי הוא הנותן הגדרה וצביון לאור, אם הכלי שלם אזי האור מצטייר בציור של ברכה, אך אם הכלי פגום אזי האור מצטייר בציור של קללה.
והנה נודע כי בלשון הקודש יש לנו עשרים ושתים אותיות א' ב' ג' וכו' וחמש אותיות סופיות מנצפ"ך. ודע, שהאותיות הם גוף, והרוח חיים שלהם זה הניקוד, כי אי אפשר להוציא אות מהפה בלי ניקוד.
ובסך הכל יש לנו ט' סוגי נקודות ואלו הן: קמץ, פתח, צירי, סגול, שוא, חולם, חיריק, קובוץ, שורוק.
ממשיך בליקוטי מוהר"ן ומבאר:
האור הפשוט, אור אין סוף כאשר הוא יורד למטה הוא בבחינת (הניקוד) קמץ. כי בחינת קמץ מרמז על האור הפשוט 'קמיץ וסתים' בלי שום אותיות רק אור פשוט.
וכאשר האור נכנס לכלי זה בחינת (הניקוד) צירי. והיינו שלפי הכלי כך מצטייר האור.[10]
ומעתה הבחירה נתונה בידי האדם כיצד לצייר את האור, הוא יחליט אם האור יצטייר בצורה רעה או בצורה טובה![11]
אם הוא יעמול בתורה, יקיים מצוות ויעסוק בלימוד המוסר והחסידות, הוא יזכה שהאור יצטייר לו 'טוב'.
אך אם חלילה אדם לא עוסק בעבודת ה' ובנוסף חוטא בעבירות, אזי כלי מוחו מתקלקלים, ואז כל מציאות העולם נראית לו מאיימת ומפחידה, מלחיצה ומעייפת, שׁוחקת וסוחטת… והאור מצטייר לו 'רעות'.
נמצא שציור האור העליון מקבל משמעות רק בתוך כלי, והכלי הוא מוחו של האדם!…
ונרחיב יותר…
דרכי המשכת האור
כאמור המוח הוא הכלי המכיל את האור העליון והמצייר אותו. ובפרשתנו נצטוינו לזכך את מוחנו שיהיה ראוי לצייר את האור העליון לטובה!
וזה לשון הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 162):
כל הידיעות הבאות לנו מבחוץ, מגיעות אל תודעתנו דרך המוח. גם רגשותינו ממוצעים על ידי המוח.
אבל לא תמיד היה ככה אצלנו.
הגמרא הקדושה (נדה ל:) מלמדת לנו שכל אדם בהיותו עובר במעי אמו 'צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו' וגם 'מלמדין אותו כל התורה כולה'. והשגות אלו ודאי לא דרך המוח באו לו, אלא השגות פנימיות הן השופעות על הנפש בלי הגבלות זמן ומקום בלי הרף ובלי אמצעי, ומהעולם העליון הן באות, ממקור הדעת ב"ה.
כשיוצא לאויר העולם 'בא מלאך וסוטרו על פיו', היינו שפוגע בו כח הטבע של העולם החיצון, 'ומשכחו כל התורה כולה', כי מעתה נסתם המעיין של הידיעות הפנימיות השפועות עליו בלי גבול וצריך ללמוד הכל בעמל ויגיעה, פרט אחר פרט דרך המוח.
ולמה הוא זה?
למען הבחירה. כי במצב של הידיעות השוטפות אין מקום לבחירה. נמצא שתפקיד המוח הוא להיות מסך והסתרה לנפש האדם להבטיח שלא תגיענה לו ידיעות אלא לפי מגבלות הגוף, הזמן והמקום, ולפי פעולותיו ומאמציו של האדם עצמו בעולם הבחירה והמעשה.
והנה קשה מאוד לחדור דרך מחיצה זו, אך ידועים מקרים של התנוצצות האור הפנימי דרך המסך, ומגיעות לאדם ידיעות פתאומיות על המתרחש לזולתו שלא בדרך החושים, והיינו מה שקוראים 'טלפתיה'.
גם כשאדם במצב השתוממות ('אקסטזה'), או שבריאות נפשו נתערערה, לפעמים מתרכך המסך ואז עלולה הנפש להרגיש דברים מאחורי פרגוד הזמן והמקום. זהו ענין הקוסם, שהיה יכול לפעמים להגיד עתידות.[12]
הכישוף והקסם נאסרו בתורה, כי כל זה הוא דרך רוח הטומאה. על ידי אקסטזה כזו הגוף נפרד מהנפש ונמצא שהוא טמא, כעין טומאת מת.
הקדושה יש לה דרך אחרת להשיג ידיעות פנימיות מהעולם הרוחני. והיא בהשפעת קדושה רבה על הנפש והגוף גם יחד, על ידי עבודה רבה של תיקון המדות והשגת המעלות בקדושה ובטהרה במשך שנים רבות, עד שהגוף גם כן מזדכך ומתעלה, ודרך זו נקרא השגת רוח הקודש. והיינו שאמרה התורה בפרשתנו: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵֽלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל־מְעֹנְנִים וְאֶל־קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יג-טו)… (עכ"ל המכתב מאליהו).
ומכיון שנצטוינו על זה קמו לנו מפריעים והם כחות הטומאה המשתדלים בכל כחם לקלקל את מוח האדם שיקבל את אורו דרך צינורות הטומאה…
נמצא, כי עיקר מקום ההתמודדות הוא במוח!
בלעם סיפור של כשלון!
מעת בריאתם כחות הטומאה מתמודדים עם בני האדם, לעתים בהצלחה ולעתים לא. אך בוודאי אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שלהם היה בלעם! הם הצליחו לפגום את מוחו של בלעם עד תכלית, ובכך גרמו לו לצייר את האור לרעה!
וכך אמר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ד – עמוד 159):
דע כי ישנם שבעה היכלות נבואה, והם: צדק, משפט, חסד, רחמים, אמונה, אמת, ושלום.
וגדר 'היכלות' הם דרגות נפשיות המכילות רוח הנבואה. והיינו כשאדם זוכה ובלבו מתגלה אחד מהשבע המדות הללו, הוא זוכה להתגלות רוח נבואה.
והנה בלעם היה איש של השגות גדולות, וכשרצה יכל להכין את עצמו לשמוע את דבר ה'.
אך אף על פי כן, בסופו של דבר, בלעם איבד את שני העולמות, את העולם הזה ואת העולם הבא!
ורבי נחמן מברסלב זיע"א גילה לנו (ליקוטי מוהר"ן שם) שנקודת הנפילה של בלעם היתה בגלל פגם הברית שלו!
על ידי פגמי הברית שלו, מוחו נהיה פגום והוא צייר את האור העליון לרעה! ובכך הוא חטא והחטיא את הרבים, והכל מתוך הבנה שהוא הולך בדרך טובה! (כך צייר לו מוחו הפגום את המציאות).
ולתוספת ביאור:
כתב הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (ליקוטי הלכות, יו"ד הלכות יין נסך – הלכה ד אות יג), וז"ל:
והכלל הוא – שעיקר הפגם והקלקול הגדול ביותר מכל העבירות שבתורה, הוא כשמהפכין (כשהמוח מהפך) דברי אלקים חיים. ומהפכין האמת לשקר והשקר לאמת, כמו שנאמר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ), שזה גרוע מן הכל, כי על ידי זה מטעין את ישראל וכל העולם, רחמנא ליצלן.
וכל זה נמשך מפגם כלי המוחין, וכמו שכתב רבינו ז"ל על הפסוק: "הנה ברך לקחתי וכו'" (במדבר כג, כ), שמלמעלה יורד רק אור פשוט ולמטה נצטייר לכל אחד לפי בחינתו, כפי תפיסת המוחין שלו שהם הכלים לקבל האור.
ועיקר תיקון הכלים וקלקולם הוא כפי תיקון הברית וקלקולו, חס ושלום וכו' כנ"ל ובזה תלוי הכל.
וזה עיקר התגרות הבעל דבר (היינו יצר הרע) וערמתו שהוא אורב וחותר על כל אחד ואחד. וביותר על הגדולים והמנהיגים וכל מי שהוא גדול ביותר אורב עליו ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נב.): כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו…
וכל הצרות, רחמנא ליצלן, וכל אריכות הגלות על ידי זה, כי זה יודעים בכלל, וכן יודע כל אחד בפרטיות בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו מה שעובר על כל אחד בענין התאוה הרעה הזאת שהוא רע הכולל של שבעים אומות, שהוא תאות ניאוף. אשר כמעט אין גם אחד נקי כראוי בענין זה ושכיח הרבה שפגמו מאוד, רחמנא ליצלן, זולת גדולי הצדיקים מובחרים, יחידי הדורות שהתפארו בעצמם בהתפארות אמיתית על כח גבורתם וקדושתם בענין זה וכמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה.
אבל רוב העולם ככולו ואפילו הכשרים וצדיקים קצת אינם נקיים כראוי. וכל אחד כפי פגמו בזה, כן מקולקלים כלי המוחין שלו, ועל ידי זה אין בכחו לקבל ולצייר האור העליון כראוי לטובה.
על כן צריך כל אחד להיזהר בנפשו מאוד לבלי להיות חכם בעיניו לנטות אחרי חכמות של הבל המצויים בעולם, בפרט בדורות הללו שמתלוצצים מכמה דברים שבקדושה. ובפרט מתפילה בכוונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "כְּרֻם זֻלּוּת לבני אדם" (תהלים יב, ט), אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. ומאי ניהו? תפילה…
ודע, שהאור היורד מלמעלה הוא גבוה מאוד והוא אור פשוט וצריך כל אחד לציירו כפי תפיסת המוחין שלו, אבל לאו כל אדם זוכה לזה לצייר האור לטובה, כי רובם אין כְּלֵי המוחין שלהם מתוקנים כראוי, על כן חמל עלינו ה' יתברך ונתן לנו את התורה הקדושה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ומצוות דרבנן, שכולם הם בחינת ציורים קדושים לצייר האור לברכה. והזהיר אותנו להישמר מכל העבירות שהם כולם קלקולים ופגמים, שעל ידם מציירים האור להיפך, חס ושלום.
וזהו כלל כל התורה והמצוות, וכל כוונות המצוות וסודותיהם על פי קבלה כלולים בזה, כי יש כמה וכמה בחינות בענין ציור האור שלמעלה לטובה, או להיפך, חס ושלום, שזהו כלל כל המדות וכל הספירות וכל השמות הקדושים שבהם תלויים כוונות כל המצוות, שכולם כפי מה שצריכים לצייר האור לטובה כפי המצוה. וכן להיפך בעבירות, חס ושלום.
ובזה תלוי עיקר החיוּת של האדם ושל כל העולמות, כי הם חיינו. כי עיקר החיוּת על ידי האור העליון הבא מלמעלה כשזוכים לציירו לברכה. ואז מייחד ומקשר האור בהכלים, שעל ידי זה עיקר החיוּת כידוע, וכן להיפך, חס ושלום…[13] עיי"ש באורך בדבריו הקדושים.
ועתה, אחרי כל ההקדמה הזו נבוא לבאר את הפסוק: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים יח, יג)…
אסור להרים ידים!
הציווי 'תמים תהיה' מתייחס בעיקר למוח! ונבאר את דברינו:
כפי שהתבאר לעיל, האדם נמצא במצב מלחמה תמידית עם היצר הרע, ועליו להילחם נגדו בחירוף נפש, בכדי שיוכל לקיים מצוותיו יתברך באמונה שלימה…
והנה, יהודי מטבעו כוסף ומשתוקק לה' יתברך ותורתו, רוצה הוא לזכות לקרבתו ולאהבתו…
אך הצר הצורר, היצר הרע ימ"ש, מערים נסיונות, מייצר קשיים, מפתה ומחליש, וצד נפשות באכזריות נוראה… ולפעמים היהודי נכשל! לאחר מכן לבו נשבר בקרבו על שהתרחק מה' יתברך, והוא חוזר אליו בתשובה שלימה!
אך עדיין ההתמודדות נמשכת, והיצר הרע מערים שוב ושוב נסיונות חדשים ומגוונים, ולא תמיד האדם מצליח לעמוד בפרץ, ולפעמים הוא שוב נכשל…
וכך האדם נתון במלחמה תמידית, שיש בה תנועה מעגלית של כשלון וחזרה בתשובה, כשלון וחזרה בתשובה… מצב זה יוצר תסכול בנפש המביא את האדם להרים ידים ביאוש! זהו! אין לי סיכוי! אני אבוד!…
ולא. אנחנו לא מתארים כאן רק יהודים פשוטים, תיאור זה נכון אפילו בנפשם של גדולי ישראל! גם אצלם לפעמים מתגלה רגש היאוש והם מרימים ידים![14]
כאן נכנסת מצות התמימות במלוא עוצמתה יופיה ותקיפותה – "תמים תהיה עם ה' אלהי"ך" (דברים יח, יג)! תגביר בעצמך את התוקף השכלי שיהיה שולט על יאוש הלב, ותכריז בעוז ובגאון: יעבור מה שיעבור, יקרה מה שיקרה, אני לעולם לא אעזוב את ה' יתברך ועבודתו!
'תמים תהיה' – תהיה עקשן בעבודת השם! עמוד חזק איתן ותקיף מול כל הבלבולים, מול כל הנפילות, מול כל התסכולים ומול כל המפריעים הרוצים להרחיק אותך מהקב"ה…
התמימות הזו היא עצם נקודת היהדות! ולכן זה היה הציווי הראשון שנצטוה עליו היהודי הראשון, אברהם אבינו.
וכך נצטוה: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן־תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א).
ופירש רש"י (שם): 'והיה תמים' – היה שלם בכל נסיונותי!…
התמימות הזו היא היופי והפאר של היהודי! כאשר יהודי עומד תקיף בדעתו וממשיך לעבוד את ה' יתברך, למרות כל חלישות הדעת שהוא חווה. אזי, הקב"ה משתבח בו בכל העולמות – 'ראו בריה שבראתי בעולם'.
כל אדם בעולם עובר במשך חייו לא רק עליות והצלחות כי אם גם ירידות ונפילות. ואפילו צדיק גמור עובר כפעם בפעם ירידות ונפילות מסויימות, כמו שנאמר: "כִּי שֶֽׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק" (משלי כד, טז). אולם גדולתו של האדם נמדדת בכך שהוא לא נותר בנפילתו אלא מצליח להתגבר ולקום ממנה, ולשוב לאיתנו כבראשונה.
זוהי מעלתם של הצדיקים, שהגם שהם עוברים צער יסורים ונפילות בעבודת הבורא, בכל זאת תמיד הם מתגברים כארי, מתרוממים וקמים מנפילתם ושבים למדרגתם הראשונה, כפי שהיתה באמנה אתם. ולכן הגם: 'כי שבע יפול צדיק', אולם תיכף ומיד מתקיים בו סיום הפסוק: "וָקָם"[15] (שם).
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כל אדם נמצא במצב מלחמה תמידית עם היצר הרע, התמודדות קשה הכוללת בתוכה כל מיני נסיונות חדשים ומגוונים, ומהאדם נדרש להילחם נגדו בחירוף נפש ולקיים מצוותיו יתברך באמונה שלימה…
ב. לא תמיד האדם מצליח לעמוד בפרץ, לפעמים נכשל ולאחר מכן חוזר בתשובה… אך כאשר מהלך זה חוזר על עצמו ונהפך להיות כמין תנועה מעגלית של כשלון וחזרה בתשובה, כשלון וחזרה בתשובה… מתגלה באדם רגש של תסכול ויאוש!
ג. הקב"ה ציוה אותנו בתורה הקדושה: 'תמים תהיה עם ה' אלהי"ך'! תגביר בעצמך את התוקף השכלי שיהיה שולט על יאוש הלב, ותכריז בעוז ובגאון: יעבור מה שיעבור… יקרה מה שיקרה… אני לעולם לא אעזוב את ה' יתברך ועבודתו!
'תמים תהיה' – תהיה עקשן בעבודת השם! עמוד חזק איתן ותקיף מול כל הבלבולים, מול כל הנפילות, מול כל התסכולים ומול כל המפריעים הרוצים להרחיק אותך מהקב"ה…
ד. תמימות זו היא עצם נקודת היהדות! ולכן זה היה הציווי הראשון שנצטוה עליו היהודי הראשון, אברהם אבינו כאשר נצטוה: 'וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א"ל שד"י התהלך לפני והיה תמים'. ופירש רש"י: 'והיה תמים' – היה שלם בכל נסיונותי!…
ה. תמימות זו היא היופי והפאר של היהודי! כאשר עומד תקיף בדעתו וממשיך לעבוד את ה' יתברך, למרות כל חלישות הדעת שהוא חווה. אזי, הקב"ה משתבח בו בכל העולמות – 'ראו בריה שבראתי בעולם'.
זוהי מעלתם של הצדיקים, אף שעוברים צער יסורים ונפילות בעבודת הבורא, בכל זאת תמיד מתרוממים וקמים מנפילתם כארי ושבים למדרגתם הראשונה, כפי שהיתה באמנה אתם. ולכן הגם: 'כי שבע יפול צדיק', תיכף ומיד נתקיים סיום הפסוק: 'וקם'.
הערות שוליים:
[1] זה לשון הגמרא הקדושה (עבודה זרה כ:): אמר רבי פינחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים.
[2] כתב הגאון הגדול, ראש ישיבת 'עטרת ישראל', רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א (ברכת מרדכי, מוסר חלק ב – עמוד נז), וזתו"ד:
זהו סולמו של רבי פינחס בן יאיר, ואלו הן שליבותיו.
דרגות דרגות, אחת גבוהה מחברתה. רצונך להשקיף על פני העליונה, התייצב על הנמוכה הימנה. התייצבת, השרש עמידתך, אחוז בחבל, טפס ועלה, כשהבסיס הקודם דבוק משוך אחריך. עם תורה לזהירות, עם שניהם לזריזות, כך למעלה בקודש.
הרחק חתחתים, אמץ שרירים, עדי הגיעך לרוח הקודש ולתחיית המתים, לראש הפסגה, אחוז בחבלי בוץ וארגמן של י"ב דרגותיך. 'וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחילת הזהירות ועד יראת חטא, בזאת יבוא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסרות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום, שנאמר בו: "וזר לא יקרב" (במדבר יח, ד)'… (מסילת ישרים – פרק כו).
כדי לעלות בסולם נדרשת עבודה! גודש של עול, מאמץ, התרכזות ורכש… ואז כשיזכה להגיע אל ראש הסולם, הריהו – זהיר, זריז, נקי, פרוש, טהור, חסיד, עניו, ירא חטא, קדוש, בעל רוח הקודש. כל מדה, מעצבת אישיות כמדתה, בונה מהות.
אך מהי מדת 'תחיית המתים'? לכאורה אינה לא מדה, לא דרגה, אלא זכיה. מדוע, אם כן, נקט רבי פינחס בן יאיר, דוקא זכיה זו? כלום מתכוונים במאמר זה לתחיית המתים שתהיה לעתיד לבוא? מהי, איפוא, משמעותה של מדה זאת, דרכי עבודתה וקניינה?
והתשובה, אמנם כן, מדה היא, דרגה עליונה, הנקנית בדרכי קנין ובעמל רב – תחיית המתים, כמו קודמתה, רוח הקודש, פסגות הינה במדת הקדושה. הכוונה ב'תחיית המתים' אינה למה שהובטח לנו לעתיד לבוא, אלא לדרגת הכושר להחיות מתים.
דורשים מן האדם כי יהיה מחיה מתים. לא למען המתים שיחיו, אלא למען עצמו. כי לכל אדם הכלים להיות אליהו ואלישע. משניתנו לו הכלים, תפקידו למלאן ולהעפיל אל שיאי יעודו.
העט רוטטת בקצב צליל מיתרי כינורו של הרמח"ל (מסילת ישרים – פרק כו): 'ויכול להגיע דביקותו אל מעלה כל כך גדולה, שכבר ימסר בידו מפתח של תחיית המתים, כמו שנמסר לאליהו ולאלישע, שהוא מה שמורה אל עוצם ההתדבקות בו יתברך, שבהיות הוא יתברך שמו מקור החיים הנותן חיים לכל חי…
הנה, הדבק בו יתברך דביקות גמור, יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם… והוא מה שסיימה הברייתא: וקדושה מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים'…
תוכן מדת הקדושה, היא דביקות בו יתברך. כמדת הדביקות – מדת הקדושה. פסגות פסגות לה. שתי הפסגות העליונות הינן רוח הקודש, ותחיית המתים: הדבק בו יתברך דביקות גמור, יוכל למשוך ממנו יתברך אפילו משך החיים עצמם…
[3] בספר חכימא דיהודאי – עובדות מחייו של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל (עמוד 447), הובא הסיפור הבא:
שבועיים אחרי חג השבועות שנת תרצ"ז (30.5.1937 למניינם), יצא הבחור ר' אהרן לייב שטינמן מבריסק, לכיוון ורשא. הוריו ליוו אותו עד ורשא שם נפרדו ממנו.
בעודו בוורשא נודע לו, כי ראש הישיבה מזקני ישראל רבי שמעון שקופ, שוהה בוורשא (בחדר המתנה לרופא ד"ר פרישמן ע"ה). הוא ניגש למקום, נכנס והושיט לו יד לשלום. רבי שמעון זצ"ל החזיר לו שלום.
עינים בעינים נגעו, בשתיקה.
והנה הוא יוצא מעולם הישיבות בפולין, עם לחיצת יד חמה של אבי בני הישיבות.
בשעה 10 בלילה המשיך בנסיעתו לברלין, שם אמור היה להחליף רכבת, מרכבת הנוסעת למזרח, לרכבת הנוסעת למערב לנסיעת המשך, כעשר שעות.
זה היה עוד לפני ליל הבדולח ואחרי שהנשיא פאול פון הידנבורג נתן להיטלר ימ"ש את הממשלה. הנאצים כבר החלו לעשות צרות ליהודים. היה עליו להמתין כשש שעות בתחנת רכבת. הוא היה מפוחד. לבדו. התחנה שרצה חיילים נאציים ימ"ש…
(בערוב ימיו, אמר פעם בכאב, כי חושש שהפסיד באותן שעות של פחד בתחנת הרכבת, חצי שעה של לימוד תורה. וכאב על אבדן חצי שעה של תורה בחייו!…).
משם נסע לבאזל, ואחר כך לעיירת ארוזה בשוויץ. משם הגיע אחרי הצהרים למונטריי, בשלהי חודש סיון תרצ"ז.
הוא היה אפוף מיד בבדידות ועטוף בגעגועים עזים להוריו ולמשפחתו. היה לו קשה מאוד…
ר' אהרן לייב למד ולימד בישיבה הנודעת עץ חיים במונטריי.
אין ממנו תמונות, לא רואים אותו בשום תמונה שצולמה אז.
היה מי ששאל אותו פעם מדוע אין שום תמונה ממנו יחד עם החברים והתלמידים. הוא התנצל, כביכול: 'חסתי על זמני, ולא היה כדאי לוותר על דקותיים לצאת החוצה לחצר הישיבה ולהצטלם יחד עם שאר בני הישיבה'. אין לתאר את ההתמדה שלו. הוא והתורה חד.
האוירה בשוויץ היתה זרה להם לחלוטין. לא התרגלו אליה. היה להם קשה מאוד. הגלות הכפילה את עצמה בכל מוטציה שהיא.
לכן בשלהי שנת תרצ"ט, אחרי שחלפו שנתים של ניתוק מהבית, חשבו הוא וידידו הנאמן רבי משה סולוויצ'יק, כי אולי כדאי כבר לשוב על עקבותיהם. כי מבחינת גיוס לצבא (שמשום כך ברחו מפולין) לא היה כמעט סיכון, כי כבר חיפשו אחריהם ורשמו כי נעלמו עקבותיהם, ואין רישומים נוספים, ולא חיפושים.
השמים האירופאים ובפרט מזרח אירופה התכסו בעננים שחורים, עדיין לא התחילה המלחמה העולמית בפועל, ואיש גם לא האמין כי היא תהיה קשה עד כדי כך. קבוצה של פליטים מפולין השוהה בשוויץ החליטה לנסות לשוב יחד לתוככי מזרח אירופה לבית הוריהם, לישיבותיהם ולבית מדרשם. סיון תרצ"ט (יוני 1939).
הם היו יחד קבוצה של חמשה בחורים, הוא ורבי משה סולוויצ'יק, ושלשה בחורים חסידי סלונים. יצאו יחד לתחנת הרכבת בבזל עם מזוודותיהם. מי יכול היה לדעת את העתיד הנורא של פריצת מלחמת העולם בכל עוזה ואת השואה האיומה על יהדות אירופה.
כאשר נכנסו לתחנת הרכבת. בפתח התחנה ישב לו מוכר עיתונים כמימים ימימה. הבחור ר' אהרן לייב הבחין בכותרת מרעישה על המלחמה המתקרבת ובאה במזרח אירופה. הוא הזדעעזע מעט ופנה לחבריו לדרך, ואמר: תראו מה כתוב בעיתון שאנחנו נוסעים ל'מקום סכנה'. הם הגיבו ואמרו לו: כנראה שאתה לא מתעניין במצב. הרי בחדשים האחרונים הכותרת הזו אין בה חידוש גדול, אולי משהו, שהרי ישנן עליות ומורדות כל העת במתיחות שבין המעצמות. אם היית קורא את העיתונות בשנה האחרונה לא היית נרעש כל כך…'
'אבל כיון שעד היום לא ראיתי ולא קראתי עיתון, ודוקא כאן בפתח של תחנת הרכבת ראיתי את העיתון, והזדעזעתי, נראה לי כי יש לכך משמעות. אני מעוניין לשוב על עקבותי'.
הם ניסו לשכנע אותו, אבל היה קשה לו לשמוע להם (ראייתו היתה זכה וצלולה, כבר אז. כי זו 'דעת תורה' של בחור מבוגר שעד אותו יום לא קרא עיתון) הוא החליט לשוב על עקבותיו ולהמתין ולהשאר בינתים בשוויץ. ידידו והחברותא שלו בשוויץ הבין ללבו, ריחם עליו והחליט גם הוא לפרק את המזוודות ולשוב עמו על עקבותיו.
חלפו מספר שבועות וכבר הכל ידעו כי המצב מחמיר מאוד.
היה לו לרבי משה בשוויץ בחור נוסף בן משפחה (רב אהרן לייב נקב בשמו) שהגיע גם הוא לשוויץ כמה חדשים קודם לכן, ולא היה מסוגל להשאר בגלות שוויץ ויצא לדרך בימים ההם, לבדו לכיוון בריסק. ר' אהרן לייב ור' משה חבריו – התחננו אליו שלא ישוב, כי כעת השמים שחורים והסכנה גדולה, אבל הוא הסביר להם כי השאיר הורים זקנים בבריסק שבזמן מלחמה יצטרכו עזרה, וחייב לסייע להם, כמובן שאיש לא חזה ממש את התוצאות האיומות של המלחמה, ולכן לא שמע להם. חזר לבריסק ונהרג יחד עם תושבי העיר. הי"ד…
סיון תשס"ז (יוני 2007), שבעים שנה אחר כך.
אברך נכנס לחדרו של הגה"ק רב אהרן לייב שטינמן וסיפר כי בתו נפגשה עם בחור טוב, והכל טוב, אלא שלפתע שמעתי כי הוא בחור 'תמים', מדוע? כי נודע לי שהוא לא קורא עיתון כלל, נראה לי שזו תמימות מסויימת ומוגזמת…
לשמע ה'תמימות' חייך מרן לעומתו, וגילה מרחשי לבו:
דוקא נראה לי כי אין בכך תמימות, אני, אמר לו הרב שטינמן בגילוי לב, ניצלתי ממוות במלחמת העולם השניה, כיון שלא קראתי עיתונים בכלל. ומעשה שהיה כך היה… וסיפר לו את הסיפור שקראתם.
אבי הבת שהיה מופתע מעצם העובדה, וגם מכך שהרב שטינמן פותח מעט סגור לבו ומספר על ימי עלומיו (מעטים שמעו ממנו דבר וחצי דבר מההיסטוריה האישית שלו) אמר בקול ובהשתוממות: 'הרי זו דרגא נוראה של שמירת העינים'.
ר' אהרן לייב ביטל את דבריו, ובהינף יד אמר לו: 'אח, פשוט לא היה לי זמן לקרוא עיתון, בשנים הללו הייתי במירוץ, שהרי יודעים אתם כמה אפשר להשיג בימי הנעורים! הם הימים הטובים ביותר של האדם! ואין זמן לשום דבר אחר, פשוט לא היה לי פנאי לכך'…
[4] במאמר מוסגר שמענו מאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, ששמשון בן מנוח (שמשון השופט), לאחר פטירתו, בא שוב לעולם, והוא היה המקובל האלקי רבי שמשון מאסטרופולי הי"ד.
לאחר זמן מצאנו שכתב כן מפורש בספרו, וזה לשון קדשו בהקדמה שכתב לספרו דן ידין (פירוש על ספר קרניים): 'קראתי שם החיבור הזה 'דן ידין' משני טעמים, חדא, משום ששמי מרומז בו הקטן שמשון שבא מדן… ושאר דברים סתומים ביארתי בספרי הגדול הנקרא 'מחנה דן' על הזוהר בספר בן מנוח שחיברתי'…
[5] הובא בספרו ניצוצי שמשון – תהלים (ד"ה 'לעשות רצונך'), ושם הוא כתב כך: איתא בילקוט פליאה שישנם ששה פסוקים וכו'…
והנה חיפשנו בחפש מחופש בכל ספריו של רבי אביגדור קרא (מחבר ספר הפליאה) ולא זכינו למצוא את הדברים הללו…
[6] רבינו הרמח"ל – רבי משה חיים לוצאטו זיע"א (קנאת ה' צבאות – ד"ה קבורת משה בחו"ל) ביאר באריכות רבה את הפסוק הזה, והנה אין באפשרותנו כעת להעתיק את כל פירושו כי ארוך הוא. אך כדי לקבל מעט מושג בין שייכות הפסוק הזה למקורות התורה, נעתיק חלק קטן מדבריו.
וזה לשונו:
והנה משה הוצרך להיקבר חוץ לארץ, להיות בתוך הקליפות עם ישראל, ואז ניטל ממנו בחינת השלום, שנאמר בו: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נז, ב), וסודו חזרת הנשמה אל השורש.
והנה אם משה היה הולך לנוח אל שרשו מיד, הנה כמו שתיקן הוא תיקון גדול בחייו, כן במעלה גדולה היה מסתלק אחרי מותו, כי תיקן השכינה להיות בסוד כלה שלו, ובסוד זה היה עומד גם כן אחר מותו. אבל כיון שהוצרך להיקבר בחו"ל לתיקון ישראל, הנה הוצרך להתהלך בדרך אחרת, ולסבול כמה יסורין, והוא סוד: "משה עבדי מת, ועתה קום עבור" (יהושע א, ב), כי כל המקרים שעברו על ישראל מהיכנסם לארץ והלאה, הכל היה נמשך אחר בחינה זו שמשה נשאר חו"ל. ועל כן בבוא אליהו, שהוא פינחס, שניתן לו סוד השלום, לעשות שלום בעולם, הנה ראשית הכל יהיה שלוחו של משה, שאז נאמר בו: 'יבוא שלום', ויזכה למנוחה גמורה.
והנה עתה הוא חסר מאור התורה חסרון גדול מפני היותו בקליפות… עיי"ש בהמשך דבריו הקדושים.
[7] כך ביאר הרמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות – מצוה ח) בדעת הרמב"ם.
[8] לבד מזאת שהיא אחת מששה, היא גם אחת מחמשה. והיינו שהתמימות היא אחת מחמשה שלבי התשובה.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם מועדים – יום הכיפורים, מאמר ג), וז"ל: הנה בנוגע למצות התשובה מובא במדרש (שיר השירים רבה, פרשה ה – אות ג) על הפסוק: "קול דודי דופק פתחי לי" (שיר השירים ה, ב), 'אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי, פִתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו'.
וצריך להבין: מה רצו חז"ל לרמוז לנו בכך שדימו את ראשית עבודת התשובה הנדרשת מן האדם דוקא לחודה של מחט?
ונראה שיש בכך כמה וכמה רמזים:
ראשית כל, חז"ל רצו לרמוז לכל אחד מאתנו שלא רק על עוונות גדולים וחמורים צריכים אנו לשוב בתשובה, כי אם גם על עניינים קטנים ביותר כחודה של מחט. וככל שרגישותו הרוחנית של האדם הינה גבוהה יותר, כך הוא חש בכאב הגדול שנגרם לנשמתו האלקית אפילו על ידי פגם מזערי ביותר כחודה של מחט.
לעומת זאת, מי שראשו ורובו משוקעים בחומריות והבלי העולם הזה, גם בעשותו חטאים חמורים ביותר הוא לא חש כלל בצער נשמתו וצער כל העולמות העליונים, ועליו כוונו חז"ל (שבת יג:) באומרם: 'אין בשר המת מרגיש באיזמל', כלומר מי שנכלל עם אותם בני אדם 'שבחייהן קרויין מתים' (ברכות יח:), אינו מרגיש כלל בצער הנשמה גם כשהוא נוקב אותה על ידי מעשיו הרעים נקב גדול כמו זה הנעשה על ידי איזמל.
וזהו שמספרים חז"ל (מועד קטן כה.) על רב הונא שפעם אחת אירע שנהפכה לו רצועת התפילין שלו באופן שלא נראה צידה השחור של הרצועה כלפי חוץ כפי שצריך להיות על פי ההלכה למשה מסיני, וכדי לתקן זאת ישב רב הונא ארבעים תעניות.
ודבר זה הוא הפלא ופלא: הלא רב הונא לא חילל שבת או אכל מאכל אסור ח"ו וכל כיו"ב מן העוונות המפורסמים לכל, אלא סה"כ נהפכה רצועת תפיליו, ובשביל לתקן פגם קטן שכזה הוצרך רב הונא להתענות ארבעים תעניות?! אלא שכך היא דרכם של הצדיקים האמיתיים אשר נשמתם זכה וברה ונקיה מכל רבב של פגם, שגם עוון קטן ביותר כמו חודה של מחט גורם להם צער כה גדול, ודאגה עצומה מיום הדין, ועל כן הם ממהרים לתקנו בכל חומרת הדין האפשרית.
הסבר נוסף לכך שחז"ל דימו את ראשית עבודת התשובה הנדרשת מן האדם דוקא לחודה של מחט, כדי לרמוז לאדם שכמו שחודה של המחט, על אף היותו מזערי ביותר, מכל מקום הוא חזק ויציב, כך גם ראשית התקרבותו של האדם לבוראו יכולה אמנם להיות אף על ידי החלטות טובות קטנות ביותר, אולם על החלטות אלו להיות חזקות ויציבות ביותר באופן ששום דבר שבעולם לא יוכל להזיז אותו מאותן החלטות טובות.
רמז נוסף במאמר חז"ל: 'פִתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט', כי לא כל אחד יודע להשחיל חוט בחור של מחט, ומי שינסה להשחיל את החוט עם הרבה לחץ ועצבים בוודאי לא יצליח כי צריך בשביל זה הרבה עדינות, וכמו כן הוא בעבודת התשובה: תשובה אמיתית לא נעשית בלחץ ובעצבים אלא בהרבה מתינות ועדינות.
ולמעלה מכל זאת: חז"ל דימו את ראשית עבודת התשובה הנדרשת מן האדם דוקא לחודה של מחט, כדי לרמוז לאדם שכמו שיש בכחו של חודה של מחט לתפור ולאחות קרעים שונים שנעשו בבגד וכיו"ב ולהחזיר את הבגד להיות שלם ונאה כפי שהיה בתחילה קודם שנקרע, כך גם עבודת התשובה של האדם מסוגלת לתפור ולאחות את כל הקרעים שנעשו בנשמתו הקדושה על ידי חטאיו, ולהשיב את נשמתו לשלימותה הראשונה.
ועל כן אין לו לאדם להתייאש בשום מצב שבעולם, וגם אם כבר פגם והשחית וקלקל את נשמתו הקדושה, יכול הוא לאחות את כל הקרעים ולהשיב לנשמתו את זהרה הראשון על ידי עשיית תשובה אמיתית ויסודית מעומקא דליבא, ובעיקר, עם הרבה הרבה סבלנות וענוה.
והנה בכדי שלא תכבד עבודת התשובה על האדם, טוב לו שיאחוז בדרכו של הרה"ק ר' זושא מאניפולי זיע"א (הובא בהיום יום – ג' תשרי) שחילק את עבודת התשובה לחמשה חלקים יסודיים, וכולם רמוזים בתיבת 'תשובה' שהיא ראשי התיבות של חמשה פסוקים:
ת – "תמים תהיה עם ה' אלהי"ך" (דברים יח, יג), והיינו כפי שמפרש רש"י (שם): 'התהלך עמו (עם הקב"ה) בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'.
ש – "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), כפי שמפרש רש"י (שם): 'בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני', והיינו שבכל פעם שבא האדם לעשות מעשה כל שהוא, יזכור שה' יתברך רואה אותו ובוחן את מעשיו ולכן לא יעשה מעשה שאינו רצוי לפניו.
ו – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), והיינו שצריך האדם לאהוב את הזולת על אף כל החסרונות שיש בו, ממש כשם שהוא אוהב את עצמו על אף כל החסרונות שיש בו. כי כל יהודי דומה לכלי כסף יקר שהצטברה עליו שכבת אבק וכיסתה יופיו ותפארתו, ומיד שינקו מעליו את האבק ויצחצחו אותו ישוב להבריק ולנצוץ כבתחילה.
ב – "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), והיינו שבכל מעשה ומעשה שאדם עושה, גם בענייני גשמיות כאכילה ושתיה ושינה וכו' יכוין שעושה זאת כדי להיות בריא וחזק לעבודת הבורא וכן כל כיו"ב, 'נמצא, המהלך בדרך זו כל ימיו, עובד את ה' תמיד' (רמב"ם, הלכות דעות – פ"ג ה"ג).
ה – "הצנע לכת עם אלהי"ך" (מיכה ו, ח), והיינו שכל מעשה טוב שהאדם עושה עליו להשתדל להצניע ולהחביא אותו עד שלא ידע עליו שום אדם, וכך הוא יעלה אל הקב"ה בשלימות ויקבל עליו שכר מושלם, כי כשמעשיו הטובים של האדם מתפרסמים ומכבדים ומשבחים אותו על כך, מנקים לו משכרו בשמים… ועיי"ש באמרי נועם בהמשך דבריו הקדושים.
[9] ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה לו – אות ו).
[10] במכתב שכתב הגה"ק רבי שלמה אליעזר שיק (המוהרא"ש) זיע"א לבחור אחד, כתב לו כך (אשר בנחל, חלק פד – עמוד קעו):
לנכון קיבלתי את מכתבך המלא מרירות וכו' וכו', מלא קללות וזלזולים וכו' וכו', תאמין לי, שאני דן אותך לכף זכות, ואין אדם נתפס על צערו, וכבר פירשתי פעם את הפסוק: "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהי"ו ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו).
ויש לדקדק מה הלשון: 'כי יקלל אלקיו', היה צריך לכתוב אלקים מהו לשון 'אלקיו'? אלא יש לפרש על פי דברי רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה לו – אות ו) שהוא יתברך אור פשוט ונותנים רשות לאדם לצייר כפי הציור שלו, אם האדם פגם בפגם הברית, הוא מצייר כביכול את הקדוש ברוך הוא באכזריות ודינים וכו' וכו', כי מחמת שמוחו מקולקל מאוד עם ניאוף, על ידי זה מצייר, כביכול, את הקב"ה בדמות אכזרית וכעס ונקמה וכו' וכו', ומשם יוצא שמקלל, וזה – 'כי יקלל אלקיו', היינו כפי שצייר לעצמו.
על אדם כזה יש לימוד זכות, כי הוא שוטה, ואינו יודע את גודל רחמנותו יתברך, כי באמת הוא יתברך ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין, ובתוך כל עלמין, ומה אתה יודע מה הקב"ה רוצה ממך. אדרבה, בזה שאתה נופל בכל פעם בירידות ונפילות עצומות, ונכשל במה שנכשל וכו' וכו', ואתה נמצא בפח יקוש וכו' וכו', ועם כל זאת אתה מחזק את עצמך וחוזר ואומר ח"י פרקים משניות, זה לא יכול להַראות שום מלאך ושום שרף בעולם, כי אנו רואים שמלאכים ושרפים ירדו בזה העולם, ונכשלו בפגם הברית כמו עזא ועזאל וכו', ועל כן אם היית יודע את גודל השעשועים שיש להקב"ה ממך, היית מחזק את עצמך מאוד מאוד, כי הקב"ה אוהב אותך מאוד… עיי"ש דברים מחזקים.
[11] זה ביאור הפסוק: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג, לח) – 'הרעות והטוב' מצטיירים כפי מוחו של האדם.
[12] כן העיד הרמב"ם (ספר המצוות – מצות לא תעשה – מצוה לא) וז"ל: שהזהירנו מקסום, רוצה לומר שיניע כח הדמיון במין מן ההנעה, כי אלו בעלי הכחות כולם המגידים מה שיתחדש קודם היותו, אמנם יתאמת להם זה בהיות כח הדמיון מהם חזק ודבריהם מתקיימים ברוב ולכן ישערו במה שיהיה ויהיה להם יתרון זה על זה בזה כיתרון מעלות אישי האנשים קצתם על קצתם בכל כח מכחות הנפש.
ואי אפשר לאלה בעלי הכחות הדמיונות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות יניע בה כחו ויוציא לאור פעולתו. והנה מהם מי שיכה במטה אשר בידו בארץ הכאות תכופות ויצעק צעקות משונות ויעזוב מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שימצאהו כמו ענייני חולי הנופל ויספר מה שיהיה, וכבר ראיתי זה פעמים בסוף המערב. ומהם מי שישטח החול ויעמיד בו תמונות וזה הרבה מפורסם במערב, ומהם מי שישליך אבנים דקים ביריעה מעור ויאריך לעיין בהם ואחר כך יספר דברים וזה ידוע ומפורסם בכל מקום שהלכתי בו. ומהם מי שישליך אזור עור ארוך בארץ ויסתכל בו ויודיע הנסתרות, הכוונה בזה להניע את כח הדמיוני בו…
[13] כאן ברצוננו לכתוב הארה…
מכל האמור מובן, שהרוצה להתקרב לרב, עליו לדעת (כפי יכולתו) שכלי המוחין של הרב שלמים.
והבדיקה הראשונה שצריך לעשות: לבדוק האם אותו רב למד בישיבות קדושות, ובילה את חייו בין דפי הגמרא הקדושה, ולימוד הפוסקים בעיון וכו' וכן גם עכשיו הוא עדיין נשאר מחובר לתורה, ואם אכן כן, אפשר להמשיך ולבדוק (כפי שיבואר).
אך אם אותו 'רב' כל ימי חייו היה מופקר ובילה את חייו במסעדות ובמקומות מפוקפקים, ונהג בסובארו ישנה עם מוזיקת רקע… ופתאום החליט שקיבל כחות ומתחיל לעשות נסים, הדבר הראשון שעלינו לעשות זה לברוח ממנו במהירות…
כי בוודאי בגלל טומאתו הרבה, האור היורד מלמעלה מצטייר בכלי מוחו בצורה של כישוף.
לצערנו הרב, ישנם הרבה 'רבנים' כאלו הצצים כפטריות אחר הגשם, שעד אתמול עוד היו בעמקי שאול עסוקים בדברים אפלים ופתאום התגלה להם איזה סבא זקן צולע ומסכן… וקיבלו כחות… וצריך לדעת שאין דבר כזה!
אדם שאין כלי מוחו שלמים, אדם שלא עסק כל ימי חייו בלימוד התורה בקדושה ובטהרה ובפרישות, הוא כלומניק! וגם אם עשה תשובה הלואי ויוכל להציל רק את גופתו מדינהּ של גיהנם, ובוודאי שלא יכול להועיל לאחרים… ומה שכתבנו מספיק, ויובן למי שנשאר בקרבו מעט רוח חיים.
ואחרי שעברנו את המשוכה הראשונה, וגילינו שאותו רב מחובר לתורה, ונפשו לוהטת ודבוקה בה אפשר להמשיך הלאה…
וכתב בספר התניא קדישא (אגרת הקודש – סימן כז), וז"ל: 'חיי הצדיק אינם חיים בשרים כי אם חיים רוחניים, שהם: אמונה ויראה ואהבה. כי באמונה כתיב: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), וביראה כתיב: "ויראת ה' לחיים" (משלי יט, כג), ובאהבה כתיב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים" (שם כא, כא), 'וחסד' – הוא אהבה.
ואבא מארי עט"ר החסיד הקדוש רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, אגרת הקודש – סימן כז עמוד ע) ביאר את דבריו הקדושים, וזה לשון קדשו: בעל התניא מסביר, דהנה מצינו ששלשת המדות הנזכרות – אמונה, יראה ואהבה – מוגדרות בפסוקים בשם 'חיים'.
כי באמונה כתיב: 'וצדיק באמונתו יחיה' – נמצא שהצדיק חי את חייו באמונה, ובנוסף לכך, גם משתדל להחיות זאת אצל יהודים אחרים, כפי שדרשו בחסידות את הפסוק: 'וצדיק באמונתו יחיה' – אל תקרא 'יִחְיֶה' אלא 'יְחַיֶּה', דהיינו שהצדיק לא רק חי בעצמו מתוך אמונה, אלא גם מחיה זאת אצל האחרים.
צדיק אמיתי משתדל בראש ובראשונה להחדיר בלבם של המקושרים בו את מדת האמונה, ועל שום כך הוא זוכה להיות קרוב אל ה' ללא שום חציצה ומחיצה, כמו שכתב האור החיים הקדוש (ויקרא ו, ב): 'הניגשים אל ה", המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם. כי מאוד קשה להכניס אמונה בלב השומעים.
כדי להצליח להכניס אמונה בלב השומעים צריך לדבר מהנשמה, ורוב ככל האנשים מדברים מהגוף ולא מהנשמה, וכשגוף מדבר לגוף זה לא מועיל כלום. אבל כשנשמה מדברת, כולם שומעים לה. לא חשוב מי אתה ומה אתה, אם תדבר מהנשמה תצליח 'לקלוע בול' לנשמה של השני. צדיק אמיתי זה אדם שיודע לשתול אמונה קודם כל בלבו, בלב אשתו, בלב בניו ובנותיו – ולבסוף גם בלב המון העם.
וביראה כתיב: 'יראת ה' לחיים' – נמצא שגם מדת היראה נקראת 'חיים'. ובאהבה כתיב: 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים', 'וחסד' – הוא אהבה, בפסוק אמנם לא נאמר בפירוש שמדת האהבה נקראת 'חיים', אולם מדת החסד הנזכרת בפסוק רומזת גם על מדת האהבה, כיון שבספירות הקדושות ספירת החסד היא כנגד מדת האהבה.
כי באמת מעשה חסד אמיתי תמיד נובע מהאהבה של זה שעושה את החסד כלפי מי שהוא עושה עמו חסד, על דרך שנאמר: "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" (ירמיה לא, ב).
לכן מובא בספרי המוסר שעל ידי נתינה נולדת בלב אהבה, והיינו הן בלבו של הנותן כלפי המקבל והן בלבו של המקבל כלפי הנותן. לכן אם אתה רוצה שהבן שלך יאהב אותך – תמיד תתן ותשפיע לו ביד רחבה. אתה רוצה שאשתך תמיד תאהב אותך – תשתדל כמה שפחות לומר לה 'לא'. כל מה שהיא רוצה תמיד תשתדל לתת לה. וגם אם אין לך כעת, תעשה כל מאמץ להצליח להשיג, כדי שלא תפסק האהבה ביניכם אלא תהיה בבחינת: 'אהבת עולם'. כי אם חלילה נפסקת האהבה בין בני הזוג ממילא גם נפסק השפע הרוחני שמשפיעים להם מהשמים. לכן מאוד משתלם לך לתת לאשתך קצת גשמיות כדי שאחר כך תקבל מהקב"ה הרבה שפע.
וכך מסופר בגמרא (יבמות סג.) שאף על פי שאשתו של רבי חייא היתה מאוד מצערת אותו, בכל זאת מנהגו היה שבכל הזדמנות שראה איזה דבר יפה שיכול לשמח אותה, מיד היה קונה אותו ומביא לה. פעם היה זה פרח נאה, פעם מטפחת יפה, פעם שוקולד ופעם ארטיק וכל כיו"ב, ובכך השתדל לגרום לה לחייך ולשמוח. משום שהוא ידע שכל השפע שניתן לו מהשמים תלוי בשמחה של אשתו ובאהבה שהיא אוהבת אותו. עלינו לזכור תמיד שבכל פעם שאנו נותנים לזולת, אנו יוצרים בתוכו כלי לקבל את מה שאנחנו רוצים שהוא יקבל מאתנו. אם אתה רוצה שאשתך או ילדיך יקבלו את מה שאתה מבקש מהם ויעשו זאת בשמחה – תמיד תתן להם בשפע, ואז הלב שלהם יפתח תמיד לקבל ממך. אל תדרוש מהם שום דרישה בעד זה, אלא תתן וזהו! ובהמשך הזמן יתרחבו הכלים שלהם, ומעצמם הם יבינו שראוי להם גם להחזיר לך.
מדת הנתינה היא אחת המדות העיקריות שעלינו ללמוד מהצדיקים. צדיק אמיתי כל כולו עסוק בחסד ונתינה. גם אם יתנו לו הר ענק של כסף וזהב, תוך זמן קצר הוא יפזר את הכל לצדקה ולא ישאיר לעצמו מאומה, כפי שסיפרנו כמה פעמים על מורינו הבעל שם טוב הקדוש שמנהגו היה שלא להלין בביתו פרוטה כל שהיא, אלא את כל הכסף שנותר בביתו בסוף היום היה נותן למשמשו, וזה היה מפזרו בבתי העניים שבעיר. לילה אחד אירע שהבעל שם טוב עלה על משכבו ולא הצליח להירדם בשום אופן. מיד הורה למשמשו לבדוק בבית שמא 'מסתתר' לו איזה מטבע שלא חילקו אותו לצדקה. ואכן לאחר חיפוש ממושך התברר לבסוף שאשתו של הבעל שם טוב הניחה לעצמה מעט כסף בצד לצורך יום המחר, ומיד ביקש הבעל שם טוב לשגר את אותו המעט לאחד העניים, ולאחר שעשו זאת שב הבעל שם טוב ועלה על יצועו ומיד כשהניח את ראשו על הכרית נרדם ללא שום עיכוב.
שאיפתו של צדיק אמיתי היא לקחת שטרות נייר ולתרגם אותם לחיים של אנשים. אסור שישאר אצל האדם כסף מיותר אפילו דקה אחת בלי פעולה, אלא מיד יש לשלוח אותו לצדקה, כדי שלא תדבק באדם תאות הממון שהיא קשה יותר מכל התאוות שבעולם, כמו שכתוב בספר ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה כג – אות א), וזה לשון קדשו:
'ואלו בני אדם הנופלים בתאות ממון ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון, כמו שכתוב: "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג, יז), ועצבות הוא מרה שחורה – אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא, אלהים אחרים, חושך, בחינת מיתה, כמו שכתוב: "במחשכים הושיבני וכו'" (איכה ג, ו), ועליהם נאמר: "וּזְהָבָם לְנִדָּה" (יחזקאל ז, יט), היינו בחינת עבודה זרה'.
כלומר, כל אותם אנשים, ובכללם רבנים, שכל היום אוספים כספים ומחביאים אותם בחוץ לארץ, וקונים דירות להשקעה בשכונות היוקרתיות ביותר בארץ שכל דירה שם עולה מיליוני שקלים וכדומה, נופלים בתאות הממון, והם קשורים בסטרא אחרא ובעבודה זרה ממש, וכל מי שמתחבר אליהם גורם לעצמו מיתה, בר מינן, וכל כספם וזהבם כמו אשה נדה, דהיינו שכמו שלפי ההלכה אסור לבעל לקבל שום דבר מידה של אשתו בזמן שהיא בנדתה, כך אסור לקבל שום כסף מאותם אנשים שהם בעלי תאות ממון. וכל מי שלוקח מאנשים כאלה הקב"ה מפסיק לשמוע את התפילות שלו, כי כל מי שנפל לתאות הממון מאוד שנאוי על הקב"ה.
על כל פנים, מהפסוקים שהזכיר בעל התניא לעיל נמצינו למדים ששלשת המדות היקרות: אמונה, יראה ואהבה, הממלאות את כל חייו של הצדיק, נקראות 'חיים'. לכן הצדיק נקרא גם חכם, כי 'חכם' עולה בגימטריא 'חיים'. והיינו שהחכם האמיתי הוא מי שיש בו את שלשת המדות הנזכרות, הנקראות 'חיים', ובנוסף לכך גם דואג להשפיע אותן לאלו שקשורים בו. לכן כל מי שחפץ בחיים תמיד יקרב את עצמו לחכמים אמיתיים המשפיעים תמיד חיים לעולם.
ובד בבד עם זאת יש להתרחק מאוד מכל מיני 'חקיינים' אשר כלפי חוץ מתחזים לרבנים ומקובלים גדולים ובעלי מופת, בעוד שהפנים שלהם ריק מכל תוכן, והם בורים ועמי הארצות שאין כדוגמתם. כלפי חוץ גם מפורסמי השקר נראים כמו רבנים וצדיקים גדולים, אך אין תוכם כברם. בחוץ הם נראים כצדיקים ובפנים אין להם שום קשר לקדושה. אוכלים כמו סוס, ישנים כמו בהמה, שקועים בתאות האכילה ובתאות המשגל, בבחינת: "כל הולך על גחון… עד כל מרבה רגלים… שקץ הם" (ויקרא יא, מב). מפורסמי השקר מחקים את מעשיהם של צדיקי האמת, בבחינת: 'קוף אחרי בן אדם'. הקוף אמנם יודע יפה מאוד לפצח בוטנים ולאכול אותם בדרך ארץ ממש כמו בן אדם, אך לא משום כך נוכל לצרף אותו למנין, שהרי סוף כל סוף – קוף הוא ולא בן אדם. לוּ יצוייר שיוולד בגן החיות קוף יפה עם אף יפה ואזנים יפות ממש כמו של בן אדם, האם בגלל זה נוכל להעמיד אותו בתיבה לשמש כחזן ולהוציא את הרבים ידי חובתם?! צריך להיות צדיק ולא רק להיראות כמו צדיק.
על דבר זה הזהיר מאוד רבינו הקדוש ר' נחמן מברסלב זיע"א, שהיה בבחינת: 'חכם עדיף מנביא', וכתב בספרו הקדוש ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה יב) דבר מדהים שצריכים לדעת אותו היטב, אשר אחד השיבושים של הדור הוא שאנשים נדבקים בכל מיני מפורסמים של שקר שהם בבחינת 'שדים יהודים', כלומר, הוא שד לכל דבר, אלא שיש לו תעודת זהות כחולה כמו של יהודי. גם כשהוא כבר לומד תורה, כל הכוונה שלו היא רק כדי להתייהר ולהתגאות בתורה שהוא לומד, וכן כדי לקנטר את הצדיקים האמיתיים, לחלוק עליהם, לבזות אותם ברבים ולנסות להזיק להם בכל דרך אפשרית, ה' יצילנו. על אדם מסוג זה אמרו חז"ל (ויקרא רבה, פרשה א – אות טו) שנבלה שזרוקה ברחוב יותר טובה ממנו. כשהוא לומד גמרא ומזכיר בפיו דברי תנא או אמורא כל שהוא, הוא גורם לאותו תנא או אמורא צער גדול ועצום, כי הוא כאילו מחבק ומנשק אותו, ומי מסוגל שנבלה תחבק ותנשק אותו?!
לצערנו, הדור שלנו הוכה במכה קשה ואכזרית מאוד, שהתלבשו עליו הרבה אנשים שמתחזים לרבנים ומקובלים, והאמת היא שאינם אלא 'שדים יהודים' כנ"ל ואחרי כל אחד מהם תלויה קופה של שרצים מרוב העוונות החמורים שהם עסוקים בסתר.
בדרך כלל נופלים בידיהם אנשים שפגמו ביסוד, כי העונש של אדם שפגם ביסוד הוא, שיפול בידיו של מפורסם דשקר, שד יהודי, ויאבד אצלו את כל הכסף שלו. כי דרכם של מפורסמי השקר להפיל על האדם פחד גדול על ידי שהם מספרים שהם חלמו עליו חלום נורא שמראה שחייו בסכנה וכו', והפתרון היחיד לצאת מאותה סכנה זה לתת לו בשעות הקרובות 'פדיון נפש' בסך ח"י אלף דולר, או חצי מיליון שקל וכדומה, והם יעשו לו 'תיקון' ויפדו אותו מהצרה. ובא אותו יהודי תמים ומסכן, מאמין לדברי השקר שלהם ורוצה להציל את עצמו בכל מחיר. אלא שבוודאי שאין לו כזה סכום בחשבון הבנק, וכי הוא רוטשילד?! לכן הוא ממהר לקחת הלוואות או למכור את הרכב או את הבית וכדומה, עד שהוא מצליח להשיג את הסכום ומוסר אותו לידי אותו רמאי בפחד גדול, והחכם מחייך חיוך גדול ומבשר לו שכעת ברוך ה' 'בטלה מעליו הגזירה'. אלא שמאותו יום מתחילים לבוא הרבה צרות לביתו של אותו יהודי מסכן בגלל שהתחבר לרשע הטמא הזה. הוא בעצמו שילם על אותן צרות אלפי דולרים. למה זה קרה לו? כי הוא פגם ביסוד.
מי שפוגם ביסוד מאבד את השמירה שלו מהשמים, ואז מתלבשים עליו כל השדים האלה בדמות של רבנים. רב שמחזיק ברשותו הרבה כסף, חי בדירת פאר, נוסע על רכב שרד, חי חיי עשירות יותר משאר האנשים הפשוטים וכל כיו"ב – סימן שהוא מהצד של הקליפה הקשה והאכזרית וצריך לברוח ממנו, כי זה סימן מובהק שהוא עסוק בעוונות נוראיים שאין הפה יכול לספר, וסוף האמת להתגלות, ואת אותו רב תכסה בושה וכלימה.
לצערי קיבלתי מכתבים מנשים יקרות ששואלות בכאב: אני מותרת לבעלי או אסורה לו? באתי לשאול את רב פלוני 'שאלת רב' ולצערי עשה בי מעשים שפלים ביותר… וכך אני מקבל עוד מכתב ועוד מכתב, ומתגלים לי דברים מסמרי שערות אנוש כיצד כל מיני מפורסמי שקר רודים ביהודים תמימים ומנצלים אותם להשגת תאוותיהם המגונות. כשיגיע הזמן הקב"ה כבר ידאג לפרסם את אותם מפורסמי שקר, אך עד אז על היהודים התמימים לנהוג במשנה זהירות ולהתחבר אך ורק לבני תורה אמיתיים שעוסקים בתורה ובזיכוי הרבים יומם ולילה, ואין להם שום קשר לענייני העולם הזה והבליו.
תלמיד חכם אמיתי זה אחד שלא זז מהכסא שלו בבית המדרש מהבוקר השכם עד השעות הקטנות של הלילה. זה איש תורה אמיתי. והתורה שלו מגינה עליו ומצילה אותו מכל דבר רע, וכן את כל אלו שקשורים בו. לכן אם שפר מזלך וזכית להגיע לצדיק אמיתי, גם אם יגער בך וידבר אתך דברים קשים – שב בשקט. אל תענה לו דבר וחצי דבר. פשוט תתבייש ותודה לה' יתברך שהציל אותך ממוות, כי כל גערה שצדיק אמיתי גוער באדם מצילה אותו ממאה גזירות, וכל נשיקה שאדם מקבל ממפורסם של שקר מביאה עליו עוד מאה גזירות, רחמנא ליצלן.
וזה מה שמלמד אותנו בעל התניא – כשאתה בא להתחבר לרב כל שהוא, תבדוק איך הוא בשלשת המדות שהזכיר בעל התניא, דהיינו שיש לו אמונה חזקה בה', וכן שיש לו יראת שמים אמיתית, וכן שיש לו אהבת ה', ובכלל זאת גם שהוא בעל חסד גדול, ואת כל הכסף שמגיע לידיו הוא מיד מפזר לבני תורה ואנשים נזקקים, ולא מתנהג כאותה חולדה שכל היום אוספת ומחביאה לעצמה מזון. רב שיש בו את המדות האלו סימן שהוא צדיק אמיתי וכדאי לך להידבק בו…
[14] כך הובא בגמרא הקדושה (ירושלמי – חגיגה פ"ב ה"א):
בכל קצות העיר ירושלים נצפו קבוצות אנשים עומדים ומשוחחים בהתרגשות: 'לאבויה העשיר נולד בן!'
ואם כך התרגשו הבריות, כמה התרגש אבויה!
במשרדו המפואר ישב אבויה וסביבו ישבו מטובי המוחות, 'תקשיבו טוב! ברצוני לערוך את סעודת ברית המילה בצורה המפוארת והמכובדת ביותר שניתן'.
במהירות החלו אנשיו להתארגן לאירוע… והשליחים יצאו דחופים אל כל גדולי ירושלים להזמינם בדבר אבויה, והעיר ירושלים צהלה ושמחה…
אין אנו יודעים מי היה המוהל והסנדק, אך אנו כן יודעים שקראו לתינוק 'אלישע'.
הברית הסתיימה, וצלחות עמוסות בבשרים משובחים נדדו מהמטבח לאולם, וכדי יין ישנים ועתיקים הועלו מהמרתף האפל…
ויהי כטוב לב המסובים ביין ויקומו לרקד…
בפינה צדדית באולם ישבו רבי אליעזר ורבי יהושע, ואמרו אחד לשני: עד שהם עוסקים בשלהם, נעסוק אנחנו בשלנו…
והם החלו לעסוק בתורה יחד, ולפתע, ירדה אש מהשמים ויצרה סביבם עיגול…
בהלה אחזה באולם, ואבויה רץ אליהם בטענה: אין לכם מה לעשות רק לשרוף לי את הבית?!…
הצעקה שלו קטעה אותם מרצף לימודם, והם חשו שוב בגבולות המקום והזמן… 'חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה, מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, ובסיני ניתנה התורה באש!'…
אבויה עצם את עיניו וחשב: אני ערכתי סעודה מפוארת כל כך ולא קיבלתי כבוד כמו שקיבלו שני החכמים הללו, כנראה שללומדי תורה ישנו כבוד אמיתי…
והוא פתח את עיניו ואמר: כשהתינוק הזה נולד התמלאתי בשמחה, וכבר דמיינתי אותו כממשיך עסקי המסועפים, אך עתה כשראיתי את כבודה של תורה הריני מקדישו לתורה.
(במאמר מוסגר: זה שהסכים אבויה להקדישו לתורה זו מעלה, אך מכיון שכוונתו היתה לשם כבוד, הסוף היה גרוע…).
אלישע כבר מעריסתו נשלח ללמוד תורה בצילם של התנאים הקדושים, והוא זכה ושיקע את כל כולו, את כל מהותו וכל ישותו, בתוך דברי התורה הקדושה.
אך, אל לנו לחשוב שהיה לו קל.
אביו (אבויה) היה אחד מהעשירים הגדולים שבירושלים, ומטבע הדברים, הסתובבו בביתו סוחרים גדולים ועשירים מופלגים שבאו להיפגש עמו לצורך עסקים. וחוץ מהרעש וההמולה התמידית שהיו שם (דבר שגורם להיסח הדעת), בית אביו היה אחד מהבתים המפוארים ביותר שהיו בירושלים וכל מעדני תבל היו מצויים בו כעפר.
אך אלישע מאס בהכל, והתיישב ללמוד.
והיצר הרע לא התכוין לוותר… הוא גִלגל נסיונות רבים לפתחו (של אלישע) השכם והערב, ו'דאג' שיהיו לו אין ספור התמודדויות בלב וברגש…
ואלישע, בכח גדול ובחוזק יד – ניצח את כל המלחמות!
שנים ארוכות חלפו עליו כך, בלימוד תורה בעיון ועומק גדול, בהתמודדות נגד היצר, ובהתגברות על כל התלאות… עד שזכה וברבות הימים נהפך להיות קדוש כספר תורה – גופו היה קדוש כמו הנרתיק של הספר, ונפשו כמו הספר תורה עצמו.
ואחרי שנים ארוכות מאוד הוא הרגיש שהוא מוכן.
לחכמים שבאותו הדור היתה הידיעה כיצד ניתן לעלות לרקיע על ידי הזכרת 'שם', ללמוד שם תורה, ואחר כך לחזור לכאן ולהמשיך את החיים.
ואלישע הזכיר את ה'שם' ועלה לרקיע!
בין גדודי המלאכים והשרפים התהלך אלישע והשביע עיניו מהמראות אלקים הללו, ולפתע נעמד תחתיו בהלם…
למול עיניו ראה מלאך יושב על כסא וכותב את זכויותיהם של ישראל. והתמיהה בלבו הלכה והתחזקה: למדתי, שבשמים, רק הקב"ה יושב ואילו כל המלאכים עומדים, וכאן אני רואה מלאך יושב, אז אולי יש שני אלהות? והמחשבה הזו הלכה והתחזקה, ואלישע כפר באחדותו של הבורא…
הכפירה שלו זעזעה את כל המציאות, ובשמים מחקו את כל המצוות שעשה אי פעם!
ובנוסף יצאה 'בת קול' והכריזה: שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה!
מרום המעלות לשאול תחתיות בפעם אחת!…
כל אותן שנים ארוכות של עמל ויגיעה, של מסירות ונידוד שינה. כל אותם ימים ארוכים של יסורי נפש והתלבטויות, של התמודדות בלתי פוסקת נגד היצר הרע – הכל ירד בפעם אחת לטמיון!
לבו של אלישע לא הכיל את זה: הפסדתי הכל! והקב"ה שונא אותי! אני אבוד מכל העולמות, העולם הזה והעולם הבא!
תחושה עזה של אכזבה מילאה את לבו, הריקנות הפנימית איימה לבולעו…
ואלישע החליט: אם בין כך וכך אני אבוד, לפחות אהנה מהעולם הזה, ירד מהשמים והלך למועדון…
[15] בעולם נוטים לחשוב שצדיק זה אדם שנולד כך – מושלם, כבר מילדות נצנצו בו אורות של קדושה וכו'…
אך האמת, מי שמבין, יודע שהם עברו 'משא אלונקות' וגרסו חצץ רב בשיניהם, עד שהגיעו לאן שהגיעו, וזו כברת דרך שאפילו צדיקים גדולים צריכים לעבור.
שלמה המלך אמר בחכמתו: "כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה" (משלי כד, טז), אין כוונתו לשבח את הצדיק שגם לאחר שבע נפילות הוא מצליח לקום, כי אם כן היה כותב בלשון עבר 'שבע נפל צדיק וקם', אלא הוא מתוֶה דרך העולה בית א"ל, דוקא בגלל ה'שבע נפילות' הוא קם ומתעלה, מתקדש ומצליח. לכן כתב 'יפול' בלשון עתיד, ללמדנו שהנפילות הן הן חלק בלתי נפרד מההתעלות.
הגאון הצדיק רבי יצחק הוטנר זיע"א (פחד יצחק – אגרות וכתבים, אגרת קכח) כתב מכתב חיזוק לתלמיד שחלשה דעתו מהמאבקים מול היצר הרע, ונפלה רוחו בקרבו, ויש בדבריו מסר מאיר ומחזק עבור כל אחד מאתנו, וזו לשונו הקדושה:
רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם, הכל משוחחים מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור, שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף, ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם. שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם פירושו הוא – לשבת בְּשַׁלְוַת נפש על נאות דשא של מי מנוחות, וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה, שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן. ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של "במתים חופשי" (תהלים פח, ו).
אבל, דע לך חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלוה של היצר הטוב, אלא דוקא מלחמתו של היצר הטוב! ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים, כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב… בוודאי שהינך נכשל, ועומד להיות נכשל, ובכמה מערכות תיפול שדוד [אין בזה משום פתיחת פה לשטן], אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות, תצא מן המלחמה כשזֵר על ראשך.
החכם מכל אדם אומר: 'שבע יפול צדיק וקם', והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, אף על פי ש'שבע יפול צדיק', מכל מקום הוא 'קם'. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא, שמהות הקימה של הצדיק היא השבע הנפילות שלו, "וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא), 'טוב' – זה יצר טוב, 'מאוד' – זה יצר הרע.
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באזנך: כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב 'טוב', עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב 'טוב מאוד'!
רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול, בבקשה ממך! אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם, שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה, עם כל הנטיות השפלות והנמוכות, ובזמן שהינך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים, הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלימה שאתה רוצה בה.
דוקא באותם המקומות שהינך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הינך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים…
אם מוצא אתה בעצמך, שיצרך הרע מתגבר עליך, הינך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקותך, דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך! משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה, הוא הוא הרחם של הגדלות!!! אתה הוא השתול בבית ה'!
