עולם של אחיזת עינים!
מעשה במלך רם ונישא, חכם שבחכמים, נבון שבנבונים, שהחליט שאין ברצונו להיות גלוי לעין כל.
מה עשה?
הקים סביבו מחיצות גדולות, גבוהות ומבוהלות – מחיצות של אש, מים סוערים, מבוכים שאין להם סוף, חיות טרף ואשליות נוראות.
בין מחיצה למחיצה הניח המלך פיתויים, פחדים ומבחנים: חרבות מתהפכות, קולות שוא, ומראות שאינן משקפות אלא את הפחד שבלב המתבונן. הכל כדי שמי שינסה להתקרב – ירתע.
ולאחר מכן הכריז ואמר:
'מי שיצליח להגיע אלי ולראות את פני, אתן לו את בתי לאשה וממילא יהיה לו עושר וכבוד'.
ומי הוא זה שאינו רוצה בזה?!
וכמעט כולם התחילו ב'מסע'.
ישנם כאלה שכבר בחומה הראשונה, כשראו כמה דברים מבהילים, נסוג לבבם אחור! ויש מהם שהצליחו להתקדם עוד כמה חומות פנימה, אך מכיון שבין כל חומה וחומה הניח המלך אוצרות וסגולת מלכים, נוצר מצב שאחרי שראו שיש להם הון יקר, וכבר מצאה ידם אוצרות גדולים, הם שבעו מהכל – שבעו מהמאמץ, ושבעו ממה שהשיגו, ונשארו עומדים שם, בלי להתנועע עוד קדימה…
וכששאלו אותם: היתכן? הרי בעצמכם ראיתם שהחומות הללו הם לא כמו שהם נראים, ואפשר לעבור אותם בלי הרבה מאמץ, ואם כן, מדוע אינכם ממשיכים להתקדם?
השיבו: אתם צודקים! הלכנו כמה חומות ונהרות, וראינו שאין שם פגע רע, אין שם מים, ואין שם חומה, הכל דמיונות! אבל –
עכשיו זה שונה. עכשיו ישנם באמת דברים מבהילים, כל חומה וחומה גבוהה יותר מהקודמת, ומטילה אימה ומורך בלבבות, ולכן תבינו אותנו – אנחנו לא מסוגלים להמשיך…
בין כל אותם שניסו, היה אדם שחש געגועים אמיתיים למלך, והגעגועים גרמו לו שמעיו המו למלך…
והוא התחיל במסע, במסירות, בעקביות ובנפש שוקקה… וכך הוא עבר חומה אחר חומה, ובין כל חומה לחומה הוא מצא אוצרות מלכים…
אך אותו אדם באהבתו העצומה למלך, לא שת לבו כלל לכל האוצרות שקיבל… הם לא תפסו אצלו מקום כלל…
עד שיום אחד הוא הגיע לחומה האחרונה, שהיתה הקשה מכולם… ושם, ליד החומה הוא עמד והחל לבכות… 'מלכי האהוב! עד מתי תסתיר פניך ממני!'
הבכי הלך והתגבר… סדקים החלו להתגלות בחומה… ולפתע היא קרסה בקול רעש גדול, ערימה של חול נותרה ממנה…
אחיזת עינים בעולם הפנימי
הסיפור הזה אולי קצת מדומיין, אך כשמסתכלים בתוך הלב פנימה, מגלים שהסיפור הזה הוא המציאות היום יומית!
בעולם הפנימי, במקום בו מתגלים הרגשות, מתחוללים מאבקים תמידיים בין הרצון להתקדם לבין הפחד להשתנות…
הפחד הבסיסי להשתנות, להתקדם ולפרוח – נראה כחומה איומה בלתי עֲבִירָה! ולעומתה – כיסופי הנשמה לא נותנים מנוחה לרגע…
והתוצאה: מלחמה!…
וכבר ישב הבעל שם טוב הקדוש ותיאר את מאבקי העולם הפנימי. וכך הוא תיאר:[1]
משל למלך (והוא הקב"ה) שעשה מחיצות רבות באחיזת עינים, זו לפנים מזו, ובין כל מחיצה נהרות, וגם חיילים רבים מבהילים, דובים ואריות ונחשים ועקרבים, בכדי שייראו מגשת אליו, ואור פני מלך מאיר העולמות, וזיו ונועם הדרת כבודו מלא את כל הארץ, רק הכותלים והסובבים, הם מסתירים את פני המלך, והוא באחיזת עינים.
וכרוזים יוצאים: 'מי הוא שיבוא אל המלך, ויקבל את פניו ואור הדרת זיו כבודו, יתן לו המלך בִּתּוֹ ועושר וכבוד'. ומי הוא שאינו רוצה בזה?! רק כשבא לחומה הראשונה, ורואה כמה דברים מבהילים, נסוג לבבו אחור, ויש מהם שהולך כמה חומות לפנים, זו לפנים מזו, ובין כל חומה וחומה יש שׂרים רבים ממונים מאת המלך, מפזרים ממון רב, למי שבא לפנים מן החומה.[2]
ולפעמים אחרי רואו שיש לו הון יקר, וכבר מצא ידו חמדת שְׂכִיּוֹת ואוצרות, עומד שם ומתעכב בזה, וכשמתגברין עליו הדברים המבהילים נסוג אחור, אף שבאמת כבר הלך כמה חומות ונהרות, ואין שם פגע רע, אין שם מים, ואין שם חומה. מכל מקום אחר אשר כל חומה וחומה גבוהה ומאויימת, דלתים ובריח, כדי להבהיל יותר, וכשרואה הדברים המבהילים נסוג אחור.
אבל בן המלך, אשר מעיו הומים אל אביו, וגם רחמי האב עליו, לֵאוֹר באור פני מלך חיים, ומאור פני מלך, מי שזוכה לטעום טעם אור מתיקות ידידות עריבות נועם זיו הדרו, פניו מבהיקים ומאירים, וכשבא לחומות המבהילים והמסתירים, בוכה ומתחנן: 'אבי הרחמן, מלך רחמן שכמותך, תסתיר עצמך בהסתרות כאלו, ואני אנה אני בא?!' וצועק ובוכה, וכל העושר והכבוד שמפזרין מואס בהם, כי עיקר המייתו לזכות לקבל זיו ונועם הדרת אביו הרחמן. ובכח לבבו הנשבר לאלף שברים, מהמכות של אימה, והדברים המבהילים, מוסר עצמו בכח לדלג על החומות ונהרות, ומפזר כל הונו לקבלת אור פני המלך לבדו עד שנעשה אַיִן ממש מאהבת המלך ומתשוקתו לשרשו, לאביו הרחמן…
וכשסוף סוף זוכה ומגיע לפני אביו, אזי מסיר אביו אחיזת עינים הללו, ואומר לו: 'בני, ראה מסוף העולם ועד סופו'…
וירא כי אין שם לא מסך ולא חומה, ולא נחשים ועקרבים, רק ארץ מישור וגנות ופרדסים, ומשרתי המלך הם כולם. וכולם משוררים ומזמרים למלך הכבוד, ואין שם דבר רע כלל, והמלך יושב על כסאו, והארץ האירה מכבודו…[3] (ראה הערה).
ומרוב שמחה נתבטל לגמרי, ובוכה: 'אבי אב הרחמן, היאך הסתרת פניך, ואתה בעצמך היית שם, אתי עמי בכל הצער ובכל ההסתרות'…
ואז נותן לו המלך בִּתּוֹ, ומתנות רבות, מושל בכל העולם, וכל המסכים עוברים, כי אם מעט לפעמים לעתים רחוקים, כשהמלך רוצה להעלותו אבל לא מחיצות עבות ומבהילים כראשונה…
בדברי הבעל שם טוב הללו, פרושים כל ההתמודדויות הרוחניות של היהודי בעולם הזה.
בתחילה נראה לו שאין לו שום סיכוי לצאת מתוך הגשמיות העכורה שלו –
'לצמצם בהנאות העולם הזה – זה נראה לו ברגשותיו כחומות מבהילות, בלתי ניתנים למעבר'…
'להיות זך ונקי מכל רושם של כעס ועצבות – זה נראה לו ברגשותיו, בלתי אפשרי'.
אך לאט לאט, בריבוי תורה, תפילה וצדקה, הגוף הולך ומזדכך…[4] והוא בוקע חומה אחר חומה – האוכל נזנח מאחור, המיטה נשארת מוצעת, והוא מתחיל לקבל השגות, אורות והארות…
אך עדיין אין זו שלימות! ואסור לו להשאר שם. הוא חייב לזכור שהתכלית היא לראות את המלך!
לזכות ולהגיע לאותה השתוקקות שזכו לה עם ישראל בהר סיני: 'רצוננו לראות את מלכנו'! (רש"י – שמות יט, ט).
חייבים לתקן את העולם הפנימי!
חייבים להתקדם! וכמו שנאמר: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה מה, יח) – והנה למרות שהפשט הפשוט של הפסוק, הוא, שהקב"ה ברא את העולם בצורה כזו שיהיו בו את כל התנאים הדרושים לישוב בני אדם –
מצאנו לרש"י שפירש כך (בכורות מז.): 'לא לתוהו בראה הקב"ה את העולם אלא לשבת יצרה'. ומבואר בדבריו שהקב"ה ברא את העולם עם נתינת בחירה לאדם – העולם לפניך, ואתה תבחר אם הוא יהיה תוהו או שהוא יהיה מיושב.[5]
ואין צורך להילחם בתוהו, אלא פשוט ליישב את העולם. ועל ידי ישוב העולם, ממילא יעלם התוהו![6]
והנה המושגים 'תוהו' ו'ישוב', סובלים כמה פירושים. ולענייננו כאן:
'תוהו' – פירושו התגלות רגשות שליליים בלב האדם. 'וישוב' ('לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ') – פירושו התגלות רגשות קדושים.
וכדי לבאר נקדים:
כאשר עלה ברצונו יתברך לברוא את עולמו, ברא כל עולם בסדר מסויים, המבואר באריכות בספר הנורא עץ חיים.
אחד העולמות הראשונים שהאציל הקב"ה היה 'עולם הנקודים'. והיינו, שהקב"ה הוציא עשר ספירות, והן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.
והעשר ספירות הללו נתחלקו לשתי קבוצות כלליות: מוחין ומדות.
בקבוצת המוחין היו שלש ספירות שהן: כתר, חכמה, ובינה.
ובקבוצת המדות היו שבע ספירות שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.
ועשר הנקודות הללו עמדו זה תחת זה, כדמיון קו אחד ארוך, ובסדר כזה שכל נקודה עומדת לעצמה ואין לה יחס ושיתוף כלל עם זולתה.
ולאחר שהן יצאו השפיע עליהן הקב"ה אור עצום, אך מכיון שכל נקודה עמדה בדד ולא התכללה עם חברתה, לא היה להן כח לעמוד ב'לחץ' של האור והן נשברו.[7]
וליתר דיוק:
השבירה לא אירעה בכל הנקודות, השבירה אירעה רק בקבוצת המדות, שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ואילו בקבוצת המוחין אירע רק פגם ולא שבירה.
והנה, השבע מדות הללו הן בעצם שבעה רגשות, שהם: אהבה (חסד), יראה (גבורה), רחמים (תפארת), עקשנות (נצח), תמימות (הוד), שייכות (יסוד), ושפלות (מלכות).
והשבירה אירעה רק ברגשות ולא במוחין!
והנה בספרי הקבלה מכונה 'עולם הנקודים' בשם 'עולם התוהו'…
'עולם התוהו' – פירושו, עולם שכל הרגשות שהיו בו, היו במצב של שבירה והתרסקות!…
לאחר מכן ברא הקב"ה את עולמו (כפי המבואר בספרי הקבלה), וציוה ואמר: 'דעו לכם, לא בראתי את עולמי כדי ששוב יתגלה בו התוהו! –
בראתי את עולמי כדי שיהיה מיושב! שהרגשות הקדושים יהיו מתוקנים!'…[8] כי לא לתוהו בראתי, כי אם לָשֶׁבֶת!
קול דודי דופק – פתחי לי
לישב את עולם הרגש – שיעשה עולם קדוש, זו משימה לא פשוטה, וכדי להצליח בה צריכים התמדה ועקביות! בכל פעם צריכים להתחדש בעבודה הזו, ולהתחיל מההתחלה, שוב ושוב, ללא יאוש!
ואחת מדרכי העבודה היא לנצל את חודש אלול וחודש תשרי (עד כ"ג תשרי – אסרו חג דסוכות), כי בימים הללו נפתחים שערי הלב. וכששערי הלב נפתחים, אפשר לזכך את הרגשות.
ונבאר מדוע בחודש אלול נפתחים שערי הלב:
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, חודש אלול – מאמר א), וז"ל:
עומדים אנו בפתחו של החודש הנפלא, חודש הרחמים והסליחות – חודש אלול. בימי חודש אלול הקב"ה מניח את העולמות העליונים ויורד ומתקרב אלינו ביותר, ופותח לפנינו את שערי התשובה.
הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א בספרו ליקוטי תורה (פרשת ראה, דף לב ע"א – ד"ה 'אני לדודי') ממשיל זאת למלך גדול ששב לעירו, ובעודו בשדה שמחוץ לעיר יוצאים כל בני העיר לקראתו לשדה. ובהיותו בשדה רשאים כולם להתקרב אליו ולדבר עמו, ולבקש ממנו את כל בקשותיהם, והוא מקשיב לכולם בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות, וכך מלוים אותו כולם עד לארמונו, וברגע שהוא נכנס להיכלו לא ניתן יותר להתקרב אליו ולפגוש אותו, כי אם על ידי רשות מיוחדת, וגם זאת רק ליחידי סגולה.
וכמו כן בחודש אלול ועשרת ימי תשובה הקב"ה כביכול הוא כמלך הנמצא בשדה, וכולנו יכולים להתקרב אליו בנקל, והוא קרוב לכל קוראיו, ויש בימים אלו עת רצון גדול לזכות לשוב בתשובה ולהתקרב להקב"ה.
ודבר זה מתאים למה שנאמר בשיר השירים: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" (שיר השירים ה, ב), וזאת על פי המבואר בדברי חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא – פרק כא), וזה לשון קדשם:
ואחר כך יאמר הקב"ה לישראל: בני, עכשיו בואו וקבלו ממני כוס של תנחומין. ואומרים ישראל לפניו: רבונו של עולם, בתחילה כעסת עלינו והוצאתנו מתוך ביתך והגליתנו לבין אומות העולם, ועכשיו באת לפייס אותנו?
ויאמר הקב"ה להם לישראל: אמשול לכם משל למה הדבר דומה – לאדם שהוא נושא את בת אחותו. פעם אחת כעס עליה והוציאה מביתו. לאחר ימים הוא בא לפייס אותה, ואמרה לו: מתחילה כעסת עלי והוצאתני מביתך, ועכשיו אתה באת לפייסני?! ואמר לה (לבת אחותו): שמא תאמרי בלבך שמיום שיצאת מביתי אני נכנסתי לביתי?! אלא אף אני לא נכנסתי לביתי.
כך אמר הקב"ה לישראל: בני, מיום שהחרבתי את ביתי של מטה לא עליתי וישבתי בביתי של מעלה, אלא הייתי יושב ובטל.
(והמשיך ואמר הקב"ה לישראל): אם אין אתם מאמינים לי שאני לא נכנסתי לביתי, תנו את ידיכם על ראשי ותראו שהוא מלא טל, שנאמר: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" (שיר השירים ה, ב).
מדברי המדרש הללו נמצינו למדים, שמה שנאמר: 'שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל' – פירושו הוא, שכשם שאנו נמצאים בזמן הגלות מחוץ לביתנו העיקרי, בית המקדש של מטה – כך גם הקב"ה נמצא מחוץ לביתו, בית המקדש של מעלה, ומתלוה אלינו לאורך כל הגלות.
ודבר זה שייך ביחוד לימים הקדושים של חודש אלול ועשרת ימי תשובה אשר הם ט"ל ימים (אם נמנה אותם ללא ל' באב, שאז הם כ"ט ימים של חודש אלול ועוד עשרת ימי תשובה) שבהם הקב"ה מניח את העולמות העליונים ויורד ומתקרב אלינו ביותר, ופותח לפנינו את שערי התשובה, ומרעיף טל של תחיה רוחנית על כל נשמותיהם של עם ישראל כדי לעוררם לשוב בימים אלו בתשובה שלימה ואמיתית.
וגדול כחה של עבודת התשובה בחודש אלול לקרב את האדם לבוראו ולדבקו בשכינה גם אם קודם לכן היה מרוחק ביותר, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ו): 'התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שׂנואי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד'.
רמז נאה לכך מצא ה'שפת אמת' (אלול – שנת תרמ"ב) במה שנאמר: "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ[9] אֲנַחְנוּ" (תהלים ק, ג). לפי המסורת הכתיב בפסוק זה הוא 'ולא' (באל"ף) שמשמעותו שאיננו שייכים להקב"ה ח"ו אלא רחוקים ממנו, ואילו הקרי בפסוק זה הוא 'וְלוֹ' (בוא"ו) שמשמעותו שאנו שייכים להקב"ה וקרובים אליו ביותר. וכאשר נצרף יחדיו את הכתיב ('לא') והקרי ('לוֹ') נקבל את תיבת 'אלול'. ונרמז בכך שעל ידי עבודת התשובה בחודש אלול אפילו אדם מרוחק ביותר מן הקדושה, בבחינת: 'ולא אֲנַחְנוּ', יכול לזכות לשוב בתשובה שלימה ואמיתית ולהתקרב להקב"ה ולהיעשות שייך לו ביותר, בבחינת: 'וְלוֹ אֲנַחְנוּ'.
ידוע ומפורסם מה שנרמז חודש אלול בפסוק: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג), שהוא ראשי תיבות 'אלול'. והכוונה בזה היא, כי אמנם בחודש אלול הקב"ה מתקרב לכל אדם ופותח לפניו את שערי התשובה ומסייע בעדו לשוב בתשובה שלימה, אולם אין הדבר שוה בכל אדם, אלא כפי מה שהאדם מצידו משתדל להטיב את מעשיו ולשוב בתשובה ולהתקרב לקב"ה, באותה מדה גם הקב"ה מתקרב אליו ומוכן לסייע לו ולקרב אותו אליו. וזהו: 'אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי' – כלומר, באותה מדה ש'אֲנִי לְדוֹדִי' כך גם 'דוֹדִי לִי'.[10]
וכן מובא במדרש (שיר השירים רבה, פרשה ה – אות ג) על הפסוק: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי" (שיר השירים ה, ב), 'אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי, פִּתְחוּ לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו'.
על כן מחוייב כל אדם לנצל את קדושת הימים הללו ולהתעורר לשוב אל ה', וכמו שנאמר: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שם), ומבארים חז"ל: 'אֲנִי יְשֵׁנָה' – בשאר ימות השנה, 'וְלִבִּי עֵר' – בחודש אלול. והיינו שעל כל אחד חלה חובה לעורר את לבו בחודש אלול לשוב בתשובה שלימה קודם הגיעו ליום הדין בראש השנה…
ענין חשבון הנפש
מכיון שבחודש אלול נפתחים שערי הלב, חייבים לנצל את חודש אלול! והדבר הראשון שצריך לעשות בחודש אלול הוא – חשבון נפש!
והנה למרות שמשתמשים במילה 'חשבון', אין הכוונה כפשוטו, אלא הכוונה לחשב היכן אנו עומדים ביחס לתכלית.
וכדי לבאר נצטרך להמריא על כנפי הדמיון:
נדמיין לעצמנו שאנו עומדים בתחילת יער ענק ומפותל, ומבקשים מאתנו לחצות את היער ולהגיע לקצהו השני.
אנו מסתכלים על המבקש, ושואלים: איך?!
והוא משיב: זה פשוט מאוד! ישנו שביל אחד ארוך מאוד מאוד, החוצה את היער מקצה אל קצה, אמנם לעתים הוא חסום בצמחיה עבותה בלתי עֲבִירָה, ולעתים רובצים עליו חיות טרף רעבות… ולכן צריך לנטות ממנו ולחפש דרכים חלופיות –
אך אם בסופו של דבר תצליחו לחזור אליו וללכת בתוכו – תגיעו לקצה השני של היער!…
אנו מתחילים לצעוד. ובדיוק כמו שהוא אמר, מדי פעם צצה הפרעה, ואנו נוטים מהדרך והולכים והולכים, וממשיכים לנטות… וכעבור עשרות קילומטרים אנו עוצרים, ובודקים כמה התרחקנו מהשביל, ואיך חוזרים אליו…
וזה בדיוק ענין חשבון הנפש:
כל יהודי נולד בנקודה מסויימת, ובימי חייו עליו לצעוד במסלול ונתיב המיוחד לו, ובסופו של דבר להגיע לנקודה שעליו להגיע…
אך מדי פעם, בעוונות הרבים הוא נוטה מהמסלול ותועה בדרכו – לעתים הוא טועה מהדרך לגמרי והוא נופל לחטאים ועוונות, ולעתים הוא צועד בדרך של הקדושה, אך לא בדרך המוטלת עליו[11] – ועליו לעצור ולערוך חשבון נפש: היכן אני בעולם?!
והנה בספרנו חלב הארץ (חלק ב – פרק ז) הארכנו מאוד בעניינים הללו של חשבון הנפש וברשותכם נעתיק משם כמה מילים…
מעלת חשבון הנפש
ענין 'חשבון הנפש' הוא להביא את האדם לידי גילוי תעלומות נבכי הנפש, וגילוי זה יביאנו לידי הכרה במהות עצמו –
הן הכרה בחסרונותיו ובמדותיו המגונות שהן הנה שורש כל החטאים והעוונות.
והן הכרה במעלותיו וכשרונותיו שחננו הבורא יתברך.
על כן נדרש מן האדם לקבוע עת וזמן אשר בו יצא ממירוץ החיים לגמרי, ובו בזמן יכניס עצמו אל רובד פנימי נוסף של השקטה פנימית נכונה שהיא הבסיס המרכזי ביותר להגיע לידי חשבון נפש מדוייק שיפיק תועלת מירבית.[12]
כדי להגיע לידי חשבון נפש אמיתי, מוכרח הדבר שתהיה דעת האדם צלולה ומיושבת מאוד באותה העת, ומנושלת מכל טרדה, לחץ, פחד, דאגה, או כל דבר הגורם היסח הדעת, שהרי אי אפשר לחדור אל תוך נבכי הנפש, פנימה, בלי ישוב הדעת!
וכדי לזכות לישוב הדעת, צריכים לקבוע זמן מיוחד להתבודדות, ובזה יזכה להדמים את כל מציאות החומר הסובבת ומקיפה אותו, ואשר מונעת בעד הנשמה הקדושה להאיר את מחשכי הנפש ולגלות את תחלואיה כדי לתקנם…
וכאשר יהיה אדם רגיל בדרך זו יזכה לעלות ולהתעלות, ולהיות בעל צורה הדומה ליוצרה, מכח זה שמגלה את אור ה' הנערב השופע בקרבו, כמו כל נשמה מבני ישראל שאור ה' שופע בקרבה ושואפת תמיד לשוב אל שרשה ואל צור מחצבתה.
ולתוספת הסבר:
היום אין שום עסק או מפעל שלא עורך מאזן כספי, בדרך כלל בסוף שנה. ולצורך עשיית המאזן מצמצמים את פעילות העסק, 'עקב ספירת מלאי'.
והדבר מפליא, לא חבל לבעל העסק על הלקוחות שהוא מאבד? הוא מפסיד אותם!
והתשובה: לא, לא חבל כלל וכלל, סגירה של החנות ביומיים – שלשה אלו זה הדבר המעמיד לכל השנה. יש עסק שמגלגל עשרות מיליוני שקלים, בסוף השנה אומר לו הרואה חשבון: שמע, אדוני, השנה הפסדת ארבעה מיליון שקל.
מה?! איך יתכן הדבר, הרי מתגלגל אצלי חצי מיליארד שקל בעסק. אומר לו: נכון, גלגלת חצי מיליארד ואחרי הכל הפסדת ארבעה מיליון.
ויש אחד שנראה שלא עשה כלום, בקושי יש אצלו תנועה בעסק. אומר לו הרואה חשבון: תשמע, השנה הרווחת שני מיליון שקל. זה נקרא הערכה מדוייקת, זה מאזן – מאזן שמעמיד את העסק על גובה האמת.
ועם אותו עקרון צריך להתנהל כל יהודי עובד ה'. הוא צריך לקבוע לו זמן מיוחד, לפי כחותיו, לערוך מאזן ולבדוק האם הוא הרויח או הפסיד בעבודת ה'…
יש אדם שכל יום לפני השינה משקיע כמה דקות של מחשבה – מה עבר עלי היום: זכיתי לקיים כמה מצוות, התפללתי בזמן, לאט ובכוונה, אחר כך קראתי חוק לישראל. אבל גם נכשלתי בכמה עבירות: בדרך לעבודה לא שמרתי על העינים ונכשלתי במראות אסורות, התפללתי מנחה, ואחר כך דיברתי קצת לשון הרע…
חשבון נפש כזה (אפילו רק במחשבה) מטהר את האדם ומפריד את כל הקליפות והמזיקים מנפשו מרוחו ומנשמתו.
ואז כשהאדם נרדם ונשמתו עולה למעלה, שום מקטרג לא יכול להתקרב אליה ולעכב אותה, והיא זוכה להגיע עד כסא הכבוד.
ובבוקר כשהוא יקום, הוא יקום עם כחות מחודשים, רעננים, ולב מלא שמחה. בכל מקום שהוא יהיה – הוא יצליח, בכל עסקה שיבצע הוא ירויח.
אבל יש אדם שלא יכול לעשות חשבון נפש בכל יום, אדם כזה ישתדל לפחות פעם בשבוע, לערוך את המאזן עם עצמו, ויבדוק אם הוא ברווחים או בהפסדים.
ובזוהר הקדוש (קורח דף קעח ע"א) קוראים לאנשים הללו 'מארי דחושבנא'. יש להם מעלה גדולה ונשגבה בשמים, עליהם אמרו (בבא בתרא עח.): "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא, כז) – 'עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים' – אלו המושלים ביצרם, 'בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן' – בואו ונחשב חשבונו של מקום. הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה.
הנסיון מוכיח שמי שעושה חשבון נפש עם עצמו,[13] הולך ונטהר, הולך ומזדכך. אם בפעם הראשונה שהוא עשה חשבון נפש הוא גילה שהוא עשה באותו יום מאה עבירות. כעבור ימים מספר הוא ימצא רק ארבעים – ששים אחוז פחות. ואם הוא ימשיך ויתמיד הוא יגיע למצב שהוא ימצא רק שלש, למחרת אחת, למחר איזה אבק של הרהור של איזה חטא, אחרי חודש הוא כבר לא מכיר את המושג חטא. אבל מי שלא נכנס לזה, ולא מתחיל עם העבודה הנוראה הזו – לא יגיע לזה לעולם!
כי בכחו של חשבון הנפש, להתיש את היצר הרע, ולאט לאט היצר הרע וחילותיו נפרדים ממנו לגמרי. אין מקום ליצר הרע לשכון באיש הזה. רק היצר הטוב עובד.
אולם עדיין צריכים להוסיף עוד פרט…
לא לשקוע בחטאים
אחרי שאדם עורך חשבון נפש עם עצמו, עליו להתוודות ולהתחרט על כל חטאיו ועוונותיו, ולקבל על עצמו שלא לעבור על חטאים אלו שוב.
ואשרי אדם שחוזר בתשובה ומתוודה, שעל ידי כך הוא זוכה לטהר ולתקן את נפשו.[14]
וצריך להדגיש פרט אחד חשוב, ובפרט בדור שלנו, שרבו מאוד בעלי תשובה – ה' ישמרם ויחיים. שלפעמים מתוך הרצון להיות טובים – גורעים בעצמם ויוצרים נזקים. ונבאר…
אדם אחד מסכן נפל על היד ונחבל, השרוול של החולצה התמלא בדם. חובש שהיה במקום רץ אליו, חיטא את ידו וחבש אותה. כעבור יומיים – שלשה החל הפצע להגליד. אדם חכם יאפשר לפצע להגליד.
אבל אדם שאין לו סבלנות לחכות עד שהפצע יבריא, מתחיל לגרד את הגלד, ולא נרגע עד שפצע את עצמו שוב… עוד פעם נהר של דם. עכשיו עוד פעם צריך לחבוש לו…. ולכן לא כדאי ליגע בפצע אחרי שהוא מתחיל להגליד, לא נוגעים בו, 'לא מזכירים אותו'. כשמגרדים את הפצע יוצרים כתם, יוצרים צלקת. ויש צלקות שאי אפשר להעביר אותן.
כך גם כשאדם שב בתשובה, אחרי שהחליט בלב שלם לפרוש מהחטא, עליו לשכוח ממנו, ולא להרהר בו כלל, כאילו 'לא היו דברים מעולם'!
אנחנו פוגשים את זה לפעמים בין בני זוג. קורה שיש איזו תקופה לא כל כך 'ורודה' בין בני הזוג. צריך לדעת, שאף פעם צד אחד לא טועה, תמיד הטעויות כפולות, זה הדדי, יש יחסי גומלין. הטעות הכי חמורה – שמכל מריבה קטנה, מיד מדליקים את כל ההיסטוריה. זו 'הנהגה מכוערת', זה סימן של אנשים שלא רוצים להבריא.
חולה שרוצה להיות בריא, חייב לדעת שהתנאי הבסיסי להחלמה הוא לנתק את החולי מהשורש.
לפעמים 'נגזר' על משאית להוביל 'ערימות' של זבל, אך זה לא מגלה כלום על המשאית. ברגע שירוקנו מהעגלה של המשאית את הזבל, המשאית תחזור למקומה הטבעי.
צריך ללמוד לשחרר עגלות… אסור כל הזמן 'לגרד פצעים', זה עצמו תוקע את הנפש בתוך הפצעים. לכן כשאדם עושה חשבון נפש, ונזכר באיזו טעות שעשה – לא יחשוב על כל המרכיבים של הטעות, למה? כי זה כמו אחד שנכנס לתוך הביוב, צולל בתוך הבור עם כל הבעיות שעוברות שמה, והוא מצפה שלא יהיה לו ריח של ביוב. אי אפשר שתהיה בתוך הביוב ולא יתפס בך ריח. אי אפשר שתעמוד מול העשן של המדורה, ולא יתפס בך ריח של עשן.
מספיק שאתה מבין ואתה יודע שיש תקלה כזו וכזו – לא נכנסים פנימה! לפעמים אחד מהדרכים של יצר הרע להפיל ולרסק בן אדם שהוא בשיא העליה – אומר לו: זה טוב לעשות חשבון נפש. והוא יביא אותו לכל הפרטים של העבירה, ומתוך הפרטים האלה הוא יכניס אותו למקומות שהוא לא דרך בהם מעולם והוא יכנס לרפש של החטא וספק אם עוד שבעים שנה יצליח לצאת ממנו. ועל זה אנחנו זועקים בתפילת ערבית כל יום: 'והסר השטן מלפנינו ומאחרינו'.
לפעמים השטן בא בדמות של שטן, בר מינן, עם אלף עינים, מי שמסתכל עליו מת רק מהפחד. אבל לפעמים הוא מתגלה בלבוש של 'למדן' מכניס אותך לאיזה דמיונות, שעות נוספות…
ונוסיף פרט נוסף בסוגיא זו של חשבון הנפש…
סכנת העצבות
כך אמר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רפב): יהודי צריך לערוך חשבון נפש עם עצמו. להכיר את החטאים והכשלונות שלו ולהשתדל שלא לחטוא שוב.
אבל, עלינו לדעת שחשבון נפש זה לא רק כדי להכות על חטא. אלא מטרת החשבון נפש זה לגלות לאדם את הכחות והיכולות שלו. ולכן על האדם להתבונן בטוב שבו. ולזהות את הנקודות הטובות שבו, את שביבי האור. והדבר הראשון – להכיר במעלת נשמתו…
וכך כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א, וזתו"ד:[15]
נשמתו של כל יהודי ויהודיה היא אור גדול ונורא, והיא עצם הטוב, עצם הקדושה, חלק מעולם האצילות.
ולכן כמו בחושך כשנדלק אור בחוץ, אזי כל השרצים והזבובים מסובבים את האור, כמו כן כל יהודי ויהודיה נשמתו היא אור בתוך חושך הגלות… ולכן כל הקליפות והסטרא אחרא אורבים לו להפילו ולהכשילו…
ואם היה יהודי יודע גדולת נשמתו, היה רוקד כל היום מרוב שמחה – 'שלא עשני גוי' כגויי הארצות, ואפילו שלא היה בו שום טוב, עצם זה שנשמתו היא חלק אלו"ה ממעל ממש, ראוי לו לשמוח עם שמחת יהדותו.
ועל זה ידוו כל הדוויים, שהס"מ ונוקבא דיליה אורבים על כל יהודי להשכיח ממנו את שרשו האמיתי, שהוא חלק אלו"ה ממעל ממש, ותיכף ומיד שאדם שוכח מקורו, אזי נופל בדכאון ובעצבות ובמרירות, וזה גורם לו להידרדר לכל העבירות שבעולם, כי נחשכת נשמתו, ורעים ומרים לו החיים עד מאוד, ושרוי בדכאון פנימי, ושוכח לגמרי מקדושת יהדותו.
והוא מסתובב ברחובות, ורואה כל מיני לכלוכים, הגויים הולכים ערומים כחיות השדה, והיצר הרע בוער בו, ונופל היכן שנופל, וכן שומע בכלי התקשורת הסתות נגדו יתברך, דיבורי כפירה וניאוף, אזי גם לו נכנסים כל מיני טינופת וזבל במוחו, והוא מתמלא בקושיות וספיקות עליו יתברך, וחשוך לו עד מאוד…
ובפרט כשהוא שומע כלי תקשורת, הצוחקים ומבזים את חכמי ישראל הקדושים והנוראים, אזי נשמתו נפגמת מקצה אל הקצה, ואפילו הלחלוחית האחרונה שבה מתייבשת, אוי לו ואוי לנפשו האומללה…
על כן מסתובב ומחפש את עתידו במזרח הרחוק או בכל מקום נידח אחר, ומקוה למצוא שם את אושרו. ולא חלף זמן רב, עד שמתפקח, ולמזלו הרע הרבה אכזבות הן מנת חלקו, כל מה שרצה הולך בדיוק הפוך, קיוה לטוב ומצא רק רע, בקושי רב מסתדר באיזה מרתף מוזנח המשמש למגורים, וצריך עוד לשלם על זה, ומחמת שאזלה הפרוטה מכיסו, מצרף עוד כמה אנשים שיתגוררו עמו, וישן על מזרון מעופש, שריחו הרע נודף למרחוק… ואט אט הוא נהיה שבור ומיואש מעצמו…
ואז הוא מגיע ל'השגה', שהוא האדם הכי גרוע בעולם, הכי מאוכזב ומושפל ועצוב בחייו, וחש עצמו מלא כשלונות ואכזבות, מלא יאוש ומרה שחורה, עצבות ודכאון, ואז הוא 'זוכה' ל'השגה' נוספת: שיצור כמוהו חייבים לשנוא! והוא שונא את עצמו!
והתורה הקדושה צועקת: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), אסור לשנוא יהודי, והשונא יהודי עובר בכל רגע ורגע בלאו…
וכמו כן אסור לאדם לשנוא את עצמו, אסור לאדם להשפיל את עצמו, אסור לאדם לספר לשון הרע על עצמו…[16]
תחילת העבודה הנדרשת להכיר את המעלות שבעצמו…
[1] הובאו דבריו בנתיב מצותיך (נתיב אמונה – שביל ה), להגה"ק רבי יצחק אייזק מקאמרנא זיע"א.
[2] ישב הגה"ק רבי מאיר מאפטא זיע"א, בעל 'אור לשמים', במחיצת אחדים מגדולי תלמידיו, וסיפר (סיפורי חסידים, מועדים – עמוד 553):
בצעירותי זכיתי להסתופף בצילו של הגה"ק רבי יעקב יצחק, 'היהודי הקדוש' מפשיסחא זיע"א.
באחת הפעמים שהיתי אצלו זמן רב, וכשרציתי לחזור לביתי, נכנסתי אליו (ל'יהודי הקדוש') לקבל ממנו ברכת פרידה.
היהודי הקדוש פנה אלי ואמר לי: יצר הרע מנסה כל הזמן לצוד את האדם ברשתו! וככל שאדם נטהר ומתקדש, כך תאות הציד של היצר הולכת וגדלה!…
ודע לך, כשאדם מישראל אומר: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' בכל כחו פעם אחת, כבר מתייאש ממנו היצר הרע, כי יודע שכבר לא יוכל להדיחו מעבודת הבורא בדרך הרגילה. בדרך של תאוות החומר והנאות גשמיות… ולכן הוא מנסה לצוד אותו בדרך אחרת, הוא נותן לו מדרגות גבוהות, כדי שיפול בגאוה, ועל ידי כך הוא ישלוט עליו!
ומה יעשה איפוא איש חכם להנצל מפח יקוש זה? יצא ליער, ושם בין העצים, יעמוד ויצעק להקב"ה בלי הפוגות, ולא יזוז ממקומו עד שיטלו ממנו את כל המדרגות!…
גמר היהודי את דבריו, לחץ את ידי בחום וחמימות ופטרני לשלום.
בדרך נסיעתי לביתי – המשיך רבי מאיר וסיפר – חשבתי כל הזמן וחקרתי לדעת למה ירמזון מִלָּיו, ולמה ועל מה אמר לי דברים אלה. אולם, לא הצלחתי להבין, ולכן הפסקתי להרהר בזה.
שבועות מספר חלפו, ויצאתי מביתי להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת. שני ציפורי שיר התעופפו מעל ראשי וצפצפו – ואני הבנתי את שפתם!
עוד לא הספקתי להתאושש מעומק הַחֲוָיָה, ושני חתולים החלו להתקוטט – ואני הבנתי את ויכוחם!
חמור נער מכובד המשא – והשתתפתי בצערו. הסוס צעק מכאב השוט – ואני דיברתי בשפתו וניחמתי אותו!…
ופתאום… נזכרתי בדבריו של מורי היהודי הקדוש, והבנתי שלזה התכוין היהודי. הבנתי שמעתה זו תהיה שיטת הציד החדשה של היצר, להעניק מדרגות כדי להכשלני בְּבִצַּת הגאוה!…
רצתי ליער, ושפכתי שם אשד דמעות, צעקתי והתחננתי, בכיתי וּבִכִּיתִי שמים וארץ, עד שלקחו ממני בחזרה כל המדרגות! אמנם דבר אחד עדיין נשאר לי, ואני רוצה ללמדכם אותו, כי טוב ומועיל הדבר לנשמה. והוא זה: לשלוח הנשמה לטבול בנהר דינור, וכשתחזור אחר כך לגוף, היא תחזור נקיה, טהורה וברה, מצוחצחת ומאירה, מאין כמותה.
וככלות הצדיק לדבר דברים אלה, נפל ראשו על הכסא ונתעלף, וכמעט שלא נשאר בו רוח חיים, ואלמלא שמעו תלמידיו ממנו קודם לכן את הדברים, היו חושבים שכבר נסתלק חלילה. כך נשתהה במצב זה איזו שעה, עד שמעט חזרה אליו נפשו והתחיל לנשום. תיכף חזר לאיתנו, ויהי לו כמשיב נפש, ואמר לתלמידיו:
לא אוכל לתאר לכם גודל התענוג ונועם ידידות עריבות מתיקות נעימות, יופי וטוהר וצחות הנשמה כעת…
[3] כשזוכים וצולחים את כל קשיי העולם הפנימי, מתגלה האור! וכל צלליות החושך נעלמות!…
[4] החזון איש התגורר בסוף ימיו בעיר בני ברק. בדירתו הוקצה חדר אחד לבית הכנסת, ובו היה מתפלל.
אולם, בחודש תשרי, היו באים מתפללים רבים להתפלל עמו, ולכן באותם ימים היו מתפללים על גג ביתו (שהיה גג רחב).
והנה באחד מעשרת ימי תשובה ישבו שם שני בחורים ולמדו בחברותא (ולימים נעשו תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים). ותוך כדי לימוד הם עצרו והחלו לשוחח ביניהם על דא ועל הא…
והחזון איש שנצרך לאיזה ספר שהיה מונח שם, עלה מביתו לגג, והנה הוא רואה אותם יושבים ליד הגמרא, ומשוחחים…
החזון איש נחרד, הוא ניגש אליהם במאור פנים ואמר:
מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה רק אחר שקידה של שלש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי הרוחניות הזו, וקל וחומר אחר חמש שעות, כמה רוממות יש – איך אפשר למי שיש לו את האפשרות הזאת, להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידים נועם כזה, כמו קדירה המתבשלת, להוריד מן האש, ליתן להתקרר, ואחר כך להשיבה…
המשיך החזון איש:
ואחר שש שעות של לימוד שוכח האדם מכל העולם וענייניו, ומתדבק בדברים רוחניים – כאשר סיפרו זאת הַשְּׁנַיִם אמרו בהשתוממות כיצד החזון איש תיאר זאת בעינים בורקות ותנועות ידים למעלה כאילו מתנתק הוא מכל הסובב – ואחר שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקב"ה, ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה, ואחר שמונה שעות אפילו לא נופלת בלבו מחשבה של תאוות וחומריות, וכולו משתוקק לאלקיו, ואחר תשע שעות כולו קדוש למעלה למעלה, ואחר עשר שעות עין לא ראתה, אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו…
צמרמורת חדה עברה בקרב הַשְּׁנַיִם לשמע דברים נוראים כאלו… (מעשה איש, חלק ד – עמוד סט).
[5] הבחירה ביד האדם אם הוא יחיה בעולם של תוהו או בעולם מיושב! ובענין זה סיפר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (יוסף דעת, יום הכיפורים – עמוד 102), וז"ל:
מעשה בבן מלך שיצא לצוד ציד. נכנס לסבך היער וראה עופר אַיָּלִים. נמשך אחריו לצודו, עד שתעה בדרכו. עם דמדומי חמה מצא עצמו בעברו השני של היער, על גדות נחל, בפאתי כפר. הבית הראשון היה ביתו של טוחן. הידפק על דלתו וביקש לינת לילה. נענה ברצון ונח ממרדף היום. קם בבוקר רענן וישב לשולחן. בת הטוחן הכינה לו את ארוחתו. נכנס עמה בדברים, וראה כי חכמה ונבונה היא, נימוסיה נאים והליכותיה צנועות. שב לארמון אביו ואמר: 'מאסתי בבנות האצולה, שכל מעייניהן ברכילות החצר, ואורחותיהן מלאכותיות, ומעושות. מבקש אני לשאת את בת הטוחן, נערה פשוטת הליכות, כנה וישרה'.
אמר המלך: 'כרצונך'.
קרא לראש שריו ואמר לו: 'בוא בדברים עם הטוחן, ויתן את בתו לבני'.
'מה אומר לו?' – שאל השר.
'אמור לו שתהיה נסיכה', השיב המלך, 'תדור בארמון הסמוך לארמון המלוכה, תיסע במרכבה רתומה לארבעה סוסים, יעמוד לרשותה צבא משרתים! בקיצור: לא יחסר לה דבר'.
שמע השר ושלח לקרוא לטוחן.
באו השוטרים להביאו ונחרד. הלך כאילו כפאו שד.
פגשו השר בארמון ואמר לו: 'המלך מבקש שתתן את בתך לבנו. הם ידורו בארמון זה'. הלך אתו השר מאולם לאולם. הביט הטוחן בעינים קמות בטרקלינים שאין להם סוף, בפרוזדורים המתמשכים כמבוך רב זרועות, בעיקולי המדרגות העולים ויורדים, מתפרשׂים לאגפים, לעליות ולמרתפים.
'אין זה בית', אמר, 'זהו בית כלא!'
'היא לא תצטרך לעשות דבר', אמר השר, 'צבא משרתים יעמוד לרשותה'.
'כלא של ממש', לחש הטוחן מבועת, 'כלוב זהב…'
'אף ללכת לא תלך', המשיך השר, 'מרכבה הדורה תעמוד לרשותה'.
'כלואה בארמון – וכלואה במרכבה', מלמל האב.
השר פתח לפניו ארון קיר ענק: 'ראה', אמר, 'אלו בגדים הדורים מוכנים לה'. היו שם אדרות ואצטלאות, פרוות וגלימות.
'… וכלואה במחצלותיה', סיכם האב, 'לא, אין זה לרוחי!'
פנה ושב לכפרו, והשר התייצב לפני המלך לְדַוֵּחַ על כשלונו.
שמע המלך וקרא לראש הכפר. 'במטותא ממך', אמר לו, 'השג את הסכמתו של הטוחן לנישואין'.
בא האיש אל הטוחן, טפח על כתיפו ואמר: 'שמע נא, יש לי חתן בעבור בתך!'
'מי הוא?' שאל האב בחשדנות.
'בחור הגון', אמר ראש הכפר. 'והעיקר, יש לו דירה מרוהטת, ואביו הבטיח לו דינר זהב לשבוע ואספקת קמח – ככל שירצה!'
'אך זו הצעה!' נהם הטוחן, 'אילו שמעת לאלו תנאים דרשו ממני אמש להסכים…'
[6] וזה לשון הגאון הגדול רבי משה שפירא זיע"א (הובאו דבריו בישורון, חלק לז – עמוד תפב):
'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ', אם עוסקים בישובו של עולם יש הפקעה של תוהו, ובלא זה נמצאים בעולם התוהו והדמיון.
[7] ובסגנון אחר:
כל נקודה עמדה לעצמה ללא שום יחס ושיתוף כלל לזולתה.
כל נקודה ונקודה עמדה בתוקף על מהותה העצמית וחיה את חיי עצמה בלבד בצורה בולטת מאוד, ולכן כאשר זיהתה מציאות השונה ממנה, יצאה למלחמה נגדה…
נקודת החסד נלחמה בגבורה, הנצח נלחמה בהוד, וכך בכל המהויות וההנהגות.
כתוצאה מכך התחוללה שבירת הכלים והמהויות המנוגדות התנפצו והתפזרו לניצוצות רבים, כאשר הפיזור מערבב ובולל אותן זו בזו לחלוטין…
ואם נרצה לסכם את השבירה במשפט אחד, נסכם כך:
שורש 'שבירת הכלים' נבע מההרגשה ש'אני' הוא המציאות האמיתית, ולכן מגיע לי כל רצוני…
[8] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, אמר כך:
ישנם אנשים שכאשר רואים יהודי הלומד תורה, הם מתחילים להתבונן בו ולעקוב אחריו, ואם עבודתו מוצאת חן בעיניהם – הם מכבדים אותו ומסייעים בידו.
ובאמת, זו מדרגה נמוכה מאוד. מיהודי דורשים שתבער בלבו אהבה פשוטה ללומדי תורה, אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר.
עצם הדבר שיהודי ירא שמים, יושב ולומד תורה ומקיים מצוות, צריך למלאות את הלב ברגשות אהבה והערכה אליו.
זוכר אני את יהודי מרוקו הזקנים, שאצלם כבוד החכמים היה טבוע בדם עד כדי ביטול מוחלט, ואם רק היו רואים צורת חכם (יהודי שיודע ללמוד תורה) מיד היו נושקים את ידו בהכנעה גדולה, ובוודאי שלעולם לא היו מרימים גבה על צדיק.
ויותר מזה:
עלינו לדעת שהקב"ה ברא את עולמו בעשר ספירות, והן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.
וכל יהודי ויהודיה צריכים להשתדל ולקדש עצמם בקדושתן. והגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א ביאר בספרו, ספר התניא (אגרת הקודש – סימן טו), את הדרך לכך. וכאשר הגיע לספירת התפארת כתב כך:
'הרוצה להידבק במדת התפארת ישתדל לפאר את ה' ותורתו בכל מיני פאר, ולדבקה בשבחיו בכל בחינות נפשו, דהיינו בהתבוננות שכלו ומחשבתו גם בדיבורו'.
והיינו, שכאשר יהודי או יהודיה – תמיד ובכל הזדמנות – מפארים ומשבחים את התורה הקדושה ולומדיה, בזה הם מעלים מ"ן למעלה, ומכח המ"ן הזה נמשכים אורות עליונים, אורות צחצחות, ונמשך שפע גדול לכל הפרצופים העליונים, ובפרט לספירת התפארת, ומשם משתלשלת קדושה נשגבה על אותו יהודי או יהודיה.
ודע, שעלינו להוליד בלבנו אהבה פשוטה, אהבה אמיתית, לכל יהודי ירא שמים הלומד תורה. ואפילו אם נראה לעינינו הטרוטות, שיהודי זה הוא סתם יהודי פשוט, היושב ולומד. עלינו לדעת שהקב"ה שמח ומתפאר בכל תורה המגיעה אליו, הוא שש ושמח בכל לימוד הנובע מתוך יראת שמים.
ואם היינו יודעים כיצד הקב"ה אוהב, מעריך, מכבד ומתפאר בכל יהודי ויהודי הלומד תורה מתוך יראת שמים, היה לבנו מתמלא באהבה אמיתית לכל ילד הלומד בתלמוד תורה, לכל בחור ישיבה ולכל אברך הלומד תורה.
וה' יתברך יזכה אותנו לכבד את התורה ולומדיה, עד שנזכה לקבל תמיד את השפע היורד מספירת התפארת… (והנה כדי לבאר את השייכות בין כבוד התורה לרגש הרחמים, נצטרך מספר הקדמות, וביאור ארוך, ועתה אין ברצוננו להאריך, ובעזרת ה' נאריך בזה בהזדמנות אחרת).
[9] כתוב בפסוק: 'לא', ואנחנו קוראים: 'לוֹ'.
[10] 'אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי', וזה מזכיר לנו סיפור (האחים הקדושים – עמוד 141):
אחד מחסידיו של הגה"ק רבי אלימלך, הגיע אל ליז'נסק ימים אחדים לפני יום הכיפורים, ורבי אלימלך ציוה עליו לנסוע לכפר מרוחק, להתאכסן בביתו של חוכר בית המזיגה בכפר, ולעקוב אחריו כיצד עורך הוא את סדר ה'כפרות'.
החסיד הצטער מאוד, הן הוא בא במיוחד לליז'נסק כדי לשהות במחיצת הרבי ביום הכיפורים הקדוש, והנה עתה יאלץ להיות בכפר במחיצת יהודים פשוטים, והוא אינו יודע אפילו אם ימצא שם מנין לתפילה בציבור.
אולם חזקה על החסיד פקודתו של הרבי, והוא נסע אל הכפר, שאליו נשלח. לאחר טלטולי דרך מפרכים, הגיע אל המקום בלילה, שלפני ערב יום הכיפורים, ופנה מיד אל בית המזיגה, שהיה עדיין הומה מאדם, למרות השעה המאוחרת. האיכרים הכפריים ישבו, והטיבו לבם בכוסיות יי"ש, ועישנו את מקטרותיהם, שעשנן מילא את חלל החדר, וקולות שחוקם וצעקותיהם החרישו את אזניו של החסיד. הוא פילס לו בעמל דרך בין הערלים, עד שהגיע אל החוכר היהודי וביקש ממנו לשהות בביתו ביום הכיפורים.
'הגעתי זה עתה אל הכפר, ואין בדעתי לצאת מחר ערב היום הקדוש לדרך, לכן חפץ אני להשאר פה', אמר.
'בוודאי רבי יהודי' – השיב החוכר – 'ברצון אאכסן אותך בביתי, והצטרפותך למנין התפילה בכפרנו, תסב לנו עונג רב'.
החוכר הציע עבור החסיד משכב באחת מפינות הבית, והלה סידר את חפציו ומטלטליו, ועלה על מטתו, אך עדיין לא עצם את עיניו, והמתין בעינים פקוחות, לראות את אשר יתרחש. הוא עקב בסקרנות אחרי כל מעשיו של החוכר, מתוך רצון לראות כיצד הוא עורך את סדר ה'כפרות', שהרבי כה שיבח והעלה אותו על נס.
בחצות הלילה חזרו מרבית האיכרים לבתיהם, והשיכורים שלא יכלו ללכת בכחות עצמם הובלו גם הם לבתיהם על ידי חבריהם.
החוכר פתח את החלונות לטהר את אויר החדר מן הריחות ומן העשן, ופנה אל אשתו, ואמר: 'הבה נערוך את סדר הכפרות'.
הוא נטל ידיו, והתיישב אל השולחן, ואחר אמר אליה: 'הביאי נא אלי את הפנקסים'. מילאה האשה את בקשתו, והביאה לו שני פנקסים עבים ומרופטים והחוכר פתח אחד מהם, והחל לקרוא מתוכו את העבירות, שעבר במשך השנה: 'ביום זה וזה לא נהגתי כשורה, ורימיתי את לקוחותי הערלים, ביום אחר לא התפללתי בכוונה הראויה, ביום פלוני דיברתי דיבורים אסורים' וכו'.
לאחר מכן בכה החוכר בכי רב, והתחרט מעומק לבו על חטאיו. הוא החליט בלב שלם, שלא יוסיף לעשות עוונות כאלו להבא, וביקש מה', שימחל לו עליהם.
כשסיים לקרוא את הפנקס הראשון, פתח את השני, והחל לקרוא מתוכו את כל התלאות והצרות, שאירעו לו במשך השנה, ואשתו יושבת כנגדו, ומוחה גם היא את דמעותיה.
'ביום פלוני גנב ממני שכני הערל את כל סכום הפדיון, שהיה בקופה. ביום אחר ספגתי מכות נמרצות מכמה גויים שיכורים, ובשבוע אחד סבלתי ממחלה קשה' וכו'.
'רבונו של עולם', פנה החוכר בקריאה כלפי מעלה, 'צדיק אתה בכל דרכיך, וחסיד בכל מעשיך, אך בכל זאת קשה עלינו מנשוא עול הגלות, והצרות הרבות שאנו סובלים. אמנם חטאתי, עויתי, פשעתי ועשיתי עבירות רבות במשך השנה, אבל לעומת זאת סבלתי סבל רב, ובאו עלי פגעים שונים. ובכן, רבונו של עולם, הבה ונתפייסה. אני אשתדל לא לחזור לסורי. ולא לעבור עבירות בשנה הבאה. ואתה תכתבני ותחתמני לשנה טובה, לחיים טובים ארוכים ולשלום.
כשסיים את תפילתו זאת, הרים החוכר את שני הפנקסים שבידיו, סובב אותם מעל לראשו שלש פעמים, והכריז: 'זה כפרתי, זה חליפתי, זה תמורתי', ואחר כך שרף את שניהם באש.
החסיד ששכב בפינה, ועשה עצמו ישן, עקב אחרי כל סדר הכפרות של החוכר עד סיומו, ונשאר בכפר גם ביום הכיפורים. לאחר היום הקדוש שב לליז'נסק אל רבו, וסיפר לו את את אשר חזו עיניו.
רבי אלימלך הקשיב בתשומת לב רבה לדבריו, ואחר כך הפטיר ואמר: 'גדולה זכותו של כפרי חוכר זה, אשר מקיים את מצות הוידוי כדבריו של דוד המלך בספר תהלים: "כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי" (תהלים לח, ה), ויחד עם זאת, "וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה" (שם פסוק י)…
ובהזדמנות אחרת שלח רבי אלימלך קבוצה שלימה מחסידיו, אל חוכר אחד, כדי לתהות על קנקנו וללמוד ממנו את דרכו בעבודת ה' יתברך.
נסעו החסידים אל ביתו של החוכר, שהו בו במשך כל היום, אך לא ראו דבר יוצא דופן, כשהגיע הערב, ביקשו ממנו, שֶׁיֵּאוֹת להרשות להם ללון בביתו. לאחר הפצרות מרובות הסכים החוכר לבקשתם, והכין להם מטות לשינה. בחשאי נדברו החסידים ביניהם, שלא להירדם, אלא לשכב בשקט ולהמתין לראות, מה יהיו מעשיו של החוכר.
גם החוכר, שעלה על יצועו, עשה עצמו כישן, והמתין עד שירדמו החסידים. לאחר שעבר זמן מה, ונדמה היה לו, שהם כבר נרדמו, ירד מעל מטתו, הדליק נר ופתח את הפנקס, שנועד לרישום חובות האיכרים. הוא החל לקרוא מן הפנקס, ולאחר מכן התמרמר בבכי רב, היכה על לבו והתפלל. רק אחר כך חזר אל מקום משכבו.
החסידים שחזו במעשיו המוזרים, לא הבינו את פשרם, ולבסוף החליטו לשאול את פיו של החוכר בעצמו.
כאשר האיר הבוקר, פנו אליו ואמרו: 'סלח נא לנו, רבי יהודי, נשלחנו הנה לפי פקודת רבינו, ולכן עקבנו אחר התנהגותך, וראינו את אשר עשית באישון לילה. אמור נא לנו, מה היה הפנקס, שהחזקת בידיך, ומדוע בכית והתמרמרת כל כך?
'אין אני נוהג לספר על מעשי אלה' – השיב החוכר – 'אך מאחר שכבר ראיתם אותם בלילה זה, אסביר לכם את פשר הדבר. בפנקס רושם אני את כל העבירות, שאני נכשל בהן במשך היום, ומדי ערב אני קורא אותן ומתחרט עליהן מעומק לבי, ואין אני הולך לישון, עד שאני שב בתשובה שלימה, וסימן נותנים לי מן השמים כי נמחלו עוונותי, שהכתב הרשום בפנקסי נמחק, ולא נותר כלל זכר לרישומי העבירות'…
החסידים התפעלו מאוד מדבריו של החוכר ולמדו ממנו פרק בעבודת ה'. יש אומרים כי אותו חוכר היה אחיהם של רבי אלימלך ורבי זושא אשר נחשב ליהודי פשוט והחסידים יצאו לתהות על קנקנו.
[11] ישנו אדם שהוטל עליו להיות 'ראש ישיבה' והוא מחליט להיות צדיק נסתר… וישנו אדם שהוטל עליו להקים מרכז של עזרה וסיוע והא מחליט להיות אברך…
[12] 'השקטה פנימית' – עניינה לשחרר את המוח מכל הַטִּרְדוֹת, מכל מה שעלול לעורר היסח דעת, ולהתרכז בעצמך.
יש הרבה שטסים לארצות רחוקות פרימיטיביות מאוד. למקומות שאפילו קליטה של טלפון אין שם, אפילו ברזים של מים אין שם.
ודוקא שם, במקום פרימיטיבי כל כך, הם חוזרים בתשובה. כי במציאות החיים הזאת, שבה אין שום קשר עם העולם הרועש שבחוץ, האדם לומד להגיע אל עצמו. ולפעמים דוקא במקומות האלו, אנשים הכי רחוקים, מתחילים לגלות את האור הפנימי שבהם ונכנסים לאיזה עולם של טהרה, ומשם הם כבר יטפסו…
[13] והוא מנצל את הימים הללו ולא סומך על מישהו אחר שיעשה בעבורו את העבודה! ובענין זה סיפר הגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א (אבותינו סיפרו לנו, סליחות – עמוד 104), וז"ל:
מעשה בעשיר מופלג, שהיו לו שלשה בנים. דאג להם בדאגת אב מסור, הדיר שינה מעיניו בילדותם, והשיאם בכבוד שהגיעו לְפִרְקָם. גם לאחר מכן היו סמוכים על שולחנו והוא שיתפם בעסקיו.
לעת זקנתו, ערך חשבון נפשו. הן כחותיו הולכים ודלים, וזקנו המלבין מוכיח לו כי הולך הוא ונוסע לבית עולמו. פקודת כל אדם היא, ויש להתכונן לה כראוי. שלח לקרוא לבנו הגדול, ואמר לו: 'בני יקירי. הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי. ואתה ידעת את גודל אהבתי לך ולאחיך, כמה היטבתי עמכם מילדותכם עד היום הזה, וגם לאחר פטירתי הן תירשו הון רב, פרי עמלי ויגיעתי. אמור נא לי, מה תעשה למנוחתי אחרי מותי?'
ענה הבן בהתרגשות: 'אנא, אבא, על תעציב את עצמך ואותנו במחשבות אלו! ה' יאריך ימיך ושנותיך בטוב ובנעימים, עד ביאת גואל צדק במהרה!'
אבל האב עמד על דעתו. רצונו לדעת מה יעשה הבן למנוחתו.
אמר הבן: 'כסף רב אוציא כדי לכתוב למנוחתך ספר תורה מהודר, ולנדב אותו להיכל בית הכנסת. נרתיק אעשה לו מכסף טהור, ופעמונים מקרקשים מזהב ומפז. סידורים וחומשים אקנה, ואקדיש לבתי כנסיות ולהכלי תורה. ואני עצמי אעבור לפני התיבה להתפלל בציבור ולומר קדושה וקדיש, ואקנה עליות, מפטיר ומשלים!'
נהרו פני האב ובירך את בנו בכל הברכות.
קרא לבנו השני ושאלו. עלה הבן בהבטחותיו על הבטחות אחיו. לא ספר תורה אחד יכתוב, אלא שנים. קופת גמילות חסדים על שם אביו, וקרן להכנסת כלות יתומות, ודמי קמחא דפסחא. אף מדרש חכמים ייסד, כולל אברכים שיעסקו בתורה משעת תיקון חצות ועד לתפילת ותיקין.
קרנו פני האב וזהרו שבעתים.
קרא לבנו השלישי, ושאלו מה בדעתו לעשות למנוחתו.
ענה ואמר: 'מאומה'…
קצף האב וקרא: 'גש הלאה בן נַעֲוַת המרדות! כפוי טובה אתה, נחש צפע! כלום שכחת את כל הטובות שגמלתיך מעודך ועד היום, וכל פרנסתך מידי!'
מיד הורה להביא את צוואתו, ומחק ממנה את שם בנו הקטן. הדירו מעזבונו. והבן ניצב, פניו חִוְרוֹת ושפתיו חשוקות.
פנתה אליו אמו ושאלה: 'בני, מדוע עשית כזאת? מדוע ציערת את אבא? הן חכם ופיקח אתה, וידעת שבמו ידיך אתה מביא עליך הפסד כה רב!'
ענה הבן: 'צדקת, אימי. היתה לי סיבה, אך לא אגלה אותה אלא לאבי – וגם זאת לא כאן, אלא בארבע עינים, במרתף הבית!'
זקף האב את ראשו: 'אדרבה, הבה נשמע את טעמך ונימוקך!'
המרתף היה חשוך. הלך הבן והביא נר, והשנים פנו אל המדרגות המובילות אל המרתף.
הצטודד הבן, והניח לאביו לרדת ראשון. כיבדו ללכת תחילה. התחיל האב לרדת במדרגות החשוכות, כשל ומעד וכמעט נפל.
צעק וקרא: 'איני רואה מאומה! מדוע אינך מאיר את הדרך?'
ענה הבן: 'אבל, אבא, הרי הנר בידי!'
כעס האב: 'הנר בידך – ואתה, איפה?'
ענה: 'כאן מאחוריך, אבא!'
קרא האב: 'מאחרי! מה מועיל לי שאתה עומד עם הנר מאחרי – אם דרכי חשוכה!'
אמר הבן: 'אכן, אבא, בוא ונשוב אל הטרקלין!'
תמה האב: 'אבל רצית לגלות לי את הסוד במרתף!'
ענה הבן: 'אין עוד צורך בכך, כבר התגלה הסוד!'
תמה האב שבעתים. עלה עם בנו אל הטרקלין, והבן הסביר: 'מבין אתה, אבא, בשעתו לימדתני את הפסוק: "כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). הצדקה והחסד, המצוות והמעשים הטובים שאדם עושה, מאירים את דרכו בעולם הנצחי, ועתה, אם אתה עצמך מרבה במצוות ובמעשים טובים, מתקיים בך הפסוק: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" (ישעיה נח, ח), כמו נר ההולך עם האדם לפניו, ומאיר את דרכו שתהיה סלולה ובלא מכשול. אבל אם אתה משאיר זאת לבניך אחריך, שיעשו זאת בעבורך – הרי זה כנר המאיר מאחריך, שאינו מועיל רבות… זאת רציתי לומר לך, אבא. מדוע תסמוך על הבטחותינו, שאין בטחון גמור בקיומן. אם רצונך בזכויות ובהתעלות – מה מעכב בידך להתחיל עתה בכתיבת ספר התורה המהודר, ביסוד קופת הגמ"ח, בהקמת מדרש החכמים?!'…
[14] ולתוספת ביאור, כתבנו בספרנו חלב הארץ (חלק ו – עמוד א) כך:
ענין התשובה, שישוב האדם אל ה' יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, לא רק על עוונות החמורים שבוודאי צריך לשוב עליהם, אלא אף על הדברים הקלים בבחינת דברים שאדם 'דש בעקביו', גם עליהם, ואף על יותר מזה צריך לשוב אל ה' יתברך.
שהרי נשמת האדם חצובה ממקור עליון גבוה ונורא מאוד אשר הוא בתכלית הַזַּכּוּת והטוהר ולא תוכל הנשמה הקדושה לסבול אפילו כי הוא זה מן החטא והתיעוב אשר מרחיק אותה מה' יתברך, כמו שנאמר: "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶ"ם" (ישעיה נט, ב), ונשאר במצב אפל זה עד אשר יכיר בחטא וישוב אל ה' יתברך בארבעה שלבי התשובה (כמבואר בסמוך).
והואיל ואלו הן פני הדברים, ראוי ונכון לכל אשר נצמד ה' אל לבו וחושק בתיקון נפשו באמת, לקבוע עת וזמן לערוך מדי פעם בפעם חשבון נפש מפורט על כל מעשיו וענייניו.
וענין חשבון הנפש הוא: ראשית, שיכיר האדם במציאות החטא, דרך משל, אדם שאוכל דברים אסורים, או שאוכל מבלי לברך, או שאוכל גזל, או ללא נטילת ידים, צריך להכיר בכך שהוא חטא במעשיו הללו.
ואחר שהכיר בטעותו והבין שחטא, יעבור לקיים את ארבעת שלבי התשובה, שהם: א. עזיבת החטא. ב. חרטה על העבר. ג. וידוי. ד. קבלה לעתיד שלא ישוב עוד לכסלה.
וכדברי אדונינו הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ב) שכתב, וז"ל: ומה היא התשובה? – הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וגו'" (ישעיה נה, ז).
וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וגו'" (הושע יד, ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
והאמת הצרופה היא שבעל תשובה החפץ בתיקון נפשו באמת ישתדל לקבוע עת וזמן להדיח נפשו רוחו ונשמתו במימי התורה הקדושה, הואיל ועסק התורה הקדושה הוא התיקון הגדול ביותר שבכל התיקונים, והוא עצמו הרפואה הגדולה שבכל הרפואות ואפילו מי שחטא לקונו יתברך בעוונות ופשעים רבים ורעים ואף קשים מנשוא, ידע נאמנה כי לימוד ועסק התורה לשמה יכול לתקן הכל, ולהאיר כל מחשכי נפשו רוחו ונשמתו.
וכשם שלא עובר על אדם יום מבלי אוכל ושתיה שזהו עיקר קיום הגוף בעולם הזה, כן הדבר ממש שאסור ולא יתכן שיעבור על אדם יום מימי חייו מעת שהכיר במציאות הבורא יתברך שמו מבלי אוכל ושתיה רוחניים – שהם לימוד תורה וקיום המצוות.
וכשם שבימים כתקנם אדם לא מסתפק באיזה ביסקויט כהה ודל למזון אותו היום, אלא אדרבה מהדר בבשר שמן ויין ישן וכו', כן הדבר ברוחניות לא יתכן שיעבור על אדם יום עם ארוחה דלה לנשמתו ויסתפק במועט – באיזה לימוד דל של שיעור קצר או חוק לישראל ותו לא, אלא אדרבה כל המוסיף הרי זה משובח.
והדבר ידוע בקרב כל באי בית המדרש כי להסתפק במועט היא מדה נפלאה ביותר, אך רק בגשמיות. אולם ברוחניות צריך את ההיפך ההפכים, ואסור להסתפק במועט! חייבים לשאוף קדימה תמיד…
ודע כי בכח התשובה להפריד מנפשו את כל הקליפות וכחות החיצונים המפרידים בינו ובין קונו יתברך, ולהאיר את נפשו באור יקרות במתיקות, עריבות, השתוקקות, ודביקות בנועם אור העליון ברוך הוא.
וענין דביקות זו המתעוררת בקרבו, לא רק שתוליד בקרבו רגישות עצומה לדביקות בעניינים שברוחניות, כגון: לשפוך נפשו לפני ה' יתברך בתפילות או בלימוד ועסק התורה הקדושה או בקיום כל שאר המצוות, אלא אפילו בעניינים שבגשמיות הנצרכים לו לעבודת השם יתברך, גם בהם תתעורר אותה רגישות רוחנית גבוהה ורצון ותשוקה עזה ביותר לדביקות נאמנה וטהורה בו יתברך, באופן שגם בעת שנצרך לעסוק בענייני עלמא, כגון: מאכל ומשתה, שינה ופרנסה, אשה וילדים, וכל שאר צרכי הגוף וענייניו, אזי תהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך, וכל לבו בוער ברשפי אש להבת שלהבת אהבה אין סופית אליו יתברך שמו, וממילא כל כוונתו בגשמיות וכל שכן ברוחניות היא רק לשם שמים – לשם א"ל עולם יתברך שמו, ובדרך זו יעלה ויתעלה במעלות הסולם העולה בית א"ל, עד היותו איש אלקים טהור וקדוש באמת… ועיין באורך בספרנו חלב הארץ (שם), ותרוה נחת.
[15] אשר בנחל (חלק עח – עמוד קפ), שיחות מוהרא"ש (חלק יג – עמוד קיד).
[16] ונחתום בדבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת מצורע – מאמר ב) שאמר, וז"ל:
פרשת מצורע פותחת בסדר טהרתו של מי שבא עליו נגע הצרעת. ולפי דברי חז"ל נגע הצרעת בא על האדם בעוון לשון הרע, וסימנך: 'מצורע' – נוטריקון 'מוציא שם רע' (ויקרא רבה, פרשה טז – אות ב)…
וצריך להבין: מהי השייכות הפנימית בין עוון לשון הרע לבין עונש הנגעים הבאים על המספר לשון הרע?
אכן, ביאור נפלא לכך מצינו בדברי הגה"ק רבי נחום מטשרנוביל זיע"א בספרו הבהיר מאור עינים (ד"ה 'זאת תהיה תורת המצורע'), וזה לשון קדשו:
'ישראל הם דבר חשוב מאוד לפני השם יתברך, שבשבילם ברא כל העולמות וכל הברואים. והשם יתברך מקבל תענוג מכל אחד מישראל אפילו מרשע גדול – "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (שיר השירים ד, ג), 'אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' (ברכות נז.) – וכשמדבר לשון הרע על אחד מישראל, אפילו כשאומר אמת, הוא מבטל תענוג הבורא יתברך כביכול, ומביא בו מדת עצבות כביכול, כאמור: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו), ומהפך מ'עֹנג' ל'נגע', לכן 'שכרו' – מדה כנגד מדה – נגעים באים עליו'.
כלומר: כל יהודי באשר הוא, גם אם לעת עתה הוא רשע גדול, חשוב ויקר מאוד לפני הקב"ה, והקב"ה אוהב אותו מאוד ומקבל ממנו עונג גדול. וכשחלילה אדם מספר לשון הרע על חברו ומגלה את הצדדים האפלים שבו הוא גורם להפסיק לרגע את אותו עונג נפלא שיש לה' יתברך מאותו יהודי שעליו הוא סיפר לשון הרע, והופך לה' יתברך את העונג לנגע ועצב, ולכן עונשו, מדה כנגד מדה, שיהפך העונג שלו לנגע, ונגעים באים עליו.
ובדומה לדברי הרה"ק מטשרנוביל, מצינו גם להרה"ק ר' נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה יז אות א), שכתב:
כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו: 'בְּרֵאשִׁית' – בשביל ישראל, שנקרא 'ראשית'. כי 'ישראל עלה במחשבה תחילה', דהיינו שהשם יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מט, ג), ובשביל זה ברא את כל העולם. נמצא, שכל העולם כולו נברא רק בשביל ההתפארות שיתפאר בישראל, וזה היה כלל הבריאה, דהיינו שכלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שיקבל מישראל.
מן האמור עלינו ללמוד עד כמה צריך להסתכל בעין יפה על עם ישראל ולא להזכיר את עוונותיהם חלילה ולעורר עליהם קטרוגים, כי הקב"ה יודע היטב מהו מצבו של העם, ובכל זאת הוא אוהב אותם ויש לו עונג ממעשיהם הטובים, ומי שחלילה מזכיר את עוונותיהם של ישראל מפסיק את העונג של ה' וגורם לו צער ומכאוב, ועל כן יש להיזהר בכך זהירות יתירה.
צריך לדעת נאמנה שכמו שהצדיקים הגדולים ביותר אהובים לפני ה' ונקראים בניו, כך גם הרשעים הגדולים ביותר אהובים לפני ה' ונקראים בניו, כיון שסוף סוף גם הם מזרע ישראל הנקראים כולם בנים של הקב"ה, כמו שכתוב: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א), על כן בכל אופן ראוי להביט עליהם בעין טובה, ולחפוץ בטובתם וברכתם.
וכן היא דעת רבי מאיר בגמרא (קידושין לו.) שגם בזמן שעם ישראל חוטאים הם נקראים 'בנים', שנאמר: "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה" (ירמיה ד, כב), ואפילו אם אין בהם אמונה הם נקראים 'בנים', שנאמר: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב, כ), ואפילו אם הם עובדי עבודה זרה הם נקראים 'בנים, שנאמר: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיה א, ד), ולא די שהם נקראים בנים, כי אם גם שהם נקראים 'בנים טובים ואהובים', שנאמר: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ"ל חָי" (הושע ב, א).
ורגיל היה מורינו הבעל שם טוב הקדוש לומר שה' יתברך אוהב כל יהודי, ואפילו את הרשע הכי גדול שבעם ישראל, ממש כמו שהורים אוהבים את בנם היחיד שנולד להם לאחר מאה שנים של ציפיה והמתנה. והאמת היא, שעם כל הכבוד לאהבה שהורים אלו אוהבים את בנם יחידם, זה רק גרגיר אחד מהאהבה העצומה שהקב"ה אוהב אפילו את הרשע הגדול ביותר שבישראל.
רק כלפי חוץ עם ישראל נראים לפעמים לא כל כך טוב, אבל בתוך לבו של כל אחד מישראל באשר הוא שוכנת נשמה יקרה וטהורה, ונשמה של יהודי היא כמו יהלום, ויהלום נשאר יהלום בכל מצב, גם אם הוא שקוע בבוץ ומלוכלך כולו. כל שיש לעשות הוא רק להגביה אותו מן הרפש, לרחוץ אותו במים טהורים, ותיכף ישוב להבהיק באור יקרות כפי שהיה מתחילה…
על כל אדם לטהר את לבו מכל רגש של שנאה כלפי אדם כל שהוא מישראל כדי שהקב"ה יסכים להשרות את שכינתו בתוך לבו. יש לדעת שכל מי ששונא איזה אדם מישראל הרי הוא כביכול שונא את הקב"ה על שברא אותו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא אדם זה מזרעם.
ובעוד שבשאר העבירות האדם אינו עובר עליהן אלא באותה שעה שהוא עובר עליהן, שנאת חינם נמצאת בלב תמיד ובכל רגע הוא עובר על איסור "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), ומבטל מצות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם פסוק יח), כמבואר בספר שערי קדושה (חלק ב – שער ד) לרבינו חיים ויטאל זיע"א.
אדם שיש לו אהבת ישראל אמיתית גם כלפי אנשים שלא הולכים בדרך ה', לעולם לא יצאו מזרעו אנשים רשעים. לעומת זאת, אדם שיש לו שנאה כלפי יהודים, במשך הזמן גם ילדיו יעזבו את דרך התורה, כמו שראיתי במו עיני אצל כמה רבנים שדרכם היתה לבזות בדרשותיהם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ולבסוף כל בניהם יצאו מדרך ה', כי באותה מדה שאדם מתנהג כלפי בניו של הקב"ה כך גם הקב"ה מתנהג כלפי בניו שלו.
לכן אם גלגלה ההשגחה העליונה שראית יהודי שעושה מעשה שאינו ראוי, במקום להביט עליו בעין לא טובה – תרחם עליו ותאמר בלבך: 'חבל על הנשמה היקרה הזאת שהולכת לאיבוד', ותבכה עליו, ותתפלל לה' מעומק הלב שירחם עליו ויקרב אותו אליו, ויכניס בלבו יראת שמים.
וכאשר תתפלל עליו מכל הלב, ה' בוודאי ישמע את תפילתך, כיון שכל עם ישראל ערבים זה לזה. אך אם ח"ו לא תתפלל עליו, מחר אם חלילה בנך היקר יתדרדר ברוחניותו, לא יהיה שום אדם שיתפלל עליו. על כן אם רצונך שיתפללו על בניך, תתפלל גם אתה על בנים של אחרים.
ואת הדרך הזו עלינו להנחיל לילדינו היקרים – שאסור בתכלית האיסור לשנוא חלילה אדם מישראל, יהיו מעשיו אשר יהיו, וכל אחד מחוייב לעורר רחמים בלבו על אותם אנשים שעדיין רחוקים מדרך התורה והמצוות, ובזכות שנלך בדרך זו, מדת הרחמים של ה' לא תפסיק להאיר עלינו לעולם.
כי הכלל בשמים הוא (היום יום – כ"ז חשון): 'אהוב יהודי – וה' יתברך יאהב אותך. עשה טובה ליהודי – וה' יתברך ייטיב עמך. קרב יהודי – וה' יתברך יקרב אותך'.
במילים אחרות: כשמגיעה לשמים בקשה של יהודי על אשתו, על הבן שלו, על אחותו וכו', לא בודקים אם הוא בעל תורה, לא בודקים אם יש לו מזוזות, לא בודקים אם יש לו פאות ארוכות, אלא קודם כל בודקים מה מצבו בענין אהבת ישראל, ואם אכן ימצא שיש בו מדת אהבת ישראל בשלימות, ה' יתברך יקבל ברצון את כל תפילותיו וימלא את כל בקשותיו, וישפיע לו חן וחסד ורחמים והצלחה מרובה.
