פרשת שלח לך – הפרשת חלה וכלים לזוגיות בריאה

מצות הפרשת חלה

יוסי ישב בבית הכנסת והמתין שיתחילו להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת. ההמתנה היתה ארוכה, וידו של יוסי נשלחה לספר הסמוך אליו. הספר היה 'אמרי נועם' להגה"ק הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א.

הוא פתחו בפרשת שלח לך (מאמר ז) והחל לקרוא:

כשמגיעים לפרשת 'שלח', בדרך כלל רגילים לעסוק בסיפור המרגלים, התופס ללא ספק חלק נכבד בפרשה, לנתח אותו לעומק ולהפיק ממנו לקחים בעבודת ה'.^[1] מי שמרחיב את העיון שלו בפרשה מוסיף להתבונן גם בפרשת ציצית שבסופה…

אך עדיין ישנם עוד כמה וכמה עניינים בפרשה שאינם בולטים כל כך, ומשום כך ממעטים להתבונן בהם, וממילא מאבדים את האוצרות הגנוזים בהם.

הפעם, לשם שינוי, בחרנו לעסוק דוקא באחד מהם, והוא מצות הפרשת חלה.

וכך ציוה אותנו ה' יתברך: "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (במדבר טו, יט-כ) –

כאן ציותה אותנו התורה, שהלש בצק (עיסה) כשיעור חיוב חלה מאחד מחמשת מיני דגן על מנת לאפותה, חייב להפריש חלה וליתנה לכהן, שנאמר: 'רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה'.

כיום הפרשת החלה איננה ניתנת לכהן, כיון שהיא צריכה להיאכל בטהרה. ולכן צריך לשרוף אותה.

אך אף על פי שהיא לא ניתנת לכהן, העיסה אסורה באכילה כל עוד שלא הפריש ממנה חלה. ואפילו טעימה כל שהיא ממאפה שלא הופרש ממנו חלה, אסורה.^[2]

 

שלשה חלקי האדם…

בפרשה שלנו (שנאמרה איפה שהוא במדבר) נצטוינו, שכאשר ניכנס לארץ הקדושה, נקיים מצות חלה.

והנה למרות שמצות חלה היא אחת מתרי"ג מצוות התורה, מצאנו שיש לה דבר יחודי שאין בשאר המצוות.

וכדי לבאר את דברינו נקדים:

כידוע, ביום הששי של בריאת העולם, ברא הקב"ה את האדם. בריאה המורכבת משלשה חלקים כללים: גוף, דם, ונשמה.

בריאה, שבתוך כל אחד משלשת חלקיו, גנוזים אורות עליונים וטמירים מאוד.

ובתלמוד הירושלמי (שבת פ"ב ה"ו) האריכו לבאר את שלשת החלקים הללו, ונתחיל בחלק הראשון – חלק הגוף.

וכך מובא בירושלמי:

לאחר שנבראו כל בעלי החיים, העלה הקב"ה ענן והשקה את כל האדמה, וכמו שנאמר: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ו).

הגשם הרטיב את האדמה, והפך אותה לעיסה בוצית (כעין בצק שלשה האשה). ואחר שכל האדמה נילושה עם מים ונוצרה עיסה,^[3] לקח הקב"ה חתיכת בוץ ואמר: 'הרי זו חלה',^[4] ומהבוץ הזה נוצר אדם הראשון, ונמצא שאדם הראשון הוא חלתו של עולם.

וזו היא היחודיות של מצות הפרשת חלה, שהיא המצוה הראשונה שקיים הקב"ה בעצמו!^[5]

לאחר מכן הזרים בגוף דם, ונפח בתוכו נשמה… והאדם קם ועמד על רגליו. "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם פסוק טו). וציוה אותו: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (שם פסוקים טז-יז).

בסופו של דבר, אשתו חוה, החטיאה אותו, וגרמה לכל שלשת חלקיו להיפגע. ומכיון שכך, הוצרכה חוה לתקן את שלשת החלקים הללו.

וכדי לתקן זאת^[6] ציוה הקב"ה את האשה בשלש מצוות, והן: הדלקת נר שבת, הפרשת חלה, ושמירת טהרת המשפחה.

הפרשת חלה לתקן את חלק הגוף.

טהרת המשפחה לתקן את חלק הדם.

ונר שבת לתקן את חלק הנשמה.

אך למרות זאת, למרות התיקון הכללי (השייך לכל הנשים), הוצרכה חוה לתיקון פרטי. והגלגולים החלו…

 

אלה תולדות גלגול

לא ידוע לנו כמה שנים חיה חוה. אך כן ידוע לנו שאחר שנפטרה נתגלגלה נשמתה בשרה אמנו.

ושרה אמנו זכתה לקיים את כל השלש מצוות הללו בשלימות. וכמו שכתב רש"י (בראשית כד, סז): 'שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל (בזכות טהרת המשפחה)'…

וכתב האר"י ז"ל,^[7] שמכיון ששרה היתה תחילת התיקון לא נתקן כראוי, ולכן חוה הוצרכה להתגלגל עוד שלש פעמים, ובכל פעם להתמקד בתיקון מצוה אחת.

חוה נתגלגלה בחנה, אמו של שמואל הנביא, ובגלגול זה היא תיקנה את טהרת הבית.

לאחר מכן נתגלגלה חוה באשה השונמית, ובגלגול זה היא תיקנה את נר שבת.^[8]

ועתה נשאר לתקן את המצוה האחרונה, הפרשת חלה…

 

תיקון הפרשת חלה

אחאב מלך ישראל הרשיע יותר מכל המלכים שהיו לפניו! וכמו שנאמר: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו… וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה, וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (מלכים־א טז, ל-לג).

וכך השנים המשיכו לחלוף…

באותה תקופה היה חיאל שר האוצר של המלך אחאב, וגם הוא היה רשע לא קטן.

כאשר כבש יהושע בן נון את העיר יריחו עשאה תל עולם, וגזר לבלתי תיבנה עוד עיר יריחו על תילה, וקילל את כל אשר יבנה את העיר הזאת, שימות לו בנו בכורו בעת ייסדו את העיר, וכן ימותו כל בניו, עד אשר בהצבת דלתות שערי העיר ימות בנו צעירו…

השר חיאל לא התייחס לגזירתו וקיללתו של יהושע בן נון. ויבנה חיאל את העיר יריחו. וימותו כל בניו כאשר אמר יהושע.

וילך אחאב אל בית חיאל לנחם אבלים…

הקב"ה נתגלה אל אליהו הנביא ואמר לו: לך גם אתה אל בית חיאל, כאשר ישבו אחאב וחיאל, ותוכיח את שניהם יחדיו.

ויאמר אליהו לא אוכל ללכת שמה, כי הם ישיבו לי דברים רעים להכעיס אותך, ואנכי לא אוכל לסבול דבריהם.

אמר לו הקב"ה: לך, ואם ישיבו לך דברים רעים להכעיסני, כל אשר תגזור אני מקיים.

וילך שמה אליהו הנביא וימצא אותם שהיו מדברים בענין בנין העיר יריחו. ויוכיח אותם אליהו על אשר המרו את פי יהושע בן נון ונתקיימה קיללתו על חיאל. ויאמר לו אחאב: מי גדול משה או יהושע? ואם קיללת משה לא נתקיימה, דכתיב: "וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו' וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, טז-יז). ואנכי העמדתי צלמי עבודה זרה על כל תלמי השדה ומשתחוה להם בכל יום. והמטר יורד במדה מרובה, עד אשר כמה פעמים יעכבני המטר מלכת להשתחוות להם. ואיך תאמר שקיללת יהושע תלמידו נתקיימה בבנין עיר יריחו?!…

אליהו שמע את דברי הזלזול הללו במשה רבינו, ויחר אפו. ומיד גזר ואמר: "חַי ה' אֱלֹהֵ"י יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (מלכים־א יז, א).

ויבקש אליהו מאת הקב"ה שימסור בידו המפתח של מטר. נתן לו הקב"ה את המפתח של מטר ויאמר לו: לך מזה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן ואת העורבים צִוִּיתִי לכלכלך שם, וילך שם אליהו ויסתר שם, והעורבים היו מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב, וישתה מי נחל. וישב שם אליהו ימים רבים עד אשר יִיבַשׁ הנחל ולא היה לו מים לשתות, כי לא היה גשם בארץ. ויהי רעב גדול בארץ.

כאשר ראה הקב"ה שיש צער גדול בישראל, נתמלא רחמים עליהם. ויסבב סיבה שאליהו בעצמו יחזיר המפתח של מטר. ויאמר הקב"ה אליו: קום לך אל העיר צרפת אשר בצידון. וישבת שם אצל אשה אלמנה אשר תכלכלך. וילך שמה אליהו. כבואו אל פתח שער העיר ראה שם אשה אלמנה מקוששת עצים. ויבקש אליהו ממנה שתתן לו מים לשתות. אחר כך קרא אליה שתתן לו פת לחם לאכול ותשבע האשה שלא נמצא בביתה לחם, כי אם מלוא כף קמח ומעט שמן בצפחת, וכי היא מקוששת מעט עצים לבשל מזה מעט אוכל לה ולבנה, ומלבד זה לא נמצא עוד בביתה כל דבר מאכל, ומי יודע אם לא תמות היא ובנה ברעב אחרי כן.

ויאמר אליה אליהו: אל תיראי, עשי לי מן הקמח עוגה קטנה בראשונה, ולך ולבנך תעשי באחרונה, כי ה' אלקי ישראל ישלח את ברכתו בכד הקמח ובצפחת השמן אשר לא תחסר. ותעש האשה כדבר אליהו, ותאכל היא ובנה ימים רבים מן כד הקמח וצפחת השמן, אשר לא חסרו כברכת אליהו…^[9]

ומצאנו לרבינו האר"י ז"ל בספר הליקוטים (שם) שגילה וכתב: דע, כי חוה נתגלגלה באשה האלמנה הצרפית הזאת,^[10] והיא תיקנה את המצוה השלישית – מצות חלה, דכתיב: "עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה" (מלכים־א יז, יג), ודרשו חז"ל (בבא מציעא קיד:) כי אליהו כהן היה.

העוגה הקטנה שהפרישה היתה חלה, והיא נתנה את זה לאליהו שהיה כהן, ובזה תיקנה את המצוה השלישית, מצות חלה…

ועתה ברצוננו לכתוב כמה מילים על שלש מצוות אלו: חלה, טהרה, והדלקת הנר…

 

שועל בלבוש יפה

כתב בספר היום יום (כ"ג סיון): 'היצר הרע נקרא נפש הבהמית, לא מפני שהוא בהמה דוקא, כי לפעמים הוא שועל, פיקח שבחיות, וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק, תמים, עניו ובעל מדות טובות. ובאמת אם תסיר את התחפושת יתגלה השועל, היצר והבהמה!'

ולענייננו, לפעמים יצר הרע נכנס בין בני הזוג ומסביר להם שחייבים להחליף את התפקידים. את האשה הוא משכנע שהיא מוכרחת לקבל עליה 'עול תורה' וכך היא מתחילה בכל יום לקרוא את כל ספר התהלים, אחר כך שיר השירים, מוסיפה היא אף פרק שירה ומקנחת בתיקון הכללי. ואתם בטח שואלים אחרי יום כזה עמוס מה היא עושה בערב?… ניחשתם נכון, 'הפרשת חלה'…

אשה כזאת צריכה לדעת שהיא נפלה שדודה בידי 'השועל הגדול', ועליה קונן ירמיה: "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה, יח). כי היא מעלה בתפקידה וְאִכְזְבָה את בוראה, שהרי ה' מצפה ממנה שתדאג לבעלה, תחשוב על ילדיה, כשהם יגיעו ימצאו 'אשה ואמא' שתקבל אותם במאור פנים, במילה טובה. שימצאו בית נקי ומאוורר. ואילו היא כל הזמן בלחץ שלא גמרה הספקים… ושאסור להפריע לה באמצע הלימוד…

וכן לפעמים ה'שועל' משכנע את הבעל שהוא צריך לרבוץ בתוך המטבח, ובאמת הוא 'פולש' לשטח שלא שלו כלל. ולכן אמרו חכמים (אבות פ"ו מ"ו): 'איזהו חכם – המכיר את מקומו'.

וברשותכם נבאר יותר:

כאשר נתפסת האשה לחומרות צדדיות שאין להם כל בסיס ויסוד, וזונחת את תפקידה שהוא העיקר, זהו תחילת חורבן ביתה, והרס נפשות בעלה וילדיה, וזה ממש עצתו של יצר הרע הוא נחש הקדמוני, להסיח דעתה מן המצוה העיקרית המוטלת עליה שהיא לכבד את בעלה ולדאוג לכל צרכיו, ולגדל בניה ובנותיה ללימוד התורה והקדושה ולהתעסק בדברים שפטורה מהם כגון לימוד תורה ותפילה במנין, ועוד כיוצא בזה, שללא כל ספק שאין לה' יתברך נחת מהתנהגות זו, כי עיקר רצונו יתברך הוא שכל אחד יעשה את המוטל עליו באמת ובדרך זו העולם יתנהל בצורה הטובה ביותר.

וזו הצרה הגדולה ביותר, כאשר נתפסות הנשים לחומרות ולדברים צדדיים ואת העיקר זונחות, וכאילו נדמה בעיניהן הכוזבות שזהו עיקר ויסוד יהדותן, וחושבות שזה עיקר סיבת ביאתן לעולם הזה להתפלל כל היום ולהרביץ שיעורי תורה ולהגדיל תורה ולהאדירה, ולא ידעו ולא יבינו מה חובתן בעולמן, לגדל בנים ובני בנים לתורה ולתעודה ואך ורק בזה יהיו כל ישען וכל חפצן, וכן להיות לעזר ואחיסמך לבעליהן שיהיו רגועים פנויים ומוכנים ללמוד תורה בעצמם ועם בניהם, והתורה צווחת: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר" (בראשית ב, יח), והיא טרודה בתפילתה ובמצוותיה שקיבלה על עצמה, זהו ממש בחינת (פסחים נ:): 'עולם הפוך ראיתי'.^[11]

כאשר אשה מזניחה את המצוות אשר מחוייבת בהן ואת עול הבית משליכה על הבעל, ואת הבנים על איזה עובדת או משרתת, כי היא עסוקה בזיכוי הרבים ובמסירת שיעורי תורה ולהקהיל קהילות… ועוד לא סיימה את כל תפילותיה ואת כל ספר התהלים… ובעלה ובניה זקוקים לאוכל – ואין. לבגדים נקיים מכובסים ומגוהצים – ואין. לבית נקי – ואין. לתשומת לב, למילה טובה וליד רכה ומלטפת – ואין. ללב מבין של אמא – ואין.

על זה ידוו כל הדוויים, זוהי גלות השכינה באמת.

וקשה מן הכל שיש נשים שברוב חוצפתן, אם בעלה לא ביצע את התפקידים אשר הטילה עליו… 'כי היא עסוקה בזיכוי הרבים', יש לה את האומץ ואולי את העזות מצח למתוח ולהעביר ביקורת על מעשיו, מבלי משים לב אם זה בינה לבינו או למול כל הילדים היקרים, זהו חטא ופשע שלא יכופר, וללא כל ספק שכל מצוותיה של אותה אשה הולכות ופועלות לחזק את הצד של ה'לעומת זה' (סטרא אחרא) רח"ל, ועוונה גדול עד לשמים, ואין להקדוש ברוך הוא נחת מכל מצוותיה.

ולכן הרוצה לשמח את השם יתברך, תכיר את מקומה, ותעשה את תפקידה באמונה, ותיזהר מאוד לנפשה לבל תשתה מים הרעים, לשמוע כל מיני דעות שונות ומשונות המחלחלות ליסודות הבית ומחריבות אותו.

ואשרי הנזהרת על נפשה ושומרת עצמה מלשמוע עצות לשלום בית מנשים שהן בעצמן רבות כל היום עם בעליהן!

ויתקיים במהרה הפסוק: "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין" (משלי טו, לא).

 

[1] בלי ספק אחד הלקחים החשובים ביותר ממעשה המרגלים, שגם כאשר ישנו דבר שלא מוצא חן, אסור לפגוע ולהעליב! אסור להשפיל ולבזות!

שהרי המרגלים נענשו בעונש חמור מאוד על כך שביזו והשפילו את ארץ ישראל! ואם הם נענשו על כך שביזו אדמה שאין לה רגש, כמה חמור הוא העונש למי שמבזה בשר ודם שכל מציאותו רגש!

חייבים לדעת, שהנשק הקטלני ביותר הקיים בכל הגלקסיות, הוא 'מילה פוגעת'!

ובענין זה נספר:

מעשה באדם, שהתפרנס מחטיבת עצים ביער. פעם, בעודו עוסק במלאכתו, ראה אריה יוצא מסבך היער ופוסע לקראתו. הפחד שיתקו, והוא הביט באריה באימה. להפתעתו, לא נדרך האריה לזינוק ולא ראה בו את טרפו. להיפך, רבץ תחתיו והתבונן בו בעיניו הצהובות…

פחד האיש לזוז, זיעה קרה כיסתה את גופו וזרמים חשמליים ריצדו באצבעותיו… לתדהמתו, פתח הארי פיו ודיבר בשפת בני אדם. 'אל תפחד, אדם' – אמר – 'המשך במלאכתך!'

אזר האיש עוז, והמשיך לכרות את העץ. אמר לו הארי: היער הוא ממלכתי, ואני נותן לך רשות לכרות כל עץ שתרצה! הודה האיש, וצרר את העצים על שכמו למוכרם. למחרת היום הביא חתיכת בשר לארי הפלאי. הודה לו הארי, והציע שיקח את החבל שהביא עמו לצרור את כפיסי העץ, את חציו האחד יקשור לגזע העץ ואת חציו השני יקשור סביב הארי. ברעד וחשש עשה כן. זינק הארי – ובכחו העז עקר את העץ…

ידידות מוזרה התפתחה בין הַשְּׁנָיִם. כאשר היה חוטב העצים מתעייף ממלאכתו היה שוכב ונרדם, והארי שומר עליו מפני חיות היער. וכאשר היה הארי עייף מציד היער, היה מניח ראשו על ברכי הציד ועוצם עיניו בתנומה.

יום אחד, קרב הארי אל האיש, הניח את ראשו על ברכיו, ונרדם. בשנתו גיהק גיהוק רחב… גל של אויר באוש עלה, והאיש נרתע בסלידה. 'אוף' – אמר בבחילה – 'איזה סרחון!'

רתיעתו העירה את הארי הנם, והוא שמע את העלבון. קם וניער את רעמתו, פנה אל האיש ואמר: 'ראשי כואב עלי'.

שתק האיש, וכי מה יאמר.

אמר הארי: 'יודע אני תרופה לכאב הראש. עליך להכות על ראשי בחוזקה בצד הקהה של הגרזן!'

היסס האיש.

אמר לו הארי: 'ראשי כואב, רק זה ישכך את כאבי!'

משראה שחברו עודו מהסס, אמר בכעס: 'מהר, פן יגבר הכאב ולא אהיה אחראי למעשי! אם לא תכני אתפרץ, ועלול אהיה לטרוף אותך!'

רכן ארצה והניח ראשו למרגלות האיש. הרים האיש את גרזנו והנחיתו בכל כחו – בצידו הקהה – על ראש הארי. רטט עבר בגוף הענק, והארי התעלף. צרר האיש את הענפים הכרותים ונשאם העירה למוכרם.

למחרת בא ליער והארי איננו, נעלם.

ביום הרביעי חזר, ומבט נוגה בעיניו. התקרב עד לאיש, ורבץ.

אמר: 'מכה חזקה הכיתני בראשי'.

התנצל האיש: 'לא מרצוני עשיתי זאת, אתה הכרחתני'.

אמר האריה: 'אמנם כן. התעלפתי. המכה פערה פצע בגולגולתי. הרואה אתה?'

הושיט האיש את ידו, וסרק בעדינות את רעמתו של הארי. 'אכן' – אמר – 'אבל הפצע הגליד'.

'כן' – אמר הארי בעצב – 'הפצע שבראשי הגליד, עוד מעט ולא יהיה ממנו זכר. אבל העלבון שהטחת בי – לא ישכח מלבי לעולם… על כן אנכי מצוך: צא מן היער ואל תשוב אליו עוד, פן תעלה בי חמתי ואכלה אותך! אני הייתי ידיד נאמן, ואתה לא שמרת את ברית האהבה. הבה ניפרד לשלום – כי אין מחילה למילה הפוגעת!'…

(משל זה סיפר הגה"ק רבי אברהם חכם זיע"א, רבה של כרמנשאה שבפרס. והובאו דבריו ב'מעיין השבוע' – דברים עמוד תלד, לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א).

[2] אחד ממקורביו של הרב הקדוש רבי מרדכי מלכויטש זצ"ל, בשם רבי מאירק'ה ממיר זצ"ל, נסע פעם אחת בדרך, וסר למלון להתפלל שם. בתוך כך באה שיירה של עניים שנסעו ממקום למקום, הרבה עגלות יחד עם נשים וטף.

ראה רבי מאירק'ה בתוכם עני אחד, איש זקן ובעל צורה, וניכר על פניו כי מנקיי הדעת הוא. הסתכל בו בעין חודרת. ובעלת הבית נתנה לפני העניים ככר לחם ותבשיל לאכול, וכל העניים ניגשו וחטפו ואכלו לשבור רעבונם, אך אותו זקן הלך במתינות ולקח כלי לנטילת ידים, בדק אותו היטב אם הוא כשר כהלכתו, ואחרי כן לקח פרוסת לחם ממה שהגישו לפניהם ורצה לברך עליה 'המוציא', אך הניחה בחזרה ולא בירך עליה, הוציא מתוך תרמילו לחם ישן נושן בירך עליו ואכלו, נטל מים אחרונים ובירך ברכת המזון.

ורבי מאירק'ה מביט עליו כל העת בעינא פקיחא. אחרי כן נסעו העניים לדרכם, ואותו עני הלך גם כן עמהם על יד העגלות. רבי מאירק'ה עמד להתפלל, וישב לאכול, וכל הזמן לא יכול להסיח דעתו מן העני הזקן, והיה תמה על מה זה לא רצה לברך על פרוסת הלחם ולאוכלה.

לבסוף פנה אל בעלת הבית ושאלה: מתי אפית את הלחם? תמול שלשום, ענתה לו. התזכרי – שאלה שוב – אם הפרשת חלה מעיסת הלחם הזה? נבהלה האשה וקראה בקול: אוי לי, כי שכחתי להפריש חלה! אז הבין רבי מאירק'ה כי אותו עני הוא איש אשר רוח אלקים בו. מיד רתם את מרכבתו, ורץ אחרי העניים והשיגם באמצע היער, ושאלם: איה איפוא הוא אותו זקן?

השיבו לו: למה זה תשאל על המשוגע הזה? הוא נטפל אלינו זה שבועות אחדים, באשר נלך ילך, ובאשר נלין ילין, אך בשגעון יתנהג, פעם בפעם הוא הולך מאתנו לבין השיחים אשר ביער, מתמהמה שם, ואחרי כן הוא חוזר אלינו, ופעם בימות הקור הגדול, ראה ברכה של מים קפואים ושבר הקרח וטבל במים שמתחת לקרח.

שאל אותם רבי מאירק'ה, להיכן הלך? הראו לו והוא הלך לאותו מקום, ומצאהו עומד תחת אילן אחד, תפוס במחשבותיו, ומראהו כלפיד אש. ניגש אליו ואמר לו: רבי, ברכני! ביקש ממנו העני סכום כסף לצדקה ונתן לו, ויברכהו.

כשבא אחרי כן רבי מאירק'ה לרבו רבי מרדכי מלכויטש, וסיפר לו כל אשר קרהו, אמר לו הצדיק: אשריך, שנתברכת מהצדיק הקדוש רבי לייב שרה'ס.

חלפו שנים ורבי מאירק'ה נסע לסחור ביריד השנתי, והנה טעה בדרכו ונכנס ליער. לפנות ערב ראה כי באמצע היער עומד בית אחד ועל ידו אֻרְוָה לסוסים. נכנס לבית וראה כי אין שם איש, רק אשה אחת עומדת אצל התנור ומבשלת.

שאלה רבי מאירק'ה: היש פה מקום ללון? אמרה: יש ויש. בלילה באו בעלי הבית, והם היו חבורה של רוצחים. שמע רבי מאירק'ה, כי האשה אומרת להם: יש לנו אורח הגון, והבין כי נפל במצודה של רוצחי נפשות. רצה לצאת החוצה והנה הבית סגור ומסוגר מכל עבריו. ואין מקום לנוס. עמד בקרן זוית, ואמר וידוי בלב נשבר ובדמעות שליש. והרוצחים ישבו לאכול, ואחרי גמר סעודתם ניגשו אל רבי מאירק'ה עקדו את ידיו ואת רגליו והתכוננו לרוצחו. פתאום נשמע קול דופק על חלונות הבית בשפה הרוסית: 'פתחו'! הרוצחים נבהלו, ולא רצו לפתוח את הדלת, אך הקור היה חזק בחוץ, וישברו העומדים בחוץ את הדלת, ונכנסה שיירה גדולה של סוחרים רוסים שתעו גם כן בדרך, וראו את הבית הזה.

ראו הסוחרים את רבי מאירק'ה מוטל עקוד כשה, וישאלוהו לפשר הדבר. וסיפר להם את כל המאורע. מיד התירו אותו מהחבלים, תפסו את הרוצחים, ועקדו אותם. כאור הבוקר שמו את הרוצחים על העגלות, והובילום העיירה ומסרום למשטרה. אמרו הסוחרים הרוסים לרבי מאירק'ה: 'הן אנחנו נוסעים תמיד בדרך הזאת, ונהירים לנו היטב שבילי המקום, ומעולם לא תעינו כאן, אך היום איזו רוח עִוְעִים נכנסה בנו, וטעינו מהדרך הישרה, עד שהגענו למקום הזה, אין זאת כי אם אצבע אלקים היא, בשביל להצילך ממוות.

שב אחרי כן רבי מאירק'ה לרבו הקדוש בלכויטש, אמר לו הצדיק תיכף כשראהו: מלחמה עזה היתה לי עליך בשמים, מדת הדין נמתחה עליך ולא יכולתי להמתיקה, אך לפתע הופיע מלאך קדוש נורא ואיום אשר נברא מהצדקה שנתת להצדיק רבי לייב שרה'ס ולמראהו הנורא השתתקה מדת הדין ופסקו לך בשמים עוד שנים ארוכות לחיות, ולכן תעו בשבילך הסוחרים הרוסים מדרכם והגיעו לאותו בית להצילך… (סיפורי חסידים, תורה חלק ב – עמוד 131).

[3] וזה לשון רש"י (שם): 'וְאֵד יַעֲלֶה' – לענין ברייתו של אדם, העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן: 'וְהִשְׁקָה', ואחר כך: 'וַיִּיצֶר'.

[4] שכן כך צריך לומר כשמפרישים חלה, וכמו שכתב בספר בן איש חי (ש"ב, פרשת שמיני – אות ב), וז"ל: קודם שתפריש (חלה) תברך: אשר קידשנו במצוותיו וציונו להפריש חלה תרומה, ואחר כך תאמר: הרי זו חלה.

[5] וזה לשון הירושלמי (שבת פ"ב ה"ו): אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה. דכתיב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז). וכמו שאמר רבי יוסי בר קצרתה: 'כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה'. כך הקב"ה מיד שהשקה את האדמה במים נטל את האדם חלתו של עולם.

[6] דרשות החת"ם סופר (חלק ב, דרוש לז"ך אלול שנת תק"ע – ד"ה 'ויאמר לה').

[7] ספר הליקוטים (שמואל־ב – סימן טו, הוצאת שנת תרע"ג).

[8] בעיר שונם היתה אשה צדקת שזכתה שאלישע הנביא היה בא להתארח בביתה בדרך קבע. והיא המכונה 'האשה השונמית'.

האשה השונמית היתה יראת חטא וגדולה במעשים טובים, ועל שם כך נקראה בפסוקים שם: "אִשָּׁה גְדוֹלָה" (מלכים־ב ד, ח ובתרגום שם).

ומובא שם כך: "וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִי"ם קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (שם פסוקים ט-י).

ואומר האר"י ז"ל בספר הליקוטים (שם) שבפסוקים הללו מרומז סוד תיקון הנר.

[9] וראה בנביא שם כיצד בסופו של דבר חזרו הגשמים לירד.

[10] וכתב האר"י ז"ל (שם) שמכיון שארבע נשים הללו: שרה, חנה, האשה השונמית, והאשה הצרפית, היו גלגול חוה, לכן לארבעתן היה בן שכמעט מת.

יצחק, בנה של שרה, היה מת בעקידה אילולי זכותו של אברהם אביו.

שמואל, בנה של חנה, כמעט מת בגיל שלש מההקפדה שהקפיד עליו עלי הכהן. ובסופו של דבר מת בקיצור ימים ושנים, בגיל 25.

חבקוק הנביא, בנה של האשה השונמית, מת ואלישע הוצרך להחיותו.

וגם יונה הנביא, בנה של האשה האלמנה הצרפית, מת. וכמו שנאמר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה" (מלכים־א יז, יז), ואליהו החיה אותו.

וראה הסבר לכך בדברי האר"י ז"ל (שם), וכן בעמק המלך (שער אבא ואמא – פרק מא).

[11] אין הכוונה שלא תתפלל או שתפילתה לא חשובה, בוודאי שיש להקדוש ברוך הוא נחת רוח גדול מאוד מתפילתה, אמנם זהו כאשר אין זה בא על חשבון בעלה וילדיה, וזאת כאשר היא זוכה להיות חרוצה וזריזה וקמה מוקדם בבוקר השכם, שלרוב זוכה אף להתפלל בישוב הדעת ולהתכונן עם עצמה כראוי לבת ישראל כשרה וצנועה, ואף זוכה לדאוג לצרכי כל בני ביתה, ועל כגון זו ראוי להמליץ: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ" (משלי יב, ד)…