פרשת שלח לך | ציצית – שמירה על העין ועל קדושת העין

סכנה ושמה 'לשון הרע'

ליל שבת קודש. הרב עלה על מדרגות ההיכל ופתח בדרשה השבועית:

התאריך של השבת שלנו הוא כ"א בסיון. וביום הזה, לפני 7333 שנה, החל כל הבלגן של הגלות!

'הרב' – הורמה אצבע – 'כל הבלגן של הגלות?!'

כן! ואבאר מדוע:^[1]

בפרשת בהעלותך למדנו, שב-כ' אייר, נסעו עם ישראל ממדבר סיני להר פארן. וכמו שנאמר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר י, יא-יב).

באותו יום הם הגיעו לקברות התאוה (הנמצא במדבר פארן), ושהו שם 03 יום, עד כ' בסיון.

למחרת ב-כ"א סיון (שזה כאמור התאריך של השבת) נסעו מקברות התאוה ובאו לחצרות, ושם דיברה מרים לשון הרע באחיה.

הדיבור הזה גרם צער נורא להקב"ה, ומרים נענשה! וכמו שנאמר: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת" (שם יב, י).^[2]

ומכיון שמצורע מסולק גם ממחנה ישראל, לא יכלה מרים להצטרף להמשך המסע. ועם ישראל אמרו: אם מרים מתעכבת פה – גם אנחנו מתעכבים!

שבעה ימים התעכבו עם ישראל במסעם! שבעה ימים, מ-כ"א סיון ועד כ"ז בו.

ולמחרת ב-כ"ח סיון נסעו מחצרות ובאו לקברות התאוה. ושם ניגשו עם ישראל למשה רבינו ואמרו: 'שמענו שבקרוב ממש אנחנו נכנסים לארץ'.

'כן! ברוך ה', הגיע הזמן!'

'משה! אנחנו רוצים להיות אמיתיים אתך, אנו פוחדים! מי יודע מה קורה שם בארץ, ולכן לפני שאנחנו נכנסים לשם, אנחנו רוצים לשלוח מרגלים שיבדקו את הארץ האם היא ראויה למגורים'…

ומשה רבינו הסכים.^[3]

ולמחרת ב-כ"ט בסיון יצאו המרגלים למשימה… במשך ימים ארוכים הם הסתובבו בארץ אויב (ארץ ישראל שהיתה אז בידי הכנענים), צילמו את המקומות החשובים, בדקו את מקומות התורפה, ולקחו דוגמיות משללה…

וכעבור 04 יום, ב-ח' אב, הגיעו חזרה למחנה ישראל.

כל האנשים המבוגרים בעם ישראל התאספו סביבם נרגשים ומצפים לשמוע דברי עידוד, והמרגלים החלו בסיפורי האימה שלהם…

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (שם יג, כח-כט).

התגובה של עם ישראל לדברים היתה איומה מאוד. וכמו שנאמר: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (שם יד, א-ב)…

אך עם ישראל לא הסתפקו בכך. הם לא הסתפקו במרמור שהיה להם! והם דאגו שכולם יהיו ממורמרים אתם! והם רצו לאהליהם, אספו את בניהם ובנותיהם הקטנים, והחלו לבכות…

וזה לשון המדרש:^[4]

היו יושבין באהליהם בוכין. נוטלין בניהם ואומרין להם: אוי לכם דוויים שגופים (כמו סגופים), למחר יהו הורגין אתכם, יהיו שובין מכם, יהיו צולבין מכם.

היו נוטלות בנותיהן ואומרין להן: אוי להם דוויות שגופות, למחר יהו הורגין מהן, יהיו מעמידין אותם בקלון…

הנרגנות של עם ישראל פגמה פגם עצום ונורא, ובשמים ממעל התעוררה מדת הדין ודרשה דין…

וכך אמרו בגמרא הקדושה (תענית כט.):

"וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א) – אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה! (שהרי המרגלים חזרו ב-ח' באב, וליל הבכיה היה ב-ט' באב), אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות! בית המקדש הראשון יחרב ב-ט' באב…

וכך אמר ירמיה הנביא: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם"? (איכה א, א)… והתשובה: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" (שם פסוק ב)… – אותה בכיה שבכו עם ישראל בזמן חזרת המרגלים היא היתה השורש לחורבן…

 

ראו ולא למדו מוסר

חטא המרגלים היה השורש לכל הגלות. ואחת הסיבות שהם נענשו כל כך בחומרא, מכיון שהם ראו את עונשה של מרים ולא למדו מוסר.

וזה לשון רש"י (במדבר יג, ב): 'למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר'.

ואם כן – המשיך הרב ואמר – יוצא שהיום הזה (כ"א בסיון) הוא בעצם השורש לכל יסורי הגלות.

'הרב' – הורמה האצבע – 'אתה הסברת כיצד השפיע החטא על כל הדורות הבאים, אך לא הסברת מה קרה ליהודים שהיו באותו הדור'.

צודק, אני אמשיך את המהלך:

כאמור, בליל ט' באב, ישבו עם ישראל על הארץ ובכו… והקב"ה התגלה למשה רבינו ואמר: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה, וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (שם יד, יא).

זהו! נגמר הסיפור! אשמיד את כולם עד האחרון שבהם! וזה שנאמר: "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם פסוק יב).

חלחלה ופחד עצום מילאו את לבו של משה רבינו, והוא חגר את מתניו למלחמה!

בבכי ובתחנונים החל בעבודת מיתוק הדינים… וכשראה שאין דבריו נשמעים הזכיר את חטא העגל! –

רבונו של עולם, אתה זוכר שלאחר חטא העגל, עמדתי לפניך במשך 069 שעות ברציפות, ומסרתי את נפשי למתק את הדינים ולעורר רחמים…^[5]

ובסופם התגלית אלי ולימדת אותי את סוד י"ג מדות הרחמים. ואמרת לי שכל זמן שיזכירו את ה-י"ג מדות הללו אתה תמחול לנו, ולכן גם עתה אני אזכיר את מדות הרחמים ואתה תמחול על חטא המרגלים, וזה שנאמר: "וְעַתָּה (בחטא המרגלים) יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר (אחרי חטא העגל)" (שם יד, יז).

מעמד הגילוי של 31 מדות הרחמים היה נשגב ומרומם מאוד. וזה לשון הגמרא הקדושה (ראש השנה יז:):

'אמר רבי יוחנן, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו, כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם'…

'הרב' – שוב הורמה האצבע – 'כתוב בגמרא הזו, שהקב"ה התעטף בטלית, מה גם בשמים יש טלית?'…

'כן. אך לפני שנבאר נשאל שתי שאלות'…

וזו השאלה הראשונה…

 

מלחמתו של אברהם אבינו

מחטא המרגלים עברו 898 שנה, ואז בשנת 8333 לבריאת העולם, ביום ט' באב לעת ערב, שרפו הכשדים את בית המקדש הראשון.

העשן שעלה והיתמר מבית המקדש חולל זעזוע גדול בכל המציאות, וגרם לכל הצדיקים שיצאו ממקומם בגן עדן ויבואו להשתטח לפני כסא הכבוד…

וזה לשון המדרש (איכה רבה, פתיחתא – אות כד):

אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם לפני הקב"ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו. והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק…

אמר אברהם לפני הקב"ה: 'מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זאת'…

הצער העצום של אברהם אבינו העביר רעד וחלחלה בִּגְוִיּוֹתֵיהֶם של כל מלאכי השרת, והם החלו לבכות…

באותה שעה נזקק הקב"ה למלאכי השרת, אמר להם: 'מה לכם קושרין מספד בענין הזה שורות שורות?'

אמרו לפניו: רבונו של עולם! מפני אברהם אוהבך שבא לביתך וספד ובכה, מפני מה לא השגחת עליו?

אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשיו "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי"? (ירמיה יא, טו).

אמר אברהם לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם! מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת את בית המקדש מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך?'

אמר לו הקב"ה לאברהם: 'בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה, וכמו שנאמר: "וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ" (דניאל ט, יא).

אמר אברהם לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם! מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך?'

אמר לו: 'תבוא תורה ותעיד בהם בישראל!'

מיד באה תורה להעיד בהן, אמר לה אברהם: 'בתי, את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצוותיך ואין לך בושת פנים מפני! זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני וקיבלו אותך וכיבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם?!'

כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהן.

אמר לו הקב"ה לאברהם: 'יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהן בישראל!' – דע לך אברהם שיש לי 22 עדים! שיכולים להעיד על ישראל!

מיד באו עשרים ושתים אותיות…

באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם: אל"ף את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שמות כ, ב), ולא קיבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני?!^[6]

מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהן.

באתה בי"ת להעיד בהם בישראל, אמר לה אברהם: בתי, את באת להעיד על בני שהם זריזין בחמישה חומשי תורה שאת בראש התורה, וכמו שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם" (בראשית א, א).

מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום.

באתה גימ"ל להעיד בישראל, אמר לה אברהם: גימ"ל, את באת להעיד בבני שעברו על התורה? כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש אלא בני, וכמו שנאמר: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים כב, יב), מיד עמדה גימ"ל לצד אחד ולא העידה כלום.

וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל… [עד כאן דברי המדרש].

וכאן צצה ועולה השאלה, אם ל-כ"ב האותיות היתה עדות, להעיד נגד ישראל, איך בגלל בושה הם נמנעו להעיד, והרי זה נגד הלכה מפורשת – שהיודע עדות לחברו חייב להעיד? (עיין שו"ע, חושן משפט – סימן כח סעיף א)…

ונעבור לשאלה השניה…

 

מדוע הזכירו את הישמעאלים?

בסוף הפרשה שלנו, פרשת שלח לך, ציוה אותנו הקב"ה על מצות ציצית. וכך נצטוינו: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח).

כל מלבוש ובגד שיש לו ארבע כנפות, והאדם רוצה ללובשו, מצות עשה מן התורה שיטיל ציציות בארבע כנפותיו.

כל הלובש בגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית, ביטל מצות ציצית.

ואמרו בגמרא הקדושה (ברכות ס:), שכאשר אדם קם בבוקר ומתעטף בציצית, יברך: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו להתעטף בציצית'.

והנה לא מבואר בגמרא כיצד מתעטפים בציצית.

ובאו הפוסקים ונחלקו בסדר העטיפה (כמבואר בטור או"ח – סימן ח):

דעת הגאונים שצריך להתעטף כעטיפת הישמעאלים שהיא עטיפה גמורה.

ואילו דעת בעל העיטור, שהעטיפה צריכה להיות כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן, פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש.

והשולחן ערוך (או"ח, סימן ח – סעיף ב) פסק להלכה כדעת בעל העיטור.

ועתה נמשיך ונתבונן:

המושג 'עטיפת הישמעאלים' מובא בגמרא הקדושה (מועד קטן כד.) בהלכות אבילות, וזה לשונה: 'אמר שמואל, כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא (פירוש: רב נחמן הראה דוגמא כיצד מתעטפים, עד גובי דדיקנא).

ופירש רש"י (שם): 'גובי דיקנא' – גומות שבלחי, למטה מפיו.

מבואר שהישמעאלים היו מכסים את הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו.

וכאן צצה ועולה השאלה, אם בין כך אנו צריכים להסביר כיצד מתעטפים בטלית (הסבר שמופיע פעם אחת בלבד!), למה הזכירו כאן את הישמעאלים? מדוע במצוה כזו מרוממת ונעלית צריך להזכיר את האומה השפלה הזו?

 

ציצית – מעלתן של ישראל

שלש שאלות נשאלו עד כה, ולשלשתן ישנה תשובה אחת!

וזה לשון רבינו האר"י ז"ל:^[7]

דע כי בזוהר (שלח לך דף קע"ד ע"ב) אמרו, כי 'ציצית' – מלשון הסתכלות, כמו: "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט).

גם 'ציצית' – מלשון: "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי" (יחזקאל ח, ג), והם בחינת השערות הנקראות 'ציצית'.

וביאור ענין זה הוא, כי הציצית הוא סוד אור המקיף אל כל ז"א כולו, אשר עליו אמרו חז"ל (ראש השנה יז:): 'מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה', והבן זה…

וביאר הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א, וזתו"ד:^[8]

כנראה בחוש, העולם שלנו הוא מלא בהעלמות והסתרים, ולעתים מרוב ההעלמה, נחשכים הלבבות, והאדם מוצא את עצמו מתמודד מול קשיים רוחניים – לעתים בהצלחה, ולעתים בכשלון.

והאדם עומד בהתמודדויות לא פשוטות, והרהורים ממלאים את לבו: 'אוי! רבונו של עולם! מתי אבוא ואראה פני אלקים?'

והרהורים הללו… הרצון לחזור בתשובה… עולים מעלה מעלה, ונהפכים להיות 'חוט' – חוט של חסד!

ונרחיב עוד:

דע כי כאשר יהודי מושך את עצמו מהרע אל הטוב, ואפילו ה'משיכה' היא דקה כחוט השערה, הרי זה יקר מאוד מאוד בעיני ה' יתברך!

כי מחמת שהאדם בגוף מגושם כל כך, ונמצא בזה העולם הגשמי כל כך, אשר רבו כמו רבו המונעים והמעכבים והמסיתים והבלבולים וכו' – על כן כל העתקה והעתקה ('וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה') שהאדם ממשיך עצמו מגשמיותו לה' יתברך ולתורתו, אפילו הוא רק כחוט השערה, הוא יקר מאוד מאוד בעיני ה' יתברך….

והקב"ה מתפאר ומשתבח מאוד בכל מעשה טוב שעושה יהודי, ואפילו אם המעשה מעורבב טוב ורע, הקב"ה מתעלם מהרע ומסתכל רק בטוב, ואפילו אם הטוב הוא מועט ונדמה לנקודה – הקב"ה משתבח בכל נקודה טובה שהוא מוצא ביהודי.

וזה ששיבח ה' יתברך את כנסת ישראל: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (שיר השירים ד, א), ופירש רש"י (שם), אף הריקים שבך חביבין עלי כיעקב ובניו… וכן פירש לקמן בפרק וא"ו על פסוק: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד" (שם ו, ה) – בקטנים ורכים ודקים שבכם יש שבח הרבה.

ולמדנו ש'שַׂעְרֵךְ' מרמז על הגרועים ופחותים שבישראל שגם הם יקרים מאוד בעיני ה' יתברך. כי מוצא גם בהם שבח הרבה על ידי הנקודות טובות שמוצא בכל אחד ואחד מהם.

ועל כן נקראים בשם 'שערות', כי זה עיקר שבחם מה שמוצא בכל אחד מהם בחינת שערות קדושות הרבה, דהיינו מה שכל אחד מהם מנתק עצמו בכל פעם כחוט השערה לה' יתברך או לדברים הנוגעים לעבודתו יתברך שזה יקר מאוד אצל ה' יתברך כנ"ל.

וזה בחינת ציצית, שהם בחינת 'שערות', כמובא, בחינת: 'וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי'. היינו כי ציצית הם בחינת חוט של חסד שה' יתברך ממשיך עלינו בכל יום, שאלו החוטי חסד בחינת ציצית נקלעים ונשזרים מהשערות הנ"ל מה שה' יתברך מטה כלפי חסד. ומוצא בכל אחד מישראל נקודות טובות שהם בחינת שערות כנ"ל.

ואלו השערות מתקבצין יחד ונקלעים ונשזרים ונעשין בחינת חוטי הציצית הקדושים שמאירין על ישראל בכל יום. כי מעצם החסד והטוב הנפלא שיש שם, על ידי זה מסתכל ה' יתברך רק על הטוב שבישראל אפילו בפושעי ישראל הוא מסתכל רק על בחינת השערות שנמצא בכל אחד ואחד מה שכל אחד מנתק עצמו לפעמים כחוט השערה מגשמיותו אליו יתברך. ועל ידי זה מאירין שם אורות גדולים ונוראים…

 

ציצית – נקודות טובות

וזה שאמר האר"י ז"ל (שם): שציצית יש לה שני פירושים – 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים', ומלשון 'שיער'. והיינו שהקב"ה מציץ לתוך לבותיהם של ישראל, ורואה את כל הרצונות הטובים, את אנחות התשובה… את הגעגועים והרצונות להתקרב אליו יתברך.

וכל חלקי הטוב שבעם ישראל, מתאסף ומתאחד, ונשזר זה בזה, ונעשה חוט.

והחוטים נשזרים זה בזה ונעשה מזה טלית!

והטלית הזו היא סוד אור המקיף אל כל ז"א כולו! וזו הטלית שיש למעלה, ובה התעטף הקב"ה כשגילה למשה רבינו את סוד י"ג מדות הרחמים!

כי כאשר מתגלה אור הציצית העליונה, ממילא מתגלים כל ה-י"ג מדות הרחמים! שהרי כנגד גילוי אור כזה, כל הדינים והקטרוגים משתתקים, ונדחפים לעומקא דתהומא רבה!

ובזה לא קשים שתי השאלות ששאלנו: שהרי ברגע שהזכיר אברהם אבינו את מצות ציצית, התגלה יופיים ופארם של נשמות ישראל, וכל הקטרוגים איבדו ממשמעותם!

האותיות לא יכלו להעיד, כי התברר שהם רוצים להעיד על מישהו לא נכון! הם רוצים להעיד על קבוצת אנשים חוטאים, והתברר שעם ישראל הם קדושים ומאמינים!

וכשראו שהתבלבלו בזהות, התביישו ועמדו בצד.

וזו הסיבה שמזכירים במצוה זו את הישמעאלים,^[9] כדי שיבלוט ההבדל בין ישראל לאומות העולם –

שהרי אין האור ניכר אלא מתוך החושך, וכאשר מזכירים את עטיפת הישמעאלים צצה ועומדת למול עטיפת ישראל, ואז מתגלה ההבדל – הישמעאלים עם כל העטיפה והצניעות שלהם, הרי 'זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם' – והם שקועים בתאות הניאוף.

מה שאין כן ישראל, הם קדושים וטהורים בטבעם!^[10]

ועתה שהגענו לכאן, נרחיב קצת בענייני ציצית…

 

רמזי וסגולות מצות ציצית

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שלח לך – מאמר ח) אמר, וז"ל:

צריך לדעת שקיומה המעשי של מצות ציצית מזכה את האדם בשמירה מעולה מפני כל חטא ועוון והרהור עבירה. כפי שמספרים חז"ל (מנחות מד.) על אדם אחד שתקפו יצרו לדבר עבירה, וטרח כל כך לממש זאת ואף שילם הון תועפות על כך, אך ברגע האחרון, כאשר כמעט כבר נכשל, באו ארבע כנפות ציציותיו וטפחו לו על פניו עד שפרש מן העבירה. אדם זה זכה לכך משום שהיה זהיר עד מאוד במצות ציצית.

וניתן להסביר טעם נפלא לכך, על פי דברי 'רבינו בחיי' (במדבר טו, לח ד"ה ומעתה שמע) שכנפות הציצית מכוונות כנגד המרכבה העליונה, וכמו שבמרכבה העליונה ישנן ארבע חיות הקודש הנושאות את המרכבה, וסך כנפיהם הוא 652,^[11] כך גם בציצית יש ארבע כנפות, שבכל אחד שמונה פתילים, וכל פתיל בפני עצמו מורכב משמונה חוטים דקים, וסך כל החוטים האלו הוא 652. ממילא כשאדם לובש ציצית, מאיר הוא על נפשו את אור המרכבה העליונה, וקדושתו העצומה של האור הזה שומרת ומצילה אותו מכל דבר שעשוי לפגום את קדושתו.

על כן יש לכל אדם להשתדל ביותר במצוה יקרה זו, ללבוש ציצית בכל עת ולא להורידה מעל גופו כלל. וכן יש לחנך בזה את הילדים הרכים מגיל שלש שנים ללבוש ציצית ולא לפושטה כלל, ועל ידי זה יהיו הילדים שמורים מכל רע הן בגשמיות והן ברוחניות. ואם רואים נסיגה מסויימת בהתנהגותו של הילד או בהצלחתו בלימודיו וכיו"ב, נכון לבדוק את הציצית שלו שמא נפסק בה חוט ונפסלה, והסתלקה השפעת קדושתה מעליו, ומשום כך אירע לו כן, ותיכף כשילבישו אותו בציצית כשרה ומהודרת, תתחדש רוחו ותיכנס טהרה בלבו.^[12]

סגולה נוספת שיש בלבישת הציצית תתבאר על פי דברי רש"י בפרשתנו שמפרש מה שכתוב: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (במדבר טו, לח) – כנגד: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות יט, ד). וכוונתו לרמוז שכמו שהנשר רחמני על בניו ומסמל את מדת הרחמים, כך סגולת הציצית להכניס מדת רחמים בלבו של האדם שלובש אותה.

ולפי זה יתבארו לנכון דברי האר"י ז"ל^[13] שהציצית מסוגלת להסיר הכעס, ורמז לדבר: כי 'כָּנָף' – עולה בגימטריא 'כעס'. והיינו שמכיון שהציצית מכניסה מדת רחמים בלבו של האדם שלובש אותה כנ"ל, ממילא רחמים אלו שנכנסו בלבו ישקיטו את כעסו, ויאריך אפו גם כלפי אלו שהכעיסוהו.^[14]

ולכן נותנים ציציות על ארבע כנפי הבגד, המסבבים את האדם מארבע רוחותיו (שו"ע, או"ח סימן ח – סעיף ד), כדי ללמדנו שצריך כל אדם לעורר מדת רחמים בלבו בכל צעד בחייו, לכל רוח שהולך – ועל ידי זה יזכה שיסובבוהו רחמיו של הקב"ה בכל ענייניו.

וגם לנשות ישראל ישנה שייכות למצות הציצית, אף על פי שהן פטורות מלבישתה (שם סימן יז – סעיף ב), כדברי מרן הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת בראשית – אות ד) שעל ידי שהאשה מכבסת את ציציותיהם של בעלה ובניה כדי שתהיינה נאות ונקיות כראוי לתשמיש מצוה, וגם אחרי הכביסה היא מפרידה את חוטי הציצית שהסתבכו בכביסה, ובודקת היטב שכל החוטים שלמים והציצית כשרה, בזה נוטלת אף היא שכר במצוה זו, וזכות הציצית תעמוד לה למגין וצינה.

ובנוסף לכך, באותה בחינת שמירה וקדושה שזוכה האיש על ידי מצות הציצית, זוכה האשה על ידי שמירת גדרי הצניעות כראוי לבת ישראל כשרה, וככל שתדקדק בזה, כן תגדל מעלתה וזכותה לפני הקב"ה.

וזה הטעם שנכתבה פרשת הציצית בסמיכות למעשה המרגלים אשר הוציאו דיבה רעה על הארץ והניאו את לב העם מלכת אחר רצון הבורא באמונה ובתמימות, כדי לרמוז לכל אדם שעל ידי שיהיה זהיר כראוי במצות הציצית, לעשותה נאה ומהודרת וללובשה בכל עת, בוודאי לא תבוא לידו תקלה שכזו כפי שאירע למרגלים, כיון שזכות מצות הציצית תעמוד לו לשומרו מכל דבר חטא והרהור עוון, ויהיה תמים ושלם עם אלקיו.

ונרחיב עוד…

 

שלח לנו מרגלים…

כאמור, ב-כ"ט סיון שנת 9442 לבריאת העולם, ניגשו בני ישראל למשה ואמרו לו: 'שלח לנו אנשים ויתורו את הארץ', ומשה שולח.

המרגלים מגיעים, רואים את יופיה של הארץ, וחוזרים ומשקרים במצח נחושה!

ומגלים לנו חז"ל הקדושים,^[15] שהטעם לכך הוא, שמכיון שבשעה שיצאו המרגלים לשליחות התייצב מולם הס"מ בעצמו, וגרם להם לפגום בעינים.

הס"מ הרשע פתח בפניהם את כל היכלות הטומאה, ולמול עיניהם נגלו כל סוגי הטומאה הקיימים… והמרגלים לא הצליחו להתגבר והציצו לתוכם, לתוך מציאות ענייני הקליפות…

וההצצה לתוך כחות הטומאה גרמה להם לחיבור עמהם, ומשם הדרך להתרסקות היתה קצרה מאוד…

ונמצא שהסיבה העיקרית לנפילה של המרגלים, היתה ההצצה לתוך היכלות הטומאה.

המרגלים לא שמרו על עיניהם, והתרסקו… כשהם סוחבים אתם לתהום את כל אותו הדור.

והקב"ה החומל על עמו העניק להם ברוב חסדיו את מצות ציצית – שעל ידה יקבלו עם ישראל כח לשמור על עיניהם!

ולכן המצוה הזו נקראת בשם 'ציצית', כי 'ציצית' – היא מלשון: "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט) – שכמו שאדם המציץ מן החרכים, מבטו ממוקד והוא מרוכז בדבר אחד, כך בכח מצות הציצית תתרכז ראייתו, להסתכל רק באחד ולא בשנים…

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שלח לך – מאמר י), וז"ל:

בפרשת ציצית נאמר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ… וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם…" (במדבר טו, לט). ומשמע מכך שישנו קשר הדוק בין מצות ציצית לבין מצות 'וְלֹא תָתוּרוּ', דהיינו שמירת העינים.

ניתן לבאר זאת על פי מה שמפרש רש"י (שם פסוק לח) שהציצית נקראת כן על שם שצריך לראות אותה, כמו שכתוב: 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ', כי 'ציצית' – הוא מלשון הצצה וראיה, כלשון הפסוק: "מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט).

ובחינה זו של 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' היא בעצם כל ענין שמירת העינים, כי מי שחפץ לשמור את עיניו בקדושה אסור לו להביט לכל עבר ולהסתכל בכל דבר שבא לפניו, אלא ראייתו צריכה להיות רק בבחינת: 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' – כלומר, שרואה אך ורק מה שמוכרח לראות בבחינת הצצה בעלמא, ולא כמי שמשׂביע את עיניו בכל מה שלפניו.

נמצא, אם כן, שבחינת הציצית, הנקראת כן מלשון: 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' כנ"ל, ובחינת שמירת העינים הן דבר אחד ממש.

ולכן עשייתה של הציצית כרוכה בקשירת קשרים רבים, כמבואר בשולחן ערוך (או"ח, סימן יא – סעיף יד): 'יקח ארבעה חוטים מצד זה וארבעה מצד זה ויקשור שתי פעמים זה על גב זה, ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שתי פעמים זה על גב זה וחוזר וכורך, וכן יעשה עד שישלים לחמישה קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות… ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר…'

והיינו כי שלימות שמירת העינים נובעת מהתקשרות דעתו של האדם בבורא ב"ה ללא היסח הדעת. וככל שדעתו של האדם מקושרת בבורא, ומחשבתו עסוקה וטרודה בדברים שבקדושה, כך עיניו פחות מביטות למה שלא צריך ולא ראוי להביט. אך כאשר דעתו של האדם נפרדת מן הבורא ועסוקה בדברי הבל, ממילא גם עיניו מבקשות לתור אחר אותם דברים טמאים שמחשבתו עסוקה בהם, וכדכתיב: 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם', וממילא גם 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'…

וכתב מרן הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת ואתחנן – בהקדמה) שלאחר עליית נשמתו של האדם לגן עדן העליון (אם הוא זכאי לכך) היא ניזונת שם אך ורק מחוש הראיה, והיינו בראיה שהיא מסתכלת בזיו השכינה – ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יז.): 'עולם הבא אין בו אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה', והוא הנאה בעינים שלהם (לשון הבן איש חי שם).

ומסיים מרן הבן איש חי בלשון קדשו:

ולכן צריך האדם להיזהר בעולם הזה בפגם המגיע לעיניו יותר מכל האברים, יען כי כל אבר שחוטא הגוף בו, הנה הוא פוגם כנגדו באבר של נשמתו, ומאחר שתכלית המעלה של הנאת נשמת האדם הוא בעינים, לכך צריך לקדש ולטהר העינים שלו בהיותו בעולם הזה יותר מכל אברים שלו.

וכל מי ששומר היטב על קדושת עיניו זוכה כבר בעולם הזה לשלשה דברים:

הדבר הראשון – שלעולם לא תשלוט בו עין הרע. ודבר זה נלמד מיוסף הצדיק, שבזכות ששמר את עיניו ולא הביט באשת פוטיפר, זכה לבחינת: "עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב), כפי שמפרשים חז"ל (ברכות כ.) שהוא וזרעו יהיו עולים על העין, ועין הרע לעולם לא תשלוט בהם.^[16]

הדבר השני – שלעולם הוא לא ישכח את מה שהוא לומד. ודבר זה נלמד ממה שבסמוך למצות 'וְלֹא תָתוּרוּ' שבפרשתנו, ממשיכה התורה ואומרת: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶ"ם" (במדבר טו, מ), כדי לרמוז שהזכרון של הלימוד תלוי בקדושת העינים. וכן מספרים שפעם התנצל חסיד אחד בפני מורו ורבו הרה"ק ר' מנחם מענדל מקוצק זיע"א שהוא לא מצליח לזכור את מה שהוא לומד, והשיב לו הרבי מקוצק: תקיימו בעצמכם: 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם', ואזי יהיה 'לְמַעַן תִּזְכְּרוּ'.

והדבר השלישי – שתמיד פרנסתו תהיה מצויה לו בריוח. כי שפע הפרנסה תלוי בקדושת העינים, ולומדים זאת ממה שנאמר: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהלים קמה, טו) – כלומר, כשהעינים של האדם יביטו רק אל ה' ולא יסתכלו בדברים אסורים, ממילא ה' יתן לו את פרנסתו בשפע גדול בעתו ובזמנו.

ולכן כשאדם רואה שפרנסתו דחוקה ביותר והמשכורת לא מספיקה לו, והוא לא מצליח לעמוד בתשלומים שהוא מחוייב בהם וכו' וכו' – סימן שהוא לא מספיק שומר את העינים, כי מי ששומר את עיניו לעולם לא ירגיש לחץ כלכלי, ותמיד יוכל לעמוד בכל ההתחייבויות החדשיות שלו, בבחינת מה שנאמר: "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה" (תהלים לז, כה-כו), וידוע כי בחינת 'צַדִּיק' – היינו שומר ברית, ושמירת הברית תלויה בראש ובראשונה בשמירת העינים.

 

[1] סדר החשבון הזה הוא שיטת סדר עולם רבה (פרק ח), וכפי שביארו הגר"א זיע"א.

[2] משה רבינו הוציא את עם ישראל ממצרים, והחל להוליכם במדבר… היה משה נושא בְּעֻלָּם של ישראל, שומע תלונותיהם ותרעומותיהם, שופט ביניהם ומנהיגם בגופו. וקשה היה עליו הדבר מאוד, פנה לקדוש ברוך הוא ואמר אליו: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי" (במדבר יא, יא).

הקב"ה עונה לו: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם פסוק טז) והם יעזרו לך, בעקבות המינוי שמעה מרים אחות משה את אשת משה (ציפורה) אומרת: 'אוי לנשותיהן של אלו, אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני'.

מרים שמעה את זה והלכה וסיפרה לאהרן, כמו שנאמר: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (שם יב, א).

והיינו: האחים הקדושים, מרים הנביאה ואהרן הכהן הגדול (שגם הוא נביא), מדברים נגד האח הקטן שלהם, משה רבינו, למה הוא גירש את אשתו, שהרי גם הם נביאים ובכל זאת הם נשואים.

הקב"ה לא שמח מהדיבורים האלו ולכן התגלה אליהם ואמר: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" (שם פסוקים ו-ח).

ואבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, דברים – מאמר א) אמר, וז"ל:

כשבא הקב"ה בכבודו ובעצמו להוכיח את מרים הנביאה ואהרן הכהן על כך שדיברו לשון הרע על משה רבינו, פתח את דברי תוכחתו בלשון רכה ומבקשת, ואמר: 'שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי…', ומפרש רש"י (שם): אין 'נָא' אלא לשון בקשה. ומבאר השפתי חכמים (שם):

כלומר, אף על פי שחרה בם אף ה' וילך, מכל מקום אין 'נָא' אלא לשון בקשה, ודיבר עמהם בנחת, שאילו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים, וללמוד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת.

נמצא שאפילו כשהמוכיח הוא הקב"ה, וזה שמוכיחים אותו הוא אדם גדול ועניו כמרים הנביאה ואהרן הכהן, בכל זאת, דברי התוכחה עשויים היו להתקבל על לבו ולפעול פעולה טובה אך ורק אם יאמרו לו אותם בנועם ומתיקות לשון ובנימה של בקשה ותחנון. אך אם יאמרו לו אותם בנימה של כעס ובלשון חריפה וקשה, בוודאי שלא יתקבלו על לבו ולא יהיו נשמעים כלל – וכל שכן כשהמוכיח, הוא אדם בשר ודם, וזה שמוכיחים אותו רחוק מאוד מדרגתם של מרים הנביאה ואהרן הכהן…

ומכאן אנו לומדים את אחד מהיסודות הגדולים בחינוך ילדים:

כאשר הורה רואה את אחד מילדיו שעושה מעשה לא טוב או מתנהג שלא בדרך ארץ, לא יוכיחו על כך בכעס ובפני אנשים וילבין את פניו ח"ו, כיון שבאופן זה בוודאי לא תתקבל התוכחה על לבו, ואדרבה, תגרום לו ריחוק. אלא יתאזר בסבלנות רבה ויעלים מכך עין באותו רגע, וישמור את הדבר בלבו עד שתגיע שעת רצון, ואז ידבר עם ילדו על אותו מעשה בלשון רכה ונעימה. וכאשר ינהג באופן זה, חזקה על תוכחתו שתתקבל על לב הילד ותפעל פעולה טובה.

לצערנו הרב, הרבה בחורי חמד ובנות ישראל כשרות עזבו את דרך התורה הקדושה בהגיעם לגיל הנעורים – אף שהיו מטובי התלמידים ובעלי כשרונות מבורכים – מפני שהוריהם או מוריהם רגילים היו להוכיח אותם בכעס גדול ובמילים בוטות ומביישות, ולא בדרכי נועם וקירוב הלבבות.

לפני מספר שנים בא לְפָנַי דיין חשוב, תלמיד חכם מופלג, ודמעתו על לחיו. בצער גדול סיפר לי שבתו הגדולה פרקה עול, והוא מרגיש זאת כ'גזר דין מוות' ללא שום גוזמא. מכיון שראיתי עד כמה גדול צערו ורציתי מאוד לעזור לו, ביקשתי לדבר עם הבת מספר דקות כדי לנסות לרדת לשורש הבעיה. להפתעתי הרבה, הבת פרצה בבכי ואמרה: 'את ההשפלות והמכות שקיבלתי מאבא שלי מגיל ארבע אני לא אשכח לעולם. כעת שום דבר בעולם לא יוכל להחזיר אותי בחזרה'.

דבריה של הבת נאמרו בכאב עצום והבנתי מאוד ללבה, לכן כלל לא ניסיתי ללחוץ עליה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להסביר לאבא שהתנהגותו הברוטלית היא זו שהביאה עליו את הצרה הגדולה הזאת, ולבקש ממנו שישתדל לפחות מכאן ואילך לשנות את צורת התנהגותו כלפי שאר ילדיו כדי שלא יפסיד גם אותם ח"ו.

הנקודה שעלינו ללמוד מסיפור זה היא, שכל מה שההורים עושים לילדיהם בתחילת דרכם, בסופו של דבר חוזר עליהם כ'בומרנג'. לפעמים כשהילד עודנו קטן אביו מרשה לעצמו לבייש אותו לפני אנשים, להשפיל אותו ולהטיח כלפיו דברי בוז כאשר הוא לא מתנהג כשורה, לכנות אותו בשמות גנאי ואולי אפילו להכות אותו וכו'. אך עליו לזכור שכל התנהגות שהיא היפך העריבות והנעימות סופה לההפך לרועץ, וילד זה במוקדם או במאוחר יעזוב לגמרי את דרך התורה וילך וידבק בדרכו של עשיו הרשע (בדיוק כפי שחשש יעקב אבינו ע"ה כנ"ל), ויתקיים באביו מה שנאמר בקללות: "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר, וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם, וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ" (דברים כח, לב), וכל שישאר לו לעשות זה רק להשלים עם העובדה שבגלל חוסר עדינותו הפסיד ילד יקר, ה' יצילנו.

לכן אם יש לך ילד קשה – תסבול אותו ברחמים גדולים, תנהג אתו אך ורק בדרכי נועם, תשתדל לגלות כלפיו יחס אוהב, תחבק ותנשק אותו ותפרגן לו עד כמה שרק ניתן, ובזכות זה הוא יקשר בך בלב ונפש, ובעזרת ה' במשך הזמן הוא יתאושש מנפילתו ויתחזק, ויעשה הכל שלא לגרום לך צער.

אם כל האבות והאמהות היו נוחים לילדיהם ומתייחסים אליהם בהרבה כבוד ודרכי נועם, והיו הבן או הבת מרגישים אפשרות לגשת לדבר אתם, היו ההורים חושׂכים לעצמם המון צרות בעתיד.

כשאתה מוכיח את ילדך בדרך של כבוד, בחיבה ובלשון רכה ונעימה, לא די שהוא לא כועס עליך, נפגע מדבריך ומתרחק ממך חלילה, אלא אדרבה, הוא מוסיף אהבה על האהבה שכבר אהב אותך קודם לכן, מתקרב אליך יותר, ומוכן לקבל את כל אשר תבקש ממנו.

וכך מפרש השל"ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (פרשת דברים, פרק 'דרך חיים תוכחות מוסר' – אות יט) מה שנאמר: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח), והיינו שכאשר ברצונך להוכיח את בנך או בתך או כל אדם אחר, אל תוכיח אותו בדרך זלזול ותאמר לו: לץ אתה וכדומה, כיון שאז ישנאך ולא ישמע לדבריך, אלא להיפך, תוכיח אותו בדרך כבוד ותאמר לו: הלא חכם ונבון אתה, ואם כן, חרפה היא לאיש יקר וחשוב כמוך לעשות כך וכך… ואז יאהבך וישמע לקול דבריך… (ועיין עוד בדבריו הקדושים מה שהאריך בזה).

[3] כתב רש"י (דברים א, כג): שהטעם שמשה הסכים לשלוח מרגלים, כדי שיראו שהוא בטוח בעצמו, וזה ימנע מהם לשלוח מרגלים.

וזה לשון רש"י (שם): משל לאדם שאומר לחברו, מכור לי חמורך זה. אמר לו: הן. נותנו אתה לי לנסיון? אמר לו: הן. בהרים וגבעות? אמר לו: הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו, טול מעותיך ואיני מנסה. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב ואתם לא חזרתם בכם…

[4] פסיקתא זוטרתא (פרשת דברים א, כז).

[5] כל יהודי חייב לשאוף ולכסוף שליהודים יהיה טוב. שלכל יהודי יהיה את כל סוגי השפע שבעולם: בני, חיי, מזוני וכבוד.

כל יהודי צריך להשתדל לפי הכחות שלו להטיב לזולת, בתפילה ובתחנונים, בעזרה ובסיוע, בחיוך ובמילה טובה.

כלל ישראל – היא מציאות שלימה, בעלת זהות ואישיות משלה. מארג אחד של רבבות נשמות השלובות זו בזו ויוצרות יחד גוף חי ופועם…

גוף הנקרא – 'כנסת ישראל'.

לא ככל העמים בית ישראל. בעשיו מה כתיב – "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ" (בראשית לו, ו).

ואילו ביעקב – "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (שם מו, כז).

במשפחת עשיו כל אדם – אדם לעצמו. ואילו בישראל כולם נפש אחת המה!

נשמות ישראל שרשן בהשם אחד ואב אחד לכולנה, וכשם 'שאתה אחד ושמך אחד', הנה גם 'עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל' – 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'.

ואילו בשאר האומות – הקב"ה הפרידם מאחדותו יתברך, וכמו שנאמר: "חָלַק ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד, יט), וממילא נפרדו גם איש מרעהו.

אף כשאנו מוצאים אצל אומות העולם ענין של צירוף והתאחדות, אין זו אלא התאחדות התלויה בדבר, מצד ענין טפל שמחברם, בעוד במהותם הם לעולם נותרים מפוזרים ומפורדים…

אך אצל ישראל שונה הדבר, ישראל במהותם הם מציאות אחת, מציאות הנקראת 'כנסת ישראל'! וזה היסוד לרגש החיבור וההתאחדות הפועם בלב ישראל!… (אוצר ליקוטי שיחות – כלל ישראל, מבוא).

ובסגנון נוסף:

הבדל תהומי בין הכלל והפרט של ישראל, להכלל והפרט של העמים. אצל העמים אין כלל – רק פרט. ורק מתוך קיבוץ הפרטים נעשה כלל.

ואצל ישראל בהיפך שאין כל פרט, והעיקר הוא הכלל. והפרטים הם חלקים היוצאים מן הכלל.

ולכן אי אפשר ליחיד מישראל להוציא עצמו מן הכלל, שהרי אין לו מציאות פרטית אלא שהוא נמשך מתוך הכלל הבלתי נפרד, שכן כל ישראל הם בעל נשמה אחת גדולה המאירה לכולם.

וכך אמרו בגמרא הקדושה (ברכות ו.):

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם', שנאמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), 'ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם', שנאמר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל־ב ז, כג).

'אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם' – והיינו שהקב"ה יגלה את האופי האמיתי של ישראל, שהם באמת נשמה אחת מיוחדה מוצקה במוצק אחד… (מי מרום – שמונה פרקים לרמב"ם (חלק א – עמוד קעב), להגה"ק רבי יעקב משה חרל"פ זיע"א).

ובענין זה סיפר יהודי יקר:

במסגרת עבודתי משוטט אני רבות בעולם. והנה באחד המסעות האין סופיים בעולם העסקים שלי, הגעתי מותש לשדה התעופה, נכנסתי לקיוסק לקנות בקבוק מים.

בלי כוונה התנגשה המזוודה הקטנה שלי באחד מעמודי המזכרות בקיוסק, הפכה אותו וגרמה לנזק. לא נזק גדול, משהו בסדר גודל של עשרים אירו, המחיר של המאפרה המצועצעת שהתרסקה על הרצפה.

אם אתם מכירים חנויות מזכרות, ואנחנו מכירים הרבה כאלו, אירוע כזה הוא לא דבר נדיר, והוא לא אמור להיות סיבה למהומה. ברוב המקרים אחד העובדים ימהר ויטאטא את השברים, יחייך אל הלקוח הנבוך ויפטור בנפנוף יד מבטל, כל הצעה לתשלום.

אבל לא הפעם.

רגע לפני שהמוכרת בקופה קראה לעובד שיאסוף את השברים, הוא הגיע, מנהל החנות, מדיף ניחוח אפטרשייב רענן עם עניבה קשורה היטב, נעלים מבריקות ושיער מסורק.

תעצרי – הוא אמר למוכרת בקול – הוא שבר שיאסוף!

אני, שאנגלית היא אולי לא שפת האם שלי, אבל נביחות אני מבין, הסתכלתי עליו בעינים גדולות תוהות…

'תאסוף, תאסוף' – אמר לי האיש וחייך חיוך קטן.

הייתי כל כך עייף ומותש והחלטתי לא לעשות מכך ענין. רוצים שאסוף, בסדר! הנחתי את התיק הפשלתי את השרוולים והתכופפתי לאסוף את השברים שהתפזרו סביב סביב.

אף אחד לא הציע עזרה, אף אחד גם לא הציע מטאטא, יעה או פח אשפה להניח את השברים. אבל ברוך ה' הסתדרתי, תוך שתי דקות ומשהו הרצפה היתה נקיה, מסודרת.

'תגבי ממנו תשלום' – אמר המנהל למוכרת – 'הוא שבר שישלם'.

היה ברור שהמוכרת מרגישה לא נעים כמו שהיה ברור שזו לא המדיניות המקובלת בחנות, אבל הבוס אומר והבוס צודק – אז המוכרת העבירה את הקוד, הוציאה חשבונית על סכום של עשרים ושנים וחצי אירו והגישה לי.

ואז החלו הצרות, אחרי חיפוש התברר לי שהכסף המזומן שלי אזל. נגמר. התחלתי לחפש בכל הכיסים ובמזוודה, גירדתי מטבע מפה שטר משם, והצלחתי להגיע לחמישה עשר אירו טבין ותקילין.

זה לא מספיק – אמר לי המנהל שבינתים הספיק לתפוס מקום מאחורי הקופה – חסרים לך שבעה וחצי אירו.

הסתכלתי עליו ביאוש, והושטתי לו את כרטיס האשראי הישראלי שלי, הנה קח תעביר את הכרטיס.

'אנחנו לא מקבלים כרטיסי אשראי מישראל' – הודיע לי האיש חגיגית – 'רק כרטיסים מכאן או מזומן'.

האנשים מסביב השפילו מבט. אף אחד לא רצה להתערב. הסתכלתי ימינה ושמאלה במבוכה, מחפש מוצא…

'אולי תנסה בכל זאת להעביר את הכרטיס? הוא יעבור, אני אומר לך' – אמרתי בתחנונים. אבל האיש סירב. 'זה נגד מדיניות הַחֶבְרָה' – אמר ברשמיות – 'אני מצטער אבל אתה לא יכול לעזוב את החנות בלי לשלם'.

אשה אחת, צעירה וקטנת קומה ממוצא אסייאתי, החליטה להתערב. היא הפסיקה לנבור במגש המתוקים ופנתה אל מנהל החנות בנימוס גוער: 'מה אתה רוצה?! דברים כאלו קורים! תעביר לו את הכרטיס ותן לו ללכת. הוא עוד יפסיד את הטיסה שלו!' אמרה בקול תקיף.

מה שקרה אחר כך השאיר את הנוכחים פעורי פה. 'שישאר כאן' – אמר מנהל החנות בקול שהלך והצטווח – 'הוא יהודי, את לא רואה שהוא יהודי? יהודים תמיד מסתדרים. הם הרי שולטים בעולם. כל הכסף של העולם נמצא בידים יהודיות. אז אני צריך לספוג נזק שיהודי עושה לי?!' והמשיך ואמר: 'זה ידוע הרי יש רשת יהודית ששולטת בעולם, אז לא יקרה לו כלום אם הוא יפסיד את המטוס, מישהו כבר ידאג לו'.

המבוכה בחנות הפכה להיות סמיכה. הצעירה האסייאתית עמדה המומה, אנשים התחילו לזוז, להתרחק. ממני, מהדלפק, מהצעקות…

דקה חלפה ועוד אחת. ואני עמדתי נבוך, מוקף במנהל ובמוכר ומוכרת שנראו כאילו הם שומרים עלי שלא אברח. מתוך יאוש הפכתי שוב את התרמיל, ומצאתי עוד שנים וחצי אירו…. עדיין חסרים חמישה אירו בדיוק.

ואז זה קרה…

אדם לא צעיר נראה ממהר במעבר ליד הקיוסק. הוא כמעט רץ, והטרולי הקטן שלו נגרר אחריו בקול רעש גדול. היה ברור שהוא ממהר לטיסה, אבל פתאום הוא נעצר. פנה לאחור והציץ לתוך הקיוסק.

'יש בעיות' – הוא שאל בעברית במבטא כבד, כשהוא סוקר בעיניו את דמותי העלובה העומדת אבודה ליד פתח החנות – 'אפשר לעזור לך במשהו'.

'כן' – עניתי בקול נבוך וסיפרתי לזר גלוי הראש את מה שקרה. בלי לעשות ענין שלף האיש ארנק מהכיס, הוציא שטר בן חמישה אירו וזרק אותו בזלזול אל המנהל סמוק הַלְּחָיַיִם. 'קח' – סינן האיש בכעס – 'קח ותתבייש לך'. הוא לא העיף מבט נוסף לראות את תגובת המנהל, ורק סייע לי לאסוף את עצמו ורץ יחד אתי לטיסה.

ישבתי בטיסה, הנשימה חזרה למצב תקין, ודמעות התרגשות מילאו את עיני, מנהל החנות צודק: יש רשת יהודית! האנטישמים צודקים! באמת יש רשת יהודית, רשת של אנשים שלא קשורים אחד לשני, שלא מכירים אחד את השני, אבל עוזרים אחד לשני בלי שום חשבון. עמדו שם בקיוסק אנשים ונשים בני כל מיני עמים, אבל היהודי שעבר שם, עצר ועזר לי. אז תגידו אתם, יש רשת יהודית או אין?! הרי אנו עם ישראל… עם אחד… גוף אחד… נשמה אחת… לב אחד… 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'!… (האמנתי ואזמרה – עמוד 093, לגאון רבי משה טולידאנו שליט"א).

[6] המצוה הראשונה שנצטוינו עליה בעשרת הדברות היא מצות האמונה. וכך נצטוינו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶי"ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).

ומצוה זו היא מצוה תמידית ונוהגת בכל עת, הן ביום והן בלילה, הן בחול והן בשבת. בזכרים ונקבות.

וכתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א בספרו נתיב מצותיך (נתיב אמונה, שביל א – אותיות א-ד), שענין האמונה, לידע שיש אלו"ה, אור אין סוף, מצוי וממלא כל עלמין, 'אסחר כל עלמין', 'לית אתר פנוי מיניה', 'וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם'…

ואין שום פעולה קטנה או גדולה, שיהיה במקרה חלילה, אלא הכל בהשגחה עליונה, בסוד השגחת אין סוף, המתייחד באחדות אחד עם ספירותיו ופועל בהם כרצונו…

ומי כעמך ישראל, מאמינים בני מאמינים המוכנים בכל רגע ורגע למסור נפשם בעבור הבורא, ישתבח שמו.

ואמנם, כמו בכל מדרגה רוחנית שיש בה אין סוף מדרגות, כך גם במצות האמונה ובטחון יש בה אין סוף מדרגות. ונספר על אחת מהמדרגות הללו:

באחד הימים קרא הבעל שם טוב לכמה מתלמידיו וסיפר להם: היום גילו לי מהשמים שאם ברצוני לראות כיצד נראית מדת הבטחון, אסע לכפר פלוני ואתארח אצל חוכר אלמוני, ושם אראה מה היא בטחון. ומבקש אני מכם שתצטרפו אלי…

החוכר היהודי, בעל פונדק כפרי קטן, קיבל בשמחה רבה את פני האורחים שהתדפקו על פתחו. הפמליא הכבודה שנזדמנה אל ביתו, הרנינה מאוד את רוחו של הפונדקאי, אשר לא טרח כלל להסתיר את התרגשותו הרבה, לנוכח הזכיה שעלתה בגורלו, לארח אנשי צורה שכאלו בצל קורתו.

'עוברי אורח אנחנו' – פתח הבעל שם טוב וסח באזניו – 'וברשותך, חפצים אנו לשהות ימים מספר בביתך!'

'בחפץ לב!' – הכריז הכפרי חגיגית – 'וברוכים תהיו על המצוה הרבה אשר הואלתם לזכות בה את עבדכם!'

מיד הוקצו למענם חדרים בפונדק, כשבעל הבית עומד עליהם הכן, לשרתם ולמלא את כל מחסורם.

מתוך כוונה תחילה, לשהות בפונדק דייקא ולא לצאת ממחיצתו – שהרי שׂוּמָה עליהם לתהות על קנקנו של החוכר ולתור את אורחותיו – קבעה הפמליא את מקום תורתה ותפילתה בתוככי הפונדק, כשטרקלינו הגדול מוסב על ידם לכעין בית מדרש.

ישובים היו רובו של יום באותו טרקלין, עוסקים בתורה, בתפילה ובחסידות, נהנים מהכנסת האורחים שנהג בהם בעל הבית בעין יפה, ועינם צופיה במסתרים אחרי שיחו ושיגו של האיש, למן עלות השחר ועד צאת הכוכבים.

ואכן, ניכר היה בו, מכל צעד ושעל שלו, כי יראת שמים כנה מפעמת בקרבו, ואין הוא מסיח דעתו מחובתו בעולמו – הן בעת עוסקו בענייני שמים והן בעת עוסקו בענייני עולם הזה. תפילתו – תפילה, משאו ומתנו באמונה, ואף קובע הוא עתים לא מועטות לתורה. יהודי נאמן, אשר לא רבים כדוגמתו יתגוללו בכפרים. ברם, אותו לימוד מיוחד במדת הבטחון, שאמורים היו ללמוד ממנו, טרם נתגלה לפניהם, ועדיין הם יושבים ומצפים.

בוקר אחד, לאחר שסיימו את תפילתם, סעדו את לבם בפת שחרית וישבו לעסוק בחפצי שמים כדרכם, נכנס אל הפונדק גוי לבוש מדים, בעל מראה מאויים, ומוט עץ גדול וכבד בידו. הלה קרב אל השולחן שניצב בטרקלין, הניף את מוטו, והנחיתו באחת על גבי השולחן, אשר חישב כמעט להישבר מעוצמת החבטה.

לבם של הנוכחים החסיר פעימה. הם נרתעו לאחוריהם כבעתה, הֶחֱוִירוּ כסיד, ולא ידעו את נפשם מרוב אימה. הם הגניבו מבטים חשאיים אל עברו של בעל הבית, לדעת כיצד מגיב הוא על התפרצותו המוזרה של הנכרי הלז, אך לפליאתם הרבה, לא נראתה כל הפתעה על פניו של החוכר. הוא המשיך לעסוק במלאכתו בְּשִׁוְיוֹן נפש מוחלט, כאילו לא הגיע קול החבטה לאזניו כלל.

תמהים ומשתאים הביטו בני החבריא איש בפני רעהו, אולם החרישו מפני הנימוס, ולא הביעו את תמיהותיהם בפני מארחם.

למחרת, בדיוק באותה שעה, שוב הופיע הקלגס המאויים בפונדק. כמעשהו אתמול – כך היה מעשהו היום, אלא שהפעם הנחית את אלתו פעמיים, וחבט בה שתי חבטות נמרצות בשולחן, עד כי נעו אמות הסיפים.

גם היום, לא יצא בעל הבית מִשַּׁלְוָתוֹ כהוא זה, והמשיך עוסק במלאכתו כמו לא אירע דבר. אלא שהפעם לא יכלו עוד האורחים להחריש, והבעל שם טוב בכבודו ובעצמו קם ממקומו, ניגש אל הפונדקאי ושאלו לפשר המחזה המוזר, המתחולל לעיניהם זו הפעם השניה.

'לא, לא כלום! מאומה! אל דאגה, אורחי היקרים! היו רגועים, וייטיבכם לבכם בצל קורתי!'

'אולם, בכל זאת', המשיך הצדיק לחקור את מארחו, 'מה פשר החזות הקשה הזאת, אשר חוזות כאן עינינו?'

'אל נא, אורחי היקרים', התחנן הפונדקאי, 'אל נא תשיתו לב לאותו ערל, העושה את שלו באמונה!

ברם, כאשר חזר המחזה על עצמו גם ביום השלישי, שוב לא קיבל הצדיק את דחיותיו בקש של בעל הבית, ודחק בו, לגלות את מסתורי לבבו ולספר בפניו דברים לאשורם.

'הערל הזה'. פתח הפודנקאי לספר, כשחיוך של ביטול מתרפרף על פניו, 'שוטרו של אדון הכפר הוא. כאשר מאחר אי מי מן החוכרים מלשלם את תשלום דמי חכירתו יתר על המדה, משגר האדון את שוטרו זה בהתראה בעל פה, לזרז את המאחר לשלם את חובו. אחרי שלש התראות בעל פה, משגר הוא בידו עוד שלש התראות בכתב, וכאשר גם אלו לא הועילו – מגיע תורן של החבטות הללו בשולחן. אלו, מבשרות ומודיעות, כי למחרת החבטה השלישית, ישלח האדון לאסור את החוכר ואת בני ביתו לצמיתות, בבור הכלא האפל אשר במרתף טירתו.

'נו!?' – המשיך הצדיק לתהות – 'וכלום אין האדון הזה אמור להגשים את כוונתו?'

'הוא מצידו', – השיב החוכר, כְּשֶׁשַּׁלְוָתוֹ אינה נוטשת אותו אפילו לרגע, 'בוודאי מתכוין בכל לב לממש את רצונו, אלמלא בעל הבירה המנהיג את עולמו ועושה בו כחפצו!'

הבעל שם טוב הציץ היטב בעיניו של איש שיחו, והכיר את התום הממלא את כל ישותו. הוא הוסיף, על כן, ושאל:

'מה, אם כן, פשר השאננות הנחה עליך בשעה זו?'

'מה זאת אומרת 'שאננות'?' – תמה הפונדקאי כאינו מבין – 'וכי מה עלי לעשות עתה?'

'ללכת אל האדון ולהתחנן לפניו, לפחות, שירויח לך את זמן הפרעון!'

'מאומה לא יועיל!' – השיב הפונדקאי בפסקנות – 'לב אטום הוא!'

'ומה בכל זאת?'

'כלום!' – החזיר בעל הבית נינוח – 'עדיין יש בידי די זמן, עד למחרת, ובטוח אני, ללא כל צל של ספק, כי עד אז יזמין לי הקדוש ברוך הוא את מלוא הסכום הנדרש לתשלום החוב!'

הפודנקאי שב לעיסוקיו השוטפים בפונדק, ואילו הבעל שם טוב ותלמידיו כבר שוקדים היו על עומקה של אותה סוגיא מופלאה שנתגלתה בזה לעיניהם.

מבין ריסי עיניהם, עוקבים היו אחרי תהלוכותיו השלוות להפליא של מארחם, כשעיניהם צופיות לקראת העתיד להתרחש ביום המחרת.

בוקרו של החוכר, התחדש עליו אותו היום כשאר בקרים דעלמא. יום רגיל לחלוטין היה זה לגביו, אשר לא צפן בחובו כל שינוי משאר הימים שקדמו לו. יום נוסף בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

בני החבריא הציצו בעינים משתאות בְּשַׁלְוָתוֹ של בעל הבית, וציפו דרוכים ונפעמים לקראת הבאות…

התפילה התנהלה כסדרה, כדבר יום ביומו, גם מקומה של ארוחת הבוקר לא נפקד, כשבעל הבית עצמו מצטרף אף הוא אל הסועדים, כדרכו: שקט, רגוע ואפוף שַׁלְוַת נצח בלתי מנוצחת.

גם בשאר אגפי הבית, לא חרג דבר משגרת היום־יום. בני הבית עסקו איש איש במלאכתו, כשצל של דאגה או סימן כל שהוא של פחד אינו ניתן לאבחנה על פניהם.

כיון שהגיעה השעה האחרונה, טרם בואם של שוטרי האדון לבצע את מלאכתם, הואיל הפודנקאי לגשת אל המלתחה, שלף מתוכה את חלוקו ואת כובעו, נתלבש בהם, ויצא, פוסע מעדנות, אל עבר ביתו של האדון.

בעומדו כבר מחוץ לבית, השיגוהו צעדיו של הבעל שם טוב.

'נו?' – תהה הצדיק על מצבו – 'הנתחדש אצלכם דבר מה בקשר לפרעון החוב?'

'לא!' 'מאומה!' – השיב החוכר ברוגע – 'עתה, הגיעה השעה לצאת אל ביתו של האדון, ועד בואי שמה, בוודאי כבר יזמין לי הקדוש ברוך הוא את המעות הדרושות!'

עצורי נשימה, ניצבו הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים על אכסדרת הפונדק, והשקיפו אחוזי התפעלות אל עבר השביל בו פסע בעל הבית. הוא היה פוסע לו לאיטו במעלה הדרך, ידיו שלובות לו מאחוריו בניחותא, וצל של דאגה אינו מעיק על קומתו הזקופה והמאוששת.

לאחר שצעד מרחק מה בכיוון טירתו של האדון, הבחינו הבעל שם טוב ותלמידיו בעגלת צב, אשר הגיחה במורד הדרך, לנגד פניו של הפונדקאי. הוא היטה עצמו לצידי השביל, כדי לפנות את הדרך בפני הסוסים הדוהרים, אלא שהללו צנפו לאחוריהם ונעצרו בסמוך אליו. מן הכרכרה דילג וירד סוחר הדור בלבושו, אשר ניגש אל הפונדקאי ביד מושטת לשלום.

לאחר שיחה קצרה שהתנהלה בין השנים, שב הסוחר אל כרכרתו אשר המשיכה לנסוע נִכְחָהּ במורד, כשהפודנקאי ממשיך לצעוד לו הלאה את צעידתו הַשְּׁלֵוָה במעלה הדרך העולה.

לאחר רגעים מספר, שוב צנפו סוסי הכרכרה לאחוריהם ונעצרו. כפי הנראה, נמלך הסוחר בדעתו. העגלה סבה על עקבותיה, והסוסים החלו דוהרים בחזרה כלפי מעלה הדרך, כמו דולקים היו אחרי הפונדקאי שהלך ונעלם מעיניהם.

עוד חלפה לה שעה קצרה, והלמות פרסות הסוסים נשמעו שוב. הפעם שוב דוהרים היו הסוסים במורד, עד אשר הגיעו אל פתח הפונדק ונעצרו. הסוחר ירד מן הכרכרה ונכנס אל טרקלין הפונדק. הוא נתיישב לו בהרחבה על אחד הכסאות והצית לעצמו מקטרת נאה לעישון.

עודנו יושב בטרקלין ומעלה עשן ממקטרתו, התקרבו בני החבריא לעברו והחלו קושרים עמו שיחה, בכדי להיוודע מפיו, מה שיג ומה שיח היו לו בחוץ עם הפונדקאי.

'איש ישר הוא בעל הבית הזה', סח להם האדון בשבחו של האכסנאי, 'ומזה שנים ארוכות שנוהג אני לסחור עמו במסחרים שונים. אמנם, הפעם, היה נוקשה קצת במקחו, אך אין דבר, יערב לו ויבושם לו! אדם הגון כמוהו, אין מוצאים בכל יום!

'מעשה שהיה כך היה', המשיך הסוחר וסיפר, 'הפונדקאי הלזה, מומחה נפלא הוא בייצור יין שרוף. לשעבר, אף חוכר היה את משרפות היין מאת אדון הכפר. עתה, באתי עד הלום, להציע לו, לחכור את המשרפות למשך השנה הבאה, כדי לייצר בעבורי יין שרוף מעולה לצרכי מסחרי.

'מבעד לאשנב הכרכרה, הבחנתי בו בא לקראתי בדרך. ירדתי, איפוא, והצעתי לפניו את העסקה על רגל אחת. הוא ניאות, אמנם, מיד להצעתי, אולם, התעקש, כי אפרע לו על אתר סכום גבוה מאוד כדמי קדימה לשכרו. בתחילה, אמנם חרה לי על דרישתו המופרזת, עליתי על העגלה, ואמרתי להמשיך בדרכי אל הכפרים הסמוכים, לתור לי אומן אחר למלאכה. אך לאחר רגע, נמלכתי בדעתי, מכיון שאומן מומחה ואיש ישר ונאמן כמותו, לא אשיג לעולם! חזרתי, לכן, על עקבי ומניתי על כפו את מלוא הסכום אשר דרש!

'משום מה, נחפז היה עתה ללכת אל האדון, ולא יכולנו, על כן, לסכם דברים לפרטיהם. לפיכך, הנני ממתין לו פה כעת, כדי שישוב מן האדון ונוכל לסכם את העסקה כולה לכל פרטיה ודקדוקיה!'

לא יצאו רגעים מועטים, עד ששב החוכר לביתו, שליו ורגוע כמאז, ואף סימני התפעלות והתרגשות לא ניכרו בפניו.

'נו?' – קראו בני החבריא לעומתו, כמבקשים לדעת סופו של דבר.

'ברוך השם! הכל על מקומו בא בשלום!' – השיב החוכר לפי תומו, כמו לא אירע דבר החורג מגדר הרגיל – 'כפי שתיארתי לעצמי, כן היה! בדרך־בדרך, שיגר אלי הקדוש ברוך הוא את הסכום הנדרש במלואו, לא חסרה פרוטה! יהי שמו מבורך מעתה ועד עולם!'

העניינים בפונדק המשיכו להתנהל כסדרם, על מי מנוחות…

'ראו!' – קרא הבעל שם טוב הקדוש באזני תלמידיו, בעת עושים היו את דרכם בחזרה למז'יבוז' – 'כמה יגיעות נתייגענו וכמה עמל עמלנו כבר, על אותה מדה של בטחון אמת בבורא עולם, אך אל מדת בטחונו של פונדקאי כפרי זה, עדיין לא הגענו!'

'האח! אין ערוך לגודלו של הלקח הטוב, אשר אולפנו היום בפונדק הכפר!'… (בסוד עבדיך – חלק ו עמוד צג, לגאון רבי מרדכי גרליץ שליט"א).

וכך אמר דוד המלך עליו השלום: "גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה" (תהלים לז, ה). ופירש רש"י (שם): 'גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ' – גלגל עליו כל צרכיך.

[7] שער הכוונות (דרושי ציצית – דרוש ב).

[8] ליקוטי הלכות (הלכות ראשית, הגז הלכה ד – אותיות א-ב).

[9] כך כתב הגה"צ רבי משה נתן נטע למברגר (עטרת משה, ענייני נישואין – עמוד מג).

[10] אדמור"י בעלז השתמשו הרבה בשיטה הזאת כדי ללמד זכות על עם ישראל, וכך הובא בספר תל תלפיות – העיר בעלזא ותפארתה (עמוד 923): כאשר חנך הגה"ק רבי שר שלום מבעלז את בית הכנסת שלו, אמרה לו אשתו הרבנית מלכה: היות שהמנהג הוא שגוי מביא ביום הכיפורים נרות לבית הכנסת לפני תפילת נעילה, וזה המנהג אינו כל כך על פי הלכה, אולי יותר טוב שיתקן שידליקו בערב יום הכיפורים נרות גדולים שידלקו עד אחרי תפילת נעילה, ולא יזדקקו לגוי.

השיב לה בעלה: לא, לא, אנחנו רוצים שבזמן כזה יכנס גוי לבית הכנסת, כדי שה' יתברך יראה את ההבדל בינינו.

ובספר ביתו נאוה קודש (ר"ה ויום הכיפורים – עמוד תכב) הובא: פעם אחת סירב הגה"ק רבי יהושע (מהר"י) מבעלז לקבל את הקהל הרב שצבא על פתחו, וטרוד היה בענייניו הגבוהים. בפתע, הגיע ל'בעלז', נכרי אחד, מעיר הגדולה לעמבערג, בעל משרה גבוהה בעירו (שהגיע ביחד עם אשתו), יען שהוזקק להיוושע ברפואה. רבי יהושע ניאות להכניסם מיד, ויצא משם הגוי בריא ושלם כאחד האדם. והנה אך יצא הגוי ורבי יהושע הודיע לשמשו: עכשיו עת רצון, החל להכניס את האנשים הצובאים בחוץ.

קבלת הקהל הסתיימה, רבי יהושע ישב בכסאו והסביר: כאשר צבאו האנשים מבחוץ, התעורר עליהם קטרוג בשמים שיש להם עוונות והם לא ראויים להיוושע, ובעקבות הקטרוג ננעלו שערי שמים ולא יכולתי לעזור להם.

אך כאשר נכנס הגוי, ניכר לפתע ההבדל המהותי בין היהודי לגוי, ומדת הדין השתתקה באחת! שהרי היהודי הגרוע ביותר עדיין עדיף ומעולה מהגוי הטוב ביותר…

ומכיון שהשתתקה מדת הדין, נפתחו שערי שמים ויכולתי לעזור.

ובספר שולחן רבותינו (או"ח – עמוד ריא) הובא: בעיצומו של יום ראש השנה תרצ"ז הגיע יורש העצר של אנגליה לבעלז. והגה"ק רבי אהרן (מהר"א) מבעלז, קיבל את פניו בכבוד.

ואחרי שהלך, הסביר רבי אהרן – בפרשת אמור נאמר: "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר וגו' מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם" (ויקרא כב, כה), ופירש רש"י (שם): 'לֹא יֵרָצוּ לָכֶם' – לכפר עליכם. וקשה שבוודאי זה לא יכפר עלינו שהרי הכתוב מדבר מקרבנות העכו"ם? אלא בוודאי כך הוא האמת שקרבנות העכו"ם גורמים כפרה וריצוי לישראל דעל ידי שרואים ההבדל בין ישראל המביא קרבן לבין גוי המביא קרבן. שהרי ישראל מביא קרבנו ברוח נמוכה ובשברון לב, ועכו"ם מביא קרבנו בגסות ובזחיחות הלב, וכשרואים בשמים את ההבדל בין קרבנות ישראל לקרבנות העכו"ם אזי בטלים כל הקטרוגים וקרבנות ישראל עולים לרצון גמור לפני ה' יתברך ומכפרים עליהם. כמו כן ביום הדין זה כאשר באים אלינו גויים כאלו, ורואים את גאוותם, ולעומת זאת רואים את פני עם ה' הנבחר, עת רצון היא לישראל, ונמשך עלינו רחמים וחסדים.

[11] כמבואר בדברי התרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק: "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם" (יחזקאל א, ו), שהכוונה בזה היא, שלכל חיה מארבע חיות הקודש היו ארבעה פנים, ולכל פן ופן מהם בפני עצמו היו ארבעה פנים, נמצא שלכל חיה היו 61 פנים, ולארבעת החיות ביחד היו 46 פנים. ולכל פן ופן בפני עצמו היו ארבע כנפים, נמצא שסך כנפי כל פני החיות ביחד הוא 652.

[12] בתחילת השיחה (בהערה 2) הבאנו את דבריו של אבא מארי עט"ר, שביאר שכדי שהחינוך יקלט בלב המתחנך, צריך לדבר אל לבו ברמה השכלית, שיבין מדוע כדאי לו להתנהג כך.

אמנם זה עיקר החינוך, אך כבר גילו לנו חכמינו הקדושים: שכאשר הנפש היא עדיין ברמה של 'בוסר', הדרך היחידה היא: שמתוך שלא לשמה יגיע לשמה –

בשלב ה'בוסר' אם ברצוננו שהוא יעשה, צריך להבטיח לו פרסים וממתקים, ואז כבר יהיה בכחו לעשות…

ולאחר תקופה שהוא יתמיד בעשיה (מכח ההפתעות) תזדכך נפשו וכבר היא תוכל לקלוט את הרמה השכלית שבזה…

ואחד מהדברים הראשונים שצריך לחנך בהם, היא מצות ציצית.

וגם אם הילדים, כדרכם של ילדים, משתוללים, וחוטי הציציות נקרעים… צריך להיות סבלן, ולקנות להם ציציות חדשות..

[13] פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע – פרק כו, בהגהה).

[14] ונרחיב בזה:

אמרו בזוהר הקדוש (תצוה דף קפב ע"א – מתורגם לעברית): ואם אדם אינו שומר נשמתו מכעס, הוא עוקר את הקדושה העליונה, ומשרה במקומה סטרא אחרא. ודאי אדם זה הוא מורד באדונו הקב"ה, ואסור להתקרב אליו ולהתחבר עמו. וזהו שנאמר: "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" (איוב יח, ד) – שהוא טורף ועוקר נפשו בגלל כעסו, ומשרה בעצמו "אֵל זָר" (תהלים מד, כא). ועליו כתוב: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ" (ישעיה ב, כב), היינו שטורף נשמתו הקדושה ומטמא אותה בגלל אפו – כעסו, אשר החליף את נשמתו בכעסו, "כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (שם) – לבמה שעובדים עליה עבודה זרה, נחשב אותו אדם.

ולכן צריך השתדלות רבה להנצל מהכעס, וגם אם התעורר הכעס בלבו ישתדל במהרה לבטלו.

וכתב הגה"ק רבי ישעיה הורוויץ זיע"א – השל"ה הקדוש – בספרו שני לוחות הברית (מסכת יומא, פרק 'דרך חיים תוכחת מוסר' – אות לט), וזתו"ד:

ומצאתי בכתבי האר"י ז"ל, להסיר הכעס טוב הוא לכוין בשעת הכעס לשם אהי"ה במילוי ההי"ן, כזה: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, שעולה כמנין כעס עם המילה.

ואני אומר גם כן טוב שיעשה פעולה המבטלו מהכעס, דהיינו שיאחז בכנף בגדו עם הציצית שתלויים בכנף, כי 'כָּנָף' – כמנין 'כעס', והכועס נכנס אל זר בלבו, וציצית גורם להשראת שכינה, כדכתיב: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" (במדבר טו, לט).

[15] ראה בספר ניצוצי שמשון (ריש פרשת שלח־לך) למקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א.

[16] ולא רק ביוסף הצדיק וזרעו אינה שולטת העין הרעה, אלא גם בכל מי שהולך בדרכו ודבק במדותיו הנפלאות. ולכן מובא בגמרא (ברכות נה:) שמי שנכנס לעיר וחושש מפני עין רעה, יאמר: 'אני מזרעו של יוסף הצדיק שאין עין הרע שולטת בהם'. והיינו שגם אם הוא לא ממש מזרעו של יוסף, מכל מקום יכול לומר כן, כיון שכל מי שהולך במדותיו של יוסף – גם הוא נחשב 'מזרעו של יוסף'. (ועיין תירוץ נוסף במהרש"א ד"ה אנא פלוני).