כחם של ראשונים
בכ"ד תשרי שנת 3415 לבריאת העולם, קרה אחד מהמאורעות המכריעים ביותר בהיסטוריה של העולם.
באותו יום ריכזו שמונה מחכמי ישראל את כל החכמה והמדע שחנן אותם הבורא, ויצאו למלחמה פנים בפנים נגד המלאך האחראי להחטיא את ישראל בעוון עבודה זרה![1]
ושמות השמונה חכמים הללו הובאו בספר נחמיה, וכך נאמר: "וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַֽלְוִיִּם: יֵשׁוּעַ, וּבָנִי, קַדְמִיאֵל, שְׁבַנְיָה, בֻּנִּי, שֵׁרֵבְיָה, בָּנִי, כְנָנִי, וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם" (נחמיה ט, ד).
המלחמה הזו לא היתה פשוטה, והיא התנהלה בכמה שלבים, והם מבוארים בגמרא הקדושה (יומא סט:):
השלב הראשון היה הזעקה, וכמו שנאמר: 'וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶ"ם'. וכך הם זעקו:
בייא בייא – אהה, אהה, היינו דאחרביה לביתא – הוא זה (היצר הרע של עבודה זרה) שהחריב את בית המקדש הראשון, וקליא להיכלא – ושרף את ההיכל, וקטלינהו לצדיקי – והרג את הצדיקים שמתו כתוצאה מצרות החורבן, ואגלינהו לישראל מארעייהו – והגלה את ישראל מארצם, ועדיין הוא מרקד בינן – עדיין רוקד בינינו ומסיתנו. כלומר, על אף כל הפורענויות שהביא עלינו החטא של עבודה זרה, מכל מקום עדיין חזק עלינו כח היצר להסיתנו לעבודה זרה. רבונו של עולם! כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא – הלא נתת לנו אותו רק כדי שנקבל שכר על ידו במה שנתגבר עליו? כלומר, הלא תכלית כל קיום היצר היא כדי שנכבוש אותו ונקבל שכר על כך! לא איהו בעינן – אין אנו רוצים אותו, את היצר הרע הזה, ולא אגריה בעינן – ואין אנו רוצים את השכר הבא על ידו כשנתגבר עליו…
השלב השני היה התענית, הם קיבלו על עצמם תענית רצופה של 72 שעות! ובאותן שעות הם השתמשו ביחודים וכוונות הידועות להם. באותן שעות הם פעלו מה שפעלו.
ולאחר 72 שעות נפל להם פתק מהשמים, שהיה כתוב בו: 'אמת', בזה אישר ה' את דבריהם, כאומר: 'מסכים אני עמכם בתקנה זו שטוב הדבר לבטל יצר הרע של עבודה זרה'…
והם המשיכו בעבודתם הנוראה, ולפתע הם ראו לידם גור אריה העשוי מאש.
אמר להם הנביא זכריה בן עדו, הנה המלאך של העבודה זרה!
אותם צדיקים תפסו את גור הארי הזה, ובמהלך התפיסה נשמטה שערה אחת מאדרת שערו, וגור הארי צעק, ונשמעה קול צעקתו למרחק של 1600 קילומטר!
אמרו אותם צדיקים: מה נעשה? כי אם נשאיר אותו כמות שהוא בידינו, אולי ירחמו עליו מן השמים, כשישמעו את קולו המתחנן.
אמר להם הנביא זכריה: השליכוהו בתוך דוד של עופרת, וכסו את פי הדוד בעופרת (כי טבע העופרת לקלוט את הקול, וממילא לא ישמע קולו), שנאמר: "וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶֽבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ" (זכריה ה, ח ).[2]
ובאותו יום, כ"ז בתשרי, הם ביטלו את היצר הרע של העבודה זרה, ולעולם כולו באה הרווחה…
והנה כשמתבוננים בדברי הגמרא, רואים שמהלך המלחמה התחיל במילים: 'בייא בייא', וצריך להבין מדוע?…
פעולה ושמה 'בייא'…
פרק ס"ט שבספר התהלים, הוא פרק ארוך המכיל 37 פסוקים. ובו שופך דוד המלך את נפשו לפני השם, ומתאר את ריבוי השונאים והרודפים שלו, שהם מרובים יותר משערות ראשו, "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם" (תהלים סט, ה), [ולדוד המלך לא היתה קרחת…].
ולאחר מכן הוא מתאר באריכות את הצרות והיסורים שגורמים לו שונאיו ורודפיו.
ודוד מתחנן לפני הקב"ה, רחם עלי, ראה נא בעוניי, "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" (שם פסוק יט).
והנה המילים: 'לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי', לא מובנות.
ומצאנו למקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (ניצוצי שמשון – עמוד רכד מהדורא חדשה), שביאר:
'לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי' – למען הפעולה הנקראת 'בייא' פדני! (שהרי 'אֹיְבַי' – בשינוי מקום האותיות הוא 'בייא').
וצריך להבין מדוע הוא מבקש שבזכות ה'בייא' הקב"ה יפדה אותו מאויביו?…
והאמת, שכבר הרבה קודם לכן, השתמש משה רבינו עליו השלום בפעולה הזו (כפי שיבואר בהמשך), ואם כן בוודאי שצריך סוף סוף להבין מה זה ה'בייא' הזה.
אך לפני שנבאר נתחיל מההתחלה…
החטא הראשון בכדור הארץ!
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את האדם, הכניסו לגן עדן, וציוה אותו: 'אל תאכל מעץ הדעת'.
האדם עבר על הציווי וגורש מגן עדן, אל תוך העולם שלנו – כדור הארץ.
אחר שגורש האדם מגן עדן נולדו לו שני בנים:[3] קין והבל. וכמו שנאמר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַֽיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. וַתֹּסֶף לָלֶֽדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל" (בראשית ד, א-ב)…
ופירש רש"י: 'אֶת קַֽיִן… אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל' – ג' אתים, ריבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שתים, לכך נאמר: 'וַתֹּסֶף'.
באותה תקופה היו לאדם הראשון ואשתו חמשה ילדים, קין ותאומה (שעמה התחתן קין), והבל ושתי תאומות (והבל התחתן עם שתיהן).
בלבו של קין התעוררה קנאה, למה להבל יש שתי נשים, ולי רק אחת? (מדרש בראשית רבה, פרשה כב Y אות ז).
ממשיך הפסוק ואומר: "וַיְהִי הֶֽבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַֽיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב), ואמרו במדרש (שם) שקין והבל החליטו לחלק את העולם ביניהם, קין קיבל את כל אדמות העולם! והבל שהיה קיבל את כל הבהמות שבעולם…
ומכיון שכדי לחיות בעולם צריכים לעמוד עם שתי רגלים על הקרקע, וכן צריכים צמר, עור, חלב…[4] הוצרכו שני האחים: קין והבל, לערוך ביניהם הסכם שותפות… וכך חלפו עליהם ארבעים שנה.
קין והבל היו צדיקים גדולים ובעלי הכרה גדולה מאוד בבורא עולם, ובמשך 40 שנה הם עבדו את בוראם בכל כחם, כל אחד – כפי השגתו, כפי הבנתו.
וכשהגיע קין לגיל ארבעים זכה להשיג את סוד הקרבן, וקין הביא קרבן מפרי האדמה…[5]
הבל שראה את אחיו קין מקריב קרבן, מיהר והביא גם הוא קרבן מבכורות הצאן…
ולמרות ששני הקרבנות, של קין ושל הבל, הוקרבו יחד (פחות או יותר) התוצאה היתה שונה – קרבנו של הבל התקבל ואילו קרבנו של קין לא התקבל… כמו שכתוב: "וַיִּֽשַׁע ה' אֶל הֶֽבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַֽיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד, ד-ה)…
בלבו של קין נולדה קנאה, 'למה קרבנו של הבל התקבל, ושלי לא?'
ושתי הקנאות הללו (תאומה יתירה, והקרבן שהתקבל), גרמו לקין להרוג את הבל, כמו שנאמר: "וַיָּקָם קַֽיִן אֶל הֶֽבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (שם פסוק ח).[6]
ונסכם: חטאו של אדם הראשון (שאכל מעץ הדעת) נעשה בגן עדן, ואילו חטאו של קין (שרצח את הבל) נעשה בכדור הארץ. והוא החטא הראשון שנעשה בכדור הארץ…
ושניהם (אדם הראשון וקין) הוצרכו לתיקון…
והנה, חטאו של אדם הראשון תוקן בכל המאורעות המבוארות בספר בראשית ובשעבוד מצרים (וכבר הארכנו בזה בעבר), ועתה ברצוננו להתמקד במהלך תיקונו של קין[7] (ראה הערה)…
כי שבעתים יֻקַּם קין
לאחר שחטא,[8] התיישב קין בארץ נוד, ושם נולדו לו בנים ובנות. אחד מצאצאיו היה למך. ויהי היום ולמך התאוה לצאת לשדה לצוד ציד. וכיון שסומא היה וכהו עיניו מראות, ביקש את תובל קין בנו שיתלוה אליו להנחותו בדרך. הלכו שניהם בדרך לתור אחר חיה ראויה לצוד, ולפתע קרא תובל קין: 'מהרה אבי וכונן את קשתך, כי חיה אני רואה מרחוק'. ולא שם תובל קין לבו כי קין הוא ההולך וְקָרֵב וידמה בעיניו לחיה.
מיהר למך לירות בקשת והרג את קין הזקן.
משקרבו השנים אל מקום הציד, נוכח תובל קין בטעותו ואמר לאביו: 'אויה לנו, מה עשינו, כי הרגנו את קין זקננו'. חרד למך למשמע הדברים וספק שתי כפות ידיו זה בזו וצעקה גדולה ומרה נתמלטה מפיו. ותובל קין, אשר עמד בריוח אשר בין שתי ידי אביו, נמחץ מגודל המכה ונהרג.[9]
נותר למך לבדו ליד שני המתים ולא יכול לשוב לביתו כי סומא היה ולא היה מי שידריכו בדרכו לבל יתעה. לעת ערב יצאו עָדָה וְצִלָּה נשיו לחפש אותו ואת הילד ומצאוהו ניצב ליד גופות ההרוגים. סיפר למך לנשותיו את כל המוצאות אותו.
כיון ששמעו את אשר קרהו ואת אשר עשה לזקנו ולבנו, החליטו לפרוש ממנו. מה גם שידעו שגזר הקדוש ברוך הוא כליה על יוצאי חלציו של קין. אמרו: מה אנו נזקקות ללמך זה ומולידות למארה? עמדו ופרשו להן למנוחות ועזבוהו לאנחות.
ולמך חזר אחריהן והשתדל לפייסן בדברים ולא נתפייסו. משראה כי כן, אמר להן: בואנה עמי אל אדם הראשון והוא ישפוט בינינו, ואת אשר יפסוק נקיים.
קמו והלכו אל אדם הראשון. כשהגיעו, התחילו לשטוח בפניו טענותיהן… ובסופו של דבר הצליח אדם הראשון להשיב את שלום הבית לכנו.
ולמרות שקין נהרג במיתה משונה, זה לא הועיל לו והוא הוצרך לחזור ולהתגלגל. ולא פעם אחת אלא שלשה –
גלגול אחד לנפש, גלגול שני לרוח, וגלגול שלישי לנשמה.[10] וזה סוד הפסוק: "כִּי שִׁבְעָתַֽיִם יֻקַּם קָיִן" (בראשית ד, כד)…
וברשותכם נרחיב…
נפש קין נתגלגלה במצרי
רבינו האר"י ז"ל (שער הגלגולים Y הקדמה לו) פירש כך את הפסוק: "כִּי שִׁבְעָתַֽיִם יֻקַּם קָיִן" (בראשית ד, כד), דע כי שלשת חלקיו של קין: נפש, רוח ונשמה, התגלגלו בשלשה דמויות, והם: יתרו, קורח, מצרי. והם נרמזו בראשי התיבות: 'יֻקַּ"ם' – 'יתרו', 'קורח', 'מצרי'.
והבל אחיו התגלגל במשה רבינו,[11] והקב"ה רצה לבחון את משה (הבל) האם הוא יתאמץ לעזור לאחיו (קין) להגיע לתיקונו.
ובסגנון נוסף:
מטרת חלק גדול ממהלך התיקון הזה, היה לבחון את טוב לבו של משה, האם הוא ינקום באחיו או לא (ובהמשך נביא את מקור הדברים).
והתיקון החל…
אין אנו יודעים לתאר כיצד נראה ארמונו של פרעה מלך מצרים. אבל בוודאי שהוא היה יותר מפואר מאשר אנו מדמיינים….
ובתוך הפאר וההדר המלכותיים האלו גדל משה רבינו. מסביבו התרוצצו בני אדם מכל העולם, מלכים, שרי חוץ וקונגרסים…
משה רבינו גדל בארמון מלכים, ובהיותו בן 12 יצא בפעם הראשונה אל שטחי העבודה. משה רבינו מגיע לשם ומזדעזע, וכמו שנאמר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא)…
לבו מתמלא ברחמים, ודמעות חמלה ממלאות עיניו. וללא שהייה החל לעזור להם בעבודה…
בעודו מהלך ראה קבוצת יהודים עומדת במעגל ובמרכזה עומד איש מצרי ומכה באכזריות נוראה יהודי…
משה מסתכל לצדדין, ומתמלא באכזבה: כל כך הרבה יהודים יש כאן, ואף אחד לא נחלץ לעזרה?!
"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּֽפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם פסוקים יא-יב).
'וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ' – אין שום יהודי עם אומץ לב ומסירות נפש להציל. וזה חרה למשה רבינו מאוד!…[12]
באבות דרבי נתן (פ"כ מ"א) מובא שמשה רבינו בן הי"ב עשה עליית נשמה לעולמות העליונים ובמהירות אסף מלאכים, הקים בית דין, ושאלם: האם מותר לי להרוג את המצרי הזה? ופסקו לו: 'הרוג!'
משה רבינו חזר לארץ, פניו לוהטות כלהבי אש, והזכיר את אחד משמות שם ה' הנורא – והרגו!
ורבינו האר"י ז"ל גילה שבאותו מצרי נתגלגלה נפשו של קין, וכדי שיבוא על תיקונו היה חייב ליהרג על ידי הבל שהוא משה!…
משה לא הרג את הנפש של קין בחרב, כי אם היה הורגו בחרב, נפשו לא היתה מתתקנת, ומשה שדאג לאחיו הרגו בשם מ"ב, ובכך תיקן את נפשו![13]
(משה השתמש בשמות קודש למרות הסכנה שבדבר, כדי להועיל לנפשו של אחיו).
ואחר שהכה משה רבינו את המצרי והרגו, הקפיד לכסותו בחול, כמו שכתוב: "וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יב), וזאת כדי שלא לנהוג כמו קין שלא קבר את הבל אחיו לאחר שהרג אותו, אלא – 'עופות השמים וחיות טהורות קברוהו' (בראשית רבה, פרשה כב – אות ח).
נשמת קין נתגלגלה ביתרו
לאחר שסיים משה רבינו את תיקון נפשו של קין, רצה הקב"ה שיתעסק עם תיקון הנשמה של קין.[14] אך מכיון שנשמתו של קין היתה 'תקועה' בתוך יתרו, סובבה ההשגחה העליונה שיברח משה רבינו למדין, לביתו של יתרו…
יתרו שימש במשך שנים ארוכות ככומר הרשמי של מדין. אך קצת לפני שמשה הגיע אליו הוא כפר בעבודה זרה והתגייר,[15] ולכן הוא נעשה מוכן לתיקון.
משה מגיע למדין, ורואה רועי צאן מתעללים בבנות יתרו. "וַיָּקָם מֹשֶׁה[16] וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שמות ב, יז) – משה עומד כנגד כל ה'קאבואים', נלחם אתם, ומנצחם.
בנות יתרו חוזרות לאביהן ומספרות לו על המושיע. ויתרו שואל אותן: "וְאַיּוֹ לָֽמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שם פסוק כ).
בגלגול שעבר, פרי האדמה היה שייך לי, והצאן היה שייך לו, ולפני שהרגתי אותו, רבנו בינינו: אני טענתי שהאדמה שלי, וממילא אסור לו לאכול מפרי האדמה, וכן לדרוך עליה (ומצידי שיפרח באויר).
והוא טען שאסור לי ללבוש צמר ועור, וכן להשתמש בחלב…[17]
ובסופו של דבר הרגתי אותו, ועתה אני רוצה להשלים. ולכן 'קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם', שיאכל מפרי האדמה השייכת לי.
אבל משה לא רצה לאכול שלא היה רוצה ליהנות מחלקו, אלא "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶֽׁבֶת אֶת הָאִישׁ" (שם פסוק כא), ('לָשֶֽׁבֶת' בלבד) ולא לאכול!
אך בכל זאת הועיל הדבר במה שנתרצה לשבת עם יתרו, לתקן את הקלקול הראשון של קין (בעל הקרקעות) שאמר להבל: 'פרח באוירא', ועתה בשבתם יחד משה ויתרו שהוא היפך ההפרחה נתקן המעוות הזה.[18]
ויתרו ממשיך לחזור בתשובה: "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם" (שם פסוקים כא, כב) –
'וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה' – אותה תאומה יתירה שנולדה עם הבל, ובגללה נרצח. חזרה והתגלגלה בציפורה בתו של יתרו, ובכך שנתנה יתרו למשה רבינו לשאת אותה לאשה, השיב קין (שהתגלגל ביתרו) להבל (שהתגלגל במשה רבינו) את התאומה שגזל ממנו (שער הגלגולים – הקדמה לו).[19]
'וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם' – בתו של יתרו מולידה שני בנים למשה, ובכך הוא תיקן גם את מה ששפך את דם זרעו של הבל (שהרי כשהרג את הבל, הוא בעצם הרג גם את כל הנשמות שהיו צריכות לצאת ממנו).[20]
ולאחר שתוקנו שני העניינים הללו, ניגש יתרו לתיקון הענין השלישי, להשיב להבל את הצאן שלקח ממנו…
תקנת חכמים – אין מקבלין!
ברשותכם נרענן את הזכרון:
שני הפרקים הראשונים שבחומש שמות עוסקים בשעבוד בני ישראל תחת האומה המצרית. ובפרק השלישי מתחיל מהלך הגאולה.
וכך מתחיל הפרק השלישי: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִי"ם חֹרֵבָה" (שמות ג, א).
יתרו רצה לתקן את הגזילה שגזל בגלגול שעבר, ולכן החזיר למשה רבינו את הצאן. אך משה רבינו לא רצה לקבל ממנו, שהרי כך אמרו חכמים (בבא קמא צד:): תנו רבנן, הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו, אין מקבלין מהן, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו'.
בכל זאת הוא הסכים לרעות את הצאן, אך בהדגשה שהצאן הוא של יתרו ולא שלו – 'וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ'.
משה יצא עם הצאן לשטח וחשב לעצמו: הרי פרי האדמה שייך לקין, ואם אני אאכיל את הצאן מפרי האדמה אני אהנה מחלקו, ובכך אני אפגום בתיקונו!
ומכיון שדאג לאחיו קין, החליט לקחת את הצאן אל המדבר, שהמדבר בוודאי לא היה בחלקו של קין.
אך המרחק מביתו של יתרו אל המדבר היה מהלך של 40 יום! ואם כן, איך הוא יגיע לשם?
בסופו של דבר החליט משה רבינו: אני מוכן למסור את נפשי למען תיקונו של קין, והוא יצא לדרך בלי פירור של אוכל!
ומבואר במדרש, שהקב"ה עשה לו נס, ומשה רבינו עם כל הצאן הלכו ארבעים יממות ללא מזון כלל!
וזה לשון המדרש (רבי תנחומא, פרשת שמות – אות יד): אמר רבי שמעון בן יוסי, שהלכה צאנו של משה ארבעים יום ולא טעמה כלום, כשם שהלך אליהו ז"ל, שנאמר: "וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִי"ם חֹרֵב" (מלכים־א יט, ח).[21]
המסירות הזו למען אחיו חתמה את מסכת הנסיונות של משה רבינו, והקב"ה התגלה אליו ואמר: אשריך! עמדת בנסיון ובזכות כך אתה תהיה הגואל!
וזה לשון רבינו משה אלשיך זיע"א (תורת משה – שמות ג, א), [אחרי שהאריך לכתוב את מהלך תיקון קין על ידי משה]:
'ועל ידי מה שהיה משה עושה לזכות את זולתו, עשה יתברך שיהיה מזכה את כל ישראל, והוא ענין המשך הכתובים'.
ומכיון שמשה קיבל כח, החל בעבודה…
תחילת הגאולה – לימוד זכות
ממשיכה התורה ומגלה לנו: ברגע שהתעוררה למעלה עת רצון לגאולה, מיד התעוררו כנגדם כחות הדין והחלו לקטרג וללמד חובה, וכאשר ראה משה כך, חגר בעוז מתניו והחל ללמד זכות על ישראל.
וכך כתב הגה"ק רבי יעקב חי גיז זיע"א:[22]
מצאנו בתרגום אונקלוס שתרגם את המילים: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן" (שמות ג, א), כך: 'ומשה הוה רעי ית ענא דיתרו חמוהי רבא דמדין'.
וביאור הענין (דרך דרש): 'ומשה היה רועה ומחשב את צאן, על ישראל שנקראים 'צאן', כמו שנאמר: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי" (יחזקאל לד, לא)… 'יתרו' – במה יֻתְּרוּ (ישתחררו) מן הגלות.
'חֹתְנוֹ' – 'חמוהי רבא דמדין', שחזא תוקף ועוצם מדת הדין המקטרגת על ישראל (מדת הדין רמוזה במילה 'מדין'). ולכן הוא החל ללמד זכות על ישראל.
וזה שנאמר: 'וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר', וכך הוא טען: רבונו של עולם! עם ישראל שוהים בגלות קשה וארוכה תחת ידי אומה טמאה ומשוקצת, אומה שמטפנת את פיה בכל דיבור טמא ואסור.[23]
ואף על פי כן, בניך אהוביך לא למדו מהם, והם שומרים על דיבורם (במדבר רבה, פרשה יג – אות כ), ודי בזכות זו בלבד כדי שיגאלו!
זה שנאמר: 'אַחַר הַמִּדְבָּר' – הם צריכים להגאל מכיון שלא שינו את דיבורם.
לימוד הזכות של משה התקבל והוא הצליח להמתיק את כל הדינים,[24] וכמו שנאמר: "וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִי"ם חֹרֵבָה" (שמות ג, א), 'הַר הָאֱלֹהִי"ם ' מרמז על תוקף הדין הקשה, ומשה הצליח להמתיק את כל הדינים בלימוד הזכות הזה…
וברשותכם נרחיב עוד…
גאולה בזכות הדיבור הטהור!
כאמור, משה רבינו לימד זכות על ישראל ששומרים על נקיות הדיבור. והטעם שבחר דוקא בזכות הזו, כי הקב"ה בעצמו הבטיח לאברהם אבינו, במעמד בין הבתרים, שבזכות הזו יגאלו ישראל!
שהרי כך נאמר לאברהם: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד).
וביארו בעלי התוספות (תוספות השלם על התורה- שם), וז"ל:
'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' – סופי תיבות למפרע 'לשון'. רמז שיגאלו בזכות שלא ישנו הלשון.
כי על ידי שמקפדים על נקיות הלשון וטהרתה, מתעורר הלב לקדושה, ויש בכחו להתרחק מכל זוהמת וטומאת מצרים, ובזכות זה יגאלו.
וזה לשון המדרש:[25]
וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבם ברית אברהם יצחק ויעקב ולעבוד את אביהם שבשמים לבדו, ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהן, ושלא ילמדו לשון מצרים מפני דרכי עובדי אלילים.
כיצד? כשהיו ישראל עובדין את אביהן שבשמים לבדו במצרים ולא היו משנים לשונם (ופשוט שהכוונה לדבר בטומאת לשון, שהרי עם אדוניהם המצרים דיברו בשפה המצרית), היו המצריים אומרים להם: למה לא תעבדו את אלהי מצרים ויקל עבודתו מכם?
משיבין ישראל ואומרים להם: וכי שמא עזבו אברהם יצחק ויעקב אבותינו את אלהינ"ו שבשמים שיעזבו בניהם אחריהם אותו? ואמרו להם המצריים: לאו. ואמרו להם ישראל: לא עזבו אבותינו את אלהינ"ו שבשמים כן אנחנו לא נעזוב אותו!…
וכאן נעצור לרגע…
רוח סערה עושה דברו
בשיחה שמסר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א אמר (ליקוטי מוהר"ן, קמא תורה לח – אות ב), וזתו"ד:
הדיבור הוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא, והוא בחינת 'אדנ"י', כמו שכתוב: "אדנ"י שפתי תפתח" (תהלים נא, יז)…
וכמו כן גם דיבורו של האדם הוא בבחינת 'אדנ"י'.[26]
וכשאדם פוגם בדיבורו שהוא 'אדנ"י', אז על ידי הפגם, נעשה מֵרוּחַ פיו – רוח סערה. וזה שנאמר בספר תהלים: "רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ" (שם קמח, ח).
ונבאר: כידוע, בלשון הקודש ישנן 27 אותיות וכל אות כלולה מעשר (כנגד עשר הספירות), ואם נכפיל 27 ב-10 נקבל 270 שזה בגימטריא 'רע'.
וכשאדם פוגם בדיבורו אז על ידי הפגם, נעשה מֵרוּחַ פיו – רוח סערה. כי המילה 'סְעָרָה' מורכבת משני חלקים 'סה' 'רע'.
'סה' – הוא 'אדנ"י' (אותה גימטריא) שהוא בחינת הדיבור, ו'רע' – הם ה'כ"ז' אותיות הדיבור. וזה בחינת: 'רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ'…
והרוח סערה הזאת נכסת לתוך עולמו הפנימי של האדם ומרתיחה לו את הדם, מסעירה את נפשו ומולידה בקרבו מצוקות וצרות נפשיות…
וזה לשון ה'ליקוטי מוהר"ן' (שם):
'ורוח סערה הזה, הוא מקטרג הגדול, שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות… והוא מְסָעֵר גּוּפֵיהּ דְּבַר נַשׁ. וכל המלשינות והרעות שדוברים על אדם, בא מרוח סערה, מאחר הדברים הזה (מאחר הדיבורים הזה, שהוא יונק מהדיבור, כשמוצא פתח לינק). כי הוא בחינת: "קֵץ כָּל־בָּשָׂר " (בראשית ו, יג), שעושה קץ וסוף לכל בשר'…
ולכן הרוצה שעולמו הפנימי תמיד יאיר ויזהיר ישמור על דיבורו…
מעלת הדיבור המתוקן
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (בצור ירום, חלק ד עמוד 139, מהדורת שנת תש"פ), וז"ל:
כח הדיבור הוא אדיר וצריך ללמוד היטב איך להשתמש בו.
מצד אחד עלינו להשתדל להמנע משיחה בטילה שאין בה תועלת, וגם כשצריכים לדבר צריכים לשים לב שהמילים יהיו מילים עם איכות ותועלת.
ומצד שני עלינו לדעת שמוטל עלינו ליצור סביבנו אוירה של שמחה ומאור פנים, וזה אפשר לעשות רק על ידי דיבור נכון.
וכמו שאסור לדבר דיבורים אסורים כך אסור לשתוק שתיקה אסורה, כי גם השתיקה היא דבר גרוע כשלא צריך לשתוק. למשל אדם שבאו אורחים לביתו, הוא צריך להאיר להם פנים, להתבדח אתם קצת – יש בזה מצוה, אם הוא ישתוק זה יפגע בהם. לא כדאי לצער אנשים, אפשר להגיד איזה רעיון מוסרי, או איזה דבר תורה יפה, כולם ישמחו מזה. אדם שיודע לדבר נכון, עליו נאמר: "שְׂפָתַֽיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים " (משלי כד, כו).
אדם שמקפיד על דיבור נקי, הוא יזכה בעזרת ה' להיות מנהיג. כתוב בגמרא (פסחים ג:) ששני תלמידים ישבו לפני הלל הזקן, בזמנם לא היו ספרים ורוב לימודם היה בעל פה, הוא ביקש מאחד מהם שיגיד לו את הגירסא שלמדו, אמר לו: 'מפני מה בוצרין בטהרה, ואין מוסקין בטהרה'? הוא פנה לשני וביקש גם ממנו להגיד את הגירסא, אמר לו: 'מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה'? לכאורה שניהם אמרו את אותו הדבר בדיוק, אבל הלל הזקן שהיה לו אור העינים, הסתכל רגע אחד ואמר מובטח אני בזה [בתלמיד הראשון] שיהיה מורה הוראה בישראל, כיון שהוא ניצח את השני במילה אחת יותר נקיה, ובמקום לומר: 'ומוסקין בטומאה', הוא אמר: 'ואין מוסקין בטהרה'. כלומר התחרות בשמים מי יהיה מנהיג, הולך על קוצו של יו"ד בנושא שמירת הלשון.
מכאן נלמד עד כמה צריכים להיזהר בזה. ישנם הרבה אנשים שהפה שלהם פרוץ כבקעה, ומדברים ככל העולה על רוחם ללא מעצור, ובגלל זה אין להם סייעתא דשמיא, לא בילדים, ולא בפרנסה ולא בהשגת התורה, הכל נלקח מהאדם, כל הברכות וכל השפע האלקי נלקח כשלא שומרים על קדושת ערך הפה.
לפי הזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר, הקדמה דף יג ע"ב) הפה הוא הקנה המרכזי של המנורה, והשלשה קנים מכאן ומכאן הם האוזן העין והאף, לכן אדם לא יגיד שהלימוד קשה עליו, או שהוא לא מבין את מה שהוא לומד, כי באמת כלום לא קשה, אם האדם מקדש את הפה שלו, הכל יהיה לו קל להשגה…
לכן צריך להתגבר על היצר בנושא הדיבור כל פעם מחדש, אומרת הגמרא (חולין פט.) על הפסוק: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶֽדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם " (תהלים נח, ב) – מה אומנותו של אדם בעולם הזה – ישים עצמו כאילם. "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם… נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה " (שם לט, ב-ג), האומנות זה להיות אילם. כשאדם מקדש את הדיבור, הוא נהיה דומה לה'…
ארבעה שלבי הדיבור
עלינו לדעת כי ישנם ארבעה שלבים בדיבור, והם: מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה, מחשבה שבדיבור והדיבור עצמו.
וביאר הרש"ב מליובאוויטש זיע"א בספרו בשעה שהקדימו תער"ב (חלק ב – עמוד תרלז, מהדורת שנת תשס"ג), וזתו"ד:
מחשבה שבמחשבה – הוא ענין 'מחשבת שכל', דהיינו מה שחושב את השכל לעצמו שמאיר שם אור השכל ואין האותיות מורגשים כל כך וכו'.
דיבור שבמחשבה – הוא שמסדר במחשבה איך לדבר (וכמו 'אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו')[27] שזהו הדיבור כמו שהוא לעצמו. והוא דיבור שבמחשבה וכו' שכאן מורגשים האותיות.
מחשבה שבדיבור – שזהו מה שחושב בעת שמדבר, שהאותיות מורגשים כאן יותר מבדיבור שבמחשבה וכו'.
דיבור – אותיות המורגשות אל הזולת… עיי"ש באורך סודות נפלאים.
והנה, כמו שיש כח לדיבור לחדור לתוך העולם הפנימי ולהסעיר אותו, כך יש כח גם ל'דיבור שבמחשבה' לחדור לתוך העולם הפנימי ולהסעיר אותו…
ישנם הרבה בני אדם שמצליחים לשמור על דיבורם, והם לא מדברים חלילה דיבורים אסורים, כגון: לשון הרע ורכילות.
אך, למרבה הצער, הם לא מצליחים לשמור על ה'דיבור שבמחשבה', ובמחשבתם הם מדברים על הזולת את כל הדיבורים הרעים!
וחובה עלינו לדעת שגם הדיבור הזה (הדיבור שבמחשבה) חודר אל תוככי לבו של האדם ומשאיר את אותותיו בעולמו הפנימי!…
ומכיון שבמצרים שמרו על טהרת הלשון, עולמם הפנימי נשאר בטהרתו, דבר שהוביל בסופו של דבר אל הגאולה…
ונמשיך עם עבודתו של משה רבינו עליו השלום…
קרבה אל נפשי גאלה!
לאחר שהצליח למתק את הקטרוגים, החל לפעול על מנת להביא את הגאולה בפועל. וכך גילה לנו המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (ניצוצי שמשון- עמוד רכב, מהדורא חדשה):
איתא בלימודי האר"י ז"ל שישנם שלשה שמות קדושים, והם: 'גשנ פלא יה'. 'גשנ' – מאיר בכתר, 'פלא' – מאיר בחכמה, 'יה' – מאיר בבינה.
והנה כאשר שלשה השמות הללו מאירים בגלוי, הם מבטלים זדים ואויבים ב'שמעך'.
פירוש: 'שמע"ך', ראשי תיבות: שבירה, מגירה, עקירה, כניעה. כפי הסדר שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה (בברכת ולמלשינים): 'ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניעם'.
אך כאשר בני האדם התחתונים פוגמים, השמות הללו נפגמים ומתרחקים אחד מהשני, בצורה כזו: 'יש פנ הלא ג'.
ואזי יש כח לאויבים לשלוט על ישראל.
משה רבינו הבין שהמצרים מקבלים כח מהפגם השמות הללו, לכן החל לייחד יחודים כדי לייחדם בחזרה.
והקב"ה גילה לנו את היחוד, יחוד הרמוז במילה 'בייא' (שבו השתמשו דוד המלך ושמונת הצדיקים), וכך הוא גילה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד).
מהשם המיוחד, שם הוי"ה, מתפשט שם אהי"ה. וכן משם הוי"ה בניקוד חולם מתפשט שם בי"ט, שגם הוא בגימטריא 21 (כמו הגימטריא של שם אהי"ה).
וזה 'אהיה אשר אהיה', השם הראשון הוא אהי"ה כפשוטו, והשני הוא שם בי"ט שהוא גימטריא של שם אהי"ה.
ועל ידי שמכוונים בשתי האותיות 'אי' של השם אהי"ה, ובשתי האותיות 'בי' מהשם בי"ט, מייחדים את השמות 'יש פנ הלא ג' בחזרה, ובכך מבטלים זדים ב'שמעך'.
וזה שאמר דוד: "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי" (תהלים סט, יט) –
רבונו של עולם, הסיבה שאני סובל כל כך הרבה צרות, מכיון שהשמות הקדושים הללו לא כסדרן, במקום שיהיו כסדר, כך: 'גשנ פלא יה', הם בצורה כזו: 'יש פנ הלא ג' (ואם נצמיד אותם נקבל שתי תיבות: 'ישפנ, הלאג').
ולכן אני מבקש ממך רבונו של קרב את האותיות הללו שיהיו כסדרן.
וזה פירוש הפסוק: 'נַפְשִׁי גְאָלָהּ', בהיפוך אותיות מהסוף להתחלה 'ישפנ הלאג', ואני מתחנן 'קָרְבָה', קרב אותם אחד לאחד לפי הסדר.
ובזכות מה? לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי, כי אני מתכוין ל'אי' של אהי"ה, ול'בי' של בי"ט, זה 'אֹיְבַי'. (וזו הפעולה הנקראת 'בייא').
והנה הנשאר ב'אהי"ה' (אחרי שהשתמשנו ב'א"י') הם האותיות 'ה"ה'. והנשאר בשם בי"ט (אחרי שהשתמשנו ב'ב"י') היא האות 'ט'.
וצירופם יחד יוצר את המילה 'הטה', וזה שנאמר: "הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע" (דניאל ט, ח), וזה הפירוש בדברי האר"י ז"ל: 'הם מבטלים זדים ואויבים בשמעך'.
ומשה רבינו גם השתמש בפעולה הזו. וזה לשון הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (בניהו בן יהוידע על התורה, שמות – עמוד 263):
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" (שמות ג, א) – אחר אותיות 'מדב"ר' הוא אותיות 'נש"ג ה'. וידוע כי שמות המרגלא הם: 'נש"ג פלא י"ה', והם מבטלים זדים ואויבים. והנה שמות 'פלא י"ה' הם חמשה אותיות, ונרמזו באות ה. ודוק.
והקב"ה יאיר עינינו בתורתו.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. יהודי חייב בכל יכולתו לקדש את דיבורו, ובכך יזכה לחיות חיים טובים גם בעולם הזה.
והטעם לכך, כי כח הדיבור קשור לעצם נפשו של האדם, ולכן האדם מכונה בתואר 'מדבר'. וכאשר אדם מדבר לשון הרע, הדיבור גורר אותו אל תוך הרוע עצמו. ולא משנה מי הוא האדם המדבר, אדם ברום המעלה או אדם בשפל המדרגה, הדיבור היוצא מהפה משפיע על העולם הפנימי שלו!
ב. עלינו לזכור, הדיבור חודר אל תוככי לבו של האדם ומשאיר את אותותיו בעולמו הפנימי! ולכן כאשר אדם מדבר לשון הרע, ואפילו בלי כוונה, הרי הדיבור עצמו גורר אותו אל הרע.
וכן כאשר אדם פוגם בדיבור הוא יוצר בתוכו 'רוח סערה'. והיא נכנסת וחודרת לתוך עולמו הפנימי של האדם, מרתיחה לו את הדם, מסעירה את נפשו ומולידה בקרבו מצוקות וצרות נפשיות.
לכן על האדם לדעת כי כח הדיבור הוא כח עצום ואדיר וצריך ללמוד היטב איך להשתמש בו. מצד אחד עלינו להשתדל להימנע משיחה בטילה שאין בה תועלת, וגם כשצריכים לדבר צריכים לשים לב שהמילים יהיו מילים עם איכות ותועלת. ומצד שני עלינו לדעת שמוטל עלינו ליצור סביבנו אוירה של שמחה ומאור פנים, וזה אפשר לעשות רק על ידי דיבור נכון.
וכמו שאסור לדבר דיבורים אסורים כך אסור לשתוק שתיקה אסורה, כי גם השתיקה היא דבר גרוע כשלא צריך לשתוק, למשל אדם שבאו אורחים לביתו, הוא צריך להאיר להם פנים, להתבדח אתם קצת – יש בזה מצוה, אם הוא ישתוק זה יפגע בהם. לא כדאי לצער אנשים, אפשר להגיד איזה רעיון מוסרי, או איזה דבר תורה יפה, כולם ישמחו מזה.
ג. צריך להתגבר על היצר הרע בנושא הדיבור כל פעם מחדש ולעשות עצמו כאילם, וזו אומנות גדולה מאוד שעושה עצמו כאילם. וכאשר אדם מקדש את הדיבור, הוא נהיה דומה לה'. ואז הוא חי חיים טובים גם בעולם הזה.
הערות שולים:
[1] לא רק לנו אין שום מושג בחכמה והמדע שחנן הקב"ה את אותם דורות, אלא אפילו לצדיקי עליון שחיו בדורות האחרונים לא היתה תפיסה באותה חכמה.
ובענין זה נספר:
מעשה ובא פעם אחת אל המגיד מקוז'ניץ איש אחד שהרוח היה מדבר מתוך גרונו (דיבוק), והיה אותו הרוח מענה אותו עינוי הנפש ועינוי הגוף, וְכִדְרוֹךְ כפות רגלי האיש החולה על סף חדרו של המגיד הקדוש, מיד התחיל הרוח להציק לו ולהוציא מפיו קולות שונים ומשונים.
ויפן המגיד ויאמר אל הרוח: רשע, למה תְעַנֶּה נפש מישראל, ומדוע לא תצא מן הגוף הזה? ויען הרוח ויאמר: למה ידבר אדוני גבוהה גבוהה, הלא בימינו השיגו בני שש ושבע יותר מאשר משיגים גדולי הדור בימים אלה!
ויאמר אליו הרב: אם כן, הגד לי מי אתה, אולי אוכל לעשות דבר לטובת נשמתך, ואם לא תאבה לשמוע לעצתי אשליך אותך בעומקא דתהומא רבה.
נזדעזע הרוח בשומעו את אזהרת המגיד, והחל מדבר כדברים האלה לאמר: אני הייתי שר האלף בישראל בסוף ימי הבית הראשון, וכאשר שמעתי את נבואותיו של זכריה הנביא בבית המקדש, לא יכולתי לעצור ברוחי, וניגשתי אליו, והכיתיו שתי סטירות על הלחי, ובכך הייתי מופת לאחרים אשר הלכו בעקבותי ועשו כמוני, עד אשר קם עליו העם ורגם אותו באבנים והרגו.
אמר לו המגיד: אם כן, רוצה אני לראות את פניך! אמר לו הרוח: נכון אני למלא את שאלתך זו, אך לא בבית, כי צר לי המקום, צא אל השדה, ושם אתגלה אליך, אולם אל תצא לבדך, אלא קח עמך אנשים, והם יעמדו אתך פן תתעלף.
ויעש המגיד הקדוש כן, ויקח עשרה אנשים ויצאו השדה, ובהיותם בשדה וירא אליו הרוח, ויחרד המגיד חרדה גדולה עד מאוד, עד שהחל מתעלף, אך האנשים שעמדו עמו החזיקו בו עד שחזר לאיתנו.
אחר הדברים האלה, שב המגיד לביתו, וכשבא אליו החולה, אמר לו: לך אל הרב הצדיק מלובלין, ושם ייטב לך.
וישמע האיש לדברי המגיד, ויעש כל אשר ציוהו. ויהי כבואו אל הרב הקדוש מלובלין, וישאלהו לאמר: מה לך ומה מעשיך? ויען הרוח בהכנעה רבה: אני שר האלף שהיכה את זכריה הנביא על הלחי בשעה שהטיף את נבואתו בבית המקדש, ובעקבותי קם עליו העם והרגו נפש!
ויאמר אליו הרב הקדוש מלובלין: רוצה אני לראות את פניך! כשמוע הרוח את דברי הרב, מילא את בקשתו, וראהו הרב פנים אל פנים בביתו, זמן רב עמד הרב והביט בפניו, ואחר כך אמר אל האנשים שהיו סביבו:
העולם סובר שהפריצים ההם היו אנשים גסים ובני אדם מפשוטי העם האומרים: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כנחש', אך לא כן הדבר, הם היו אנשים חשובים, בעלי השגה גדולה, שהשיגו כל מה שהיה הנביא משיג, אך מפני מה התנגדו לנביא ונלחמו בו בשצף קצף? קבלה היתה בידם, שכל זמן שהנביא כובש את נבואתו ואינו אומר אותה ברבים, יש עוד אפשרות לתקן את הכל, אמנם כאשר כילה הנביא את נבואתו, אין עוד מקום לתקן. ואמנם הנביא לא יכול לכבוש את נבואתו אשר היא כאש בוערת בעצמותיו, ובכל זאת באו בטענה אליו היה לך לכבוש את נבואתך ולסבול את האש הבוערת כדי לתת אפשרות לעם ישראל לתקן את הדברים. וכשראו שלא עשה כן עמדו עליו והרגוהו כדי שיהיה בידם לתקן את הדברים אשר צריכים תיקון.
האנשים שמעו את דברי הרב שנאמרו ביראה ופחד, ורעדה עברה בכל גופם, וכשפסק הרב מלדבר, אמר הרוח: מאה פעמים הייתי כבר בעולם הזה, ובכל גלגול וגלגול שפכו את דמי והרגו אותי באופן אחר, וכל העונשים ההם לא הועילו כלל לתקן את נשמתי, ורק עתה יש תיקון לנשמתי, כי דברי הרב הקדוש הביאו לנשמתי מנוחת עולמים, כי בכל הדורות לא היה איש שלימד זכות עלי, ואף שידעו את האמת בעולם העליון, אי אפשר היה להם לעשות מאומה כל זמן שלא נאמרו הדברים בבית דין של מטה! וכאשר כילה הרוח את דבריו, שכב האיש על מקומו כאבן שאין לה הופכין.
אחר הדברים האלה, אמר הרב הקדוש מלובלין אל הרוח: צא עתה מקרב האיש דרך האצבע הקטנה אשר ברגל השמאלית, ובצאתך אל תזיק לשום אדם, עד בואך אל מקום מנוחתך! ומיד ראו כולם כיצד האצבע הקטנה של הרגל השמאלית הולכת ומתנפחת, והרוח יצא ופרח לו דרך החלון הפתוח, כאשר ציוה עליו הרב הקדוש. ומאותו היום ואילך למד הרב הקדוש פרק משניות אחרי תפילת הבוקר לתיקון נשמתו של שר האלף, ואותו האיש שהרוח היה שרוי בתוכו היה אומר קדיש דרבנן לאחר הלימוד.
כעבור שנה, בא אותו הרוח של שר האלף אל הרב הקדוש מלובלין, ואמר לו: אחר י"ב חודש של יסורי גיהנם באתי למנוחת עולמים, וכל זה לא בא לי אלא בזכות הסניגוריא שלימדת עלי, ובזכות סדרי המשניות שלמדת מדי יום ביומו לתיקון נשמתי, ועתה תנוח דעתך שהצלת נפש אחת מישראל!
אחר כך שלח הרב הקדוש את האיש החולה אל ביתו, ואמר לו שיאמר קדיש מדי שנה בשנה באותו היום שהרוח יצא מגופו ונפטר ממנו לעולמים, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן… (אמרות טהורות – חלק ג עמוד ריט, לגאון רבי יעקב נידאם שליט"א).
[2] בספר דברי יוסף (סיפור מד) להגה"ק רבי יוסף סמברי זיע"א, הובא הסיפור על רבי יוסף דילה ריינה, שניסה להילחם בס"מ וחילותיו, ולצורך כך גייס את כל הכחות העליונים, ובסופו של דבר הפסיד במערכה, כידוע.
והקורא בסיפור הזה מקבל מעט מושגים על המלחמה שערכו שמונת הצדיקים הללו ביצר הרע של העבודה זרה. ומכיון שאין הסיפור הזה ידוע לכל, נעתיק ממנו חלק קטן מאוד, שבו רבי יוסף דילה ריינה, הוריד לעולם (אחרי 80 יום של צומות וסיגופים), את שני המלאכים: אכתריא"ל ומטטרו"ן. וזה הוא הסיפור:
ויהי כאשר השלימו (רבי יוסף וחמשת תלמידיו) את (צום) ה-מ' יום, יצאו אל המדבר מקום אשר עובר נחל קישון מלמעלה מצד מקורו כי שם היו טובלים כל אותם ה-מ' יום. ויכינו עצמם להתפלל תפילת מנחה גדולה, ויאמרו: 'עֲנֵנוּ' ויתפללו לפני השם על כך בתפילה ובתחינה בבכיה גדולה. ועשו עגולה בארץ ויכנסו בתוך המעגל ויתנו ידם כל אחד ידו לחברו עד אשר נקשרו בידיהם זה עם זה בעיגול, ויצעקו אל ה' אחר נפילת אפים, ויזכירו שם המפורש, וישביעו למלאך אכתריא"ל ומחנהו, ומלאך מטטרו"ן ומחנהו.
ויהי בהזכירם שם הגדול, ותגעש ותרעש הארץ ויהי קולות וברקים ונפתחו השמים וירדו המלאכים עם כל מחנותיהם, ויבקשו לפגוע ביוסי ובתלמידיו, לולי שלא נתפרדו ידיהם והתחזקו בכוונות ושמות ידועות אצלם במחשבתם, אבל לא בדיבור כי לא היה להם כח לדבר. ונפלו כולם לארץ, אמנם ידם משולבות זה עם זה ולא נפרדו. ומיד כאשר ירדו המלאכים הנזכרים התחילו בחרי אף הגדול ואמרו, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מילאו לבו להשתמש בשרביטו של מלך, ואיך מלאך לבך לדבר הזה, אתה בשר ודם טיפה סרוחה רימה ותולעה ומי אתה קראת אל המלך.
והנה כראות ר' יוסי המראה הגדולה הזאת, אימתה ופחד גדול נפלה עליו מקול הרעש הגדול ומהאש הגדולה, רוכבי אש וסוסי אש מלאכים ושרפים וחייליהם מלאה כל הארץ, ורוח סערה מפרק הרים ומשבר סלעים, וחרי האף הגדול מהמלאכים אשר ביקשו לפגוע בו, היה כאילם ונרדם לארץ הוא ותלמידיו ולא נשאר בהם נשמה, ולא יכלו לענות למלאכים כי נבהלו מפניהם.
ויוסף המלאך מטטרו"ן ויגע בו ויאמר, דבר, הלא תענה טיפה סרוחה, מה החרדה הגדולה אשר חרדת אלינו, ואוי לך כי לא חשת לכבוד קונך.
אז כאשר נגע בו המלאך פתח פיו ויאנח ואמר בשפה רפה וחולשה גדולה ועיניו סתומות, ויאמר, מה יוכל העבד הגרוע והשפל לדבר לפני מלאכים קדישין וטהורים אם לא תחזקוני, ועתה אדוני חזקוני והרשוני לדבר כי הנני כאבן דומם ופרחה רוחי ונשמתי. ויושט המלאך אכתריא"ל גם הוא את ידו ויגע בו ויאמר, ראה החזקתיך ודבר דבריך. ואז נתחזק ר' יוסי ויפתח את פיו, ויען ר' יוסי ויאמר: א"ל אלהי"ם הוא יודע אם במרד ואם במעל עשיתי כל המעשים האלה, כי אם לכבוד הקב"ה ושכינתיה להקים אותה מעפרא אשר היא מושפלת בעוונותינו. ועתה אתם מלאכים עילאין קדישין עליכם המצוה הזאת, ולא יקרא תפארתי על הפעולה הזאת, ולכם המלאכים ראוי להיות מקנאים קנאת ה' צבאות. ולכן בבקשה מכם מלאכי השרת, בכח השם הגדול המפורש אשר על שם הקדוש הזה תלויים ועומדים עליונים ותחתונים, תנו כבוד לשמו והורוני במה כחו של סמא"ל ומחנהו ובמה אוכל להורידו.
ויענו המלאכים יחדיו, הקשית לשאול כי אם היית יודע בעוונותיהם של ישראל כמה הוא תקיף וכמה הוא חזק ואין מי שיכיר אותו בלעדינו, כי אנחנו שומרים נתיבות עליונים ממחנות סמא"ל וסיעתו, והוא חזק מאוד ואין מי שיוכל להורידו, כי בין כוכבים קִנּוֹ ושם מושבו מוקף בשלש מחיצות מחמת עוון ישראל, וחזק הוא מאוד ולא תוכל לו בלעדי הקב"ה בעצמו עד עת בוא דברו.
ויוסף עוד ר' יוסי ויאמר, כבר חירפתי נפשי למות על כבוד קוב"ה ושכינתיה, ואחרי אשר ראיתי מחנות קדושים ותנצל נפשי, בטחתי בחסדי הא"ל יעזור לי ויעלה בידי, ויבוא דבריכם הטהורים כדת מה לעשות, וכל אשר תאמרו לי אשמור מאוד לעשות.
ויענו המלאכים ויאמרו, שמע יוסף דבר ה', עד הנה לא נעלם לפני מי שאמר והיה העולם כי מחשבתך רצויה, אבל עדיין לא הגיע השעה וכבר נגזרה גזירה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה. ועתה מצד החכמה והמדע מסודות נעלמים אשר חננך צור עולמים, ובם אנו מוכרחים לכבוד שמו הגדול המפורש לומר לך ולהורות את הדרך אשר תעשה, אבל דע לך כי לא תוכל לו, ולכן אל תכנס במקום שאינו ראוי לך ועד פה תבוא ולא תוסיף. אבל אם תרצה לפצור בדבר על ידי שמו הגדול, אנו נאמר לך מה תעשה, והאמת אם באולי תעלה בידך מה טוב חלקך ומה נעים גורלך.
ויען ר' יוסי ויאמר, קדישין עילאין דבריכם טובים ונכונים, אבל חם לבי בקרבי בראותי שכינת עוזו מושפלת וקנאתי לציון קנאה גדולה, וה' הטוב בעיניו יעשה ואם יקטלני לו אייחל לא אסיר מחשבתי ממנו. ואתם מלאכי עליון חזקוני במיטב הגיון והיה לי לזכרון ולא אסור ימין ושמאל, ובטחתי בשמו הגדול שלא יהיה לי פוקה ומכשול.
אחרי כן פתח אכתריא"ל המלאך ואמר: דע לך, כי מצד אחד כנגדי יש לו לסמא"ל שתי מחיצות חזקות אחת חומת ברזל מהארץ עד לשמים, ואחת מחיצה גדולה של ים אוקיינוס זה הים גדול ורחב ידים. וכן גם כן ענה המלאך מטטרו"ן, כי מצידו ונגדו יש לו לסמא"ל מחיצה מהר גדול של שלג וראשו מגיע השמימה. ועתה שים עיניך ולבך לכל אשר נאמר אליך וחזק ואמץ, כי אתה צריך להשפיל ולהעביר אלו השלש מחיצות, כדי לעלות על הר שעיר הוא אדום לשפוט את הר עשיו. וזה אשר תעשה בצאתך מזה המקום שים דרכך ולך דרך הר שעיר, ושם אנו קודמים לפניך בהר שעיר למעלה, וכל אשר תעשה אתה למטה כפי אשר נאמר לך, כן נעשה למעלה. ודיוקן נשמתך למעלה עמנו, בכל פעולותיך אשר תעשה אתה למטה כן תעשה נשמתך למעלה, ולכן היזהר והישמר ולא תשכח דבר מכל אשר נאמר לך.
והיה בבואך דרך הר שעיר, תזהר בקדושה ובמיעוט אכילה וביחודים כאשר עשיתם עד עתה, כי כבר נשמתכם עלתה במעלה שכמעט אתם בגדר מלאכים ונשכח מכם דרכי העולם, ובזה תתמידו, ולא תפרד מחשבתכם מן המושכלות אפילו רגע אחד, והנה שם בדרך יצאו עליכם כת גדול של כלבים שחורים והם כיתות של סמא"ל אשר שלח לבלבל כוונתכם, ולא תפחדו ותזכירו עליהם שם של הוי"ה במילוי ההי"ן שהוא כמנין ב"ן וכמנין כל"ב, ותכוונו בניקודו וביחודו ויברחו מפניכם.
ומשם תלכו לעלות להר, ותמצאו הר גדול של שלג עד לשמים ואין דרך לנטות ימין ושמאל, ותזכירו שם היוצא מפסוק: "הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג " (איוב לח, כב) הנודע לך צירופו וניקודו, ויעקר ההר ממקומו, ותזכיר השם של "תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן " (תהלים סח, טו) כאשר אתה יודע בצירופו וניקודו, ויתבטל ההר ממקומו לגמרי. ותלך באלו הכוונות בידיך ולא תזוז מחשבתך, עד אשר תגיע למחיצה האחרת של ים אוקיינוס אשר גליו יעלו עד לשמים, ותזכיר עליו שמות היוצאים מהמזמור: "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" (שם פרק כט) עם הזכרות שלו ככתבם ונקודותם וצירופם ומקורם, ותתייבש ותעבור ביבשה.
ואחרי כן תלך ותמצא חומה גדולה של ברזל מן הארץ עד לשמים, ותקח בידך סכין ותכתוב עליו שם היוצא מפסוק: "חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן" (שופטים ז, כ) עם ניקודו ומקורו. ותחתוך בסכין בתוך הברזל ותעשה פתח ותכנס, והזהרו שתחזיקו בפתח עד אשר תעבור אתה ותלמידך שלא תסגר, יען כי אחרי אשר תעבורו יחזור הפתח ויסגר. ואחרי כן תלכו ותגיעו עד הר שעיר ובאותו הפעם אנו משליכים לסמא"ל ממקומו וכבר הוא בידך ימסר, ואז יהיה בידיך מוכן שם המפורש כתוב וחרות על טס של עופרת. וכן יהיה לך טס אחר ותכתוב עליו חרות שם היוצא מפסוק של זכריה – "וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶֽבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ" (זכריה ה, ח), ותכתוב השם היוצא מהפסוק עם ניקודו ומקורו. ואחר כן תלך בכל אַוַּת נפשך בהר שעיר, ושם תמצא סמא"ל הרשע וזוגתו לילי"ת, ותחפש אחריהם כי הם ברחו מפניך ונחבאו בחורבה אחת, ותמצא אותם בדמות שני כלבים שחורים זכר ונקבה, ותקרב אליהם ולא תפחד מהם, ותשים על הכלב הזכר הטס של שם המפורש ועל הנקבה הטס האחר, ומיד תשים חבל או שלשלת בצוארם והטסים עליהם, והם יבואו אחריך עם כל סיעתם. ואז חפץ ה' כבר עלה בידיך. ותביא אותו לדין על הר שעיר שעברת, ושם יתקע בשופר גדול ויתגלה המשיח ויעביר רוח הטומאה מן הארץ, והקב"ה ישחוט אותו לפני הצדיקים ותהיה גאולה שלימה והיתה לה' המלוכה. אם את הדבר הזה תעשה על מתכונתו אשריך ומה טוב חלקך מה נעים גורלך…
והסיפור עוד ארוך מאוד, אך בסופו של דבר הוא נכשל ולא הצליח, כאשר נראה לעין כל.
[3] כך פשט המקראות וכן דעת הרמב"ן וראב"ע ועוד מפרשים (בראשית ד, א), אמנם דעת רש"י שקין והבל נולדו קודם שחטא ונטרד מגן עדן.
[4] הם היו צריכים את הצאן רק לצמר וחלב (אבל לא לאכילת בשר), כי הקב"ה אסר על אדם הראשון וצאצאיו לאכול בשר. ורק אחרי שיצא נח מהתיבה הותר להם לאכול, וכמו שנאמר: "כָּל־רֶֽמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט, ג).
ופירש רש"י: 'לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה' – שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל.
[5] מכיון, שקין והבל חילקו ביניהם את העולם, והצמחיה היתה שייכת לקין, לכן הוא הביא קרבן מפרי האדמה.
[6] לאחר החטא, התגלה הקב"ה לקין ושאלהו: 'קין, איפה הבל?' וקין ענה: 'לא יודע. השומר אחי אנכי?'
והקב"ה אמר לקין, בעוד שבעה דורות אני אכלה את כל זרעך מהעולם (וזה התקיים במבול).
שבעה הדורות הם: שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, ומתושלח. ושבעה ימים אחרי פטירתו של מתושלח החל המבול, ובו נמחה זרעו של קין.
והעיר הרמב"ן (בראשית ד, כב), דלמאן דאמר שנעמה (אחותו של תובל קין) היתה אשתו של נח, אם כן, נשאר לקין זכר מעט בעולם.
[7] מהלך תיקונו של קין הובא באריכות בספר אמרי נועם (פרשת שמות – מאמר ו) לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א.
ואנו התבססנו על דבריו.
[8] לשון אוצר אגדות התורה (בראשית, חלק א – עמוד ע) לגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זצ"ל.
[9] צא וראה איזה כח היה לאותם דורות שבהכאת כף אל כף הצליח למחוץ ראש! והטעם לזה כתב רבינו המהרח"ו ליקוטי תורה (בראשית ו, ג) שאותם דורות קיבלו הארה מהמדרגות העליונות ולכן הושפע עליהם אריכות ימים גבורה ועושר, וזה לשונו:
"לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (שם) – הנה קודם החטא של דור המבול היה חיות של אדם בא מצד אריך אנפין (א"א), דתמן אורכא דיומין, לכן היו מאריכין ימים זמן רב.
אך אחר החטא אינו בא רק מז"א הנקרא זעיר יומין בכמה מקומות, וזה שאמר הקב"ה: 'לֹא יָדוֹן רוּחִי' – של א"א, 'בָאָדָם' – כי על ידי כן יחיה לעולם. והואיל 'בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר' – והם רודפין אחר תאוות הגשמיות גופניות, לכן והיו ימיו ק"ך שנים בלבד ולא יותר… עיי"ש.
[10] איוב כתב בספרו: "וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָיו" (איוב לז, יב), וביאר הרמח"ל (דעת תבונות – סימן מח): דע כי הקב"ה חפץ להביא את העולם לתיקונו, ולכן הוא מסובב סיבות ומתהפך בעומק עצתו ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלימות הזה, והוא מה שאמר הכתוב: "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַ"י נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ" (תהלים מ, ו), וכן אמר הנביא ישעיהו: "עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן" (ישעיה כה, א), וכן נאמר: "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל־ב יד, יד)…
והדרך לתיקון היא על ידי כך שהקב"ה מגלגל את הנשמה הפגומה או החסרה שוב לעולם הזה…
וכתב הרמח"ל בספרו האילן הקדוש (פ"י מ"ד), שלעולם נשמת החוטא מתחלקת לשלשה: הנפש בא לבד, ואחר כך הרוח, ולבסוף הנשמה…
[11] ראה במסילות אל הנפש (פרשת שמות – שנת תשע"ח), שכתבנו בזה דברים נפלאים.
[12] כך ביאר המהרי"ל דיסקין זיע"א (מהרי"ל דיסקין על התורה, פרשת שמות – ד"ה 'ויהי בימים').
[13] וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (שער הפסוקים, פרשת בראשית – ד"ה 'כי שבעתים'): ולכן משה שהיה הבל רצה לתקן את נפש קין אחיו, הטוב המעורב ברע של המצרי, ולכן לא הרגו בחרב כי אם בשם המפורש כנודע. והכוונה היתה לבררו מן הרע ולהעלותו אל הקדושה על ידי שם בן מ"ב, שאין דבר מתברר ועולה למעלה אלא בכח שם בן מ"ב…
[14] כך עלה ברצונו יתברך, שתיקון הנשמה יעשה לפני תיקון הרוח.
והנה רוחו של קין התגלגלה בקורח. וזה לשון רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים (שם):
והנה כאשר עלה בדעתו של קורח, לחלוק עם משה, נתנוצצה בו רוחו של קין. וזה שאמר הכתוב: "וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר טז, א), ולא פירש מה לקח.
ואמנם בראשי תיבות נרמז מה שלקח, והוא קורח בן יצהר (אם ניקח את הראש של התיבה הראשונה ואת הסוף של התיבה השניה, ואת ראש התיבה השלישית) נקבל את המילה 'קנ"י' להודיע, כי לקח רוח קין. ולפי שהרוח היא שניה לנפש, לכן נזכר 'קנ"י' ב' פעמים. אחת מה שאמרנו.
ועוד נזכר פעם שנית בר"ת וס"ת קהת בן לוי (כמו בפעם הראשונה) הם 'קנ"י'. להודיע, כי לקח רוח קין. ולפי שהרוח היא שניה לנפש, לכן נזכר ב' פעמים 'קנ"י' כנזכר. וזהו פירוש מה שאמרו רז"ל (סנהדרין קט:): שלקח מקח רע לעצמו, שהוא הרוח של קין, מצד הרע שבו.
וסופו של קורח ידוע… "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל־הָֽרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר טז, לב-לג)…
ובכך שנבלעו קורח ובני ביתו בעומק האדמה תוקן בליעת דמו של הבל בעמקי האדמה, שהרי כאשר הרג קין את הבל נבלע דמו של הבל ודם זרעו בעומק האדמה, כמו שכתוב: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י)…
[15] מדרש רבי תנחומא (פרשת שמות – אות יא).
[16] בחטא נאמר: "וַיָּקָם קַֽיִן אֶל הֶֽבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח), ובתיקון: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שמות ב, יז).
[17] וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה כב – אות ז): "וַיֹּאמֶר קַֽיִן אֶל הֶֽבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וגו'" (בראשית ד, ח) – על מה היו מִדַּיְּנִים? אמרו בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר: מה דאת לביש דידי. דין אמר: חלוץ (את הבגדים שאתה לובש). ודין אמר: פרח (באויר ואל תדרוך לי על הקרקע). מתוך כך: "וַיָּקָם קַֽיִן אֶל הֶֽבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (שם)…
[18] כך כתב המקובל האלקי רבי מנחם עזריה מפאנו זיע"א בספרו עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין, חלק ג – פרק ט), ובהמשך השיחה הבאנו מדבריו עוד, ולא נחזור על זה שוב.
[19] ממשיך אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א(אמרי נועם – שם) ואומר:
ועל פי האמור שבכך שנשא משה רבינו את ציפורה נתקן ענין גניבת תאומתו של הבל, יובן גם מאמר חז"ל: 'ולמה נקרא שמה 'ציפורה', שטיהרה הבית כציפור המטהרת את המצורע'.
והיינו כי אמרו חז"ל (בראשית רבה, פרשה כב – אות יב) על הפסוק: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַֽיִן אוֹת" (בראשית ד, טו) – 'מלמד שהזריח לו הצרעת'. והרי תורת המצורע היא "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת… וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת" (ויקרא יד, ד-ה), והשניה נשארת חיה. וכנגד שתי ציפורים אלו של טהרת המצורע יש את תאומתו של הבל שהיא כנגד הציפור השחוטה, כיון שבעבורה נשחט הבל על ידי קין כנ"ל, וכהמשך לתיקון וטהרת קין באה ציפורה, שהיא כנגד הציפור החיה, ונישאה למשה, ותיקנה וטיהרה את הצרעת של קין, ופעלה טהרה כללית לבריאה כולה ולכל בית ישראל (ש'טיהרה הבית כציפור').
ובזה יתורץ גם כן כיצד יתכן שנשא משה רבינו לאשה בת של כומר, בעוד שבהיותו תינוק לא היה מוכן בשום אופן לינק חלב מנכרית – אלא שהבין משה רבינו שציפורה היא בת זוגו האמיתית. ועליו לשאת אותה לצורך השלמת התיקון.
[20] ומשני הבנים הללו יצאו אין ספור צאצאים! וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות ז.):
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. מנא לן? ממשה רבינו, שנאמר (אחרי חטא העגל): "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וגו' וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם" (דברים ט, יד). ולמרות שביקש משה רחמים וביטל את הגזירה, אפילו הכי מכיון שיצא מפי הקב"ה המילים: 'וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם' – התקיים בזרעו, שנאמר: "בְּנֵי מֹשֶׁה – גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶֽזֶר, וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶֽזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וגו' וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָֽעְלָה וגו'" (דברי הימים־א כג, טו-יז). ותני רב יוסף למעלה מששים ריבוא!
וכתב אדונינו הגר"א (הובא באבן שלמה מהדורא חדשה – חלק מילואי אבן, פרק יא אות ב), וז"ל: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שיר השירים ו, ה) – נגד בני משה שהם מעבר לנהר סמבטיון והם צדיקים ופרושים גדולים, והן המושיעים שעליהם כתיב: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן" (עובדיה א, כא).
"שִׁנַּֽיִךְ כְּעֵדֶר הָֽרְחֵלִים" (שיר השירים ו, ו) – כנגד עשרת השבטים שהם גבורים גדולים ויש להם מלך ועושין מלחמה והם ג"כ צדיקים…
"כְּפֶֽלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" (שם פסוק ז) – הם נגד נפוצות יהודה שהם מפוזרים בין הגויים והם ריקים מהכל רק שסרים למשמעתם של תלמידי חכמים הנקראים 'צַמָּתֵךְ' – לפי שהם מצומתים ודבוקים לקב"ה – ועושין מה שאומרים להם.
[21] ביומו האחרון של משה רבינו, הוא אסף את כל עם ישראל ואמר להם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵיה' אֱלֹהֵיכֶ"ם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, ט).
והנה בפסוק הזה ישנם שתי פעמים רצף של ממי"ן. פעם ראשונה בסופי התיבות: 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם', כל המילים הללו מסתיימות באות מ"ם סופית.
והפעם השניה בסופי התיבות: 'רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם'.
וביאר הגה"ק רבי דוד שפרבר זיע"א (מכתם לדוד, נצבים – ד"ה 'אתם נצבים היום'), שכך אמר להם משה: בימי חיי צמתי ארבע פעמים ארבעים יום, פעם אחת עם הצאן, ועוד שלש פעמים בהר סיני (מז' סיון עד י' תשרי), ובזכות ארבע פעמים ארבעים יום, הרמוזים בארבע ממי"ן אלו (העולות בגימטריא ארבעים) תזכו להיות נצבים כלכם לפני ה' אלקיכם.
[22] נחל יאודה (חלק ב, אבי הנחל – עמוד כב).
[23] צא ולמד את טומאת הדיבור שלהם, שכן נאמר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, ז).
להגדיר את המצב במצרים כ'חוסר צניעות' – זה מעט מדאי… ההפקירות חגגה שם, כל דיבורם של התושבים היה גס ומחוספס, ובכל מקום נצפו מראות זוועה שהולידו מקומות זימה…
[24] רצונו של הקב"ה הוא שילמדו זכות ויבקשו רחמים על ישראל, ולא עוד אלא אפילו על החוטאים והחייבים חפץ השי"ת שילמדו זכות ויבקשו עליהם רחמים.
אך צריך להיזהר לא ללמד זכות על שונאי ישראל, 'וכל המרחם על האכזרים סופו שמתאכזר על הרחמנים', וכמו שרואים היום לצערנו בעיני בשר ממש!
ובספר מופת לשבת (במדבר – עמוד 281) לגאון הרב הרב שמואל שרגא שליט"א, נכתב כך:
איש צר ואויב היה לישראל – נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, שר"י, אשר נחשב בזמנו למוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל. הוא היה בעל יכולות רטוריות ואישיות כריזמטית. אישיות זו היא שאִפשרה לו להפוך כשלונות להצלחות, הן מן הבחינה התודעתית והן במישור המדיני.
במהלך חודש אייר ה'תשכ"ז הכניס נצאר כחות צבא גדולים לחצי האי סיני [תוך שהוא מסלק את כחות האו"ם], וחסם את מְצָרֵי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת.
נאצר הכריז כי ארצו, ושאר מדינות ערב [אשר חתמו עם מצרים על ברית הגנה], ערוכות להילחם בישראל ולהשמיד אותה. עם ישראל כולו בכלל, וצדיקי הדור בפרט, בקעו רקיעים להצלחתם. ואכן, במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות הבריונות המצרית, ספגה מצרים תבוסה מלאה.
בחודש חשון ה'תשכח נאם נצאר ואמר, כי מה שנלקח בכח – לא יחזור אלא בכח. הוא חזר על החלטות ועידת חרטום: לא הכרה בישראל, לא שלום, לא משא ומתן, לא ויתור על זכויות הפלסטינים, והוסיף כי לא יסוג מהדרישה לנסיגה ישראלית מלאה, וכי תעלת סואץ תשאר חסומה לישראל גם אם תיסוג, מכיון שהיא קשורה לבעיה הפלסטינית.
בראות אותו רשע כי נצחונו של עם ישראל היה מעל הטבע, הכריז: 'איני יכול לכבוש את סיני, אך אני יכול להתיש את ישראל'. ואז פתח במלחמת ההתשה.
המלחמה ארכה כאלף ימים, לאורך החזית המצרית, ובמהלכה ניסתה מצרים לקיים מלחמת התשה על ידי הפצצות חוזרות ונשנות על המוצבים שלאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה נסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתיאלץ את ישראל לסגת מסיני.
המלחמה היתה רצופה בהפגזות כבידות של ארטילריה מצרית לאורך התעלה ופשיטות קומנדו מצריות, וגרמה לאבידות. אמנם היהודים, בתגובה, הפעילו את חיל האויר, שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה, ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. כמו כן היו פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה.
חיל האויר הסובייטי נלחם ותקף מטרות ישראליות בסיני. במטוסים הסובייטים, שהפילו בחסדי שמים, נמצאו טייסי קרב רוסיים!
במשך אותם ימים קשים היה מקדים הרב שרעבי לסיים את שיעורו הקבוע, והורה לתלמידיו לפתוח ספרי סליחות כדי לעורר רחמי שמים מרובים.
צדיקי הדור הבינו, כי לא העת לחשות, לפיכך פתחו בפעולה שמימית נגד אותו צורר, שכידוע היה קליפה קשה.
וזו לשונו של המקובל הרב שאול דוד חי מועלם, מתלמידי המקובל רבי יהודה פתיא: 'ביום שלישי… היינו בעת צרה גדולה ועצומה אחר מלחמת ששת הימים, ולקחתי כבד כדי לעשות בו סגולה כמו שנמצא כתוב בכתב יד מהרח"ו זלה"ה.
ולקחתי אותו לבית ורציתי לצרף בו שמות הקודש, ובחלום אמרו לי והזהירו אותי, שלא אעשה שום צירופי שמות כלל ועיקר, ותיכף נתעוררתי וגמרתי בדעתי לעשות אותו בלי שום צירוף שמות קודש כלל. וביום ב'… עשיתי הכבד, אני וחכם רב יצחק כדורי וחכם רבי יוסף זרוק, עם מאה מחטי ברזל שניקבנו הכבד והלב והריאה, והשלכנו אותו על פתיליה שלשה ימים. ואחר כך זרקנו אותו באשפה והוא שחור כפחם.
ולמחרת בא אלי הארור עבדול נאצר בחלום ומראהו כמראה לפיד אש [הוא שרו של הצורר], והיה צועק: 'תנו לי האיש הזה, שהוא שלי, ואני אעזוב אתכם! תנו לי אותו! זה האדם איבד אותנו והרס אותנו!' והייתי אני צועק בחלום על יהודה בני שיחיה: 'יהודה! קום והצילני!' ואחר כך בא יהודה וגירש אותו מהבית ודחף אותו החוצה, ותיכף התעוררתי, והיה זה בשעה אחת מהלילה ונתעוררתי.
ביום ה' כשהורדתי הכבד וסחבתי אותו כדי לקוברו באשפה, והייתי ישן שנת הצהרים, בא אלי בחלום קוסיגין, שליט רוסיה, ואמר לי: 'בבקשה תעזוב אותנו ואל תתעסק עוד עמנו'. עד כאן.
ואכן, אותו צורר, נצאר, מת לפתע מהתקף לב, שבעה שבועות לאחר תום מלחמת ההתשה.
את מקומו ירש סגנו, אנואר סאדאת, אף הוא כקודמו, שונא ישראל – עוד בימי מלחמת עולם השניה נמנה סאדאת עם חבריה של מחתרת פרו־נאצית, ושימש כאיש סודו של הגנרל הגרמני רומל [שועל המדבר]. תוכניתו של רומל היתה לכבוש את קהיר בעזרתם של סאדאת וחבריו, ומשם – להשמיד את יושבי הארץ.
רומל, עקב הצלחתו המסחררת, התפאר והתרברב כי לשערי ארץ ישראל יגיע בתוך ארבעה ימים בלבד, וכיבוש ארץ ישראל יהיה כה מהיר, כזמנה של ארוחת צהרים אחת בלבד! אך מלכו של עולם, הרצוף חסד, הגין על צאן מרעיתו – שארית הפליטה בארץ ישראל. לאחר ימים מספר, בכח תפילתם של צדיקי הדור, נסוגו הוא וצבאו למדינת לוב. סאדאת נעצר אז על ידי הבריטים ונאסר למשך שלש שנים.
סאדת הצורר, אשר יזם את מלחמת יום הכיפורים, שהסבה אבידות גדולות בנפש, התפאר באומרו כי הכחיד לעם ישראל דור שלם!
אותו רשע הכריז כי הוא מוכן להקריב 'מיליון חיילים ערביים על מנת לחסל אחת ולתמיד את מדינת היהודים!' לאחר תקופה התלהם והכריז כי הוא מוכן להקריב שני מיליון ערבים למען חיסולו של העם היושב בציון!
והנה, לפתע, בשנת תשל"ח הופיע כאורח בשדה התעופה בלוד, כאורח כבוד של ישראל. הדבר התרחש לעיני מצלמות כל העולם, שהיכה בתדהמה ובתמהון! כי הנה, אותו סאדאת בא במרוצה לירושלים עיר הקודש, מושיט את ידו לשלום, מצהיר חגיגית כי 'לא עוד מלחמות בין מצרים וישראל'. והוא נשבע שוב ושוב, קֳבָל עַם ועולם, שנגע ללבו מראה הילדים הישראלים שברחובות, הנכספים לחיים ולשלום!
עוד באותה שנה נחתם ההסכם ב'קֶמְפְּ דֵּיוִיד' שבארצות הברית.
סאדאת שב לארצו שמח וטוב לב, שיכור נצחון.
בראיון שהעניק לעיתונות הכלל עולמית התבטא: כי ראש ממשלת היהודים, מנחם המסכן… רְאוּ, אני קיבלתי לעצמי 90 אחוז משטחו של חצי האי סיני, והם בתמורה קיבלו חתיכת נייר…
בראשיתה של שנת תשמ"ב, בין כסה לעשור, נשמע הצדיק הנסתר, הרב יוסף וולטוך, מתבטא קשות נגד אותו נשיא צורר, שאין להאמין לדבריו כלל וכי הוא שונא ישראל מושבע והוא אחראי למותם של בחורי ישראל במלחמת יום הכיפורים.
ביום ו' בתשרי שהו מספר אנשים בציונו של מרן החיד"א בהר המנוחות בירושלים, ולפתע נכנס לשם רבי יוסף והחל זועק בקולי קולות, שאין רשות לאף אחד מישראל ללמד זכות על אותו רשע אנואר סאדאת, הוא עוֹיֵן ישראל מאין כמוהו ויהי רצון שימות בקרוב…
למחרת היום בז' בתשרי, נראה רבי יוסף במקוה בשכונת 'בית ישראל' בירושלים, אוחז בידיו את ארבעת המינים (ישנים, משנה קודמת). וכשנשאל, מה הענין עתה בארבעת המינים, הגיב, כי הוא רוצה להמית את הרשע הצורר אנואר סאדאת, ובעזרת השם יתברך בתוך כשעה הוא ימות!
באותה שעה השתתף נשיא מצרים במצעד צבאי רַאַוְתָנִי, במלאות שמונה שנים למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהוא נחשב לאדרכיל שלה – והנה, לפתע, הגיחו אלמונים לובשי מדי צבא ממשאית צבאית אשר השתתפה במצעד, התנפלו ביריות על בימת הכבוד, וסאדאת, נשיא מצרים, מת במקום.
המניע לדבר היה כרוז מוסלמי ['פַתְוָה' – פסק הלכה שהגיע מהמופתי], שבו הוגדר ככופר על שסירב להסכים שהקוראן (הטמא) יֵהָוֶה בסיס לחוקי מצרים.
והנה, אותו צורר, שחשב לקצור תהילה וכבוד בשיא זהרו, הומת כבוגד בארצו בבזיון רב, לעין כל. "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא, י).
[25] תנא דבי אליהו רבה (פרק כג).
[26] כן הובא בספר בעל שם טוב על התורה (פרשת יתרו – אות יא): 'צריך האדם להכין את עצמו לקבל בקדושה ובטהרה את יום השבת, על כן צריך שיטבול במקוה בכל ערב שבת קודש וכו' ויכנוס אחר זה למקוה, ויכוין בהיותו במקוה, כי שם 'אדנ"י' (מלכות) הוא סוד הדיבור, ושם 'יהו"ה' (ז"א) סוד הקול, ושם אהי"ה סוד המחשבה וכו", עיי"ש.
[27] וזה לשון המדרש (שמות רבה, פרשה מ – אות א):
בשעה שהוא (שאדם) מבקש לאומרם (לדברי תורה) בציבור, לא יאמר הואיל שאני יודע בו יפה כשאכנס לדרוש אני אומר (אלא צריך להכין את הדברים לפני).
אמר רבי אחא מן האלהי"ם אתה למד, כשביקש לומר תורה לישראל אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר: "אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כח, כז), ואחר כך: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם" (שם פסוק כח)…
