פרשת שמות | עיקר עבודת האדם – המאמץ והיגיעה

דורשים לפי הכחות

כמו בכל יום נתאספו להם אנשי השכונה ללימוד הדף היומי עם רב בית הכנסת.

הרב פתח את מסכת זבחים בדף קיב, ואמר: לפני שנתחיל את הדף היומי, רציתי להקדים רעיון מוסרי.

התאריך היום הוא ט"ו בטבת, יום מיוחד מאוד שממנו אנו יכולים ללמוד מסר חשוב.

וכדי לבאר מדוע, נצטרך ללמוד את דברי הגמרא בחגיגה (ה:) האומרת כך:

רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, היה יוצא מביתו אחרי פסח והולך לישיבה ללמוד תורה.

הדרך לישיבה היתה ארוכה מאוד והיתה לוקחת לו שלשה חדשים, בליל ט"ו בתמוז הוא היה מגיע לישיבה, לומד יממה אחת וחוזר לביתו, כדי להיות עם משפחתו בחג הסוכות.^[1]

לאחר מכן היה יוצא שוב לדרך, הולך שלשה חדשים, ובליל ט"ו בטבת היה מגיע לישיבה, לומד יממה אחת, וחוזר לביתו להיות עם משפחתו בחג הפסח.^[2]

והיו החכמים קוראים לו 'בר בי רב דחד יומא' (בן ישיבה ליום אחד).

חלשה דעתו של רב אידי, וקרא על עצמו: "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה" (איוב יב, ד).

רבי יוחנן שהיה חברו והכיר את כחו,^[3] חשש מהקפידא שלו, ולכן ניגש אליו ואמר: בבקשה ממך אל תגרום שיענשו החכמים בגללך.

נכנס רבי יוחנן לבית המדרש ודרש: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן" (ישעיה נח, ב), וכי רק ביום צריך לדרוש, והרי גם בלילה צריך. ואם כן, מדוע כתיב: 'יוֹם יוֹם'?

אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.

והיינו, שאדם שהוא אנוס ויכול ללמוד רק יום אחד בשנה נחשב לו כאילו למד כל השנה כולה.

וכן במדת פורענות יום אחד נחשב לשנה, דכתיב בדור המדבר אחר חטא המרגלים: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה… בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יד, לג), וכי ארבעים שנה חטאו והלא ארבעים יום בלבד חטאו?

אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה.

מדברי הגמרא הללו – המשיך הרב ואמר – אנו לומדים שני דברים:

א. שמכל אדם דורשים לפי הנתונים שהוא קיבל.

ב. כמה יקר כל רגע בעולם הזה! שהרי לרב אידי היתה אפשרות ללמוד רק שני ימים בשנה!

ואם נתרגם את זה לאחוזים זה יצא בסביבות חצי אחוז מהשנה.

והדבר הטבעי ביותר היה לחשוב: מה אני ארויח אם אלמד ביומיים הללו, זה כלום! והדבר הטבעי ביותר שיצא מהזלזול הזה, שלא ילמד כלום!

ומהגמרא הזו אנו לומדים שכבר מנצלים את האפשרויות הקיימות, אפשר לזכות לכך שיחשיבו לו כאילו למד שנה שלימה!

וברשותכם נרחיב…

 

יוקר החיים בעולם הזה

אחד מהדברים שהעלים הקב"ה מהתודעה של בני האדם, היא התודעה שלא חיים כאן לעולם!^[4]

והחוסר מודעות הזו גורמת לאדם לא לנצל את החיים כראוי.

חיי האדם נפרשים על אין ספור רגעים, המצטרפים זה לזה עד שנעשים שעה, יום, חודש ושנה.

הרגעים הללו נובעים חיים, המתגלים בחיי היום יום ובחדרי חדרים, בהרהורים, ברגשות, ובתוך הלב פנימה.

ואם אדם היה יודע כמה יקרים הרגעים הללו, הוא היה משתדל בכל כחותיו לנצל אותם כראוי.

הרגעים הללו קיימים רק בעולם הזה, ולכן יש לעולם הזה יתרון ענק ואין סופי על העולם הבא!

וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ג – עמוד שב):

עלינו לדעת, שבנקודה הזאת העולם הזה עולה על העולם הבא פי מיליוני פעמים, כי רק בעולם הזה אפשר לעשות, למעלה אי אפשר לעשות כלום. בעולם הזה כל רגע אפשר לעשות עשיה ברוכה, מי שבלימוד – בלימוד, מי שבמלאכה – במלאכה, מי שבמסחר – במסחר, לא משנה מה אתה עושה, כל מעשיך יהיו לשם שמים.

יש סימן שלם בשו"ע (או"ח סימן רלא) שמדבר על הנהגת האדם בעולם הזה, וכמו שדרש בר קפרא (ברכות סג.): איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה – "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו).

חבל שאנשים לא החכימו עדיין להבין את המעלה הנפלאה של העולם הזה, העולם הזה הוא כמו שוק נפלא! הוא מלא בשפע אדיר של מצוות, כמעט חינם אין כסף, אפשר לאסוף מיליונים בכל יום. אחרי הפטירה אי אפשר לעשות מצוות, כמו שכתוב: "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" (תהלים פח, ו), כיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל.), אפילו אם יתחנן על נפשו לקיים איזה מצוה אחת, הוא לא יוכל, פשוט לא יתנו לו.

וזה מה שאמר משה רבינו: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים לא, ב), אומרת הגמרא (סוטה יג:) 'לָצֵאת וְלָבוֹא' – בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה.

משה רבינו שהיה מעיין המתגבר, שכמעט הגיע לשער החמישים, שכח את הכל באותו היום. אמר לו הקב"ה: נגמר לך הזמן – "אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו), אל תעבור את גבול הטעם הטוב, אתה צריך לעלות למעלה, תקבל באהבה, אם אתה רוצה מיתת נשיקה כמו של אהרן, אני אתן לך – "וּמֻת בָּהָר… כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ" (שם לב, נ), אני לא אאכזב אותך, אני אקח אותך בעצמי. לא מלאך ולא שרף ולא חברא קדישא, הקב"ה בעצמו הרים אותו, נישק אותו, ושם אותו בבור, כמו שכתוב: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (שם לד, ו).

נשמתו של משה לא רצתה לצאת, היא שאלה את הקב"ה: 'איפה אתה שם אותי במקום הגוף של משה?' אמר לה: 'אני שם אותך לידי, האם זה לא טוב?' אמרה לו: 'רבונו של עולם, מאצלך ירדו מלאכים ונתקלקלו, אני מפחדת, אצל משה אני יותר בטוחה, מיום ששמת אותי בצדיק הזה לא ראיתי רימה ותולעה, לא ראיתי ריח של חטא'. אבל לא עזר לה שום דבר, היא היתה חייבת לצאת מהגוף של משה.

וגם גופו של משה לא רצה לעזוב את העולם והוא התחנן להקב"ה: רבונו של עולם! תשאיר אותי בעולם הזה ואפילו רק כמו ציפור שעומדת בחלון ושומעת דברי תורה.

ולמרות שבגן עדן הוא ישמע דברים נשגבים מאוד, אבל בכל זאת אי אפשר להשוות בין גן עדן לעולם הזה!

רק בעולם הזה אפשר לעשות! שם, בגן עדן, אי אפשר לעשות כלום!

לכן אסור לאבד רגע בחיים, איבוד הזמן הוא דבר קשה, צריך לנצל את הרגעים, לנצל את השנים, לנצל את החיים, חבל על הזמן, אנשים עסוקים מאוד בדברים שלא צריכים להתעסק אתם כלל. אם ב"ה אדם משיג את פרנסתו יודה לה', את שאר הזמן ישקיע בתורה ובמצוות, וגם כשלומד תורה לא יגיד: 'מה יֵצֵא ממני!' – לא צריך שיצא ממך כלום, תלמד תורה ותשים אותה בכספת שלך, וכי אתה חייב להיבחן בשביל לקבל תעודות! אם אתה רוצה להיות רואה חשבון – אתה צריך תעודה, אתה רוצה להיות נהג – אתה צריך רשיון, אתה רוצה להיות טייס – צריך שיהיה לך רשיון טיס, אבל בתורה מה אתה צריך תעודות?! "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי" (ישעיה ח, טז), מיום שאדם מוציא תעודה התורה נחתמת אצלו, אין יוצא ואין בא, כיון שהוא כבר רב גדול בעיני עצמו.

וזה שאמרה הגמרא הקדושה (עירובין כב.) בביאור הפסוק: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז, יא), 'הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם' – ולא למחר לעשותם, 'הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם' – ולמחר (לעולם הבא) לקבל שכרם.

יום יבוא ואדם ישמע באזניו הקדושות את השכר שמגיע לו. ולכן צדיקים נקראו בשם 'יעקב'. ולמה נקרא שמם 'יעקב'? כי שכרם בסוף, כי עקב מלשון סוף, לכן צדיקים תמיד המזל שלהם זה רק בסוף. כי בעולם הזה אין מקום פיזי לקלוט את השכר שמגיע על כל מצוה, כל חלל כדור הארץ לא יספיק לכסות מצוה אחת, כי השכר הוא נצחי. לכן אדם צריך להמתין בסבלנות…

ויותר מזה…

 

אין אבוד לעולם!

כל רגע בחיים הוא יקר מאוד. ולכן אפילו אם חלפו עליו כל רגעי חייו בחושך ואפלה, ולפני פטירתו שב בתשובה שלימה ואמיתית, מוחלין לו כל עוונותיו!

וזה לשון הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"א):

אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח.

כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה!

הוא ששלמה אמר: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (קהלת יב, א). ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא.^[5]

אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו, ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלין. שנאמר: "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם" (קהלת יב, ב) – שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו!… (עכ"ל הרמב"ם).

לכל רגע בחיים יש כח עצום, ואם כן, מדוע לא לנצל זאת!

וכאן אנו רוצים לכתוב נקודה נוספת, אך לפני כן נתבונן בפרשת השבוע…

 

ראשית ההתיישבות במצרים

בפרשיות הקודמות למדנו על התגלותו של יוסף לאחיו, ועל בקשתו שיבואו לגור במצרים.

בעקבות כך, יעקב אבינו לוקח את כל משפחתו 66 נפש ויורד למצרים, ובכניסה לארץ מצרים, בין החומות, נולדת לו נכדה (בת לבנו לוי) ויקרא שמה 'יוכבד'.^[6]

בני ישראל נאחזים בארץ מצרים, מקימים עיר חרדית, בונים שכונות ובתי מדרשות, ויעקב קורא לבנו לוי וממנה אותו להיות ראש הישיבה.

וזה לשון הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פ"א ה"ג):

יעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם…

ללוי נולד בן ויקרא שמו בישראל 'קהת'. קהת עבד את בוראו בכל כחותיו – עבודתו לא נתפרשה בדברי חז"ל – אך זאת ידוע שהיה עצום ורב בקדושה מאוד. וכמו שכתב האור החיים הקדוש (במדבר טז, א): 'קהת' – שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו!

ולקהת נולד בן בכור, נין ליעקב אבינו, ויעקב אבינו השתתף בברית שלו, ויקרא שמו בישראל – 'עמרם'!^[7]

עמרם הולך וגדל, אף עבודתו לא נתפרשה בדברי חז"ל, אך נקי וזך היה מכל שמץ של עבירה, ואפילו בכיסופי הלב הדקים ביותר לא היתה לו בדל מחשבה לעשות משהו נגד רצון הבורא.^[8]

וכשהגיעה עת החתונה נשא לאשה את אחות אביו קהת, את יוכבד.^[9]

שבע עשרה שנה חלפו (מראשית ההתיישבות במצרים), ויעקב אבינו נפטר, ולאחר מכן, בתוך כמה שנים, נפטרו כל בניו השבטים הקדושים…

ואז (לאחר שנפטרו כולם) החלה ההידרדרות…

עם ישראל התחילו להתערבב עם האומה המצרית. יצאו מהעיר החרדית והלכו לגור בין הגויים, לחקותם וללכת בדרכם.

וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת שמות – רמז קסב):

"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) – אמר רבי יוחנן: מילאו את מצרים. ומילאו את כל הבתי טרטיאות ובתי קרקסיאות.

המצרים היו ניגשים לקופה לקנות כרטיסים להופעה, והקופאית היתה אומרת: מצטערת, נגמרו הכרטיסים! והמצרים היו שואלים: איך כזה מהר? והקופאית עונה: באו כמה משפחות של יהודים וקנו את כל הכרטיסים!^[10] והמצרים? חטפו עצבים… וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם פסוק יב) – מלמד שהיו בעיניהן דומים כקוצים…

 

כחו העצום של פרעה

לפרעה נמאס והוא החליט שהגיע הזמן לשעבד את ישראל. ומכיון שלפרעה היו כחות עצומים היה הדבר פשוט בעיניו!

וכך כתב הגה"ק רבי צדוק מלובלין (צדקת הצדיק – אות רה), וזתו"ד:

בחומש בראשית ובעיקר בחומש שמות נתקלים אנו מספר פעמים בדמותו של פרעה מלך מצרים, בדמיוננו אנו מציירים אותו כאדם גבה קומה, כתר נוצץ מלא ביהלומים בעלי גוונים מופלאים חבוש על ראשו, מבע עיניו הכחולות – קרות ומטילות אימה, סמכות מלכותית נושבת מתוך לבו, דיבורו סמכותי ומלא עוצמה…

אולם, כאשר מתבוננים בדברי חזל מגלים דמות אחרת לגמרי, וזה לשון הגמרא הקדושה (מועד קטן יח.): אמר אביטול ספרא משמיה דרב, פרעה שהיה בימי משה – הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת (אמה – ששים סנטימטר!), לקיים מה שנאמר: וּשְׁפַל אֲנָשִׁים יְקִים עֲלַהּ (דניאל ד, יד).

והיינו שפרעה שהיה בתקופת משה היה יצור מיוחד, מאוד! אדם, ללא תואר וללא הדר, בזוי ושפל, ננס ונמוך בעל קול סדוק!^[11]

אולם, למרות כל חולשתו הגופנית, כחו בטומאה היה עצום ונורא! שכן הוא היה יונק את כחו ממקום עליון וגבוה מאוד (עיין בהערה).^[12]

ובגלל כחו העצום בטומאה, הוא היה מסוגל לטשטש את המציאות, לערבב את הדעת, להטיל ספיקות בכל דבר, ולהוליד בלבבות רגשי נחיתות… לגרום לכל האנשים שכבר לא ידעו מי הם, עד שנהפכו להיות עבדים!

וכך נאמר: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג), וביאר הגה"ק רבי שמשון הירש (בביאורו לחומש שם), וז"ל: 'בְּפָרֶךְ'. אין השורש 'פרך' מצוי במקרא אלא ב'פָרֹכֶת' ונראה איפוא כמציין 'הפרדה'.

כדרך שהפרוכת הבדילה בין קודש הקדשים ובין הקודש, כן הבדילו המצרים את היהודים מתוך שאר בעלי הזכויות שבאומה, הפכום לעבדים משוללי זכויות ועל ידי כך הקימו חַיִץ מוחלט, שהפריד ביניהם לבין היהודים. הללו הוכרזו כאינם שייכים לגזע האנושי. מכאן נבע, כאילו מאליו, יחס של קשיחות ללא רחם.

וכך החלו לשעבד את עם ישראל, בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה, עד שהם שכחו שהם בני חורין, ונפלו לעבדות קשה ומרה…

והשעבוד הלך והחמיר עד שלא הרגישו כלל כי הם משוקעים בעבודה, והם סובלים!

ושכחו שהם זרע ישראל, בניו אהוביו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואין ראויים להיות עבדים עובדים בחומר ולבנים!^[13]

 

השעבוד מתחיל…

כך נאמר: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג).

וביאר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זיע"א,^[14] וז"ל:

'וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ' – אמרו חז"ל, שהשעבוד התחיל 'בפה רך'.

פרעה לא הכריז מיד ולא ציוה עליהם בתוקף – תלכו לעבוד! בסך הכל אמר להם בידידות: מה אתם יושבים ככה ללא מעש, יש לכם הזדמנות פז לעבוד למען המדינה, ליצור וילות, לבנות בתים ולהקים מפעלים, בשבילכם ולמענכם, תהיה לכם תועלת וריוח רב מכל הענין, כי כעת אתם מתגוררים בבתים מסכנים ועלובים – בקרוואנים ובצריפים.

תבנו בתים – לוקסוס, והבתים יהיו שלכם. מלבד זאת תקבלו משכורת מקופת הממשלה, והתשלום לפי ימים, כל יום עבודה – תשלום מלא.

כמה טוב. יבנו לעצמם קוטג'ים, בתי פאר, דשאים וגינות נוי, ומשכורת נאה בצידה…

וגם, פרעה מלך מצרים יצא לעבודה! לבש סרבל, לקח כלי תפסנות, פטיש, צבת ומסמרים, עלה על הפיגומים והחל לעבוד… למען המדינה!

עם ישראל ראו כך, והצטרפו לעבודה במרץ… פרעה העמיד נוגשׂים שערכו רשימות – את המכסה היומית של כל יהודי, באותם ימים ראשונים שעבדו בכל הכח ובמשנה מרץ.

חלפו כמה ימים וניתנה ההוראה: גם היום תעשו כתמול שלשום! ואם חשבתם שהבתים הם מתנה מהמלך – במצרים לא מחלקים מתנות!…

והשעבוד, ההתעללות והאכזריות ביהודים החלה במלוא עוצמתה…

וזה לשון המדרש (שמות רבה, פרשה א – אות יב):

ארבע גזירות גזר פרעה עליהם:^[15] בתחילה גזר וציוה לנוגשין שיהיו דוחקין בהן כדי שיהיו עושין הסכום שלהן ולא יהיו ישנין בבתיהם, והוא חשב למעטן מפריה ורביה. אמר מתוך שאינן ישנין בבתיהם אינן מולידין…

ואם אינן מולידין, לא יהיה המשך לעם ישראל…

 

מכח נשים צדקניות בעמך ישראל…

אך הקב"ה החומל על עמו ישראל, ריחם על עמו, ונתן לנשותיהם של עם ישראל בינה יתירה, רגישות וטקט.

וזה לשון הגמרא הקדושה (סוטה יא:): דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת – של חמין. ואחת – של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה… עיי"ש.

והיינו שהקב"ה נתן בינה יתירה בלב נשותיהם, כל אשה ראתה את בעלה כדבר הכי גדול בעולם. אף אשה במצרים לא העזה להרים אפילו גבה על בעלה… בעיניה בעלה היה כמלך!

וכך היתה אומרת: אני באתי לעולם לשמח את האיש הזה, להרים את הקרן שלו, לשמש אותו בנאמנות, לעודד ולדרבן אותו בכל עת… ושלמה המלך שיבח את החכמה שלהן, ואמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א).

וכך נהגו הנשים באותו דור: הגברים היו חוזרים לביתם מהשדה, מלאים אבק טיט וחול, גֵּוָם שחוח וכואב, רגליהם רועדות, מלקקים את פצעיהם…

נכנסים לביתם, רואים את האשה, נאנחים ואומרים: אנחנו לא רוצים כלום, רוצים רק למות. המתנה הכי גדולה שחפצו בה היא – הבטחה לא לקום מחר בבוקר!

ונשותיהם לא היו מוותרות להם, עורכות להם שולחן, משמחות אותם, מחממות את לבם בדיבורים עֲרֵבִים, במילים של פיוס ונחמה. עד שהיו אוספות את פירורי הנפש מרוחות השמים, מקבצות אותם, ומחזירות את הנפש – לבעל! והבעל? קיבל כח ותעצומות לעוד יום. ככה עברו עליהם כל השנים שהיו במצרים.

אמר הקב"ה – הנשים הללו יחקקו לפני בספר הזכרון לעולם ולעולמי עולמים. הגאולה הראשונה היתה בזכותן, גם הגאולה האחרונה תהיה בזכותן – בזכות נשים צדקניות נגאלו ונגאל בקרוב ממש.^[16]

וכל אשה צריכה להתמלא בתובנות מהפרשה הזאת, ללמוד איך לעודד ולחזק את נפש בעלה.

הרבה פעמים הגבר עובר יסורי נפש קשים, יש ימים שהוא מרגיש שהוא נמצא בגיהנם. הבוס בעבודה עשה לו בעיות, המנהל בנק הודיע לו שהחשבון שלו הוגבל, שוטר תנועה עצר אותו, מישהו ביזה אותו, רדף אחריו…

הבעל חוזר הביתה בסוף היום, מצפה לקצת שקט ומנוחה, לחדש כחות, לרענן נשימה…

הבעל נכנס, והאשה מתחילה לשגר לעברו טילים, דיבורים קשים ממוות, בזיונות והשפלות… והבעל מבין שעד עכשיו הוא היה ב'קדם גיהנם', ועכשיו הוא בתוך הגיהנם – ממש!

איך אפשר שיהיה בבית כזה שלום בית?! אשה שכל היום יש לה רק ארטילריה על הלשון, והיא החליטה לאמץ את התיק של 'מבקרת המדינה'…

אבל כאשר האשה יודעת לקחת תובנות מתוך הפרשה, להתבונן בדרכן של אמותינו הצדקניות, איך השתמשו בכלים שנתן להם ה'.

בְּרַכּוּת ונועם, בפקחות, בחכמה נפלאה, בשכל טוב, הרחיבו לבעליהן את הלב והדעת. וכך שימחו אותם ונתנו להם חשק לחיות.

כיצד הן התעסקו והתארגנו שעות רבות ביום למפגש עם הבעלים בערב.^[17] ואף אם היו מתמהמהים יצאו הן לשדה ובכל מיני דרכים 'משכו' אותם לבית, והצליחו!

ובזכותן, ורק בזכותן, נגאלו ישראל!

כאשר אשה מתבוננת בזה, ומבינה את הכח העצום שנתן בידה הקב"ה, עליה להתמלא ברגש אחריות, ובשמחה!

אשרי בית יהודי שבני הזוג יודעים את מקומם, שמשכילים לנהל ביתם כהלכה, כמו שה' אוהב, כרצונו יתברך ממש. לדעת לקשור את הקשר הנכון בזמן המתאים, באהבה הטהורה, בנקיון הלב והדעת ובכלים הנכונים והראויים לזה.

 

כחה של יראת שמים

חלפה תקופה, ופרעה מגלה לחרדתו שעם ישראל הולכים ומתרבים… והלחץ הנפשי שלו גובר: איך אפשר להיפטר מהם?!

מוחו הקודח לא נח לרגע, ולפתע צץ במוחו רעיון! צריך לפתור את הבעיה כשהיא עדיין קטנה – להרוג את התינוקות מיד בצאתן מבטן אִמָּן!

כדי לבצע את הגזירה הזו, הוא היה זקוק לעזרת מיילדות עבריות. ולכן הוא החל בעבודת שטח…

לאחר בדיקה מודיעינית החליט לשכור את שירותיהן של שתי המיילדות העבריות הבכירות והמנוסות – שפרה ופועה.

הוא קרא להם לראיון והתעניין לדעת את מדת נסיונן ורמת מקצועיותן.

כמה שנים אתן במקצוע? – הרבה שנים.

ויש פרנסה? – ברוך ה', הנשים היהודיות מרבות ללדת…

פרעה התרשם מהן ומרמתן המקצועית ואז הטיל עליהן את המשימה: "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא – וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא – וָחָיָה" (שמות א, טז).^[18] שתי המיילדות נענות למשימה.

שפרה ופועה יוצאות מהראיון, מביטות זו בזו ואומרות: הוא יכול לשכוח מזה!^[19]

בקושי הספיקו לעבור שתי דקות וכבר החלו להגיע אליהן הודעות מכל עבר: אשה בתהליך לידה זקוקה לעזרה!

שפרה ופועה החלו במרץ בעבודה.

לא רק שהן החייו את הילדים, הן עוד היו עוזרות ליולדות בעזרה כספית…

איה הסופר שיוכל לתאר את סערת רגשותיהן העזות של שפרה ופועה, את תחושות ההתלבטות והפחד, ולבסוף את אומץ ההחלטה…

את הלב הרועד בהוצאתה לפועל, את קול הזעקה המיוסרת לה', והחרדה מהמפגש עם פרעה…

כעבור כמה שבועות פרעה עובר על הרשימות והנה הוא נוכח לדעת שהבנים שנולדו חיים וקיימים ולא נגעו בהם לרעה. מיד הוא קורא למיילדות ותוהה לפשר הדבר, תוך שהוא מכוין כלפיהן אצבע מאשימה: "מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שם פסוק יח).

ואז הן משיבות לתומן: וכי אתה לא יודע שלנשים העבריות אין צורך במיילדות?! "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שם פסוק יט)…

ופרעה מקבל את ההסבר!

וזה בוודאי מתמיה: מאיפה הכח לעמוד בלחץ נפשי כזה?!

והתורה הקדושה בעצמה מגלה לנו: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִי"ם וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שם פסוק יז).

הכח נבע מיראת שמים!

 

השגות עצומות בזמן מועט

גדולים היו מעשה המיילדות העבריות, ושמן נזכר לטובה בתוך הנסים והנפלאות של יציאת מצרים, מסירות נפש עד להקרבה עצמית, למען הצלת עם ישראל מכליון והשמדה.

ובגמרא הקדושה (סוטה יא:) אמרו: 'שפרה' – זו יוכבד (אמם של מרים, אהרן ומשה), 'פועה' – זו מרים (בתה של יוכבד).

והקב"ה ראה את מסירות נפשן, ושילם להן שכרן! וזה שנאמר: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִי"ם וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כא).

ופירש רש"י (שם): 'וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים' – שלשה בתים: בתי כהונה, בתי לויה, ומלכות.

משני בניה של יוכבד, יצאו שני בתים: מאהרן – בתי כהונה. ממשה – בתי לויה.

ומלכות ממרים. שכן מרים התחתנה עם כלב בן יפונה שהיה משבט יהודה, ומהם נולד דוד המלך!

כחה של יראת שמים!^[20]

רב בית הכנסת עצר לרגע משטף דיבורו, ושתק.

לאחר מכן המשיך ואמר: יוכבד ומרים זכו עבור יראת השמים שלהן ומסירותן בעד עם ישראל בעת גזירת פרעה, לשכר עצום ומופלא: דורות עולם של כהנים, לויים ומלכים, ואפילו משיח צדקנו.

וצריכים להבין:^[21] מדוע התורה מפליגה כל כך בשבחן של שתי המיילדות הללו, עד שקיבלו שכר כל כך גדול לדורות? מה כל החרדה הזו? הלא אפילו נשים פשוטות שבדורנו, אם יכריחו אותן להרוג בידים את העם היהודי בוודאי שלא יסכימו, יהיה זה מי שיהיה, וילכו להריגה ולא יעשו את התועבה הזאת לעקור את העם היהודי משרשו. ובכן מה הפלא אם מיילדות צדקניות כאלו, יוכבד ומרים, עמדו בנסיון הזה?

ובסגנון אחר: מה הן כבר עשו שבשביל כך זכו לכאלו השגות נוראות בזמן קצר כל כך?!

הרב המשיך ואמר: הקושיות הללו היו קשות לי זמן רב, עד שלבסוף מצאתי להגה"צ רבי שמשון פינקוס זיע"א, שהשיב על כך.

אך לפני שנביא את דבריו נצטרך להקדים…

 

כך הוא מסלול העליה

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (מלוקט מספריו בצור יורם), אמר כך:

כבר נודעו ונתפרסמו דברי רבותינו הקדושים (מדרש רבי תנחומא, נשא – אות טז) שהסיבה שבגללה ברא הקב"ה את העולם מחמת שהתאוה שעם ישראל יעשו לו דירה בתחתונים.

התאוה של הקב"ה היא, שעם ישראל יקדשו דוקא את העולם הזה, החשוך והמגושם, ויכשירו אותו לשמש כדירה להשם יתברך.

ואף על פי שבוודאי לא חסרים להשם יתברך בעולמות העליונים גדודים גדודים של רבבות מלאכים ושרפים ואופנים, בכל זאת התאוה של הקב"ה היא לדור דוקא בעולם הזה התחתון יחד עם הנבראים התחתונים והמגושמים שבו, וכבר אמר האדמו"ר הזקן (עיין בספר אור התורה, במדבר חלק ג – עמוד תתקצז) ששרשה של התאוה היא בשורש ומקור השכל…

למשל, אדם שמאוד מתאוה לעשות משהו, כמה שינסו להסביר לו שלא כדאי לו לעשות זאת – הדבר לא יועיל, כי תאוה היא למעלה מהכחות של האדם, ולפעמים אפילו הוא בעצמו לא מבין מדוע הוא מתאוה, אבל זו עובדה שכך היא תאותו, ולכן הדרך היחידה להתמודד נגד תאוה היא בהתבוננות עמוקה מאוד, שעל ידי כך הוא יזכה להגיע אל שורש ומקור השכל, ושם, בשורש הוא יכול לשנות את עצמו…

ולענייננו, כך להבדיל אלף אלפי הבדלות לאין קץ אצל הקב"ה, תאותו של הקב"ה היא שתהיה לו דירה בתחתונים, וגם אם לא נצליח להבין למה ומדוע הוא מתאוה לכך (שהרי אין בידינו, כביכול, להגיע אל שורש חכמתו יתברך), זה לא אמור לשנות אצלנו מאומה, כי על תאוה לא מקשים קושיות, וכל שעלינו לעשות הוא להשתדל להוציא את תאותו של הקב"ה מהכח אל הפועל ולממש אותה.

יש להשם יתברך עונג מיוחד דוקא כשהנבראים התחתונים והפשוטים יודעים להשכין את השכינה בעולם, ומעלים שפע מלמטה למעלה לעולמות העליונים, ומורידים שפע מלמעלה למטה לעולמות התחתונים.

יש להשם יתברך שמחה גדולה ועצומה דוקא מכך שכאן בעולם הזה, 'עולם העשיה' הגשמי והחשוך, שכל כולו מלא בבעיות והתמודדויות רוחניות, תהיה לו דירה נאה.

כמה שהמלאכים העליונים הם קדושים וטהורים בכל זאת העבודה הרוחנית שלהם אינה שוה מאומה ביחס לעבודתם הרוחנית של עם ישראל כאן בעולם הזה, כיון שלמלאכים אין יצר הרע והם לא צריכים להתאמץ כלל כדי לעבוד את ה', וממילא אין שום מעלה מיוחדת במה שהם עושים.

אבל לעם ישראל שנמצאים בעולם הזה יש יצר הרע גדול והרבה קשיים והפרעות בעבודת ה', ובכל זאת הם מתגברים על הכל ומוסרים את נפשם לקיים את רצון ה', ולכן יש לה' נחת רוח גדול מאוד מהעבודה שלהם דוקא…

וברשותכם, נרחיב עוד:

כך עלה ברצונו יתברך לברוא עַם שיהיו קשורים בו יתברך, קשר אמיתי ונצחי, ומכל האומות הוא בחר דוקא בעם ישראל.

והבחירה שלו יתברך לא היתה רק בכלליות האומה, אלא גם בכל יהודי ויהודי! לכל יהודי יש קשר עצום עם הקב"ה, מה שנקרא בלשון העולם 'קשורים בדם'. כל יהודי חביב אצל ה' ממש, כמו שבן יחיד חביב על אביו ואמו, כמו שנאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א).

ומתוקף אהבתו יתברך לבניו אהוביו, רצה לתת להם את הטוב המושלם, את העונג האמיתי, ולכן העניק להם במתנה – התמודדות. ועל ידי העמידה בהתמודדויות הם יפתחו ויכשירו את כלי נפשם לקבל את אורו יתברך, בדין ולא בחסד חינם.

וזו היא ההתמודדות:

בכל יהודי ישנה בחינת טוב שגנוז בעומק לבבו, אלא שהיא מכוסה ב'חושך ענן וערפל'. אדם צריך לדעת שבתחילת התקרבותו לה' עליו לעבור שלבים של 'חושך ענן וערפל' (עצבויות למיניהן, בלבולים שונים בעבודת ה', וכל מיני יסורים), ורק לאחר שיתגבר על כל אלו יזכה שיתגלה לו האור הגדול של הבורא יתברך ותורתו הקדושה.

אבל יש כאלה שכשהם רואים את החושך מיד הם בורחים. ויש שמצליחים להתגבר על החושך אך כשנתקלים ב'ענן' מיד הם בורחים וכו', אך מי שרוצה באמת להתקרב לה' לא בורח אף פעם אלא מתמודד עם הכל, עד שמצליח להגיע אל האור הגנוז. כי האור הגנוז נגנז בפינות מאוד מאוד נסתרות בנפש, והוא מתגלה לאדם עקב עמידתו האיתנה מול כל הנסיונות והקשיים המכונים 'חושך ענן וערפל'.

בעולם הזה צריך להתמודד עם הרבה סבל ויסורים, ונשמה שלא עברה את מסלול הסבל של העולם הזה לא תוכל לקבל שום אור אלקי.^[22]

רק מי שזוכה להתמודד בסבלנות רבה עם כל הקשיים והמניעות והעיכובים של העולם הזה, הקב"ה פותח לפניו את כל השערים ומורה לו את הדרך העולה בית אל.

אפילו נשמה קדושה כמו של תנא, אם היא לא תהיה בעולם הזה כמה שנים ותעבור בזיונות והשפלות ו'ריסוק' של ממש היא לא תזכה בהארה של ה'.

 

האור מתגלה כפי עוצמת החושך

וכך ביאר הגה"צ רבי שמשון פינקוס זיע"א (תפארת שמשון, שמות – עמוד ז):

ישנם שני סוגי התמודדויות:

ההתמודדות הראשונה, היא ההתמודדות הטבעית שסידר הקב"ה בעולמו, כדי לזכות, בסופו של דבר, להארה של ה' יתברך.

והיא ההתמודדות בינו לבין עצמו, אך אם הוא ירצה, הוא יכול למצוא אנשים בסביבתו שיכולים לעזור לו.

בהתמודדות הזו, כלליות המציאות מלאה באור תורה ומצוות. בכל עיר ישנם בתי כנסיות ובתי מדרשות המלאים ביהודים היושבים ועוסקים בתורה ובמצוות.

ההתמודדות הרוחנית היא קשה, אך אין ההתמודדות מצד הסביבה.

אך ישנו סוג נוסף של התמודדות!

התמודדות לא טבעית בה צריכים להתמודד גם כנגד כל העולם.

כל העולם מאיים, מבזה, משפיל, שונא ומזלזל.

המהלך הזה הוא לא מהלך טבעי, ולכן מי שעומד בו, זוכה שינהגו עמו מחוץ לטבע. והוא זוכה לקבל השגות עצומות בזמן קצר מאוד.

בהתמודדות כזו התמודדו יוכבד ומרים, הן עמדו יחידות כנגד רגשות האימה והפחד שנתגלו בלבם פנימה. ועמדו יחידות כנגד כל המציאות המצרית שבחוץ.

ומכיון שמהלך התמודדות שלהן לא היה טבעי, לכן זכו לשכר לא טבעי.

 

מעלת הדור האחרון!

רב בית הכנסת, עצר לרגע, ואחר כך המשיך ואמר:

הדור שלנו הוא הדור האחרון של תקופת הגלות, ובעזרת ה' יתברך עוד נזכה בעיני בשר לראות בשוב ה' ציון.

ובדור האחרון של הגלות כל המציאות המוכרת תתהפך, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (סוטה מט:):

בעקבות משיחא, חוצפא יסגא! ויוקר יאמיר. הגפן תתן פריה והיין ביוקר. ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת. בית וועד יהיה לזנות. והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו. וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמהּ. כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו… (עכ"ל הגמרא).

ומכיון שבדור הזה כל המציאות הטבעית של העולם תתהפך, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.

מבחינה גשמית – הגפן תתן פריה והיין ביוקר. ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת. בית וועד יהיה לזנות, וכו' וכו'…

ומבחינה רוחנית – בדור הזה, כמעט כל המציאות הכריזה מלחמה נגד דרך התורה והמצוות, וכן חל ערפול מוחלט בעבודה האישית של כל אחד.^[23]

לכן כל מי שמתחזק בעבודת ה' בזמן הזה – יכול להשיג מדרגות עצומות בזמן קצר.

 

[1] וזה לשון רש"י (שם ד"ה היה רגיל כו'): מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית המדרש, ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד, וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות.

והנה למרות שרש"י כתב זאת רק לענין חדשי הקיץ, נראה פשוט שכך היה עושה גם בחדשי החורף. והטעם שהתייחס דוקא לקיץ, כי בזה יש חידוש, שאף על פי שהפסיד את השהייה בביתו בחג השבועות, לא הקפיד על כך, אלא רק על סוכות ופסח.

וכבר דייקו כן (שהיה לומד ב' ימים בשנה) מדברי רב נסים גאון (שבת מט:) שכתב כך: רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אתי תלתא ירחין באורחא והוה קאי חד יומא בבי רב והדר אזיל תלתא ירחין באורחא הוה קאי חד יומא באושפיזא והדר אתי…

ומה שאמרו בגמרא: 'כל העוסק בתורה אפילו יום אחד', היינו שלזה מצאו מקור, אך לא ללמדנו שהיה לומד רק יום אחד בשנה.

[2] כן כתב בלוח דבר בעתו – התשע"ח (ט"ו בטבת).

[3] וכמו שאמר רבי יוחנן: כבן אידי חברינו (יבמות צו:).

[4] וזה לשון ספר הזוהר (נשא דף קכו ע"ב – בתרגום לעברית): בוא וראה, בן אדם הולך בעולם הזה וחושב ששלו הוא תמיד וישאר בתוכו לדורי דורות…

[5] ובענין זה נספר שני סיפורים:

הסיפור הראשון (שסיפר רבי שמעון טיקוצקי שליט"א):

שבת אחר הצהרים, בחור צעיר יושב בבית המדרש 'חסידים' בשכונת 'בתי אונגארין' בירושלים וקורא פרקי תהלים בקול, עוד קפיט'ל, עוד מזמור.

'בחור'ל' טופח קלות על שכמו יהודי בגיל העמידה, 'כשתגמור לומר את התהלים, התפלל נא עבור 'שלום בן רבקה' שיזכה לשוב בתשובה שלימה'.

איש מידידיו של היהודי המבוגר אינו מרים גבה, רובם ככולם מכירים כבר את השם 'שלום בן רבקה' ששגור בפיו דרך קבע, כמו איזו מודעת 'אזכרה' נצחית שתלויה במשך שנים על עמוד תפילה של חזן. מצהיבה, מתקלפת, אך עדיין תלויה וקיימת ומתחננת להזכירה. כל אימת שהיהודי הזה, מנקיי הדעת בירושלים, נתקל במאן דהו שופך לבו בדביקות, בבית הכנסת, על קברי צדיקים, בבתי צדיקים, במקומות קדושים ובכל מקום בעצם, הוא ממהר להזכיר בפניו את 'שלום בן רבקה לתשובה שלימה'. מי יודע אולי מהתפילה הזו תבוא הישועה.

'אתם צריכים להבין' מסביר האיש מדי פעם, כשהוא נתקל במבטים משתאים לנוכח דביקותו במשימה שהפכה למשימת חייו: 'כלל ישראל איבד כאן 'גדול הדור', רשכבה"ג, זהו הפסד שאין לו שיעור, מוכרחים להתפלל עליו'…

כעת בוודאי סקרנים אתם לדעת מיהו אותו שלום בן רבקה?

שולמק'ה היה ילד פלא.

אביו, ר' ירמיה, מיקירי יהודי אונגוואר, העיר ההונגרית, עירו של בעל ה'קיצור שולחן ערוך', היה יהודי פשוט אך מוקיר רבנן, וכנראה בשל כך זכה לילד כזה. כשמלאו לשולמק'ה שלש עשרה שנה, בסעודת בר המצוה שלו שנערכה במעמד גדולי העיר, השמיע שולמק'ה דרשה מפולפלת, פרי מוחו, שהותירה את כל שומעיה בתדהמה.

אחד מהם היה הגאון הקדוש רבי יוסף אלימלך כהנא הי"ד, מגדולי התורה בהונגריה לפני השואה, שמאותו יום לקחו תחת חסותו וטיפח אותו לאילן רב פֹּארוֹת. בישיבתו של רבי יוסף אלימלך, בין בחורים מבוגרים ממנו בהרבה הפך שלום למטאור עולה בעולם התורה והחסידות. עילוי עצום אך לא פחות מכך, בעל גינוני קדושה וטהרה.

וכשבאחד הימים הגיע לישיבה בחור מופלג מארץ ישראל, אליהו ראטה שמו, שנסע לווינא כדי לעבור טיפול בעיניו וניצל את ההזדמנות לשהות תקופה בצל גאוני הונגריה, ממהר ראש הישיבה להצמיד את הבחור לשולמק'ה, לקבוע להם חברותא משותפת, כדי שיספוג גם ממנו תורה ויראה.

הם ישבו ולמדו שעות על גבי שעות ברציפות, בלילות ששי היו יושבים הבחור המבוגר עם הנער הצעיר וניעורים כל הלילה. כל תושבי אונגוואר כבר ידעו בשלב הזה שבישיבה הגדולה בעירם גדל וצומח ברגעים אלו 'גדול הדור' הבא. כל יציאה שלו לרחוב לוותה במבטים מעריצים מכל פינה.

בסביבות שנת תרצ"ה הגיע שולמק'ה לחצר בעלזא, בחור בן ישיבתו בשם משה גראס, לימים מחשובי חסידי בעלזא, 'משך' אותו אל הרבי הקדוש ר' אהרן זיע"א, כאן נפתחו בפניו עולמות חדשים של חסידות וקדושה.

שמו של הבחור העילוי 'שלום מאונגוואר' הפך כעת לשם דבר בחצר בעלזא, הוא זכה לקרבה מיוחדת מהרבי מהר"א, המוני חסידים שנהרו לחצר הקודש שזפו עיניהם בהערכה ב'יושב' הטרי, בחורים צעירים עמדו מאחוריו לשמוע את קול לימודו, ולא ארכו הימים עד שאחד מעשירי יהודי אונגוואר לקחו כחתן לבתו.

הרה"ג ר' שלום הרשקוביץ, האברך, כבר היה משפיע ומנהיג בזעיר אנפין, רבים חיפשו את קרבתו הרוחנית. כשיצא לרחובה של עיר מבית המדרש השתרך אחריו בקביעות שובל של אברכים ובחורים 'מבקשים' שניסו להציל מפיו איזה חידוש עמוק, אמרה חסידית או סיפור צדיקים.

ואז פרצה השואה…

משפחתו הצעירה של שלום, אשתו ושתי בנותיו נספו הי"ד, הוא עצמו הצליח להימלט עם שנים מחבריו לרוסיה, שם שוכנו במחנה עבודה בתנאים קשים. במשך תקופה חיזקו השלשה את עצמם והחזיקו מעמד, הפצצה גרמנית אחת לקחה ממנו גם את שני חבריו האחרונים, והוא נותר בודד בעולם.

אבל האסון הגדול אירע כמה חדשים אחרי זה, שלום הצליח להגיע לאיזה עיר רוסית נידחת, שם מצא עבודה כמתרגם ספרות רוסית להונגרית. הרעל הקומוניסטי הכפרני שספוג היה בכתבים האלו חלחל אט אט ללבו כארס של עכנאי. לבו של העילוי מאונגוואר, היושב מבעלזא, החל להיטמטם ולהיאטם עד שנסתם כליל.

שלום הרשקוביץ הפך לקומוניסט. מאיגרא רמא – למ"ט שערי טומאה.

שנות הת"ש – תש"ה העקובות מדם חולפות, השואה הנוראה מסתיימת, שרידי ישיבות אונגוואר וחסידי בעלזא מתחילים להתקבץ, אחד מעיר ושנים ממשפחה, ומתעניינים ביניהם בסקרנות, בין היתר מה עלה בגורלו של ר' שלום, העילוי המפורסם, הוא חי, או חלילה בין הנספים על קידוש ה'?

והשמועות מגיעות תחילה מעורפלות, אך בסוף מתבהרת התמונה במלואה: שלום הרשקוביץ' זרק הכל מאחוריו, הוא חי את חייו כגוי גמור… הידיעה הזו מכה בהלם את כל מכיריו ומעריציו של שלום, אלמלי השלטון הסובייטי שהקיף את ברית המועצות במסך ברזל, סביר להניח שלא מעטים מהם מוכנים היו לנסוע ולגאול את נשמתו מִשְּׂבִיָּהּ.

ובירושלים… בבית חד קומתי בירכתי שכונת 'בית ישראל', ביתו של הרבי הקדוש ר' שלמה מזוועהיל זי"ע, מתרחש מאבק איתנים שמימי להצלת נשמתו של שלום.

איש סודו של הרבי, הרה"צ ר' אליהו ראטה זצ"ל, שכזכור שימש כ'חונכו' של שלום, אינו מוכן להתייאש. מדי יום מלוה הוא את הרבי בדרכו לטבילה במקוה כשבכיסו מוכנה רשימה ארוכה של שמות יהודים הזקוקים לישועה. הרבי, כידוע, נוהג היה לטבול ולהשיב לאחר מכן על כל שם שהוזכר בפניו, תשובה שמימית ומדוייקת.

היחיד שלא זכה למענה היה 'שלום בן רבקה'.

יום אחר יום, במשך תקופה ארוכה, הרבי עולה היה מן הטבילה ושותק. אף מילה אינה יוצאת מפיו בנוגע להזכרה זו. ניכר כי הרבי מנסה להציל את נשמתו, אך קליפות ומחיצות ברזל רובצות עליה. ר' אליהו אינו מרפה, יום יום הוא מזכיר את ידידו משכבר הימים, עד שלפתע, ביום בהיר אחד, מתרחש הנס…

בפעם הראשונה מגיב הרבי מזוועהיל על שמו של שלום בן רבקה, ולא רק מגיב אלא מבטיח מפורשות: 'הוא לא יעזוב את העולם בלי תשובה'.

הדברים האלו מרעיפים על ר' אליהו טל של תחיה, התקוה שהחלה להתעמעם ניצתת בו מחדש, אם הרבי מבטיח אין עוד ספק, שלום יחזור בתשובה, נותר רק לזרז את הדבר, להתפלל, לזעוק, להרעיש שערי שמים, וכך עם השנים 'הופך שלום בן רבקה' למעין פס קול בסביבתו של רבי אליהו ראטה.

אין אחד ממקורביו ושומעי לקחו הרבים שאינו מכיר בעל פה את השם 'שלום בן רבקה'. בשנים שחולפות בינתים מצליח שלום לצאת את חומות ברית המועצות, לעלות ארצה ולהקים את ביתו עם ניצולת שואה שעברה מסלול דומה לשלו בשנות השואה והתנכרה רח"ל לצור מחצבתה, יחדיו הם מתגוררים באחת מערי השפלה, בין חולון לגבעתים, ומנהלים אורח חיים של עולי ברית המועצות, חף מסממן של יהדות.

עלייתו ארצה אינה מותירה את חבריו מאונגוואר ובעלזא שוי נפש, מתחילה עליה שקטה לבית בעיר החילונית, החברים דאז מתקשים לראות מולם את אלוף נעוריהם, הבחור והאברך שצפוי היה להאיר את שמי יהדות הונגריה, חי את חייו באשפתות רוחניות, ונפרדים ממנו בלב שותת דם.

באחד הימים עולה אליו ידיד נעוריו, רבי אליהו ראטה עצמו לביקור. הפגישה מתחילה ברוח טובה, יחד הם מעלים זכרונות מימים עברו, אך כאשר מנסה האורח לדבר אל לבו להתקרב בחזרה לעולמה של תורה, נאטם שלום בחומה בצורה ועיקשת, ורבי אליהו נאלץ לעזוב את הבית בלב כואב כקודמיו.

יהודים טובים מפעילים במשך השנים מאמצים גדולים להציל את נשמתו של שלום, משגרים אליו את מיטב המחזירים בתשובה בדורנו, אך כל המאמצים אינן נושאים פרי, שלום מוכן להעלות זכרונות נעורים שעות ארוכות, אבל בכל הקשור ל'אידישקייט' אין עם מי לדבר, אפילו לא על ביקור בירושלים קרתא דשופריא. אין על מה לדבר.

בסוף מחלחלת המציאות העצובה ללבם של העוסקים בדבר. הם מרימים ידים, מניחים לאיש ולנפשו. 'כנראה שהבטחתו של הצדיק מזוועהיל תתקיים לכל היותר במחצית השעה האחרונה בחייו של שלום, רגע לפני שיעצום את עיניו לנצח. אין סיכוי שזה יקרה קודם' הם מפנימים.

גלגלי העולם נעים קדימה, שנות התש"ל, התש"מ, התש"נ, דורות הולכים ובאים, משטרים קורסים, אף שנות התש"ס מתקרבות לסיומן, למעלה מששים שנה חלפו כבר מאז פטירתו של הרבי ר' שלומק'ה זי"ע, הרה"צ ר' אליהו ראטה זצ"ל אף הוא נסתלק כבר לישיבה של מעלה, מבלי שיחזה בעיניו בעלמא הדין בסיומו של הסיפור.

אבל עד הרגע האחרון ברור היה לו, לרבי אליהו, שההבטחה של הרבי ר' שלומק'ה עוד תתקיים, צריך רק לחכות.

שנת תשס"ט, אברך חסידי עולה במדרגות בנין טיפוסי באחת הערים החילוניות במרכז הארץ, מאתר את השם הרשקוביץ ודופק בדלת. האברך הזה עוסק בכתיבת ספר על חצר הקודש בעלזא לפני השואה, במסגרת זו הוא משוחח לאחרונה עם זקני החסידים מהדור ההוא.

'ולמה שלא תעלה אל 'שלום מאונגוואר'?' זרק לעברו אחד משרידי ה'יושבים' לשעבר לפי תומו, 'כפי הידוע לי הוא עדיין חי, והוא גר כאן בארץ, והוא בוודאי זוכר פרטים רבים מחצר הקודש לפני המלחמה'.

האברך לא נזקק ליותר מדי שכנוע, איתר את כתובתו של שלום וביניהם נוצר קשר מיוחד. שעות רבות יושב האברך במחיצתו, שומע מפיו זכרונות וסיפורים רבי ערך. מוחו החזק של שלום זוכר כל פרט, תענוג לדבר אתו. באחד הימים הוא מתייצב שוב בבית, לאחר שיחת טלפון שקיבל משלום.

הוא דופק בדלת ונכנס, אבל הפעם זה לא אותו שלום, משהו בפניו השתנה, זה לא הקשיש שפטפט אתו בימים האחרונים. ארשת רצינית, דוק של קדושה, חופף פתאום על פניו.

'אני זקוק בדחיפות לתפילין'. הוא אומר לו בנימה של כובד ראש שטרם שמע ממנו. האברך נאחז תדהמה, מרים טלפון אל הרה"ח ר' הערשיל גראס, אחד העוסקים בקירובו של שלום, ליתר דיוק מאלו שניסו בעבר וכמעט התייאשו, והלה מחסיר פעימה לשמע המשפט לו חיכה במשך שנים. הרגע הגיע…

עוד באותו היום, בטרם תשקע השמש, הם מתייצבים בביתו עם זוג תפילין מהודר, ולנגד עיניהם מתרחש המהפך המדהים, ללא שום הסבר הגיוני. הקשיש הקומוניסט לשעבר, חבוש הקסקט וקצוץ הזקן, משיל מעליו בן רגע את השכבות והקליפות, מתעטף בטלית ומניח את התפילין כשפיו מפזם את המילים: 'הריני מתעטף בטלית' בנעימה בעלזאית, בדיוק כמו בבעלזא לפני המלחמה.

'אני רוצה להתיישב ללמוד, שמא יש לכם גמרא' פונה אליהם שלום בעינים מלוחלחות לאחר שסיים את הנחת התפילין שנמשכה שעה ארוכה..

'אשמח מאוד אם תקנו לי מסכת בבא בתרא' מוסיף ר' שלום משפט מצמרר, כי אז לפני 67 שנה, סיימתי בבא קמא ובבא מציעא בעיון, עכשיו אני רוצה להמשיך הלאה, מאותה נקודה בה הפסקתי'… אחרי כמה ימים הם באו שוב, בלי הזמנה, רק כדי לראות את המחזה המופלא… הם מצאו אותו רכון על מסכת בבא בתרא, שקוע בה בכל חושיו. על השולחן פתוח רמב"ם באותה סוגיא והוא לומד בעיון, שקוע בסוגיא כמו ר' שלום הרשקוביץ של אז, 'שלום מאונגוואר'.

'מה קרה?' מנסים לשאול אותו כולם, והוא עונה תשובה, שגם הוא אינו יכול להסביר אותה במלואה. 'ששים ושבע שנה הייתי מבולבל במוחי, עכשיו זה התפוגג ברגע אחד'… ובהחלט נראה כאילו ששים ושבע השנים האחרונות פרחו והתאדו להם. ר' שלום נשאב באחת לשנות נעוריו, ימים ולילות הוא יושב ושוקד על הגמרא בשקיקה, חוזר באזני אנשי שיחו על שיעורי רבו ר' יוסף אלימלך מאונגוואר במדוייק, מילה במילה, מתפלל במתינות ואריכות כבחצר הקודש בעלזא.

ר' שלום הרשקוביץ חי את שנותיו האחרונות עלי אדמות בלימוד תורה בהתמדה מופלאה, בתפילות נלהבות, בהסתופפות בצל צדיקים, בחודש תמוז שנת תשע"א נסתלק לעולמו כשאחרי מטתו צועדים חסידים ואנשי מעשה.

'הוא לא יעזוב את העולם בלי שיעשה תשובה!' הבטיח הרבי הקדוש ר' שלמה מזוועהיל לחסידו הנאמן רבי אליהו ראטה ז"ל.

כמעט שבעים שנה חלפו אמנם מאז, אבל ההבטחה הפלאית התקיימה במלואה!…

והסיפור השני (שסיפר המקובל הגאון רבי בניהו שמואלי שליט"א):

מעשה היה באדם אחד ניצול שואה שלאחר שראה כל ההרס והחורבן שעשו הגויים הנאצים ימ"ש לעם ישראל ולרבנים, וראה איך הרגו את ההורים שלו מול עיניו, התפקר בר מינן, וכך חי כמה עשרות שנים, וגר בקיבוץ ונשא אשה והביא ילדים, ואותם גידל על 'טהרת' הכפירה רח"ל.

פעם בחג הסוכות בא הלה לבקר את קרוביו אשר היו משפחה של שומרי תורה ומצוות, אמנם הוא בשלו והם בשלהם, הוא אינו מוכן לשמוע שום דבר מהדת, בן המשפחה רבי יצחק כהן יצ"ו שהיה מקורב מאוד להגה"ק רבי ציון ברכה, שכנע את אותו כופר כי יבוא לרבי ציון ברכה, אמר לו: תבוא רק תראה אותו ונראה אם עוד תעז לומר שאין אלהי"ם ח"ו. הלה השתכנע ובא, והנה, משבאו אל בית מדרשו של הרב, רבי ציון נעצר, הסתכל עליו והשתומם, הוא לא אמר מילה, רק ביקש מיד: בואו נלמד ספר ראשית חכמה, וקרא לכל האנשים שהיו שם שיתאספו ללמוד, כאשר ישבו כולם ביחד ביקש רבי ציון לפתוח במסכת גיהנם, ואמר לאיש הזה שיקרא הוא בקול.

כאשר התחיל הלה לקרוא על העונשים בגיהנם על כל מי שכופר בה' שזה עוון חמור יותר מכל העבירות, התחילו עיניו של אותו אדם ליזול דמעות והחל בוכה, הוא היה קורא ובוכה, עד שכבר לא היה יכול יותר, ואז הפסיק רבי ציון ואמר לו: כעת אתה מאמין שיש אלהי"ם, והודה לו ואמר כן, ואני מקבל עלי לחזור בתשובה, וכך היה, מאותו זמן היה יושב בבתי כנסיות ולומד מה שהיה יכול והיה בוכה תמיד לה' על כל מה שהכעיס אותו כל אותן השנים בעת שהיה כופר, לאחר כמה זמן נפטר אותו אדם בבית הכנסת, וזה היה אות כי נתקבלה תשובתו בשמים, שכן היתה פטירתו במקום אשר אִוָּה למושב לו.

[6] וזה לשון רש"י (בראשית מו, טו): יוכבד נולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר: "אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם" (במדבר כו, נט), לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.

[7] וזה לשון הגמרא (בבא בתרא קכא:): תנו רבנן, שבעה קיפלו את כל העולם כולו מתושלח ראה אדם. שם ראה מתושלח. יעקב ראה את שם. עמרם ראה את יעקב. אחיה השילוני ראה את עמרם. אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים.

והיינו שימי חייהם של שבעה צדיקים קיפלו את כל העולם כולו, היינו ששנותיהם נמשכו מבריאת העולם עד סופו.

וכך הוא החשבון: כשהיה אדם הראשון בן 786 שנה נולד מתושלח, והוא שימש את אדם הראשון (שימש היינו שהיה תלמידו – כך פירש רשב"ם).

שם בן נח שימש את מתושלח… עמרם שימש את יעקב אבינו…

[8] וזה לשון הגמרא הקדושה (שבת נה:): ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד.

[9] מעלתה של יוכבד היתה גדולה ועצומה, ושמה 'יוכבד' העיד על פנימיותה – שפניה זהרו ודמו לזיו הכבוד. וראה סודה בספר מקדש מלך (שמות דף יא ע"ב) להגה"ק רבי שלום בוזאגלו זיע"א.

[10] מסופר על הגה"ק רבי משה מרדכי אפשטיין, שפעם אמר לו פורק עול אחד, שאין זה מן היושר להימנע מללכת לתיאטרון, שכן התיאטרון מרומם נפש האדם ומביאו לידי רגש דתי.

ענה לו רבי משה מרדכי כך: פעם נפטר איש תיאטרון ידוע, והנה בהופיעו בפני בית דין של מעלה טען כי מגיע לו גן עדן, שכן הוא פעל הרבה למען התיאטרון שהוא 'גורם מחנך ומזכך את הבריות'.

אמרו לו בשמים: טוב, לך והמתן בשערי גן עדן, וברגע שיופיע אדם שחזר בתשובה על ידי התיאטרון – נכניסך מיד לגן עדן.

ועדיין ממתין אותו בעל תיאטרון, וממתין… (תורת הפרשה – שמות עמוד 31, להרה"ג אהרן זכאי).

[11] וכתב אור החיים הקדוש על הפסוק: "וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה" (בראשית מז, ז), שגם פרעה שהיה בימי יעקב, היה עם אותו ממדי גוף! וזה לשונו: טעם אומרו 'וַיַּעֲמִדֵהוּ וגו"… להודיע כי הוצרך להעמידו לפניו, לצד היות פרעה שפל אנשים, צעיר קומה (מועד קטן יח.) הוצרך להכירנו לו, והעמידו לפניו לומר כי הוא זה.

[12] כתב רבינו האר"י ז"ל בספרו (ליקוטי תורה, פרשת וישב – ד"ה 'ויהי אחר הדברים האלה'), וז"ל: והנה מלך מצרים נקרא 'פַרְעֹה', כי פרעה כללות כל האחוריים של הגרון, ונקרא עורף, כי פרעה גימטריא עורף, גם פרעה אותיות עורף, ואמנם זה העורף כולל ג' בחינות תחתיו שהם קנה וושט וורידין… עיי"ש סודות נעלמים.

[13] בספר שיר השירים כתיב: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב" (שיר השירים ו, יב), ובמדרש (שיר השירים רבה, פרשה ו – אות יח) איתא: אמר רבי חייא, משל לבת מלכים, שנשבתה והוגלתה מארמון המלך. גדלה במרחקים, ולא ידעה כלל שהיא בת מלך.

חיה חיי שפל ומחסור, והיתה מלקטת שיבולים למאכלה יחד עם חברותיה. לימים, עבר המלך והכיר אותה שהיא בתו!

מיד שלח את אוהבו, נטל והושיב אותה עמו במרכבת המלך. היו חברותיה תמהות עליה ואומרות: אתמול היית מלקטת שיבולים, והיום יושבת בקרונות מלכות עם המלך?! אמרה להם: יותר ממה שאתן תמהות עלי – אני תמהה על עצמי!

כך, היו ישראל במצרים, משועבדים בטיט ובלבנים, שקועים בתועבותיהם וגילוליהם, והיו מאוסים ובזויים בעיני המצרים. כאשר נעשו בני חורין ונגאלו, נעשו כבני מלכים, חוסים תחת כנפי השכינה, מוקפים בגילויי אהבה, והיו כמושלים על כל באי עולם.

היו אומות העולם תמהים ואומרים: אתמול היתם עובדים בטיט ובלבנים, והיום נעשיתם בני חורין וסגנים על כל העולם?! והיו ישראל אומרים להם: כשם שאתם תמהים עלינו, כך אנו תמהים על עצמנו! וקראו על עצמם את הפסוק: 'לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב'. (חג הסוכות בהלכה ובאגדה – עמוד 12, להגאון רבי דוד נקי שליט"א).

[14] בספרו יחי ראובן (שמות – עמוד קיט).

[15] ארבע גזירות גזר פרעה עליהם: גזירה ראשונה – ציוה לנוגשים שיהיו דוחקין בהן כדי שיהיו עושין הסכום שלהן, ושלא יהיו ישנים בבתיהם כדי למעטן מפריה ורביה.

גזירה שניה – כיון שראה שפרים ורבים, גזר על הזכרים, הוא שנאמר: "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ" (שמות א, טז).

גזירה שלישית – כיון שאמרו לו שעתיד להיוולד בן שיושיע את ישראל, גזר להשליך את כל הילודים ליאור, שנאמר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שם פסוק כב).

גזירה רביעית – כיון שבאו משה ואהרן לפניו, גזר שלא לתת להם תבן, הוא שנאמר: "תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ" (שם ה, טז)… (ספר אבותינו – עמוד רל, לגאון רבי אהרן וקסלשטיין).

[16] וזה לשון הילקוט שמעוני (רות – רמז תרו בסופו): "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה" (רות ד, יא) – אמר רבי אחא: כל הנושא אשה כשרה – כאילו קיים כל התורה מראש ועד סוף, ועליו הוא אומר: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה" (תהלים קכח, ג), לפיכך נכתבה 'אֵשֶׁת חַיִל' – מאל"ף ועד תי"ו. ואין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור, שנאמר: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (שם צח, ג), 'לבני ישראל' אין כתיב כאן אלא 'לְבֵית יִשְׂרָאֵל'.

[17] ובענין זה נספר:

הגה"ק רבי אריה לוין, נודע באהבת ישראל העצומה שפעמה בו, אש תמיד של אהבה יוקדת, אהבת אמת לכל איש יהודי.

ובספר שנכתב עליו – איש צדיק היה (עמוד 44) מסופר כך:

פעם אחת אמרה לו אשתו: אריה, חייבת אני לגלות לך שמקנאה אני בשכנה פלונית! תמה רבי אריה: מה ראתה אשתו, שלא ידעה קנאה מהי, לקנא בשכנתה? ומי היתה אותה שכנה?

איש עשיר היה בירושלים, בעל בעמיו. לימים ירד מנכסיו. עיקלו בעלי החובות כל רכושו והוא נאלץ לעבור לגור בשכנותו של רבי אריה, היא שכונת 'משכנות' העניה והדלה, שאף השירותים בה נמצאים בחצרות הבתים.

כדי לכלכל את בני משפחתו נאלץ היה אותו עשיר לשעבר, לעבוד כטפסן שכיר יום על פיגומי הבניינים. מדי ערב הבחינו השכנים ברעייתו שהיא יוצאת לרחוב מפורכסת (מגונדרת) ומקושטת בבגדים נאים. השתאו הבריות למראה עיניהם ואף החלו לרנן… לימים, כאשר שוחחה הרבנית עם אותה שכנה, נתברר לה פשר הדבר. וכך אמרה לה אותה אשה:

בעלי חוזר לביתו מעבודתו – ולבו מתפלץ. הוא, שהיה בעל נכסים רבים, נאלץ עתה לעבוד כפועל פשוט. כיון שראיתי כמה ירוד בעלי ברוחו, החלטתי לייפות עצמי ולהמתין לו בתום עבודת יומו ברחוב אגריפס הסמוך, על מנת לקדם פניו בבת שחוק ובפנים מאירות – לרומם רוחו…

אמרה הרבנית חנה לרבי אריה: מקנאה אני באותה אשה, כי למדרגתה לא הגעתי…

[18] הזכרים ימותו, וכך, במשך הזמן תתערבנה הנקבות עם המצרים ויקוץ הקץ על עם ישראל, אמנם תהליך ממושך אבל תוצאותיו הן בטוחות.

[19] כתב החפץ חיים (על התורה, פרשת שמות – ד"ה 'ותחיינה'): שהסיבה שהן הסכימו לקחת זאת על עצמן, מפני שפחדו שאם הן יסרבו, פרעה יתן את התפקיד הזה למיילדות אחרות, והן לא יהיו מספיק חזקות לעמוד בלחץ!

ולכן קיבלו זאת על עצמן, מתוך כוונה למסור נפשן בשביל עם ישראל!

[20] הרבנית הצדקנית מרת בת שבע קניבסקי זיע"א, היתה מיוחדת מאוד במסירות נפשה למען נשות ישראל. והקב"ה נתן לה שכר שברכותיה היו מתקיימות.

ובענין זה נספר (ומתוק האור – שמות א, עמוד לב):

מבצע עופרת יצוקה בעזה.

המדינה כולה עוקבת בדאגה אחר הידיעות המגיעות מקו החזית, ונחרדת לשמוע על פציעתו האנושה של אהרן קרוב, קצין שיצא לקרב יום לאחר נישואיו.

אהרן עמד בפתחו של בית, שבמשקופו הוטמן מטען חבלה. המטען התפוצץ וקרע את ראשו. הוא הָבְהָל לניתוח מסובך, שבו ניקה המנתח ד"ר גֶּ'קְסוֹן את המוח מרסיסים ו'סידר' אותו מחדש. במושגים רפואיים לא היה לו שום סיכוי לשרוד ולהשאר חי, ועל אחת כמה וכמה, שאיש לא יכול היה להבטיח את תִּפְקוּד המוח מחדש.

הרב מנחם רוזנברג, רב קופת החולים 'כללית', והרב שמואל הרטמן רב בית החולים 'בלינסון' שהכירו מקרוב את הסיפור, הציעו לאשה הצעירה לבוא אל הרבנית קניבסקי.

הם נסעו לשם בְּלִוְיַת אבא של אהרן ואמא של האשה. הרבנית התעדכנה בפרטים, היא ניגשה אל האשה הצעירה, חיבקה ונישקה אותה מכל הלב.

בתגובה, פרצה הצעירה בבכי קורע לבבות. איש לא יכול היה להשאר אדיש אל מול המחזה הנורא, אשר כאילו נלקח מתוך הקינה המפורסמת לתשעה באב:

'אלי ציון ועריה כמו אשה… חגורת שק על בעל נעוריה'…

הקירות נמסו תחת שטף הדמעות, וכל הנוכחים והרבנית עמם, הצטרפו לבכיה.

לבסוף הביטה בה הרבנית, עצרה את הדמעות ואמרה: למה את בוכה? – הוא יהיה בריא! אני אומרת לך, שהוא יהיה בריא!

הצעירה פרצה בבכי מחודש: אבל הרבנית אני רוצה ילדים!

בסדר, הגיבה הרבנית בפשטות, בעוד שנה את תבואי לכאן ובעזרת השם יהיו בשורות טובות!

המילים ריחפו בחלל כבועות סבון, העתידות להתנפץ בכל רגע נתון. 'היה נשמע' מתאר זאת אחד הנוכחים, כאילו הרבנית מבטיחה לה לנסוע באוטובוס לירח… הבחור נאבק על חייו ועומד למות – והיא מבטיחה לה ילדים?!

לא חלף רגע והרבנית ניגשה אל ערימת ספרי הרב שעמדה למכירה, שלפה את אחד הספרים וכתבה הקדשה לאהרן.

'באותו רגע חשבתי לעצמי' – אומר אחד מאלו שזכו להיות עדי ראיה למעמד – 'למה היא עושה צחוק מעצמה? מה גורם לה לכתוב לאדם 'מת' הקדשות?!'

יום חלף ועוד אחד – והנס התרחש.

אהרן קרוב קם ועמד על רגליו, ושנה וחצי לאחר מכן זכו בני הזוג לחבוק תינוקת בידיהם…

[21] כך הקשה הגה"ק הרב יהודה צדקה זיע"א (קול יהודה – עמוד ו).

[22] סיפר הגה"צ הרב שלום שבדרון זיע"א (שאל אביך ויגדך, חלק א – עמוד נה), וז"ל:

ניגש פעם יהודי להרב קסטל, שהיה תלמיד חכם מופלג ורב חשוב והאריך ימים הרבה, ובפי היהודי טרוניא מרה:

מה יהיה אתי? מדי שנה בשנה הולכים ביום הכיפורים לבית הכנסת, מתענים ומתפללים כל היממה, אבל אחרי זה הכל חוזר למה שהיה!…

השיב לו הרב קסטל:

אל נא תהיה מודאג, ואמשול לך משל, למה הדבר דומה – למי שחופר בור באדמה רכה, האדם חופר ומוציא החוצה את ערימות העפר, אבל מפני שהעפר הוא רך הוא מתפורר וגולש חזרה וממלא את החפירה. בגלל זה נאלץ האדם לחפור פעם שניה, ולפעמים גם פעם שלישית עד שחפירתו עלתה לו. אבל ההבדל בין החפירה הראשונה לחפירות הבאות הוא, שבעוד שזו היא קשה, הרי בכל פעם שהוא חופר מחדש, נעשית העבודה קלה יותר, עד שהעפר שוב איננו חוזר לכסות את הבור.

כך הוא הדבר עם היהודי בימי הכיפורים שלו, מדי שנה האדם חופר בעפר שלו, שהוא הגוף, עד שהוא מתרכך כמו שראוי לו!…

[23] כתב הגה"ק הרב אברהם יצחק קאהן שליט"א (דברי אמונה, ימים נוראים ב – עמוד קצב):

הנה בזמננו החשכות והנסיונות גדולים ועצומים, ואין לנו מהיכן לקבל התעוררות וקדושה, וכחות הרע מתגברים מיום ליום, וכבר כשל כח הסבל… ואי אפשר לנו להתחזק מעצמנו, מריבוי וקושי הנסיונות העצומים…

דהנה בדורות הקודמים היה עוד כח הצדיקים אשר הזריחו בבני ישראל התעוררות קדושה וטהרה, והיו יכולים להתחזק בעבודת השם יתברך, אבל כהיום ניטל מאתנו כח הצדיקים… ואין לנו עוזר וסומך…

וזהו: "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב, יט) – שהשם יתברך רואה איך שהנסיונות וכחות הרע מתגברים מיום ליום, והצרות והחשכות מתרבות, ואנו נמצאים בשפל המצב ובחשכות נורא ואיום, ונופלים על ידי זה בנסיונות…

אנשים הולכים ברחוב עגמומיים ומכונסים. כבויים ודועכים. כאילו כבתה בהם נורה!

אנשים הולכים ברחוב ותנועותיהם כבידות, איטיות. עיניהם כבויות, תגובותיהם כפויות! נכון הם עדיין חיים, אך אוי ואבוי לחיים שכאלו!

וזהו: 'וַיַּרְא ה', שהשם יתברך רואה מה שגרמו כחות הרע, 'וַיִּנְאָץ' עליהם! ואיך נתעורר זאת? 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו'! דהנה כלל ישראל הם חלק אלקי ממעל, ורוצים בפנימיותם להיות טוב, ולפעמים נזכרים באיזה מצב עומדים וכואב להם לבם על זה, וכועסים על עצמם איך היינו יכולים ליפול כל כך בעבירות ובשפלות, וזהו 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' – מכעס שכועסים על עצמם, על ידי זה נעשה התעוררות בשמים, 'וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ' – דהיינו שהשם יתברך ינאץ על הסטרא אחרא וכחות הרע שגרמו לכל אלו הנפילות והירידות!

"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם" (שם פסוק כ) – זהו ההסתר פנים שנתקיים בזמננו, שאין רואים ואין שומעים כלום, ואין לנו מהיכן לקבל התעוררות והתחזקות!

"אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם" (שם) – וכל זה ההסתרה כי הקב"ה רוצה לראות אם יתחזקו בעבודתם גם בתוקף וקושי הצרות והחשכות והנסיונות!

וזהו התיקון של ישראל בדור האחרון, שאף בגודל ההסתר פנים והחשכות לא נעזוב ח"ו עבודתו יתברך. "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה" (שם) – דור הפוך! שמהפכין את מדת הדין לרחמים! שלא היה יכול להיות כן בדורות הקודמים! כי דוקא בדור הזה, כאשר ההסתר פנים גדול מאוד ואנחנו בשפל המצב, ועם כל זה מתחזקים בעבודת השם יתברך, על ידי זה מהפכין את מדת הדין לרחמים ובזה יקרבו את הגאולה השלימה וכו'…