תוכנית הזיכוך
בגמרא הקדושה (סנהדרין צז.) אמרו, שהעולם במתכונתו הנוכחית יתקיים ששת אלפי שנה, ולאחר מכן, הוא יפשוט צורה ויתנהל בצורה אחרת לגמרי.
והנה, כיום, אנו עומדים בשנת 5785 לבריאה, ובעוד 215 שנה יסתיימו הששת אלפי השנים.
ובתוך התקופה של ה-215 שנים הללו, יתגלה המשיח, יקבץ את כל נדחי ישראל, יבנה את בית המקדש, ואז נראה עין בעין בהתגלות אלקותו יתברך ובתחיית המתים. במהרה בימינו, אמן.
כאמור, אנו נמצאים כבר בדמדומי הגלות, רחוקים מאוד מהשנים הראשונות של הבריאה. אך הקב"ה הרוצה בעבודתנו, נתן לנו את תורתו הקדושה, ובה גילה לנו את כל מסתרי הבריאה.
בחומש בראשית הוא גילה לנו את כל מה שאירע ב-2238 שנים הראשונות של הבריאה (שזה יותר מהשליש הכללי של זמן הבריאה).
והנה אחד המאורעות המובאים בחומש בראשית, הוא מעמד ברית בין הבתרים.
בהיות אברהם אבינו בן 70 שנה נתגלה אליו הקב"ה ואמר לו: דע לך אברהם, שבעוד 430 שנה יזכו צאצאיך לקבל את התורה הקדושה!
אך לצורך כך, הם יצטרכו להזדכך, זיכוך אחר זיכוך, עד שיעשו ראויים בנפשם וגופם לקבל את התורה!
והגם שהזיכוך הזה יהיה קצת כואב, שוה להתאזר בסבלנות ובאמונה,[1] כי התכלית אליה יגיעו בסופו של דבר, שוה הכל!
הגילוי האלקי הסתיים, והתוכנית האלקית החלה לקרום עור וגידים.
שלשים שנה חלפו מאז, בהיות אברהם בן 100 נולד לו בנו יצחק, ובהיות יצחק בן 60 נולד לו בנו יעקב, ובשנתו ה-130 ירד יעקב למצרים. ובמצרים שהו ישראל 210 שנה, סך הכל 430, וכמו שנאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות יב, מ).
אך הקדמנו את המאוחר, ועתה ברצוננו לשוב שנה אחורה, לשנה ה-209 לשהותם של ישראל במצרים…
נשרף או לא?
בשנה ה-209 לשהותם בארץ מצרים, התהלך משה רבינו אי שם באחד המדבריות, רועה את צאן יתרו.
במהלך הילוכו מגיע משה להר (שלעתיד יתפרסם שמו כהר סיני) שנחל של מים זורם בין שביליו, וצמוד לשפת הנחל צומח שיח קוצני מאוד הנקרא 'סנה'.
וכך מתואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ), וז"ל: משה רבינו מסתכל על הסנה, והנה הוא רואה אש גדולה נאחזת בסנה, שלהבות האש מנסות לאכול את הסנה ולא מצליחות, מי הנחל הצלולים מנסים לכבות את האש, ונכשלים…
כמו שנאמר: "וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב), משה רואה את המראה הפלאי הזה ואומר לעצמו: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שם פסוק ג).
כאשר הביט משה בסנה, ראה: 'וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ', ולכן הוא אמר לעצמו: 'אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה… מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה'.
הוא שואל: 'מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר', בשעה שכתוב במפורש שהוא כן בוער. פלא![2]
לכאורה זו חידה סתומה, אבל באמת זו פתיחת עינים:
אם הסנה היה בוער – הוא היה גם נאכל. אם הסנה לא נאכל – על כרחך שהוא גם לא בוער.
ומה שנאמר: 'הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ', זה רק תפיסה חיצונית של המציאות, אבל באמת שום דבר לא בוער. זה לא נוגע בו כלל!
באותו חזיון נבואי נורא הוד, גילה הקב"ה למשה רבינו את מעלתם של ישראל. גם אם כלפי חוץ נראים ישראל שהם שקועים במ"ט שערי טומאה, מטונפים בעבודה זרה ובמאכלות אסורות…
גם אם נראה שאש התאוות בוערת ויוקדת בלבם…
דע לך, שהאש הזו לא נגעה ולא פגעה בפנימיותם כלל! ומשה מתפלא: 'מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה'?! איך יכול להיות שכל התאוות לא השפיעו עליהם כלל?
והקב"ה לימד אותו: דע לך שבפנימיותם ישראל הם נשמות יקרות וטהורות, בבחינת: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שיר השירים א, ו), יהודי הוא כמו יהלום, ויהלום נשאר יהלום בכל מצב, גם אם הוא שקוע בבוץ ומלוכלך כולו.
שום לכלוך או תאוה לא חודרים לפנימיות של היהודי, אך צריך להיות ראוי לראות את הפנימיות, ולכן: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ה).
תסיר את הקליפה, העטיפה, ונוכחת לדעת: "כִּי [גם] הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שם), למרות שהמקום נראה מדבר שומם, אבל באמת הוא בוער באש קודש, וכך גם עם ישראל בני חביבי!
וזה לשון הגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א (נתיבות שלום, שמות – עמוד לג):
יש לבאר ענין ראשית התגלות הקב"ה אל משה בדבר השליחות הגדולה להוציא בני ישראל ממצרים: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב) – זה הציור של מצב עם ישראל, שהוא כַ'סְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ' טומאת מצרים, שהיא מקור הטומאה בעולם, ולמרות הכל 'הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל' – לא נאכל קדושתם באש הטומאה.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שם פסוק ג), שהיה תָמֵהַּ איך יתכן כדבר הזה שקדושת ישראל מתקיימת בתוך כזו טומאה.
"וַיֹּאמֶר [אליו]… הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שם פסוק ה), בני ישראל שאתה עומד וְתָמֵהַּ עליהם אדמת קודש הם, קדושתם נעלה לעילא ולעילא מכל מושגים טבעיים.
מהותם של ישראל היא גבוה מעל גבוה, "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א), שהיא מציאות נצחית, כדקיימא לן (קידושין לו.) דהלכה כרבי מאיר שבין כך ובין כך נקראו 'בָּנִים', והרי הם במדרגה הגבוהה ביותר ולמעלה ממלאכים ושרפים, כדאיתא בזוהר הקדוש (שמות דף כ ע"א) לעליונים לא קרא בנים לתחתונים קרא 'בָּנִים', שהם כביכול חלק מעצמותו יתברך ומיוחדים ביחוד גמור עם קודשא בריך הוא.
וכמו שאמר הגה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' זיע"א, שגם ליהודי אי אפשר לבאר מהו יהודי. אילו היתה ליהודי ההכרה הנכונה במהותו של יהודי ורום ערך קדושתו לא היה מסוגל כלל לחטוא ולקלקל את מעלתו, אלא שאי אפשר לבאר זאת כיון שהוא למעלה מכל מושג.
וזה הסביר הקב"ה למשה: "אַל תִּקְרַב הֲלֹם" (שמות ג, ה), התמיהה: 'מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה', שייכת רק בתפיסה גשמית טבעית, אבל את ישראל אין לגשת להעריך בתפיסה כזו, כי הם למעלה מכל זה וכל הכללים הטבעיים אינם חלים עליהם.
וזהו אומרו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שם) – תתפשט מהתפיסה הגשמית שאתה עומד בה, "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שם), "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה" (ירמיה ב, ג), שהם בבחינת: 'כל טינופת לא יטנפוך' (שיר היחוד – ליום שלישי).[3]
מראה זה הראה הקב"ה למשה טרם הטיל עליו את השליחות הגדולה להוציא את בני ישראל ממצרים שאז נהיו עם הנבחר, ולימדו הקב"ה קודם לכן את גודל מעמדם ורום ערכם של ישראל, אשר אדמת קודש הם.
הזיכוך ממשיך…
ההסבר הסתיים, ומשה רבינו מתחיל בתוכנית הגאולה. הוא חוזר למצרים אוסף את ישראל ומעורר את לבותיהם, וכמו שנאמר: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד, לא).
לאחר מכן, הקב"ה מצוה אותו להכות את מצרים בתשע מכות,[4] שלש ראשונות לאמת מציאות הבורא, ולכן נאמר בהן: 'אֲנִי ה".
שלש האמצעיות לאמת השגחת הבורא, ולכן נאמר בהן: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם ח, ח).
ושלש האחרונות, לאמת אמיתות הנבואה, ולכן נאמר בהן: "וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'" (שם ט, כא), "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה'" (שם פסוק כ), "הַעְתִּירוּ אֶל ה'" (שם פסוק כח).
תשע מכות, ופרעה לא נכנע!
ואז בין המכה התשיעית למכה העשירית, הקב"ה מתגלה למשה רבינו ואומר לו:
עתה הגיע הזמן להתקדם עוד שלב בזיכוך, ולכן לך וּמֹל את ישראל. ומשה רבינו מקיים את ציווי ה' ומל את ישראל.
וזה לשון הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ג ה"ב): 'מילה היתה במצרים, שנאמר: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח). מל אותם משה רבינו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים, חוץ משבט לוי, ועל זה נאמר: "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג, ט).
ובליל ט"ו בניסן, חוטפת מצרים את המכה העשירית – מכת בכורות… ולמחרת בני ישראל יוצאים ביד רמה לעיני כל מצרים.
ששה ימים הם הולכים במדבר, וביום השביעי נקרע להם הים.
בקריעת ים סוף זכו עם ישראל לאמונה חושית, וכמו שאמרו: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵ"י אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות טו, ב).
ובמילים: 'זֶה אֵלִי', גילו לנו יורדי הים את עוצם מדרגתם! וכך דרש רבי אליעזר:[5] 'מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישעיה?[6] שנאמר: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא), וכתיב: "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה" (יחזקאל א, א)… אבל הם זכו לראות בעין, וכביכול, להצביע עליו – 'זֶה אֵלִי'…
ומתוך ראיה חושית נעלה זו זכו בני ישראל לאמונה בה' ובמשה עבדו.
אך למרות כל מהלך הזיכוך, מהלך שנמשך 430 שנה, שמתוכם היו עשרות שנים קשות ומרות מאוד.
למרות שהם ראו עין בעין את מציאות אלקותו, הם עדיין לא היו ראויים לתכלית. הם עדיין לא ראויים לקבל את התורה הקדושה!…
והסיבה לכך, חוסר התקדשות במאכלות.
וזה לשון הגה"ק רבי כָלֵב פייבל ווזל זיע"א:[7]
בגלות מצרים נתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ונשתקעו כמעט בכל שערי טומאה כנודע, והיה קשה עליהם מאוד לפרוש מתאוות עולם הזה, וכל זמן שאכלו לחם ארצי ואכלו מאכלים גשמיים היו מוסיפים על תאותם תאוות ארציות וגשמיות, ולא היו יכולים לשוב מדרכם הרעה ולהשליך שיקוצי עיניהם…
כי לבם המגושם לא נתן להם לשים על לבם כי לא נתכנו דרכם לפני ה'… וממילא לא היו ראויים לקבל את התורה.
ולכן, כדי להקל מעליהם קישוי כיבוש התאוות, האכילם לחם אבירים, לחם רוחני, והוא הַמָּן אשר המטיר להם מן השמים, ועל ידו יזדכך חומר שלהם ויהיו נמזגים במזג טוב וישיגו שכל ומדע ובינה יתירה להאיר עיניהם במאור התורה ולטהר גופם מטומאת התאוות…
ובדיוק חודש אחרי היציאה ממצרים, ב-ט"ו באייר בישר הקב"ה למשה: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד)!
'לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם', המזון שממנו ניזונים המלאכים בשמים.[8]
עם ישראל החלו לאכול ממנו וחשו כיצד לבם מזדכך ומתקדש באופן מופלא ביותר,[9] ומכיון שהזדכו נעשו ראויים לקבל את התורה…
ובמאמר מוסגר:
ממשיך הגה"ק רבי כָלֵב פייבל ומבאר: כעבור שנה וחמשה ימים, ב-כ' באייר שנת 2449 הגיעו ישראל לקברות התאוה, ושם הערב רב נכנסו לחרדות.
ככה? מה? יותר לא נרגיש תאוות? יותר לא תהיה לנו תשוקה ורצון להנאות העולם? ומתוך תסכול הם קמו והתלוננו. וכמו שנאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר יא, ד).
'הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה' – היו מתאוים שתהיה להם תאוה. לכן ביקשו לאכול בשר, מאכל גשמיי. משה! אנחנו רוצים לחוש שוב קצת תאוה, אתה יודע, כמו פעם…
ועתה נחזור ונמשיך בדרכנו…
המצוה הראשונה לאחר הקמת המשכן
ב-ט"ו אייר החלו לאכול את הַמָּן, וכעבור כמה ימים, ב-ו' סיון קיבלו את התורה. כעבור 40 יום, ב-י"ז תמוז חטאו ועשו את העגל.
באותו יום נשתברו הלוחות ומשה דן את החוטאים.
למחרת (ביום י"ח בתמוז) עלה משה להר סיני כדי להתחנן לפני ה' שימחל לעם ישראל על חטא קשה זה, ושהה בהר במשך ארבעים יום עד כ"ט באב, ביום זה נתרצה הקב"ה לישראל ואמר למשה לרדת מן ההר ולפסול את לוחות הברית השניות ושוב לעלות עמהם להר.
למחרת (בראש חודש אלול) עלה משה שוב להר סיני עם הלוחות השניות ושהה בהר עוד ארבעים יום עד יום הכיפורים, ואז נתרצה הקב"ה לישראל ואמר: "סָלַחְתִּי" (במדבר יד, כ), ולכן נקבע יום הכיפורים ליום של מחילה וסליחה וכפרה לדורי דורות.
באותו יום ציוה הקב"ה את משה: עשו לי משכן – ואשרה שכינתי בתוכו.
למחרת ב-י"א תשרי החלו לאסוף כסף – ותוך יומיים אספו את כל הכסף והחלו לבנות את המשכן וכליו…
וכעבור ששה חדשים (בערך) ב-כ"ג אדר החלו שבעת ימי המילואים, ובהם עבד משה רבינו בבגדי לבן.
וב-א' ניסן (תחילת השנה השניה לצאתם ממצרים) נחנך המשכן… ובאותו יום נאמרה פרשת השבוע, פרשת שמיני.
וכך נכתב בספר מעיין השבוע (ויקרא דף קלב) לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א:
מרעיש הדבר! כשנתבונן בתוכן פרשיותיה של התורה 'בגדול', בסקירה כללית, נמצא כך: בריאת העולם ודורות הראשונים, אבות האומה ופעלם, בספר בראשית. גלות מצרים וגאולתה, מתן תורה ועשיית המשכן, והגענו לסוף ספר שמות.
ספר ויקרא: הקרבנות לסוגיהם, אותם מקריבים במשכן, וחנוכת המשכן. זהו. ועכשיו, למצוות התורה. ומה הפרשה הראשונה אחר חנוכת המשכן? פרשת המאכלות המותרים והאסורים! זו ההוראה הראשונה!
הרי זה מצביע על החשיבות העצומה למאכלות המותרים, ועל ההקפדה והזהירות הנדרשים להימנעות ממאכלות האסורים!
ומדוע?
משום שבורא העולם ויוצר האדם בראו כך, שמאכלות מסויימים הם רעל לגוף, ומאכלות אחרים הם רעל לנשמה![10]
כאלו הם המאכלות האסורים שהתורה העידה בהם שמטמטמים הם את הלב, 'ועל כן הרחיקנו הבורא מהם, למען יפעלו הנפשות פעולתן, ולא ינעלו בפניהן רוע מזג הגופות וטמטמום הלבבות' (חינוך, פרשת שמיני – מצוה קנד).
וברשותכם נרחיב…
הַמַּעֲלֶה אתכם מארץ מצרים
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שמיני – מאמרים ב-ג) אמר, וז"ל:
חלק נכבד מפרשת השבוע עוסק בענין העבודות הקדושות שעשו אהרן הכהן ובניו ביום הקמת המשכן, בראש חודש ניסן, וכן על השראת השכינה במשכן, כמו שנאמר: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט, כג).
ולקראת סיום הפרשה, עוסקת התורה בענין קדושת המאכלות, ומפרטת אלו בעלי חיים מותרים באכילה ואלו בעלי חיים אסורים באכילה, ומסיימת ענין זה באומרה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִי"ם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (שם יא, מד-מה).
שילובם של שני עניינים אלו – ענין השראת השכינה במשכן, וענין קדושת המאכלות – באותה פרשה, נועד ללמדנו שכל מי שרוצה לזכות שהשכינה הקדושה תשרה עליו כפי ששרתה במשכן, עליו להיזהר בכל כחו בענין קדושת המאכלות שהוא מכניס לפיו.
הסיבה לכך, משום שהשכינה הקדושה שורה על האדם לפי רמת קדושת האברים שלו, וקדושת אבריו של האדם תלויה מאוד בקדושת המאכלים שהוא אוכל, 'כי מכל מאכל ומשקה (שאדם אוכל ושותה) נעשה תיכף דם ובשר מבשרו' (לשון התניא – ליקוטי אמרים פרק ח). וכאשר הוא מקפיד לאכול אך ורק מאכלים כשרים, נוצרים בגופו דם ובשר זכים וקדושים, וממילא השכינה מוכנה לשרות עליו ואינה עוזבת אותו לעולם.
אדם שמקפיד לאכול אך ורק אוכל כשר, הדם שזורם בעורקיו מלא אלקות. לעומת זאת, אדם שאוכל גם מאכלים שאינם כשרים, מסתלקת ממנו הדעה האלקית שנתן הקב"ה לבני האדם, והוא נותר עב וגס ומשוקץ.
וכך כותב הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו זיע"א) בספרו מסילת ישרים (פרק יא – בפרטי מדת הנקיות) בלשון קדשו:
כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו… כי מסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב: "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה" (משלי ב, ו), והנה הוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו.
על כן אמרו חז"ל (כתובות קי:): 'כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים', כיון שבחוץ לארץ מאוד קשה להקפיד על כשרות המזון. לצערנו שמונים אחוז מיהודי חוץ לארץ נכשלים באכילת מאכלות אסורות. גם מי שמאוד משתדל להקפיד על כך בתוך ביתו, נכשל בכך כשהוא אוכל מחוץ לבית. ומשום כך מסתלקת מהם קדושתו של הקב"ה והדעה האמיתית (כדברי הרמח"ל הנ"ל) ונחשבים הם כעובדי עבודת כוכבים.
שלמה המלך ע"ה אומר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג), וביאר האבן עזרא (שם) את כפל הלשון: 'פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ', אשר שמירת הפה היא ממאכלות אסורות, ושמירת הלשון היא מדיבורים אסורים, ומי ששומר על שניהם כאחד – 'שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ'.
והוסיפו על כך בעלי הרמז כי ראשי התיבות של 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ' – עולים בגימטריא 'שכינה' (עם הכולל), לרמוז שמי ששומר את פיו ממאכלות אסורות ואת לשונו מדיבורים אסורים זוכה שתשרה עליו השכינה הקדושה. על כן, כל מי שזוכה לקדש את עצמו היטב בענין המאכלות, נופלת אימה ופחד על כל שונאיו ומבקשי רעתו ושום אדם לא יכול לעמוד בפניו מפני עוצמת השכינה ששורה עליו.
ואפילו בעלי חיים טורפים, כגון אריות ונמרים, אם יפגשו אדם שמקדש את עצמו היטב בענין המאכלות, מיד תיפול עליהם אימה ופחד מפניו ולא יהיו מסוגלים להזיק לו בשום אופן.
ולזה כוונו חז"ל (שבת קנא:) באומרם: 'אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה'. והיינו כי כשאדם מטמא את עצמו במאכלות אסורות מסתלק מעל פניו ה'צלם אלקים' שניתן לו ביום שנולד, ובמקומו שורה על פניו דמות בהמה, ובאותו הזמן חיה רעה יכולה לשלוט בו כיון שהוא נדמה לה כבהמה. אך כשאדם מקדש את עצמו היטב בענין המאכלות, ממילא אין ה'צלם אלקים' סר מעל פניו, ולכן גם חיה רעה שפוגשת אותו מיד נופלת עליה אימה ופחד מפניו, מחמת אותו 'צלם אלקים' השורה על פניו.
וכן מצינו בְ'דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת', כאשר גזר המלך דריוש שמי שיתפלל לאל כל שהוא יושלך לגוב האריות, ותפסו את דניאל מתפלל לה' בביתו והשליכו אותו לבור שהיה מלא באריות מורעבים (וראה בילקוט שמעוני תהלים – רמז תשפז, שהיו באותו גוב 1464 אריות) – עשה לו הקב"ה נס עצום, וסגר את פיותיהם של האריות ולא פגעו בו לרעה כלל, וכך ניצלו חייו (ראה בספר דניאל פרק ו).
דניאל זכה לכך משום שקידש את עצמו היטב בענין המאכלות, ובמשך כל השנים ששהה בארמון המלך מעת היותו ילד שמר את פיו לבל יתגעל במאכלות האסורות שהוגשו לו שם, אלא אכל זרעונים בלבד (כמבואר בספר דניאל פרק א), ולכן השכינה הקדושה לא עזבה אותו לרגע וכן ה'צלם אלקים' מעולם לא סר מעל פניו, וכשראו אותו האריות נפלה עליהם אימה ופחד.
ומסיים שם הרמח"ל את דבריו בדבר חובת הזהירות בענין מאכלות ואומר:
הנה, מי שיש לו מוח בקדקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה?! ודאי שלא יקל! ואם יקל – לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אף איסור המאכל כבר ביארנו שהוא ארס ממש ללב ולנפש, אם כן, מי איפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא. ועל דבר זה נאמר: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין [סכין] בְּלֹעֶךָָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה" (משלי כג, ב).
לכן כשאדם ניגש לקנות בשרים, יקנה את הבשרים שיש עליהם את ההשגחה הטובה והמהודרת ביותר ללא שום פשרות והקלות, ולא יסמוך על כל מיני הכשרים מפוקפקים. אמנם זה יעלה לו קצת יותר יקר אך זה שוה, כי מי שמקפיד מאוד על כשרות המזון בביתו לעולם לא תצא תקלה מילדיו. אם אתה רואה בית שהצליחו מאוד בחינוך הילדים, דע לך שזה בגלל שהם הקפידו מאוד על כשרות המזון בבית. על כן, בכל הקשור לכשרות המזון לא כדאי להקל בשום אופן כיון שזהו היסוד של הבית היהודי.[11]
ולכן מיד לאחר שהתורה מדברת על קדושת המאכלות היא מסמיכה לכך את פרשת תזריע הפותחת בענין לידת ילדים, כמו שכתוב: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא יב, ב), וזאת כדי לרמוז שכפי גודל זהירותם של ההורים והתקדשותם בענין המאכלות, כך תהיה גודל קדושת הילדים שיוולדו להם.
כשחלילה הורים מזלזלים בזה ואוכלים בכל מקום שמזדמן להם ללא כל דרישה וחקירה על רמת כשרות המזון המוגש לפניהם, הם פועלים בכך ירידה עצומה בקדושתם של ילדיהם היקרים, והחשק שלהם לעניינים רוחניים הולך ומתמעט, ואת מקומו תופסת קרירות נוראה לכל דבר שבקדושה.
לכן כל מי שבעל נפש הוא, וקדושתו וקדושת זרעו חשובה לו, לא ירבה סעודותיו בכל מקום, ולא יקפוץ על כל ארוחה המזדמנת לפניו, אלא תמיד יבדוק היטב מה הוא אוכל, וכן עם מי הוא אוכל.
אם מזדמן לאדם לעצור בתחנת דלק כדי לקנות איזה משקה חם או כריך וכו' שיבדוק היטב שלא מעורב במשקה חלב נכרי, וכן שאין בכריך איזה בשר טרף, כיון שלצערנו גם דברים כאלו נמכרים בתחנות דלק וצריך להיות עירני לכך.
וכן אם מזדמן לאדם לטוס לחו"ל, ומסיבה כל שהיא לא ניתן להסדיר שיוגש לו במטוס אוכל כשר, שיזהר לקחת עמו אוכל כשר מהבית ולא יטמא את עצמו ח"ו במאכלים הטרפים שמוגשים שם…[12]
ועתה נותר לנו לחפש תיקון למי שכבר נכשל בעברו ואכל מאכלות אסורות…
ישמע בזיונו וידום!
וכך אמר אבא מארי רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – שם): כפי שביארנו עיקר היהדות תלויה בקדושת האכילה, והטעם לכך כי האוכל שהאדם אוכל נהפך להיות בשר מבשרו.
האוכל נהפך להיות אדם!
אם האוכל כשר (לפי גדרי התורה) – בשר האדם נהיה זך ונקי, וישנה אפשרות לשכינה הקדושה להאיר לתוכו, ללבו פנימה!
ואם, חלילה, האוכל לא כשר – בשר האדם נהיה עב וגס, חסום ואטום, ואין שום יכולת לקרני אור השכינה לבקוע דרכו! והאדם מגשש את דרכו בעלטה ובאפלה…[13]
ולכן מי שנכשל בעבר באכילת מאכלות אסורות ורוצה תיקון מושלם על כך, התיקון לכך הוא שישמע בזיונו וידום, כי בכח שמיעת בזיונות מתוך שתיקה מוחלטת, לטהר את הנפש מכל זוהמת המאכלות האסורות, ולהעלותה למעלתה הראשונה.
וטעם הדבר, כי מבואר בדברי אדמו"ר הזקן בתניא קדישא (ליקוטי אמרים – פרק ח) שכל מאכל שאדם אוכל נהפך לאחר מכן לדם ובשר מבשרו. וזה שנכשל באכילת מאכלות אסורות ונוצר דמו מהם, הרי דמו עכור ופגום. ותקנתו היא שישפכו את דמו העכור על ידי בזיונות, ולאחר מכן יתמלא בדם נקי וטהור, ויהפך לבריה חדשה ממש.
צדיק אוכל לשובע נפשו
עד עתה נתבאר חומרתם של מאכלות אסורות. אך האמת שמי שרוצה להתקדש ולזכות למדרגתם של אוכלי המן, זה עדיין לא מספיק.
יהודי צריך לקדש את אכילתו, כדי שיזכה להתעלות ולעלות מעלות גבוהות יותר. ומכיון שכך נכתוב מעט על עבודת האכילה…
בדרשה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שלח לך – מאמר ז) אמר, וז"ל:
בפרשת שלח לך מצוה אותנו התורה הקדושה: "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'" (במדבר טו, יט). לפי פשוטו של מקרא, בפסוק זה התורה מצוה אותנו שכאשר נלוש עיסה כדי לאפות ממנה לחם, נפריש מהעיסה תרומה לה', דהיינו הפרשת חלה. אולם בנוסף לדרך הפשט, יש בפסוק זה רמז נפלא בעבודת ה'.
בלשון התורה הקדושה כל סעודה, גם אם היא כוללת בשר ודגים ושאר מטעמים, נקראת בקצרה 'לחם', כמו שנאמר: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם…" (בראשית לא, נד), ומפרש רש"י שם: כל דבר מאכל קרוי 'לחם'. והסיבה לכך: משום שהבסיס העיקרי של כל סעודה, אשר ממנו עיקר שביעתו של האדם, זהו הלחם.
לפי זה יש לומר, שמה שנאמר בפרשתנו: 'וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה", בא לרמוז לכל אחד מאתנו שכאשר ניגש לאכול סעודה כל שהיא, נאכל אותה בקדושה גדולה, כדי שעל ידי זה נרומם ('תרומה' – לשון הרמה) ונגביה אותה לה', ומדבר חומרי ומגושם נהפוך אותה לדבר רוחני וקדוש. כי כל המאכלים ביסודם יונקים את חיותם מצד הקליפה, וכשיהודי אוכל אותם בקדושה הוא מברר ומפריד מהם את החלק הרע שטמון בהם, ומרומם ומגביה את החלק הטוב שבהם לצד הקדושה.
בירור והפרדת החלק הרע שבמאכלים נעשה בראש ובראשונה על ידי שמברכים בכוונה גדולה על כל מאכל ומאכל את ברכת הנהנין הראויה לו לפי תקנת רבותינו הקדושים אנשי כנסת הגדולה.
אך לא די בזה. בנוסף לכך שאדם צריך לברך בכוונה גדולה על כל מאכל שהוא אוכל, גם עצם אכילתו צריכה להיות בקדושה גדולה, משום שיהודי צריך להיות ניכר ביהדותו לא רק בשעה שהוא לומד תורה ומתפלל, אלא גם בשעה שהוא עוסק בדברים גשמיים וענייני העולם הזה, כגון בשעת האכילה.
כשיהודי אוכל במתינות וברוגע, ולא בזלילה והלעטה ח"ו כעשיו הרשע שנאמר בו: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (שם כה, ל), וכן כשהוא אוכל בכמות סבירה רק כפי צורך שביעתו, בבחינת: "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג, כה), ולא אוכל אכילה גסה ומעמיס על עצמו מעבר למה שגופו צריך באמת – בזה ניכר לכל שיהודי אמיתי אוכל כאן ולא גוי מופקר.
עלינו לדעת שיש לאכילה של האדם השפעה עצומה על כל שאר עבודת ה' שלו, משום שמכל מאכל ומשקה שאדם אוכל ושותה נוצר דם בגופו, ומהדם שזורם בעורקיו גופו מקבל את כל חיותו, כמו שנאמר: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג), וכן נאמר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (ויקרא יז, יא) – כלומר, כל חיותו הגשמית של האדם תלויה בדם שזורם בגופו.
וכשאדם אוכל בקדושה ועל ידי זה מברר ומפריד את החלק הרע שבמאכלים שהוא אוכל וניזון רק מהחלק הטוב שבהם כנ"ל, נוצר בגופו דם מזוכך. וכשהגוף מקבל את חיותו מדם מזוכך, ממילא נטיותיו החומריות, תאוותיו ויצריו מועטים מאוד, ויש לו נטיה גדולה מאוד לדברים רוחניים.
לעומת זאת, כשאדם אוכל שלא בקדושה, והחלק הרע נשאר טמון במאכלים שהוא אוכל, נוצר בגופו דם עכור ומזוהם שדבוק בו הרבה רע. וכשהגוף מקבל את חיותו מדם עכור ומזוהם, ממילא כל כולו נוטה אך ורק לדברים חומריים ותאוות מגונות, והיצרים שבו קשים ומרים, והחשק שלו לדברים רוחניים – לימוד תורה, תפילה, צדקה וכדומה – הולך ומתמעט.
כשאדם אוכל בקדושה, אכילתו מכניסה בקרבו כחות מחודשים לעבודת הבורא. לעומת זאת, כשאדם אוכל שלא בקדושה, ומרוב תאותו ממלא את כריסו ברעבתנות רבה, לא די שאכילתו לא יכולה להכניס בקרבו כח לעבודת הבורא, אלא גם מפילה עליו עייפות גדולה וכבידות נוראה. לכן מי שרואה שאכילתו מפילה עליו שינה, שהיא אחד מששים ממיתה (ברכות נז:), ומביאה רוח רעה – סימן שהוא לא אוכל מספיק בקדושה.
נמצא שחלק נכבד מעבודת ה' של האדם תלוי מאוד בקדושת האכילה שלו, ונרמז הדבר במה שאמרו חז"ל (פסחים קא.): 'אין קידוש אלא במקום סעודה' – כלומר, עיקר השגת הקדושה תלויה במדת התקדשותו של האדם בשעה שהוא אוכל את סעודתו…
כמה פרטים בעבודת האכילה…
בשעה שיהודי רוצה לאכול או לשתות הדבר הראשון שמוטל עליו לעשות הוא לבדוק את כשרות המזון.[14]
ולאחר מכן צריך לעצור רגע ולחשוב: 'איזו ברכה מברכים על המאכל הזה או השתיה הזו'.
ואז, אחר שהתברר לו סוג הברכה שהוא צריך לברך, יברך לאט ובמתינות… ולאחר מכן יאכל בנימוס ובדרך ארץ, ויברך ברכה אחרונה כראוי.
ואם הוא רוצה לאכול לחם, צריך ליטול ידים קודם האכילה.
ובמאמר מוסגר: כל הזהיר בקיום מצוה זו (של נטילת ידים), מלבד שכרו האמיתי המחכה לו בעולם הנצח, מקבל הוא גם 'שביבי שכר' בעולם הזה.
נטילת הידים לפני אכילת הפת היא סגולה לפרנסה בשפע. לכן 'על נטילת ידים' – ראשי תיבות: 'ענ"י', לרמוז שמי שמזלזל בנטילת ידים יבוא לידי עניות. מאידך, 'מי"ם' – ראשי תיבות: 'מעושר מתנות ידיך', לרמוז שמי שנוטל ידיו עם הרבה מים יזכה לעשירות, כפי שהעיד רב חסדא על עצמו שהיה מקפיד ליטול ידיו עם מְלֹא חָפְנַיִם של מים, ולכן נתנו לו מן השמים מְלֹא חָפְנַיִם של טובה ועשירות (שבת סב:).
לכן כשאדם מזדמן לסעודה כל שהיא, לא יתעצל לקום למקום הברז וליטול ידיו, לאכול פת, ולבסוף גם לברך ברכת המזון בשמחה גדולה, ובזכות כך הקב"ה ישפיע לו שפע פרנסה.
ואחר נטילת ידים, ישב ויבצע על הלחם, ויטביל אותו ג' פעמים במלח. וגם זו סגולה לפרנסה, שהרי 'לחם' – עולה בגימטריא שלש פעמים שם הוי"ה, וכן 'מלח' – עולה בגימטריא שלש פעמים שם הוי"ה, ושניהם יחדיו – עולים בגימטריא שש פעמים שם הוי"ה כמספר 'יוסף', כדי לרמוז שמי שמקפיד שיהיה על שולחנו כל שעת הסעודה ובשעת ברכת המזון, לחם ומלח, יזכה תמיד לפרנסה בשפע גדול כיוסף הצדיק, שאפילו בזמן שבכל העולם כולו היה רעב גדול – מחסני התבואה של יוסף היו מלאים כל טוב, והיה מוכר תבואה לכל אנשי העולם, כמו שנאמר: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו).
ואז יאכל במתינות, ובישוב הדעת. בלי לחץ וללא בהלה.
ולאחר מכן חשוב לומר דבר תורה על השולחן, כי על ידי שאומרים דבר תורה על השולחן, הוא נהפך להיות שולחנו של הקב"ה, וכל מי שאכל עליו כאילו אכל משולחנו של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ג): שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב).
ואז, יטול ידיו במים אחרונים ויברך ברכת המזון…
ונסיים בדבריו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א:[15] 'דע, שעל ידי אכילתם של ישראל, נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין, בבחינת: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם" (רות ב, יד). 'לְעֵת הָאֹכֶל' דייקא, היינו על ידי האכילה 'גֹּשִׁי הֲלֹם' – דא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
מגלה לנו רבי נחמן שעל ידי האכילה בקדושה אפשר לזכות להשראת השכינה כפשוטו ממש…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. ה' יתברך ציונו בתורתו הקדושה לשמור על קדושת המאכלים ובכך לשמור על קדושת הגוף. ואדם שנזהר בקדושת המאכלים זוכה ושורה עליו שכינה כפי השראת השכינה ששרתה במשכן.
משום שהשכינה הקדושה שורה על האדם לפי רמת קדושת האברים שלו, וקדושת אבריו של האדם תלויה מאוד בקדושת המאכלים שהוא אוכל. וכאשר הוא מקפיד לאכול אך ורק מאכלים כשרים, נוצרים בגופו דם ובשר זכים וקדושים, וממילא השכינה מוכנה לשרות עליו ואינה עוזבת אותו לעולם.
ב. אדם שמקפיד לאכול אך ורק אוכל כשר, הדם שזורם בעורקיו מלא אלקות. לעומת זאת, אדם שאוכל גם מאכלים שאינם כשרים, מסתלקת ממנו הדעה האלקית שנתן הקב"ה לבני האדם, והוא נותר עב וגס ומשוקץ.
ג. לכן חשוב להקפיד על ענייני כשרות המאכלים ולא להקל בדבר זה בכלל, ואפילו אם יש לאדם ספק בכשרות של דבר מסויים, הכלל הוא: 'כשיש ספק אז אין ספק', ועל האדם להתרחק מאוד מכל נדנוד של כשרות ולהקפיד לקנות רק מאכלים עם הכשרים מהודרים וממקומות מוסמכים וידועים.
ד. אדם שמקפיד בדבר כשרות המאכלים לעולם לא תצא תקלה מילדיו. ובית זה יצליח מאוד בחינוך הילדים, כיון שזהו היסוד של הבית היהודי.
לכן כל מי שבעל נפש הוא, וקדושתו וקדושת זרעו חשובה לו, לא ירבה סעודותיו בכל מקום, ולא יקפוץ על כל ארוחה המזדמנת לפניו, אלא תמיד יבדוק היטב מה הוא אוכל, וכן עם מי הוא אוכל.
ה. אדם שלא נזהר באכילת מאכלות אסורות ורוצה לתקן את הנזק הרוחני שנגרם מכך, מלבד שמעתה חייב להקפיד על כשרות ביותר, עם כל זה עדיין דמו נשאר עכור ומשוקץ מרוב המאכלות שאכל עד היום. לכן תקנתו היא לקבל בזיונות. משום שכאשר אדם מקבל בזיונות דמו נשפך והוא מתמלא בדם חדש נקי וטהור ונהפך לבריה חדשה ממש.
ו. ובנוסף יהודי הרוצה שתשרה עליו השכינה כמו ששרתה על אוכלי המן, צריך לאכול בקדושה. דבר הנעשה בראש ובראשונה על ידי שמברכים בכוונה גדולה על כל מאכל ומאכל את ברכת הנהנין הראויה לו לפי תקנת רבותינו הקדושים אנשי כנסת הגדולה.
ולכן קודם שיהודי רוצה לאכול או לשתות, הדבר הראשון שמוטל עליו לעשות הוא לבדוק את כשרות המזון. ולאחר מכן צריך לעצור רגע ולחשוב: 'איזו ברכה מברכים על המאכל הזה או השתיה הזו'. ואז, אחר שהתברר לו סוג הברכה שהוא צריך לברך, יברך לאט ובמתינות… ולאחר מכן יאכל בנימוס ובדרך ארץ, ויברך ברכה אחרונה כראוי.
ובזכות שאדם מקפיד על כשרות המזון, ברכות הנהנין בכוונה, ואכילה בדרך ארץ ובנימוס, יזכה להשראת השכינה.
[1] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב אמונה – שביל א אות ט), וז"ל:
אמרו במכילתא (בשלח, מסכתא ד'ויהי' – פרשה ו): 'כל המקבל מצוה אחת באמונה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש' – כי האמונה שאדם מאמין שאין שום מציאות בלתי השם יתברך, וכל דבר קטן וגדול, אף היסורין שמצער אותו בעל בחירה, הן בגשמיות שרודף אחר פרנסתו, ויורד לאומנותו ועושה משא ומתן שלו, ולוקח הסוחרים שלו, ושוכר הבית מזיגה והבית שלו שלא על פי תורה.
וכשמאמין שגם בבעל בחירה, שם הוא רצונו יתברך, ואם לא שהדבר יָצָא מפיו, אי אפשר לשום נברא שיצער אותו, לא בדבר קטן ולא בדבר גדול, ויקבל באהבה, וישתחוה ויודה לשמו הגדול, אזי נמתקין הדינין, ומלך עליון יַשְׁרֶה עליו נעימות וזיו אורו יתברך, עד שכל ענייני ההבל של עולם הזה, לא ירגיש בחסרונן על ידי תשובה ששב לה' (שזה סוד האמונה) על ידי אותו מציק המציק…
ובענין זה הובא בספר דורש טוב (בראשית א – עמוד קסז), וז"ל:
פעם הוצרך הרב חנוך ריגל לטוס לאנגליה. בתא המטען של המטוס (מעל המושבים) היה מונח חפץ כבד, ולפתע נפל החפץ על ספסל של שלשה מושבים ושלשתם נשברו. כל המקומות האחרים היו מלאים, כך שלשלשה נרשמים לא היה מקום ישיבה. הוא היה אחד מהשלשה. הציעו להם לטוס דרך פריז, ושם לעלות על טיסה ללונדון.
הוא טס לפריז וראה שם יהודי חסידי שנראה מסודר כלכלית. שני יהודים נפגשים בנמל תעופה של גויים. 'שלום עליכם רבי יהודי', והם מתחילים לדבר. 'נראה שהצלחת בחיים, תגיד לי מה סוד ההצלחה שלך'. והלה משיב: 'מאחר ואינך מכיר אותי – לא איכפת לי לספר לך את הסיפור'. תשמעו מה שסיפר לו אותו יהודי:
'אני גר בניו יורק ויש לי כששים צאצאים – כולם סמוכים על שולחני. לכולם קניתי דירות. והם יושבים ולומדים ואני מפרנס אותם בשפע. ברוך ה', ה' נתן לי עושר גדול.
ועתה אגיד לך למה זכיתי לזה: לפני שלשים וחמש שנה עבדתי באמריקה. היה לי שותף שיחד עמו פתחתי חנות והיינו משווקים סחורה. במשך השנים נעשינו מחותנים: בני התחתן עם בתו של השותף. והכל היה ממש באהבה ואחוה. אך דא עקא, היינו מתפרנסים בקושי. אם משהו היה אומר לי שיגיעו זמנים שאהיה עשיר הייתי אומר לו שהוא חולם.
יום אחד נודע לנו על מפעל שהיו בו המוצרים שרצינו לשווק. בעל המפעל היה זקן ניצול שואה והתיידדנו אתו. בהתחלה נפגשנו בעסק ואחרי העסק גם בבית. לא היו לו ילדים, והוא היה בא אלינו הביתה, אוכל וישן אצלנו, ונהיינו כמו משפחה שלו.
הבעיה שאני טיפוס קצת יותר תקיף, ואילו שותפי טיפוס יותר נעים ונוח. עברו ימים, והזקן הזה התחיל להרגיש בביתנו כמו 'בעל הבית'. אם אשתי שמה עציץ בפינה כל שהיא, הוא היה מעיר לה שהעציץ לא מתאים למקום הזה ויש להניחו בפינה אחרת. הוא הביע את דעתו גם על המיקום של השולחן, שלדעתו צריך לעבור מקום, ועל המפה שאינה מתאימה ויש להחליפה באחרת. עד שיום אחד אמרה לי אשתי: 'אני מוכנה לתת לו חדר מסודר, עם מיטה מסודרת וארוחות מסודרות, אבל שיפסיק להביע דעות על הנעשה בבית'…
הזקן הזה היה טיפוס מריר, והחלטתי שעלי להעמידו על מקומו. פניתי אליו ואמרתי באופן שאינו משתמע לשני פנים: 'בבית הזה אני בעל הבית, ואינני מרשה לך להזיז פה כלום, וגם לא לחוות דעה!'.
הלה שנפגע עד עמקי נשמתו, אמר לי: 'בבית הזה אני לא דורך יותר. אצל השותף שלך הרבה יותר נוח לי. הוא מקבל אותי יפה ולא צועק עלי'. אמר והלך.
אחרי תקופה נרגעתי. חשבתי לעצמי: 'פגעתי ביהודי גלמוד ומר נפש. אין לו משפחה והוא רואה אותי עם ילדים ונכדים. הייתי צריך לדון אותו לכף זכות. הוא מר נפש'…
הלכתי לחפש אותו כדי לפייסו, אך הוא לא רצה להתפייס. באתי עוד פעם, ועוד פעם, עד שבסופו של דבר אמר: 'אני מוכן למחול לך, אבל עליך לדעת שבתחילה חילקתי בצוואה שלי את כל נכסי לִשְׁנַיִם, חצי לך וחצי לשותף שלך. אך לאחר שדיברת אלי בצורה כזאת הוצאתי אותך מהצוואה'.
השבתי לו: 'תשאיר את הצוואה איך שאתה רוצה, אבל דבר אחד אני מבקש ממך: תחזור אלי הביתה ותתארח אצלי'.
הזקן שב לביתנו: יש לציין כי הוא קלט, במדה זו או אחרת, את הטעות בגישה שלו, ושינה, עד כמה שהיה יכול, את הכיוון.
אחרי תקופה של כמה חדשים בביתנו, הוא פנה אלי ואמר: 'סיפרתי לך על ששיניתי את הצוואה, והעברתי את כל רכושי לשותפך. דע לך שאחרי שפייסת אותי, והחזרת אותי לביתך, שיניתי שוב את הצוואה, וכתבתי צוואה שניה בה הורשתי חצי לך וחצי לשותף שלך', והוא הגיש לידי צילום של הצוואה השניה.
עברה תקופה קצרה נוספת, והזקן נפטר. ה'שבעה' עליו היתה בביתי.
יום אחד קיבלתי הזמנה לבית משפט. כשהגעתי לשם חשכו עיני: השותף שלי, שהוא גם המחותן שלי, שילם ככל הנראה סכום כסף לעורך דין ממולח, שהצליח לשכנע את בית המשפט שיש רק צוואה אחת, הראשונה, שבה כל נכסי הזקן נתונים לשותף שלי. הוא לא העלה על דעתו שהזקן מסר לי צילום של הצוואה השניה, ואני יכול בכל רגע לשלוף אותה ולהוכיח לבית המשפט את השקר שלו…
הסתכלתי על איזה סכום מדובר? ואני רואה שחור על גבי לבן ששה מיליון דולר! ולהזכירך, באותה תקופה הייתי אדם שחי מהיד לפה… הייתי נסער: המחותן שלי משקר אותי!
בדיוק אז היתה לי חתונה בארץ ישראל של אחד מצאצאי. אמרתי לעצמי: ראשית אסע לחתונה, אעבור את כל ימי השמחה, ואז אחשוב מה לעשות.
בחתונה פגשתי את מרן הגאון רבי שמואל ואזנר זצ"ל, והחלטתי להתייעץ אתו. ניגשתי אליו וסיפרתי לו דברים כהווייתם. והוא השיב: 'מצד הדין הצדק אתך. תתבע אותו לדין תורה'.
אמרתי לו: 'כל חיי לא הייתי אף לא בדין תורה אחד, וכאן עוד מדובר על המחותן שלי… כולם ידברו על המחותנים שרבים, וללא ספק זה יקרין על היחסים שבין בני הזוג. מה הרב מציע לי, איפוא, לעשות?'
אמר לי הרב ואזנר: 'שמע טוב! נער הייתי גם זקנתי. אתה רואה את הזקן הלבן שלי. יהודי שמוותר לשני – לא יפסיד! נכון, מדובר על סכום עצום, אבל אם אתה שואל אותי – אני מציע לך שתנסה להסתדר בלי זה'.
יצאתי ממנו כשלבי בוער באמונה, אני מוסר את עצמי לידיו של הקב"ה, לא עושה כלום. וה' יעשה הטוב בעיניו!
ויתרתי! ולא סיפרתי מילה לאיש! אתה הוא האדם הראשון שסיפרתי לו את הסיפור, ועשיתי זאת כאמור רק משום שאינך מכיר אותי, וככל הנראה לא נפגש שוב.
'אולם מה אומר ומה אדבר' – סיים האיש את סיפורו – 'מאותו היום והלאה כל מה ששמתי עליו את היד – הפך לזהב! ברוך ה', אינני אוחז היום בששה מיליון דולר, אלא בסכום פי עשרה ומעלה מהסכום הזה. אני סמוך ובטוח שכל זה בא לי בזכות הויתור, וכמו שאמר לי הרב ואזנר: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מי שהפסיד מויתור'…
[2] כן הקשה הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א (הובאו דבריו בדורש טוב, שמות א – עמוד ק).
[3] וכאן נביא את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שמות – מאמר ז) שאמר כך, וז"ל:
אמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ב מ"י): והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.
כלומר: יש לו לאדם להיזהר ביותר בכבודם של החכמים והצדיקים ולא להקל ראש אתם ח"ו, כדי שלא יקפידו עליו וינשך בנשיכתם, יעקץ בעקיצתן, ישרף מלחישתן, ויכוה מגחלתן הבוערת, ה' יצילנו לעולמים.
ומכיון שידע הקב"ה שטבעם של עם ישראל לא תמיד קל ונוח, ובפרט אותו דור שיצאו ממצרים שהיו קצרי רוח וקנטרנים מחמת השעבוד והצער הרב שעברו במצרים, חשש הקב"ה שיקניטו את משה רבינו (כפי שאכן כך היה כמה וכמה פעמים במשך ארבעים שנות הליכתם עמו במדבר) ואם הוא יקפיד עליהם בכל פעם ויכוו בגחלתו וינשכו מנשיכתו וכו' – לא ישאר מהם ח"ו שריד ופליט.
על כן, מיד בבוא הקב"ה למנות את משה רבינו למנהיגם של עם ישראל, ראשית כל ציוה אותו: 'של נעלך', כפי שמבאר הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א בספרו נוצר חסד (על אבות שם) שתיבת 'נעלך' – היא ראשי תיבות: נשיכה, עקיצה, לחישה, כגחלי אש – שהן כל הנזקים העשויים לבוא על האדם מחמת קפידתו של החכם כנ"ל.
וציוה הקב"ה את משה רבינו להסיר ממנו את כל סוגי הקפידות הנ"ל ולהנהיג את עם ישראל אך ורק בחסד וברחמים. וגם אם יפגעו בו ויקניטו אותו, ימחל ויסלח להם כדי שלא יענשו ח"ו.
כי חפצו של הקב"ה הוא שמנהיגי ישראל ינהגו עם עמו ישראל באהבה, בחסד וברחמים, ורק במי שישנן מדות אלו בוחר הקב"ה להיות מנהיגם של עם ישראל, כמו שכתוב: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם" (ישעיה מט, י), ואינו חפץ בצדיקים קפדנים.
ואכן בדרך זו נהג משה רבינו במשך כל ארבעים שנות הנהגתו, ובכל פעם ופעם שעם ישראל הקניטו אותו, ואף חירפו וגידפו אותו, תמיד מחל להם בכל לבו, והיה נופל על פניו ומתחנן לה' שימחל להם ולא יענשו על ידו ח"ו. וכן כשקמו עליו קורח ועדתו וביזו אותו וחלקו על מעשיו, משה רבינו השתדל בכל כחו לבקש את השלום, והשפיל את עצמו עד עפר לשם כך, אלא שהם עמדו בעקשנותם עד שהקב"ה החליט להעניש אותם בחומרא רבה.
וזוהי דרכם של צדיקי האמת שבכל דור, לנהוג בענוה יתירה וברחמים עצומים כלפי עם ישראל, ולמחול ולסלוח לכל אלו שמצערים ורודפים אותם, אף על פי שרבים הם, כדי שלא יענשו הם ובני ביתם על מעשיהם. ובגלל מדת הסלחנות שיש בצדיקים אלו, חביבים הם ביותר לפני הקב"ה והוא ממלא את כל משאלותיהם, וכל ברכותיהם מתקיימות לאלתר… (עכ"ל).
אמנם עלינו לדעת שבכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולעתים אין ברירה ובענין זה נספר (תפארת מלוכה – עמוד 365, לר. וינגרטן):
הגה"ק רבי ישראל מרוז'ין זיע"א, סבל רבות מהקיסר הרוסי, ובסופו של דבר השליכו לצינוק, בו שהה רבי ישראל 22 חדשים.
בתום תקופה זו ובאורח פלאי ביותר, החליט אחד מן השרים, הגרף ביברקוב, להמליץ על שחרורו של הרבי עד למשפטו. כשהגיעה ההמלצה לחצר המלוכה, נתן לה הקיסר את הסכמתו ללא שום הסבר הגיוני, וכך יצא הצדיק מן הכלא.
בינתים נודע לצדיק שקיסר רוסיה הוציא פקודה להגלות אותו לסיביר, לכן מיד הוא קם וברח לאוסטריה, והתיישב בסדיגורא.
וכאן בסדיגורא מתרחש סיפורנו:
מדי חודש בחדשו, בערב ראש חודש, נוהג היה החסיד רבי יוסף מטופרוב, נכדו של בעל האוהב ישראל מאפטא, לבקר אצל רבו הקדוש, רבי ישראל.
זכה רבי יוסף והרבי הקדוש היה מקרבו ומאיר לו פנים בכל עת.
באחד הפעמים שהגיע רבי יוסף לסדיגורא, הבחין שהאוירה בבית הרבי מתוחה.
לשאלתו, סיפרו לו בני הבית, שהרבי מסתגר בחדרו כבר כמה ימים, מתוך הוראה מפורשת שלא להרשות לאיש להטרידו.
'בתחילה – המשיכו וסיפרו – אמנם לא חששנו מכך, שכן מי אנו שנרד לסוף דעת קדשו, אבל אחרי שהבחננו שהרבי שינה ממנהגו הקבוע לבקר מדי ערב את אמו ולפרוס (לדרוש) בשלומה, הבננו שהמצב רציני, ישמרנו ה'. כנראה מסתתר פה דבר מה המעכיר כל כך את רוחו של הרבי, אך אין איש יודע מהו.
ומכיון – המשיכו בני הבית ואמרו – שאתה חביב על הרב וקרוב אליו ביותר, אולי תנסה לברר את פשר התעלומה'
'טוב', ענה רבי יוסף בהיסוס, 'אשתדל לעשות ככל יכולתי ואקוה שה' יהיה בעזרי'.
חדר ההמתנה הגדול, אשר מוביל אל חדרו של הצדיק, היה ריק מאדם. הקהל שחפץ לראות את פניו נאלץ ברוב אכזבה לפנות את המקום, בשל הסתגרותו של הרבי. רבי יוסף נכנס פנימה בצעדים חרישיים ובמוחו מקננים בערבוביא חשש ותקוה.
נבוך היה כאשר התייצב ליד הדלת הנעולה הסוגרת את חדרו של הרבי, אבל לבסוף התעשת, אזר אומץ ונקש עליה קלות.
'מי שם?' נשמע הקול.
'יוסף בן דינה', השיב האיש וקולו רועד קימעא.
'מה רצונך? בקע שוב הקול מבפנים.
'מבקש אני לקבל שלום מהרבי', ענה רבי יוסף בתחינה.
הדלת נפתחה כדי סדק צר, וידו הקדושה של הרבי הושטה אל החסיד לשלום. רבי יוסף הביט אל פני רבו ולבו התכווץ בצער. דוק של עצבות היה נסוך על דיוקן קדשו של הצדיק. הרבי לא האיר אליו את פניו כתמיד, וניכר היה שדבר מה מטריד את מנוחתו. הדלת עמדה להיסגר ורבי יוסף חש שעליו לפעול במהירות ולא להחמיץ את ההזדמנות. הוא הזדרז ודחף את רגלו פנימה אל הסדק הצר שבין הדלת והסף. הדלת לחצה את רגלו, אולם החסיד הנאמן לא נרתע ועמד איתן במקומו.
הרבי היישיר אליו את מבטו וחיוך קל עלה על שפתיו. 'בוא והיכנס', הזמין את רבי יוסף ופתח את הדלת לרווחה. המשמשים שעמדו מרחוק נאנחו אנחת הקלה.
דממה שררה בחדר כאשר ישב הרבי על כסאו ועננה מקדירה את פניו. רבי יוסף ניצב לפניו בהכנעה כעבד לפני רבו וחכך בדעתו כיצד לפתוח בדבריו.
לבסוף נשמע קולו המהסס והמפציר: 'רבינו!, יתיר נא לי להגיד לפניו דבר מה'.
הרבי הֶחֱוָה תנועה בידו והמתין להמשך דבריו של חסידו.
'כתוב', פתח רבי יוסף ואמר: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב, כה), וחז"ל (יומא עה.) מסבירים זאת בשני אופנים – חד אמר: 'יסיחנה מדעתו', וחד אמר: 'ישׂיחנה לאחרים'. יסלח לי הרבי על העזתי, אך הלא לטובת הכלל מתכוין אני. סברתי בלבי כי אם לפי הדעה הראשונה חפץ רבינו לנהוג, הרי שטוב יעשה אם יפתח את פתחו לרווחה ויוכל הקהל להיכנס אליו ולהתאבק בעפר רגליו כמאז ומתמיד, ואם בדעת קדשו לפעול לפי העצה השניה, הנה אני השפל מוכן לשמוע את אשר מעיק על לבו.
דבריו של רבי יוסף, שנאמרו בטוב טעם ובחכמה, מצאו מסילות ללבו של הרבי, ולאחר רגע של שיקול דעת, נענה ופתח בסיפורו:
יהודי עבריין ופורק עול כתב ספר עב כרס, גדוש בדברי טומאה ולעג לקדשי ישראל. ולפני כמה ימים הוא בא אלי בדרישה שאתן לו הסכמה על ספרו.
כמובן שסירבתי.
אך אותו פורק עול לא נבהל כלל, ואמר בְּשַׁלְוַת נפש: 'מאז שברח הרבי מרוסיה והשתקע כאן בתחבולה, מונח במשרדי הערכאות של השלטון תיק המכיל סעיפי אישום רבים נגדו. אמנם עד עתה הצליחו החסידים 'לסדר את העניינים' ולהשתיק את ההאשמות הללו, אבל אותי לא יצליחו להשתיק. אני עלול להלשין ולדבר אודותיו במקומות המתאימים, ולגרום שיושם קץ לישיבתו כאן… ובכן, יכול הרבי להציל את עצמו, רק אם ימסור בידי כתב הסכמה על ספרי כמבוקש'.
נבוכתי מרשעותו ואיומיו של האיש, ובאנחה עמוקה הפטרתי: 'שוב בעוד ימים מספר'.
בלב שבור סיפר הרבי לרבי יוסף את כל הפרשה והוסיף: 'הלא יודע אתה את כל התלאות והסבל שהיו מנת חלקי עד עתה, והנה רק לפני זמן קצר הגעתי אל המנוחה והנחלה, וכבר קפץ עלי רוגזו של זה, המתיימר לפגוע בשלומי ובשלום בני ביתי, ומה אוכל לעשות, האם רשאי אני לעשות את רצונו?!'
'לכאורה מהי כוונתו של אותו פוקר ברצונו להדפיס את ספרו' – טען רבי יוסף – 'ולשם מה יש לו צורך בהסכמתו של הרבי? כנראה חפץ הוא להפיץ את דעותיו ברבים, ומדוע דוקא עליו לעשות זאת באמצעות ספר? כי מסתמא רצונו שיהיו שפתותיו דובבות בקבר כאשר הבריות ידברו על ספרו'.
רבי יוסף שאף אויר, ובקול רוטט המשיך: 'האם יקשה על רבינו לקיים את רצונו של זה, שיהיו שפתותיו דובבות בקבר?!'
הרבי הגביה את עיניו ונעץ מבט חודר בחסידו: 'האמנם כך סובר הינך?' שאל, 'ובכן, שלח נא לקרוא לאותו רשע'.
יצא רבי יוסף ושלח להודיע באכסניא שבה התארח אותו משכיל כי הרבי קוראו אליו. הלה מיהר בשמחה לבוא אל בית הצדיק, בסוברו שהרבי חושש מפניו, ולכן ממהר הוא לעשות את בקשתו.
רבי ישראל קיבלו וארשת של צער על פניו. חס היה אפילו על נפשו של נידח שבנידחים, ולבו כאב על נפש אומללה זו, השקועה ברפש עד למעלה מצוארה. הוא ניסה לדחות את רוע הגזירה והתחנן לפני המשכיל:
אנא, אל תבקש את הדבר הזה, שנמנע ממני למלאו. אך הלה לא זז מעיקשותו ואמר בתקיפות: באתי לקבל הסכמה ולא לשמוע דברי תוכחה.
'אם כך', אמר הרבי. 'לך והדפס את הספר בבית הדפוס שבצרנוביץ, ורק אחרי שתיגמר הדפסתו, תביאהו אלי.
מדושן עונג יצא ה'משכיל' לדרכו, בטוח בנצחונו. הוא פנה לחפש עגלה שתסיעהו למחוז חפצו, וחדור גאוה ובטחון עצמי עלה עליה והתחיל בנסיעתו. הערב כבר ירד כאשר פתחו הסוסים בדהרה, לקול שריקת שוטו של העגלון.
היתה זו שעת לילה מאוחרת כשהגיעה העגלה אל שפת הנהר ועלתה על הגשר הצר הנטוי על גביו. עקב החשיכה הכבידה לא הבחין העגלון כי עמודי הגשר מתנודדים קימעא. כשעלתה העגלה על הגשר המתנודד ביקש ה'משכיל' לזעוק, אך היה זה מאוחר מדאי. בקול רעם אדיר התמוטט הגשר ונבקע לִשְׁנָיִם. העגלה והיושב בה נפלו בבת אחת לתוך הנהר הגועש וצללו למעמקים…
כשנודע בסדיגורא סופו של ה'משכיל' הרשע, ישן רבי יוסף בחדרו שבאכסניא. המשמשים, שנרעשו לשמע הידיעה, מיהרו אליו לספר לו על כך. משנודע להם שהוא ישן, גמרו אומר כי יש להעירו משנתו, שכן בשורה חשובה כזו שתשמח את לבו ותפזר את דאגתו, כדאית היא אף לכך.
כשהקיצו את רבי יוסף וסיפרו לו את אשר התרחש, נענה ואמר: 'לא היה צורך להעירני, שכן כבר בצאתי מחדר הרבי היה לבי שליו ורגוע, וידעתי שזממו של אותו רשע לא יתבצע'.
[4] פירוש הגדה של פסח לריטב"א זיע"א (ד"ה אלו עשר המכות).
[5] מכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בשלח, מסכתא דשירה – פרשה ג).
[6] בגמרא הקדושה (מועד קטן יז.) הובא בזה הלשון: 'עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר, ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים וכו"…
וגילה האר"י ז"ל כך (שער מאמרי רז"ל – שם):
יש לתמוה מה ענין גדולת שפחה זו שכל חכמי הדור לא נהגו קלות ראש בנידויה, וגם מצינו שהיו החכמים לומדים ממנה פירוש פסוקים…
ודע כי שפחה זו היא מן גלגול אותן השפחות שהיו ביציאת מצרים, כמו שאמרו ז"ל (מכילתא, פרשת בשלח – מסכתא דשירה פרשה ג): ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ומעלתה גדולה על כל החכמים ההם!
[7] בספרו קרית ספר (בראשית – ד"ה ואמנם הוא הדבר).
[8] על הַמָּן נאמר: "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהלים עח, כה), ופירש רש"י: 'לֶחֶם אַבִּירִים' – לחמם של מלאכים.
[9] סיפר הגאון רבי שלמה יוסף זווין (סיפורי חסידים, תורה־א – עמוד 209): צדיק אחד פגש פעם את הרב הקדוש רבי דוד מלעלוב בשעת חזרתו מלובלין.
שאל אותו הצדיק: אלו דברי תורה אמר הרבי 'החוזה' מלובלין?
השיב לו רבי דוד, שהרבי אמר תורה בפרשת הַמָּן: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), ואמר הרבי כך: 'הַמָּן' היה מאכל רוחני, ועל ידי אכילתו נזדכך הגוף, והתרוממו כחות הנשמה…
ובכל יום ויום התעלו עם ישראל ממדרגה למדרגה, וכאשר נפגשו שני חברים ביחד היה אחד שואל את חברו: 'מָן הוּא' (מי אתה)?
כלומר: מכיון שעל ידי אכילת הַמָּן התעלו מאוד, לא הצליחו להכיר אחד את השני.
והוסיף רבי דוד לספר, כי הרבי מלובלין אמר אחרי כן:
הנה יש כאן אברך אחד, שהולך ומסתובב בין האילנות, ואין שום אחד מכירו במעלתו, ולמחר ישאלו עליו מי הוא.
והלכתי – סיים רבי דוד – בעצמי לראות מי הוא ההולך בין האילנות, וראיתי שהוא אברך בשם רבי בונים.
והוא זה שבמשך הזמן נתפרסם בשם הרבי הקדוש רבי בונים מפשיסחא.
[10] השבוע (כ"ה ניסן) היתה ההילולא של הגה"ק רבי חיים, הדברי חיים מצאנז זיע"א, ונביא סיפור שסיפר הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם (שפע חיים – תורה ומועדים, חלק ד עמוד קצט), וזה הוא:
משה דייטש, היה יהודי שהיה רחוק מאוד מכל שמץ יהדות, לא שבת ולא כשרות ואפילו את יום כיפור הוא לא הכיר.
מכיון שהתגורר בעיר ווין סמוך לארמונו של מלך אוסטריה, הצליח לסלול לו קשרים עם שרי המלך…
פעם אחת הגיע הגה"ק רבי חיים – הדברי חיים מצאנז – לעיר אויפן, וכל יהודי הסביבה באו לראות את פניו.
גם, משה דייטש בא עם חבריו שהיו 'רחוקים' כמותו לראות את הדברי חיים. באותה שעה ערך הדברי חיים את שולחנו הטהור ('טיש').
הדברי חיים ראה את משה דייטש קרא לו ונתן לו חתיכת דג, ומשה אכל מטעמי נימוס. וכשחזר משה לביתו, הגישה לו אשתו לאכול, ומשה? לא הצליח להכניס מאומה לתוך פיו, וכשניסה לבלוע דבר מאכל הקיאו… ונסע לדרוש ברופאים מפורסמים ולא העלו לו תרופה למכתו.
אט אט החל לאבד מכחו וממשקלו, עד שהגיע קרוב לאפיסת כחות… הרופא שהוזעק הודיע בצער למשפחתו: זהו זה! נגמר הסיפור!…
וכשראה שאין לו עוד תקוה, ביקש שיקחוהו ל'דברי חיים', וכשהגיע טען בפניו שהוא גרם לו את המחלה על ידי שנתן לו לאכול דג מקולקל!…
ה'דברי חיים' חייך ואמר לו: אין לך כל שמץ של מחלה, ובריא ושלם הינך כשאר בני אדם, ומה שאין אתה מסוגל לאכול מפני שבאותה שעה שאכלת את הדג נזדכך גופך ושוב אין בכחך לאכול מאכלות אסורות, ומאחר שבביתך כל הכלים והמאכלים טריפה הם, לפיכך אין אתה יכול לאכול, והראיה לכך הנה אצוה להגיש לפניך כל מיני מאכלים ותאכל ותשבע נפשך!
ומיד ציוה הדברי חיים להגיש לפניו סעודה ערוכה מכל טוב, ואכל מכל אשר הביאו לפניו ולא נודע כי איזה מחלה שכנה בקרבו… ומשה חזר בתשובה שלימה, ונהיה לאחד מן היושבים בצאנז בבית מדרש והגה יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והדברי חיים היה מכנהו בדרך חיבה: 'מיין משה'! (משה שלי).
ופעם נכספה נפשו של משה לראות בפלאי העולם הגדול ונפרד מכל מכריו באומרו שנוסע הוא לתקופה ארוכה, ורבו הדברי חיים לא הסכים כל כך לנסיעתו, ומשה בכל זאת נסע…
ליל שבת, המוני חסידים מסתופפים סביב שולחנו של הדברי חיים, ולפתע החל הדברי חיים לדבר על משה ולספר לקהל על הגעגועים העזים שהוא חש למשה ועל רגשי החרטה שיש בקרבו שלא מנע אותו מנסיעתו…
שקט השתורר באולם, והלא אף אם בן יחיד נוסע מעל פני אביו לכמה שבועות אין הוא מתגעגע אליו כל כך, ומה פשר הגעגועים?…
והנה, הגיע יום שני, ומשה התייצב בבית המדרש, ושם התוודה: היה לי קשה עם החיים החדשים, רציתי לעזוב הכל ולחזור לחיים הישנים שלי…
והנה, בליל שבת חשתי קרני אור הנשלחים אל לבי, מאירים מעודדים מלטפים, עוטפים אותי באהבה בחיבה ובידידות… געגועים עזים וכיסופים נוראים לראות שוב את פני הדברי חיים… והנה באתי.
[11] ממשיך אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (שם) ואומר: עלינו לדעת כי יסוד קדושתם של עם ישראל תלוי בכשרות המאכלות.
ולכן דוקא בענין זה נאמר: "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא יא, מה) – לשון עליה, שלא כשאר המקומות בחומש שנאמר בנוגע ליציאת מצרים לשון הוצאה – "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם יט, לו), "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם כב, לג), כדי לרמוז שכל עלייתם ופריחתם הרוחנית של עם ישראל תלויה בכך שישמרו היטב על כשרות מאכלם.
ובדומה לזה פירשו חז"ל בגמרא (בבא מציעא סא:) הטעם שנאמר כאן: 'הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם' – בלשון עליה, 'אמר הקב"ה: אילמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים, דיי'. ומפרש רש"י: 'שהן מעולים ונאים, ואינן נמאסים בשקצים הללו, לכן כתב לשון עילוי, שמעלה גדולה היא אצלם'. והיינו שעיקר מעלתם של עם ישראל על פני שאר האומות היא מה שהם קדושים באכילתם ואינם מטמאים את נפשם באכילת שקצים ורמשים ושאר בעלי חיים טמאים.
[12] סיפר הגה"ק רבי אברהם הערשקאוויטש זיע"א בספרו ברכת אברהם (פרשת ואתחנן – עמוד קיד), וזתו"ד: פעם ישבו תלמידי הבעל שם טוב, ודנו ביניהם, כאשר רוצים להקים עיר יהודית, מה הדבר הראשון שצריך לדאוג שיהיה?
חלקם אמרו: ענייני כשרות – כי כאשר אין כשרות מספיקה, ונכשלים במאכלות אסורות, כגון: חלב נכרי וכדומה (דבר שמצוי לרוב בשוקולדים, ומזון לתינוקות) אזי הלב נטמא, ונסתם לכל ענין רוחני.
וחלקם אמרו: הקמת עירוב סביבות כל העיר – כי כאשר אין עירוב, אזי אפשר להיכשל בשבת אחת, במאות חילולי שבת.
ואילו לעומתם, טענו: הקמת מקוה – כי כאשר אין מקוה, אזי כל הילדים שיוולדו באותה העיר יהיו בני נדה, ואם אין גדיים – אין תיישים…
הבעל שם טוב פנה לתלמידיו, ואמר להם: 'דעו לכם, באותה שעה שביררתם את הנושא כאן, ביררו אותו במתיבתא דרקיעא… ושם, הכריעו שצריך את כל השלשה דברים!
והיינו כדי שזאת תהיה עיר הראויה למגורים, צריך לפחות שלשה דברים, והם: מאכלות כשרים, הקמת עירוב, ומקוה פעיל.
ואמרו שזה נרמז בנבואת חבקוק: "בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ" (חבקוק ג, יב), 'בְּזַעַם' – ראשי תיבות: זביחה, עירובין, מקוה. ששלשה אלו הם יסוד הארץ!
[13] ממשיך ב'אמרי נועם' (שם), ואומר: ודע כי בענין פגם הנפש על ידי מאכלות אסורות השוגג והמזיד כמעט שוים הם, כמו שכתב האור החיים הקדוש בפרשתנו (ויקרא יא, מג):
ואומרו: 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם', אולי שיכוין לומר שצריכין ישראל להיזהר לבל יכנסו לפיהם (מאכלות אסורות) אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם, במעשה מזיד – תעשה נפשו שקץ, ובשוגג – תטמא נפשו וְתִטַּמְטֵם.
ובמקום אחר (שם יח, ב ד"ה עוד אולי) מוסיף האור החיים ואומר:
הקדמה אחת ששמעתיה משם הרב הקדוש מהר"י לוריא זצוק"ל, והוא: כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו ולא ידע מאיזה סיבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו. ואמר, כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע, או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם, וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו תטהו מטוב לרע, ותגבר בו בחינת הרע. מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש.
ובזה יבואר מה שאמרו חז"ל (חולין ה:) שהקב"ה אינו מביא תקלה על ידיהם של צדיקים אלא שומר אותם מכל מכשול. ומפרשים התוספות (שם ד"ה צדיקים) שהדברים אמורים דוקא ביחס לאיסורי אכילה אשר מהם ביחוד שומר הקב"ה את הצדיקים לבל יכשלו, משום שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור.
ועל פי היסוד הנזכר בדברי האור החיים הקדוש יש להוסיף ביאור לכך שהקב"ה שומר את הצדיק דוקא ממכשול של איסור אכילה, כי בשאר איסורים המכשול והשוגג שבהם לא יגרום פגם בכל יסוד נפשו של הצדיק, אבל אם הוא יכשל באיסור אכילה, ואפילו רק בשוגג, יהיה בכח אכילה זו לפגום בכל קדושתו, ולגרום לו נפילה רוחנית מבהילה, ולכן הקב"ה שומר את הצדיק לבל יכשל בדבר זה.
ושמירה זו נעשית על ידי שהקב"ה מאיר בלב הצדיק הרגשות נכונות המפעמות בקרבו ללא מנוחה ומזהירות אותו שלא יאכל מהמאכל המוגש לפניו אם אינו בכשרות מעולה כראוי לקדושתו של הצדיק, או שמגלגל הקב"ה ומסבב דברים וסיבות שלא יגיע המאכל לפיו של הצדיק.
וכן אירע פעם עם אבי מורי רבי חנניה אברג'ל זיע"א, שפעם מזג לו מישהו כוס יין בסעודת מצוה, וכשבא לשתותה נפלה הכוס מידו וכל היין נשפך. וכשאותו אדם מזג לו שוב כוס אחרת, נשנה הדבר וגם הכוס השניה נפלה מידו ונשפך היין. וכשראה זאת אבי מורי מיד הבין שכנראה מונעים ממנו משמיא לשתות מן היין. וכששאל את האדם שמזג לו את היין על זהותו, התברר שהוא גוי ישמעאלי ומזיגתו אוסרת את היין בשתיה, וכך משמים מנעו מאבי הצדיק להיכשל באיסור שתיית יין אסור…
[14] אבותינו ואמותינו הקפידו כל כך על טהרת השולחן, על כשרות מהודרת. כל רב בישראל יכול היה לאכול על שולחנם בלי פקפוק, בלי חשש! מי העלה כלל בדעתו אפשרות של אכילת נבילות וטריפות, חלילה, שלא לדבר על בשר חזיר, אוי לאזנים שכך שומעות, לעינים שכך רואות!
אבל יש יהודים טובים, נפלאים, שומרי תורה ומצוות, המקפידים על כשרות, ולא יעלה בדעתם להתגאל בבשר פיגולים חלילה, אך מוכנים הם 'לקנות מנה' בדוכן שמתנוסס עליו שלט 'כשר'…
מוכנים לקנות במכולת מוצר שכתוב עליו 'כשר'…
להיכנס למסעדה כזו בלי לשאול: 'מי ערב כאן לכשרות?'
השלט 'כשר' לא מעיד על כלום! כדי שמסעדה, אולם אירועים, בית קפה (או כל מוצר שיהיה) – יהיה באמת כשר צריך שיהיה שם משגיח שיש בו שלשה דברים: א. שיהיה ירא שמים. ב. שיהיה בקי בהלכה. ג. שיהיה נמצא בפועל ממש (בגופו פיזית) במקום (כפי דרישת ההלכה)…
ופשוט, שאם חסר אחד מהתנאים הללו אין למקום כשרות כלל, ואיך אפשר לאכול שם?!
פעם דיברו בתקשורת על מכת העלמות הכלבים המסתורית בכרכים הגדולים. שאלו בעלת כלב שנעלם, מהי הרגשתה.
'מה אומר לכם', ענתה, 'כשאני עוברת ליד שווארמה, אני שואלת את עצמי אם זה לא הכלב שלי'…
זה מזעזע, אבל גם מעורר מחשבה… (מעיין השבוע – בראשית עמוד שלט, לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א).
[15] ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה סב – אות א).
