שימו לב לנשמה
מעלת מצות כיבוד אב ואם
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת יתרו – מאמר ט) אמר, וז"ל:
כידוע, במעמד הר סיני זכו עם ישראל לקבל את עשרת הדברות, ובהמשך גם נכתבו עשרת הדברות על שני לוחות הברית – חמשה על הלוח האחד וחמשה על הלוח השני.
בלוח הימני נכתבו חמשה דברות העוסקים במצוות שבין אדם למקום, והם: "אנכי ה' אלהי"ך" (שמות כ, ב), "לא יהיה לך אלהים אחרים" (שם פסוק ג), "לא תשא" (שם פסוק ז), "זכור את יום השבת" (שם פסוק ח), "כבד את אביך ואת אמך" (שם פסוק יב).
ובלוח השמאלי נכתבו חמשה דברות העוסקים במצוות שבין אדם לחברו. והם: "לא תרצח" (שם פסוק יג), "לא תנאף" (שם), "לא תגנוב" (שם), "לא תענה" (שם), "לא תחמוד" (שם פסוק יד).
וכשמתבוננים מתעוררת שאלה:
הרי הדיבר האחרון מבין חמשת הדברות הראשונים – "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שם פסוק יב), בפשטות מדבר בכבוד האדם, והוא בכלל המצוות שבין אדם לחברו, ואם כן, מדוע הוא נכתב בלוח הימני העוסק במצוות שבין אדם למקום?
כדי להשיב על כך נצטרך להקדים:
בגמרא הקדושה (קידושין ל:) הובא כך: 'שלשה שותפין הן באדם (ביצירתו), הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני'.
ובמקום אחר (נדה לא.) הרחיבו חז"ל דבריהם יותר בביאור שותפות זו שבין הבורא לאב והאם ביצירת הוולד. וכך הם אמרו:
דע כי מחלק האב נוצר בוולד הלובן שממנו מתפתחים בגופו חמשה דברים: העצמות, הגידים, הציפורנים, המוח, והלובן שבעין.
מחלק האם נוצר בוולד האודם שממנו מתפתחים בגופו חמשה דברים: העור, הבשר, הדם, השערות, והשחור שבעין.
וכנגד כל עשרת הדברים שנותנים האב והאם גם יחד בוולד, נותן בו הקב"ה עשרה דברים: רוח, נשמה, אור הפנים, ראיית העין, שמיעת האוזן, דיבור פה, הילוך רגלים, דעת, בינה, והשכל.
לפי זה מתורצת השאלה ששאלנו, מדוע החשיבו את מצות כיבוד אב ואם לאחת מן המצוות העוסקות בכבוד המקום?
והיינו, כי מכיון שהאב והאם שותפים עם הקב"ה ביצירת האדם, על כן מצד כבודו של הקב"ה חלה עלינו החובה לכבד גם את שותפיו ביצירתנו, וחיוב כיבוד ההורים נמשך מתוך החיוב לכבד את הקב"ה![1] לכן נחשב גם דיבר זה לאחד מן הדברות העוסקים בכבוד המקום.
ומכיון שישנה שותפות של ממש בין האב והאם לבין הקב"ה ביצירתו של האדם, לכן מחוייב האדם לכבד את אביו ואמו ולירא מהם ממש כפי שהוא מחוייב לכבד את הקב"ה ולירא מפניו. ומי שחלילה פוגם בכבודם של אביו ואמו וגורם להם צער – הרי הוא כפוגם בכבודו של ה' יתברך וגורם צער לה' יתברך.
לכן מצינו לרבותינו שנזהרו ביותר לכבד את הוריהם בכל הכבוד שבעולם. כדוגמא לכך, מספרת הגמרא (קידושין לא:) על התנא הקדוש רבי טרפון שהיתה לו אמא זקנה, ובכל פעם שהיתה צריכה לעלות למטתה, היה רבי טרפון גוחן על הקרקע, והיתה עולה על גבו ומשם למיטה. וכן כשהיתה רוצה לרדת מן המיטה, היה רבי טרפון גוחן על הקרקע, והיתה יורדת על גבו ומשם לקרקע.
ובתלמוד ירושלמי (פאה פ"א ה"א) הוסיפו חז"ל לספר שפעם יצאה אמו של רבי טרפון לטייל בתוך חצרהּ ואבד לה סנדלהּ, וכדי שלא תתלכלך הניח רבי טרפון את שתי כפות ידיו תחת שתי כפות רגליה, וכך הלכה על גבי ידיו עד שסיימה את הטיול וחזרה למטתה.
כל אדם שמכבד את הוריו, גורם להם קורת רוח, מפיק את רצונם וממלא את כל משאלות לבם, משמח אותם שמחה גדולה וכו' – יזכה שיחולו על ראשו ברכות מרובות מן השמים ויהיו כל מעשיו הגשמיים והרוחניים גם יחד מוצלחים ביותר, כיון שאותן הברכות שהוריו מברכים אותו על כך שהוא גורם להם קורת רוח פועלות פעולות עצומות בשמים לפעמים אפילו יותר מברכותיהם של צדיקים גדולים.[2]
בפרשה שלנו הדברים הללו מוחשים עד כדי כאב! וכך הם הדברים…
בית מלא אורות
בשנת ב' אלפים ק"ח (2108) לבריאת העולם נולדו ליצחק אבינו ואשתו רבקה, תאומים – יעקב ועשיו.
בבית קדוש זה, הם החלו לצעוד את צעדיהם הראשונים.
משחר ימיהם רחצו במעיינות הקדושה שהיו מפכים בבית הוריהם, ויחד עם חלב אמם ינקו – תיכף מיום שנולדו ובאו לעולם – שְׁפָעִים הרבה של יראה ואהבה לחי העולמים. האויר ששרר שם היה אויר מיוחד, ממוזג חכמה עם קדושה, גאונות עם צדקות…
עושר רוחני עצום ורב…
ובשבתות, השתלשל השפע והתגלה בגילוי, האור האלקי חפף על המסתופפים סביב שולחנו הקדוש של יצחק, מלטף ומחבק, מחיה ומחזק… בכל שבת הם חוו מחדש את מתיקותה וזיוה של שבת המלכה…
יעקב ועשיו, זכו לחוות בפנימיותם חיים מלאים תוכן… יצחק ורבקה הכניסו אותם לתלמוד תורה, ושם הם למדו תורה בהתמדה נוראה, בחשק ובחיוּת…
שלש עשרה שנה ישבו יעקב ועשיו ועסקו בתורה, ובהיות עשיו בן 13 התגברו האורות בקרבו והתלהטו עד אין שיעור…
ואז ביום בהיר אחד הגיע לאזניהם של יעקב ועשיו, השמועה הנוראה: 'הסבא, אברהם אבינו – נפטר!'
ובאותו יום, בו חשך היום, נלכד עשיו לראשונה ברשת…
וזה לשון הגה"ק הרב מרדכי כהן זיע"א:[3]
כשהיו קטנים הלכו לבית הספר, לבית המדרש שם ועבר, וכשמת אברהם ביטלו הלימוד, כאומרם ז"ל (מועד קטן כב:): 'חכם שמת בתי מדרשות בטלין'.
ואותו היום יצא לשדה וראה את נמרוד לבוש לבושו של אדם הראשון וחמדו והרגו ולקח הלבוש והיו כל החיות והבהמות באות מאליהן לפי שהיו בהלבוש כל צורות החיות והיה צד אותן…
ומאותו היום יצא עשיו לתרבות רעה…[4]
מאותו יום נורא הלך עשיו והתדרדר עד שנעשה עובד עבודה זרה! וזה לשון רש"י: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו" (בראשית כה, כז)[5] – כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודת כוכבים…
אך למרות שעשיו פרק מעליו עול מלכות שמים, בכל זאת במצוה אחת הוא המשיך לאחוז בכל כח ותוקף –
במצות כיבוד הורים!…[6]
כיבוד הורים של עשיו!
וכך כתב הגה"צ רבי נתן צבי פינקל, הסבא מסלבודקא זיע"א (אור הצפון, חלק א – עמוד קעט), וז"ל:
הנה חז"ל הקדושים, מספרים נפלאות על הצטיינותו של עשיו בכיבוד אב, הכתוב אומר: "בן יכבד אב" (מלאכי א, ו), ואמרו חז"ל (זוהר – תולדות דף קמו ע"ב): דא עשיו, לא הוי ברנש בעלמא דאוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשיו לאבוי [תרגום: לא היה אדם בעולם שכיבד את אביו כמו שכיבד עשיו את אביו].
היו לו לעשיו בגדים מיוחדים לשמש את אביו. כתוב בתורה: "ותקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית" (בראשית כז, טו), למה קוראים אותם 'חמודות'? שחמד מנמרוד והרגו ונטלן. ובגדים אלה היו משל אדם הראשון – שבשעה שהיה לובשם ויוצא לשדה, היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצים אצלו, ועשיו שמר אותם בבית רבקה ולא היה יוצא בהם בדרך, שבהם היה משמש את אביו (ראה פרקי דרבי אליעזר – פרק כד, ובבראשית רבה – פרשה סה אות טז).
ואמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות (בראשית רבה – שם). אנו יכולים לתאר כמה היה גדול כיבודו של רשב"ג לאביו, שהוא מעיד על עצמו: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי (מדרש דברים רבה, פרשה א – אות טו), ובכל זאת הוא מכריז שלא הגיע בזה למדרגתו של עשיו אף באחד ממאה.
ולא עוד אלא שעשיו מסר נפשו על מצות כיבוד אביו והיה הולך למקום סכנה כדי לצוד ציד ולהביא לאביו. ויוסף למד מדה זו מֵעֵשָׁו – כשאמר לו יעקב: "לכה ואשלחך אליהם" (בראשית לז, יג), היה יודע ששונאים לו, אלא אמר יוסף: עשיו הולך למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו…
שכר כיבוד אב
וכך חלפו להם השנים, ואז הגיע י"ד בניסן (ערב פסח) של שנת 2171 לבריאה –
יצחק אבינו, קורא לבנו עשיו ואומר לו: דע לך בני, כי הלילה הקרוב, לילה מסוגל ביותר הוא! ליל פסח הוא זה, לילה בו כל העולם כולו אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים בו, כך שהברכה מצויה!
על כן, חפץ אני לברכך דוקא בלילה זה, ולכן אבקשך שתביא לי מטעמים כאשר אהבתי, ובכך תהא נפשי קשורה בנפשך בעת הנאתי ממעשה ידיך, וברכתי תהא בחפץ מלא וברצון שלם!
באותו זמן, רבקה אשתו של יצחק, שהתה באוהל שלה, והנה היא שומעת ברוח קדשהּ, את דברי יצחק לעשיו.[7] ורבקה נבהלת, ביודעה כמה סכנה יש בהענקת הברכות לרשע, עשיו!
רבקה קוראת ליעקב ואומרת לו: מבקשת אני ממך, לך תביא לי שני גדיי עיזים, ואכין לאביך מטעמים, ותביא את זה לאביך, ותקח ממנו את הברכות שרצה להעניק לעשיו!
יעקב שומע את בקשת אמו, ונבהל, ואומר לאמו: אמא, צדיקים זה אש לוהטת, ואני פוחד אולי אבא יגלה את התרמית, ויקפיד עלי, ואז לא רק שלא אקבל את הברכות אלא אקבל קללות ח"ו.
רבקה משכנעת את יעקב, ויעקב הולך בפחד עצום ומביא לאמו את גדיי העיזים. וזה לשון המדרש (בראשית רבה פרשה סה – אות טו): "וילך ויקח ויבא לאמו" (בראשית כז, יד) – אנוס וכפוף ובוכה!
רבקה גמרה לבשל, ואומרת ליעקב: בוא בני היקר, אלוה אותך. ויחד הם צועדים עד פתח האוהל של יצחק. וכשהגיעו אמרה רבקה ליעקב: עד כאן אני יכולה לבוא אתך, עכשיו תסתדר לבד!
יעקב מסיט את הבד, ונכנס לאוהל, ואומר לאביו בקולו הרך המלא אהבה: אבא היקר, הבאתי לך אוכל, קום בבקשה ואכול. יצחק שומע, ומשהו לא מסתדר לו, ולכן הוא אומר: "גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשיו אם לא" (שם פסוק כא).
ומתאר המדרש (בראשית רבה, פרשה סה – אות יט) את מה שקרה באותו רגע, וזתו"ד: בשעה שאמר יצחק ליעקב: 'גשה נא ואמושך בני', החלו מים שותתים על רגליו של יעקב לרוב יראתו, ולבו התרכך כשעוה… אכן הקדוש ברוך הוא אשר חפץ להעניק את הברכות ליעקב שלח שני מלאכים מהשמים ואחזוהו האחד מימינו והאחד משמאלו וסייעו לו לעמוד על רגליו ולגשת אל אביו… כאשר יצחק סיים לאכול, בירך את יעקב ברכות גדולות ועצומות…
עד כאן פשט הפרשה.
ומצאנו להגה"ק רבי יצחק מאיר מגור זיע"א, שהסיט את המסך וגילה מה שהתחולל למעלה, בעולמות העליונים. וכך גילה (ספר הזכות, תולדות – ד"ה הנה השם יתברך):
מכיון שעשיו הרשע הקפיד כל ימי חייו לכבד את אביו, לכן מן השמים שילמו לו מדה כנגד מדה, ולא גילו לאביו יצחק שהוא (עשיו) רשע מוחלט. (שהרי אם יצחק ידע על כך, יגרם לו צער).[8]
ועוד, עמדה הזכות של כיבוד אב, וחסמה בפני יעקב אבינו את האפשרות לקבל את הברכות! ולכן הוצרך יעקב לקיים כיבוד אם במסירות נפש!
וזה לשון הגאון רבי אשר קובלסקי שליט"א (פניני פרשת השבוע, חלק ב – עמוד מד):
הרגע הדרמטי והמשפיע בו הפכנו למעשה לעם מבורך, מתחולל בפרשת השבוע הנוכחית, הרגע שבו מועבר כח הברכות וההשפעות מיצחק ליעקב, אשר כולנו צאצאיו ונהנים מברכתו…
לרגע ההכרעה הדרמטי הזה, בו יעקב אבינו נוטל את הברכות בתחבולה נועזת מֵעֵשָׂו אחיו, קדמה מלחמה של ממש. יצחק אבינו התכוין להעניק את כח הברכות לעשיו ולזרעו אחריו, אך כשרבקה שומעת זאת היא נחרדת, מבינה את המשמעות ההרסנית לעם ישראל אם עשיו יקבל את הברכות. לכן היא מתכננת אסטרטגיה נועזת, תוך מסירות נפשה ונפש בנה יעקב, כדי להקדים את עשיו ולזכות בברכות יצחק.
יום של מתח וחרדה, תוך מלחמה נגד השעון, עובר על האוהל הקטן של יצחק ורבקה. כשעשיו בשדה ומנסה לצוד ציד, רבקה ויעקב עסוקים בתוכנית הסודית: הבאת גדיי עיזים, שחיטתם והכנתם לאכילה. אחר כך יעקב מתחפש לאדם שעיר, וגם מעלה את החשש שחלילה יצחק יגלה את הדבר ויקלל במקום לברך. לבסוף, יעקב מצליח להקדים את עשיו בהבאת המטעמים לפניו. בתום שעות של דאגה ומתיחוּת, יצחק מעניק ליעקב את הברכות, ולו ולזרעו אחריו, לכולנו!
כל הסיפור הזה מעלה תמיהה אחת, גדולה ועוצמתית, נוקבת ועמוקה: הרי לכולם ברור כי עשיו היה רשע מרושע, ואילו יעקב איש צדיק. לכולם ברור כי רצון ה' הוא שיעקב יקבל את הברכות, כפי שראוי וכפי שאכן קרה. אם כן, מדוע כדי לעשות זאת נדרשה אסטרטגיה כה מורכבת ומסוכנת?!
וכי היה חשש שהברכות לא יגיעו ליעדן הנכון?!
מדוע נדרש מהלך כה מסובך ועתיר סיכונים כדי שהזכאי בברכות – אכן יקבל אותן?!
למה נדרש יעקב לסכן את חייו ממש כדי לזכות בברכות?!
השאלות הנוקבות הללו, מובילות לגילוי מרגש הנחשף בדברי הגה"ק רבי יצחק מאיר מגור זיע"א (ספר הזכות – שם):
לעשיו היה כח אדיר, כח שאין חזק ממנו. כחו של עשיו הוא בכך שכיבד את אביו. כיבוד אב הוא כח עוצמתי כל כך, עד שאי אפשר לעמוד בפניו. מכח עוצמת כיבוד אביו, היה יכול עשיו לזכות בברכות שאינן מגיעות לו, לקבל את הברכות למרות שאינו ראוי להן – רק בגלל שהוא כיבד הורים!
מול הנשק העוצמתי הזה של עשיו, שלפה רבקה את אותו נשק. היא ביקשה מיעקב להסתכן ממש, לשים את נפשו בכפו בהגישו לאביו את המזון שהכינה. רק כאשר יעקב מוסר את נפשו למען כיבוד אמו – הוא מסוגל להעניק תשובה הולמת לכחו העוצמתי של עשיו, ולזכות בברכות כפי שראוי וצריך להיות!
הגילוי הזה מסעיר את הלב: לעשיו לא הגיעו הברכות, ממש לא. אבל לקחתן ממנו לא היה ניתן, רק בגלל שהיה לו את הכח העוצמתי של כיבוד אב, רק בגלל שהיה מכבד את אביו באופן נעלה כל כך, רק לכן היה עלול לזכות בברכות שלא מגיעות לו בכלל! ובכדי שיעקב יקבל את הברכות, הוא נדרש להשיב באותה מטבע של כיבוד הורים, אך במדרגה שאינה פחותה ממסירות נפש למען אמו, כי רק כך יצליח להפוך את הקערה על פיה ולזכות בברכות המגיעות לו ביושר!!!
עשיו מקבל את כח היד
יעקב אבינו קיבל את הברכות ויצא מן החדר, ושניה אחרי כן הגיע עשיו ונכנס לחדר. פנה ליצחק אביו ואמר: אבא!!! הבאתי לך אוכל!
יצחק התמלא תמיהה ושאל: מי זה שהביא לי לאכול וקיבל את הברכות?! ואז, פנה לעשיו ואמר לו: אוי עשיו, נעבאך (מסכן), אחיך יעקב כבר היה פה, והוא זכה בכל הברכות!
דמעה נזלה מעיניו של עשיו, והוא החל לבכות ולהתחנן: "בָּֽרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (בראשית כז, לד)! ויצחק בירך אותו: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַֽיִם מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת־אָחִיךָ תַּֽעֲבֹד וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז, לט-מ).
יצחק אבינו בברכתו זאת העניק לעשיו את כח החרב, וכמו שנאמר: 'וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה'… ומאז החל המאבק בין יעקב לעשיו –
המאבק בין כח התורה של יעקב לבין כח החרב של עשיו. וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק: "הַקֹּל קוֹל יַֽעֲקֹב וְהַיָּדַֽיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם פסוק כב) – שהמאבק ביניהם יהיה מאבק בין התורה לכח הפיזי.
וכך אמרו במדרש (בראשית רבה, פרשה סה – אות כ):
אמר רבי אבא בר כהנא, לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו, ושאלו אותו: 'האם אנו יכולים לנצח את עם ישראל?'
אמר: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים לנצח אותם! שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: 'הַקֹּל קוֹל יַֽעֲקֹב' – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשיו. ואם לאו, 'הַיָּדַֽיִם יְדֵי עֵשָׂו' ואתם יכולים להם… (עכ"ל המדרש).
והקשה הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (בן איש חי, דרושים – פרשת בהעלותך) כך: הרי יצחק בירך את עשיו בחרב, ואם כן, היה צריך לקשר את הקול עם החרב, ולומר שכאשר הקול קול יעקב אין ביכולתו של עשיו להשתמש בחרב, ולמה קישר את הקול עם היד?
והשיב, שבאמת עיקר הברכה שקיבל עשיו היא דוקא בידים[9] (ולא בחרב), שהרי זה ברור שחרב ללא יד שאוחזת בה לא שוה מאומה.
ומכיון שעיקר כחו של עשיו הוא הידים, לכן התחנן יעקב ואמר: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב).
וברשותכם נרחיב יותר…
מפני היד שנשתלחה במקדשך
בזוהר הקדוש (תרומה דף קעב ע"א) האריכו לבאר את שבעת החלונות (העיקריים) הנמצאים בחיצונים.
והנה החלון הראשון נקרא 'חלון הזוהר', ובו יוצא כוכב אחד הנקרא לחכמים 'יד', 'האי כוכבא כד נפיק פשיט חד יד בחמש אצבען' (תרגום: כוכב זה כשיוצא פושט יד אחת בחמש אצבעות), ומאיר ומתנוצץ בזה החלון הנקרא 'זוהר'.
ממשיך הזוהר ואומר: בעלי הקסמים והמכשפים יראים ממקום זה, לפי שבשעה שזה הכוכב שולט, כל הקוסמים והמכשפים מתבלבלים והכישוף אינו עולה בידיהם.[10]
והנה, בכלל הברכה שקיבל עשיו, קיבל גם את הכח לשלוט בהיכל הזה. והיינו, שכאשר יחלש כחו של יעקב, יתגלה כח ההיכל הזה וילחם בישראל.
וכך גילה האר"י ז"ל:[11]
סוד מה שאנו אומרים בתפילת מוסף: 'מפני היד שנשתלחה במקדשך', יובן (על פי הנאמר בזוהר פרשת תרומה דף קעב ע"א), סוד חלון אחד, הנקרא חלון זיהרא וכו', ובו צורת יד, והוא כפוף תחת כנפי השכינה, ובעת החורבן שלט על בית המקדש ונחרב… וזה שאמר: 'מפני היד שנשתלחה במקדשך'…
וכתב הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (אורח חיים – הגדה של פסח, ד"ה היא שעמדה וכו' והקב"ה מצילנו מידם), וז"ל:
'והקב"ה מצילנו מידם… צא ולמד מה ביקש לבן' – נראה לפרש רמז בזה על חלון זיהרא דסטרא אחרא שיש בו צורת יד, אשר זה שלט, בעוונות הרבים, בחורבן בית המקדש. ולכן אנחנו אומרים במוסף יום טוב וראש חודש: 'ואין אנחנו יכולים… בעבור היד שנשתלחה במקדשך', 'יד' דייקא, דקאי על אותו היד, ולזה אמר: "והידים ידי עשיו" (בראשית כז, כב), שנתגבר אותו יד.
וגם לבן היה מתגאה בזו היד, באומרו: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (שם לא, כט). אומרו 'ידי' דייקא, "ואלהי אביכם" (שם) – מנע אותו מן רעת הדיבור בפה דוקא, שאמר: "השמר מדבר עם יעקב" (שם). ולזה אמר: 'והקב"ה מצילנו מידם' דייקא.
ולזה אמר המגיד אחר פיסקא זו (של 'והקב"ה מצילנו מידם'[12]): 'צא ולמד מה ביקש לבן הארמי'. כלומר, גם הוא נתגאה ביד הנזכרת, והקב"ה הצילנו מן זו היד…
כחם של תינוקות של בית רבן
ולפני שנמשיך עוד הקדמה אחת:
כבר ביארנו כמה פעמים בעבר, שאחת מן העבודות המוטלות על היהודי הוא בירור ניצוצות הקדושה.
בכל הווה שבעולם טמון ניצוצות קדושה, וכאשר הוא זוכה ומשמש ככלי לאלקות הרי הניצוץ שבו מזדכך ומתעלה.
וגם בכלליות אומות העולם טמונים ניצוצות, וגם אותם צריכים לברר. וגם הם, ברגע שיתברר מהם הניצוץ, הרי הם יחלופו ויהיו כלא היו…
זו הסיבה שהרבה אומות שהציקו לעם ישראל במהלך הדורות, כמו: מצרים העתיקה, בבל, מדי וכו'… ירדו מגדולתן, כי הניצוץ הסתלק מהם.
אך אחת היא, מכל האומות, שהיא יוצאת דופן, והיא האומה של בני עשיו. בתוך האומה הזו טמונים ניצוצות קדושה רבים מאוד, שמכחם הם יחזיקו מעמד עד זמן ביאת המשיח!
ולכן המאבק בין ישראל לעשיו הוא מאבק קשה, ומוטל עלינו ללמוד כיצד לשרוד אותו בשלום, ולהגיע לאותו יעוד נבואי: "וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו" (עובדיה א, יח)![13]
והנה, בדברי המדרש שהבאנו לעיל, מבואר מהי הדרך לכך. וברשותכם נעתיק שוב את דברי המדרש:
'לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים לנצח אותם! שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: 'הַקֹּל קוֹל יַֽעֲקֹב' – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשיו. ואם לאו, 'הַיָּדַֽיִם יְדֵי עֵשָׂו' ואתם יכולים להם!'…
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, בין הַמְּצָרִים – מאמר ב), וז"ל:
במגילת איכה נאמר: "גדע בָּֽחֳרִי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג), ומבאר המדרש (איכה רבה, פרשה ב – אות ו) שמצינו בתנ"ך עשר קרנות המורות על כבודם ותפארתם של עם ישראל:
- קרנו של אברהם, שנאמר: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן" (ישעיה ה, א). 2. קרנו של יצחק, שנאמר: "נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב, יג). 3. קרנו של יוסף, שנאמר: "וקרני ראם קרניו" (דברים לג, יז). 4. קרנו של משה, שנאמר: "כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט). 5. קרנה של תורה, שנאמר: "קרנים מידו לו" (חבקוק ג, ד). 6. קרנה של כהונה, שנאמר: "קרנו תרום בכבוד" (תהלים קיב, ט). 7. קרנה של לויה, שנאמר: "כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדברי האלהי"ם להרים קרן" (דברי הימים־א כה, ה). 8. קרנה של נבואה, שנאמר: "רמה קרני בה'" (שמואל־א ב, א). 9. קרנו של בית המקדש, שנאמר: "ומקרני רמים עניתני" (תהלים כב, כב). 10. קרנם של ישראל, שנאמר: "וירם קרן לעמו" (שם קמח, יד). ויש אומרים קרנו של משיח, שנאמר: "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו" (שמואל־א ב, י).
אומר המדרש: לפני שחטאו עם ישראל והיה בית המקדש עומד על תילו בכבודו ובתפארתו, כל עשרת הקרנות הללו היו נתונות בראשן של עם ישראל, אך משחטאו – ניטלו מהן כל הקרנות הללו. וזהו שנאמר במגילת איכה: 'גדע בָּֽחֳרִי אף כל קרן ישראל', כלומר, מחמת שחטאו ישראל ונחרב בית המקדש, גדע הקב"ה בחרון אפו את כל עשרת הקרנות שהיו לישראל.
ומשנלקחו הקרנות הללו מעם ישראל – ניתנו לאומות העולם, כמו שמסופר בספר דניאל (פרק ז) שבשנה הראשונה למלכותו של בלשאצר מלך בבל ראה דניאל בחלום הלילה ארבע חיות גדולות, משונות במראיהן זו מזו, והחיה הרביעית היתה משונה יותר מכולן, ובעלת חוזק רב ואימה יתירה, ולה עשר קרנים.[14]
בהמשך החלום הסביר המלאך לדניאל שאותן עשר קרנות רומזות לעשרה מלכים שיעמדו מן הגויים בסוף הגלות, ולבסוף תהיה להם מפלה ותשוב המלכות לישראל. ועשר הקרנות הללו שראה דניאל בראש החיה הן בעצם עשר הקרנות שניטלו מישראל וניתנו לאומות העולם.
אולם לא בפעם אחת ניטלו כל הקרנות מישראל וניתנו לאומות העולם, אלא בהדרגה, ובכל פעם שהוסיפו עם ישראל לחטוא ניטלה מהם עוד קרן אחת וניתנה לאומות. וכן מבואר בגמרא (ראש השנה לא.) שלא בפעם אחת נסתלקה השכינה מעם ישראל, אלא נסעה עשרה מסעות, ובכל פעם שעם ישראל הוסיפו לחטוא – נסתלקה עוד:
בתחילה נסעה השכינה מעל הכפורת, שהיתה רגילה לשכון שם, ושכנה על אחד הכרובים. וכשחטאו עוד, נסתלקה השכינה למפתן בית המקדש. ואחר כך נסתלקה לחצר העזרה שבין האולם למזבח. ואחר כך נסתלקה למזבח החיצון. ואחר כך נסתלקה לגג הבית. ואחר כך נסתלקה לחומת העזרה. ואחר כך נסתלקה לעיר. ואחר כך נסתלקה להר הזיתים. ואחר כך יצאה למדבר. ורק לאחר כל זאת נסתלקה השכינה לשמים וישבה במקומה.
והטעם לכך שהקב"ה לא סילק את שכינתו מעם ישראל בפעם אחת אלא בהדרגה ובקושי רב, משום שהקב"ה בכל עת היה מצפה אולי עם ישראל יתעוררו לשוב בתשובה, וכשיעשו זאת, ישוב להשרות עליהם את שכינתו, אולם עם ישראל המשיכו רק לחטוא ולחטוא.
ובכל פעם שהוסיפו עם ישראל לחטוא ונסתלקה מהם השכינה עוד מעט, ניטלה מישראל עוד קרן אחת, עד שלבסוף, לאחר כל עשרת המסעות שנסעה השכינה, ניטלו מעם ישראל כל עשר הקרנות שהיו להם ואיבדו את כל הודם ותפארתם.
ומסיים המדרש, שכאשר עם ישראל יעשו תשובה שלימה, הקב"ה יחזיר את אותן עשר קרנות למקומן הראשון על ראשם של עם ישראל הקדושים, כמו שנאמר: "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" (תהלים עה, יא). ואימתי הוא מחזירן למקומן? לכשירומם הקב"ה קרן משיחו, דכתיב: 'ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו'.
זאת יש לדעת, שעיקר הרמת קרנם של עם ישראל תהיה על ידי כך שיתרבו בעם ישראל עוד ועוד תינוקות של בית רבן קדושים וטהורים העוסקים בתורה הקדושה.
וגם זה נרמז בדברי המדרש הנ"ל שהקב"ה ישיב לעם ישראל את עשר הקרנות כשירומם את קרן משיחו, שהרי מצינו שתינוקות של בית רבן נקראים 'משיח', כמו שנאמר: "אל תִגעו במשיחָי" (שם קה, טו), ודרשו חז"ל (שבת קיט:): 'אלו תינוקות של בית רבן'.
ואם כן, על ידי שיתרבו בעם ישראל תינוקות של בית רבן, ממילא תרום גם קרנו של המשיח, וממילא ישובו לעם ישראל כל הקרנות הראויות להם מימות עולם.
ואמרו חז"ל בגמרא (שם): 'אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן'. ומבארים שם רבותינו הקדושים הטעם לכך: משום שהבל פיהם של הילדים הקטנים הינו נקי וטהור מכל חטא (אפילו יותר מהבל פיהם של אמוראים קדושים כרב פפא ואביי, כמבואר בגמרא שם), ולכן לימודם עולה עד כסא הכבוד ללא שום מניעות ומעורר על עם ישראל רחמים עליונים ממקור הרחמים, ומעמיד ומקיים את כל העולם. ומחמת קדושת לימוד התורה של תינוקות של בית רבן, הורו חז"ל (שם) שאין מבטלים תינוקות של בית רבן מלימודם אפילו לצורך בנין בית המקדש.
על כן, בכל עיר או ישוב שיש בהם תלמוד תורה שתינוקות של בית רבן לומדים בו תורה, דבר זה מבטל מעל כל תושבי המקום כל מיני גזירות קשות ורעות, ומונע מהם אסונות, בר מינן, ומגין עליהם הגנה עצומה ונפלאה. ורמז לכך במה שנאמר: "לשון רכה תִּשְׁבָּר־גָּרֶם" (משלי כה, טו), 'תִּשְׁבָּר־גָּרֶם' – ראשי תיבות: 'תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים', והיינו שלשונם הרכה והטהורה של הילדים, המוציאה דברי תורה, מבטלת מעל עם ישראל כל מיני גזירות קשות ורעות, וממשיכה עליהם שפע של חן וחסד ורחמים רבים.[15]
לעומת זאת, כל עיר שאין בה תלמוד תורה שלומדים בו תינוקות של בית רבן, היא חסרת שמירה ומועדת לכל סכנה שבעולם, לא עלינו, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קיט:): 'כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה'. והוסיפו ואמרו (שם): 'לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן'.
לכן כדי לנצח את ידו של עשיו מחוייבים ההורים להשקיע בחינוך הילדים…
וכאן חייבים אנו לכתוב נקודה נוספת…
חובת הטבעת החותם!
כאמור, מול ידיו של עשיו, עומד ומתרומם קולו של יעקב. והנה המתבונן בחייו של יעקב אבינו עליו השלום יגלה שכל חייו היו חתומים בחותם פנימי!
וכמובן, נבאר את דברינו:
כשמתבוננים במאה ושלשים שנות חייו הראשונות של יעקב אבינו ע"ה מגלים שהם היו שנים רוויות סבל ויסורים ועגמת נפש, החל מהצער הגדול שהיה לו מרדיפותיו של עשיו אחיו שביקש להורגו. לאחר מכן הצער הגדול שהיה לו מהעבודה הקשה והמפרכת שעבד בביתו של לבן הארמי אחי אמו במשך שנים רבות, אשר בד בבד עם זאת גם רימה אותו בלי סוף.
לאחר מכן הצער הגדול שהיה לו ממה שאירע לו עם דינה בתו שנלקחה על ידי גוי ונעשו בה מעשים מגונים, ובהמשך לכך גם מכך ששמעון ולוי בניו הלכו על דעת עצמם והיכו את כל יושבי העיר שכם, ובעקבות זאת קמו על יעקב אבינו שונאים רבים. לאחר מכן בא עליו צער פטירתה של רחל, ובהמשך לכך גם הצער שהיה לו מהמעשה של ראובן שבלבל את יצועיו.
לאחר כל זאת, בא עליו הצער הגדול ביותר כאשר נלקח ממנו בנו חביבו, יוסף, וסיפרו לו כי "חַיָּה רָעָה אֲכָלָֽתְהוּ" (בראשית לז, כ), וישב והתאבל עליו במשך עשרים ושתים שנה – לא ישן על מיטה, לא אכל בשר ולא שתה יין, ובכלל, לא העלה חיוך על פניו, ואפילו מדרגותיו הרוחניות נסתלקו ממנו.
לכן כששאל פרעה את יעקב אבינו: "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (שם מז, ח), כלומר: 'בן כמה אתה?' לא הצליח יעקב אבינו להתאפק ולהשיב לו תשובה קצרה ופשוטה: 'בן מאה ושלשים שנה אנכי' וכדומה, אלא השיב מתוך צער וכאב באריכות לשון: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (שם פסוק ט), כיון שכל צערו צף ועלה על גדותיו עד כי לא יכל לכלוא אותו בלבו הכאוב…
ואף על פי כן – למרות כל הקשיים הללו, כל ימי חייו של יעקב אבינו עליו השלום, היו חותם אחד של אמת, וכמו שנאמר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַֽעֲקֹב" (מיכה ז, כ)!
האמת הזו גרמה לו לצעוד כל חייו, בתמידות ובעקביות, בדרך התורה והמצוות! ואת האמת הזו, את העקביות וההתמדה הזו אנו צריכים להטביע ולהחתים בתוך לבות ילדינו!
וברשותכם נמשיך הלאה…
מהו 'חינוך'?
כל הורה בישראל חייב לדעת ששליחות גדולה ואחריות כבדה רובצת על כתיפיו. ה' יתברך הפקיד בידו נשמות קדושות וטהורות, והטיל עליו את האחריות לגדלם ולחנכם לתורה ויראת שמים. נשמות אלו פקדון הן בידו, ואינו רשאי לעשות בהם כרצונו וככל העולה על רוחו…
משימת החינוך היא אחת המשימות הקשות ביותר שניתנו בידי האדם כיון שהיא דורשת חכמה גדולה ורגישות גבוהה להבין לנפש הילד, להיכנס לעומק עולמו – אל תוך חדרי לבו, להתבונן באופיו, מזגו ותכונותיו, ומשם לסלול לו דרך המיוחדת רק לו, לצעוד עם הפנים קדימה בדרך העולה בית א"ל, 'חנוך לנער על פי דרכו', דרכו שלו! –
כל ילד הוא עולם בפני עצמו, כל ילד כחותיו ונטיותיו, כל ילד ומה שהוא מסוגל לשמוע ולהכיל. והרוצה לחנך את ילדיו כראוי עליו לנסות ולהכיר את מעלותיו וחולשותיו של ילדיו, לחזק את המעלות, ולרפא את החולשות!
כאשר ההורה נוהג עם ילדיו על פי תפיסת עולמו של אדם מבוגר בגיל שלשים או ארבעים הרי הוא חוטא לשמים וחוטא לבריות.
ומכיון שכך על ההורה להשקיע זמן בלימוד סוגיא זו הנקראת 'חינוך'. ונרחיב:
אחד מענקי החסידות וקברניטיה שהאירו את שמי יהדות פולין בימי זהרה ותפארת גדולתה היה האדמו"ר הקדוש רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנא, מחבר ספר חובת התלמידים.
אלפי חסידים ותלמידים חסו בצילו ונתחממו לאורו, ואף הוא נשׂאם על מוחו, וחקקם בלוח לבו.
כחות אדירים השקיע רבי קלונימוס בחינוך, הן בחינוך לקטנים והן בחינוך לגדולים, לחניכים ולמחנכים. השקיע את תמצית נשמתו בחינוך, את כל עושר אוצרות רוחו, ובה (בהשקעה זו) – נתייחד ונתעלה על כל בני דורו. היו צדיקים ורועי חסידוּת שפעלו בעיקר בשטחים נשגבים למען כלל ישראל ועסקו תדיר במילי דשמיא. מי בתורה או בתפילה ומי בחסד וברחמים, אחד ומיוחד היה רבי קלונימוס שפעל נשגבות בשדה החינוך.
וכך ביאר את המושג 'חינוך' (בתחילת ספרו חובת התלמידים):
חינוך אין פירושו לתת פקודות, הוראות וציוויים!
חינוך אין פירושו להרגיל ולתרגל את החניך בפעולות מסויימות!
חינוך אין פירושו למסור לילד מידע ולמלא את ראשו בחומר אינפורמטיבי על עולם ומלואו.
חינוך איננו פקודות, לא תרגול ולא ידיעות…
'חינוך' – הוא התחלה, וכמו שפירש רש"י הקדוש בפסוק: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַֽיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ" (דברים כ, ה), 'וְלֹא חֲנָכוֹ' – לא דר בו. 'חינוך' – לשון התחלה.
וביתר פירוט כתב רש"י (בראשית יד, יד), וז"ל: 'חינוך' – הוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. וכן: 'חנוך לנער', וכן: 'חנוכת המזבח', וכן: 'חנוכת הבית'…
ובכן, 'חינוך' – הוא התחלת מילוי היעוד של המתחנך.
אחרי שיש בית, חונכים אותו ברגע שמתחילים לגור בו – 'חנוכת הבית'.
אחרי שבנו את המזבח ומתחילים להפעילו, הרי עם התחלת מילוי תפקידו כמזבח, הוא נחנך – 'חנוכת המזבח'.
וכן הוא הדבר בדיוק לגבי האדם, אחרי שיש ילד – מחנכים אותו על ידי כך שמתחילים להכניס אותו למילוי יעודו הפרטי בגילוי כבודו יתברך בעולם – 'חנוך לנער'.
ונעתיק את לשונו הקדושה של רבי קלונימוס:
וכשנאמרה תיבה זו ('חינוך') על חינוך הבנים, אז הכוונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח ובהעלם לבד, ולגלותה.
וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו, רוח ה', נשמת שד"י, טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה, והיה ליהודי נאמן עובד את ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור… ועל זה ציוה שלמה המלך: "חֲנֹךְ לַנַּֽעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו).
'חֲנֹךְ לַנַּֽעַר' – תחנכו, אל קרבו תחדור, ואת קדושת הישראל אשר בו בהעלם, תגלה, ורק אז: 'גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'… (עכ"ל).
כי זהו כלל גדול, לכל אדם ואדם יש את דרכו המיוחדת בעבודת ה', עבור כל אדם סללו עבורו נתיב המיוחד רק לו, בלבד! ובו הוא חייב ללכת ולצעוד, ודרכו לגלות את כבודו יתברך בעולם!
ונמשיך עוד…
'חינוך' – כעץ שתול על פלגי מים!
ונסכם את הדברים:[16]
כאמור, כל אדם הוא עולם בפני עצמו, עולם יחיד ומיוחד שלא היה מעולם וגם לא יהיה. וההורה נדרש מתוך 'עולמו שלו' להתחבר אל 'עולמו הפרטי והמיוחד' של הנשמה המופקדת בידו, ולעזור לה ולסייע בידה להיכנס בבטחה אל תוך המסלול המיוחד לה.
ולא רק זאת. מההורה נדרש שהעזרה והסיוע שהוא מעניק, יהיה בעל משמעות, ש'גם כי יזקין לא יסור ממנה' –
גם אם יגיעו, חלילה, נסיונות, קשיים ורוחות סערה, החינוך יהיה איתן כעץ שתול על פלגי מים, ויתקיים לעד!
ואם כן, פשוט, שמבקשים מהמחנך, להטביע חותם של חינוך בלב המתחנך, חותם שרישומו יהיה ניכר ולא ימחק לעד!
ובוודאי שהטבעת החותם הזה דורשת חכמה גדולה.[17] ואנו נביא כמה נקודות, שהמקיימם בוודאי יהיה קרוב מאוד להשגת התכלית!
הבסיס הראשוני ל'הורוּת' היא 'רגש אהבה', אהבת אמת שאינה תלויה בשום סיבה חיצונית!
הורה חייב לאהוב את ילדו, באמת, ובכל לבו. ואם מסיבה כל שהיא ההורה לא מצליח בכך, הוא חייב לעצור את כל מרוץ החיים, ולהתחיל לִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת עמו שמים וארץ: 'רבונו של עולם! באיזה חושך (רגשי) נורא אני נמצא!'
ולאחר שאוהבים את החניך באמת, חייבים לדעת שזה לא מספיק. לא מספיק רגש אהבה שבלב, אלא צריך לגלות את זה גם בדיבורים ובשפת הגוף – מאור פנים, פִרגונים ומילים טובות.
עלינו לדעת: זה הבסיס הראשוני וההכרחי ביותר לחינוך! רק כך אפשר לקשר ולחבר את לבות הילדים אלינו, ולהצליח בתפקיד להעמיד את הילדים איתנים בחיים ללא קרע בנפש וללא מלחמות וסיבוכים פנימיים.
אולם כאשר זה לא כך (חלילה) וההורים חושבים שכל תפקידם הוא רק להוליד ילדים ומאז… שיסתדרו לבד, שיגדלו איך שרוצים, שיעשו ככל העולה על רוחם והעיקר שלא יפריעו להם…
הורים כאלו גורמים לנפש ילדיהם נזק עצום, הם מכווצים את הנפש של הילדים, מעלימים את כחותיהם ומכסים את כשרונותיהם…
ועד שהם מואילים בטובם להתייחס לילד זה רק בנתינת פקודות: תעשה כך, תביא לי…
'דוגמא אישית'
ענין נוסף מהותי מאוד בחינוך הילדים, הוא: 'הדוגמא האישית'. כי טבעו של ילד לחקות את הוריו. ילד שגדל בבית שהוריו היקרים מהוים עבורו דוגמא אישית טהורה ויפה, זה עצמו ספר מוסר מהלך. שכן כל ילד נוטה לחקות את הוריו שלו.
וכמו שאמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (הובאו דבריו בבצור ירום – חלק ד עמוד 182, מהדורת תש"פ), וז"ל: צריך לשמור על המחנה שלנו מכל משמר, לא די בכך שאדם שם את בניו בתלמוד תורה, תפקידו של התלמוד תורה הוא רק לשמור על הילדים עד הצהרים, שלא יזיקו, אך עיקר העבודה היא לאחר מכן, כשהילדים חוזרים הביתה שאז צריך לשמור עליהם היטב מכל דבר שעשוי להזיק לקדושתם.
כי את עיקר החינוך מקבל הילד דוקא מהבית, זה נקרא 'שותא דינוקא', כמבואר בגמרא (סוכה נו:): 'שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה', ופירש רש"י (שם): מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע.
כשההורים ישרים ותמימים ומתנהגים כראוי, הילדים שלהם לעולם לא יבגדו בה'. אך כאשר ההורים לא משמשים לילדים דוגמא אישית ראויה, הילדים מתחילים להתקלקל. כשהאבא מתדרדר, גם הבן שלו מתדרדר אחריו מיד. וכשהאמא מתדרדרת ח"ו גם הבנות שלה מתדרדרות אחריה, אין בזה פשרות אפילו כל דהוא.
לכן אדם לא יכול מצד אחד לאחוז בקדושה ומצד שני לחפש לו היתרים ומותרות, זה מסוכן מאוד. אנחנו צריכים לדעת שהילדים תלויים בהורים וכשההורים בהידרדרות, גם הילדים מיד מתדרדרים אחריהם חס ושלום…
אסור לאדם לחשוב שחינוך הוא דבר שבא מאליו, אדם שלא משקיע בזה, לא קם לתפילות בזמן, לא מוסר נפש על טהרה וקדושה, לא יֵצֵא ממנו שום דבר טוב, רק חיצוניות וכפירה וכו'… (עכ"ל).
והילדים לא רק קולטים את המעשים החיצונים שבבית, אלא קולטים גם את הלך הרוח שבבית… יש להם חוש מיוחד להריח את רגשותיהם של ההורים, להבחין במחשבותיהם (וכמבואר באריכות בספרנו חלב הארץ על סדר השו"ע, חלק א – הקדמה, אות כה).[18]
ולכן ההורים לא יכולים להתחפש לפני ילדיהם, אם להורים יש מחשבות טומאה ושטות, הילדים יקלטו את זה וכך גם הם יתנהגו… אולם הורים בעלי מחשבות ופעולות קדושות יולידו ילדים קדושים וטהורים, שהרי כל המוליד בדומה לו הוא מוליד.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כל הורה בישראל חייב לדעת ששליחות גדולה ואחריות כבדה רובצת על כתיפיו. ה' יתברך הפקיד בידו נשמות קדושות וטהורות, והטיל עליו את האחריות לגדלם ולחנכם לתורה ויראת שמים. נשמות אלו פקדון הן בידו, ואינו רשאי לעשות בהם כרצונו וככל העולה על רוחו…
ב. משימת החינוך היא אחת המשימות הקשות ביותר שניתנו בידי האדם כיון שהיא דורשת חכמה גדולה ורגישות גבוהה להבין לנפש הילד, להיכנס לעומק עולמו – אל תוך חדרי לבו, להתבונן באופיו, מזגו ותכונותיו, ומשם לסלול לו דרך המיוחדת רק לו, לצעוד עם הפנים קדימה בדרך העולה בית א"ל, 'חנוך לנער על פי דרכו', דרכו שלו!
ג. כל אדם הוא עולם בפני עצמו, עולם יחיד ומיוחד שלא היה מעולם וגם לא יהיה. וההורה נדרש מתוך 'עולמו שלו' להתחבר אל 'עולמו הפרטי והמיוחד' של הנשמה המופקדת בידו, ולעזור לה ולסייע בידה להיכנס בבטחה אל תוך המסלול המיוחד לה.
ולא רק זאת. מההורה נדרש שהעזרה והסיוע שהוא מעניק, יהיה בעל משמעות, ש'גם כי יזקין לא יסור ממנה' –
גם אם יגיעו, חלילה, נסיונות, קשיים ורוחות סערה, החינוך יהיה איתן כעץ שתול על פלגי מים, ויתקיים לעד!
ואם כן, פשוט, שמבקשים מהמחנך, להטביע חותם של חינוך בלב המתחנך, חותם שרישומו יהיה ניכר ולא ימחק לעד!
ד. הבסיס הראשוני ל'הורוּת' הוא 'רגש אהבה', אהבת אמת שאינה תלויה בשום סיבה חיצונית!
הורה חייב לאהוב את ילדיו, באמת, ובכל לבו. ורק כך אפשר לקשר ולחבר את לבות הילדים אלינו, ולהצליח בתפקיד להעמיד את הילדים איתנים בחיים ללא קרע בנפש וללא מלחמות וסיבוכים פנימיים.
ה. ענין נוסף מהותי מאוד בחינוך הילדים, הוא: 'הדוגמא האישית', כי טבעו של ילד לחקות את הוריו. ילד שגדל בבית שהוריו היקרים מהוים עבורו דוגמא אישית טהורה ויפה, זה עצמו ספר מוסר מהלך. שכן כל ילד נוטה לחקות את הוריו שלו.
ו. עלינו לדעת, שהילדים לא רק קולטים את המעשים החיצונים שבבית, אלא קולטים גם את הלך הרוח שבבית… יש להם חוש מיוחד להריח את רגשותיהם של ההורים, להבחין במחשבותיהם.
ולכן ההורים לא יכולים להתחפש לפני ילדיהם, אם להורים יש מחשבות טומאה ושטות, הילדים יקלטו את זה וכך גם הם יתנהגו… אולם הורים בעלי מחשבות ופעולות קדושות יולידו ילדים קדושים וטהורים, שהרי כל המוליד בדומה לו הוא מוליד.
הערות שוליים:
[1] כך תירץ הרמב"ן זיע"א (שמות כ, יג). והנה חלק מלשונו: כי 'כבד את אביך' – כבוד הא"ל, כי לכבוד הבורא ציוה לכבד האב המשתתף ביצירה.
[2] ובענין זה נספר:
סיפר הרב אליהו דוב קלור ז"ל לנכדו, וזה לשונו: בימי בחרותי למדתי בישיבתו של הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל בווילנא, באחד הימים התפרסמה ידיעה, שהנה מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל עומד לבקר בווילנא ותהום כל העיר, כשהכל סחו בהתרגשות על הזכיה אשר נפל בחלקם לחזות בפניו הטהורות ואף להתברך מפי קדשו.
כמובן שכל בני הישיבה הכינו עצמם לקראת קבלת פני הצדיק בתוך שאר עמך בית ישראל. והנה אבי (אביו של הרב קלור) ששמע אף הוא אודות ביקורו של 'החפץ חיים' חשש לגורלי, שאולי מפני הדוחק והלחץ הרב אמחץ חלילה למוות. על כן מיהר לשלוח לי מברק, שבו הודיע לי שאוסר עלי לצאת לקבל פני ה'חפץ חיים'…
ואכן בהגיע יום המיועד נהרו כל שמונים בחורי הישיבה בהתרגשות עצומה ובששון ושמחה, וכשחזרו, סיפרו לי בהתרגשות שהחפץ חיים בירך אותם באריכות ימים ושנים.
באותה שעה נתכרכמו פני והרגשתי הפסד בלבי, וכי מילתא זוטרתי היא לקבל ברכה כגון זו מאת ה'חפץ חיים' בעצמו, ומדוע נגרע חלקי? באותה שעה העלתי על גבי הכתב את שמותם של כל 80 בני הישיבה. עברו שנים רבות וארוכות, ועתה – המשיך רבי אליהו דוב וסיפר לנכדו – נודע לי שהיום נלקח לבית עולמו השריד האחרון מכל שמונים הבחורים שזכו לקבל אותה ברכה, ואילו אני נשארתי עדיין בחיים עלי אדמות.
ובטח אתה שואל, לשם מה אני מספר לך? אז דע לך, שאני מספר זאת למען תדע, כי האף אמנם שאין ערוך לגדולת ברכת הכהן הגדול מאחיו – החפץ חיים, מכל מקום 'ברכת התורה' עדיפה הרבה יותר מברכת הצדיק הגדול ביותר, שאכן כולם זכו שנתקיימה בהם ברכתו של אותו קדוש עליון, אולם אני לא נתברכתי ממנו כי לא הלכתי, וקיימתי בעצמי מצות כיבוד אב, על כן זכיתי לקבל את ברכת התורה 'למען יאריכון ימיך'.
ובאמת, זכה רבי אליהו דוב להאריך ימים, וחי עוד שלש שנים נוספות, כשהוא בְּבַרְיוּת גופא, מהלך על רגליו בלא עזרת מקל, ואף לא כהתה עינו ולא נצרך למשקפים.
ונביא סיפור נוסף:
היה זה בעיצומם של ימי המלחמה הנוראה כשיד אכזרית הונפה על יהודי אירופה וכמעט שכילתה את שארית הפליטה. כשהרשעים עושים הכל כדי להכרית שם ישראל חלילה. הצעד הראשון אותו עשו בהיכנסם לכל עיר ועיירה, הוא לרכז את כל היהודים בככר העיר לקראת שילוחם למחנות העבודה.
ביום מן הימים הגיעו פלוגות האס אס הידועות לשמצה לעיירה קטנה, שחיו בה לא מעט יהודים. כעבור כמה שעות עבר הכרוז בחוצות העיר, והכריז כי ביום המחר בשעה 5 בבוקר בדיוק, על כל תושבי העיר היהודים להתכנס בככר העיר המרכזית, כשלכל אחד מהם ניתנה הזכות להביא עמו מזוודה קטנה השוקלת עד עשרה קילו. ההכרזה היתה כקול הלמות הפטיש, שכן היהודים כבר ידעו כי בוא תבוא ההודעה הזו, ועתה – חשו כי נחתם דינם…
כל יהודי צרר לעצמו צרור קטן, ככל אשר ידו מגעת. מתי מעט מהיהודים שיערו שהם לא יחזרו… רובם קיוו וְיִחֵֽלּוֹ כי יגיעו למחנות העבודה, שגם הם גיהנם לא קטן – ובכל זאת, אולי פריטים בעלי ערך, יהלומים ותכשיטים, יסייעו להם שם. לפיכך, הכל עשו כל מאמץ כדי לתכנן אלו חפצים בדיוק יטלו עמם, מהם שתפרו יהלומים ותכשיטים לנעליהם ולשרווליהם, ואחרים צררו להם בגדי חורף, שיגינו עליהם מפני הצינה השוררת במחנות…
בבית אחד, לא קרה דבר מכל זה, לנוכח הכרזת הכרוז, ובהפתעה גמורה ביקש האב מבנו כי יגהץ לו חולצה. 'חולצה מגוהצת עכשיו?' השיב – תמה הבן בהשתוממות. 'הלא אנו יוצאים לגלות ארוכה, מי יודע אם ומתי נחזור. חולצה מגוהצת? זה מה שבוער עכשיו?! – שאל בתמיהה רבתי…
'תגהץ לי בבקשה חולצה', שב האב וביקש, כשעיני הבן תלויות לנגדו בתדהמה. 'אבא, אנחנו הולכים אל הלא נודע, לא חבל להשקיע עכשיו זמן בגיהוץ חולצות? לא יותר כדאי לצרור את המזוודה הקטנה, להיערך לימים קשים הבאים עלינו?' זעק הבן מנהמת לבו…
[באותם ימים, לגהץ חולצה זה היה פרוייקט רציני, והיה לוקח זמן רב].
אלא שאביו לא השיב דבר, אלא שב והורה לו לגהץ עבורו חולצה. הבן, אמון על דברי אביו, למרות תמיהתו הגדולה – ביצע לבסוף את ההוראה. הוא נטל חולצה נקיה, וגיהץ אותה למשעי, לשם ולתפארת. לאחר מכן הושיט בחיבה את החולצה לאביו, שלבש אותה בארשת רגועה ונינוחה…
או אז, כשהתמיהה הגדולה עוד עמדה בחלל אך האב כבר בא על סיפוקו וקיבל את מבוקשו, נענה האב ואמר לבנו יקירו:
'ראה בני, ידעתי גם ידעתי לאן אנו הולכים, לארץ גזירה, ומי יודע אם נשוב ממנו… אלו מבינינו האורזים לעצמם כלי כסף וזהב ובגדים, אינם מבינים כי בתחנה הראשונה יבזזו מהם הנאצים את רכושם, לא ישאירו להם דבר וחצי דבר, נכס או שיירי נכס, הכל הכל ילך לנאצים… לא כן אתה, בני יקירי, הותרתי לך אוצר יקר – אוצר של מצות כיבוד אב – תעודת ביטוח שמימית: 'למען יאריכון ימיך'. חפצתי שתקיים מצות כיבוד אב באופן הנעלה ביותר, בלי טיפת הגיון, בלי קורטוב הבנה. פשוט לכבד את אבא כי כך ציותה התורה, כי אני משוכע, סמוך ובטוח, שזה המפתח וזו הדרך לשמור עליך ולהגין על חייך. אוצרות של זהב ויהלומים ניתן לשדוד ולבזוז, אך פוליסת ביטוח חיים של כיבוד הורים תעמוד ותגן עליך בכל מצב ובכל תנאי!'
האב סיים את דבריו המרגשים, ומעיניו כמו מעיני בנו, זלגו דמעות התרגשות. עתה הבין הבן שדוקא הוא הצטייד באוצר יקר שיגן עליו – הוא מחזיק בנכס אותו אין לאיש מאנשי העיירה, נכס רוחני אמיתי שישמור ויגן עליו בעת צרה, ויבטיח את חייו בכל התהפוכות העומדות לעבור עליו…
לימים, אותו בן סיפר את סיפורו האישי הזה בחתונת נכדו, וקרא ואמר: 'דעו לכם, שאם אני עומד כאן, שריד יחיד למשפחתי ולעירי, הניצול היחיד ששרד את התופת, ועוד זכה לעלות ארצה ולהקים משפחה לתפארת – הכל בזכות אותה חולצה שגיהצתי רק כדי לקיים את מצותו של אבא, אותה מלאכה שהיתה תמוהה ובלתי מובנת בעיני, ובכל זאת ביצעתיה. התברר, האוצר שנתן לי אבא, היה האוצר הטוב ביותר, שבאמת הגין עלי ושמר עלי עד היום הזה!'… (שני הסיפורים הללו הינם מספר אוצר פנינים ועובדות – חלק ב עמוד תרסד, לגאון הרב ברוך גרשוני שליט"א).
[3] שפתי כהן (בראשית כה, כז).
[4] באותו היום שנפטר אברהם אבינו, נכדו עשיו הלך לטייל בשמורות הטבע, וחטא בחמשה חטאים חמורים, וזה לשון הילקוט שמעוני (תולדות – רמז קי): אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום.
א. בא על נערה המאורסה, דכתיב: "ויבוא עשיו מן השדה" (בראשית כה, כט), וכתיב התם: "כי בשדה מצאה" (דברים כב, כז).
ב. הרג את הנפש, כתיב הכא: "והוא עייף" (בראשית כה, כט), וכתיב התם: "כי עייפה נפשי להורגים" (ירמיה ד, לא).
ג. כפר בתחיית המתים, דכתיב: "הנה אנכי הולך למות" (בראשית כה, לב).
ד. כפר בעיקר, כתיב הכא: "למה זה לי בכורה" (שם), וכתיב התם: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב).
ה. ביזה את הבכורה, דכתיב: "ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כה, לד).
עשיו חוזר מהשדה מותש, חלש ורעב… ופוגש את יעקב מבשל תבשיל… הפה של עשיו מתמלא ריר ומיצי הקיבה שלו מתחילים לעבוד בקצב מוגבר, ניגש ליעקב ואומר לו: 'אני לא יודע מה בישלת אבל תביא לי לאכול'. עונה לו יעקב: 'אבל זה עדיין לא מבושל כראוי'. אומר לו עשיו: 'מה זה משנה אם זה מבושל כראוי או לא מבושל כראוי (הנקרא 'נא') העיקר תביא לי לאכול'.
אומר לו יעקב: 'בסדר, אבל בתנאי שתמכור לי את בכורתך ומעתה אני יהיה הבכור', ועשיו מסכים.
יעקב קם ורוצה ללכת ועשיו בטירוף חושים שואל את יעקב: 'אחי, לאן אתה הולך?' 'להביא צלחת סכין ומזלג'. ועשיו אומר לו: 'לא צריך, אני אפתח את פי כמו גמל ואתה תשפוך מהסיר לתוך פי'.
שנאמר: "ויאמר עשיו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי על כן קרא שמו אֱדוֹם" (שם פסוק ל).
וזה לשון רש"י הקדוש (שם): 'הלעיטני' – אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו (שבת פכ"ד מ"ג): אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו.
אצל עשיו הרשע מצאנו בענין האכילה פגם חדש, והוא פגם ה'אכילה במהירות מופרזת ובהלעטה'…
[5] וזה לשון הפסוק: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַֽיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַֽעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז).
והנה, מקשים העולם, מדוע אצל עשיו נכתבה פעמיים המילה 'איש', ואילו אצל יעקב נכתבה רק פעם אחת.
ומצאנו להגה"צ הרב חיים שאול קויפמאן זיע"א (משחת שמן, בראשית – עמוד תקנו), שכתב כך:
באחד הימים זכיתי ונכנסתי לביתו של הגה"ק רבי שלום משאץ זיע"א, והוא שוחח עמי. ובתוך דבריו אמר לי כך: אתה בטח מודע להתלהבות השוררת כיום ברחוב, כולם מדברים בהתלהבות שעוד מעט יצליח האדם להגיע לירח.
אך דע לך שהאדם לא יצליח להגיע לירח, ופסוק מפורש הוא: "הַשָּׁמַֽיִם שָׁמַֽיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז) – ואי אפשר לאנשי הארץ לשנות סדרי בראשית ולעלות למעלה…
שנים חלפו. והרבי נפטר. וב-ה' באב תשכ"ט נחתה החללית אפולו 11 על הירח.
כעבור כמה ימים פגשתי את ידידי האדמו"ר מביאלא, וסיפרתי לו על דבריו של האדמו"ר משאץ, ושאלתיו איך יסביר דבריו עתה כאשר המציאות מוכיחה שהם עולים לשם.
וענה לי כך: הם באמת לא עלו.
ואני התפלאתי: מה פירוש לא עלו? יש תמונות!
'מדוע לא תבין', שאל. 'הם לקחו מכאן אוכל, מים, ואפילו אויר. זה נקרא שהם היו שם? הם היו פה, בארץ, ולקחו את הַפֹּה לְשָׁם. הם לא יצאו אפילו לרגע אחד מהארץ'.
ובאותו רגע האיר ה' את עיני והבנתי…
הבנתי מדוע אצל עשיו כתוב 'פעמיים איש' ואילו אצל יעקב פעם אחת.
יעקב היה רק מציאות אחת. הוא לעולם לא יצא ממציאותו, גם כשהוא הלך לְשָׁם הוא לקח אתו את הַפֹּה. גם כשהוא עסק בענייני העולם הזה, הוא היה פֹה, בבית מדרש. הוא לא יצא אפילו לרגע מהבית מדרש.
אך עשיו, אוי עשיו, כשהוא היה פֹה הוא לא היה שָׁם, וכשהוא היה שָׁם הוא לא היה פֹה – 'פעמיים איש'…
[6] וזה לשון הרמב"ם זיע"א (אגרת השמד, ויש קוראים לאגרת הזו: 'מאמר קידוש השם'):
'ועשיו הרשע שהעיד השם באיבתו, שנאמר: "וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (מלאכי א, ג), וביארו חז"ל רוע פעליו ואמרו (בבא בתרא טז:), ובאותו היום עבר חמש עבירות: הרג את הנפש, ועבד עבודה זרה, ובעל נערה המאורסה, וכפר בתחיית המתים, ושט (ביזה) את הבכורה, נתעטף בטליתו ונכנס אצל יצחק אביו, אמר לו: אבא יש מעשר למלח? אמר לו, כמה בני מדקדק במצוות.
ועם כל זה כשהחזיק במצוה אחת והיא כיבוד אב, היה שכרו שנתן לו השם מלכות בלי הפסק עד שיבוא מלך המשיח, כמו שאמרו ע"ה (מדרש רבי תנחומא ישן, פרשת דברים – הוספה ד): 'אין בן דוד בא עד שיטול עשיו שכר כיבוד אב ואם', כדכתיב: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַֽנִי אֶל־הַגּוֹיִם" (זכריה ב, יב).
וזה דבר חז"ל (בכמה מקומות): אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אלא יגמול לעולם על פעולות הטוב לכל מי שיעשהו, ויענוש על מעשה הרע למי שיעשהו כל זמן שיעשהו…
[7] וזה לשון תרגום יונתן (בראשית כז, ה): ורבקה שמעת ברוח קודשא כד מליל יצחק עם עשיו בריה ואזל עשיו לחקלא למיצד צידא לאייתאה.
[8] וזה לשון קדשו (שם): 'הנה השם יתברך צדיק וישר לשלם לכל אחד כמעשהו, על ידי שקיים עשיו כיבוד אב היה המשפט שלא לגלות ליצחק שבנו עשיו רשע מוחלט, שיהיה לו צער על ידו'.
[9] כאמור עשיו קיבל ברכה בידיו. והברכה הזו התקיימה במלואה, כמה דם שפכו הידים הארורות הללו: חורבן בית המקדש השני, האכזריות הנוראה של הרומאים, הנוצרים, מסעי הצלב, עלילות הדם, פוגרומים ללא הפסקה וללא הרף… ועד האחרון הגדיל – השואה הנוראה מתוך התעלמותו המוחלטת של האפיפיור 'פיוס השנים עשר' ימ"ש…
ובנוסף, השתמשו בני עשיו בידיהם לעשיית כל העבירות והתועבות האפשריות. וגם ללקיחת שוחד ללא בושה. ובענין זה נספר:
פעם היתה גזירה קשה על כלל ישראל, ונתנו היהודים שוחד לכל השרים, חוץ משר אחד שהיה כל כך שונא ישראל, עד שלא הניח שום יהודי להיכנס אליו לדבר עמו, ולא היו יכולים לשחדו בשום פנים ואופן.
נסע הגה"ק רבי חיים מוולאזין לפטרבורג עם סכום כסף גדול, והלך ועמד לפני פתחו של השר הנ"ל, ואמר אל השומר שימסור לשר, שבחוץ עומד אחד מגדולי רבני היהודים הרוצה להיכנס אליו ולדבר עמו רק שתי מילים, ואם ידבר מילה – שלישית, הרשות בידי השר לירות בו.
חשב השר שבוודאי היהודי העומד בחוץ פיקח, וסובר שכשיכנס פנימה ויתחיל לדבר, ימשיך כבר לדבר באריכות, ולכן אמר השר אל השומר שיגיד להיהודי שאם ידבר אפילו תיבה אחת יותר משתי המילים, אכן הוא יירה בו.
יצא השומר ואמר דברים אלו, והסכים רבי חיים. נכנס רבי חיים פנימה אל תוך ארמונו של השר, הוציא מכיסו מעטפה מנופחת בשטרות הניחה על השולחן, ואמר: 'קח ושתוק', ויצא החוצה.
כשאסף הצאר את שריו לדיון אודות אותה גזירה, עמדו כולם ודרשו דרשות ארוכות שיש לבטל את הגזירה, ורק השר הנ"ל ישב ושתק. ראה הצאר שכולם משוחדים, ופנה אל השר הנ"ל ושאל אותו: 'מה אתה יושב ושותק, שקוע במחשבות?'
אמר לו השר: 'אגיד לכם במה אני מהרהר, אם בשביל שאשתוק קיבלתי סכום כסף כל כך גדול, אם כן, כמה כסף קיבלו שרים אלו בשביל לדרוש דרשות ארוכות כנגד הגזירה…
בסופו של דבר, בחסדי ה' נתבטלה הגזירה… (עובדות והנהגות לבית בריסק, חלק ב – עמוד שלג).
[10] ובזה ביאר הגה"ק רבי גדליהו מליניץ זיע"א (תשואות חן, וארא – ד"ה 'ויאמרו החרטומים'), את דברי הפסוק: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל־פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּֽחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (שמות ח, טו) –
הקב"ה שלח את משה רבינו למלאות את מצרים בדם ובצפרדעים, ויעש משה כן. והמכשפים שבמצרים לא התרגשו ואמרו: משה עושה את זה בכשפים, הנה גם אנחנו יכולים לעשות זאת.
ואז הקב"ה שלח את משה למלאות את הארץ בכינים, והמכשפים ניסו ולא הצליחו. פרעה הסתכל עליהם ושאל: נו? מה אתם אומרים, איך הם הצליחו ואתם לא?
והמכשפים אמרו לו: באמת גם אנחנו יכולים לעשות זאת, אך לרוע המזל בדיוק בזמן שבאנו לעשות זאת התגלה הכוכב עם האצבעות ובלבל לנו את הכישוף. וזה שאמרו: 'אֶצְבַּע אֱלֹהִים' – אצבע של הכוכב המתגלה בחלון הזוהר…
[11] פרי עץ חיים (שער מקרא קודש – פרק ג).
[12] והנה הפיסקא בשלימותה היא כך: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'.
והקשה הבן איש חי (שם – ד"ה היא שעמדה לאבותינו ולנו) כמה קושיות על הפיסקא הזו, וכדי לתרצן העתיק סיפור מספר רינה וישועה (והסיפור הזה הובא באריכות בספר 'עֹשֵׂה פֶֽלֶא' – מעשה העגל שנברא בליל פסח), וזה לשון קדשו:
מעשה שהיה, אשר הובא בספר רינה וישועה, שהעתיקוה חכמי ורבני המערב ז"ל, והוא: בעיר רומא היה מגדל אחד סגור ומסוגר מזמן קדמון ואין נפתח כלל, והיה מנהגם לכל מלך שימלוך ברומא יוסיף על השער של המגדל מסגר אחד של ברזל, ולא היו יודעים מה יש בתוך המגדל ההוא. פעם אחת מת מלך רומא, ויהי שם אחד חכם ומבין הרבה, ויבחרו בו להמליכו, ונתרצה למלוך, אך בתנאי שכל גדולי העיר וזקניה יכתבו לו שטר שהם מקבלים גזירתו כאשר יבקש. ונתרצו חכמי העיר, וחתמו לו שכל מה שיגזור עליהם – הם יקבלו. באותו יום קיבלוהו עליהם למלך ויעטרוהו בכתר מלכות.
לאחר שישב על כסא המלוכה, קרא לגדולי העיר וחכמיה ואמר להם: גוזרני עליכם שתפתחו את המגדל הסגור. אמרו לו: אדונינו המלך, מגדל זה סגור משנים קדמוניות ולא היה מלך שמילאו לבו לפותחו, ולא עוד, אלא שלפי נימוסי ארצנו חייב כל מלך להוסיף מנעול על המנעולים. אנא, אל תבקש ממנו דבר זה! כעס עליהם המלך ואמר: רצוני לפתוח את המגדל ויהי מה, וכאשר התחייבתם לשמוע בקולי – כן תעשו, ואם לאו – אתם מתחייבים למלכות. ומכיון ששמעו גדולי העיר את דברי המלך, נתפחדו לנפשם, ובלית ברירה קראו לחרשי ברזל ופתחוהו.
נכנס המלך ראשון, ואחריו כל גדולי העיר. ראה המלך והנה נמצאים במגדל אוצרות קדומים וגנזי מלכים, לא תשבע עין מלראות. חיפש בכל החדרים, והנה בחדר אחד תיבה עשויה כולה זהב, פתח אותה המלך וראה בה כל מיני עשבים שונים ומשונים וכולם ירוקים ולחים כבעת תלישתם, והיה המלך תמה תמיהה גדולה: איך אפשר שאחרי שנים כה רבות יעמדו העשבים בירקותם ולחותם כאילו נתלשו זה עתה? לקח את התיבה לארמונו ושלח לקרוא לכומרים של מלכותו ושאל אותם על הדבר הזה – ולא היה אחד מהם שידע פשר דבר. גזר עליהם המלך בגזירת מלכות ובעונש מוות שיחקרו וימצאו את הדבר. ענו לו הכומרים ואמרו: אדונינו המלך, תנה לנו זמן לדרוש מפי הזקנים ולתור בספרים עד הגיענו אל סוד הענין. נתרצה המלך ונתן להם זמן שלשים יום, ואם עד אז לא ימצאו – יהרוג את כולם.
יצאו הכומרים ודרשו וחקרו מפי סופרים וספרים – ואין ביניהם יודע מאומה. ובהגיע סוף הזמן, קבעו צום וביטול מלאכה ליום השלשים, ושכל העם מקצה יבואו להתפלל בבתי תפילתם.
ובעיר הנזכרת לעיל היה גר זקן ומופלג ולו בנים שבעה, והיה מנהג הבנים בכל יום לפני צאתם לעסקם לדרוש בשלום אביהם ולשמשו. ובאותו יום השלשים לא פקדו אותו, כי נתקבצו עם כל העם בבתי תפילתם, ורק בלילה, כשחזרו כולם לבתיהם. הלכו לבית אביהם לדרוש בשלומו, כמנהגם. שאל אותם הזקן: מה יום מיומיים, ומדוע נפלו פניכם? סיפרו לו הבנים את כל הענין, ושמחר יובלו כולם למיתה כי כבר עבר יום השלשים. ענה להם אביהם הזקן ואמר: אל תבכו ואל תפחדו, הוליכוני למחר למלך, כי יודע אני סוד הענין, ואודיעהו.
ולמחרת לקחו הבנים את אביהם בשמחה גדולה למלך. ענה הזקן ואמר: הט אזנך לאמרי פי, ליהוי ידוע לך אדוני המלך, שאחד מהמלכים הקדמונים, שהיה דור רביעי לאליפז בן עשיו, ליקט ששים ריבוא מיני עשבים כנגד ששים ריבוא נפשות בני ישראל, ושמם בתיבת הזהב הזאת, ועשה בהם איזה כישוף, שכל זמן שיעמדו העשבים בלחותם – יהיו ישראל קיימים בעולם, ואם יתייבשו – סימן הוא שימחק שם עם ישראל מהעולם. ועוד סוד אגלה לך: שאם יעשו היהודים את הסדר של ליל פסח על התיבה הזאת, יִבָּרֵא אדם אחד מעשבים אלו והוא ימלוך על כל העולם כולו ויעקור את ישראל מהעולם.
נכנסו דברי הזקן לאזנו של המלך ושמר אותם בלבו, וחשב להערים על היהודים. מה עשה? שלח לקרוא לצורפים אומנים ויצו לעשות לו תיבה אחרת כדמותה וכצלמה ממש, וכן עשו האומנים. מילא המלך את התיבה הזאת בזהב ובאבנים טובות ומרגליות, וקרא לרב היהודים של העיר ואמר לו: יודע אני בעמי שהם בנים לא אמון בם, ולבי נוקפני שמא ימרדו בי ויסלקוני מהמלוכה ואת רכושי יקחו, על כן מילאתי בתיבה זו רכוש רב כדי שיעמוד לי ביום צרה, ומוסרה אני לך כדי שתשמרנה, ומזהירני אותך – שכל תשמישך, אכילתך ושנתך וכו', יהא עליה, כדי שיהא עינך עליה שלא יגנבוה, וכאשר אבקש אותה ממך – תחזירה לי. ובשעת דיבורו פתח את התיבה והראה את האבנים טובות המונחות בתיבה, וכשעמד למוסרה לרב, החליף המלך את התיבות באופן שלא יורגש ונתן לו תיבת העשבים במקום תיבת הממון. והרב לא הרגיש בכך, והביאה לביתו ועשה כאשר ציוהו המלך, דהיינו שכל תשמישו היה על תיבה זאת. וכשהגיע ליל פסח הכינו בני הבית את הקערה על תיבה זאת. כשחזר הרב לביתו מתפילת ערבית התחיל לקדש על היין, וכיון שהתחיל, שמע קול: 'ברוך דיין האמת', 'חמץ בבית!' ולא שת הרב לבו לדבר הזה, כי אמר אולי דמיון הוא. והתחיל עוד פעם לקדש, אך גם בפעם הזאת יצא הקול: 'ברוך דיין וכו". ובני הבית אחזם רתת וחלחלה. והרב התחיל לחפש בחורין ובסדקין אחר חמץ – ולא מצא. שלח הרב לגדולי העיר והתחיל לקדש לפניהם, והנה שוב אותו קול יוצא וצועק: 'ברוך דיין האמת', 'חמץ בבית!' ויחפשו גם הם בכל פינות הבית – ולא מצאו.
נענה הרב ואמר: לבי אומר לי, שמתוך תיבה זאת יוצאת הקול. ותיכף סילקו את כלי הסעודה מעל התיבה ויפתחו אותה, והנה יוצאת בריה מתוכה. וסמר שערות האנשים העומדים שם, והתחילו להכות על הבריה – אך כל המכות לא עשו עליה רושם כלל. ויתפללו כולם לה' בדמעות שליש, עד ששמע הקב"ה את קולם, ויצאה בת קול ואמרה: יצייר הרב על מצח הבריה שם פלוני היוצא מפסוק פלוני, ועל לב הבריה שם פלוני וכו', וכן על זה הדרך על כל גופה. וכן עשה הרב. וכיון שהתחיל לצייר על מצחה את השם – התחיל בשרה להמק מעט מעט, וכשעשה כך על לבה – המשיך בשרה להמק, וכן על זה הדרך, עד שגמר לכתוב את כל השמות – נתבטלה בריה זו מהעולם, וכל האנשים העומדים שם חזרו לביתם וערכו הסדר ובשמחה ובטוב לבב והודו לה' על שנתבטלה קליפה זו מהעולם.
למחרת שלח המלך לאמר לרב שיחזיר את הפקדון. הלך הרב עם התיבה לארמון המלוכה, ותיכף בכניסתו פתח המלך את התיבה – והנה נתייבשו העשבים ונשתנו מראיתם. אמר המלך לרב: הפתחת את התיבה? אמר לו: לא, אדוני המלך. כי פחד לומר לו. אמר לו: יהא לבך סמוך ובטוח שלא אעשה לך רעה, רק הגד נא לי, מה נעשה עם התיבה, כי אני מסרתיהו לך עם עשבים אלו שנשתמרו הרבה שנים, ועתה נתייבשו. סיפר לו הרב את כל מה שעבר עליו בליל הסדר. והשתומם המלך מאוד על כל הענין ויקרא: עתה ידעתי כי גדול אלהיכ"ם והוא מושיע אתכם מצריכם, וגמרתי בדעתי להתגייר ולהיות כמותכם. וכן היה, שנתגייר המלך ונעשה קידוש השם גדול מאוד… (ע"כ המעשה).
המשיך הבן איש חי וכתב: והנה הראשון שהניח העשבים האלו למספר בני ישראל בתוך התיבה אחת והניחה סגורה אצלו במקום אחד לצפות עד יהיה בהם היובש מאליהם, המורה על כליה, בר מינן, נמצא הוא וכל דורות הבאים אחריו אשר מוסיפים הסגר על הסגר, עומדים על ישראל ממש, כי בפועל הדמיוני עשו כל ישראל בתוך התיבה, והם עומדים עליהם מצפים על כליה שלהם, חס ושלום, וסוף כל סוף הקב"ה חשב מחשבות שיתוודע לאחד מהם דבר סתר על ידי הזקן ההוא ויהי אותו דבר סיבה לביטול הקליפה ההיא לגמרי, ולזה אמר: 'והקב"ה מצילנו מידם' דייקא, רוצה לומר, מידם ממש תהיה סיבת ההצלה…
ועיין באריכות (שם) בהסברו של הבן איש חי זיע"א.
[13] וביאר הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א (ברכת חיים – הפטרת וישלח): 'שָׂרִיד' – 'שׂר יד', רוצה לומר, לא יהיה עוד שררה של יד לבית עשיו, ותתבטל הברכה: 'הידים ידי עשיו'!
[14] וזה לשון הפסוק: "בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַֽאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּֽיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן אָֽכְלָה וּמַדְּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָֽפְסָה וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל־חֵיוָתָא דִּי קָדָמַהּ וְקַרְנַֽיִן עֲשַׂר לָהּ" (דניאל ז, ז).
[15] כל שכן וקל וחומר שלימוד תורה של בחורי ישיבות ואברכי כוללים מגינים על יושבי עירם! ובענין זה סיפר אחד מתלמידי הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זיע"א, שיום אחד נכנס יהודי לישיבה בה לימד רבי משה, ואמר כי כמה דקות קודם לכן, נדרס ילד יהודי סמוך לישיבה, ונפצע קשה וראוי איפוא שיאמרו כמה פרקי תהלים לרפואתו.
רבי משה קבע שהילד איננו יהודי, ואין להפסיק את הלימוד לשם כך.
אמר האיש: 'אני בעצמי ראיתי שהיתה לו כיפה על ראשו!'
אך רבי משה בשלו, 'הילד איננו יהודי'.
יצא האיש לברר את הענין, וחזר מופתע, אכן היה זה ילד גוי, שחטף לילד יהודי את כיפתו, רץ לכביש ונדרס.
שאל האיש את רבי משה, מנין ידעתם שהילד אינו יהודי, וכי נזרקה בכם נבואה?
השיב לו רבי משה: לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא שבאותו זמן עסקתי בישיבה בסוגיא קשה, ולא יתכן שבזמן כזה, יקרה אסון לילד יהודי בסמוך לישיבה… (להתענג בתענוגים – עמוד 323, לרבי י. גרינבוים שליט"א).
[16] השם יתברך זיכה אותנו ברוב רחמיו למסור כמה סדרות בנושאי 'חינוך', הראשונה נמסרה באשקלון, השניה נמסרה באשדוד, ועתה אנו עומדים בסדרה השלישית הנמסרת בכל יום בבית מדרשנו כשעה לפני תפילת שחרית.
[17] מצינו דוגמא לכך בדור שלנו אצל הגאון הגדול מעוז ומגדול עמוד התורה צנתרא דדהבא, נזר המעיינים ראש הישיבה המעטירה 'כסא רחמים' תכב"ץ, הלא הוא רבי מאיר מאזוז שליט"א, שהצליח בסייעתא דשמיא עצומה ובחכמתו האדירה להטביע 'חותם' בכל תלמידיו שעברו במוסדותיו, עד שלא משנה היכן יהיו בעולם גם שנים רבות לאחר מכן יהיה ניכר עליהם שהם תלמידיו, הן בשיטה הן בהנהגה הן בהשקפה ובכל דרך העבודה, עד שבעולם הם ניכרים ומיוחדים בכל מקום שנמצאים, אשריו ואשרי הדור שזכה לכך.
[18] כתב הגאון רבי אליהו יצחק אבא שאול זיע"א (והובאו דבריו בקובץ רב ברכות, גליון ג – עמוד 54), וז"ל:
אין חקיין טוב ומוצלח, יותר מהילד הצעיר, שלפי התנהגות הוריו מתנהג ומחקה גם הוא. לדוגמא: אם נעיר את תשומת לבו של הילד שאסור לדבר בתפילה, לא צריך לחזור על זה פעם נוספת, משום, שכשהוא מתבונן עלינו כהורים ורואה שאנו אכן לא מדברים בתפילה, ממילא לא ידבר. דוגמא נוספת, אם רואה הילד שכאשר מגיע אורח בשעות הערב המאוחרות, והאב או האם אומרים: 'לא מצא לו זמן אחר לבוא' וכדו', ברור שילד זה לא יכניס אורחים כדבעי, אם בכלל.
אברהם אבינו ע"ה, אדם זקן בן תשעים ותשע שנים, לימד אותנו בהתנהגותו, דרך ומוסר השכל, שגם כאשר היה חולה ביום השלישי למילתו ובגילו המופלג, לימדנו מהי הצִפיה והתשוקה בכליון עינים לקבל אורחים, וכאשר סוף סוף מגיעים אליו שלשת האורחים, הוא לא עומד ומחלק הוראות לעבדיו ולמשרתיו, אלא הוא בעצמו רץ אל הבקר, שוחט, מכין להם ארוחה טובה, וכפי שמעידה התורה: "ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בראשית יח, ז) וכו'. לכן רק עליו היה אפשר לומר את הפסוק: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (שם פסוק יט). תמיד ההסתכלות היא – אַֽחֲרַי, מפקד טוב מצליח כאשר הוא הולך ראשון ואומר לחייליו: אַֽחֲרַי, ומנחיל את תורת הקרב להיות ראשון וללא חת מהאויב. גם כאשר המפקד נופל בקרב, ואין מי שיאמר: 'אַֽחֲרַי', כל הפלוגה והחטיבה כולה רצה ושועטת קדימה, כדי לנצח בקרב. הם כבר למדו מהי תורת לחימה, ומהי הקרבה למען הכלל, כאשר המוטו המוביל הוא – 'אַֽחֲרַי'.
המטרה היא שהצאצאים אחרי ימשיכו בדרך שסללתי להם, גם כאשר אינני נמצא לידם, וכפי שפירשו את הפסוק: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), מתי אדם נקרא 'אדם'? כאשר נמצא 'עץ השדה' – לבדו בשדה, ובכל אופן הוא 'עץ', שלא נוטה ימין ושמאל, אלא עקבי בדרכיו, ונשאר כצוק איתן.
דוגמא אישית זה 'חינוך אילם', בלי מילים, ולא מצריך כחות, דהיינו אינני צריך לקחת משלי ולתת לבני כדוגמת כוס מלאה מים שממנה אני שופך ונותן לבני, וממילא יחסר לי, אלא אני מוסיף על הכוס שלי מים, וכל מה שנשפך ממנה מתנקז לבני. תפקידי הוא למלאות את שלי כל הזמן. וזו היא הדוגמא האישית המשפיעה מידית על בני. וזה בעצם מה שכתוב בפסוק: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב). אם ההורים יודעים כי 'אני ה", ממילא יכולים לספר באזני הבן והנכד.
