הכל תלוי בנקודת מבט…
סיפר הגאון הרב גואל אלקריף שליט"א:[1]
בארצות הברית ישנה עמותה גדולה של חסד הקיימת כבר שנים רבות. הפעילות של העמותה הזו מתפרשׂת על גבי מגוון תחומים, הן בדאגה ליהודים שיהיה להם כסף לצרכי שבת, והן בעזרה ליולדות, לחתנים וכלות וכו' וכו'.
אך כידוע הזמן לא מחכה, ומנהל העמותה הזדקן.
ובאחד הימים, עת התכנסו לישיבת צוות כל בעלי התפקיד, נעמד מנהל העמותה הזקן והודיע:
'תש כחי, ואין ביכולתי להמשיך! ולכן אני מביע את רצוני להתפטר'.
ההכרזה נפלה באולם כרעם ביום בהיר, והעבירה רעד וחלחלה באזני כל השומעים – 'מנהל העמותה, היהודי המופלא, שהצליח, בסייעתא דשמיא מרובה, להעמיד על רגליהם רבבות יהודים – מבקש להתפטר'…
וקול נשמע: אנחנו מבינים את הקושי, אך איפה נמצא אדם כמותך?
והמנהל השיב: חשבתי על כך רבות, ולבסוף עלה בדעתי רעיון. אנו נפרסם שאנו מחפשים מנהל, ולכל אדם שיגיע לראיון ניתן דף שאלות ובתוכו יופיע התיאור הבא:
רוחות סערה, גשם שוטף, קור חודר לעצמות… צמרות העצים נעים ברוח כמו כפיס עץ בים סוער…
ובתחנת אוטובוס נטושה ונידחת מצטנפים להם שלשה אנשים…
והנה, בדיוק, אתה עובר ברכבך ליד התחנה ואתה מבחין בשלשה דמויות הללו. ואתה מתבונן בהם ורואה, זקן שכבר מתחיל להכחיל, כולו רועד מקור… ואתה מבין שאם הוא ישאר במצב הזה עוד כמה דקות הוא ינפח את נשמתו…
ולצידו עומד פרופסור שהוא יחיד ומיוחד בעולם בשטח שלו שכבר הספיק בימי חייו להציל אלפי בני אדם. ומאותם אלו שהציל היית גם אתה…
והשלישי הוא הידיד הכי גדול שלך חבר בלב ובנפש…
אבל לצערך, יש לך רק מקום אחד ברכב, את מי תוסיף? את מי תיקח?…
קריאות התפעלות נשמעו באולם: המנהל, כרגיל, אין על המקוריות שלך…
ביום הבא כבר כוסו כל דפי העיתונות היהודית בהודעה שיצאה מעמותת החסד: 'דרוש מנהל לעמותה, ניתן להגיש מעומדות בשבוע הקרוב בלבד'…
במהלך השבוע הגיעו עשרות בני אדם וענו על השאלון.
ולאחריו התכנסו שוב כל בעלי התפקיד והתיישבו לשמוע את דברי האחראי. האחראי קם ממקומו, סידר את העניבה, כחכח בגרונו, ואמר:
כצפוי מראש, כל האפשרויות נכתבו:
חלק מהעונים כתבו שהם היו לוקחים את החבר, שהרי אין כמו חברות אמת.
וחלק כתבו שהם היו לוקחים את הזקן, שהרי הזקן בוודאי לא ישרוד, ואילו הפרופסור והחבר הם צעירים ויכול להיות שהם יסתדרו עד שתגיע הישועה…
והחלק השלישי כתבו כך: הכרת הטוב היא הבסיס של היהדות, הפרופסור הזה הציל אלפי אנשים, ובתוכם גם אותי, ולכן אני חייב להשיב לו טובה…
פניו של המנהל העוזב הושחרו מצער, ובקול בכי, שבור וסדוק, שאל: זהו??? בכל העונים על השאלון לא היה שום אדם???
והאחראי השיב: 'אה… כן… לא. היה אדם אחד שהשיב תשובה מאוד מעניינת, וכך הוא כתב:
הייתי יורד מהרכב, נותן לפרופסור שיקח את הזקן וירפא אותו, ואני בעצמי הייתי נשאר עם הידיד ומעביר לו את הזמן עד שתגיע הישועה'…
עיניו של המנהל נדלקו… 'או! סוף סוף אדם! הוא ראוי להיות המנהל!'
ואם לא הבנתם נסביר:
כדי להיות מנהל עמותת חסד צריך לחוש באמת את מציאות הזולת. וכל זמן שאדם שקוע בתוך עולמו הוא, זה בלתי אפשרי.
והנה, כל אותם אלו שענו, היו שקועים בתוך עולמם, ולכן היה פשוט להם: אני נשאר ברכב, ומי שיזכה יצטרף…
אך האחרון, אותו יחיד ומיוחד, הצליח להתפשט מגשמיותו, לצאת מתוך עולמו הפרטי, ולהסתכל על הזולת כפי שהזולת מסתכל על עצמו!
וכאשר מסתכלים על הזולת כפי שהזולת מסתכל על עצמו, מגלים לפתע, שהזולת הוא דמות ממשית, דמות שחיה וקיימת, וממילא צריך לעזור לו…[2]
ועתה – סיים המנהל העוזב את דבריו ואמר – אני יכול להתפטר מההנהלה בלב שקט…
הזולת הוא דמות ממשית! ועל כך בשיחתנו…
שתי דמויות שונות…
פרשת השבוע, פרשת תולדות, מתחילה בפסוק (הפסוק השני של הפרשה): "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָֽאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָֽאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כה, כ) – בהיות יצחק אבינו בן ארבעים שנה נשא לאשה את רבקה… ומאותה עת חלפו שנים ארוכות מאוד והם לא זכו לזרע אנשים.
יצחק ורבקה ידעו שכל הצטרכויותיו של האדם נמצאים רק ביד בורא עולם, ולכן שפכו לבם כמים לפני ה' יתברך, שירחם עליהם ויפקוד אותם בזרע קודש.
וכך מתוארת תפילתו של יצחק: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (שם פסוק כא), וביארו חז"ל שיצחק אבינו בתפילתו הפך את כל המציאות,[3] ושידד את כל המערכות… תפילתם התקבלה – "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (שם).[4]
ההריון של רבקה היה מוזר ומעורר חשד, כמו שכתוב: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (שם כה, כב).
וחז"ל תיארו במקצת את מה שעבר על רבקה באותם הימים, וכך אמרו (בראשית רבה, פרשה סג – אות ו), שכשהיתה רבקה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות היה התינוק (יעקב) מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים היה התינוק (עשיו) רץ ומפרכס לצאת…[5]
רבקה הלכה לבית מדרשו של שֵׁם לברר… "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" (שם פסוק כג)…
'דעי לך' – גילה שֵׁם לרבקה – 'שיש לך זוג תאומים, שני בנים, השונים זה מזה בתכלית השינוי!
אמנם בגופם הם בסך הכל שני בנים, אך במהותם הם שני עולמות נפרדים, שני עולמות מלאים, הכוללים בתוכם: טעמים וריחות, מנגינות ותחומי התעניינות…
הם לעולם לא יצליחו להסתדר יחד!…[6]
וביום בהיר אחד נשמע קול פעיה, ושני התינוקות יעקב ועשיו יצאו לאויר העולם…
חינוך מושלם…
יעקב ועשיו זכו להיוולד לתוך מציאות מופלאה של רוגע ושלוה. לזוג הורים שכל מהותם היתה אמונה תמימה וברורה בו יתברך.
לזוג הורים שחשו, באמת, בכל רגע ורגע, בכל אבריהם ובכל גידיהם, שהמנהיג היחיד למציאות הפרטית שלהם, זה רק הקב"ה, בלבד, והוא מנהיג אותם כרצונו. והאמונה הברורה הזו הולידה בקרבם רוגע ושלוה, ענוה ושפלות…
ומסביבם התפשט אויר זך וקדוש, אויר צלול ובהיר…
אויר שגרם לכל מי שנשם אותו, לחוש, בפועל ממש, איך הדם שלו מזדכך… לחוש כאילו נוזל דם אחר בעורקים שלו. והוא חש איך כל הדם זורם בקצב אחר, בצורה אחרת, כל מחזור הדם משתנה אצלו, הוא ממש מרגיש את זה, הכל נהיה אצלו קל, כל האברים נהיים קלים, כאילו משהו חדש נכנס באברים שלו, ובדם שלו…
ויעקב ועשיו מעת גיחם מבטן אמם, מילאו את ריאותיהם מאויר מופלא, קדוש ונורא זה…
וכשגדלו מעט שלח אותם יצחק אביהם ללמוד תורה בבית המדרש הטוב ביותר שהיה בכל העולם – בית מדרשו של שֵׁם.[7]
וְשָׁם הם ישבו ולמדו בהתמדה עצומה שלש עשרה שנה, עד שהגיעה להם השמועה הנוראה על פטירתו של סבם הקדוש – אברהם אבינו!
ואז, באותו יום בו חשך היום, נלכד עשיו ברשת…
וזה לשון הגה"ק הרב מרדכי כהן זיע"א:[8]
כשהיו קטנים הלכו לבית הספר, למדרש שם ועבר, וכשמת אברהם ביטלו הלימוד, כאומרם ז"ל (מועד קטן כב:): 'חכם שמת בתי מדרשות בטלין'.
ואותו היום יצא לשדה וראה נמרוד לבוש לבושו של אדם הראשון וחמדו והרגו ולקח הלבוש והיו כל החיות והבהמות באות מאליהן לפי שהיו בהלבוש כל צורות החיות והיה צד אותם…
ומאותו היום יצא עשיו לתרבות רעה…
מאותו יום נורא הלך עשיו והתדרדר עד שנעשה עובד עבודה זרה! וזה לשון רש"י: 'וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו' (בראשית כה, כז)[9] – כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודת כוכבים…
יצחק ורבקה הבחינו בדעיכתו הרוחנית של עשיו, וניסו בכל יכולתם לעזור לו ולהעלותו על דרך המלך.
אך כל המאמצים לתקנו לא הועילו. היתה זו גזירה מאת הבורא עולם המנהיג את עולמו כרצונו. קלקולו של עשיו היה מרזי הבריאה ומסתרי ההנהגה,[10] ובספרי המקובלים הקדמונים והאחרונים הסיטו קימעא את המסך מעל המהלך האלקי הזה, וביארו כיצד הוא היה חלק מתיקון עולם במלכות שד"י…
ואנחנו לא נביא את דבריהם ונמשיך הלאה…
איה פותר את התעלומה
י"ד ניסן שנת 2171 לבריאת העולם, היה יום סוער במיוחד, מהלכים כבירים אירעו בו, ורישומן הותיר רושם לדורות.
התורה הקדושה כתבה בפרוטרוט את אירועי אותו היום, וכך היא כתבה:[11]
ויהי כאשר זקן יצחק ועיניו כהו מראות, שהרי כאשר עקדו אברהם אביו על גבי המזבח, הסתכל יצחק בכסא הכבוד ומאותו זמן התחילו עיניו לכהות.
ויקרא יצחק לעשיו בנו הגדול (עשיו היה אז בן 63) בארבע עשרה בניסן, ויאמר לו: בני, הנה לילה זה (ט"ו ניסן – ליל הסדר) עליונים משבחין לאדון עולם ואוצרות טל ושפע נפתחים בו.
ומכיון שזקנתי ולא ידעתי יום מותי רצוני לברכך, ולכן מבקש אני ממך – קח את כלי זיינך, חיציך וקשתך וצא לשדה וצוד לי ציד ועשה לי תבשילים כמו שאהבתי, והבא אלי ואוכל, בעבור שתברכך נפשי בטרם אמות…
וכתב הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א, וז"ל:[12]
פרשה סתומה לפנינו, פרשת נתינת הברכות. שני בנים לו ליצחק אבינו, האחד איש יודע ציד, איש שד"ה (ראשי תיבות: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם" (בראשית ט, ו)[13]), משולח רסן, תאותן חסר מעצורים, והשני איש תם ומושלם, יושב אוהלים, קדוש וטהור, בחיר האבות.
ויצחק אבינו, נביא אלקים, בעל רוח הקודש, שהשכינה במעונו, טועה כביכול. חושב שעשיו הגון וראוי, צדיק וחסיד, ומבקש ליתן לו את הברכות. היתכן?
אלא מאי, יאמרו, הלא עִוֵּר היה, לא ראה. כאילו מלאכי רום אלו זקוקים היו לעינים כדי לראות, כאילו לא היה הכל גלוי וידוע לפני רוח קדשם.
וכי לא כתב ב'חובת הלבבות' (שער חשבון הנפש – פרק ג):
שכאשר מגיע האדם אל המעלה העליונה ממעלות הצדיקים והמדרגה הרמה ממדרגות החסידים – יראה מאין עין. וישמע מאין אוזן. וירגיש בלי חושים!
ומעשה בבן ישיבה שהביע בפני הגאון רבי משה טיקוצ'ינסקי זיע"א, המשגיח דישיבתסלבודקא, את ההשערה שיצחק אבינו טעה בעשיו, לא הכיר במהותו.
נתן בו המשגיח עיניו, ושאלו: 'בכתבי האר"י הקדוש, מאמין אתה?'
'ודאי', נפעם הלה.
'יש שם את 'ספר הגלגולים', שרשי נשמות נביאים ומלכים, תנאים ואמוראים. מאמין אתה בכל אלו?!'
'ודאי', ענה השואל.
'אבל האר"י הקדוש לא הכיר אותם, הם חיו דורות רבים לפניו', הזכיר המשגיח.
'נכון, אבל לפניו נגלו כל תעלומות', קרא הבחור.
'ויצחק אבינו, כסבור אתה, לא הגיע למעלתו של האר"י הקדוש, ולא ידע את אשר לפניו?'…
אלא בוודאי שידע מי הוא עשיו ואף על פי כן חשב (בתחילה) שצריך לתת לעשיו את הברכות. ועתה לא נתמקד בזה ונביא סיפור נוסף…
ומילא את ידו ללבוש את הבגדים
בנו הבכור של הגה"ק רבי אלימלך מליז'נסק היה הגה"ק רבי אלעזר מליז'נסק.
וסיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א, וז"ל:[14]
לקראת הגיעו של רבי אלעזר לגיל הבר מצוה, הזמין הרבי רבי אלימלך למעונו חייט יהודי, ירא ושלם, וביקשו לתפור את הבגדים עבור בנו רבי אלעזר. ותנאי קודם למעשה, התנה רבי אלימלך עם החייט, שיכוין את לבו בכל שלבי העבודה, לכבוד הבורא יתברך שמו.
בחיל ובחרדת קודש ניגש החייט אל המלאכה, כשחיתוך הבד נעשה על שולחנו הקדוש של רבי אלימלך. החייט סימן על הבד את חלקי הבגדים, ובטרם ניגש לגזור כל חלק וחלק, ניצב רבי אלימלך על גביו והורה לו כיצד לומר.
כאשר עמד לחתוך את הבד עבור הכתפים, הורה לו רבי אלימלך לומר בפה מלא:
'הריני חותך את הבד, עבור הכתפים של אלעזר, שלא יוכל להניע את כתיפיו כי אם לצורך עבודת הבורא יתברך שמו!'
כאשר הגיע לגזור את הבד אשר על החלצים, הורה רבי אלימלך שוב לחייט לומר אחריו בפה מלא:
'הריני חותך את הבד עבור חלציו של אלעזר, שלא יוכל להזיז את חלציו כי אם לצורך עבודת הבורא יתברך שמו!'
כך הורה לחייט לומר גם כאשר גזר את השרוולים:
'הריני חותך את הבד עבור השרוולים של אלעזר, שלא יוכל להמיש בידיו כי אם לצורך עבודת הבורא יתברך שמו בלבד!'
וכך בכל חלק וחלק מן הבד, עד שנגמרה המלאכה.
ביום הבר מצוה בבוקר, לאחר שחזר מן הטבילה במקוה טהרה לפני הנחת התפילין, הלביש רבי אלימלך לרבי אלעזר בנו בדחילו ורחימו, את הבגד החדש שנתפר עבורו ברוב כוונות ויחודים. להשתאותם של כל הנוכחים, ניכר היה בעליל, כי מיד עם הלבישה, נחה על הנער רוח קדושה מן השמים, ורוח ה' החלה לפעמו. וזאת עוד בטרם הניח את התפילין.
מני אז, החל הילד לטפס ולעלות במדרגות הקדושה והיראה. אף הוא נעשה כרוך על עקבות אביו הקדוש, כשאינו גורע את עיניו מהביט ומהתבונן אחרי הליכותיו בקודש השכם והערב.
שקידתו העצומה בלימוד התורה היתה לשם דבר, השגותיו בעבודת ה' הרקיעו שחקים, וגינוני קדושה וטהרה הכתירוהו על כל צעד ושעל. כך הלך והזדכך כאחד מן השרפים, כשהוא מסגל לעצמו, בד בבד, מדות טובות וטהורות עם כל סגולות מלכים… עיי"ש מה שהאריך.
ולענייננו: אם רבי אלימלך מליז'נסק ידע את 'הקונץ' הזה אז פשוט שגם יצחק אבינו ידע…[15] ובכל זאת הוא לא הצליח כי הסיפור הזה עם עשיו היה מרזי הבריאה ומסתרי ההנהגה…
ולקשי ההבנה שבינינו נכתוב עוד משפט…
אסור להיות חמור
חכמינו הקדושים קבעו עובדה (שבת קיב:): 'אם הראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם – אנו כחמורים'.
כל עוד אנו מתגוררים בעולם הזה, עטופים ומכוסים בתוך הגוף שלנו, אין ביכולתנו להבין מהו 'מלאך'. ויהודי שזוכה להבין שאין ביכולתו להבין כלל מי היו תלמידי החכמים שחיו בדורות הקודמים, ומבין שאין בכחו להשיג את קדושת מעשיהם ואת עוצם גילוי רגשות הקדושה שפעמה בקרבם – הוא, הוא, ראוי להיקרא 'בן אדם'!!!
אך אם היהודי הוא עב וגס, ו'זכה' להיות מאותם אלו שעליהם נאמר: 'הַמְכַסֶּה שָׁמַֽיִם בְּעָבִים', ובגלל עוביותו וגסותו, הוא 'מבין' שהצדיקים היו בני אדם רגילים, ולכן הוא מעז למתוח עליהם ביקורת, ובפרט אם הוא מעז לפעור את לועו וללעוג בפרהסיא על צדיקי הדורות, שידע שהוא חֲמוֹר! 'חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם' עם תעודה מחכמי הגמרא הקדושה!!!
ומפורסם בשם הגר"א שאמר: יכול אני לצייר בדעתי איך נראה תלמיד חכם מתקופת הראשונים, ויכול אני להשיג גם איך נראו אמוראים ותנאים, ואפילו להבין איך נראה נביא, אבל אני לא יכול להשיג איך היה נראה יהודי פשוט בזמן בית המקדש…
ואם כך צריך להתייחס לצדיקים שחיו בדורות הקודמים, איך מוטל עלינו להתייחס לאבותינו הקדושים – אברהם, יצחק ויעקב – שכל מעשיהם פעלו בעולם האצילות, כידוע לכל מי שדרסה רגלו בבית המדרש!
ואחר ההקדמה הארוכה שהקדמנו, ואחר האזהרות הכפולות והמכופלות נתחיל בשיחה…
תורתנו תורת חיים
כבר כתבנו כמה פעמים בשם הרש"ש הקדוש שעל כל פסוק ופסוק מתורתנו הקדושה ישנם שלשה מיליון מיני פירושים.[16]וכל אחד ואחד לומד את התורה הקדושה כפי שורש נפשו וחלקו הפרטי שבתורה.
אמנם, ישנו פירוש אחד שהוא משותף לכולם (לכל לומדי התורה), והוא הפירוש הנקרא 'אליבא דנפשיה'. והפירוש הזה הוא הלומד בעצמו! והיינו שבשעה שאדם לומד תורה הוא צריך למצוא את מצבי החיים הפרטיים שלו בתוך התורה הקדושה. וממילא, ממנה הוא ילמד כיצד עליו להתנהג, ובאיזה אופן יתקן עצמו ויאיר את נפשו.
וזה לשון הגה"ק רבי אליהו 'הגאון מווילנא':[17]
'כל מה שאירע באבות ומשה וישראל כולם הם בכל דור ודור, שכולם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור כידוע.
וכן כל מעשיהם מאדם הראשון עד סוף התורה הוא בכל דור ודור כידוע למבין.
וכן הוא בכל אדם ואדם לבד'…
וכתב הגאון המקובל הרב יעקב עדס שליט"א, וז"ל:[18]
והנה דברי הגר"א הנ"ל – שכל מה שכתוב בתורה חוזר בכל דור ובכל אדם, הם שורש גדול בכל לימוד המאורעות הכתובים בחמשה חומשי תורה, שמלבד עצם לימוד התורה שבהם, יש בזה פירוש למעשים העוברים על האדם בימי חייו בכל העניינים שלו.
וכמובן שאין כוונת הגר"א שבאופן חיצוני עובר על האדם בעולם הזה כל מה שכתוב בתורה, שהרי הרבה אנשים מימיהם לא ראו את ים סוף וכיו"ב… אלא הכוונה בתוכן הפנימי של העניינים…[19]
ועתה, לאחר הקדמה זו, נפליג על כנפי הדמיון ונתמקד בפרשת השבוע – התמקדות 'אליבא דנפשיה'.
ראייתו של הבבא סאלי
בי"ז חשון תש"כ (18.11.1959 למניינם) נישאו שאול ורוחמה זה לזו, ובנו את ביתם בעיירה קטנה ושכוחה בצפון הנגב – נתיבות.
נתיבות, של אותם הימים, היתה עיירה קטנה, מאוחדת. כמעט משפחה אחת. איש איש מכיר את שכנו, מיצר בבעיותיו ושמח בשמחותיו.
שאול ורוחמה התערו היטב בחיי העיירה, וחייהם עברו עליהם בטוב ובנעימים…
ברשותכם נדלג על כל התיאורים, ונציין רק את העובדה היבשה: עשרים שנות נישואין חלפו עליהם והם עדיין לא זכו לחבוק ילד…
ויום אחד הם חשו תחושת מחנק בעוצמה כזו שלא חשו מעולם… כמו אֵי־מִי אסף וריכז את כל הכאב רב השנים לתוך גלולה אחת, ונתן להם לשתות…
והגלולה הזו שברה את לבם, ריסקה אותו, ופיררה אותו לפירורין…
שאול קם ממקומו ופסע לעבר פינת החדר, ועמד מול בוראו… לאחר שנים גילה מה חש באותו עת: חשתי כיצד אני עומד פנים אל פנים מול הקב"ה, בלי שום מסך מבדיל, והקב"ה, כביכול, עומד לידי ושומע אותי…
וגם רוחמה קמה ממקומה ופסעה לעבר פינת החדר השני, ושם התכסתה כולה בדמעות רותחות וסמיכות שירדו מעיניה ללא הפוגה: 'רבונו של עולם, תן לנו בן אשר נרוה ממנו נחת בעולם הזה ובעולם הבא'…
איש לא מנה את השעות, אולם דמעות רבות נשפכו אז, ותפילותיהם הַכֵּנוֹת, מלאות באמונה תמה, בקעו את שערי השמים…
וכעבור כמה חדשים חשה רוחמה תחושה מוזרה בבטנה… תנודות ללא הפסקה וקפיצות בקצב מסחרר…
רוחמה חשה שהיא כבר לא יכולה לסבול ולכן ניגשה לביתו של הבבא סאלי…
והבבא סאלי אמר לה: רוחמה, דעי לך, שיש לך בבטנך תאומים. אך למרות שהם תאומים, הם שונים לחלוטין אחד מהשני. הם פשוט ניגודים! ולכן מעתה הם כבר רבים…
וברשותך אגלה לך עוד משהו:
אחד מהבנים יהיה צדיק גדול, ואילו השני… נו, השם יעזור.[20]
תאומים דומים או שונים?
במהלך ההריון עלו בדמיונה של רוחמה הרהורים: תאומים שהם ניגודים זה לזה עד כדי כך שהם לא יכולים לסבול זה את זה?! ממש מוזר.
מעניין – המשיכה לטוות את חוטי מחשבותיה – איך הם נראים? אם אחד צדיק והשני לא, בטוח שיהיה להם מבנה גוף שונה. איזה שוני יכול להיות? אולי אחד מלא ואחד רזה? אחד גבוה ואחד נמוך?…
והמחשבות המשיכו להתנענע…
והנה התאומים נולדו, וההפתעה של שאול ורוחמה היתה מושלמת! – מבנה גופם של התאומים זהה לחלוטין, הם נראים בדיוק אותו דבר, חוץ מפרט אחד, לתינוק אחד היה יותר שערות.[21]
רוחמה התהלכה בחדרה מאושרת, 'ברוך השם, לאחר עשרים שנה זכיתי לשני תינוקות חמודים הנראים בדיוק אותו דבר'…
אך התברר שההליכה אחר המראה החיצוני היתה טעות.
לאחר שהבבא סאלי גילה לה על דרכיהם הנפרדות, היא היתה צריכה לעורר את תשומת לב מחנכיהם של הבנים. היתה זו חובתם להכיר שהשורש של השוני העתידי מונח עמוק מתחת לפני השטח, נסתר במעמקי האישיות. היה עליהם לעיין היטב, בשלב מוקדם מאוד, בתכונותיהם האישיות של הבנים, שכה שונים הם בעומק פנימיותם.[22]
ומכיון שהיא לא גילתה להם שיש הבדל בין הבנים – מכיון שהיא לא גילתה להם שכלי נפשו של בן אחד כבר מוכנים לקלוט אורה של תורה, ואילו לעומתו, כלי נפשו של הבן השני עדיין לא מפותחים כלל… המלמדים העניקו להם בדיוק אותו חינוך!
ובסופו של דבר ההורים והמחנכים נכשלו בחינוך של הבן השני!
והבן השני, שכלי נפשו עדיין לא היו מפותחים, הפסיק להניח תפילין, רחמנא ליצלן…
והאמת, שאפשר לדון אותה לכף זכות, עדיין לא הודפס מסילות אל הנפש פרשת תולדות…
וכאן נעצור לרגע, ונתמקד בציווי האלקי: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו)…
ונתחיל בביאור המושג 'חינוך'.
מהו חינוך?
אחד מענקי החסידות וקברניטיה שהאירו את שמי יהדות פולין בימי זהרה ותפארת גדולתה היה האדמו"ר הקדוש רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיסצ'נא, מחבר ספר חובת התלמידים.
אלפי חסידים ותלמידים חסו בצילו ונתחממו לאורו, ואף הוא נשׂאם על מוחו, וחקקם בלוח לבו.[23]
כחות אדירים השקיע רבי קלונימוס בחינוך, הן בחינוך לקטנים והן בחינוך לגדולים, לחניכים ולמחנכים. השקיע את תמצית נשמתו בחינוך, את כל עושר אוצרות רוחו, ובה (בהשקעה זו) – נתייחד ונתעלה על כל בני דורו. היו צדיקים ורועי חסידות שפעלו בעיקר בשטחים נשגבים למען כלל ישראל ועסקו תדיר במילי דשמיא. מי בתורה או בתפילה ומי בחסד וברחמים, אחד ומיוחד היה רבי קלונימוס שפעל נשגבות בשדה החינוך.
וכך הוא ביאר את המושג 'חינוך' (בתחילת ספרו חובת התלמידים):
חינוך אין פירושו לתת פקודות, הוראות וציוויים!
חינוך אין פירושו להרגיל ולתרגל את החניך בפעולות מסויימות!
חינוך אין פירושו למסור לילד מידע ולמלא את ראשו בחומר אינפורמטיבי על עולם ומלואו.
חינוך איננו פקודות, לא תרגול ולא ידיעות…
חינוך הוא התחלה, וכמו שפירש רש"י הקדוש בפסוק: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ" (דברים כ, ה), 'וְלֹא חֲנָכוֹ' – לא דר בו. חינוך לשון התחלה.
וביתר פירוט כתב רש"י (בראשית יד, יד), וז"ל: חינוך, הוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. וכן 'חנוך לנער', וכן 'חנוכת המזבח', וכן 'חנוכת הבית'…
ובכן, חינוך הוא התחלת מילוי היעוד של המתחנך.
אחרי שיש בית, חונכים אותו ברגע שמתחילים לגור בו – 'חנוכת הבית'.
אחרי שבנו את המזבח ומתחילים להפעילו, הרי עם התחלת מילוי תפקידו כמזבח, הוא נחנך – 'חנוכת המזבח'.
וכן הוא הדבר בדיוק לגבי האדם, אחרי שיש ילד – מחנכים אותו על ידי כך שמתחילים להכניס אותו למילוי יעודו הפרטי בגילוי כבודו יתברך בעולם – 'חנוך לנער'.
ונעתיק את לשונו הקדושה של רבי קלונימוס:
וכשנאמרה תיבה זו ('חינוך') על חינוך הבנים, אז הכוונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח ובהעלם לבד, ולגלותה.[24]
וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו, רוח ה', נשמת שדי, טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה, והיה ליהודי נאמן עובד את ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור… ועל זה ציוה שלמה המלך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו).
'חֲנֹךְ לַנַּעַר' – תחנכו, אל קרבו תחדור, ואת קדושת הישראל אשר בו בהעלם, תגלה, ורק אז 'גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'… (עכ"ל).
כי זהו כלל גדול, לכל אדם ואדם יש את דרכו המיוחדת בעבודת ה', עבור כל אדם סללו עבורו נתיב המיוחד רק לו, בלבד! ובו הוא חייב ללכת ולצעוד, ודרכו לגלות את כבודו יתברך בעולם![25]
ונמשיך עוד…
חנוך לנער על פי דרכו
בסייעתא דשמיא זיכנו ה' יתברך להוציא ספר חדש על פי תורתו הנפלאה של אבינו מורינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, הנקרא בשם 'בצור ירום – חינוך קטן'.
ושם (עמוד יא) נכתב כך:
שלמה המלך ע"ה היה כל כולו קודש לה', הוא היה חכם מאוד, אפילו יותר ממשה רבינו (בחכמה ולא בנבואה), כמו שמעיד עליו הכתוב: "וַיֶּחְכַּם מִכָּל־הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל" (מלכים־א ה, יא), ואמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה, פרשה יט – אות ג): 'הֵימָן' זה משה, שנאמר עליו: "בְּכָל־בֵּיתִי נֶֽאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז).
ואם כן מעלתו של שלמה היתה עצומה ביותר, והוא לימד אותנו פרק יסודי מאוד בחינוך הילדים – "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו) – יש אדם שברוך ה' מצליח מאוד בתפקיד שלו, הוא נהיה רמטכ"ל טוב, ראש עיר או אפילו ראש ממשלה מצליח. יש אדם שמצליח בעסקים, הוא איש נדל"ן ממולח או 'ברוקר' מבריק, וכן על זה הדרך.
כל זה נקרא 'הצלחות', אלא שהן רק הצלחות מדומות, מכיון שאם למשל אדם 'זכה' להיות ראש ממשלה יתכן שביום בהיר אחד יווצר משבר מדיני או משבר כלכלי חריף והוא יצטרך 'ללכת הביתה'.
או אם הרמטכ"ל יעשה איזה מהלך צבאי כושל או איזו טעות רצינית אחרת, מיד 'ישלחו אותו הביתה'.
או אם ה'ברוקר' יעשה כמה טעויות וישקיע באפיקים לא נכונים, הוא עלול לקרוס בבת אחת.
כל ההשקעות הללו שאדם משקיע בהן, גם אם הוא רואה שהוא מצליח, הן רק דמיוניות, כיון שהן כאמור לא בטוחות כלל, חוץ מהשקעה אחת שמי שמשקיע בה, אם הוא מרויח זה לעולם ואם הוא מפסיד זה לעולם. קוראים להשקעה זו – חינוך הילדים.
בכל דבר מותר להרויח ומותר גם להפסיד, לא נורא! הפסדת היום תרויח מחר, אל תתייאש! אבל בחינוך הילדים – לא כדאי לך להפסיד, וליתר דיוק אסור לך להגיע למצב של הפסד! אלא תעשה כל שביכולתך ותיאבק עד טיפת דמך האחרונה כדי להצליח בזה, ותזעק לה' שיעזור לך שלא תפסיד את הדבר היקר הזה שנקרא חינוך הילדים.
להוליד ילדים זה יחסית דבר קל, וזה לא כל כך תלוי באדם עצמו, רוב הזוגות הנשואים זוכים לילדים, לא צריך לעשות בשביל זה הרבה יחודים.
אבל איך הילד יגדל, מה יהיה מעמדו ומה יהיה מצבו הרוחני – בשביל זה צריך הרבה הרבה תפילות לה' וזעקות עד כסא הכבוד, כדי שבעזרת ה' תִּפָּתַח להורים דלת לחינוך הילדים.
'מה יֵצֵא מהילד?' – זוהי שאלת השאלות!
לכן בא שלמה המלך ונותן לך דרך, שלא יהיו לך שאלות, ואומר: 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ', וממילא התוצאה תהיה 'גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה'.
דוד המלך בספר תהלים דימה את הילדים לשתילים קטנים, כמו שנאמר: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" (תהלים קכח, ג). ושואל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, מדוע דימה דוד המלך את הילדים דוקא ל'שתילים'? הרי יותר טוב היה לו לדמות אותם לעצי זית בוגרים שיכול כל אחד מהם להניב ששים או שבעים ק"ג של זיתים בעונה, לעומת שתיל של זית, שאין ממנו שום תועלת, לא לצל ולא לפירות.
ומתרץ הרב שלשתיל ישנה תכונה אחת טובה, שהוא גמיש, אם רואים שהשתיל נוטה מעט ימינה או שמאלה, אפשר ליישר אותו בקלות על ידי שתוקעים לידו מקל וקושרים אותו אל המקל, וכך לאט לאט הוא מקבל צורה ועם הזמן הוא יגדל ישר.
כלומר קל מאוד ליישר שתיל, אבל ברגע שהוא הופך להיות עץ, אם הוא כבר גדל עקום, לא ניתן יותר ליישר אותו, ואם ינסו לעשות זאת בכח הוא פשוט עלול להישבר.
לכן כל עוד שהילדים הם בבחינת 'שתילים קטנים' צריך לטפל בהם לטפח אותם וליישר את דרכיהם, ולא להמתין עד שהם יתבגרו ויהיו בעלי 'חטוטרת', ורק אז לחפש להם מזור, כי אז כבר לא יהיה מה לתקן. צריך לתקן כשהדבר עדיין אפשרי [כשהם עוד קטנים], וככל שאדם יקדים לעשות זאת יהיה לו קל יותר.
שלמה המלך כאמור נותן לנו דרך איך להצליח בחינוך – 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ', הוא בא להסביר לנו שחינוך זה לא דבר שוה לכולם, אלא צריכים ללכת עם כל ילד לפי מבנה הנפש שלו. יש ילדים שמבינים בפעם הראשונה, יש שמבינים רק בפעם העשירית, ויש שבכלל לא מבינים.
אם אתה תתחיל לכעוס על כל מי שלא מבין אותך, גם אלה שמסוגלים להבין, כבר לא יבינו אותך, כי אתה אדם רגזן – 'מארי דרוגזא'.
לכן אתה בתור מלמד צריך לדעת לְחַלֵּק – הבחור הזה הוא בחור טוב בעל הבנה מהירה, ואילו עם הבחור השני אני צריך לשבת באופן פרטני. והבחור הזה צריך לשבת ולהשקיע הרבה שעות בשביל להבין, והבחור השני צריך להשקיע יותר מאמץ. אתה צריך להרגיש כל אחד מהבחורים, ולהבין איפה הקושי שלו, וכך תטפל בכל ילד לפי מבנה הנפש שלו. אם תעבוד באופן כזה אתה 'תציל' את כולם.
גם רועה טוב עובד בצורה דומה, כשהוא מוציא את הצאן למרעה הוא מוציא קודם כל את הטלאים הקטנים שבקושי יכולים לאכול כדי שיאכלו את העשב הרך. אחר כך הוא מוציא את הכבשים הזקנים כדי שיאכלו את העשב הבינוני, ולבסוף הוא מוציא הצעירים שיכולים לאכול גם את העשב הקשה, להם יש כח בבחינת 'כלחוך השור'. כך היה דוד המלך נוהג לעשות כשהיה רועה את הצאן, הוא ידע איך לתת את היחס נכון לכל כבש וכבש.
אומר רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהרמז כאן הוא שכיון שיש בעם אנשים שהם חלשים מאוד, צריך לתת להם זכות קדימה ולטפל בהם ראשונים, אחר כך לטפל בבינונים, את החזקים אפשר להשאיר לסוף, כיון שהם יכולים 'לשרוד'.
גם בחינוך הילדים בבית צריך לחנך כל אחד על פי דרכו, דהיינו על פי הדרך שלו. יש נער שהוא רגוע מאוד, ויש אחד שהוא היפר אקטיבי, ויש אחר שהוא עצל מאוד, אמנם הוא לא עושה בעיות, אלא הוא יושב בשקט גמור ולא זז מהכסא, אבל יש בזה חסרון בגלל שהוא לא קולט מה מדברים אתו. ויש ילד אחר פיקח מאוד אבל הוא לא מסוגל לשבת במקום לרגע אלא הוא משתולל כמו קפיץ. ויש ילד פיקח וחריף ושנון וגם בעל דרך ארץ.
אומר לך שלמה המלך – אל תחשוב שהחינוך שאתה נותן שוה לכולם, אלא אתה צריך לקלוט מי זה הבן שלך, לדעת מה הם היתרונות שה' חנן אותו, ומה עדיין הוא צריך להשלים, כדי שתוכל להשיג הצלחה מירבית בחינוך שלו.
למשל יש ילד שהוא גס רוח וגאה, הוא לא מוכן לקבל שום הערה, אם אתה מעיר לו איזו הערה הוא לא ידבר אתך חודש ימים.
ויש ילד שקל לו לקבל הערות, אם אתה אומר: 'אל תעשה ככה פעם נוספת!' הוא מיד מתנצל 'סליחה סליחה אבא… מחילה מחילה', הוא הולך הצידה ואחרי דקה הוא כבר חוזר לעצמו.
ויש ילד שהוא לא מבין מה אתה מדבר אתו, הוא מאוד אפטי, הוא מתנהג כמו אחד שנחת מעולם אחר.
יש ילד שהוא רגוע מאוד הוא מעולם לא מתעצבן.
ויש ילד מאוד אגרסיבי אם נוגעים בו אפילו רק בטעות, הוא מיד צועק ומכה את זה שנגע בו.
לכן אתה צריך להבין איך תוכל לעזור לילדים שלך, וזאת על ידי שתקלוט היטב את הראש של הבן או הבת שלך, ותראה איך עובדים אתם…
תרופת פלא…
אך כאמור שאול ורוחמה לא השכילו להבין את כל מה שכתבנו. הם לא השכילו להבין שכל ילד צריך להדריך ולכוין כפי הדרך המיועדת במיוחד עבורו, אותה הדרך המתאימה לתכונות ולנטיות החבויות במעמקי אישיותו. ולכן הם נכשלו…
ושאול ורוחמה ניגשו לרבם וסיפרו לו על הכשלון. וכך הוא אמר להם:
'להיות הורה' – משאת נפשו של כל יהודי ויהודיה. הרבה ספרים נכתבו בנושא זה, סדנאות בענין זה מתפרסמים חדשים לבקרים.
אך צריך לדעת שהבסיס הראשוני ל'הורות' היא 'האהבה', ולא מספיק רק רגש אהבה שבלב אלא צריך לגלות את זה ביחס לילד. להעניק לו מאור פנים, פִרגונים ומילים טובות.
וכך אפשר לקשר ולחבר את לבות הילדים אלינו, ולהצליח בתפקיד להעמיד את הילדים איתנים בחיים ללא קרע בנפש וללא מלחמות וסיבוכים פנימיים.
אולם כאשר זה לא כך (חלילה) וההורים חושבים שכל תפקידם הוא רק להוליד ילדים ומאז… שיסתדרו לבד, שיגדלו איך שרוצים, שיעשו ככל העולה על רוחם והעיקר שלא יפריעו להורים…
הורים כאלו גורמים לנפש ילדיהם נזק עצום, הם מכווצים את הנפש של הילדים, מעלימים את כחותיהם ומכסים את כשרונותיהם…
ועד שהם מואילים בטובם להתייחס לילד זה רק בנתינת פקודות: תעשה כך, תביא לי…
היכרתי כמה וכמה בני זוג שאחרי החתונה, התגלו אצלם הרבה משקעים אפלים… חוסר תקשורת, אי אמון וחששות, ועוד בעיות רבות, ואחרי הבירור נודע שבהכל אשמים ההורים.
כאשר ההורים לא יודעים לשים מחסום לפיהם, מדברים לילדיהם ככל העולה על רוחם ללא גבולות, ללא התחשבות… גורמים לקחת פרח הכי יפה בעולם ולהופכו לעלה נידף, לצל עובר!
לכן אם אתם רוצים שאי־פעם הוא יחזור לדרך עליכם לקחת אחריות, לקבוע לעצמכם זמן מסודר, בו תדברו עמו ותתעניינו בו באמת!
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. יש הרבה הצלחות בחיים. הצלחות בעסקים, תפקיד חשוב ורם מעלה וכדו'. כל ההצלחות שיש בחיים, הכי גדולים וחשובים שיהיו, הם נחשבים לכלום לעומת ההצלחה האמיתית של החיים – חינוך מוצלח של הילדים.
ב. בכל 'עסק' מותר להרויח ומותר גם להפסיד. ואם חלילה מפסידים אפשר להרויח כפול למחרת. אבל בחינוך הילדים – לא כדאי להפסיד, ולמעשה, אסור להגיע למצב של הפסד! אלא על האדם לעשות כל שביכולתו להצליח בחינוך הילדים, ואם צריך, אפילו למסור נפש על כך. ולא פחות חשוב זה לזעוק לה' שיעזור לא להפסיד את הדבר היקר הזה שנקרא חינוך הילדים.
ג. להוליד ילדים זה דבר קל יחסית, וזה לא כל כך תלוי באדם עצמו, רוב הזוגות הנשואים זוכים לילדים, לא צריך לעשות בשביל זה הרבה יחודים. אבל איך הילד יגדל, מה יהיה מעמדו ומה יהיה מצבו הרוחני – בשביל זה צריך הרבה הרבה תפילות לה' וזעקות עד כסא הכבוד (כאמור לעיל), כדי שבעזרת ה' תִּפָּתַח להורים דלת לחינוך הילדים.
אך 'מה יֵצֵא מהילד?' – זוהי השאלה האמיתית!
ד. צריך לדעת שהחינוך שאדם נותן לא צריך להיות שוה לכולם, אלא כל אבא צריך לקלוט מי זה הבן שלו, לדעת מה הם היתרונות שה' חנן אותו, ומה עדיין הוא צריך להשלים, כדי שתוכל להשיג הצלחה מירבית בחינוך שלו.
למשל יש ילד שהוא גס רוח וגאה, הוא לא מוכן לקבל שום הערה, אם אתה מעיר לו איזו הערה הוא לא ידבר אתך חודש ימים. ויש ילד שקל לו לקבל הערות, אם אתה אומר: 'אל תעשה ככה פעם נוספת!' הוא מיד מתנצל 'סליחה סליחה אבא… מחילה מחילה', הוא הולך הצידה ואחרי דקה הוא כבר חוזר לעצמו.
ויש ילד שהוא לא מבין מה אתה מדבר אתו, הוא מאוד אפטי, הוא מתנהג כמו אחד שנחת מעולם אחר. יש ילד שהוא רגוע מאוד הוא מעולם לא מתעצבן. ויש ילד מאוד אגרסיבי אם נוגעים בו אפילו רק בטעות, הוא מיד צועק ומכה את זה שנגע בו.
לכן צריך להבין לנפש כל ילד ולקלוט היטב את הראש שלו ולהבין איך לעבוד אתו.
ה. עיקר זמני חינוך הם בב' תקופות. התקופה הראשונה הוא עד היות האדם בגיל 13, בטרם בא אליו היצר הטוב, כשיצר לב האדם רע מנעוריו, והכח הפעיל שבו הוא כח ההרס השואף רק רע כל היום. בתקופה זו עיקר עבודת החינוך היא, כאמור, להכניע את עורפו הקשה, להרגילו שיתגבר על רצונו ושישתעבד באופן קבוע לסדרי חיים יהודיים.
והחינוך הנכון בגיל הצעיר הוא ההכנה והיסוד לקראת התקופה השניה, גיל ההתבגרות. השנים המעצבים את דמותו וקובעים את כל דפוסי החיים הרוחניים שלו לכל ימי חייו.
בתקופה זו, הנער נמצא בין הפטיש לסדן, מצד אחד כבר בא היצר הטוב ודורש ממנו ללכת בדרכים ישרים, ומהצד השני עומד יצר הרע ומנסה להכשילו.
בתקופה זו, תקופת גיל ההתגברות, ישנה התגברות מיוחדת של כחות הרע המתגברים עליו להכשילו, והיא תקופה סוערת ביותר, שרבים חללים הפילה ועושה שמות בין בני הנעורים. כל מיני פגעים בישין פוגעים בו, בכל שלבי ההתבגרות אשר בגיל הזה, כשהוא עצמו אינו יודע איך להתגבר עליהם כי אינו מלומד מלחמה ואין לו את הנשק הרוחני הדרוש ללחימה, עד שנדמה כאילו אין מנוס להימלט.
ועיקר העצה בגיל הזה שיהיה לאדם מחנך ומדריך נאמן, אשר רוחש כלפיו אמון מלא, וישתף פעולה עמו בכדי להוציאו מן המיצר ששקוע בו.
ו. כל ילד הוא אישיות בפני עצמה קיימת ומלאה, בעלת שכל ורגש. ועלינו מוטל להדריך ולכוין אותו כפי הדרך המיועדת במיוחד עבורו. להוליך אותו בדרך המתאימה לתכונות ולנטיות החבויות במעמקי אישיותו.
התפקיד היהודי הגדול, ביסודו אחד הוא, אך הדרכים לקיימו הן רבות ושונות. ולכן מוטל עלינו להדריך כל ילד על פי דרכו, ולחנך אותו למטרה האחת הגדולה, כפי דרכו המיוחדת לו, ובהתאם לכחותיו.
ז. ולסיכום נגדיר מהו המושג חינוך – חינוך אין פירושו לתת פקודות, הוראות וציוויים! חינוך אין פירושו להרגיל ולתרגל את החניך בפעולות מסויימות! חינוך אין פירושו למסור לילד מידע ולמלא את ראשו בחומר אינפורמטיבי על עולם ומלואו. חינוך איננו פקודות, לא תרגול ולא ידיעות…
חינוך הוא התחלה, ובכן, חינוך הוא התחלת מילוי היעוד של המתחנך. כשיש ילד – מחנכים אותו על ידי כך שמתחילים להכניס אותו למילוי יעודו הפרטי בגילוי כבודו יתברך בעולם – 'חנוך לנער'.
כי זהו כלל גדול, לכל אדם ואדם יש את דרכו המיוחדת בעבודת ה', עבור כל אדם סללו עבורו נתיב המיוחד רק לו, בלבד! ובו הוא חייב ללכת ולצעוד, ודרכו לגלות את כבודו יתברך בעולם!
ח. 'להיות הורה' – משאת נפשו של כל יהודי ויהודיה. אך צריך לדעת שהבסיס הראשוני ל'הורות' היא 'האהבה', ולא מספיק רק רגש אהבה שבלב אלא צריך לגלות את זה ביחס לילד. להעניק לו מאור פנים, פִרגונים ומילים טובות.
כאשר ההורים לא יודעים לשים מחסום לפיהם, מדברים לילדיהם ככל העולה על רוחם ללא גבולות, ללא התחשבות… גורמים לקחת פרח הכי יפה בעולם ולהופכו לעלה נידף, לצל עובר!
לכן אם אתם רוצים שאי־פעם הוא יחזור לדרך עליכם לקחת אחריות, לקבוע לעצמכם זמן מסודר, בו תדברו עמו ותתעניינו בו באמת.
הערות שוליים:
[1] והובאו דבריו בספר המתענגים בה (חלק א – עמוד 2) לגאון הרב ליאור סעידי שליט"א.
[2]ולעתים, האדם מצד עצמו הוא אדם, אך משום מה, נעלם ממנו לרגעים מספר שהעומד מולו הוא דמות ממשית בעלת שכל ורגש, ולכן הוא מרשה לעצמו לפגוע בו.
וזה לא משנה כלל! זה לא משנה אם הפגיעה נבעה בגלל אי ההכרה במציאות הזולת…
ובענין זה סיפר הגה"ק רבי יעקב קמנצקי זיע"א (רבי יעקב – עמוד 259) שני סיפורים:
הסיפור הראשון:
הגה"ק רבי דוד טעביל זצ"ל, בעל ה'נחלת דוד' היה מועמד לרבנות העיר בריסק. כחלק ממועמדותו, הופיע בעיר כדי לשאת דרשה, וציין על גבי מודעה את המקורות אותם הוא עומד לצטט בפלפולו.
אנשים מסויימים בעיר, שהתנגדו למועמדותו, ביקשו מן העילוי המקומי דוד'ל פרידמן (קרלינר), שהיה אז ילד קטן, ללמוד את המקורות ולנסות לסתור את דברי רבי דוד טעביל.
דוד'ל היה צעיר ותמים מכדי להבין מדוע דרבנוהו לעשות זאת, והניח כי רצונם של המבקשים היה אך ורק לגלות את האמת היוצאת מ'מלחמתה של תורה'.
וכשהתחיל השיעור, הוא קטע את דברי רבי דוד טעביל פעם אחר פעם בשאלות, עד שהצליח לערער את יסוד דרשתו.
רבי דוד טעביל פנה אליו ואמר: כפי שהקטנת את דמותי, כך תשאר אתה קטן.
לאחר מכן, ניגש רבי דוד טעביל אל העילוי הצעיר ובחיבה רבה אמר לו כי אמנם פרכותיו היו נכונות, אך לא היה זה בבחינת דרך ארץ לסתור את דבריו קֳבָל־עַם ועדה.
ואכן הגאון רבי דוד קרלינר זצ"ל שהפך לגדול הלמדנים בדורו, נותר בקומתו כקומת ננס משום אמירתו של ה'נחלת דוד' וקפידתו.
הסיפור השני (שם עמוד 260):
בעודו אברך צעיר, הגיע המלבי"םלפרשבורג לבקר את ה'חתם סופר'. למרות היותו בשנות העשרים לחייו, כבר נודע שמו ברחבי אירופה, והחתם סופר ביקש ממנו לדרוש בבית הכנסת הגדול בשבת.
המלבי"ם האריך בדבריו למעלה משלש שעות, כשהוא מפליג עם קהל מאזיניו במסע על גבי הש"ס.
בתום דבריו, בהיותו מותש, התיישב בטעות על מקומו של החתם סופר ונשאר לשבת, שקוע במחשבות, עד זמן תפילת מנחה.
כשנכנס החתם סופר לבית הכנסת לתפילת מנחה וניגש סמוך למקומו, הבחין המלבי"ם שהוא תפס את מקומו של הרב, ובבהלה רצה לעבור למקום אחר. אבל החתם סופר פנה אליו ואמר: אברך, השאר במקומך…
מרגע ששמע המלבי"ם מילים אלו, הרגיש ששוב אינו עולה בתורה, ולא יכול היה עוד לסיים את ספרו ארצות החיים על השולחן ערוך, וספרו נשאר בלתי מושלם…
[3]כעתר (קלשון) – המהפך את התבואה.
[4]כאשר למד הגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א את הפסוק הזה, הקשה:4 מדוע בהתחלה כתוב 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ' – ולא מוזכר שמה של רבקה. וכאשר מתקבלת התפילה היא מוזכרת: 'וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ'?
וביאר כך: בשעה שניגש יצחק להתפלל, חשב כך: הלא הורי, אברם ושרי, היו עקרים שבעים וחמש שנה! ורק אחרי שהקב"ה שינה את שמם מ'אברם' ל'אברהם', ומ'שרי' ל'שרה' – ילדו.
והנה שמי לא ישתנה, שהרי הקב"ה בחר לי אותו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶֽדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק" (שם יז, יט)…
אך אולי צריך לשנות את שמה של אשתי, ולכן חשב יצחק שלא להתפלל שרבקה תלד, שכן אולי גם היא צריכה שינוי השם, ולכן התפלל 'לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ' – סתם, שאשתו תלד ויהיה שמה אשר יהיה. אולם 'וַיֵּעָתֶר לוֹ ה", הקב"ה שמע תפילתו 'וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ' – בלי שינוי השם אלא בשמה הראשון התעברה!…
[5]והקשה הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א (הובאו דבריו ב'ניצוצי התורה' (בראשית – עמוד רח) לגאון רבי אהרן פרלוב):
הרי עשיו השתדל כל ימיו להראות להוריו שהוא צדיק וירא שמים, וכדי לחזק את התדמית הזאת היה מברר אצל אביו את הספיקות שנוצרו לו בהלכה: אבא, כיצד מעשרין את התבן והמלח?
ואם כן מדוע בעודו ברחם אמו גילה את פרצופו האמיתי, ורצה ללכת לבתי עבודה זרה?
והשיב: דוקא בגלל שעשיו רצה ליצור תדמית של ירא שמים, הוא ניסה ללכת לבתי עבודה זרה!… הוא רצה לצאת מבטן אמו להיכנס לתוך בתי העבודה זרה, לרסק ולנתץ את כל הפסילים, ולשבור את השינים לכל מי שנמצא שם!…
אך חז"ל הקדושים ידעו שכל זה הוא רק למראה עינים, אבל האישיות האמיתית, זו המסתתרת מתחת למסכה, היא כולה רשע! ולכן קראו עליו את הפסוק: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהלים נח, ד)…
[6]וכך נאמר לרבקה: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַֽיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶֽאֱמָץ, וְרַב יַֽעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג)…
וביאר אור החיים הקדוש (שם), וז"ל:
'וַיֹּאמֶר ה' לָהּ'… בא להשיבה על חששתה שאין הריונה מתקיים לרוב דוחקם, והודיעה סיבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה, כי משונה הריון זה מכל הריון שבעולם.
כי כל הריון שיהיה מב' (מִשְּׁנַֽיִם) יהיו הב' (הַשְּׁנַֽיִם) נוחים וטבעם שוה כאומרו: "תָּֽאֳמֵי צְבִיָּה" (שיר השירים ז, ד), וידורו יחד בבטן.
מה שאין כן הריונך, והטעם הוא כי 'שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ' – כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם, והוא אומרו: 'וּשְׁנֵי לְאֻמִּים', וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים, אלא שהם משונים מטבע התאומים, כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשונה מזגם וטבעם…
ואומרו: 'וּלְאֹם מִלְאֹם יֶֽאֱמָץ' – פירוש, עוד יש להם דבר שיגרום הרחקת הכנת ההתגוררות יחד, כי כל אחד מהב' מלכים חוזקו ואומצו הוא מלאום שכנגדו, על דרך אומרם ז"ל (מגילה ו.): לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חברו כדי שיגדל ממנו, זה ירחיק האחוה והתיאום יחד…
[7]בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, וישב – מאמר א), וז"ל:
פרשת וישב פותחת בסיפור אהבתו של יעקב אבינו לבנו יוסף, כמו שכתוב: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו" (בראשית לז, ג), ומוסיפה התורה ואומרת שהטעם שאהב יעקב באופן מיוחד את יוסף הוא – "כִּי בֶן־זְקֻֽנִים הוּא לוֹ" (שם).
ומפרש רש"י מתחילה על דרך הפשט, שהכוונה היא שיעקב אהב ביותר את יוסף משום 'שנולד לו לעת זקנתו'. לאחר מכן מביא רש"י את דברי התרגום אונקלוס שמתרגם את מה שכתוב: 'כִּי בֶן־זְקֻֽנִים הוּא לוֹ' – 'בר חכים הוא ליה', ומבאר רש"י ש'כל מה שלמד (יעקב) משם ועבר מסר לו (ליוסף)'.
וצריך להבין: הרי במשך 62 שנה זכה יעקב אבינו ללמוד תורה מפי יצחק אביו, ורק בהיותו בגיל 63 עזב יעקב את אביו ונכנס ללמוד תורה רק בישיבתו של שם ועבר (ונטמן שם 14 שנה). ואם כן מדוע מסר יעקב לבנו יוסף דוקא את מה שלמד משם ועבר, ולא את כל מה שלמד מפי יצחק אביו?
ובכלל צריך להבין: מדוע הוצרך יעקב ללמוד תורה מפיהם של שם ועבר קודם הליכתו לבית לבן שבחרן, ולא היה די לו במה שלמד מפי יצחק אביו?
אך הביאור לשתי שאלות אלו הוא: כי כשהיה יעקב אבינו בבית אביו יצחק, הוא היה מוקף ביהודים קדושים וטהורים, אביו יצחק ואמו רבקה, וכן תחת צילו של סבו הגדול אברהם, ולא הוצרך להתרועע עם אנשים רשעים. אך כשהוזקק ללכת לחרן לבית לבן, אשר שם היו רובם ככולם אנשי רשע, הוצרך ללמוד תורה מיוחדת שמלמדת כיצד לחיות בין רשעים ולא להיות מושפע מהם.
תורה מסוג זה מצא יעקב דוקא בבית מדרשם של שם ועבר, כיון ששם בן נח ועבר נינו, חיו בדורות קשים ביותר כדור המבול ודור הפלגה, בין אנשים רעים וחטאים לה' מאוד, ובכל זאת עמדו בקדושתם וצדקתם ולא הושפעו מהם לרעה, על כן היתה להם דרך מיוחדת בעבודת ה' ולימוד התורה הנצרכת למצבים שכאלה, ואת הדרך הזאת למד מהם יעקב במשך אותן ארבע עשרה שנה ששהה בבית מדרשם קודם שהלך לחרן.
ומכיון שראה יעקב ברוח קדשו שבנו יוסף יזדקק לרדת למצרים – כפי שמסופר בהמשך פרשתנו – ששם היו כולם רשעים וטמאים במדה שאין לה אח וריע, על כן מסר לו דוקא את דרך התורה שלמד מפיהם של שם ועבר, כיצד יוכל האדם לחיות בין אנשים רשעים וטמאים ולא להיות מושפע מהם לרעה כלל.
וכמו שלקח ליעקב ארבע עשרה שנה ללמוד תורה זו מפי שם ועבר, כך גם לימד את התורה הזו ליוסף במשך ארבע עשרה שנה, החל משהיה יוסף בגיל שלש, שאז מתחיל האב ללמד את בנו תורה, ועד שהיה בן שבע עשרה שנה, באותה העת שהוצרך לרדת למצרים, כמו שכתוב בפרשתנו: "יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (שם פסוק ב).
[8]שפתי כהן (בראשית כה, כז).
[9]וזה לשון הפסוק: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַֽיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַֽעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז).
והנה, מקשים העולם, מדוע אצל עשיו נכתבה פעמיים המילה 'איש', ואילו אצל יעקב נכתבה רק פעם אחת.
ומצאנו להגה"צ הרב חיים שאול קויפמאן זיע"א שכתב כך (משחת שמן, בראשית – עמוד תקנו):
באחד הימים זכיתי ונכסתי לביתו של הגה"ק רבי שלום משאץ זיע"א, והוא שוחח עמי. ובתוך דבריו אמר לי כך: אתה בטח מודע להתלהבות השוררת כיום ברחוב, כולם מדברים בהתלהבות שעוד מעט יצליח האדם להגיע לירח.
אך דע לך שהאדם לא יצליח להגיע לירח, ופסוק מפורש הוא: "הַשָּׁמַֽיִם שָׁמַֽיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז) – ואי אפשר לאנשי הארץ לשנות סדרי בראשית ולעלות למעלה…
שנים חלפו. והרבי נפטר. ובה' באב תשכ"ט נחתה החללית אפולו 11 על הירח.
כעבור כמה ימים פגשתי את ידידי האדמו"ר מביאלא, וסיפרתי לו על דבריו של האדמו"ר משאץ, ושאלתיו איך יסביר דבריו עתה כאשר המציאות מוכיחה שהם עולים לשם.
וענה לי כך: הם באמת לא עלו.
ואני התפלאתי: מה פירוש לא עלו? יש תמונות!
'מדוע לא תבין', שאל. 'הם לקחו מכאן אוכל, מים, ואפילו אויר. זה נקרא שהם היו שם? הם היו פה, בארץ, ולקחו את הפֹה לְשָׁם. הם לא יצאו אפילו לרגע אחד מהארץ'.
ובאותו רגע האיר ה' את עיני והבנתי…
הבנתי מדוע אצל עשיו כתוב 'פעמיים איש' ואילו אצל יעקב פעם אחת.
יעקב היה רק מציאות אחת. הוא לעולם לא יצא ממציאותו, גם כשהוא הלך לְשָׁם הוא לקח אתו את הַפֹּה. גם כשהוא עסק בענייני העולם הזה, הוא היה פֹה, בבית מדרש. הוא לא יצא אפילו לרגע מהבית מדרש.
אך עשיו, אוי עשיו, כשהוא היה פֹה הוא לא היה שָׁם, וכשהוא היה שָׁם הוא לא היה פֹה – 'פעמיים איש'…
[10]וכעין זה מצאנו אצל חזקיה מלך יהודה שהיה קדוש עליון והיה ראוי להיות משיח. ואף על פי כן יצאו לו שני בנים רשעים: מנשה ורבשקה…
וכתב המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זיע"א (מגלה עמוקות, פרשת נח – ד"ה נח נקרא), וזתו"ד:
נח נקרא איש צדיק שהם, דור המבול, חטאו בעריות ופגמו ביו"ד שבאיש וה' שבאשה ונשאר אש. וזה ברותחין נידונו, וזה גברו המים חמש עשרה אמה ששם של י"ה עשה משפט דור המבול.
וזה בחזקיה שחטא שלא נשא אשה ובכך פגם בשם י"ה… וכשקיבל על עצמו לתקן שם י"ה שלקח אשה הוסיפו לו ט"ו שנה.
וזה שנקרא 'חזקיה' – חז"קי"ה… ונשא את בתו של 'ישעיה' – יש"ע י"ה, שיסייעוהו לתקן שם י"ה וְיֵצֵא זרע כשר. וכל זאת לא הועיל ונולד מנשה. שכל טצדקי שאפשר לעשות עשו ולא הועילו! בהדי כבשי דרחמנא למה לך!…
[11]עיין בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית כז, א-ז).
[12]מעיין השבוע (בראשית עמוד שכ).
[13]כך כתב השפתי כהן (בראשית כה, כז).
[14]צנתרות הזהב (חלק ד – עמוד שנה).
[15]ובענין מעלתו של יצחק מצאנו בגמרא הקדושה (שבת פט:) דבר פלא, וזה הוא:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב – מה פירוש הפסוק: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּֽאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶֽךָָ" (ישעיה סג, טז) –
לעתיד לבוא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, בניך חטאו! אמר לפניו: 'רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך'. (המשך דברי הגמרא הובאו מתורגמים): אמר הקב"ה, אני אשאל את יעקב שהיה לו צער גידול בנים ואולי בזכות זה יבקש עליהם רחמים. אמר ליעקב, בניך חטאו! אמר לפניו: 'רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך'. אמר הקב"ה: 'הישועה לא תגיע לא מהזקנים ולא מהצעירים, נלך ליצחק'.
אמר לו ליצחק, בניך חטאו! אמר לפניו: 'רבונו של עולם! בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם "בְּנִי בְכֹרִי" (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך? ועוד כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם שבעים שנה וכו", והצליח לזכות את ישראל!
וביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א:
לעתיד לבוא תצא מדת הדין מנרתיקה, ותרצה ללהט בשלהבת הגבורות את הכל. ובתוך כדי פעולת 'השלהבת' היא תיגש לאבות העולם ותודיע להם: בניכם חטאו.
שמיעת ההודעה הזו תגרום ללחץ עצום, ללחץ ששום נברא לא יכול לעמוד בו. מדת הדין בהתגלמותה!
והיא תתגלה לאברהם… ואברהם שעיקר עבודתו את השם יתברך היה במדת החסד – לא מצליח להחזיק מעמד, ונכנע!
ואז היא פונה ליעקב שעיקר עבודתו לימוד תורה – וגם יעקב נכנע ללחץ של מדת הדין!
אך כשהיא פונה ליצחק אבינו, ליהודי שכל ימי חייו עבד את בוראו בתפילה – שכל ימי חייו זכה להיכנס לפני ולפנים ולהתייחד עם בוראו, בדביקות אמת, ללא שום הבדל ומחיצה… היא נכנעת, מדת הדין מרימה ידים ונכנעת! כי בעל תפילה הוא הדבר החזק ביותר בעולם, שום דבר בעולם לא יכול לשבור בעל תפילה! אף אחד בעולם לא יכול להכניע בעל תפילה! ואפילו מדת הדין!
וזה לשון 'היום יום' (כ"ו ניסן): בעל התניא פתח את צינור מסירות הנפש עבור עבודת ה' בתפילה, כדי להיות קשורים לעצמות אין סוף. חסידות מציבה חסיד פנים אל פנים מול עצמות אין סוף!
[16]וזה לשון הרש"ש בספרו נהר שלום (דף י ע"ב), וז"ל: ומאור גוף התורה מאירים ומתפשטים ששים ריבוא (ששים ריבוא – שש מאות אלף) מיני פירושים על פי הפשט לששים ריבוא פרצופי העשיה…
וששים ריבוא מיני פירושים על פי הרמז – לששים ריבוא פרצופי היצירה…
וששים ריבוא מיני פירושים על פי הדרש – לששים ריבוא פרצופי הבריאה…
וששים ריבוא פירושים על פי הסוד – לששים ריבוא פרצופי האצילות…
וסוד שרשי הארבעה פירושי פרד"ס הנז"ל – לששים ריבוא פרצופי הא"ק… עיי"ש.
[17]ביאור הגר"א לספרא דצניעותא (פרק ה – ד"ה והכלל כי כל).
[18]דברי יעקב – פרשיות התורה (עמוד ב).
[19]בספר משלי נאמר: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א, ו). וביאר הגאון המלבי"ם כך:
'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה' – עתה יבאר (שלמה המלך) צורת הספר (ספר משלי) שנמצא בו משל ומליצה, המליצה הוא הנמשל, וכן ילמדו מתוכו (על ידי הלימוד בספר משלי) להבין משלי התורה שבכתב והמליצה, שהוא המושכל הפנימי אשר תחת הלבוש החיצון שהוא המשל, כמו בסיפורי עץ הדעת והנחש וכדומה יבין המשל וגם הנמשל.
וכן בתורה שבעל פה יבין 'דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' – שהם הדברים שדיברו חכמים לפרש מצוות התורה, והמוסרים שאמרו, וכדומה, וכן האגדות והנסתרות שדיברו אותם בדרך חידה ולא יבינום כי אם חכמי לב וימצאו פתרונם על ידי משלי הספר הזה.
[20]'מִמֵּעַֽיִךְ יִפָּרֵדוּ – מן המעיים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו' (רש"י – בראשית כה, כג).
[21]"וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶֽדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (בראשית כה, כד). ופירש הגה"ק רבי שמשון הירש זיע"א, וז"ל:
'וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ' – תיבת 'וְהִנֵּה' תמיד באה כהקדמה לדבר בלתי צפוי. אך כאן הרי כבר נודע שיש שני בנים בבטנה, ואם כן כאשר התגלה עתה הדבר לעין כל, לא היה זה בלתי צפוי. לכן לא יתכן שתיבת 'וְהִנֵּה' מתייחסת לעצם לידת התאומים, אלא נראה להסביר בכיוון ההפוך:
לאחר ששמעה על הניגוד הגמור בין שני הבנים שיוולדו, היו סבורים הכל שֶׁהַשְּׁנַֽיִם לא יֵרָאוּ דומים אחד לשני, דבר שקורה אפילו בתאומים. ההפתעה היתה למצוא שהתאומים אכן דומים זה לזה… היה ביניהם דמיון חיצוני מושלם, עד שהם נראים שוים לגמרי.
ובהמשך השיחה נשתול באיזה שהם מקומות מפירושו, אך לא נטרח לציין זאת, ודי בכך.
[22]ונכתוב פנינה:
כתב הגה"ק רבי שלום נח ברזובסקי זיע"א (נתיבי חינוך בתחילתו):
עיקר זמני חינוך הם בב' תקופות. התקופה הראשונה הוא עד היות האדם בגיל 13, בטרם בא אליו היצר הטוב, כשיצר לב האדם רע מנעוריו, והכח הפעיל שבו הוא כח ההרס השואף רק רע כל היום. בתקופה זו עיקר עבודת החינוך היא, כאמור, להכניע את עורפו הקשה, להרגילו שיתגבר על רצונו ושישתעבד באופן קבוע לסדרי חיים יהודיים…
והחינוך הנכון בגיל הצעיר הוא ההכנה והיסוד לקראת התקופה השניה, גיל ההתבגרות. השנים המעצבים דמותו וקובעים את כל דפוסי החיים הרוחניים שלו לכל ימי חייו.
בתקופה זו, הנער נמצא בין הפטיש לסדן, מצד אחד כבר בא היצר הטוב ודורש ממנו ללכת בדרכים ישרים, ומהצד השני עומד יצר הרע ומנסה להכשילו.
בתקופה זו, תקופת גיל ההתגברות, ישנה התגברות מיוחדת של כחות הרע המתגברים עליו להכשילו, והיא תקופה סוערת ביותר, שרבים חללים הפילה ועושה שמות בין בני הנעורים. כל מיני פגעים בישין פוגעים בו, בכל שלבי ההתבגרות אשר בגיל הזה, כשהוא עצמו אינו יודע איך להתגבר עליהם כי אינו מלומד מלחמה ואין לו את הנשק הרוחני הדרוש ללחימה, עד שנדמה כאילו אין מנוס להימלט…
ועיקר העצה בגיל הזה שיהיה לאדם מחנך ומדריך נאמן, אשר רוחש כלפיו אימון מלא, וישתף פעולה עמו בכדי להוציאו מן המיצר ששקוע בו… עיי"ש באורך.
ובענין זה נרחיב:
בדרשה שמסר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א, אמר (שיחות מוהרא"ש, חלק יג – עמוד שלב):
עלינו לדעת כלל גדול:
כנגד כל קדושה עומדת טומאה. טומאה שנבראה בשביל הבחירה והנסיון.
ובוודאי שבדבר עיקרי כל כך – שליחותו של האדם, ישנה טומאה העומדת כנגדו המנסה למנוע ממנו להצליח בשליחותו.
כחות הטומאה מנסים לחדור לתוך האדם עצמו, ליצור לו תהיות על דרכו, לבלבל לו את אישיותו, עד שהקרקע נשמטת מתחתיו, והוא עומד ותוהה: רגע, אז מי אני, מה שליחותי, מה הקב"ה רוצה ממני?…
והתהיות הולכות וגוברות, והעינים שוקעות בחוריהן, ומרוב יאוש הוא הולך ונכשל בעבירות…
ואדם צריך להיות מודע לכך שנלחמים כנגדו ומנסים לבלבל אותו, ועליו להיות חזק וגבור ולהמשיך בדרכו המיוחדת בתוקף ועוז!
[23]מעשה באחד מתלמידיו, בעל מבנה גוף חסון ושרירי, שקיבל צו גיוס לצבא הרוסי. התלמיד הבין שאין לו בדרך הטבע שום סיכוי להשתחרר, ולכן התכונן לכך נפשית.
לפני שהלך להתייצב בלשכת הגיוס, ניגש לרבו, רבי קלונימוס, ואמר לו: רבי, אני חפץ בכל מאודי להמשיך וללמוד, אך אין לי ברירה, ודמעות מלוחות חלחלו באדמה…
רבי קלונימוס טבל אצבעו בפחם שבתנור, וכתב בו משהו על מצחו של הלה, ושוב נטל פיסת נייר ומחק בה את הכתב. נוסף לזה הזהירו רבי קלונימוס, כי בלכתו ללשכה אל יסתכל בפני גוי עד שובו.
והנה, כשנכנס לרופאי הלשכה, למרבית הפלא, הביטו עליו כולם בהשתוממות כאילו היה איזו מפלצת. ותיכף ומיד העניקו לו תעודת שחרור. כשחזר לבשר לרבי קלונימוס את בשורת שחרורו, שאלו הבחור לפי תומו, מה כתב לו הרבי על מצחו?
והשיבו הרבי בחיוך: כתב שמלאכי השרת משתמשים בו… (הוצאת פלדהיים, חובת התלמידים – עמוד רמ).
[24]והיינו להוציא את כחות הילד מן הכח אל הפועל. וכתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורגשליט"א (שכינה ביניהם – פרק דברי אהבה וחסד) שהדיבור מתחלק לחמשה חלקים והם: חסד שבדיבור, גבורה שבדיבור, תפארת שבדיבור, נצח שבדיבור, הוד שבדיבור.
חסד שבדיבור – עניינו דיבורים של אהבה וקירוב הדעת, לדעת לשבח את הזולת ולכבדו בדיבורים.
גבורה שבדיבור – עניינו דיבורי תוכחה בנעימות ומתק שפתים שנובעים מתוך אהבה שבלב, דהיינו אדם צריך לעזור לזולת לצאת מתוך פחיתות מעשיו ואת זה פועלים על ידי דיבורי תוכחה.
אמנם צריך בזה זהירות גדולה וכמו שכתב בספר ומתוק האור (חנוכה, חלק א – עמוד שמב) להגה"צ רבי שלמה לווונשטיין שליט"א, וז"ל: בפרשת בן סורר ומורה כתוב: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם" (דברים כא, יח), ופירושו מובן, אמנם הרבי מקלויזנבורג פירש את הפסוקים כך: 'כי יהיה לאיש בן' – מזל טוב! 'סורר ומורה איננו' – הוא ילד טוב. 'שומע בקול אביו ואמו'. אך בכל זאת 'ויסרו אותו' – אף פעם אין להם מילה טובה לומר עליו, תמיד יש להם ביקורת, ותמיד הוא אינו מספיק בסדר בעיניהם.
עד מהרה מגיעה התוצאה של גישה זו: 'ולא ישמע אליהם'! שכן ילד צריך לקבל כל הזמן עידוד וטפיחות שכם, והורים שמשדרים ביקורת ללא הרף הורסים אותו בידיהם.
עלינו להסביר לילדים שוב ושוב כמה אנו גאים בהם וכמה אנו שמחים בהם וכך לבנות אותם!
תפארת שבדיבור – עניינו דברי פאר ושבח לעורר ולחזק את המדות הטובות שבזולת, והיינו שכאשר השבח יוצא מפנימיות הלב באמת אזי זוכים לגלות תכונות טובות הטמונות בעומק ההעלם של הנפש.
נצח שבדיבור – עניינו לדעת איך לבקש מהזולת, וכמו שכתב המכתב מאליהו (חלק ד – עמוד 244), וז"ל: אל תשתדל רק שיעשה אלא שירצה לעשות ויהיה מאושר בעשותה.
הוד שבדיבור – עניינו להודות תמיד בדברים היוצאים מן הלב על כל פעולה טובה מאת הזולת.
[25]כל ילד הוא אישיות קיימת, אישיות מלאה, בעלת שכל ורגש. ועלינו מוטל להדריך ולכוין אותו כפי הדרך המיועדת במיוחד עבורו. להוליך אותו בדרך המתאימה לתכונות ולנטיות החבויות במעמקי אישיותו.
ונחזור שוב:
התפקיד היהודי הגדול, ביסודו אחד הוא, אך הדרכים לקיימו הן רבות ושונות. ולכן מוטל עלינו להדריך כל ילד על פי דרכו, ולחנך אותו למטרה האחת הגדולה, כפי דרכו המיוחדת לו, ובהתאם לכחותיו…
בספר אמרי אליהו (חינוך – עמוד 224), לגאון רבי אליהו מויאל שליט"א, מצאנו את המשל הבא:
לא היה קץ לאושרו של יוסי בשעה שקנה 200 דונם אדמה. בדמיונו ראה את עצמו זורע חיטה… קומביין גדול עובר וקוצר את החיטה… שטרות כסף מגולגלים בכף ידו…
הוא התנער מדמיונותיו וניגש לשטח האדמה, ולחרדתו גילה ששטחו לא מגודר, כל הרוצה יכול להיכנס ולעשות ככל העולה על רוחו…
אחרי מחשבה, החליט להקיף את כל שדהו בעצי ברוש… פועלים זריזים נטעו את השתילים, ובישרוהו שבעוד שנה הם כבר יתפסו גובה.
יוסי, עקב אחרי גידולם וראה שכל השתילים גדלים בצורה ישרה עד מאוד חוץ מעץ אחד שמיד עם גדילתו החל לגדול עקום…
יוסי נחרד ומיד רץ למחסן, הוציא משם מקל ישר וקשרו לגזע, אך זה לא הועיל, והגזע המשיך לצמוח עקום.
יוסי החל לגזום את ענפי העץ שסטו מהישרות אבל גם זה לא עזר, הוא ניסה כל מיני פתרונות אבל כולם לא עזרו – וענפי העץ גדלו לכל מיני כיוונים.
ברוב יאושו פנה יוסי לגנן מומחה לטיפול בעצים הללו ושאל על פשר התופעה הזו שמכל העצים הישרים הללו דוקא העץ הזה, משום מה, גדל עקום.
ניגש הגנן לעץ, הביט בו, ואז הסתובב בכעס ליוסי ואמר: שוטה, אתה לא רואה שזה לא עץ ברוש, אלא עץ אלמוגן רחב עלים, שכל יופיו הוא ענפיו הרחבים המתפשטים לכל עבר, ואתה במעשיך לנסות ליישר את העץ – הרסת אותו!…
