לברכה ולא לקללה
שלשים שנה התפרנס גרשון בכבוד ובריוח מחנות המזון הגדולה שהיתה לו במרכז העיר קאליש. רוב עשירי העיר היהודים שבקאליש התגוררו באותו איזור, וחנותו של גרשון סיפקה להם את כל צרכיהם.
יאמר לזכותו, שאת עושרו לא שמר גרשון לעצמו בלבד, הרבה עניים מישראל נהנו ממנו. ידו הרחבה ולבו החם השופע אהבה לכל יהודי, פיזרה צדקה בשפע רב.
שלשים שנות קיומה גרמה לחנות להיחקק בתודעה של אנשי העיר, עד שלא היתה קאליש ראויה להצטייר בדמיון ללא אותה חנות מזון גדולה שבמרכזה.
נעשתה החנות כמוקד אספקה מרכזי המושך אליו אלפי צרכנים. שהרי למי לא יערב לערוך קניותיו אצל בעל צדקה מפורסם כגרשון, אשר כל פרוטה הנופלת לקופתו נתחלקה לצדקה.
לא רק יהודים, אלא אף שאינם בני ברית, מהדרים היו אחר שירותו של בעל החנות, אשר יושרו, הגינותו ואדיבותו הוליכו את שמו לפניו.
היתה, איפוא, חנות זו, ראויה להמשיך ולשמש צינור לפרנסת בעליה כל ימי חייו, ואולי אף להיות עוברת בירושה מדור לדור, אלא שמכשול בלתי צפוי נקרה בדרכו של גרשון, ולא נתן לשגרת פרנסתו להמשיך.
היתה זו תקופה, בה מצאו עצמם רבים מיהודי מדינת פולין ניצבים מול נסיון העושר, אשר, לדאבון הלב, לא רבים מהם עמדו בו בהצלחה. מדיניותה הכלכלית של המדינה, העמידה את המשק בפני שגשוג מסחרי חסר תקדים, ופתחה את כל שערי ההצלחה הזוהרים בפני מי שהמשא והמתן בידו. בעלי המלאכות, החקלאים והפועלים נדחקו אז לקרן זוית. נגזר עליהם לאייש, לכל היותר, את המעמד הבינוני בחברה – בעוד הסוחרים והספסרים למיניהם הרקיעו אל על בסיכויי ההתעשרות שנחתו לרגליהם.
אותה התפתחות, סללה, איפוא, את הדרך בפני רבים מאחינו בני ישראל אל גפי מרומי ההצלחה והעושר, שהרי מי כיהודי סוחר בארץ. חוש המסחר המפותח שניחון בו היהודי – מן המפורסמות הוא, ואך טבעי היה, שהשעה המשחקת למסחר, תהא משחקת ליהודים.
אלא, שאותה שעה שהאירה פניה לקנייני החומר, לא כל כך בישרה טובות לקנייני הרוח. לא חסרו בנים לא אמון בם, אשר בד בבד עם עלייתם אל פסגת העושר, צללו מטה מטה בקיום התורה והמצוות. כניסתם של אותם מתעשרים יהודיים אל חוגי ההון הפולניים, והשהייה במחיצתם של גויי הארץ, גרמה להם לסגל לעצמם אורח חיים פוחז וקלוקל, אשר כל אפשרות קיום אין לו במסגרתה הטהורה של היהדות. פריקת עול התורה והמצוות, ירדה, על כן, כרוכה עם גינוני אמידותם.
נמצאו אף כאלו, שכל כך התדרדרו, עד שהחלו להתבייש בעצם היותם יהודים. וניסו בכל יכולתם לטשטש את זהותם…
והנה, לא די היה להם, לאותם מרשיעי הברית, שהשליכו את יהדותם אחרי גַוָּם ועשו עצמם כגויים לכל דבר, אלא שבכדי לסמא את מצפונם לבל יציק להם בחביוניהם, טבעו בלבותיהם איבה תהומית לכל דבר שביהדות ובקדושה. והיו היהודים החרדים לדבר ה' מען ראשון לחיצי משטמתם.
גורלה של העיר קאליש, לא שפר עליה, בענין זה, משאר ערים. גם כאן, נעצה הטומאה ציפורניה בחומת היהדות… ובפרט ניכר היה הדבר באותם איזורים שעשירי העם מתגוררים בהם…
כבר אמרנו, שחנותו של גרשון בשכונת העשירים היתה קבועה, ויש להניח, שחיבה יתירה לא נודעה שמה לזקנו ולפאותיו היורדים על פי מדותיו, למעילו הארוך ולכובעו, אשר זיו החסידות בקע וקרן מהם ביד רמה.
אולם, לפרנסתו, לא הזיק הדבר ולא גרע ממנה. אחרי ככלות הכל, לא בנקל נוטש אדם חנות, אשר מזה שלשים שנה שהוא קשור עמה ומורגל בה, מה גם, שחנות אחרת בכל הסביבה כולה – אין. לא היו עוד, איפוא, יחסי הידידות שבין גרשון לבין לקוחותיו כה שרירים וכה אמיצים כפי שהיו מאז ומקדם, אבל החנווני נשאר חנווני והלקוחות נשארו לקוחות, ועולם כמנהגו היה נוהג.
עד שקם עשיר פורק עול אחד, ריקא וחדל אישים שעלה פתאום לגדולה. וגמר אומר לירד לחייו של החנווני החרדי, אשר הצלחתו היתה לשיכים בעיניו ולצנינים בצידיו.
כבר קודם לכן, נודעה פגיעתו הרעה של אותו עשיר בענייני הציבור. מאז עלותו לגדולה, לא חשך עצמו מכל אשר היה לאל ידו להרע ולהציק לשלומי אמוני ישראל, ומעולם לא דחה הזדמנות כל שהיא לפרוץ פרץ בחומת דת משה וישראל. חילול שבת ואכילת נבילות וטריפות בפרהסיא, היו אצלו כמין פשיטא, רחמנא ליצלן, ולא עוד, אלא שבכל יום היה ממציא המצאות ומחדש חידושים, איך לעקור עוד שורש ועוד ענף של אופי יהודי מחיי הקהילה בעיר. עתה, הדה ידו אף על היחיד, ושם את גרשון, החנווני החרדי, כמטרה לחץ.
למעשה, היו כל עסקיו המסועפים של אותו עוכר ישראל, תלויים בענף הטקסטיל, בתי אריגה לבדים היו לו, מתפרות לבגדים ועוד מיני חרושת המשתייכים לאותו התחום. אך משניצתו בקרבו המשטמה והאיבה לאותו יהודי נאמן, שוב לא משך ידו גם מעסקי מזון, והחליט, לפתע, לקום ולפתוח חנות מתחרה, בסמוך ונראה ממש לחנותו הוותיקה של גרשון.
עסקיו הגדולים של האיש, לא הרשו לו לתת את הדעת לחנותו החדשה, ואף לא הניחו לו פנאי להעיף עליה ולוא מבט חטוף אחד. לכן, הוא נאלץ, לשכור זבנים זרים ולהפקידם על משמרת חנותו, מבלי שיוכל אפילו לפקח עליהם…
מובן מאליו, כי באופן זה, הוכיחה עצמה עד מאוד אותה 'עצה' ידועה של 'ישכור פועלים ואל ישב עמהם', ושכר הפדיון יצא בהפסד מהתנהלותם הכושלת…
אבל האיש מעמדתו לא נסוג אחור, והמשיך להחזיק בחנות למרות הכל, המשיך לספוג את ההפסדים, נשא בעול מימון החנות מכיסו מדי חודש בחדשו, וכל זה רק מתוך מגמה אחת, עליה מצהיר היה לאמר:
'אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אקפח פרנסתו של החנווני החרדי ואדחוק את רגליו מן האיזור החוצה! לא אביט על הפסד ממון ולא על איבוד נכסים, עדי אוריד את עסקו כולו לטמיון!'
כל עוד מדובר היה בדיבורים, באמירות ובהצהרות שלא היה בהן ממש, השים גרשון את עצמו כחרש, שאינו שומע ואינו מדבר.
אומר היה לנפשו: 'עוד מעט הוא יפסיק, שהרי כמה יכול אדם להפסיד, ועד מתי יניח לזבניו הזרים לרעות בשדהו ולאכול יגיעו?!'
אולם, משארכו הימים, ואותו האיש אינו אומר חדל, כי אם ממשיך ומאבד ממונו בידים לשם אותה שנאה, נוכח גרשון לדעת, כי עדיין לא השכיל למוד בדעתו את עומק רשעותו של אותו רשע.
עכשיו, לא היו עוד אלו דיבורים והצהרות בעלמא, וגרשון החל חש את תוצאות מעשה הרשע על גוו. מלבד התעמולה הרבה שניהל הלה בקרב עמיתיו החילוניים, להוקיר רגליהם מחנותו של היהודי החרד, אף ציוה על זבניו למכור סחורה במחיר הקרן ואף פחות הימנו.
'יגדל הנזק עד לב השמים' – אמר – 'ובלבד לשבור את החרד הלז!'
זמן רב ניטשה המערכה, עד שמצא גרשון את עצמו, יוצא הימנה נקי מנכסיו. ברור היה לו בעליל, כי אפסו סיכוייו לשרוד עם חנותו, והגיעה שעה שישאל לנפשו: 'אנה אני בא?'
כיון שנשאלה אותה שאלה ומענה עליה לא היה, התחיל גרשון מגלה טפח מצערו לחבריו. אף הם נתחלחלו למשמע הדברים, ונתמלאו חרון וזעם על אותו רשע ערום הראוי לכל גנאי, אבל עצה ופתרון של ממש בשביל חברם הנדכה, לא השיגה ידם. נאנחו עמו יום ונאנחו עמו יומיים, אם כי ידעו, שישועה מאותן אנחות לא תצמח.
נתכנסו, איפוא, אחדים יחדיו בחבורה, וישבו לטכס עצה להצלתו. נחשבו מחשבות, נאמרו דברים, הועלו הצעות – אך בכולן לא היה מועיל. עד שקם אחד מן החבורה, חסיד אלכסנדר ותיק, ויעץ לו לגרשון, לקום ולנסוע אלכסנדרה, אל רבו, הצדיק הקדוש, רבי ירחמיאל ישראל יצחק, בעל 'ישמח ישראל', אשר שמעו נודע למשגב בקרב הארץ, וליהנות הימנו עצה ותושיה.
נענעו לו כולם בראשם, ואמרו: 'יפה דיברת! יפה יעצת! כה יקום וכה יהיה!'
קם גרשון ונסע לאלכסנדר.
מר נפש עד מאוד הגיע גרשון לאלכסנדר, מחד גיסא, מילאו את קרבו זעם וחרון אין אונים. כנגד אותו רשע מרושע היורד עמו לחייו על לא דבר, ומאידך גיסא, היה לבו כמו כבוש במכבש, למרבה הדאגה והצער על מצב פרנסתו הקשה מנשוא, ומתוך שני אלו השוים כאחד, נכנס להיראות את פני הצדיק כשהוא סר וזעף וניצב על סף הבכי.
אחרי שקרא הצדיק את פתקתו, על השמות והבקשות הנזכרים בה, היטה אזנו לשמוע מפיו של בעל העובדה במה דברים אמורים אך פתח גרשון את פיו להשיב, ומיד, בעל כרחו ושלא בטובתו, פרצה מתוכו בכיה קשה ונוראה, קורעת לב ומשברת נפש, אשר החרידה את הצדיק הקדוש מִשַּׁלְוָתוֹ. המתין לו הרבי עד שנרגע קמעה, ליטף אותו במבט עיניו הרחימאי, הרעיף עליו טללי עידוד מאישוניו היוקדים ברשפי אהבת ישראל, וביקש שוב, לשמוע גופו של דבר.
החל גרשון מספר את סיפורו, הולך ופורט דבריו כמונה מעות, וּמְתַנֶּה בפני הצדיק את גודל אסונו מכאן – ואת עוצם רשעתו של בעל דבבו מכאן. תיאר בפניו את התנכרותו המוחלטת של האיש ליהדותו, את רשעתו הרבה כנגד דת יהודית, ואת הצרות שמרבה הוא לעולל לשלומי אמוני ישראל, ולא לאחרונה – את הצרה הצרורה הזאת אשר עולל לו. לגרשון עצמו.
משהשלים גרשון את סיפורו וסייים לפרוק את המעיק על לבו, התעמק הצדיק במחשבותיו, אחר הושיט לו יד, וממעמקי לבבו הטהור האציל לו ברכה חמה, לאמר:
'הקדוש ברוך הוא יעמיד לך ריוח והצלה ממקום אחר, ויזמין לך פרנסה טובה אחרת, מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה! סע לביתך לשמחה ולשלום, וה' יתברך יעמוד על ימינך, שתזכה לשוב ולהיבנות ולעמוד על רגליך כבתחילה. ושמש הצלחתך תשוב ותזרח כאשר בראשונה!'
באזניו של גרשון, נצטלצלה הברכה כרעם אדיר ומהמם. עד כה, בטוח היה, ללא צל של ספק, כי אחרי מסכת רעותיו ורשעויותיו של אויבו הרשע, אשר פירט זה עתה באזני הצדיק, יעניק לו הרבי, לאותו רשע, קללה כה נמרצת, אשר תדבק בו ובזרעו לעולם, כצרעת נעמן בגיחזי, כדי שיסתלק מן התחרות בבושת פנים, ויוכל הוא, המבקש על נפשו, לשוב על כנו ועל פרנסתו הוותיקה, אך עתה, מברכתו של הצדיק נמצא למד, כי אין בדעתו לשלוח מארה באותו עושה עוולה, וכי שׂוּמָה יהיה עליו לתור לעצמו מקור מחיה אחר.
צערו של גרשון עלה על גדותיו, זרם דמעותיו התחדש ולא יכול לשלוט ברוחו. מתוך חרונו, שבער בקרבו ככבשן, קרא באזני הצדיק:
'רבי, קללהו! קללה נמרצת תותן לו, אשר לא תישכח מפיו ומפי זרעו לדורות עולם!'
'מה?!' – נחרד הרבי, וקפץ ממקומו כמי שהכישו נחש – 'לקלל יהודי?! חס ושלום! מה זה היה לך, יהודי יקר, לקלל יהודי חפצת?! הס, כי לא להזכיר!'
'רבי!' – זעק ר' גרשון מנהמת לבו – 'הלזה יקרא 'יהודי'?! גוי גמור הנהו! רשע מרושע העובר בשויון נפש על כל התורה כולה! עבירה אחת לא הניח, הלזה, שלא עבר עליה והרבי קורא לו 'יהודי'?!'
'הרגע נא, חביבי' – ביקש הרבי להפיס דעתו של ר' גרשון – 'הבה ואלמדך פרק בהלכות נפש מישראל':
תדע לך, שכל נשמה ונשמה מישראל, מקושרת בשלשים וששה קשרים בקשר העליון, משם היא יונקת את שפע החיוּת הנצחי שלה. לעומת אותם שלשים וששה קשרים, ישנן בתורה שלשים ושש כריתויות, אשר כל העובר, חם ושלום, על אחת מהן – נכרת מקשר אחד המקשרו אל הקשר העליון ההוא. רק אדם אשר עבר על כל שלשים ושש הכריתויות כולן, ונכרת מכל אחיזה וקשר במקור חיותו העליון, רחמנא ליצלן, הוא נאבד מתוך הקהל ויוצא לגמרי מכלל ישראל, ואין לו תקנה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.[1]
'היהודי ההוא' – המשיך הצדיק וסיבר את אזנו של ר' גרשון – 'אם כי עבר, כדבריך, על כל התורה כולה, אולם, בטוח אני, כי בוודאי לא פיטם את הקטורת ואף לא סך עצמו בשמן המשחה… נמצאת, בעל כרחך, מודה ואומר, כי הואיל ולפחות על שתי כריתויות אלו לא עבר עדיין, הרי שנשמתו מקושרת עוד, בשני קשרים לפחות, בקשר הנצח העליון!'
'נו' – סיים הרבי – 'וכי אפשר ומותר לקלל יהודי כזה, המקושר עדיין, ולוא בשני קשרים בלבד, בקשר העליון?!…
מוטב לך, איפוא, יהודי רחימאי, לקבל את ברכתי אשר הובאת לך, ולא לבקש, חלילה, קללה לאחרים!'
גרשון נותר על עומדו המום, בעינים קמות ובפה פעור. הוא קיבל בשתי ידים את ברכת הצדיק, ויצא לשוב בשלום לביתו. שם, מתוך השלמה עם דין שמים, סגר את חנותו הוותיקה, ועבר להתעסק במסחר אחר לחלוטין. ואכן, ההצלחה שבה להאיר לו פניה, ועד מהרה שב למעמדו הראשון ביתר שאת וביתר עוז.
אך כל ימיו מגיד היה גרשון לבעלי בריתו:
'לא בגלל ההצלחה שחזרה להאיר לי פנים בלבד, שמח אני על שנסעתי לאלכסנדר, כי אם בעיקר בגלל אותו פרק מופלא שקיבלתי שם בהלכות נפש מישראל!'[2]
לא ידח ממנו נידח!
אין במציאות שום יהודי שכרת את עצמו מחי החיים ברוך הוא! שהרי בוודאי הוא לא פיטם את הקטורת ואף לא סך עצמו בשמן המשחה, ולכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא!
וביסוד הזה מתורצת קושיא גדולה ועצומה:[3]
בכל ליל הסדר (בחג הפסח) אנחנו נפגשים עם ארבעת הבנים: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול.
ובוודאי, מבין ארבעת סוגי הבנים שכנגדם דיברה תורה, הרשע הוא, כמובן, בעל הדרגה הנמוכה ביותר. אם כן, נשאלת השאלה: מדוע הרשע מופיע כאן במקום השני, מיד לאחר החכם?
ועוד: מבואר בקבלה שארבע הכוסות הם כנגד ארבעת הבנים (פרי עץ חיים, שער חג המצות – פרק ז), ולפי זה יוצא שדוקא הכוס השניה שעליה אומרים את עיקר ההגדה היא כנגד הרשע, היתכן?[4]
השאלה האמורה מתחזקת יותר נוכח התשובה לרשע – 'אילו היה שם לא היה נגאל'.[5] מהתשובה הזו עולה שהרשע אינו שייך כלל ליציאת מצרים, שהרי לא היה זוכה להיגאל, ואם כן, מדוע בכלל באים אתו בדברים ואף אומרים עבורו את עיקר ההגדה?
ההסבר לכך טמון בדברי חז"ל (סנהדרין מד.): ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא! בכל יהודי, יהיה מי שיהיה, גם אם הוא בן רשע, קיימת נקודת היהדות, שהיא עצם הנשמה, חלק אלו"ה ממעל ממש, המאוחדת עם הקב"ה.
רמז לכך ניתן במילים 'אחד חכם' ו'אחד רשע'. כלומר: גם בבן רשע קיימת נקודת ה'אחד' – הקב"ה, אלא שהיא נסתרת בהעלם עצום, ודרוש עמל רב כדי לחשוף אותה. לכן קבעו את מקומו של הרשע ליד החכם, כדי שהחכם יסייע לו לגלות את ה'אחד' שבקרבו, וזו גם הסיבה לכך שאכן עיקר ההגדה נאמרת על הכוס השניה שהיא כנגד הרשע.
וכך, בסמיכותו של החכם לרשע, יש משום הוראה לשניהם: הרשע מתעודד שלא להתייאש ממצבו, שהרי הקב"ה שלח אליו את החכם לסייע לו, וההוראה לחכם היא שלא יסתגר ב-ד' אמותיו, משום שלצידו יושב הבן הרשע ועליו לחלצו ממצבו ולקרב אותו לתורה.
גם התשובה שמשיבים לרשע – 'אילו היה שם לא היה נגאל', אין בה משום הקנטה, אלא יש בה עידוד עצום. הכוונה היא לומר לו שרק 'שם', במצרים, לא זכו הרשעים להיגאל, אך עתה בגאולה השלימה, יגאל גם הוא, כי אף יהודי לא ישאר בגלות.[6]
בפרשת השבוע אנו נחשפים בפעם הראשונה למעלת נפשו של היהודי. ונתחיל מההתחלה…
אם כך – הכל בסדר
בשנת 8802 לבריאת העולם נשא יצחק אבינו את רבקה לאשה – "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז).
עשרים שנה חלפו עליהם, עשרים שנות עקרות.
וביום בהיר אחד, הגיעו סוף סוף לקיצן עשרים השנים הללו, ורבקה אמנו גילתה שהיא בהריון. יצחק ורבקה שמחו מאוד והודו לה'.
אך ככל שהתקדמו הימים נתברר שההריון הזה מוזר ומעורר חשד… תופעות שונות ומשונות נצפו מעל פני השטח…
רבקה הצדקת הוצרכה מתוקף תפקידה כאשתו של עמוד העולם – יצחק אבינו, ללכת ממקום למקום, כפי השליחות שיעד לה הקב"ה לאותו יום. והנה כאשר היתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות היה התינוק מפרכס לצאת, וגם כאשר היתה עוברת על בתי עבודת כוכבים היה התינוק רץ ומפרכס לצאת…
רבקה נחרדה לנפשה מאוד…
'אחרי שהוא יוולד אני אצטרך לחנך אותו, איך אפשר לחנך ילד עם פיצול אשיות ברמה כזו גבוהה?
טוב, אם זו השליחות שהטיל עלי הקב"ה (לחנך ילד שכזה) אני מקבלת אותו עלי בשמחה, ומעכשיו אתחיל ללמוד דרכי חינוך לטיפול בילד בעל פיצול אישיות'…
והיא הלכה לשיעורי חינוך שהתקיימו בבית מדרשו של שֵׁם…
שֵׁם, בעל הראיה הזכה, קיבל את פניה בתמיהה: רבקה, מה את עושה כאן?
ורבקה ענתה: באתי ללמוד איך להתמודד עם ילד בעל פיצול אישיות.
שֵׁם עצם את העינים לרגע, וחיוך עלה על פניו: 'רבקה, זה לא ילד אחד, זה שנים! "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (שם פסוק כג).
ורבקה נרגעה…[7]
התנאים לקבלת הברכה
בשנת 8012 לבריאת העולם נולדו ליצחק ורבקה זוג תאומים, ויקראו שמם: יעקב ועשיו.
יעקב ועשיו היו תאומים לא זהים בכלל, לא במראה החיצוני שכן עשיו היה שעיר ואדמוני, ויעקב איש חלק. ולא בכחות הנפש, שכן עשיו נמשך כל הזמן אל העולם שבחוץ, אל המרחב והשדות, ואילו יעקב נמשך אל היכלי החכמה והדעת…
ואף על פי כן עד גיל שלש עשרה הם צעדו באותם שבילים, וישבו יחד על אותו ספסל לימודים.
ובגיל שלש עשרה, קיבל עשיו משבר. וכך נאמר: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז).
ופירש רש"י (שם), וזה לשונו: 'וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו' – כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים…
ולמרות זאת: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (שם פסוק כח)…[8]
שנים חלפו, ובהיות יעקב ועשיו בני 36, בערב פסח שנת 1712 לבריאת העולם, קרא יצחק לעשיו בנו ואמר לו:
הלילה, ב-ט"ו בניסן, אני נכנס לשנתי ה-321, וכידוע לך סבתא שרה, עליה השלום, נפטרה בגיל 721, ואני חושש שמא הגיע הקץ והזמן ליפטר מן העולם, שכן ראוי והגון לאדם בהגיעו לפרק שנות אבותיו שידאג חמש שנים לפניהן וחמש לאחריהן, ואני לא יודע אם יפקדהו המוות בהגיעו לגיל אמו, או שירבו שנותי כשנות חיי אבי. ומכיון שיכול להיות שהגיע הקץ והזמן, ברצוני לברך אותך…
אך כדי שהברכה תתקיים צריכים שלשה תנאים.
וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וזאת הברכה – מאמר א):
כדי שברכה תחול על האדם ותתקיים, צריך שיצטרפו שלשה תנאים:
א. שהמברך יהיה ראוי למשוך ברכה מן השמים. ב. שהמתברך יהיה ראוי לקבל ברכה, בבחינת: 'כלי מחזיק ברכה'. ג. שתהיה אותה השעה שעת רצון, ואם יחסר אחד משלשה אלו לא תוכל הברכה לחול.
ולכן כל אדם שחפץ בברכה, צריך לבקש ברכה דוקא מצדיקי אמת שקדושתם שלימה בתכלית השלימות וראויים הם למשוך שפע נפלא מן השמים. וכשבא לקבל את ברכתו הקדושה של הצדיק ישוב קודם לכן בתשובה שלימה ויקבל עליו קבלות טובות כדי שיהיה הוא ראוי לקבל את הברכה, בבחינת: 'כלי מחזיק ברכה'. וגם שיבוא להתברך דוקא בשעה שהצדיק מלא שמחה וחדוה ולבו טוב עליו, שאז תהיה גם השעה שעת רצון, ואז בוודאי יתקיימו בו כל הברכות ויעשו פרי… (עכ"ל אבא).
'והלילה' – המשיך יצחק ואמר לעשיו – 'זה ט"ו בניסן, לילה בו כל העולם כולו אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים בו כך שהברכה מצויה! על כן, חפץ אני לברכך דוקא בלילה זה, ולכן אבקשך שתביא לי מטעמים כאשר אהבתי, ובכך תהא נפשי קשורה בנפשך בעת הנאתי ממעשה ידיך, ובכך תעשה 'כלי מחזיק ברכה', והברכה תחול עליך'…
צדיקים – אש לוהט
יצחק שוחח עם עשיו ביחידות באהלו, אך דבר זה לא מנע מרבקה אמנו מלשמוע את השיחה.
רבקה שמעה את השיחה וחרדה מילאה את לבה: 'אוי ואבוי! רוצים לתת לעשיו הרשע את הברכות'.
ומיד ללא שהיות, היא קוראת ליעקב ואומרת לו: 'לך תביא לי שני גדיי עיזים, ואכין מטעמים, ותביא את זה לאביך, ותקח ממנו את הברכות שרצה להעניק לעשיו!'
יעקב שומע את בקשת אמו, ונבהל, ואומר לאמו: אמא, צדיקים זה אש לוהטת, ואני פוחד אולי אבא יגלה את התרמית, ויקפיד עלי, ואז לא רק שלא אקבל את הברכות אלא אקבל קללות.
רבקה משכנעת את יעקב, ויעקב הולך בפחד עצום ומביא לאמו את גדיי העיזים. וזה לשון הבראשית רבה (פרשה סה – אות טו): "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ" (בראשית כז, יד) – אנוס וכפוף ובוכה!
לאחר שגמרה לבשל, היא נתנה את התבשיל ביד יעקב ואמרה לו: בוא בני היקר, אַלָּוֶה אותך…
יחד הם צעדו עד פתח האוהל של יצחק. וכשהגיעו אמרה רבקה ליעקב: עד כאן אני יכולה לבוא אתך, עכשיו תסתדר לבד!
יעקב מסיט את הבד, ונכנס לאוהל, ואומר לאביו בקולו הרך המלא אהבה: אבא היקר, הבאתי לך אוכל, קום בבקשה ואכול. יצחק שומע, ומשהו לא מסתדר לו, ולכן הוא אומר: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא" (שם פסוק כא).
ומתאר המדרש (בראשית רבה, פרשה סה – אות יט) את מה שקרה באותו רגע, וזתו"ד:
בשעה שאמר יצחק ליעקב: 'גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי', החלו מים שותתים על רגליו של יעקב לרוב יראתו, ולבו התרכך כשעוה…
אכן הקב"ה אשר חפץ להעניק את הברכות ליעקב, שלח שני מלאכים מהשמים ואחזוהו האחד מימינו והאחד משמאלו וסייעו לו לעמוד על רגליו ולגשת אל אביו…
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשֲׁקָה לִּי בְּנִי. וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'" (שם פסוקים כו-כז)…
ואמרו במדרש:[9]
'וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ', תיבת 'בְּגָדָיו' – נדרשת גם מלשון 'בוגדיו', והיינו שבאותו מעמד, הריח יצחק אבינו את הריח הטוב שנודף אפילו מהבוגדים והפושעים ביותר שיצאו מזרעו של יעקב אבינו.
ומביא המדרש ראיה משני בוגדים, והם: יוסף משיתא ויקום איש צרורות.
מה היה עם יוסף משיתא?
בשעה שביקשו השונאים להיכנס להר הבית ולהחריב את בית המקדש, יראו לנפשם, ולכן אמרו: עדיף שקודם כל יכנס מישהו מעם ישראל ואם הוא יצא בשלום ולא יקרה לו כלום, ניכנס אנחנו.
והכריזו השונאים: 'יהודי שיסכים להיכנס לבית המקדש, יוכל לקחת לעצמו את הכלי הראשון שיוציא משם'.
במקום היה נוכח יהודי אחד שכבר הרבה שנים קודם לכן פרק מעליו את עולו של הקב"ה והמיר את דתו ושמו 'יוסף משיתא'…
כששמע יוסף את דברי השונאים רץ לעשות זאת בחפץ לב ובשמחה. הוא נכנס והוציא בידיו את המנורה של בית המקדש. אמרו לו השונאים: אין דרכו של אדם פשוט להשתמש בכלי יקר שכזה לכן תשאיר למלכנו את המנורה והיכנס שוב לתוך הבית ומה שתוציא כעת יהיה שלך, אך יוסף לא הסכים להיכנס למקדש שוב בשום פנים ואופן.
הציעו לו השונאים שאם יכנס הם יוותרו לו על תשלום המכס במשך שלש שנים ובכל זאת לא הסכים, ואמר: לא די לי שהכעסתי לאלקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?! תפסו אותו השונאים והחלו לנסר מגופו אבר אבר כדי להכריחו שיכנס אך בכל זאת לא הסכים, והיה צווח בקולות אדירים של כאב ואומר: ווי לי, אוי לי שהכעסתי לבוראי, עד שיצאה ממנו נשמתו מרוב צער ומת על קידוש ה'…[10]
יצחק אכל מהמטעמים שהביא לו יעקב, ולאחר מכן בירך אותו…
הוא – יוצא, והוא – נכנס
יצחק גמר לברך את יעקב, ויעקב פנה לצאת מהאוהל, והנה הוא רואה את עשיו בא וצידו בידו… יעקב הסתכל על פניו החתומות של עשיו, על עיניו המשקפות רוע ואכזריות, והתיירא מפניו, ומרוב הפחד נשתנו פניו.[11] ולכן מיהר והתחבא, וכאשר עשיו לא שם לב, ברח מפניו.
עשיו נכנס ועמד לפני אביו, וכך כתוב במדרש רבי תנחומא (פרשת תולדות – אות יא), וז"ל: וכיון שנכנס הרשע, התחיל קורא לאביו בזדון: "יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ" (בראשית כז, לא), והכתוב אומר עליו: "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז" (משלי יח, ג). 'יָקֻם אָבִי' – היה גוזר עליו, אבל יעקב לא אמר כן, אלא 'נא' – בלשון בקשה: "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה" (בראשית כז, יט) – שלשתן לשון בקשה לשון שפלות וענוותנות. ואותו רשע אמר: 'יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל'…
יצחק התפלא ושאל: "מִי אָתָּה? וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו" (שם פסוק לב).
באותה שעה נתגלה ביצחק פחד עצום, וכמו שנאמר: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (שם פסוק לג)…
ואמרו במדרש,[12] אמר רבי חמא ברבי חנינא: 'מְאֹד' – מחרדה שחרד על גבי המזבח!
ולפי זה כיון שבפחד שעל גבי המזבח (בשעת העקידה) פרחה נשמתו, כל שכן כאן שהיתה החרדה גדולה יותר, ודאי שיצאה נשמתו![13]
והנה, לא מבואר מדוע הוא חרד חרדה כזאת עצומה עד שפרחה נשמתו.
ומצאנו בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא לב – נספח א) שביארו את סיבת החרדה, וזה לשונם:
אמר רבי אלעזר בן פדת, למה נזדעזע יצחק אבינו באותה שעה? מיום הדין! שבשעה שבא יצחק לברך את עשיו ולא היה יודע שיצא לתרבות רעה, שהיה עשיו בא ושואל את אביו: מים ומלח צריכין מעשר או לאו? והיה יצחק אומר: ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר, שאר מעשרות על אחת כמה וכמה. וכיון שנתגלו לו מעשיו, נזדעזע מיום הדין…
ונרחיב:
באותה שעה שנכנס עשיו לאביו, נתגלו ליצחק כל מעשיו של עשיו, והוא נחרד. 'בן כזה העמדתי?! בן רשע ופושע?!'
ואז, נפתחה הגיהנם מתחת לרגליו של יצחק… ואש הגיהנם ליהטה סביבו…
ובאותה העת נתגרה בו (ביצחק) היצר הרע, והפיל עליו חשכות וחלישות דעת וביטול, עד שנחשב בעיני עצמו בזוי ונבזה, נמאס, וסבר שהוא איבד את כל חלקו בעולם הזה ובעולם הבא… ומעוצמת הצער הוא מת!…
לאן נעלמו הרחמים?!
הקב"ה היה צריך עוד את יצחק בעולם ולכן הקים אותו לתחיה. יצחק קם, פניו חִוְרוֹת כשלג, נשם נשימה ארוכה והחל להתחנן על חייו של עשיו.
וכך אמרו בגמרא הקדושה (מגילה ו.):
אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק" (ישעיה כו, י), אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא:[14] רבונו של עולם, יֻחַן עשיו!
אמר לו: רָשָׁע הוא! אמר לו: 'בַּל לָמַד צֶדֶק' (אין בו שום נקודת זכות)? אמר לו: "בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל" (שם) – (הוא יחריב את בית המקדש).
אמר לו (יצחק): אם כן, "בַּל יִרְאֶה גֵּאוּת ה'" (שם)!
עד כאן המאורעות שהיו בליל פסח שנת 1712 לבריאת העולם, ואנו מתבוננים ותמהים. וכדי לבאר מדוע, נצטרך ללמוד גמרא במסכת שבת (שבת פט:), וזו היא:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב – מה פירוש הפסוק: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָָ" (ישעיה סג, טז) –
לעתיד לבוא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, בניך חטאו! אמר לפניו: 'רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך'.
הקב"ה התאכזב מהתשובה של אברהם, ולכן פנה ליעקב שהיה לו צער גידול בנים ואולי בזכות זה יבקש עליהם רחמים.
אמר ליעקב, בניך חטאו! אמר לפניו: 'רבונו של עולם! ימחו על קדושת שמך'. אמר הקב"ה: 'הישועה לא תגיע לא מהזקנים ולא מהצעירים, אלך ליצחק'.
אמר ליצחק, בניך חטאו! אמר לפניו: 'רבונו של עולם! בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך 'נעשה' ל'נשמע' קראת להם: "בְּנִי בְכֹרִי" (שמות ד, כב), עכשיו בני ולא בניך? ועוד כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, ומתוכם (אם תוריד את השנים שהוא ישן בהן ועמל לפרנסתו) נשארו בסך הכל שתים עשרה שנים וחצי שבהן הם יכולים לחטוא.
ועתה אם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו חצי עלי וחצי עליך, ואם גם לזה אתה לא מסכים, הריני מוותר על כל השכר שמגיע לי, אני מוותר על העולם הבא ועל חיי הנצח… מצידי אתה יכול לזרוק אותי לאן שאתה רוצה…
ובבקשה קח את כל הזכויות שלי ובהן תשקיט ותסתום את מדת הדין, ותחתום את כל עמך ישראל, את כ־ו־ל־ם, לחיי העולם הבא!
הטענה נתקבלה, ויצחק אבינו הצליח לזכות את ישראל!
לבם של ישראל פעם בגיל וחדוה ועיניהם נתמלאו דמעות של התרגשות, וכ־ו־ל־ם פתחו ואמרו: 'כִּי אַתָּה אָבִינוּ'! לא אברהם, לא יעקב, רק אתה אבינו![15]
ואנו לומדים את הגמרא הזו ותמהים, מה ההבדל בין צאצאיו (בני יעקב) שלמענם היה יצחק מוכן למסור את כל אשר לו, לבין (בנו) עשיו? למה יצחק לא התעקש ואמר להקב"ה: קח את הזכויות שלי ובזכותם תחון את בני עשיו?
ויותר מזה:
יצחק ניסה להציל את בנו עשיו ולא הצליח. התגובה המתבקשת היתה שתרד לו דמעת צער מעיניו והוא ישתוק.
אך לא כך היה.
אחרי שהסביר לו הקב"ה שעשיו לא ראוי לרחמים כי 'בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל', יצחק קילל את עשיו ואמר: אם כן, 'בַּל יִרְאֶה גֵּאוּת ה"![16] – ולמה (במקום לשתוק) הוסיף וקילל אותו?…
והתשובה היא כך:
בתחילה חשב יצחק שעדיין ישנו איזה שהוא ניצוץ טוב בעשיו, ולכן ביקש עליו רחמים.
והקב"ה אמר לו, לפני כמה דקות נכנס לכאן יעקב, ואז הרחת את הריח הטוב שנודף אפילו מהבוגדים והפושעים ביותר שיצאו מזרעו של יעקב אבינו.
וראית את יוסף משיתא, שהיה מוכן למות בעינויים קשים ומרים מאוד, והעיקר לא לפגוע בבית המקדש.
וזו תופעה של ניצוץ קדוש. והיינו, שכל מי שיש בו אפילו קמצוץ של קדושה לא מסוגל לפגוע בבית המקדש.
ואילו עשיו, 'בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל', הוא יחריב את בית המקדש, וזה סימן שאין בו שום ניצוץ קדוש!
ומכיון שכך אי אפשר לבקש עליו רחמים. ולא רק זאת, אלא אדרבה צריך להרחיק אותו מהקדושה בכל מיני ריחוק!…
באותה שעה נתגלתה בפעם הראשונה מעלת נפשו של היהודי. נתגלה שאפילו פושעי ישראל עדיין מחוברים לקדושה!
וברשותכם נרחיב…
המבדיל בין ישראל לעמים!
חכמינו הקדושים תיקנו לנו בנוסח ההבדלה ארבע הבדלות ואלו הן: המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה…
בין ישראל לעמים, שנאמר: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו).
והנה ההבדל בין ישראל לעמים הוא הבדל בכל הממדים האפשריים, שהם גוף ונפש. ונבאר את דברינו:
כתב הגה"ק רבי פינחס אליהו מווילנא זיע"א (ספר הברית – פתיחה), וזתו"ד: לכל נברא שבעולם יש חומר וצורה.
'חומר' הנברא – הוא הדבר הנתפס בחוש הראיה ובחוש המישוש.
ו'צורת' הנברא – הוא הדבר המבוקש ממנו.
ונקח לדוגמא 'סכין מטבח', החומר שלה הוא הברזל, והצורה שלה, היינו הדבר המבוקש ממנה, הוא החיתוך (שתוכל לחתוך). ולכן אחרי שקהה הסכין עד שאינו חותך עוד, ולא יצליח לפעולת הסכין – אינו עוד 'סכין' אבל הוא חומר לבד, רוצה לומר 'ברזל'.
דוגמא נוספת: פרח שגדל באדמה. החומר שלו הוא המראה והתבנית, והצורה שלו זה הכח לגדול ולהוליד המשך (פרחים נוספים), וכח זה נקרא 'נפש הצומח'. ולכן ברגע שנתלוש את הפרח מהאדמה, הגם שעדיין הוא נראה בדיוק אותו דבר כמו שהיה לפני רגע – הוא כבר לא 'צמח', אלא סתם 'פרח'.
דוגמא נוספת: בעל חי. החומר שלו הוא הדבר הנתפס בראיה ובמישוש, והצורה שלו היא 'נפש החי' (ראה שם מה שהאריך), ולכן ברגע שהנפש החי נפגעת או מסתלקת – הוא כבר לא 'בעל חי' אלא סתם 'מקבץ כחות'.
ועתה נעבור לאדם לא יהודי.
החומר שבו הוא גופו וכחותיו, והצורה שבו, הדבר הנדרש ממנו, הוא להתנהג עם הזולת בדרך ארץ, ולנהל את חייו בדעת ושכל גשמי.
ואדם שסר ממנו כח השכל וההכרה, והוא מתנהג עם הזולת כבהמה, אינו עוד 'אדם' אלא סתם 'חומר'!
ונסכם: 'איש של צורה' – זה אדם שמקיים שבע מצוות בני נח, ומתנהג בדרך ארץ ובשכל.
ו'איש של חומר' – זה אדם שסרה ממנו ה'צורה', והוא מתהלך בעולם בחוסר אמונה בא"ל אחד (וכידוע בני נח לא מוזהרים על אמונת השיתוף), ובפראות ובגסות.
אמנם, כל זה נכון רק לגבי גוי.[17] ואילו אצל יהודי המושגים הללו משתנים לגמרי…
חומר וצורה אצל יהודי
ה' יתברך זיכה אותנו ברחמיו הרבים לכתוב סדרת ספרים בשם 'חלב הארץ', ושם בחלק העוסק במבנה הנפש (והחלק הזה עדיין בכתב יד), הבאנו את המבואר בפנימיות התורה לגבי החילוק בין גופו של יהודי לגופו של גוי.
חומר גופו של יהודי מובדל מחומר גופו של גוי. גופו של גוי מורכב מארבעת היסודות: אש, רוח, מים, ועפר. ואילו גופו של היהודי מורכב מהחלק הרוחני שבארבעת היסודות! ומכיון שכך גם בגופו של יהודי ישנה קדושה עצומה. ולכן מצד עצם חומרו מוטבעים בו המדות הטובות, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (יבמות עט.): שלשה סימנים יש באומה זו – רחמנים, ביישנין, וגומלי חסדים.
ואילו צורתו של יהודי זה משהו אחר לגמרי, מושגים שאין לשום גוי הכרה בהם!
צורתו של יהודי הוא גילוי פנימי של י"ג רגשות דקדושה, הנובעות מעשר הספירות, ואלו הם:
מספירת הכתר נובעים ג' רגשות, והם: אמונה, תענוג, רצון.
מספירת החכמה – ביטול. מספירת הבינה – שמחה. מספירת הדעת – דביקות.[18]
מספירת החסד – רגש האהבה. אהבת ה', אהבת תורה, ואהבת ישראל.
מספירת הגבורה – רגש היראה. מספירת התפארת – רגש הרחמים. מספירת הנצח – רגש הבטחון.[19]
מספירת ההוד – רגש התמימות. מספירת היסוד – רגש השייכות. מספירת המלכות – רגש השפלות דקדושה, (ודוד המלך – מלכות – העיד על עצמו: "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" (שמואל־ב ו, כב)).
אמנם צריך להוסיף פרט נוסף…
רגשות – איש כגבורתו
מעשר הספירות משתלשלים הרגשות. אך עלינו לדעת שישנם ארבעה עולמות כלליים, שהם (מלמטה למעלה): עשיה, יצירה, בריאה, ואצילות.
ובכל עולם מארבעת העולמות אלו ישנן עשר ספירות, והיינו ישנן עשר ספירות דעשיה, ועשר ספירות דיצירה, עשר ספירות דבריאה ועשר ספירות דאצילות.
ובכל עולם ועולם מתגלים הרגשות הללו בעוצמה אחרת. ככל שהעולם יותר גבוה הרגשות שם בגילוי חזק יותר, משכרים, ממכרים, משרים עונג ושלוה…
ויהודי שזוכה לחוש את הרגשות המתגלים בעולם העשיה (והגם שזה החלק הכי נמוך גם לזה צריך זכיה גדולה), מכונה בספרי הפנימיות 'בעל נפש', והיינו שזכה לחלק הנפש.
ומי שזוכה לחלק הרוח – זוכה לגילוי רגשות מהיצירה.
ומי שזוכה לחלק הנשמה – זוכה לגילוי רגשות מהבריאה.
ומי שזוכה לחלק החיה – זוכה לגילוי רגשות מהאצילות.
ונמצא שבגילוי הרגשות, אין יהודי אחד שוה לחברו, ואיש כגבורתו.
לסיכום: חומרו של יהודי, זה חומר שמצד עצמו יש בו רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים. וצורתו של יהודי זה גילוי רגשות דקדושה…
ונמשיך ונבאר…
מעלת האיש היהודי
חכמינו הקדמונים חילקו את כל הברואים שבעולמנו השפל, לארבע מדרגות, והן (ממטה למעלה): דומם, צומח, חי, ומדבר. ומעל לכל הארבע מדרגות הללו ישנה מציאות חמישית והיא: היהודי.
יהודי, לא שייך לגדרי הבריאה ולכן לא שייך לסווג אותו בארבע מדרגות הללו, כי ביהודי ישנה (בנוסף לנפש המדבר) נפש אלקית, חלק אלו"ה ממעל ממש! נפש שהתהוותה בפועל הוא על ידי שם הוי"ה, ופסוק מפורש הוא: "כִּי חֵלֶק הוי"ה עַמּוֹ" (דברים לב, ט)!…
והנה, נפש האלקית הזאת היא היהודי האמיתי! והיא עומדת תמיד בטהרתה ובמעלתה, ושום דבר לא יכול לפגוע בה!
וגם כאשר יהודי חלילה חוטא, אין הנפש הזו, נקודת היהדות שבו נפגמת! גם אחרי החטא הוא נשאר יהודי, אמנם יהודי עם חטא, אבל יהודי!
ויותר מזה: גם אם הוא חוטא במזיד, ויותר מזה, גם אם לבו אטום וחתום ולא נראה שהוא יחזור אי פעם בתשובה, הוא נשאר יהודי! אמנם יהודי שחוטא במזיד, אבל יהודי!
והנפש האלקית, נקודת היהדות שבו, בוערת בכל יהודי בבערה גדולה ובאש קודש…
יהודי הוא הר געש!
כל יהודי הוא הר געש! ישנו הר געש רדום, וישנו הר געש פעיל! אבל תמיד הוא נשאר הר געש!
אפילו אם למראה עינים נראה שהיהודי הזה רחוק מכל נקודת יהדות, ואין בו שום קדושה כלל. ואפילו אם הוא משדר שנאה וניכור, ומתגאה בחטאים שלו… ואתה עומד ותמה: מה זה? איזה חיים אלו? מלאים חול ואבנים שחורות… מלאים בתופעות מוזרות! לא נראה לי שנשארו בו שום סימני חיוּת, שום סימני יהדות'…
עליך לדעת: אסור לך לזלזל בו… כי בתוכו בוערת אש אלקית, אש הוי"ה, חלק אלו"ה ממעל ממש! וכשהיא תתפרץ יסתלקו ויעלמו כל הסלעים, החול והעפר, האפרוריות והחושך…
מתוכו תפרוץ אש אלקית, כמו 'הר געש', אש מלאה אור וחיוּת, אש אדומה ובוערת, מאירה וצובעת… ותאיר את כל העולם באלקות…
וכל זה נתגלה בפרשתנו…
ואחר כל דברי האמת הללו, מוטל עלינו לדעת האם ישנה דרך להעיר את ההר געש ולהפוך אותו לפעיל?…
ועמך – כולם צדיקים!
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א שגילה בפסוק: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהלים לז, י), כיצד עושים זאת.
וזה לשון קדשו (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רפב):
דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה.
וזה בחינת: 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ'.
היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, וזהו: 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע' – שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה!
וזהו: 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע' – על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה: 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' – היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, וְאֵינֶנּוּ שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו: 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ' כנ"ל, והבן.
ונסכם את דבריו הקדושים: כאשר יודעים את האמת שאין שום חטא ועוון, שום פשע ורשע, שיכולים לפגוע בנקודת היהדות, כי 'אף על פי שחטא ישראל הוא' (סנהדרין מד.), גם אחרי החטא הוא נשאר יהודי, יהודי עם חטא, אבל יהודי!
ומכח הידיעה הזו מתבוננים בעין טובה על היהודי ומחפשים בו את נקודות היהדות שבו, אזי מכח החיפוש הזה מצליחים ל'עורר' את ההר געש ולהפוך אותו לפעיל…
והלבה הבוערת של הנפש האלקית פורצת החוצה ומעיפה את הכל, את כל החטאים, העוונות והפשעים, את ההרגלים הרעים ואת התשוקות האסורות… ואזי: 'וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ', ומציאות חדשה מתגלה לעינינו…
[1] וזה לשון הגה"ק רבי ישראל מקוזני'ץ זיע"א (עבודת ישראל, ליקוטים – פרקי אבות פ"א מט"ו):
'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' – רוצה לומר, הפירוש, כי כל נשמה היא קשורה בשרשה, כמו שנאמר: "נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ישעיה ס, כא).
ולזה יש בתורה ששה ושלשים כריתויות, כי לכל נשמה יש לה ל"ו מיתרים שבהם קשורה ומקושרת בשורש העליון, וכשאדם עובר על כרת אחד רח"ל אזי נכרת משורש אחד למעלה, וכמו כן בכל כרת ח"ו, עד ח"ו כשעובר על כל הכריתויות אז נכרת לגמרי רח"ל ועבר ובטל מן העולם ואין לו תקומה כלל לא בזה ולא בבא –
ועם כל זה יש מקום הנקרא 'כנסת ישראל' שבו כלולים כל נשמות עושי רצונו ונקרא 'כל האדם', ואם אותו רשע שעבר על כל ה-ל"ו כריתויות יצליח לכלול עצמו עם כל נשמות ישראל באהבה, הוא יוכל לקבל ולמשוך החיוּת הקדוש מזה העולם הנקרא 'כל אדם' מכללות נשמות עושי רצונו.
ולפי זה אין לך אדם מישראל שלא יוכל לזכות לתשובה ולהיכלל בכלל ישראל!… (ראה בספר ישמח ישראל – ביאורי הגדה של פסח, ד"ה כל דצריך).
[2] בסוד עבדיך (חלק ד – עמוד רז) לגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (הועתק ברשות המחבר).
[3] כך ביאר הרבי מליובאוויטש (הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים – עמוד קלט).
[4] על הכוס הראשונה אומרים את הקידוש. על הכוס השניה אומרים את כל ההגדה (חלק ה'מגיד'). על הכוס השלישית אומרים ברכת המזון, ועל הכוס הרביעית אומרים 'הלל'.
[5] רשע מה הוא אומר – "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שמות יב, כו). 'לָכֶם', ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו. "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שם יג, ח). 'לִי', ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל.
[6] ליל שבת קודש, חסידיו של הגה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל יושבים בבית מדרשו מסביב לשולחנו הקדוש, מחכים שרבם יכנס ויקדש על היין.
הדקות חולפות. ההמתנה ארוכה הפעם יותר מהרגיל. אחד מבני החבורה אזר אומץ, ניגש לחדרו של הרב והציץ מבעד לחור המנעול… רבי מרדכי יושב עם יהודי עני ומשוחח עמו.
הדלת נפתחה, ובפתח עמדו הרב והיהודי, ופניהם אדומות מבכי… נפרדו זה מזה, ורבי מרדכי ניגש למקומו והחל מקדש על היין כהרגלו בלהב קודש אדיר ונשגב, וישותו אפופה בלהבות אש קודש…
במהלך סעודת ליל שבת שאל אחד מזקני החסידים: רבי, מדוע התאחרתם היום כל כך?
ורבי מרדכי ענה: בכל דור ודור ישנו צדיק שיש בו נשמת משיח, והיהודי הזה שראיתם הוא אשר זכה לזה… פיות החסידים נפערו בתדהמה, ועיניהם התעגלו…
והרבי המשיך: ועתה היתה עת רצון בשמים להביא את הגאולה, אך זאת בתנאי שיסכימו כל צדיקי הדור לזה, ולכן בא לכאן כדי לבקש הסכמתי…
החסידים בלעו את הרוק, ושאלו אותו: הרב הסכים, נכון?… והרב השיב: בשום אופן, לא נתתי לו רשות!
והמשיך ואמר: בימי בראשית ברא הקב"ה את נשמות ישראל, ורצה שיזככו ויטהרו עצמם כדי שיזכו לעולם הבא. ואחר שחטאו והרבו לפשוע, הגלה אותם מארצם ופיזרם בארבע רוחות השמים, ורצונו יתברך שבאורך הגלות יזכו כל נשמות ישראל ויגיעו לתיקונם.
ואני יודע שעדיין לא הצליחו כמה מנשמות ישראל לתקן עצמם, ואם יבוא המשיח כעת – הם ילכו לאיבוד ויאבדו… לכן לא הסכמתי שהמשיח יבוא עכשיו!
דממה עמוקה נשתררה… ואזי הרהיב עוז בנפשו אחד מזקני החסידים מגדולי תלמידיו, ואמר: מורי ורבי, למה נסבול כל כך מפני הנשמות הללו, הלא מוטב שיפלו כמה נשמות וכלל עם ישראל יזכו כבר לגאולה?!
והרבי השיב: מי אמר לך שאין אתה בין אלו הנשמות שידחו ח"ו אם יבוא משיח עכשיו?!… (זכרון מאיר, ספר זכרון לזכר הרב מאיר וייסמאן – עמוד רג).
כשיבוא המשיח יזכו לגאולה – כל נשמות ישראל, ובליל הסדר – בכל שנה ושנה – מאיר אור הגאולה העתידה, ובכחה מתאחדים כל נשמות ישראל, אין יהודי שנשאר בחוץ… ומסביב לשולחן אחד יושבים כל סוגי וגווני עם ישראל – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול… ועלינו לקחת את אור הגאולה המתגלה – אהבה ואחדות ישראל – וליטוע אותה בתוך לבבנו – פנימה!…
ונביא סיפור נוסף: אחד מהגנרלים (מקביל לדרגת אלוף בצה"ל) ששירתו בצבא הרוסי איבד את ארנקו שהיה בו סכום עצום, ויהודי אחד מצאו אבל לא ידע מי הוא.
באותו יום היתה לו פגישה בחמ"ל (חדר מלחמה), נכנס לשם הפוך לגמרי, ופניו קודרות כשולי קדרה…
אחד מפקודיו היה בעניינים… וכששמע את הסיפור הציע לו שיסע לרב גדול של היהודים ויבקש ממנו שיטיל חרם על כל מי שמצא ואינו רוצה להשיב.
הגנרל הגוי היה בידידות עם הגביר רבי משה קאסטינבוים, קרא לו ואמר: אני רוצה שתקח אותי לרבי של היהודים.
לרבי משה לא היתה ברירה ונסע עמו אל הגה"ק רבי מנחם מנדל 'השרף' מקוצק… כאשר הגיעו, אמר רבי משה לגנרל: אני אכנס ראשון לדבר עם הרב, ואחר כך תכנס אתה.
רבי משה נכנס וסיפר לרבי מקוצק את מהלך הדברים. וצעק הרבי הקדוש מקוצק: הלא אתה תלמיד של הגאון הקדוש רבי יהושע מסוסנוביץ (בעל 'תולדות אדם'), ומדוע באת אלי ולא הלכת אליו?!
ורבי משה ענה: הרבי שלי הוא רבי קטן, ודר בעיר קטנה, ואינו מפורסם כלל לרבי.
והרבי מקוצק אמר אספר לך סיפור: ראש השנה, בשמים – סופה וסער, מלאכים לבנים טסים ובאים מכל עבר נושאים עמם את זכויותיהם של עם ישראל, ומהצד השני מלאכים שחורים משחור…
ובארץ מתחת – צדיקי הדור, כל אחד במקומו, ערכו עליית נשמה ועלו לשמים, שם נתאספו ועמדו לפני כסא הכבוד והחלו לטעון: כי כשל כח הסבל של מצוקת הגלות, ורצו לקרב הקץ… (אמנם היו קצת צדיקים שהיו מהססים בדבר).
ופתאום נשמע הקול, כי הגיע רבי יהושע מסוסנוביץ, ופינו לו מקום. ויען רבי יהושע: אני לא מסכים שיבוא המשיח עכשיו, כי אם הוא יבוא עכשיו ילכו לאיבוד כמה וכמה יהודים, כי לא יוכלו לסבול הצרות אם יתכפו עליהם בפעם אחד בזמן קצר…
סיים הרבי מקוצק את דברי ואמר: והכריע האברך הקדוש הזה את כל הצדיקים, ואתה קורא לו 'רבי קטן'?! (מבשר טוב – תפילה־א עמוד רסט, להגה"צ רבי בצלאל רבינוביץ).
[7] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, תולדות – מאמר א) אמר, וז"ל:
כאמור רבקה סברה שיש בבטנה עובר אחד שהינו הפכפך, פעם חפץ בקדושה ופעם חפץ בהפכה, וחששה מכך עד מאוד, ולכן הלכה לברר את פשר הדבר אצל חכמי הדור שֵׁם וְעֵבֶר, והם גילו לה ברוח הקודש כי לא עובר אחד הפכפך בבטנה, אלא "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג), האחד צדיק גמור והאחד רשע, ומלחמה גדולה תהיה ביניהם, ותשובתם הניחה את דעתה.
ונשאלת שאלה פשוטה: הרי גם לפי דבריהם של שם ועבר עדיין יש בבטנה של רבקה בן רשע, ואם כן, איזו נחמה מצאה רבקה בתשובתם?
אלא שם ועבר גילו לרבקה ברוח קדשם על עתידם הרחוק של שני ילדיה, וכפי שרמזו זאת חז"ל בגמרא (עבודה זרה יא.) בדרשתם על מה שאמרו שם ועבר לרבקה: 'שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ', אל תיקרי 'גוֹיִם' אלא 'גיים' – 'זה אנטונינוס ורבי'. והיינו שניבאו שם ועבר לרבקה שבעתיד יצאו מזרעם של שני בניה, יעקב ועשיו, שני גדולי עולם מאותה תקופה.
זה שמזרע יעקב יהיה גדול העולם בחכמת התורה, והוא רבי יהודה הנשיא המכונה בקיצור 'רבי', וזה שמזרע עשיו יהיה גדול העולם בעושר ובמלכות, והוא אנטונינוס מלך רומי, ותהיה ביניהם אהבה עצומה, ואנטונינוס יתמוך ברבי בכל כחו והונו, וכך יצליח רבי לחבר את חיבור המשנה, הכולל את כל ההלכות של התורה שבעל פה כולה. וכששמעה רבקה שגם מזרע עשיו יהיה סיוע גדול לביסוס התורה שבעל פה נרגעה…
צא וראה גודל מעלתו של הזוכה ומסייע לביסוס התורה הקדושה!
[8] עשרות פירושים נאמרו על הטעם שאהב יצחק את עשיו. וזה רק הטעמים שנתגלו לנו, וכשתגיע עת הגאולה נזכה ויתגלו על זה שלשה מיליון פירושים (כמו שיש על כל פסוק בתורה):
שש מאות אלף פירושים של פשט, שש מאות אלף פירושים של רמז, שש מאות אלף פירושים של דרש, שש מאות אלף פירושים של סוד, ושש מאות אלף פירושים הנובעים מן הכתר העליון!… (נהר שלום – דף י ע"ב, לרבינו הרש"ש זיע"א).
[9] בראשית רבה (פרשה סה – אות כב).
[10] וראה שם בהמשך המדרש שהביא את הסיפור עם יקום איש צרורות.
[11] כך הובא בספר אבותינו (עמוד קכה) להגאון רבי אהרן וקסלשטיין.
[12] בראשית רבה (פרשה סז – אות ב).
[13] כך כתב הגה"ק רבי חיים דוד זילבר מרגליות זיע"א (דבר ישרים – תורה, חלק א דף פב ע"א).
[14] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, ישעיהו – רמז תכט):
"יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק" (ישעיה כו, ה), רבי שמלאי ואמרי לה בשם רבי אבהו – בשעה שאמר יצחק לעשיו: "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי" (בראשית כז, לד), אמר יצחק לפני הקב"ה: רבש"ע, 'יֻחַן'. אמר לו: רָשָׁע הוא וכו' וכו'…
[15] והגמרא הזו פלא גדול.
וביאר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, וזתו"ד:
לעתיד לבוא תצא מדת הדין מנרתיקה, ותרצה ללהט בשלהבת הגבורות את הכל. ובתוך כדי פעולת 'השלהבת' היא תיגש לאבות העולם ותודיע להם: בניכם חטאו.
שמיעת ההודעה הזו תגרום ללחץ עצום, ללחץ ששום נברא לא יכול לעמוד בו. מדת הדין בהתגלמותה!
והיא תתגלה לאברהם… ואברהם שעיקר עבודתו את השם יתברך היה במדת החסד – לא מצליח להחזיק מעמד, ונכנע!
ואז היא פונה ליעקב שעיקר עבודתו לימוד תורה – וגם יעקב נכנע ללחץ של מדת הדין!
אך כשהיא פונה ליצחק אבינו, ליהודי שכל ימי חייו עבד את בוראו בתפילה – שכל ימי חייו זכה להיכנס לפני ולפנים ולהתייחד עם בוראו, בדביקות אמת, ללא שום הבדל ומחיצה… היא נכנעת, מדת הדין מרימה ידים ונכנעת! כי בעל תפילה הוא הדבר החזק ביותר בעולם, שום דבר בעולם לא יכול לשבור בעל תפילה! אף אחד בעולם לא יכול להכניע בעל תפילה! ואפילו מדת הדין!
וזה לשון 'היום יום' (כ"ו ניסן): בעל התניא פתח את צינור מסירות הנפש עבור עבודת ה' בתפילה, כדי להיות קשורים לעצמות אין סוף. חסידות מציבה חסיד פנים אל פנים מול עצמות אין סוף!
[16] עשיו הפסיד כל קשר לבורא עולם. ובענין זה נספר:
להגה"ק רבי יחיאל מיכל – המגיד מזלאטשוב – נולדו חמישה בנים ובת אחת, חמישה בנים קדושים וצדיקים, שכונו בשם: 'חמישה חומשי תורה'!
בנו השלישי היה הצדיק הקדוש רבי זאב מזבאריז הידוע בשם רבי וועלוואלע זבאריזער. רבי זאב, צנוע ונסתר, נחבא אל הכלים, חי חיים רוחניים, והכל מתוך שמחה וענוה, חייו חיי צניעות ופשטות, אוהב את הבריות, והפסוק: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא) עומד מול עיניו, הוא המלוה אותו, ולכן אצלו כל בן ברית הרי הוא 'צַדִּיק'.
סיפורי פלאות על פשטותו וגדלותו, תמימותו ועבודתו מהלכים בין חסידים, על אהבתו לזולת לכל יציר ולכל נברא…
ליל שבת קודש, תפילת ערבית בבית הכנסת נסתיימה, המתפללים צעדו חזרה לביתם כשהם שואפים אל תוך קרבם את האוירה הנעלה של השבת, את אותו הוד קדומים המשתלשל ומגיע מאותו רגע מיוחד, שבו קידש הקב"ה את יום השבת…
וכבר אמר הגה"ק והנורא רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות רנד), וזתו"ד: הלואי ונזכה לטעום מעט מן המעט שבמעט מקדושת השבת.
כי הרוצה לטעום מקדושת השבת דומה לאדם שסיפרו לו שכעת המלך עורך חתונה, ושם יש שמחה גדולה מאוד, חדוה טהורה, כלי נגינה לאין מספר, שולחנות ערוכים בפאר והדר, והמוזמנים שם מחוללים ורוקדים…
הוא שומע ולבו מתמלא בכיסופים נוראים לזכות ולהשתתף בשמחה הזאת, במהירות לובש את בגדיו המכובדים ורץ בכל כחותיו…
הוא מגיע לשער, ובפתח עומד שומר מגודל והוא שואלו: יש לך הזמנה?
לא, אבל בבקשה תן לי להיכנס…
והשומר עונה עזות: אם אין לך הזמנה אתה לא ראוי! והוא תופס אותו מהצוארון ומעיף אותו בבעיטה – "בַּל יִרְאֶה גֵּאוּת ה'" (ישעיה כו, י)…
הוא קם, מסדר את עצמותיו הכואבות ויוצא לחפש איזה סדק קטן שיוכל להציץ דרכו… ומסיים רבי נחמן: וגם לכך – להציץ דרך סדק – צריך זכויות גדולות…
ונמשיך בסיפורנו…
גם רבי זאב יצא מבית הכנסת בְּלִוְיַת אנשים והלך לביתו, בדרכם הבחינו בהתקהלות של אנשים, איזה שיכור עמד שם, אוחז בידו בקבוק וודקה, ורוקד…
וכאשר הבחין בהם השיכור, צעק לעברם: יהודים, אחרי שתמותו תלכו להישרף בגיהנם! ואנחנו הנוצרים, אחרי שנמות נלך לגן עדן!
וכאשר שמע זאת רבי זאב, חרה לו מאוד, מאין יש לו להערל השגה ועזות לומר כדברים האלה, ומרוב צער שחש לא היה יכול לקדש על היין…
הוא ישב על מקומו, והמחשבות סערו במוחו… ותרדמה נפלה עליו… ואז הוא קם שמח וקידש בשמחה רבה מאוד.
ואז אמר שבעת שישן עלתה נשמתו ועמדה לפני בית דין של מעלה, ושם הסבירו לו כך: יעקב ועשיו חילקו ביניהם את העולמות. יעקב בחר לחלקו את העולם הבא, ועשיו בחר לחלקו את העולם הזה. וההסכם הזה היה צריך לקבל אישור מן השמים.
אך בשמים שאלו: איך יהיה לעשיו עולם הזה כאשר ידע שלא יהיה לו עולם הבא? הרי הוא לא יוכל ליהנות משום הנאה בעולם הזה כאשר ידע שבכך הוא מפסיד את העולם הבא?
וגם, אם יעקב ידע שיש לו עולם הבא, אזי בוודאי יהיה לו עולם הזה, כי בוודאי כל יסורי העולם הזה לא נחשבים לכלום לעומת התענוג העילאי של עולם הבא, ואם כן, יהיה לו גם עולם הזה?
ולכן החליטו בשמים כך: אנחנו נדאג לכך שתמיד יעקב ובניו ירגישו שהם חוטאים ופושעים ובכך יבינו שאין להם חלק לעולם הבא… וממילא עולם הזה לא יהיה להם!
ונדאג שתמיד עשיו ובניו ירגישו שהם צדיקים ומיוחסים, דואגים לכלל הבריאה, ו'מעניקים' מכספם לאחרים, ופשוט וברור שיש להם עולם הבא! ובכח מחשבה זו יהיה להם לפחות עולם הזה… (אוצר אפרים – בראשית־ב עמוד תרמ, לגאון רבי אפרים פישל שטיין).
[17] אומות העולם הם אנוכיים בעצם, אגואיסטים שמוכנים להכיר במציאות הזולת רק אם זה משתלם להם!
כל נפשות אומות העולם, הם נפשות ריקות וחלולות, ללא שום חיות פנימית ואמיתית… כל הנפשות הללו חשות ומרגישות רק את מציאות עצמן. בלבד!…
ומכיון שמציאותן היא כלום, אז גם המציאות הנתפסת בעיניהם היא כלום!
טוב, ברור שיהודי שפנימיותו מאירה ועמוקה, לעולם לא יצליח לתפוס ולהשיג עד כמה חלולה וריקנית נפשו של גוי… אך בכל זאת ניסינו…
[18] סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (שאל אביך ויגדך – חלק א, עמוד רג לגאון רבי ישראל שפיגל), וז"ל:
עם אביו ואמו, שני אחים ושלש אחיות, הוא הגיע לאושוויץ באחד ה'משלוחים', ולא עבר אלא זמן מועט וכבר עמדו כולם באותו תור רווי אימה של ה'סלקציה', מי לחיים ומי למוות, שעליו פיקד הצורר ד"ר מנגלה ימ"ש. כל בני המשפחה, ההורים, האחים והאחיות, הופנו לצד השמאלי, אל 'מי למוות', ורק הוא, האחד מכל בני המשפחה, הופנה ימינה, להילקח לכחות העבודה שהנאצים השתמשו בהם למטרותיהם האפלות.
הוא, היהודי שבסיפורנו זה, חסיד גור הנהו, 'מרגיש' גדול, ותיאורו כיצד זה זכה להרגיש בקרבת אלקים שאין כדוגמתה, דוקא בבור צלמוות שהקלגסים דחקוהו, יחד עם עוד יהודים לתוכו – הוא עדות מופת ליכולת ההתעלות של יהודי גם ברגעים המרים ביותר שבאים עליו.
וכך סיפר האיש, לאחר שניצל ממלתעות הרשע ומכל התלאות שעדו עליו והגיע לירושלים:
מיד לאחר ה'מיון' הנורא, נלקח הוא, ביחד עם עוד 71 אנשים צעירים, כדי לצאת לעבודת הכפיה, אבל בטרם ניתן להם ה'הכשר' לעבוד – נצטוו כולם להתפשט מכל בגדיהם ולקפוץ עירומים לתוך בור של מים שנמהל בכמות גבוהה של 'קרבול', שהוא חומר חיטוי חריף וצורב ביותר. קשה לתאר את הצריבה הנוראה בכל חלקי הגוף, ובמיוחד מחמת החומר שחדר לאזנים ולעינים. כולם קפצו למים ומיד נסו החוצה. ואני – אומר היהודי – דוקא במים הצורבים הללו, נשארתי לעמוד רגע ארוך והתחלתי למלמל לעצמי:
רבונו של עולם! היו לי אב ואם, שני אחים ושלש אחיות, ועכשיו אין לי כבר אף אחד! אין אבא, אין אמא, אין אחים ואין אחיות! אבל עוד נשארתי בבגדים שלי, אלא שעכשיו גם זה כבר אין לי, שהלא הפשיטו אותי מבגדי, נותרתי ערום, ומה נשאר לי? אם כן – "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ"הַּ" (איוב יט, כו)!
אם נשארתי בלא כלום, רק עם בשרי, כי אז הלא אני רואה אותך, רבונו של עולם. אני אתך, ואתה – אתי, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני! ואם כן, מה חסר לי?…
וברגע שבו חשבתי כך, סיים היהודי את סיפורו, התחלתי לחוש תענוג כה גדול, שכמותו לא חשתי בכל ימי חיי.
חברי לסבל שעמדו בחוץ החלו לצעוק לעברי: מה אתה עומד ומשתהה למטה שם בקרבול החריף והנורא, מהר צא מהגיהנם.
ואני לא יכול להתנתק מהרגש המופלא הזה, ה' יתברך אתי!…
ממשיך אותו יהודי ומספר: ארבע שנים הייתי באושוויץ, וכמובן עברתי כמו כולם מדה גדושה ונוראה של יסורים עד ש'שבעה מדורי גיהנם' יכולים להיות רק דמיון לאותו בור תחתיות אשר אליו הושלכנו כולנו, ששה מיליון מבני ישראל, כידוע, וחמור עוד יותר היה גורלנו אנו המעט אשר נשארנו בחיים כאלה עם יסורי המוות בכל יום ובכל שעה, בכל שנות המלחמה.
ובכל זאת ועם כל זאת, אמר היהודי: הרגשנו בכל השנים הללו קדושה וטהרה, כיום כיפורים ארוך בלא הפסק…
בסיום תקופת הזוועה, כשהגיעו האמריקאים ואמרו לנו: אתם חופשיים, אתם בני חורין, אמרתי לעצמי: ארבע שנים היינו פה, יום כיפורים שנמשך 4 שנים, עכשיו יוצאים אנחנו לעולם הגדול ומי יודע אלו פנים יהיו לנו! ואז נעמדתי ליד השער ואמרתי:
רבונו של עולם! עתה זו 'נעילה' של יום הכיפורים הארוך, לכן מבקש אני: אבינו שבשמים, פתח לנו עתה שער בעת נעילת שער!…
[19] סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (לאחר פטירת אשתו), וז"ל: בשעה שילדה אשתי את אחד מילדינו, שאלתי אותה: מה את מרגישה? איך את מרגישה?
והיא אמרה לי: חז"ל אומרים (תענית ב.) שהמפתח של לידה לא נמסר לידי בשר ודם, הוא רק בידי הקב"ה. אני מרגישה שאני בידים של הקב"ה… (קול חוצב – עמוד 935).
