פרשת אמור | המפתח לתענוג אלקי

עוד תזרח השמש!

סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א, וז"ל:^[1]

כשמדינת ליטא נכבשה על ידי הקומוניסטים, הסתתרנו מפניהם. רוב התושבים התגוררו בדירות שכורות, ואני זוכר שדירה שהיתה לה יציאה אחורית היתה יקרה יותר, כי חשבו שניתן לברוח דרך היציאה האחורית.

מאוחר יותר התברר שהציבו שם מארב…

אני, מצאתי מקלט בביתו של שוחט ומוהל, בדירה שיש לה יציאה אחורית, מפלט לעת מצוא. לומר שמצאתי מקלט, אין זה מדוייק, כי הוא היה מבוקש עוד יותר ממני. ואכן, לילה אחד נשמעו הדפיקות האלימות מהן יגורנו.

לחשתי לו: 'רבי אייזיק, עמוד הכן ליד הדלת האחורית, ואני אפתח ואראה את מי הם מבקשים'.

פתחתי, וחששי התאמת. עמד שם קצין של הבולשת: 'פה גר השוחט?'

כיחשתי: 'לא'. השחיטה הכשרה נאסרה ברוסיה.

לא ויתר: 'פה גר זה שחותך ילדים?' איזו הגדרה חותכת למוהל!

גם זו עבירה על החוק כאן. אמרתי: 'לא'.

'דְרֵיי נִיט קִין קֹאפּ',^[2] סינן באידיש שרשית, 'איפה הוא!'

נו, אַז מְ'הֶערְט מַאמֶע לָשׁוֹן, אִיז שׁוֹיְן אַנְדֶּערְשׁ.^[3] 'אייזיק', אני קורא, 'אתה יכול לבוא!'

אייזיק מגיח, חִוֵּר כמו סיד. קצין הבולשת מגיף את הדלת אחריו וניגש לענין: 'אתה עושה ילדים ליהודים', עוד הגדרה. 'לפני כמה שבועות נולד לי ילד. אשתי חולמת שאבא שלה דוחק בה לעשות את הילד ליהודי. תבוא מחר בתשע בבוקר לרחוב ברזינה חמש. תראו אשה שיוצאת מהבית עם סל, זה סימן שהבית ריק. רק המשרתת נמצאת בו, והיא בסדר. אתה תחתוך את הילד, ואתה תעזור לו'.

זו היתה הסנדקאות הראשונה שלי.

למחרת לא הלך השוחט לעבודה, וזה סיכון בפני עצמו. אם יפוטר, ירעב ללחם. החליט שאם כבר, נלך לטבול לפני הברית. בוססנו חמישה קילומטרים בשלג עד לנהר. הוא חצב בקרח וטבל, אני טבלתי אחריו. כמעט ונסחפתי במים, בנס מצאתי את הפתח החצוב ועליתי. איזה קור היה.

חזרנו למרכז העיר. שעונים לא היו לנו. הלכנו לסניף הדואר. היה שם שעון גדול, ועוד דבר חשוב: היה שם תור ארוך. כי אם מוצאים ברוסיה אדם מובטל, מיד מתחקרים אותו. אם אין לו עבודה הוא פרזיט, עלוקה…

ואם יש לו עבודה ולא הלך, נאשם בחבלה בכלכלה…

עמדנו בתור לאשנב אחד, ולפני שהגענו אל הפקיד הלכנו לתור אחר.

כשהתקרבה השעה הלכנו לרחוב ברזינה, וראינו אשה יוצאת עם סל. הבית פנוי, איפוא. נכנסנו, המשרתת הראתה את עריסת התינוק. היה שם פתק, עם השם העברי באותיות רוסיות. המוהל מל ואמר את הברכות, ואני הייתי הסנדק.

המשרתת הופיעה: 'הכל בסדר? בעל הבית אמר לא ללכת'.

מה כעת?

הביאה לשולחן ככר לחם, במשקל 3 קילו. בחיים לא ראיתי כזו ככר. הוציאה מחבת, אמרה: 'זה חדש'. שברה לתוכה תריסר ביצים, ספרתי. הדלקתי את האש, וטיגנה חביתה.

אמרתי לשוחט: 'סעודת מצוה'.

אמר: 'תאכל'.

אולי קיבל על עצמו תענית.

ישבתי ואכלתי לשובע, לראשונה מזה שבועות רבים. כיליתי הכל, עד תום. היו לי שני עדים (השוחט והמשרתת).

בירכתי, ועמדנו לצאת. המשרתת עיכבה אותנו: 'בעל הבית אומר שתקחו'.

לא יאומן, אוצר השוה זהב. שק לחמים, 63 קילו. איני יודע מי שקל יותר, אני או השק.

אמרתי: 'יפגוש בנו שוטר, ויצוה לפתוח את השק. ישאל מאיפה זה, מה אומר?'

הֶחֱוִירָה: 'לא, לא', לחשה. אסור שיחשדו שיש לקצין הבולשת קשר עם יהודים, ועוד איזה קשר.

עלה במוחי רעיון: 'תני לי תלושי קניה בחנות הממשל'.

האזרחים קנו בחנויות הרגילות. עמדו שעות בתור כדי להיווכח שאין כלום. הפקידים ואנשי הצבא והבולשת קנו בחנויות המיוחסות בהן היה כל טוב, ובמחירים נמוכים.

עשתה כן בשמחה, והיתה לנו רווחה למשך זמן רב.

חמישה שבועות עברו. הלכתי ברחוב, והנה קצין הבולשת מולי.

פניתי אליו: 'אפשר לשאול אותך שאלה?'

הֶחֱוִיר. הסתכל סביב, ולחש: 'מהר, מה רצונך?'

אמרתי: 'ראה כמה אתה מבוהל. כמה הסתכנת בכך. מה עלול לקרות אם יוודע הדבר! למה עשית זאת, למה הסתכנת?!'

ענה: 'ראה, העם שלנו קיים שלשת אלפים שנה. נכון שכעת עובר הוא תקופה קשה. אבל זה כמו יום מעונן, העננים יתפזרו והשמש תזרח. זו תהיה גאוה להיות יהודי. ואני רוצה שבני ידע לאיזה עם הוא שייך, וימצא אליו את דרכו!…

 

עיניו כיונים על אפיקי מים

הגה"ק רבי חיים ברלין זיע"א, היה מקפיד לקרוא שיר השירים בכל ערב שבת. וכאשר היה מגיע בקריאתו לפסוק: "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם" (שיר השירים ה, יב), היו עיניו נוזלות דמעה…

ערב שבת אחד ניגש אליו יהודי, ושאלו: 'רבי! מה יש בפסוק הזה שגורם לך לבכות?!'

ורבי חיים פתח וסיפר:

לפני שזכיתי לעלות לארץ ישראל, שימשתי כרב בקוברין. באחד הימים ניגש אלי יהודי מתבולל וביקש ממני לבוא למול את בנו הנולד לו.

לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת הגעתי לבית האיש, והופתעתי להיווכח שאין לבית שום סממן יהודי, שום זכר ליהדות.

מלתי את התינוק, ולאחר מכן שאלתי את האבא: אמור לי מה הניא אותך להיטלטל בדרכים כל כך הרבה שעות בכדי להביא מוהל ולמול את בנך, הרי לא ניכר שהינך שומר על זיקה כל שהיא ליהדות?

תשובת האב הפתיעה וריגשה אותי מאוד. וכך הוא השיב: אמנם כן, אינני קשור כלל ליהדות, וגם אינני מתכנן שבני יהיה קשור יותר ממני, אך בזאת הנני מעוניין, שאם ירצה בבוא היום לשוב לצור מחצבתו יוכל לעשות זאת, ולשם כך דרוש המינימום – שיהיה מהול!

חזרתי לביתי – המשיך רבי חיים וסיפר – וכשהגיע ערב שבת קראתי כהרגלי 'שיר השירים'. וכשהגעתי למילים: 'עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם' – התגלה לי מעלתם של עם ישראל.

היונה מדדה הרחק מהשובך שלה, אך היא מעיפה עין מדי פעם אחור, לראות האם תדע את הדרך חזרה, כאשר היא מתרחקת במדה כזו שהיא עלולה לאבד את היכולת לחזור, היא פוסקת את מעופה ושבה הביתה…

'עֵינָיו כְּיוֹנִים' – התרגש רבי חיים והוזיל דמעה – גם כשיהודי מתרחק, הוא מביט אחור אם יוכל עוד לחזור…^[4]

גם אם יתגברו כחות הטומאה, ויטשטשו את מציאותו, תמיד הוא ישאר מחובר בפנימיותו לבורא יתברך!^[5]

והנה שני הסיפורים הללו (וכמותם ישנם עוד רבים) מעוררים רגשות מנוגדים. מחד הלב מתמלא בהתפעלות על עוצם דביקותו של היהודי בבורא. אך מצד שני מתעוררת הפליאה, מדוע הדביקות הזו לא גרמה להם להתקדם הלאה, לחזור בתשובה ולחיות חיים טובים ומאושרים, חיי תורה ומצוות?

ולפני שנשיב נקדים…

 

קצת מדיני אכילת תרומה

פרשת השבוע, פרשת אמור, היא הפרשה השמינית בחומש ויקרא, ויש בה 421 פסוקים.

והנה תחילת הפרשה עוסקת במצוות השייכות לכהנים, מצוות שעניינן לשמור על קדושתם.^[6]

ולאחר מכן בהמשך הפרשה מביאה התורה את הדינים המיוחדים השייכים לבנות הכהנים. דינים השייכים לאכילת תרומה.

אחת ממתנות הכהונה הניתנות לכהן היא 'התרומה'. והיא אסורה באכילה לזרים (לוי וישראל) אך מותרת באכילה לבת כהן.

וביתר פירוט:

בת כהן כל זמן שהיא רווקה אוכלת היא ממתנות הכהונה שאביה הכהן מקבל, אולם כאשר היא מתחתנת עם לוי או עם ישראל היא נאסרת לאכול בַּמּוּרָם מן הקדשים שהם חזה ושוק וכן נאסרת לאכול מן התרומה. אך אם מת בעלה או גירשה (ונשארה ללא ילדים) חוזרת לאכול מהתרומה, אך אסורה באכילת החזה והשוק לעולם.^[7]

וזה שנאמר: "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר^[8] הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (ויקרא כב, יב-יג).

ועתה אחר שלמדנו את דיני בת כהן אפשר להמשיך…

 

לעולם הוא לא יחזור

ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את האדם והעמידו על רגליו, ומיד עם בריאתו^[9] הוא החל להתעסק בתיקון הבריאה – בקריאת שמות לכל הברואים.

באותה שעה בקע ממנו אור עליון ונורא, אור קדוש שהאיר והתפשט בכל העולמות, וכל הנבראים כמעט טעו לחשוב שהוא הבורא!^[10]

ולמרות מעלתו העצומה, עדיין הוא לא זכה לשלימות ונקרא 'לא טוב', וכמו שנאמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח).^[11]

כמעט שעתים היה אדם הראשון שרוי במצב של 'לֹא טוֹב', ואז לקח הקב"ה עצם מעצמיו וברא לו את חוה.

אדם ראה את חוה ושמח על המתנה הנפלאה: 'תודה לה' שהביא לי מתנה כל כך נפלאה, אשה שתעזור לי'…

כמעט שעתים הם חיו יחד בטוב ובנעימים, ובאותם שעתים הם זכו ונולדו להם תאומים: קין והבל.

בסיום השעתים הללו (בשעה התשיעית של היום) התגלה הקב"ה לאדם וציוה אותו: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (שם פסוק יז)…

הנחש שמע את הציווי ושפשף ידים בהנאה: 'איזה כיף שאדם קיבל ציווי לא לאכול! עכשיו כבר תהיה לי אפשרות להרוס להם את הבית!'^[12]

הנחש הסתובב בין העצים וחיפש את האשה, וכשמצאה… הוא החל לדבר עמה דיבורים חלקלקים, מלאים ב'נחשיות' וארס, עד שהצליח לפתותה והיא אכלה ולאחר מכן גם האדם נכשל ואכל…

בעקבות החטא גירש הקבה את האדם מגן עדן, וכמו שנאמר: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (שם ג, כד)…

ומצאנו במדרש (בראשית רבה, פרשה כא – אות ח) מחלוקת בביאור המילים: 'וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם' –

רבי יוחנן אמר, כבת כהן שנתגרשה ואינה יכולה לחזור.

ורבי שמעון בן לקיש אמר, כבת ישראל שנתגרשה והיא יכולה לחזור.

והיינו שלדעת רבי שמעון בן לקיש, הקב"ה גירש את האדם אך לא גירושין גמורים. ואילו לדעת רבי יוחנן הקב"ה גירש את האדם גירושין גמורים, ולעולם הוא לא יחזיר אותו.

והנה דבריו של רבי יוחנן קשים מאוד להבנה, וזה משתי סיבות:

א. הרי לפי מה שביארנו למעלה, בת כהן שנתגרשה ואין לה ילדים היא חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה.

ואם כן, בת כהן כן יכולה לחזור, ואיך אומר רבי יוחנן שאינה יכולה לחזור?

ב. ועוד קשה, איך אפשר לומר כן על אדם הראשון? והרי בכל המדרשים מבואר גודל מעלתו ורוממות מדרגתו!…^[13] (ראה הערה).

ואם כן, דבריו של רבי יוחנן בוודאי תמוהים…

ולפני שנשיב, נשוב להתעמק בפסוקים שהבאנו: "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (ויקרא כב, יב)…

 

מעלת נשמת היהודי

כידוע התורה הקדושה נדרשת בארבעה אופנים, והם: פשט, רמז, דרש, וסוד. והנה לפי מימד הפשט, 'בַּת כֹּהֵן' – היא בתו של כהן. אך בזוהר הקדוש דרשו ש'בַּת כֹּהֵן' – היא נשמתו של יהודי.

בתוך כל יהודי ויהודי נמצאת נשמה קדושה הנקראת 'בַּת כֹּהֵן'.^[14]

וכאשר יהודי זוכה לקיים את מצוות ה', אזי הוא זוכה להמשיך על עצמו אורות עליונים, והנאות רוחניות עצומות ונשגבות.

וזו תכלית הבריאה, ותכלית בריאת האדם, להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו! (כך מתחיל ספר מסילת ישרים).

ואל יחשוב האדם שיש איזה שהוא גבול או סוף להנאה ולתענוג, שהרי אנו עוסקים בהנאות רוחניות, ולרוחניות אין סוף!

ולכן אמרו יודעי דעת קדוש (זוהר הקדוש, משפטים דף צד ע"ב) כי התעצמות הַשְּׁלֵמִים באמצעות לקח טוב אשר נתן לנו הבורא, הוא לעלות ממדרגה התחתונה למדרגה שלמעלה ממנה, על זה הדרך נפש תעלה למדרגת רוח, ורוח למדרגת נשמה, ונשמה למדרגת נשמה לנשמה, וזו היא תכלית סיבת בריאת האדם…^[15] (לשון אור החיים הקדוש).

ואת הכח לעלות ולהתעלות יש רק ליהודי! היהודי הוא המציאות היחידה בכל הבריאה, שיש בכחה להתעלות ולהשתנות!

ובמאמר מוסגר: שלש עבודות מוטלות על כל יהודי, והן: לימוד תורה, תפילה, וגמילות חסדים.

והשלש עבודות הללו, מזככות ומרוממות את האדם ומעלות אותו מהמקומות הנמוכים לגבהי מרומים, עד שיוכל לזכות שתהיה מחיצתו עם אותם צדיקים מוסדי ארץ, וכמו ששיבח דוד המלך והודה להקב"ה: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.^[16] לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ" (תהלים קיג, ז-ח)…

 

עיקר הַקִּרְבָה – תפילה

ולמרות שהן שלש עבודות, העבודה העיקרית שעלינו להשקיע בה ביותר, היא עבודת התפילה.

על ידי עבודת התפילה מבררים ומזככים את הנפש הבהמית, ומאירים אותה. וכשהנפש הבהמית מזוככת אזי היא נעשית ראויה לקלוט ולהכיל את אורו יתברך.

והנה בדורות הראשונים שהיו הנפשות מזוככות, עיקר העבודה היה לימוד תורה. אך מדורו של רבינו האר"י ז"ל החל עקבתא דמשיחא, והנפשות החלו להתגשם, ומאז נעשתה התפילה עיקר העבודה.

וזה לשון הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (תניא, קונטרס אחרון – ד"ה הנה לא טובה השמועה): 'ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפילה, כמו שכתב המהרח"ו ז"ל בע"ח ופע"ח'.

לכן צריך להשקיע מאוד בעבודת התפילה, דהיינו לעשות הכנה ראויה לתפילה, להתפלל תפילה שלימה ללא דילוגים וקיצורים, ולהשתדל בכל הכח להתפלל בכוונה שלימה.

והיא הסולם המחבר והמקשר את האדם לבוראו!

וזה לשונו של הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זיע"א:^[17]

אחד הפירושים למילה 'תפילה' הוא חיבור. וכמו שפירש רש"י על הפסוק: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִי"ם נִפְתַּלְתִּי" (בראשית ל, ח), שהוא מלשון תפילה ומלשון חיבור.

מטרתה של התפילה היא להידבק בקב"ה, לדבר עמו, ליצור קשר ולחוש עמו שייכות. ותמוה, מדוע רוב רובה של התפילה היא בקשות מהקב"ה – עד שחז"ל מכנים את התפילה במקומות רבים 'בקשת רחמים'?

והסיבה היא, כיון שמטרת התפילה היא יצירת שייכות עם הקב"ה, והיות והנקודה הפנימית ביותר של האדם היא הרצונות שלו – לכן אנו מבקשים לקשר את הרצון שלנו – את הנקודה הפנימית ביותר שלנו – עם הקב"ה!

הקב"ה רצה שהחיבור שלנו עמו יהיה עם הרצון שלנו, עם מה שאנו באמת רוצים! האדם הוא אדם, והוא לא יכול להתעלם מרצונותיו האמיתיים – אחד צריך פרנסה, והשני זקוק לרפואה – הרצון הזה יוקד בלב כל אדם ואדם, ובנקודה הרותחת הזאת – אנו מתחברים אל הקב"ה!

תכלית התפילה היא לא הבקשות כשלעצמן, אלא החיבור והשייכות עם הקב"ה!^[18] אלא שהבקשות על הצרכים והרצונות של האדם הם האמצעי החזק ביותר להתקשר עם הקב"ה – אנו מבקשים, מקבלים ומודים.

ואם נתבונן נראה, כי אפילו השבחים שאנו מסדרים בראשית תפילתנו, גם הם מתאימים לרצונותינו – 'גומל חסדים טובים… רופא חולים'… וכו' וכו'.

כי כאמור תכלית התפילה היא להרגיש את השייכות עם הקב"ה, עד שאנו מגיעים לפסגת הרגשה זו בסיומה של התפילה – 'המברך את עמו ישראל בשלום'.

כשאנו אומרים: 'שים שלום', אנו ממש מחבקים כביכול את הקב"ה – בלי שום מחיצה! כאן מגיעה הידיעה שאנו מחוברים בעצם ציפור הנפש, בעצם נקודת החיים!…^[19]

 

כחו של חטא

אשרי אדם הזוכה להתקרב לה' יתברך ולהידבק בו. אך לא כל אדם זוכה לכך, שכן כאשר יהודי חוטא והולך שובב בדרכי לבו, אזי הוא מתרחק מה' יתברך, והעולם חשך בעדו.

והנה זה פשוט שקירוב וריחוק אצל הקב"ה אין משמעם במובן מקום גשמי, שהרי הוא יתברך נמצא בכל מקום, ואם כן, תמיד נמצאים בקירוב מקום אל ה' יתברך ואי אפשר להתרחק ממנו (היינו שהקב"ה יהיה מרוחק מן האדם).

אלא ענין ה'ריחוק' למעלה הוא כמשל אדם העומד בקירוב מקום לחברו אלא שהופך עורפו אליו, שאין כאן ריחוק מקום גשמי אלא ריחוק נפשי עצום.^[20]

כשאדם חוטא נגדו יתברך, החטא גורם לכך שמציאותו של הקב"ה נעלמת ממנו.^[21] ואז, ממילא נוצר ריחוק נפשי. והריחוק הזה מכונה 'עורף' – "כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים" (ירמיה ב, כז).

ואז הוא נכנס לגלגל החוזר על עצמו: החטא גורם לשכחת אלו"ה, והשכחה גורמת לחטא נוסף, והחטא ממשיך להגביר את החשכה…^[22]

ומכיון שהאדם החזיר את פניו ממנו יתברך הרי גם הקב"ה (מדה כנגד מדה) מחזיר את פניו ממנו. וזה בא לידי ביטוי שאין הקב"ה משפיע לו חיים ומזון אלא מצד ההכרח (כדי שימשיך לחיות), ולא מתוך תענוג ורצון…^[23]

ואזי אורה של הנשמה נחשכת והיא מפסידה את כל ההשפעות הרוחניות! וזה אשר מלמדת אותנו התורה (בדרך דרש) בפסוק: "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (ויקרא כב, יב) –

וזה לשון אור החיים הקדוש (שם):

ואומרו: 'וּבַת כֹּהֵן' – מדבר הכתוב בנשמה שנפגמה ונטמאה במעשיה, שתפסיד הנאת הקודש, והוא אומרו: 'וּבַת כֹּהֵן' – שהיא הנשמה, 'כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר' – שהוא ס"מ שחמדה מטעמותיו ותזנה אחריו, 'הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל'… וזה הוא עינוי הנפש כשיחסר מזונה היא נשפלת ונחשך אורה וירד הדרה רחמנא ליצלן.

וביאור דבריו הקדושים: כל יהודי שעובד את ה' זוכה ומקבל אור חיוּת ועונג רוחניים, וזה נקרא בלשון הכתוב: 'תְּרוּמַת הַקֳּדָשִׁים'. אולם, כאשר האדם חוטא אזי נחשך ממנו האור החיוּת והעונג, ומתקיים בו: 'הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל', ואי אפשר לשער ולספר את הצער שחשה נשמתו…

 

הכשלון הראשון…

זהו התהליך העובר על כל נשמה הזונה אחרי הטומאה,^[24] אך הראשון שעבר עליו התהליך הזה היה אדם הראשון.

אדם הראשון התפתה ללכת אחרי ה'אִישׁ זָר', ואכל מעץ הדעת. בעקבות החטא קרה דבר נורא! הנשמה העצומה והאדירה שהיתה בתוכו התפוררה והתפזרה לשלשה חלקים!^[25]

החלק העליון שבו, הנקרא 'זיהרא עילאה', ברח ממנו ועלה למעלה.

החלק האמצעי נשאר בו.

ואילו החלק התחתון נפל כולו לקליפות.

והגם שאחרי שהסתיים החטא, אדם הראשון התעשת וחזר בתשובה מעולה, בצום בבכי ובתפילה, במשך 031 שנים רצופים,^[26] הוא לא זכה לקבל חזרה את הזיהרא עילאה.

אדם הראשון הפסיד את הזיהרא עילאה לנצח!^[27]

ועתה מובנים דבריו של רבי יוחנן, שאדם הראשון הוא כבת כהן שנתגרשה ואינה יכולה לחזור –

אותו חלק עליון שהיה בנשמתו (זיהרא עילאה), שמכחו זכה אדם הראשון להיות כמעט כבורא, אותו הפסיד אדם הראשון בגלל חטאו, והחלק הזה לא יחזור לאדם הראשון.

אמנם בוודאי שגם אחרי החטא, עדיין היתה מעלתו של אדם הראשון מרוממת ונשגבת מאוד. שהרי גם החלק האמצעי שנשאר בו הרבה יותר גבוה לאין קץ מרוב נשמות ישראל…

ומכאן נלמד כחו של חטא!^[28]

ויותר מזה, לא רק אדם הראשון הפסיד בגלל החטא, אלא כל צאצאיו אחריו עד סוף כל הדורות…

וברשותכם נרחיב…

 

אחר החטא נוצרה הערלה

כשברא הקב"ה את האדם, בראו מהול. אך אחר שחטא, השתנה גופו של האדם וצמחה לו ערלה!

וזה לשון קדשו של הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א:^[29] בגמרא הקדושה (סנהדרין לח:) אמרו, אדם הראשון מושך בערלתו היה. והיינו שנברא מהול רק שאחר הקלקול נתהוה לו ערלה. וכיון שהיה בתוך ו' ימי בראשית נעשה כטבע בבריאה שכל זרעו נולדים עם ערלה.

והערלה שצמחה יצרה נזק עצום ונורא, שכן היא יצרה לבוש ומסך מבדיל עב ביותר, שכיסה והסתיר את האור האלקי.^[30]

ועל המסך הזה אמר הנביא ישעיה: "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם – קַדְרוּת, וְשַׂק – אָשִׂים כְּסוּתָם" (ישעיה נ, ג) – שהקב"ה כיסה והעלים מעיני הבריות את אורו (הנקרא 'שָׁמַיִם'), בלבוש ושק,^[31] ועל ידי כך השתרר חושך רוחני בעולם.

ובעקבות הערלה נעלמה האלקות, והעולם נעשה עולם ריקני ומגושם… עולם מלא אנשים שלא עניין אותם שום דבר רוחני, ושמעולם לא הציצו מעבר לצלחת, הבנק, והקניון…

וכך אמר אדמו"ר הרש"ב, כאשר תינוק נולד הוא מונח בצואה ומלוכלך ביותר, ואין נוגע לו הדבר כלל, ואינו מתבייש מזה כלל, אבל כשנתגדל הוא מרגיש שאין טוב להיות כן, ומתבייש מלהיות במצב כזה, ורואה שכל האנשים המה נקיים כו'.

וכך היו כל האנשים שחייו בעולם אחר חטא אדם הראשון, שהם לא הכירו כלל את בורא עולם, והיו שקועים רק בהנאות של אוכל, כסף, נשים וכבוד.

ומצבם היה גרוע כל כך שהם לא הרגישו שחסר להם משהו בחיים, הכל היה פשוט וברור – אנחנו פה כדי ליהנות, וזהו!…^[32]

 

התהלך לפני והיה תמים

בהיות אברהם אבינו בן תשעים ותשע שנים, נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: "אֲנִי אֵ"ל שַׁדַּ"י הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א), ומפרש רש"י: 'התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני'.

וביארו בחסידות^[33] עד שלא נימול אברהם היה מסך מבדיל גמור על אלקות, ולא היה מאיר בעולם שום גילוי מהאור האלקי.

והקב"ה החפץ בתיקון עולמו, ציוה את אברהם על המילה. ותוכנה הפנימי של מצות מילה שנצטוה בה אברהם אבינו וזרעו אחריו. כשם שמצות מילה כפשוטה היא להסיר את כיסוי הערלה מגוף האדם, כך התיקון הרוחני הנפעל על ידי המילה הוא, שמסירים את כיסוי ה'מסך מבדיל גמור' על אלקות, ומגלים באדם הנימול את האור האלקי.

ולכן נקרא אברהם – 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם', כי על ידי המילה (הסרת כיסוי הערלה) נעשה תיקון בגופו של אברהם אבינו, שתמורת זה שהאור האלקי היה ברוממות והבדלה, ולא היה נרגש בגילוי (מחמת המסך המבדיל) – הנה על ידי המילה נקרע המסך שהוא 'מבדיל גמור', ונתגלה אור אלקי בנפשו.

והנה עיקר גילוי האלקות על ידי המילה היה לאברהם אבינו עצמו ולזרעו אחריו, אך הארה מגילוי זה נמשכה גם לכללות העולם, ולכן נקרא אברהם – 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם'.

ומצות מילה היא לאות בין הקב"ה וישראל, כמו שנאמר: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה – לְאוֹת בְּרִית – בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שם יז, יא).

 

ההכרח לשמור על קדושתו

עד כאן הכל מובן, עם ישראל זכו במצות מילה, ועל ידה הם בוקעים את החושך וזוכים לחוש אלקות.

ואם כן, צריך להבין מדוע ישנם יהודים שחוטאים ומתרחקים מהבורא, מדוע הם לא חשים באלקות?!

ומצאנו לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת לך־לך – מאמר ט) שביאר מדוע, וזה לשון קדשו:

במדרש רבה (שמות רבה, פרשה ל – אות יב) הובא הדו שיח שהתנהל בין עקילס (הוא אונקלוס הגר שחיבר את 'תרגום אונקלוס') לדודו אדריינוס המלך:

עקילס אמר לדודו שהוא רוצה להתגייר ולהיעשות ישראל. אמר לו דודו: לאומה זו אתה מבקש? כמה בזיתי אותה, כמה הרגתי אותה, לירודה שבאומות אתה מבקש להתערב? מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר?

אמר לו: הקטן שבהם יודע היאך ברא הקב"ה את העולם, מה נברא ביום ראשון, ומה נברא ביום שני, כמה יש משנברא העולם, ועל מה העולם עומד, ותורתן אמת.

אמר לו: לך ולמד תורתן ואל תמול. אמר לו עקילס: אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי" (תהלים קמז, יט-כ).

ולא רק מי שערל ממש אינו יכול לזכות להשיג את התורה, אלא גם מי שנימול כשהיה תינוק אך בהמשך חייו לא שמר די הצורך על קדושתו, אף הוא אינו יכול להשיג באמת את התורה הקדושה. וכדי לזכות להשיג השגות עליונות בתורה, חובה על האדם להתאמץ בכל כחו להתרחק מכל פגם ולקדש את עיניו, אזניו, פיו וכל שאר אבריו בקדושה נפלאה…

למעשה למדים אנו מכל האמור עד כה, ראשית כל, עד כמה יקרה היא מצות המילה. אך כדי שסגולותיה העצומות של המצוה תמשיכנה ללוות את האדם לאורך ימים ושנים עליו לשמור היטב על אותה קדושה לבל תיפגם בשום מעשה אסור חלילה.

ואשריו ואשרי חלקו של הזוכה לשמור היטב על קדושת בריתו, אשר אין קץ למעלתו ושכרו, והקב"ה עונדו עטרה לראשו ומעלה אותו למעלה מכסאו. ורמז לכך במה שנאמר: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה" (דברים ל, יב), אשר הוא ראשי תיבות 'מילה' וסופי תיבות שם 'הוי"ה' – לרמוז שהקב"ה מקדים את כבודו של מי שזוכה לשמור על קדושת מילתו לכבוד עצמו כביכול.

בכלל – כל הרגיל בספריו הקדושים של רבינו הקדוש ר' יעקב אביחצירא זיע"א יראה בבירור שדעתו של הרב היא שכל ערכו של האדם בשמים נמדד אך ורק לפי גודל שמירתו על קדושת היסוד. זאת אומרת שערכו של עם הארץ מוחלט השומר היטב על קדושת בריתו שוה פי כמה וכמה מערכו של תלמיד חכם מופלג שיש לו חולשה בנושא זה.

יתירה מזאת: כל מושג התשובה עיקרו על הפגמים שאדם פגם בענין היסוד, וכל שאר הפגמים הם כאין וכאפס (ובלשון העולם 'כסף קטן') לעומת פגם זה, ומי שיזכה לתקן היטב פגם זה בסופו של דבר יזכה לתקן גם את כל שאר הפגמים. לכן בנושא זה צריך כל אדם להיות גבור גדול ולא לתת ליצר הרע לנצחו בשום אופן שבעולם.

ואמנם איננו רגילים להרבות בדיבור בנושא רגיש זה, כפי שמקובל בידינו מרבותינו נשיאינו (האדמורי"ם הקדושים לבית חסידות חב"ד) אשר עצם ריבוי הדיבור בנושא זה גורם לפגום, אולם מאידך בוודאי שגם לא ניתן להתעלם מכך כיון שזהו יסוד כל קדושת עם ישראל.

לכן העיקר בזה הוא להרגיל את הילדים בפועל ממש להנהגות של שמירת הקדושה מבלי להרחיב את הדיבור למה ומדוע יש לנהוג כך וכך וכו' (ועל דרך משל, יש להרגיל את הילדים כבר מהיותם קטנים ביותר לישון דוקא על הצד ולא על הגב וכל שכן שלא על הבטן מטעמי קדושה מבלי להרחיב את הדבר למה ומדוע וכו') אלא פשוט להנהיג זאת כעובדה בלתי ניתנת לערעור, עד שבהמשך הזמן הנהגות אלו ישתרשו בטבעם של הילדים וגם כשיזקינו לא יסורו מהם, ובעזרת ה' כאשר הם יגדלו כבר יבינו מעצמם את טעמם של הדברים…

 

[1] והגדת (ויקרא – עמוד 673).

[2] 'אל תבלבל לי את המוח'.

[3] 'נו, כששומעים את השפה של האמא, זה כבר משהו אחר'.

[4] המשגיח דקמניץ (עמוד 783).

[5] כך נאמר בתורת הקבלה: בתחילת הכל היה אורו יתברך ממלא את כל המציאות, וכאשר עלה ברצונו לברוא נבראים שירגישו את עצמם בתור אישיות עצמית, הוצרך להעלים ולהסתיר את אורו יתברך, שהרי כאשר אורו יתברך מאיר בגילוי – אין מציאות לשום הרגשת ישות.

ובחינת האור המצומצם, נקרא בשם 'אלהי"ם'.

שם 'אלהי"ם' – הוא השם המורה על האור האלקי המצומצם ומוסתר בגדרי הבריאה, ולכן 'אלהי"ם' – בגימטריא 'הטבע'…

ובשם זה נבראו כל הברואים שבעולמנו השפל: דומם, צומח, חי, ומדבר. ומכח השם הזה מרגישים כל הברואים את הרגשת ישותם.

אך ישנו נברא אחד, שלא נברא בשם אלהי"ם, אלא נברא בשם 'הוי"ה', ולכן אין שום דבר המצמם ומגביל אותו, והוא הנפש האלקית של היהודי.

וברשותכם נרחיב:

בכל יהודי ויהודיה ישנן שתי נפשות: נפש הראשונה הנקראת 'נפש החיונית' (כעין הנפש הנמצאת אצל 'המדבר'), ונפש שניה שהיא 'חלק אלו"ה ממעל' ממש!

הנפש החיונית הִתְהַוְּתָה על ידי שם אלקים, ואילו הנפש האלקית הִתְהַוְּתָה על ידי שם הוי"ה, ופסוק מפורש הוא: "כִּי חֵלֶק הוי"ה עַמּוֹ" (דברים לב, ט)!…

ולכן כתב הרבי מליובאוויטש זיע"א (היום יום – כ"א סיון):

שבכל יהודי ישנה מסירות נפש לאלקות, שמתבטאה בכך שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלקות, ולכן כאשר רוצים להפריד אותו מהבורא, הרי הוא מוסר נפשו בשמחה בשירים ומחולות!

ומסירות זו באה מעצמות אין סוף ב"ה שנמצא בנשמה שהוא למעלה מהספירות שראשיתם היא ספירת החכמה… (ע"כ).

והנה נפש האלקית הזאת היא היהודי האמיתי! והיא עומדת תמיד בטהרתה ובמעלתה, ושום דבר לא יכול לפגוע בה!

וגם כאשר יהודי חוטא חלילה, אין הנפש הזו, נקודת היהדות שבו נפגמת! גם אחרי החטא הוא נשאר יהודי, אמנם יהודי עם חטא, אבל יהודי!

ויותר מזה: גם אם הוא חוטא במזיד, ויותר מזה, גם אם לבו אטום וחתום ולא נראה שהוא יחזור אי פעם בתשובה, הוא נשאר יהודי! יהודי שחוטא במזיד, אבל יהודי!

והנפש האלקית, נקודת היהדות שבו, בוערת בכל יהודי בבערה גדולה ובאש קודש…

ובסגנון אחר:

כל יהודי הוא הר געש! ישנו הר געש רדום, וישנו הר געש פעיל! אבל תמיד הוא נשאר הר געש!

אפילו אם למראה עינים נראה שהיהודי הזה רחוק מכל נקודת יהדות, ואין בו שום קדושה כלל. ואפילו אם הוא משדר שנאה וניכור, ומתגאה בחטאים שלו… ואתה עומד וְתָמֵהַּ: מה זה? איזה חיים אלו? מלאים חול ואבנים שחורות… מלאים בתופעות מוזרות! לא נראה שנשארו בו סימני חיוּת, סימני יהדות…

עליך לדעת: אסור לך לזלזל בו… כי בתוכו בוערת אש אלקית, אש הוי"ה, 'חלק אלו"ה ממעל' ממש! וכשהיא תתפרץ יסתלקו ויעלמו כל הסלעים, החול והעפר, האפרוריות והחושך…

מתוכו תפרוץ אש אלקית, אש מלאה אור וחיוּת, אש אדומה ובוערת, מאירה וצובעת… ותאיר את כל העולם באלקות…

[6] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, אמור – פרשה א) אמר, וז"ל:

בתחילת פרשתנו התורה מצוה את הכהנים במצוות מיוחדות (כגון שלא להיטמא למת, וכן שלא לשאת נשים שהן פסולות לכהונה) הנובעות מכך שהכהנים הינם קדושים, ולכן מוטלת עליהם חובה יתירה לשמור את עצמם בקדושה מיוחדת, כמו שנאמר: "קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶ"ם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶ"ם… וְהָיוּ קֹדֶשׁ… כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָי"ו" (ויקרא כא, ו-ז).

אמנם פסוקים אלו עוסקים בכהנים, אך לאמיתו של דבר יש בהם מסר חשוב לכל יהודי הגם שאינו מזרע אהרן הכהן, כי כל עם ישראל בכללותם נקראים 'כהנים', כמו שאמר הקב"ה לכל עם ישראל לפני שנתן להם את התורה הקדושה בהר סיני: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), על כן, על כל יהודי ויהודי ללא יוצא דופן מוטלת החובה לשמור היטב על קדושתו, ולא לחלל אותה בשום אופן ח"ו.

ואם מדברים אנו על קדושה, כאן המקום להדגיש שעיקר הקדושה מתחילה בשמירת העינים מהסתכלות במראות אסורות. וכך היא לשון קדשם של חז"ל (ירושלמי, ברכות פ"א ה"ה): ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב: "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" (משלי כג, כו) – אמר הקב"ה: אי יהבת לי ליבך ועיניך אנא ידע דאת לי.

כלומר: הלב והעינים של האדם הם אלו שמושכים אותו לדבר עבירה, ורק מי שמוסר את שניהם להקב"ה, יודע הקב"ה שהוא שייך לו. אך מבין שניהם גופא, הראשונות שמושכות את האדם לדבר עבירה הם דוקא עיניו, כיון שרק לאחר שהעינים רואות מראה אסור הלב מתחיל לחמוד אותו, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ח.): אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. ולאחר שהלב חומד את האיסור, באים שאר אבריו של האדם ועושים זאת בפועל. נמצא שהכל מתחיל בעינים, ומי שמקדש את עיניו כראוי ושומר אותן היטב לבל תראינה מראות אסורות, הרי הוא שמור מכל חטא.

לכן מוטלת חובה קדושה על כל יהודי ויהודי להשתדל לשמור את עיניו ולא להסתכל במראות אסורות. ואין זו מדת חסידות, אלא איסור מפורש בתורה, כמו שנאמר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט). אמנם אדם מוכרח כחלק משגרת חייו לנסוע בתחבורה ציבורית, לערוך קניות בסופר או בשוק, להסדיר את ענייניו בבנק וכל כיו"ב, אך עליו לעשות את כל המאמצים להשפיל את עיניו ולא להסתכל במה שהקב"ה אינו חפץ שיסתכל.

ובפרט בני תורה, עליהם לדעת שכל מעשה שהם עושים נבחן בקפידה על ידי האנשים הרבים שסובבים אותם. כאשר בן תורה נוהג בקדושה וצניעות ולא מסתכל בדברים שאינם רצויים, הוא זוכה לקדש את שמו של הקב"ה בפי הבריות, ויאמרו כולם: אשרי רבו שלימדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, כמבואר בדברי חז"ל (יומא פו.).

כעדות לכך: פעם קיבלנו מכתב מאשה אחת, ובין יתר הדברים שנכתבו במכתב, צויין שם שהיא עובדת כקופאית בסופר, ובכל פעם היא מתפעלת מחדש לראות את קדושת עיניהם של האברכים ובחורי הישיבות, שתמיד הם משפילים את עיניהם ולא מסתכלים בפניה, וכן לא מדברים אתה דיבורים מיותרים…

כש'עמך ישראל' נפגשים עם בני תורה אמיתיים, הם מעריכים אותם מאוד ורוחשים להם כבוד רב, וגם משתדלים לעזור להם לשמור על קדושתם.

באחת הפעמים שהזדמן לי לערוך חופה, אירע מקרה שלאחר שכבר סיימנו לסדר את כל מה שדרוש כדי להתחיל את עריכת החופה, פתאום ביקשו ממני להמתין מעט לאמא של הכלה שמתעכבת קצת. בתחילה לא ידעתי על מה ולמה אם הכלה מתעכבת, ורק לאחר מכן נודע לי שהיא באה לאולם בלבוש שאינו מספיק צנוע, וכשראתה אותי מגיע לאולם, נפלה עליה בושה גדולה לעמוד כך לְפָנַי בחופה, לכן היא מיהרה ללכת לחפש במה לכסות את עצמה כראוי, ולא חזרה לאולם עד שמצאה.

בזה התקיים בעצם הכלל שלימדונו חז"ל (יומא לט.): אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. כלומר, כשאדם משתדל מצידו להתקדש, וְלוּ במעט בלבד, מן השמים מסייעים בידו להצליח להתקדש הרבה מאוד.

ובנידון דידן: מי שמשתדל באמת לשמור היטב על עיניו, מן השמים מסייעים בידו שלא יזדמנו לו מראות אסורות, וכן נותנים בלבם של האנשים שסובבים אותו להכיר בכך שרצונו להתקדש, להעריך זאת מעומק הלב, ולסייע לו בדבר.

ונחתום בסיפור (תולדות אנשי מופת – עמוד קעב):

בימי הגה"ק מהר"ם א"ש זיע"א, נעשתה פרצה גדולה שכהן אחד נשא גרושה. המהר"ם ששמע על זה הזדעזע וניסה ככל יכולתו להפריד ביניהם, אך לא הצליח…

וכששכב על ערש דוי, אמר כך: 'בזה העולם איני יכול לעשות כלום, אבל בעולם האמת אעשה לו'.

המהר"ם נפטר, החדשים חלפו… ולכהן הזה לא קרה כלום!

כמה מאנשי העיר שהתפלאו מאוד, הלכו לבנו של המהר"ם ושאלו אותו: היתכן?

והבן השיב: גם אני התפלאתי ושאלתי את אבי, והוא אמר לי: ומה אעשה בני כשכאן בעולם האמת רואים שהוא בכלל לא כהן…

[7] ובתורת כהנים למדו מהפסוקים האלו דין נוסף, שבת ישראל הנישאת לכהן ומת בעלה (הכהן) – אם נשאר לה ממנו זרע (בן או בת) אוכלת בתרומה, ואפילו בציור שאותו זרע כבר לא אוכל בתרומה הוא גורם לאמו להמשיך לאכול תרומה, כגון אם הבת הזאת של הכהן התחתנה עם ישראל הרי היא נפסלת מלאכול בתרומה ובכל זאת לְאִמָּהּ מותר להמשיך לאכול בתרומה (אפילו שכל הסיבה שֶׁהָאִמָּה אוכלת זה בגלל בתה).

[8] היינו שאין לו שייכות לאכילת תרומה והוא: ישראל או לוי.

[9] וזה לשון הגמרא הקדושה (סנהדרין לח:): אמר רב אחא מאקרא דאגמא, אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום.

שעה ראשונה – הוצבר עפרו. שניה – נעשה גולם. שלישית – נמתחו אבריו. רביעית – נזרקה בו נשמה. חמישית – עמד על רגליו. ששית – קרא שמות. שביעית – נזדווגה לו חוה. שמינית – עלו למיטה שנים וירדו ארבעה. תשיעית – נצטוה שלא לאכול מן האילן. עשירית – סרח. אחת עשרה – נידון. שתים עשרה – נטרד והלך לו, שנאמר: "אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין" (תהלים מט, יג).

[10] כך עלה ברצונו יתברך, לברוא אדם שיהיה כלול מכל כחות הנבראים, והם יתנהלו על פי מעשיו.

וזה לשון הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין זיע"א נפש החיים (שער א – פרק ג):

בעת אשר ברא הוא יתברך את האדם, השליטו על ריבי ריבוון כחות ועולמות אין מספר. ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם על פי כל פרטי תנועות מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו. וכל סדרי הנהגותיו. הן לטוב. או להיפך ח"ו.

כי במעשיו ודיבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים. ומוסיף בהם קדושה ואור…

וזה פירוש הפסוק: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם" (בראשית א, כז), "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם ט, י), שכמו שהוא יתברך שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו.

כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי ריבואות כחות ועולמות. על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל ענייניו בכל עת ורגע ממש. כפי שרשו העליון של מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו…

[11] כתב הטור (אבן העזר – סימן א), וז"ל:

יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו.

וכתב הב"ח (שם), וזתו"ד:

ישנם מקצת בני אדם מעלים בדעתם המשובשת כיון שלטובתי עשה לי את העזר, אם כן, אין אני חפץ בטובה זו, ואין רצוני בה. כי לדעתי יותר טוב לי לחיות בלי אשה, ואם אצטרך עזרה אחפש לי חברים…

וזו טעות איומה, כי הבורא יתברך נתן את כח העזרה ביד האשה! ואדם בלא אשה הוא כלום! חתיכת סמרטוט!… (עכ"ד).

ובגמרא הקדושה (שבת לא.) דרשו את הפסוק: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" (ישעיה לג, ו), 'חֹסֶן' – זה סדר נשים.

ללמדנו שהאיש מקבל את החוסן הנפשי שלו רק מכח אשתו!

[12] כל מי שמעורב בהריסת בתים, וביצירת סכסוך בין בני זוג, שידע שהוא יונק את חיותו מהנחש הקדמוני, והוא חייב להכניס את עצמו לתהליך של תיקון…

[13] ונביא ראיה אחת:

מבריאת העולם עברו תשע מאות ושלשים שנה, אדם הראשון נפטר ונקבר במערת המכפלה.

חלפו אלפי שנים, והגיעו דורות התנאים, אותם קדושי עליון אשר הבהיקו באור תורתם וקדושתם את העולמות כולם, ואחד מהם היה התנא האלקי רבי בנאה (עיין תענית ז.).

רבי בנאה היה חכם גדול ודיין ומבין בסודות התורה, ובנוסף לכל גדולתו וקדושתו הנוראה קיבל על עצמו לציין מערות קבורה.

ולתוספת ביאור: הקב"ה ציוה על הכהנים שלא יטמאו למתים, ובכלל זה שלא יאהילו על קברות של מתים, ומכיון שבזמניהם לא כולם היו קוברים את מתיהם בבתי קברות אלא איפה שמצאו, והכהנים שהיו רוצים ללכת בדרכים היו מסתבכים… ולכן רבי בנאה היה מחפש את אותם קברות מודד את אורכם, ומסמן אותם בצבע.

ומספרת לנו הגמרא הקדושה (בבא בתרא נח.) שכאשר הגיע רבי בנאה למערת המכפלה, רצה להיכנס לתוכה כדי למדוד את אורכה ורוחבה כדי שיוכל לסמן למעלה.

וכך הוא נכנס למקום קבורת האבות הקדושים עליהם השלום, תחילה נכנס אצל יעקב ולאה, אחר כך נכנס אצל יצחק ורבקה, ואחר כך נכנס אצל אברהם ושרה, אך כאשר רצה להיכנס למקום קבורת אדם וחוה, יצתה בת קול מהשמים ואמרה לו: בדמות דיוקני (היינו ביעקב אבינו שהיה דומה לאדם הראשון) נסתכלת, בדיוקני עצמה (והיינו באדם הראשון) אל תסתכל.

אמר רבי בנאה: אבל אני צריך למדוד את המערה כדי לציין את מדותיה. ענתה לו הבת קול: 'כמדת החיצונה מדת הפנימית'.

וכתב הגה"ק רבי יעקב אבן חביב זיע"א בפירושו עיון יעקב (כאן), וזתו"ד: אחר שחטא אדם בחטא עץ הדעת הסתלק ממנו אורו העצום, אך במיתתו נתכפר לו חטאו וחזר זיוו 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם', ולכן הזהירה הבת קול את רבי בנאה שלא יסתכל באדם הראשון – "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ)!

[14] וזה לשון הזוהר הקדוש (משפטים דף צה ע"ב – בתרגום ללשון הקודש):

עכשיו יש לומר, 'וּבַת כֹּהֵן' – זו הנשמה העליונה, בתו של אברהם אבינו ראשון לגרים, והוא מושך את אותה נשמה ממקום עליון…

אנו מדברים כאן על הנשמה הקדושה, שבה יכול להגיע חטא ופגם, וכמו שכתב אור החיים הקדוש (ויקרא כב, יב): 'ואומרו: 'וּבַת כֹּהֵן' – מדבר הכתוב בנשמה שנפגמה ונטמאה במעשיה'…

אך בכל יהודי ישנו חלק פנימי יותר, עצם נקודת היהדות, שלא יכול להיפגם לעולם!

וכך אמר הרבי מליובאוויטש (דבר מלכות מבואר, חלק א – עמוד 37):

עצם נקודת היהודי היא 'חלק אלו"ה ממעל ממש', וכמאמר הידוע: 'ישראל וקודשא בריך הוא – כולא חד' – ולכן לא משנה כמה יתרחק היהודי, ולאיזה מקומות חשוכים הוא יפול, עצם מציאותו תמיד קשורה לקדושה ולאלקות.

בעומק יותר יש להוסיף, אשר כל רגשותיו העזים של היהודי (רגש אהבה ויראה), הבנתו הנעלית ורצונותיו הטהורים, אינם אלו המקשרים אותו לאלקות בשלימות, שכן בכל אלו מודגשת מציאות של זולת המרגיש, המבין ורוצה אלקות וקדושה.

ובהתאם לזה, גם הדרגות האלקיות אליהן מתקרב האדם בעבודה זו, הן בדרגת ההארה המוגבלת, אשר האדם מבין את מעלתה ויוצר כלפיה רגש של קִרְבָה ורצון להידבק בה.

הנקודה היחידה בנשמת היהודי הקשורה לאלקות בתכלית ההתאחדות, היא רק עצם נקודת היהדות שבו. זו הנקודה בה מציאותו של האדם אינה נרגשת כלל והדבר היחיד שנרגש הוא עצם מציאות ה', שלמעלה מכל תואר ולמעלה מכל גדר, אתה קשורה ומתאחדת נשמתו של היהודי.

מטעם זה אמר הבעל שם טוב (כתר שם טוב, הוספות – סימן קנה), אשר פשיטות העצמות מתגלת דוקא בפשיטות של היהודי – בעצם מציאותו של היהודי כפי שהיא מופשטת מכל מעלה ותואר…

[15] כתב הגאון המקובל רבי יעקב עדס שליט"א בקונטרס מסודות התורה (פרק א – ענפים א-ב), וז"ל:

הנה זה האדם שיש לו רק את חלק הנפש, אם היה יודע גודל התענוג האלקי אשר זוכה לחוש האיש אשר קנה את חלק הרוח היה עושה כל מאמץ ששייך בעולם כדי לקנות את חלק הרוח, והסיבה שבני אדם מתעצלים מלהתאמץ בזה, הוא מפני שכשיש לאדם רק נפש, אינו מבין כלל איך מרגישים כשיש גם רוח, וכן על דרך זה מרוח לנשמה והלאה בשאר הבחינות.

המשמעות המעשית שיש מהדברים האלו לעבודת השם היא: שהרבה פעמים האדם מרגיש שהוא יכול להתאמץ הרבה יותר בלימוד התורה ובקיום המצוות, ממה שהוא מתאמץ בפועל, אבל אינו עושה את זה, מפני שעושה חשבון לפי הבנתו שאם יתאמץ עוד, לאיזה דרגה יכול הוא להגיע, ומה יהיה מצבו. ונראה לו שאינו מסוגל בשביל כזה הפרש קטן להשקיע מאמצים כל כך גדולים. אבל באמת טעות גדולה בידו, מפני שאם יתאמץ הרבה בעבודת השם, עם הזמן יזכה לתוספת בחלקי הנשמה הנזכרים לעיל, ועל ידי תוספת זו תעלה דרגתו בהפרש עצום, שכיום אינו יכול בכלל לתאר לעצמו שיכול להגיע לכאלו עוצמות חזקות, וגם יזכה לתענוגים רוחניים מאוד גבוהים שכיום אינו יודע בכלל שהם קיימים בעולם, ואם היה יודע מהם, היה מוכן לעשות הכל כדי לזכות בהם…

[16] וכדי לבאר את המילים: 'מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן', נצטרך לכתוב כמה מילים:

בעקבות אכילת עץ הדעת, נשמתו העצומה של אדם הראשון התפרקה לשלשה חלקים, חלק ממנה הסתלק למעלה, חלק ממנה נשאר בתוכו (שהרי בסופו של דבר הוא נשאר חי), והחלק השלישי נפל לתוך עמקי הקליפות…

אחד מאותם נשמות שנפלו לעמקי הקליפות היתה נשמתו של דוד מלך ישראל, ומכיון שהיא היתה נשמה גדולה ועצומה (וכל סוד הגאולה תלוי בה) שמרו עליה הקליפות באדיקות שלא תצא מהם לעולם…

שנים ארוכות חלפו על נשמתו של דוד בשבי הקליפות… ואז הגיע הזמן, הגיע הרגע של היציאה מהשבי…

בשנת ב' אלפים תתנ"ד לבריאת העולם נולד לישי וְנִצֶּבֶת בת עדאל תינוק ויקראו שמו 'דוד'.

אך מכיון שרק עתה יצא משבי הקליפות הוצרך עוד מימי ילדותו לקבל בזיונות לאין שיעור ולאין מספר, ולהתנסות בכל המשברים והגלים האפשריים: בדידות ודחיה, חלישות דעת ובזיונות, רדיפות והכפשות. וההרגשה האיומה מכל: אף אחד לא אוהב אותי!

וגם אחרי שזכה ונמשח למלך, המשיכו לבזות אותו ולהשמיץ אותו, וכמו שהוא בעצמו אמר: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב" (תהלים סט, ה)…

והוא לא הורחק רק מהאנשים שלמטה, כאן בארץ. אלא הורחק גם מלמעלה! וכך אמרו חז"ל (ברכות ג:) ששנתו של דוד תמיד היתה בחצי הראשון של הלילה, והיא היתה נמשכת דקות ספורות (פחות משיתין נשמי), וגם בשינה הקצרצרה הזו, הוא היה חולם חלומות מבהילים…

ואז, בהיותו בן 84 שנה קרה המקרה המפורסם עם בת שבע, ומאותה עת נסתלקה ממנו רוח הקודש – עד יום מותו! (0308 יום ללא רוח הקודש!)…

דוד המלך נשבר לרסיסים, נהפך לאבק פורח… 84 שנה של עבודה מאומצת, של כיתות הגוף ועיבוד החומר, ובסוף הפסדתי הכל!…

אך למרות זאת הוא הצליח להתחזק ולחפש תיקון לנפשו, והוא החל בעבודת התשובה…

ובסופו של דבר, זכה דוד המלך ונעשה לאחד ממצוקי ארץ שעליהם עומד העולם, וכמו שנאמר: "כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל" (שמואל־א ב, ח)…

[17] נפש שמשון – סידור התפילה (עמוד שדמ).

[18] סיפר הגאון הגדול רבי מנשה קליין מאונגוו"ר, וז"ל: כ"ד שעות ביממה היה הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, ה'שפע חיים', זיע"א, רותח בריתחא דקדושה מרוב יראת ה' ומאהבתו. ראינו זאת כולנו בכל הזמנים. אכן מי מאתנו מסוגל להשיג את כחו העצום בתפילה.

הוא ידע להעתיר ולרצות פני קונו יתברך שמו בתחנונים ובדמעות שהמיסו אפילו אבנים. כמה הפציר בבקשותיו מרבונו של עולם בכל ענין שהוא, ממש כעולל המבקש מאמו, או כילד המתחטא ומתרפק על אביו אוהבו, ודיבוריו דברים כפשוטם בשפה המדוברת, ובכל יום חזר והתחנן מחדש, ומשך התפילה התארך שעה אחרי שעה בלי גבול ובלי שום קצבה, ובכל כך הרבה דמעות רותחות ששטפו מעיניו כנחל.

סח לי אחד מגדולי הרבנים בחו"ל, שהקשיב פעם לתפילת שמונה עשרה של השפע חיים ביום חול רגיל, והאריך בה יותר משעה ומחצה, וְהִרְבָּה כל כך בבכיות ובאנחות 'יותר מה שבכיתי אי פעם בחיי ביום הכיפורים'…

'וכמה היה מרעיד ומזעזע בכל פעם מחדש אותו מחזה, בעת אשר כלביא יקום וכארי יתנשא, לעורר רחמים בעד שה פזורה ישראל. יש אשר הפיל עצמו אז מלוא קומתו אל הקרקע, מרוב צער והתחבטות, ומנהמת לבו השותת וקרוע לגזרים ינועו כל אמות הספים. יבבה נוראה כרעם בגלגל פורצת מפי קדשו, הבוכה תמרורים על שבר בת עמו, ומראהו ברגע זה כאיש המתבוסס בדמו מצרות ישראל ומצער השכינה הקדושה דאיהי בגלותא. ומי מסוגל להביע ולתאר בשפת אנוש את המראה הנשגב שנגול לעיני כל בשר, בהשתפך נפשו אל חיק אביו שבשמים מתוך ערגה כיסופין וגעגועים, מתוך רשפי אהבה ודביקות נפלאה, עד כי לבו ובשרו ירננו לא"ל חי…

סיפר הרצ"י וואלנער: ילד קטן הייתי בבואי פעם ראשונה עם אבי הגאון רבי משה דוב, רבה של אשקלון, להסתופף בצל 'השפע חיים' בקרית צאנז. הדבר היה באחד מימי חנוכה שנת תש"ך, כשהרבי התגורר עדיין בדירה זמנית שכורה, שהיתה שייכת למשפחת פערלמוטער.

הגענו קרוב לשעת הצהרים, וכשהיו רגלינו עומדות סמוך למעונו עלה באזני קול בכי והתייפחות. הקול היה מתחנן ומשווע לרחמים ולעזרה. מיתרי לבי הקט נרעדו מן הקולות שבקעו מתוך הבית. התפלאתי מאוד, מדוע אף אדם אינו חש להציל את האומלל הבוכה, או לַמִּצְעָר לנסות להרגיעו.

לאחר מכן בהיכנסנו פנימה, נגול לעיני כמו בחזיון פלאים מראה דמות השפע חיים זיע"א, שעמד בפינה מתדפק בכל רמ"ח ושס"ה שלו בחלוני רקיע, ומרעיש עולמות. הוא התפלל. הוא התחנן וביקש רחמי שמים. כפות ידיו פרושות היו אל על, ריסי עיניו עצומות, ואגלי דמע נושרים מתוכן ומתגלגלים על זקנו. קולו משתנק, קול חנוק כמעט, ובכיו אינו פוסק.

הרהרתי אז לנפשי, בוודאי זה פירוש הפסוק: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'" (איכה ב, יט)… (לפיד האש – חלק ב עמוד תרז, לגאון רבי אהרן סורסקי).

[19] אמר הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס השלם, חלק א – עמוד רפח): התורה היא תכשיטי כלה ויוכל להבינה לאחרים, אבל התפילה שהוא הקב"ה בעצמו, כמו שכתוב: "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ" (דברים י, כא), כל חד כפי מה שנראה אליו הקב"ה, כך הוא משיג ותופס, ולכך אינו יכול להבינה לאחרים…

סיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, ליקוטי אמרים – חלק ט עמוד 741), וז"ל: פעם בא אברך אחד לבעל התניא וביקש ממנו שיברך אותו שיזכה להיות בעל תפילה.

השיב לו בעל התניא: דע לך, יש בכחי לברך אותך שתהיה למדן גדול וגאון בתורה, אבל לברך אותך שתהיה בעל תפילה – אין בכחי! כי זה תלוי אך ורק בך!…

[20] הנה כתיב: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (מלאכי ג, ז), וכן כתיב: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא), שהוא על דרך משל החזרת פנים בפנים.

כי הנה אפילו בשעת החטא לא שייך לומר עליו יתברך שריחק ה' את האדם בריחוק מקום ממש, שהרי 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ', ולית אתר פנוי מיניה, והוא הוא הנותן לאדם כח וחיוּת לחיות אפילו בשעת החטא ממש.

אלא שהוא על דרך משל כמו שני בני אדם שעומדים זה אצל זה בקירוב מקום, רק שזה מחזיר פניו לכאן וזה מחזיר פניו לכאן, לפי שאין ביניהם קירוב הלבבות, ועל ידי התשובה חוזר להיות פנים בפנים… (ליקוטי תורה (לבעל התניא), פרשת אחרי – ד"ה 'כי ביום הזה יכפר עליכם').

[21] ובפרט פגם הברית, שהוא מוליד כפירה בלב האדם. וכמו שכתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ספר המדות, ערך אמונה – אות כב): 'הפשע של אדם מכניס כפירה לאדם'.

[22] וזה לשון מדרש אגדת בראשית (פרק ע – אות ב):

אמר רבי אשיין בשם רבי חלקיה, בעולם הזה גרמו העוונות ונעשו ישראל חֵרְשִׁים מן התורה, וְעִוְרִים מלראות השכינה.

כמו שנאמר: "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב, הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ" (ירמיה ו, י). ולכן נענשו ונתחרשו מללמוד תורה, ונסתמו עיניהם מלראות השכינה.

וכן ישעיה צווח: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" (ישעיה מב, יח). והן אומרים לו: אין אנו רואין, שנאמר: "נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר" (שם נט, י). ולא שומעים, שנאמר: "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וגו'" (תהלים לח, יד)…

[23] אשרי אדם הזוכה שהקב"ה משפיע לו שפע מתוך תענוג ושמחה, ואוי לו לאדם שהקב"ה משפיע לו מתוך הכרח.

ובענין זה סיפר הגאון רבי דוב בער עהרמאן זיע"א (דברים ערבים השלם – עמוד 311):

אחד מחסידיו העשירים של הגה"ק רבי ישראל מרוזי'ן זיע"א, לא זכה במשך שנים ארוכות להיפקד בפרי בטן. בכל הזדמנות הוא היה מבקש ברכה מהרב, והרב… היה מתעלם ממנו.

עד שבאחד הימים כשל כח הסבל, והוא נכנס לחדר של רבי ישראל מרוזי'ן והודיע: רבי! אינני זז מכאן עד שתבטיח לי בן!

'ניחא' – השיב לו הצדיק במפתיע – 'אם כה חפץ אתה בילד, יכול אני לברך אותך, אבל יש לכך תנאי אחד'.

ומהו התנאי? שאל החסיד.

'אתה תאלץ לוותר על העשירות' – השיב לו הרב, וגוו של החסיד נעשה חידודין.

החסיד ביקש רשות להתייעץ עם אשתו, ולאחר שניתן לו, הוא נסע במהירות לביתו. ולאחר הרהורים והתבלטויות, הגיעו למסקנא: הם רוצים בן!

הרבי שמע את התשובה ובירך: יהי רצון שתזכו לזרעא חייא וקיימא.

בודשים הבאים השתנה עולמו של החסיד במהירות מסחררת, כאילו נטל מישהו את חייו והכניס אותם למערבל רב עוצמה…

זה החל בבשורה אחת טובה שהחלה מנשבת בין כותלי ביתו, מיד לאחריה החלו להגיע בשורות כלכליות גרועות מאוד…

תשעה חדשים לאחר מכן, כשזכה החסיד להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, היה כבר עני גמור, ללא שום פרוטה בכיסו.

בגדיו היו קרועים ומרופטים, מאכלו היה לחם יבש שהיה אוסף מפחי האשפה, והחורבה שהיה דר בה היתה פרוצה כולה לרוחות ולקור…

והוא קם ונסע לרוזי'ן…

רבי קדוש – אמר ביראת קודש – אמת ויציב, הסכמתי לוותר על עשירותי כדי לזכות בילד, אינני מתכחש להתחייבות ההיא, ובכל זאת לא התכוונתי להגיע למצב הזה, למצב שאין לי לחם לאכול ובגד ללבוש!

ועוד – המשיך החסיד וטען – אם מגיע לי לחיות, מגיע לי מזון לגוף ולנפש, וכמו שאמרו חז"ל (ע"פ תענית ח:): 'מאן דיהיב חיי יהיב מזוני' (כשהקב"ה נותן חיים הוא נותן אתם מזונות).

הרבי האזין לדבריו בקשב, וכשסיים אמר לו: 'אם כך, יש לך דין תורה כביכול עם בורא עולם, עליך לפנות לרב או דיין ולבקש ממנו לערוך עבורך דין תורה עם הקב"ה'.

החסיד החל לחפש בית דין שיסכים לדון בדינו, אך כולם גירשו אותו בבזיון: 'לך מכאן חסר דעה שכמוך!'

אחר כמה שבועות הוא חזר לרבי וסיפר לו בדמעה: 'אף אחד לא מוכן!'

'לך לבית דין בעיר פלונית' – הורה לו הרבי – 'אמור להם בשמי כי הנני גוזר עליהם לקיים עבורך דין תורה'.

קבלת הפנים המביכה בבית הדין ההוא לא היתה שונה מקודמותיה, ובכל זאת הוראתו של הרבי עשתה את שלה. בלב תָּמֵהַּ ובתחושה מוזרה התיישבו שלשת הדינים ליד השולחן, הסכימו לשמוע את טענותיו של התובע, כשפניהם מעידות שאין להם מושג מה תוקף הדיון שהם עומדים לקיים.

דקות ארוכות עמד החסיד ושטח את טענותיו… ולאחר מכן החלו הדיונים, ובסופו של דבר הם כתבו את 'הפסק' על גבי דף רשמי של בית הדין: 'מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, הקב"ה שהעניק חיים לבריותיו, עליו להעניק להם גם מזון להתקיים ולחיות'.

שש ושמח יצא החסיד מבית הדין וחזר לבית רבו, למראה הפסק הברור אורו פניו של הרב: 'סע הביתה וה' יצליח את דרכך'.

יצא לו החסיד לדרך, ופסק הדין בכיסו. בעודו מתהלך עצרה לידו עגלה ומתוכה ירד פריץ אחד שהכיר את החסיד הזה בימי עושרו, ולא ידע שהוא פשט את הרגל.

'שמע נא ידידי' – אמר הפריץ – 'יש ברשותי אחוזה גדולה שברצוני למוכרה, ואני רוצה לבקש ממך להיות מתווך ולמכור לי אותה'.

החסיד הסכים, לקח פרטים והמשיך בדרכו.

עוד באותו יום הוא נפגש עם פריץ נוסף, והצליח לשכנע אותו לקנות את האחוזה.

בסוף היום אחזו ידיו בסכום גדול של כסף שקיבל תמורת התיווך.

ושוב הוא הלך לרוזי'ן. הרבי שמע את דבריו ואמר: הכסף שהרווחת יספיקו לך לכלכל את משפחתך בכבוד, אתה לא תרעב יותר ללחם, ליותר מזה אינך זקוק.

[24] לשון זאת נמצאת פעמים רבות בספרי הנביאים, ונביא דוגמא אחת: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם" (ירמיה ג, ו).

[25] וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (שער הגלגולים – הקדמה לב):

אחר שחטא בעץ הדעת, נשרו ממנו אבריו בכל המקומות שהיה הולך… כי כל אותם הנשמות הנכללות באברי נשמתו של אדם הראשון, נשרו ממנו כשחטא, ונפלו לתוך עמקי הקליפות כל אחד ואחד, כפי הבחינה הראויה להם ממש.

האמנם נר"ן שלו מן האצילות, הנזכר בזוהר בפרשת קדושים בשם 'זיהרא עילאה', לא נפלו חס ושלום בקליפות, אבל נסתלקו ממנו בחינת הרוח והנשמה כשחטא, ופרחו למעלה.

והנפש של אצילות – היא נשארה עמו פורחת עליו, אבל לא נסתלקה ממש.

[26] וזה לשון הגמרא הקדושה (עירובין יח:): היה רבי מאיר אומר, אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנה על בשרו מאה ושלשים שנה…

[27] וזה לשון רבינו האר"י ז"ל (ספר הליקוטים, פרשת בראשית – פרק ג):

כבר ידעת מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה, פרשה כ – אות יב): בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב 'כָּתְנוֹת אוֹר'. וסוד הענין הוא, כי אדם הראשון קודם שחטא היה לו זיהרא עילאה, שהיה מלובש מלבוש רוחני שהוא אור, בסוד הזיהרא עילאה שהיתה לו, כמו שידעת מדרוש שרשי הנשמות, וכיון שחטא, אותה הזיהרא נסתלקה ממנו… ואותה זיהרא היתה יושבת בין החומות של גן עדן שלש מאות שנה, ואחר כך ניתנה לחנוך…

[28] ובענין זה נספר:

פעם אחת הגיע אל המגיד מקוז'ניץ איש אחד שהרוח היה מדבר מתוך גרונו (דיבוק), והיה אותו הרוח מענה אותו עינוי הנפש ועינוי הגוף, וְכִדְרוֹךְ כפות רגלי האיש החולה על סף חדרו של המגיד הקדוש, מיד התחיל הרוח להציק לו ולהוציא מפיו קולות שונים ומשונים.

ויפן המגיד ויאמר אל הרוח: רשע, למה תענה נפש מישראל, ומדוע לא תצא מן הגוף הזה? ויען הרוח ויאמר: למה ידבר אדוני גבוהה גבוהה, הלא בימינו השיגו בני שש ושבע יותר מאשר משיגים גדולי הדור בימים אלה!

ויאמר אליו הרב: אם כן, הגד לי מי אתה, אולי אוכל לעשות דבר לטובת נשמתך, ואם לא תאבה לשמוע לעצתי אשליך אותך בעומקא דתהומא רבה.

נזדעזע הרוח בשומעו את אזהרת המגיד, והחל מדבר כדברים האלה לאמר: אני הייתי שר האלף בישראל בסוף ימי הבית הראשון, וכאשר שמעתי את נבואותיו של זכריה הנביא בבית המקדש, לא יכולתי לעצור ברוחי, וניגשתי אליו, והכיתיו שתי סטירות על הלחי, ובכך הייתי מופת לאחרים אשר הלכו בעקבותי ועשו כמוני, עד אשר קם עליו העם ורגם אותו באבנים והרגו.

אמר לו המגיד: אם כן, רוצה אני לראות את פניך! אמר לו הרוח: נכון אני למלא את שאלתך זו, אך לא בבית, כי צר לי המקום, צא אל השדה, ושם אתגלה אליך, אולם אל תצא לבדך, אלא קח עמך אנשים, והם יעמדו אתך פן תתעלף.

ויעש המגיד הקדוש כן, ויקח עשרה אנשים ויצאו השדה, ובהיותם בשדה וירא אליו הרוח, ויחרד המגיד חרדה גדולה עד מאוד, עד שהחל מתעלף, אך האנשים שעמדו עמו החזיקו בו עד שחזר לאיתנו.

אחר הדברים האלה, שב המגיד לביתו, וכשבא אליו החולה, אמר לו: לך אל הרב הצדיק מלובלין, ושם ייטב לך.

וישמע האיש לדברי המגיד, ויעש כל אשר ציוהו. ויהי כבואו אל הרב הקדוש מלובלין, וישאלהו לאמר: מה לך ומה מעשיך? ויען הרוח בהכנעה רבה: אני שר האלף שהיכה את זכריה הנביא על הלחי בשעה שהטיף את נבואתו בבית המקדש, ובעקבותי קם עליו העם והרגו נפש!

ויאמר אליו הרב הקדוש מלובלין: רוצה אני לראות את פניך! כשמוע הרוח את דברי הרב, מילא את בקשתו, וראהו הרב פנים אל פנים בביתו, זמן רב עמד הרב והביט בפניו, ואחר כך אמר אל האנשים שהיו סביבו:

העולם סובר שהפריצים ההם היו אנשים גסים ובני אדם מפשוטי העם האומרים: 'מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כנחש', אך לא כן הדבר, הם היו אנשים חשובים, בעלי השגה גדולה, שהשיגו כל מה שהיה הנביא משיג, אך מפני מה התנגדו לנביא ונלחמו בו בשצף קצף? קבלה היתה בידם, שכל זמן שהנביא כובש את נבואתו ואינו אומר אותה ברבים, יש עוד אפשרות לתקן את הכל, אמנם כאשר כילה הנביא את נבואתו, אין עוד מקום לתקן. ואמנם הנביא לא יכול לכבוש את נבואתו אשר היא כאש בוערת בעצמותיו, ובכל זאת באו בטענה אליו היה לך לכבוש את נבואתך ולסבול את האש הבוערת כדי לתת אפשרות לעם ישראל לתקן את הדברים. וכשראו שלא עשה כן עמדו עליו והרגוהו כדי שיהיה בידם לתקן את הדברים אשר צריכים תיקון.

האנשים שמעו את דברי הרב שנאמרו ביראה ופחד, ורעדה עברה בכל גופם, וכשפסק הרב מלדבר אמר הרוח: מאה פעמים הייתי כבר בעולם הזה, ובכל גלגול וגלגול שפכו את דמי והרגו אותי באופן אחר, וכל העונשים ההם לא הועילו כלל לתקן את נשמתי, ורק עתה יש תיקון לנשמתי, כי דברי הרב הקדוש הביאו לנשמתי מנוחת עולמים, כי בכל הדורות לא היה איש שלימד זכות עלי, ואף שידעו את האמת בעולם העליון, אי אפשר היה להם לעשות מאומה כל זמן שלא נאמרו הדברים בבית דין של מטה! וכאשר כילה הרוח את דבריו, שכב האיש על מקומו כאבן שאין לה הופכין.

אחר הדברים האלה, אמר הרב הקדוש מלובלין אל הרוח: צא עתה מקרב האיש דרך האצבע הקטנה אשר ברגל השמאלית, ובצאתך אל תזיק לשום אדם, עד בואך אל מקום מנוחתך! ומיד ראו כולם כיצד האצבע הקטנה של הרגל השמאלית הולכת ומתנפחת, והרוח יצא ופרח לו דרך החלון הפתוח, כאשר ציוה עליו הרב הקדוש. ומאותו היום ואילך למד הרב הקדוש פרק משניות אחרי תפילת הבוקר לתיקון נשמתו של שר האלף, ואותו האיש שהרוח היה שרוי בתוכו היה אומר קדיש דרבנן לאחר הלימוד.

כעבור שנה, בא אותו הרוח של שר האלף אל הרב הקדוש מלובלין, ואמר לו: אחר י"ב חודש של יסורי גיהנם באתי למנוחת עולמים, וכל זה לא בא לי אלא בזכות הסניגוריא שלימדת עלי, ובזכות סדרי המשניות שלמדת מדי יום ביומו לתיקון נשמתי, ועתה תנוח דעתך שהצלת נפש אחת מישראל!

אחר כך שלח הרב הקדוש את האיש החולה אל ביתו, ואמר לו שיאמר קדיש מדי שנה בשנה באותו היום שהרוח יצא מגופו ונפטר ממנו לעולמים, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.

כמה מוסר צריך האדם ללמוד ממעשה זה אם רק ישים אל לבו מה שסבל אותו הרוח של שר האלף שנתגלגל בעולם הזה מאה פעמים ובכל פעם נהרג במיתה אחרת ובמדה שמדד בה מדדו לו ולאחר כל הטלטולים והיסורים של הגלגולים זכה בסוף להיכנס לגיהנם י"ב חודש כדי למרק את עוונותיו וכל זה בגלל חטא יחיד… (אמרות טהורות – חלק ג עמוד ריט, לגאון רבי יעקב נידאם שליט"א).

[29] בספרו פרי צדיק (פרשת מקץ – אות יד).

[30] במאמרי אדמו"ר הזקן (תקס"ו, חלק א – עמוד צט) כתוב: מסך עב וגשמי יותר, שכמוהו לא היה לפניו בכל סדרי ההשתלשלות, בהפרסות המבדילות בקדושה עצמה בין קודש לקודש הקדשים כו', מפני שהפרסות והמסך העב הזה מבדיל בין קודש לחול… עיי"ש.

[31] וסתם שק הוא של עור, כדמוכח במסכת כלים (ריש פרק כ).

[32] וזה לשון קדשו של הרש"ב (תורת שלום, ספר השיחות – עמוד 61): בעת ההיא לא היו יודעים מציאות האור. ועוד זאת יותר כי לא חסר להם האור האלקי, ומובן שלא השיגו מהות הדבר מהו. כי יגעת ומצאת תאמין, שהכל בא על ידי היגיעה, וסיבת היגיעה, הוא הידיעה שחסר וממילא מייגע את עצמו להשיג מהות הדבר כו'…

מה שאין כן כשלא חסר להם, מובן כי לא השיגו, ואנשי הדור ההוא לא ידעו איך להיות הרגשה באלקים חיים, ובמציאות האור, כי היה הדבר רחוק מהם מאוד מאוד… וכל זה נגרם על ידי הערלה שצמחה על הבשר.

[33] חסידות מבוארת (חלק ימי שמחה – מאמר: 'ולא יקרא עוד את שמך אברם' (מספר תורה אור, פרשת לך־לך – דף יב ע"א)).