פרשת פרשת תזריע – מצורע | רפואת הדור – ע"י קדושת הלשון

פתח דבר

פרשיות השבוע, תזריע מצורע, היו מאז ומעולם תעלומה ליוסי. וזה לא בגלל פרטי ההלֿכות המרובים שישנם בפרשיות אלו, אלא בגלל הדברים שהוא למד ברמב"ם.

וכך כתב הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פט"ז ה"י):

תופעת הצרעת אינה ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית.

ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו.

ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו.

ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע… (עכ"ל הרמב"ם).

ותמיד שיוסי למד את הדברים הללו הוא לא הצליח להבין: כמה אטום יכול להיות האדם, הוא רואה שמכה אחר מכה נוחתת עליו, והוא ממשיך הלאה, כאילו לא קרה כלום…

ובעקבות הרהוריו של יוסי נכתבה החוברת שלפניכם…

 

מעלתם של שני יהודים

באחד מדרשותיו סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א, כך:^[1]

אספר לכם מה ששמעתי מיהודי אחד שהיה קצין בצבא, וכשהביאו ממצרים אחרי שנים רבות, את שני הבחורים התימניים שהלכו להתנקש בלורד מוין, אליהו בית צורי ואליהו חכים –

אתם לא יודעים, הנכם אברכים צעירים, היה זה לפני שנים רבות, הם רצו להרוג את הלורד שהיה ממונה מטעם הנציב העליון במצרים, והם נתפסו ונידונו לתליה.

לאחר שנהרגו קברו אותם שם במצרים וכעבור שנים רבות אולי שלשים שנה, המצרים השיבו את גופם בארונות. והם היו שלמים לגמרי. אפילו את החבל על הצואר הכירו. עד כדי כך! (וכך כתוב בגמרא (פסחים נ.): הרוגי מלכות שנהרגו בידי אומות העולם אין אדם יכול לעמוד במחיצתם!).

והנה השבוע היה אצלי אותו קצין שהשתתף בקבורתם, היו בביתי כמה אנשים ביקשתי מהם: 'תשמעו את הסיפור מפי בעל העובדא'.

והוא סיפר להם שהוא ראה במו עיניו שגופותיהם היו שלימות! והוא הוסיף וסיפר כי בין העומדים בפתיחת הארונות היו כמה רופאים שפערו פיהם כאשר הוציאו אותם מן הארונות, כאילו מתו אתמול…

ומה הגיבו הרופאים: 'במצרים האדמה שלהם יבשה'…

שאלו אותם הנוכחים והרי גם בסוריה ישנה אדמה כזו, ולמה כאשר מביאים הרוג סתם מסוריה, לא מכירים אפילו עצם?!

'טוב נכון, צודק' הפטירו.

ומה היה אחרי 'אתה צודק'? הלכו הביתה לחשוב על כסף ולאכול סטיקים. ההשגחה האלקית שראו בעיניהם לא הזיזה בהם מאומה!

והשאלה צועקת: למה הם לא חזרו בתשובה?!…

ונספר סיפור נוסף…

 

היכן היא פוטיק?

סיפר הגאון רבי משה יוסף פרידלנדר (בתי אבות – עמוד נז), וז"ל:

אחד מהחוקים שחוקקה הממשלה ההונגרית היה, שאסור לשום אדם לשווק ולהפיץ משקאות אלכוהוליים ללא רשיון בכל רחבי הונגריה. והעונש שהוטל על זה היה יכול להגיע למאסר ממושך מאוד.

פעם בשנה היו מתאספים כל הסוחרים הגרים באותו מחוז, ומתמודדים על זכיון ההפצה.

גם במחוז סערענטש היה נערך בכל שנה מעמד המכירה.

והנה למרבה הפלא, מי שהחזיקו בזכיון ההפצה במשך שנים ארוכות מאוד, במחוז סערענטש, היו בני משפחת מושקוביץ.

זה לא קרה כמובן מאהבת ישראל גדולה, אלא בגלל שלא היו להם מתחרים המסוגלים להגיע לאותה רמת יצור.

גם אם היו סוחרים הונגריים שלטשו עינים לזכיון הממשלתי, גם הם ידעו שבלי נסיון שנצבר במשך שנים הם יתקשו לעמוד במשימה הזו. ובנוסף דמי המכרז הגבוהים שעמדו על כמה מיליוני טהלער הונגריים, הרתיעו כל סוחר שפוי מלחשוב אפילו לגשת למכרז הזה.

כך במשך שנים רבות החזיקה משפחת מושקוביץ היהודית בזכיון ההפצה היחיד בכל המחוז, ונדמה היה שאף רוח בעולם לא תזיז אותם מ'חזקה' זו.

עד שבאה והגיעה שנה אחת…

באותה שנה התקבצו כמה סוחרים הונגריים שעינם צרה היתה בהצלחת המשפחה היהודית, הרווחים הסעירו את דמיונם והם החליטו להתמודד מולם במכרז, גם אם לא ידעו בדיוק מה יעשו ביום שאחרי, כשהרשיון יהיה בידיהם. השמועה הזו הגיעה כמובן לידיעת המשפחה והטילה צל כבד על עתידה הכלכלי.

דמי הרשיון עמדו גם קודם על סכום גבוה, אם ידרשו כעת להציע סכום גבוה יותר, העסק כבר לא יהיה כדאי מבחינתם. פירוש הדבר שבעוד כמה חדשים הם יהפכו למחוסרי עבודה ופרנסה. משפחת מושקוביץ אמנם לא היתה קרובה לעולם החסידות, אבל שמו של הרבי ר' מרדכי מנדבורנא זי"ע שנודע כפועל ישועות בקרב הארץ, הגיע גם הגיע לאזניהם והם השתוקקו לקבל את ברכתו בשעה קשה זו. אך דא עקא שאף אחד מהאחים לא נכנס מימיו להיכלם של צדיקים, איש מהם מעולם לא רשם 'קוויטל'.

הם נזקקו איפוא לשליח ראוי שיכנס וימליץ עליהם טוב באזני הצדיק. 'אולי נשגר אל הצדיק את אברהם?' הציע אחד מבני המשפחה, וההצעה התקבלה לאלתר.

אברהם היה יהודי חסיד בכל נימיו. בנעוריו עוד שימש את בעל ה'ישמח משה' מאיהל זי"ע, ולאחר מכן זכה לשמש את רבי צבי הירש מליסקא זיע"א, אותו שימש עד יומו האחרון.

לאחר פטירתו של רבי צבי הירש, הקים אברהם לפרנסתו פונדק דרכים, והיי"ש שנמזג אצלו היה כמובן תוצרת מושקוביץ.

עם השנים הצטבר אצלו חוב לא מבוטל למשפחת מושקוביץ, והם לא הכבידו עליו בתשלומים, והוא חש כלפם הכרת הטוב. ולכן כשביקשו ממנו לשמש בעבורם שליח לר' מרדכי מנדבורנא, הוא לא יכול היה לסרב.

אברהם התקבל אצל הצדיק מנדבורנא בלבביות וכבוד רב, כראוי למי שיצק מים על צדיקי הדור הקודם, והגיש לו את הפיתקא בה רשומים היו שמות בני המשפחה הזקוקה לישועה והצלחה. הצדיק העביר את עיניו על האותיות הכתובות והתעמק בהן כמה רגעים.

'היכן מתגוררת המשפחה המוזכרת כאן?' מרים הצדיק את עיניו בפליאה.

'בפוטיק' השיב אברהם.

'פוטיק, וואו איז דאס פוטיק? ממלמל הרבי ר' מרדכי'לי את המילה בפיו, בנימה מופתעת, משל שמע את המילה לראשונה בחייו. 'היכן היא מצויה פוטיק הלזו?'

אברהם התבלבל לרגע, היתכן שהצדיק לא שמע על העיר ההונגרית המפורסמת השוכנת לא הרחק מביתו. 'פוטיק שוכנת ממש ליד סערענטש, על גבול דעברצין' ניסה 'להזכיר' לרבי את שכנותיה של העיר פוטיק.

אך הנתונים הגיאוגרפיים האלו לא הועילו מאומה. 'מרדכי אינו יודע היכן היא סערענטש' מגיב הצדיק באותה מטבע לשון מפתיעה. גם כשהוזכרו ערים נוספות מפורסמות הממוקמות בגלילות פוטיק, היתה תגובתו של הרבי זהה.

'אמור נא' – שאל בסוף הצדיק – 'שמא קרובה העיר לקרעסטיר?'

'אכן, נכון' – טפח אברהם על מצחו – 'איך שכחתי להזכיר את העיר המפורסמת הזו'.

'אם כך, הכל פשוט ומובן' – נהרו פניו של הצדיק – 'זו הסיבה שמרדכי אינו יודע היכן היא פוטיק, מאחר והיא מצויה בתחום השפעתו הרוחנית של הצדיק רבי ישעיה'לי מקרעסטיר'…

הרבי מנדבורנא שלף מכיסו את ה'זייגעריל' – שעון הכיס הביט בו קצרות ואמר: 'אם תצא עכשיו לקרעסטיר עוד תספיק להיכנס אל רבי ישעיה'לי, להתברך ולהיוושע עוד לפני פתיחת המכרז'.

בעוד צמד הסוסים גומעים את הקילומטרים שבין נדבורנא לקרעסטיר, יושב לו אברהם מאחור, בתוככי הכרכרה, כשמחשבות לא נעימות מסמיקות את פניו במבוכה. למען האמת, אם היה יודע מראש שהשליחות הזו תוביל אותו לקרעסטיר, סביר להניח שעם כל מחוייבותו למשפחת מושקוביץ, הוא לא היה יוצא לשליחות הזו.

עד לפני כמה שנים היו שניהם משמשים בקודש בהיכלו של הצדיק מליסקא, אברהם היה הגבאי הראשי, האיש שעל פיו ישק כל דבר בחצר הקודש, ואילו ר' ישעיה'לי היה מסיק את התנור ומנקה את השלג בפתח ביתו של הצדיק, כשהוא כפוף להוראותיו של הגבאי הראשי, אברהם.

נכון שמאז זרמו מים רבים, העולם נשתנה, הצדיק רבי ישעיה'לי התפרסם ברחבי העולם היהודי כצדיק ופועל ישועות, והוא הפך לבעל פונדק לפרנסתו, אך עדיין הוא חש אי נעימות רבה לנסוע לקרעסטיר כחסיד מן המנין, להגיש 'פיתקא דרחמי' לאותו צדיק שעד לא מכבר היה משמש תחתיו.

אך כעת, לאור הוראתו המפורשת של הצדיק מנדבורנא מוכרח היה לבצע את השליחות עד תומה.

ובקרעסטיר ישב הצדיק ר' ישעיה'לי על כסאו ושמע את רחשי לבו של אברהם…

והוא גמר אומר להקל על ידידו משכבר הימים, להפחית ככל הניתן את משא האי נעימות מכתיפיו.

בהגיע אברהם לקרעסטיר יצא הצדיק לקראתו, קיבל את פניו לשלום והזמין אותו מיד לשבת עמו לסעודה, כשהוא מרעיף עליו שפע של קירוב והארת פנים.

מיד עם תום הסעודה הפנה אותו לאחד החדרים שם הוצעה לו מיטה לפוש מטלטולי הדרך. אלא שגם אחרי כל אותות הקירוב האלו עדיין התקשה אברהם לשלוף את ה'קוויטל' ולהגישו לצדיק, הוא ניסה לדחות את הרגע ככל הניתן. השכם בבוקר העיר אותו הצדיק ר' ישעיה'לי משנתו 'מאוחר, עליך לצאת לדרך'. אברהם אסף את חפציו ועלה חיש על הכרכרה.

הוא כבר עלה על הכרכרה ונפרד מהצדיק לשלום, מבלי שיצליח להוציא מפיו את הסיבה לשמהּ הגיע לכאן… רגע לפני שהסוסים פצחו בדהירה קרא לעברו רבי ישעיה'לי, מעצמו: 'סעו נא לחיים ולשלום, הכל יהיה בסדר עם מושקוביץ'…

'הצדיק מקרעסטיר אמר שהכל יהיה בסדר' בישר אברהם בשמחה לבני משפחת מושקוביץ והם, סוחרים מדופלמים שכמותם, החליטו מיד שאם ממילא יש בידם הבטחה 'שהכל יהיה בסדר' הרי שיכולים הם להציע הצעת מחיר נמוכה מכל השנים, שהרי בלאו הכי הכל יסתדר לטובתם.

וכך עשו. בהגיע יום המכרז התייצב אחד האחים באולם המכרזים, מולו נעמד נציג הסוחרים הנכרים. תחילה השמיע היהודי את הצעתו הנמוכה באופן חריג, אחריו קם ממקומו הסוחר הנכרי, צעד בצעדים בוטחים אל שולחן, ופתח את פיו בחיוך קל, 'ההצעה שלנו היא בעע.. בוו'…

קולות בעבוע וגעגוע מוזרים פרצו מגרונו.

מנהל המכרז הממשלתי תקע בו עינים מזרות אימה, משהו בתוכו אמר לו שחבורת הסוחרים שהצטרפה הפעם לראשונה למכרז, לא מתייחסת ברצינות למכרז. הקולות המצחיקים האלו כמו אישרו את מחשבותיו. 'תחזור שוב על ההצעה, אבל בצורה ברורה' אמר לו כשעיניו יורקות אש.

'ההצעה שלנו' כחכח שוב הסוחר בגרונו, ואז פתאום החלו עיניו להתגלגל, כאילו מישהו חונק אותו, פניו האדימו, קצף ניתז מאפו, ומפיו בקעו שלל גניחות וטרטורים מגוחכים, כמו אחרי קריאת 'המן' בבית הכנסת בחג הפורים. כמה מהנוכחים לא הצליחו להסתיר את הצחוק בירכתי פיהם, המכרז הרציני והמתוח הפך פתאום לזירה משועשעת. האיש השתתק ואחר ניסה לפצות שוב את פיו, ושוב מטר של נביחות וקרקורים.

'טוב, טוב' היסה המנהל את נציג הסוחרים המושפל, 'אני מבין שמישהו ניסה להפוך את המכרז לחוכא ואטלולא, הזכיון ישאר בידי משפחת מושקוביץ כמו בכל השנים וחסל. המכרז נעול'. מחוץ לאולם המתינו הסוחרים הנכרים במתח. כשיצא הנציג הקיפו אותו כולם בסקרנות, מצפים לשמוע מה קרה בפנים, מי זכה במכרז, ובאיזה סכום? אלא שסבר פניו הבהיר להם מיד שחל שינוי בתוכניות.

'קרה לנו דבר נורא' סיפר לחבריו, הפעם בקולו הטבעי, ללא שום בעיות, 'כשהגיע תורי לשטוח את ההצעה שלנו, נעמד מולי פתאום יהודי נמוך קומה, צחור זקן, הוא תפס אותי בגרוני ומנע ממני לדבר כאחד האדם. לא יכולתי לעשות מאומה והזכיון הופקד שוב בידיהם של היהודים'…

הסיפור המרעיש התפרסם במהירות והגיע לאזני משפחת מושקוביץ שידעו בדיוק מיהו היהודי המסתורי שבזכותו קיבלו את הזכיון בסכום הנמוך ביותר שהציעו אי פעם…

כעבור שנים, סיפר הרבי ר' ישעיה'לי מקרעסטיר בענוותנותו את המעשה הזה, ללא התפעלות יתירה והוסיף ואמר בפשטות: 'מוכרח הייתי לעשות למשפחת מושקוביץ את הטובה הזאת כ'הכרת הטוב' על חסד נעורים שגמלו עמי, הם אלו שרכשו לי את זוג המגפים הראשון ברוחב לב, הם גם שילמו לי 'מלמדות געלט' במשך שנים, ולכן מוכרח הייתי לגמול להם טובה'… (ע"כ הסיפור).

והשאלה צועקת: אחרי שאברהם ראה את מעלתו של ר' ישעיה'לי מקרעסטיר, למה הוא לא נעשה חסיד?!^[2]

ולפני שנשיב, נקדים…

 

האדם בשפריר חביון

האדם נברא 'בצלם אלקים', וכמו שנאמר: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִי"ם עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). ומובן אם כך, שהוא הנברא הכי מורכב שיש.

בסיס הכל היא הנפש, ומתוכה מתגלים כחות, רגשות וטבעים.

ולנפש ישנם שלשה לבושים, והם: מחשבה דיבור ומעשה.

והנה שבעוד שלאדם עצמו גלויים שלשת לבושיו, לסביבה הבאה עמו במגע, גלויים רק שני לבושים, והם: דיבור ומעשה.

אין שום אדם שיודע את מחשבותיו של הזולת, וכמו שאמר הקב"ה לשמואל הנביא: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל־א טז, ז).

ה' בראנו כך, שמעשינו, אם רק לא נעשו בסתר הרי הם גלויים לעין כל. אך מחשבותינו, שלנו הן, שלנו בלבד.

המראה החיצוני שלך שייך, כביכול, לציבור, אך מחשבותיך הן אתה עצמך, הן מהותך הפנימית אשר זר אין לו חלק בה.

מקום הימצאו באמת של האדם הוא במחשבתו, שם ישותו שוכנת.

אמנם הוא יוצא ופועל בעולם החיצון, אך ביתו־מבצרו הולך אתו לכל מקום, ועומד תמיד הכן לשמש לו מחסה ומסתור ונמל מבטחים.

שם, בעולם הפנימי הטמיר והנעלם הזה, הם חיי האדם.

ולכן בלתי אפשרי לתאר בכתב את החיים עצמם!

החיים מורכבים מאין ספור רגעים, הנפרשים על פני החיים האפורים, המתרחשים בחיי היום יום ובחדרי חדרים, בתוך הלב פנימה.

אין ספור פעמים של התמודדויות ומאבקים, נפילות והצלחות, שאף אדם אחר אינו יכול להבינם. ואין מי שיכול לדעת עליהם.

ושם בעולם הפנימי, בשפריר חביון, בונה האדם מקום להשראת השכינה!

וזה לשון הספר בעין יהודית (חלק א – עמוד 181):

פנימי הוא עולמו־מקדשו של אדם, זר לא יבוא בו. הוא עצמו משרת בו את בוראו ככהן גדול לפני ולפנים, ואת לבו יכוין כנגד בית קודש הקדשים.

קטורת הרהורי תשובתו תעלה לרצון. אש תוקד על מזבחו, וזבחים עליו יקרבו – וזאת כאשר אדם, מתוך חשבון נפש מעמיק, מוותר על רצון שלילי, על מילוי תשוקה אסורה, על משהו שהוא חפץ בו מאוד, אך שיקוליו הפנימיים פוסקים ואומרים: 'אסור!'… הרי זה ממש קרבן אותו הוא מעלה על מזבחו.

קרבן זה של רצונו שלו, של יצרו, של עצמו, הוא המעולה שבקרבנות (סנהדרין מג:). עשן אינו נראה, דם אינו נשפך, איש מבחוץ אינו רואה דבר, אך במקדש הנעלם ממשיכה להתנהל עבודת הקרבנות כבימי קדם, אין תפילתו במקום קרבנות אלא היא עצמה הקרבת קרבנות היא.

לכל אחד מאתנו מקדש החביון שבו. עבודתנו בו היא התפילה, היא עבודת המקדש, היא חיי האמת.

ונעמיק עוד…

 

ואתם הדבקים בה' אלקיכם

אנו קוראים את הדברים והמחשבות מציפות את לבנו: 'העולם הפנימי שבנו הוא בית המקדש?! הרי אנו מכירים בעצמנו כמה אנו רחוקים ממדרגות אלקיות?'

אז עלינו לדעת: כן! עולמנו הפנימי נבחר להיות 'בית המקדש', אך זה לא מכח עבודתנו, אלא מבחירתו של הקב"ה!

וכך נאמר במגילת אסתר: "גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ – בַּיְּהוּדִיים" (אסתר ד, ז). והנה המילה 'יְהוּדִיים' כתובה עִם שתי יודי"ם (בסופה) והשניה יתירה, אך אנו קוראים אותה רגיל, כאילו יש  יו"ד אחת בלבד.

וצריך להבין מדוע נכתבה יו"ד מיותרת?

ומצאנו לגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (כתם אופיר – שם) שכתב כך:

האות יו"ד המיותרת, היא מרמזת על אור עליון המאיר מסוף העולם ועד סופו. והאור הזה הוא נקרא 'גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ'.

והקב"ה לקח את האור הזה והחביאו בתוך הלב של היהודים.

נקודת היו"ד הזו הנמצאת בתוך כל לב ישראל, היא עצם אלהו"ת – אור אין סוף – אשר איננו משתנה לעולם.

וכאשר יהודי זוכה ונקודה זו מתגלה בתוכו, אזי, נקודה זו דופקת בו בחיוּת אור אין סוף, ומאירה בלב ובמוח, בדביקה וחשיקה וחפיצה, ונובע תמיד אור ותשוקה והתלהבות לא"ל עליון ולתורתו ומצוותיו, ועל ידה בוער כאש לאהבת ה' יתברך, לאור אין סוף ברוך הוא.

ובכחה עושה כל מעשיו באור ושמחה ומקיים מצוות בלב טוב ושמח, ומתגלה לו אור וחיוּת אלקות, אור נפלא, זיו השכינה נועם ה'.

ומתבטלים ממנו כל הרע, וכל המדות הרעות, עד שלא מרגיש מגודל האור בשום יסורים, ובשום חלישות דעת, ובשום יסורים שבעולם, כי אור הזה ממית ומבריח ומשבית כל הרע.

ועל קדושת נקודת היהדות מוכן כל יהודי ליהרג ולהיצלב ולהישרף על קדושת שמו הגדול, וכל זה הוא 'גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ – בַּיְּהוּדִיים'.

ובשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, פורים מאמר ג) הוא הרחיב את הדברים ואמר, וז"ל:

בפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מעם ישראל באשר הוא, ישנו ניצוץ קדוש וטהור שקשור בבורא יתברך בחבלי עבותות האהבה. וגם אם ירבה האדם לחטוא ולפשוע ח"ו, יש בכח חטאיו הרבים לפגום ולטמא רק את חיצוניות נשמתו בלבד, אך לא את הנקודה הפנימית שבלבו, כי לשם אין מגיע רושם החטא כלל, ונקודה זו לעולם שלימה בקדושתה ובטהרתה.

על נקודה פנימית טהורה זו שבלבו של כל אחד מישראל נאמר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא), והיינו שאף על פי שמצד מעשיו החיצוניים של האדם לא נראה כלל שניתן לקרותו צדיק – מצד הנקודה הפנימית הטהורה שבלבו, אשר לאמיתו של דבר מעולם לא חטאה, בוודאי שניתן לקרותו צדיק.

ובזה יובן גם מה שנאמר: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), והיינו שבתוך תוכם של כל הפגמים והטומאות שעשה האדם, ישנה נקודה פנימית טהורה שלא נפגמה כלל, ועודנה שלימה עם הקב"ה בתכלית, ובתוך נקודה זו שבלבו של היהודי שוכן הקב"ה.

בפנימיות לבו של כל יהודי הוא מאמין בה' יתברך באמונה שלימה, ואף מוכן למסור את נפשו על כך, כלשון קדשו של בעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק יח): 'אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים, שלא לכפור בה' אחד'…^[3] (ועיין באמרי נועם שם, מה שהאריך).

וכאן מתעוררת השאלה…

 

לאן נעלם האור?

אם כל כך גדלה מעלתו של היהודי, מדוע הוא לא מרגיש את האור. מדוע הוא לא מרגיש תענוג ושמחה בלימוד התורה וקיום המצוות?

מדוע גם אחרי יום עמוס בעבודת השם, נפשו נשארת רעבה, ולא מתקיימת בה ההבטחה: "וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (ישעיה נח, יא)?

והתשובה לכל השאלות הללו, נאמרה על ידי שלמה המלך, וכך הוא אמר: "עָשָׂה הָאֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט).

הקב"ה ברא את האדם עם 'מסך שקוף', דרכו הוא רואה את כל המציאות בצורה ישרה. וכאשר עובדים את הקב"ה עם המסך השקוף הזה, זוכים לחוש את כל רגשות הקודש, וכמו שנאמר: "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא).

האדם שלבו ישר זוכה לשמחה וחדוה אמיתית.

אך כאשר מתחילים לחטוא הולך המסך הזה ומתכסה בחול. וכל המציאות מתחילה להראות בצורה עקומה.

ואז הוא מאבד את הפשטות והתמימות, ומתחיל לעשות כל מיני 'חשבונות' אסורים, 'כאן כדאי לרמות', 'כדי להצליח מוכרחים לשקר'…

החשבונות שהוא עושה גורמים לו ל'רכוש' לעצמו כל מיני דרכים עקומות ועקלקלות ונעשה מתוחבל…

ואז נסתרת ונעלמת מקרבו כל מציאות והרגש רוחני!…

ואם הוא לא יתפוס את עצמו ויחזור בתשובה, הוא יכנס לסחרחורת נוראה, של תאוות ותשוקות נוראות…

וכמו שנאמר: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח) –

וביאר הרמב"ן (שם):^[4]

הקב"ה ציוה אותנו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

והנה בשס"ה מצוות לא תעשה ישנם שני אופנים. אופן של 'רָוָה', ואופן של 'צְמֵאָה'.

האופן של 'רָוָה', הוא שייך למצוות לא תעשה שאין לאדם שום חשק לעבור עליהם, וממילא גם אם מזדמן לו לעבור עליהם, אין לו נסיון, שהרי נפשו לא מרגישה חשק אליהם.

ואילו האופן של 'צְמֵאָה', הוא שייך למצוות לא תעשה שיש לו בהם טעם, ולכן כאשר הם מזדמנים לפניו, יש לו בזה איזה נסיון שלא לעבור על זה, ואף שסוף כל סוף הוא נזהר מלעבור עליהם, אף על פי כן הריהו בזה בגדר 'צְמֵאָה'! שנפשו משתוקקת וחומדת אותם!

ובמילים הללו: 'לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה', טמון יסוד נורא:

אם יקרה ובלבו של האדם תתעורר תאוה מועטת לעבור על עבירה שהיתה נפשו 'רָוָה' ממנה, אזי תיוולד בנפשו תאוה חדשה לדבר הזה, והיא תהפך להיות 'צְמֵאָה'!…^[5] (ראה הערה).

וזו התשובה לשתי השאלות ששאלנו: למה הם לא השתנו?

מכיון שהתקיים בהם הפסוק: 'וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים', וזה גרם לכך שהמסך השקוף והצלול שהיה להם התעכר, והם לא הצליחו לראות את המציאות באופן תקין…

 

להראות לבהמה מופתים

בשיחה שמסר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (להגיד, חלק ב – עמוד 923), הוא אמר את הדברים הללו בסגנון אחר, וכך הוא אמר:

בבריאת האדם נאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), ועל בריאה זו נאמר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (תהלים קד, כד) –

הארץ מלאה בקנייני שמים. ה' חיבר נשמה קדושה עליונה רוחנית – עם העפר מן האדמה. אין לך אבר וגיד, ושום חלק של בשר בגוף משער ראשו ועד כף רגלו, שלא יהיה בו נשמה וגוף ביחד. נורא ונפלא!

ומכח פלא זה יש לו 'בחירה', הוא יחודי בכך מכל ברואי תבל ומלואו, כי אין בריאה בשמים ובארץ שיש לה בחירה רק האדם!

וכאשר האדם בחר בטוב והשליט את הנשמה על החומר, נקרא 'צדיק'. ואגב יש לציין כי הצדיקים עמלים על כך רבות, כי להגיע עד כדי כך – שאדם יהיה למעלה מן הטבע זקוקים למאמץ רב, לא קונים את זה בחנות…

אבל מי שטובע בים התאוה ('ים התאוה' – כך מכנה אותו רבינו יונה (שערי תשובה, שער א – אות יא)). לא משנה איך טובע, אפשר לטבוע מהר ואפשר לטבוע לאט לאט, ה' ירחם!… הוא יכול ליהפך להיות מזיק ומושחת יותר מכל החיות הרעות ומכל הנחשים הארסיים. ואכן ראינו רשעים, היטלר, סטלין ועוד ימח שמם שהיו יותר אכזריים מחיות ובהמות!… מפני שהם המשילו את החומר על הנשמה שלהם. ו"כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, יג)…

אדם הטובע בים התאוה דומה לבהמה! וכמו שאת הבהמה אי אפשר לשנות על ידי נסים ונפלאות, כך את הנמשל לבהמה אי אפשר לשנות!…

וברשותכם נרחיב…

 

קיצור דרך לתהומות…

ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את האדם עפר מן האדמה, וסידר את גופו בצורה כזו שיהיו בו רמ"ח (842) אברים ושס"ה (563) גידים.

ובמעמד הר סיני זכינו וקיבלנו מהקב"ה תרי"ג (316) מצוות המתחלקות גם הן לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה.

וגילו לנו חז"ל שכל מצות עשה היא כנגד אבר אחד, וכל מצות לא תעשה היא כנגד גיד אחד.

ובשעה שיהודי זוכה ומקיים מצוה הרי הוא מושך אור וחיוּת על האבר המכוון נגדה. ובשעה שהוא נזהר מלעבור על מצות לא תעשה הרי הוא מושך אור וחיוּת על הגיד המכוון נגדה.^[6]

ולמרות שנצטוינו על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, עלינו לדעת שצלילות ושקיפות המסך של האדם תלויה דוקא במצוות לא תעשה!

אם הוא זוכה לשמור עצמו מן העבירות, המסך שלו הולך ומזדכך, עד שהוא יכול להגיע לצלילות ושקיפות של 'אספקלריא המאירה'.

ואם הוא נכשל בעבירות, המסך הולך ומתלכלך.

וזה בכל העבירות שבתורה, אך ישנן שלש עבירות שהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהחוטא בהן פוגם כל כך בנפשו, עד כדי כך, שהוא יכול להגיע למצב שהוא רואה את כל המציאות הרוחנית באופן הפוך!

וזה הפגם הגדול ביותר שישנו!

וכך כתב הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א:^[7]

דע כי עיקר הפגם והקלקול הגדול ביותר מכל העבירות שבתורה, הוא כשמהפכין דברי אלקים חיים. ומהפכין האמת לשקר והשקר לאמת, כמו שנאמר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ), שזה גרוע מן הכל, כי על ידי זה מטעין את ישראל וכל העולם, רחמנא ליצלן…

וזה נעשה על ידי שלשת העבירות הללו, ולכן לגביהן נפסק: 'יהרג ואל יעבור'! כי על ידם הוא מטנף את המסך שלו כל כך עד שהוא רואה את המציאות באופן הפוך לגמרי מהיפך אל ההיפך… ולכן עדיף שיהרג זכאי ולא ימות חייב.

ולמרות הדברים המזעזעים הללו, ישנה עבירה אחת חמורה יותר, והיא המהוה קיצור דרך מהיר לתהום…

 

כאילו עבר על כל התורה כולה!

העבירה הזו היא 'לשון הרע', כי אדם שמדבר לשון הרע, מסתכלים עליו בשמים כאילו הוא עבר על כל החמישה חומשי תורה!

וזה לשון המדרש (ויקרא רבה, פרשה טז – אות ו):

אמר רבי יהושע בן לוי, חמש תורות כתובות במצורע:

א. "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת" (ויקרא יג, נט).

ב. "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (שם יד, ב).

ג. "זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת" (שם פסוק לב).

ד. "זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת" (שם פסוק נד).

ה. "זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת" (שם פסוק נז).

'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע' – המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל: 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע'… (עכ"ל המדרש).

בשעה שלמד הגה"ק רבי יצחק עראמה זיע"א (עקידת יצחק, ויקרא – שער סב), את דברי המדרש הללו, הקשה כך:

הנה כשמתבוננים בדברי המדרש הללו, מתעוררת השאלה: למה השתמש בעל המדרש בלשון כל כך ארוכה: 'כל המספר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה' –

הרי הוא היה יכול להשתמש בלשון קצרה יותר: 'המספר לשון הרע עובר על התורה כולה', ואם כן, למה האריך?

ותירץ כך:

דע שבכל חומש וחומש מחמישה חומשי תורה מוזכר עוון לשון הרע, ואם כן, מי שמספר לשון הרע, לא לקח מוסר משום חומש! ולכן 'כל המספר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה'!

והוא ממשיך ומפרט באריכות גדולה מאוד, ואנו נביא את דבריו בקיצור:

בחומש בראשית, נמצא חטא הנחש הקדמוני, שסיפר לשון הרע על בוראו.

ולאחר מכן, נאמר הפסוק: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב)…

בחומש שמות, נמצא חטא דתן ואבירם שסיפרו לפרעה לשון הרע על משה, ובעקבותיו "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה" (שמות ב, טו).

בעקבות המעשה הזה התגלה למשה רבינו שכל סיבת גלות מצרים, היא בגלל חטא לשון הרע שמצוי בין בני ישראל, וכמו שדרשו רז"ל (מדרש שמות רבה, פרשה א – אות ל) על הפסוק: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד).

ולאחר מכן דיבר משה רבינו לשון הרע על ישראל, באומרו: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שם ד, א), ולכן הוא נענש ולקה בצערת. שכן 'כל המדבר לשון הרע נלקה בצרעת' (שבת צז.)

בחומש ויקרא, ישנן שתי פרשיות העוסקות בחטא לשון הרע ובעונש הצרעת הנגרר בעקבותיו.

בחומש במדבר, מובא חטאה של מרים שדיברה לשון הרע על משה רבינו, ולכן היא נענשה בצרעת.

ועוד הוצאת דיבת הארץ רעה בפי המרגלים (במדבר יג, לב), כי הם מתו במגפה לפני ה' (שם יד, לז), והמקבלים גירשו עצמם מבוא בארץ חמדה (שם פסוק מב), וקבעו בכיה לדורות (תענית כט.), ואנחנו היום עוונותיהם סבלנו.

גם מחלוקתו של קורח שנבלעו ונשרפו עליו (במדבר טז, לב ו-לה). ודיבור העם באלהי"ם ובמשה ששלח בהם הנחשים השרפים (שם כא, ו). כל אלו הם עניינים מפורסמים משמיעים צלצלי שמע של מוסר השכל, בחטא העצום הזה לבל יבוא.

בחומש דברים, התגלה חומר הענין בתוכחתו של משה רבינו לעם ישראל: "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" (דברים א, א), כמו שתרגם אונקלוס (שם): 'דאתפלו על מנא'.

וכן אמר להם: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וגו'" (שם פסוק כז).

ונוסף על זה שכבר הושם דבר זה עיקר מהעיקרים שציוה להכריז עליהם בהר גריזים ובהר עיבל, באומרו: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (שם כז, כד). ומהידוע שאין הכאה שתהיה בסתר ובהעלם המוכה, זולתי הלשון הרע, כמו שאמר: "לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן" (ירמיה יח, יח),^[8] והוא אשר ראוי להחרים עליה, כי לא ניתנה לעונש אחר… (עיי"ש עוד בדבריו מה שהאריך).

ונמצא אם כן, שפגם לשון הרע חמור יותר מכל העוונות, ואף מהעוונות החמורים ביותר, כמו שאמר רבי ישמעאל בגמרא (ערכין טו:): 'כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות – עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים'. ואם כל העוונות מגיעים עד השער הארבעים ותשע של הטומאה – עוון לשון הרע מגיע כבר לשער החמישים של הטומאה, אשר ממנו כמעט ולא ניתן להיחלץ…

ונעמיק עוד…

 

מימד הרוח – החיים האמיתיים

יהודי הוא לא גוי. ליהודי יש נפש אלקית המחיה ומהוה אותו. ובתורת החסידות ביארו^[9] שהגם שהנפש הזו – המכונה 'ניצוץ אלקי', היא עצם אחד פשוט, בכל זאת היא מחולקת לכמה רבדים, שלא מתגלים מעצמם. וכדי לזכות לגילויים בפועל צריך היהודי לזכך את נפשו. ככל שהיהודי יותר מזוכך, מתגלים בו רבדים עמוקים יותר.

וכדי לחדד את הדברים נביא את דברי המדרש (בראשית רבה, פרשה יד – אות ט), חמישה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

חמישה שמות אלו מכוונים על פי תורת הקבלה והחסידות לחמשת הרבדים של גילוי הנפש, הנחלקים בכללות לשתי קבוצות של כחות – כחות פנימיים וכחות מקיפים:

הכחות הפנימיים, שייכים לתחום התודעה הגלויה של הנפש, והם: נפש, רוח, נשמה.

הכחות המקיפים, הם כחות החופפים מעל תחום המודע של הנפש, והם: חיה, יחידה.

ולתוספת ביאור:

המדרגה הראשונה היא מדרגת הנפש, על רובד זה נאמר בתורה: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (ויקרא יז, יא), וכן נאמר: "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג). כלומר, בחינה זו היא החיות האלקית החיונית, הטבעית, המקיימת את האדם בכל היקף הווייתו הטבעית – ביולוגית, וכן בצד הרוחני של הנפש.

וכתב בספר עץ חיים (שער ו – פרק ה) שהנפש מתלבשת בכבד.

המדרגה השניה היא מדרגת הרוח, והיא הבחינה שמחיה את כחות הרגש והמעשה שבנפש.

וכתב בעץ חיים (שם) שהרוח מתלבשת בלב.

המדרגה השלישית היא מדרגת הנשמה: היא הבחינה שמחיה את כחות השכל הגלוי והמודע של הנפש. והיא (הנשמה) מתלבשת במוח.

המדרגה הרביעית היא מדרגת החיה: היא בחינת המקיף הקרוב ביותר לחלק המודע הנ"ל, אלא שמיקום הארת ה'חיה' הוא כאמור בחלק העל מודע, והשפעתה היא על כח הרצון שבנפש, שמאיר באופן מקיף על כל קומת הנפש.

המדרגה החמישית היא מדרגת היחידה: היא בחינת המקיף הרחוק, טמיר ונעלם ביותר. השפעת ה'יחידה' היא על כח התענוג הפנימי שבנפש.

וברשותכם נסכם:

בנפש יש שתי קבוצות כלליות של כחות – כחות פנימיים וכחות מקיפים.

והמדרגה העליונה של הכחות המקיפים היא 'היחידה'. והמדרגה העליונה של הכחות הפנימים היא 'הנשמה'.

אך למרות מעלתה הנשגבה של 'הנשמה', אין לה שום משמעות בלי חלק 'הרוח', שרק הוא הנותן לה משמעות!

וזה לשון המקובל האלקי רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זיע"א (אדיר במרום – עמוד שסט):

דע כי ענין החיים באמת אינו אלא חיבור הנר"ן (ראשי תיבות: נפש, רוח, נשמה), שיהיה הרוח אוחז בנשמה מלמעלה ובנפש מלמטה ומקשרם…

והיינו שרגש החיים האמיתיים הוא דוקא כאשר רובד הנשמה מצליח להתגלות בתוך רובד הנפש. ודבר זה אפשרי רק כאשר הרובד האמצעי – רובד הרוח, זך ונקי מכל סיג ופסולת…

ונמשיך בדרכנו…

 

לשון הרע פוגם ברוח

אחת מה'תורות' שגילה הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, עוסקת בביאור מצות 'אהבת ישראל'.

בתורה זו ביאר הרב, שהיהודי מקבל את חיותו מקיום מצות אהבת ישראל, וכאשר הוא לא מקיים מצוה זו, חיותו נחסרת, והוא נופל לחלישות ומרירות…

וכך הוא גילה (תניא, אגרת הקודש – סימן לא):

כידוע, מקום משכן הנפש הוא בכבד. מקום משכן הרוח הוא בלב. ומקום משכן הנשמה הוא במוח.

והנה הרוח (שמשכנה בלב) מתלבשת בתוך הדם היוצא מהלב, אל כל האברים. וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעים בהם וחוזר אל הלב.

ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הלז הוא כהלכתו, תמידי, כסדרו המסודר לו מחיי החיים ב"ה (ברוך הוא) – אזי האדם בריא בתכלית. כי כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב על ידי סיבוב הלז.

אך אם יש בגוף אבר או גיד מקולקל, אזי הוא מונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו, וזה גורם שנפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב על ידי סיבוב הלז – ואזי נופל האדם למשכב וחולי ה"י (ה' ישמור).

וממשיך בעל התניא ואומר: וככה ממש על דרך משל –

כידוע, שהקב"ה מחיה בכל רגע ורגע את כל המציאות. והנה אורו יתברך מכונה בשם 'שכינה' (והיינו שהוא שוכן בתוך המציאות).

ועיקר מקום השכינה הוא בתוך נשמות ישראל.

והשכינה נקראת 'לב', והנשמות נקראות 'אברים'.

וכאשר כל הנשמות (של עם ישראל) דבוקות ומקושרות יחד – אזי סיבוב והילוך החיוּת וההשפעה (מהשכינה לכל המציאות, והמציאות לשכינה) סובב סובב.

ונעוץ סופן בתחילתן – לקשר ולחבר כולן – כל הנשמות, ועל ידן – כל העולמות, לה' אחד ולדבקה בו יתברך…

ובזה יובן מאמר רז"ל (יומא ט:) כי חורבן בית שני ונפילת ישראל בגלות,^[10] והסתלקות השכינה וירידתה לאדום בבחינת גלות כביכול, הכל היה בעוון שנאת חינם ופירוד לבבות, רחמנא ליצלן… עיי"ש באורך סודות נעלמים.

מבואר בדבריו שעל ידי פירוד הלבבות, הנפש מתנתקת מהבורא יתברך, וממילא נמנע ממנה כל השפע שמשפיע הקב"ה לבוראיו.^[11]

ולכן כתב החיד"א (רוח חיים,דרוש ג – אות ב), שחטא לשון הרע פוגם בחלק הרוח, שהרי על ידי לשון הרע הוא גורם לשנאה ופירוד!

ועתה נבוא להשיב על השאלה שהיתה קשה ליוסי (שמתחילת החוברת)…

 

איבד את רגש החיים!

כאמור, הקב"ה ציוה אותנו שס"ה מצוות לא תעשה, והיינו שהזהירנו לא לעבור עליהן. וכאשר יהודי זוכה ונשמר מהן, הרי הוא מושך על עצמו אור עצום ונורא.

אך כאשר הוא חוטא, הרי הוא מושך על עצמו טומאה.

וישנן ארבע עבירות, שהעובר עליהן, מושך על עצמו טומאה גדולה ועצומה, והן: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע!

והטומאה הזו הנמשכת על ידי הארבע העבירות הללו, מחשיכה לו את עיני הלב, והוא מהפך את הטוב לרע ואת הרע לטוב.

ולמרות חטאיו הוא רואה את עצמו כצדיק, וממילא הוא לא יכול לחזור בתשובה. ויותר מזה, גם כשמגיעים לו היסורים, הוא לא מסוגל להבין שזה בגלל עוונותיו, והוא חושב שהם באו בגלל שהוא צדיק!

וכבר היה מעשה (רבינו האור לציון, חלק ב – עמוד 3), והוא:

יום אחד נכנס הגה"ק רבי בן ציון אבא שאול לשיעור כשהוא כולו נסער, וסיפר: הלכתי לחייט כדי שיסדר לי משהו בחליפה. תוך כדי עבודה פלט החייט זעקה חטופה. אצבעו נדקרה במחט. ניחמתי אותו – מספר הרב בן ציון – 'כפרת עוונות'.

נפגע החייט והתקומם: מדוע יעליבני, אלו עבירות יש לי?! אין אלו אלא יסורי הצדיקים…

היה צורך לפייסו ולבקש סליחתו על החשד בכשרים…

שאלתיו: 'האם כיוונת היום בכל מילה בתפילה?' והחריש. שתיקה כהודאה. יש מה לכפר.

ידעתי בו, שכלל לא התפלל! אך לא רציתי לפגוע…

פלא פלאות: רבן יוחנן בן זכאי נשיא ישראל, שלא הניח דבר בתורה שלא ידעו, 'מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזירות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים ומעשה מרכבה' (סוכה כח.), בכה לפני פטירתו שאינו יודע באיזו דרך יובילוהו, לגן עדן או לגיהנם, חלילה (ברכות כח:). אף משה רבינו נתיירא מן הגיהנם (במדבר רבה, פרשה כג – אות ה) והרגיעו הקב"ה. ואותו חייט בטוח ב'מזרח' המגיע לו בגן העדן!

הכל, משום שלא למד ואינו יודע מה חיוביו!…

 

לימוד התורה – תיקון לכל

אם כך פני הדברים, אזי מהי תקנתו של האדם?

והתשובה היא לימוד תורה, וכך כתב החפץ חיים (שמירת הלשון, שער התורה – פרק א), וז"ל: הנה יש עוד תיקון כללי המיוחד לפגם לשון הרע והוא לימוד התורה. כמו שכתוב בערכין (טו:): אמר רב חמא בן רבי חנינא, מה תקנתם של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים" (משלי טו, ד). ואין 'עֵץ חַיִּים' אלא תורה, שנאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (שם ג, יח)…

כי באמת אין קץ לקדושת התורה,^[12] כמו שאמרו חז"ל שיש ששים ריבוא פירושים לכל פסוק ופסוק שבתורה. ואיתא במדרש אותיות דר' עקיבא (אותיות ה-ו), דאור של שמותיו הקדושים של הקדוש ברוך הוא למעלה, הוא עשרים ואחד אלפים רבבות פרסאות, כמנין שם 'אהי"ה'. ואמרו חז"ל והוא בילקוט תהלים (רמז תרכה): אמר רבי אלעזר, לא ניתנו פרשיות התורה על הסדר, שאלמלי ניתנו על הסדר, כל מי שהיה קורא בהן, היה יכול להחיות מתים ולעשות מופתים, לכך נתעלם מהן סדרן של התורה, והוא גלוי לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא" (ישעיה מד, ז).^[13]

כי בכח לימוד התורה זוכים לחיות בעולם ברור. כשמש. וכך כתבנו בספרנו חלב הארץ (חלק ג – עמוד רנד), דהנה כתב רבינו הגדול רבי שלמה וולבה זלה"ה בספרו הבהיר עלי שור (חלק ב – עמוד פז), וז"ל: כל ענין לימוד התורה הוא בירור סוגיות הש"ס, וזה כל עבודת הישיבות הקדושות להקנות לתלמידיהן דרך לימוד, לברר סוגיות לאמיתתן, ומה נפלאים דברי רבינו הגאון רבי ישראל סלנטר נוחו עדן שכתב, המחשבה קודמת למעשה, הלימוד קודם למעשה, קניית דרכי הלימוד הוא הפתח להיכנס בדרכי עבודתו יתברך (אור ישראל – מכתב יח).

וצריך להבין לכאורה – מה ענין דרך הלימוד לעבודת השם? אך הנה, כל ענין עסק התורה הוא בירור סוגיות ממש עד הלכה למעשה, ומבירור הסוגיות הולך ובונה התלמיד חכם לעצמו, עולם ברור בעבודתו ובכל ענייניו, באשר זוהי כל תכלית התורה הקדושה, לברר את העולם ולהאיר מחשכיו. אנשי התורה חיים גם כאן בעולם הזה בעולם ברור, עכ"ל.

מבואר שתפקיד בירור הסוגיות הוא להגיע לשכל מזוכך, כדי שידע להכריע בכל מצב ואופן שיהיה בשטף החיים הזורמים על פי דרך התורה הקדושה בשכל מזוכך.^[14] וללא כל בלבולים ועקימות דרכים…

וממילא בכח העולם הברור, כבר יזכה להכיר במעלת כל אדם, ביחודיותו, בתפקידו המיוחד לו… ולא ישפוט לפי שכלו הדל והריק…

וה' יזכנו לזכך עצמנו במאור תורתו.

 

[1] להגיד (חלק ב – עמוד 923).

[2] יהודי חייב להגיע למדרגה כזו, שברגע שהוא מגלה את האור, הוא צריך לקפוץ 'על כל הקופה' ללא פשרות – ויהי מה, ודבר זה נחשב למסירות נפש לכבוד הקב"ה…

[3] אמר הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס השלם, חלק א – עמוד שלא), וזה לשונו:

כל מה שעושה האדם בשביל השם יתברך הוא יקר מאוד, אפילו תנועה קלה בשביל השם יתברך הוא טוב גם כן. וצא ולמד מפסיעותיו של אותו רשע נבוכדנצר שזכה ל-ג' מלכים שמלכו בכיפה ועשה מה שעשה וכו' (מדרש אסתר רבה, פרשה ג – אות א), רק לישראל אין משלמים בעולם הזה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט:) –

ואין הפירוש שאין רוצים ליתן שכר מצוה בעולם הזה, רק שאי אפשר להכניס שכר מצוה בעולם הזה, כי שכר מצוה גדול מכל העולם.

ולכן קשה לומר על אדם מישראל אפילו רשע גמור – שאין לו חלק לעולם הבא, שאי אפשר שלא עשה כמה מצוות בהליכה שהלך ליטול ידים לאכילה וכיוצא, רק קודם שבא אל השכר יכול להיות מעוכב כמה שנים, ואולי יבוא עוד בגלגולים, אבל אחר כך בוודאי יהיה לו עולם הבא… (עכ"ל).

ויש גם אפשרות לקנות את עולמו בשעה אחת. ובענין זה נספר (אוצרות – עמוד רמה, לגאון רבי יצחק אליעזר יאקאב):

מדרכיו הטמירים של הרב הקדוש והנורא רבי פינחס מקוריץ זיע"א, היה לימנע מלילך להלוית המת, ונימוקו עמו. מלבד פעם אחת בה חרג הרבי ממנהגו. היה זה בעת שהתגורר בעיר אוסטראה, עיר מגוריו של הגה"ק רבי יעקב יוסף 'המגיד מאוסטראה' (הידוע בכינויו 'רב ייבי').

באותה זמן התגורר בעיר חייט אחד מזרע היהודים, אשר לא היה עושה מעשה יהודים. קל שבקלים היה, ומתערה בין האצילים הנכריים. תופר היה את מלבושי הפריצים ואדוני הכפרים והעיירות, ובעת שהותו באחוזותיהם היה מתגעל במאכלים טמאים, כנבילות וטריפות וכל דבר אסור.

אך לא לעולם חוסן. ביום אחד הגיעה שעתו של חייט רשע זה ליפטר מן העולם הזה, ולעלות לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיו המכוערים והשפלים אשר עולל בעולם הזה. כשעבר שמש הקהילה בין בתי העיירה להודיע על הלוית המת, כדרכו בעת שנפטר אחד מבני העיר, חלף על פני ביתו של הרב הקדוש רבי פינחס, קרא לו הרבי מחלון חדרו: 'אמור נא לי מי נפטר לבית עולמו?'

'החייט הידוע לשמצה, עזב אותנו בשעה טובה' – נענה השמש בעליצות הרוח, כשבת שחוק קלה על שפתיו.

'בבקשה ממך' – אמר הרבי – 'תודיע לי בעת שההלויה מתחילה, ברצוני ללוותו לדרכו האחרונה'.

פניו של השמש עטו פליאה עצומה, שכן הוא הכיר את דרכו של הרב שאין דרכו ללוות את המת.

והשמש המשיך להסתובב ברחובות העיירה ולהודיע… והנה בעת שחלף על פני ביתו של הרב הקדוש רבי יעקב יוסף, סיפר השמש לרבי יעקב יוסף, כי רבי פינחס גילה לו כי בדעתו להצטרף לשיירת המלוים.

'אם רואה רבי פינחס לנכון ללוות את רשע עריץ זה לקבורה, ברצוני גם כן לקחת חלק בהלויה, ותודיע אף לי בעת יציאתה'.

ההלויה החלה, ומה מאוד נדהמו בני העיירה לצפות בשני מלאכי האלקים הצועדים ונוטלים חלק במסע ההלויה. רבי פינחס הלך בראש, לפני המיטה אשר המת עליה, ומטהו, מטה האלקים בידו, עד שהגיעו לחלקת קברו אשר כרו לו, וסתמו עליו את הגולל.

לפליאת תושבי העיר, מה ראה על ככה, ומה הגיע לו לחייט המנוח כי חלק לו רבי פינחס כבוד אשר לא רבים זכו לו במותם, נענה ואמר להם: בואו ושמעו דברים כהווייתן –

שבוע שעבר הזמינו אותי לערוך חופה לכלה יתומה, ובאתי בשמחה. אך כשהגעתי ראיתי אותה עומדת בצד, כתפיה שמוטות והיא ממרמרת בבכי.

לשאלתי, היא סיפרה, שהרבה תלאות עברו עליה עד שהצליחה לגייס את כסף הנדוניא, ולאחר שהצליחה הם קבעו תאריך לנישואין.

והנה הגעתי לחופה, ולפתע נזכר החתן שהוא לא קיבל ממני טלית גדול, כנהוג וכמובטח לו, והוא מסרב להתחתן עד שיקבל את הטלית.

ולי – המשיכה הכלה כשהיא מתייפחת בבכי – אין כסף!

בראותי כל זאת – המשיך רבי פינחס וסיפר – פניתי לטכס עצה כדת מה לעשות בעסק ביש זה… החילותי לסובב בין בתי העיירה בתקוה שאצליח לגייס את הכסף…

אך לא כל כך הצלחתי, לחלק מהאנשים לא היה באותה עת כסף, וחלקם כבר הלכו לישון…

כשהגעתי למעונו של חייט זה אשר קברנו כעת, ראיתי והנה ביתו מואר עדיין, והסקתי מכך כי עדיין ניתן להקיש על דלתו. לא שהיתי הרבה, נקשתי קלות על דלת הבית. ומיד היא נפתחה לי על ידי החייט, כשראני החייט שאלני בנימת פליאה: 'מה לרב בביתי?!'

'מקבץ אני מעות לצורך רכישת טלית לחתן האמור לעמוד כעת תחת החופה, אולם ממאן לעשות זאת כל עוד אינו מקבל את הטלית המובטחת לו' – השבתי לו.

הוציא החייט מאפונדתו חצי רובל כסף, ונתנה לי. לאחר שהודיתי לו על תרומתו, נפניתי לדרכי, כשבדעתי להמשיך לחפש אחר בתים נוספים המוארים עדיין. אולם כעבור כמה רגעים, נפתחה שוב דלתו של החייט, כשזה האחרון ממהר אחרי, ושאלו בפיו: 'אם אתרום את כל דמי הטלית, האם יבטיחנו רבינו חלק לעולם הבא'… משהשבתי לו לחיוב, הוציא החייט מכיסו עוד ארבעה עשר רובל כסף והעניקה לי בנדיבות. מיד רצתי כצבי וכאיל אל בית חתנותם של החתן והכלה, בישרתי לחתן כי משאלתו התקיימה, ותיכף יצאנו לערוך חופה וקידושין כדת משה וישראל.

פחות משבוע ימים עבר, והחייט נפטר…

כאשר שמעתי זאת, הבנתי שהגיעה השעה שעלי לפרוע את חובי ולקיים את הבטחתי.

יצאתי ללוותו, והנה ראיתי גדודים רבים של מלאכי חבלה, המקיפים את מטתו ורוצים לקורעו כדג… מיד הלכתי לפני המיטה ומקלי בידי והחלתי להכות לכל עבר (בצורה רוחנית כמובן) עד שגירשתי אותם ממנו…

ולכל זאת זכה על ידי נדבתו, אשר נדבה רוחו אותו, לקיים בממונו מצות הכנסת כלה יתומה לחופה…

[4] כפי שביאר דבריו הגאון הגדול רבי דוד פוברסקי זיע"א (מוסר ודעת, חלק א – עמוד רעט).

[5] וזה לשון הרמב"ן (שם):

נפש האדם הָרָוָה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה…

[6] לדוגמא: יהודי שזוכה ונותן צדקה, אזי באותה שעה ידו הימנית, שנתנה צדקה, נעשית מרכבה לשכינה. וכאשר הוא מניח תפילין, באותה שעה ידו השמאלית, שהניחה תפילין, נעשית מרכבה לשכינה.

וכן יהודי שהזדמן לו לעבור ליד אשה ברחוב, והוא שומר עיניו ולא מסתכל עליה, באותה שעה נעשות עיניו מרכבה לשכינה.

[7] ליקוטי הלכות (יו"ד, הלכות יין נסך – הלכה ד אות יג).

[8] הלשון היא חתיכת בשר בלי עצם, אבל את המכות שהיא מסוגלת לתת, שום שריר או עצם לא מסוגל לתת! (וזה נקרא בלשון העולם: 'אלימות מילולית').

ויותר מזה: הלשון בכמה תנועות פשוטות מסוגלת להניע את כל העולמות, לעורר דינים וקטרוגים, ובכך להמשיך צרות צרורות על כל יושבי תבל!

וזה לשון הזוהר הקדוש (פקודי דף רסה ע"א – בתרגום לעברית):

תחת ההיכלות הללו, יש רוח אחת שעומדת על כל אותם בעלי לשון הרע, שכשמתעוררים אנשים בלשון הרע… אז מתעוררת הרוח הרעה הזו הטמאה שלמעלה שנקראת 'סכסיכ"א'. והיא שורה על אותה התעוררות של לשון הרע שהתחילו בה בני אדם, והיא נכנסת למעלה, וגורמת באותה התעוררות של לשון הרע מוות וחרב והרג בעולם.

אוי לאותם שמעוררים את הצד הרע הזה ואין שומרים פיהם ולשונם, ולא חוששים על כך, ולא יודעים שהרי בהתעוררות שלמטה תלויה ההתעוררות שלמעלה, בין לטוב בין לרע.

בוא וראה, כשהתעוררות לשון הרע הזו מתעוררת למטה, אזי הנחש העקלתון הזה מעלה את קַשְׂקַשָּׂיו ומעמיד אותם בעליה, ומתעורר מראשו ועד רגליו. וּכְשֶׁקַּשְׂקַשָּׂיו עולים ומתעוררים, אזי כל הגוף מתעורר. קַשְׂקַשָּׂיו, אלו הם כל אותם שומרי החוקים שבחוץ.

וכולם מתעוררים ואוחזים באותו דבר רע, ומעוררים אצל אותו "נָחָשׁ בָּרִיחַ" (ישעיה כז, א). אזי כל הגוף הרע מתעורר מראשו ועד רגליו בכל ההיכלות הללו שאמרנו, וכל אותם קַשְׂקַשִּׂים שבאותו עור יורדים למטה, ואותו עור מתפשט ממנו ויורד למטה. והגוף עולה, ומתעורר להיות מלשין למעלה.

בוא וראה, אף על גב שזמן קבוע הוא לכל הנחשים של העולם לפשט את עורם, אינם מתפשטים אלא בזמן שמתעוררים בלשון הרע למטה, ואז מתעורר אותו הרוח (הנחש) הרע למעלה, ופושט את עורו ואת קַשְׂקַשָּׂיו ממנו. זה עולה וזה יורד…

וכשהנחשים שלמטה מתפשטים מאותו העור, אזי כל אחד ואחד נותן קול, ומעורר כמה נחשים שעומדים באותו מקום, שנקרא 'בור', ששם קיימים כמה נחשים. וכולם מלשינים לעורר את הנחש הגדול הזה להיות מלשין על העולם, והכל משום ההתעוררות הזו של לשון הרע, כשקיימת התעוררות שלו למטה…

[9] ראה באורך בספר באר החסידות (פירוש על 'דרך מצוותיך', חלק ב – עמוד שה), לגאון הרב עומר הלוי שליט"א.

[10] למרות שבתקופת בית המקדש השני הקריבו קרבנות בבית המקדש תמידין כסדרן, וגם עסקו בתורה ובגמילות חסדים בכל כחם, זה לא הועיל להם במאומה! שנאת חינם שהיתה ביניהם הכריעה את הכף, והקב"ה פיזר אותם לכל הרוחות.

וכתב החפץ חיים זיע"א (הקדמה לספר חפץ חיים), וז"ל:

בסוף ימי בית שני גברה שנאת חינם ולשון הרע בינינו, בעוונותינו הרבים, ובעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצנו, כדאיתא ביומא (ט:).

והגם שהגמרא נקטה 'שנאת חינם', הכוונה היא על לשון הרע גם כן, שיוצאת מצד השנאה, דאי לאו הכי, לא היו נענשים כל כך… (עיי"ש בדבריו באורך).

מבואר בדבריו הקדושים, שרק כאשר שונאים מישהו, אפשר לדבר עליו לשון הרע!

וכך סבר גם הגה"צ רבי אייזק שר זיע"א, ראש ישיבת סלבודקא. וכמו שסיפר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זיע"א (יחי ראובן, ויקרא – עמוד קלג), וז"ל:

אחד התלמידים בישיבת סלבודקא ניגש לראש הישיבה, הגאון רבי אייזק שר, שהיה געואלדיגער מחנך (דגול), צדיק גדול, חכימא דיהודאי, ושאל אותו: 'יש לי בעיה גדולה! יש לי תאוה בלתי נשלטת לספר לשון הרע! בפרט סיפורים כאלו שאף אחד לא יודע! הרי זה כל כך מתוק, ממש זיס, צוקער, והתאוה הזאת בוערת בי כמו אש. האם הרב'ה יכול לתת לי עצה איך להתגבר על זה, ולא להיכשל?'

נענה ראש הישיבה ואמר לו: 'אביך היה אצלי לפני שבועיים והתעניין עליך. הוא עשה עלי רושם נהדר, ממש א פיינער מענטש (בן אדם מובחר). רציתי לשאול אותך האם גם עליו, על אבא שלך, יש לך תאוה לדבר לשון הרע?'

'לא', השיב התלמיד. 'על אבא שלי אין לי תאוה לדבר לשון הרע'.

'והאם אתה מרגיש שאתה עומד בפני 'נסיון' כשאתה לא מדבר עליו? האם אתה מרגיש שאתה 'מתגבר' על תאוה כשאתה נוצר את פיך ביחס אליו?'

'לא! ביחס לאבא שלי אין לי כל תאוה לדבר. זה אפילו לא 'נסיון' בעבורי'.

'מדוע? האם לאבא שלך אין חסרונות?'

'אין אדם ללא חסרונות. גם לאבא שלי יש חסרונות, ובכל זאת אין לי כל תאוה לדבר עליו. ולא זו בלבד, אלא אם אשמע מישהו שידבר עליו לשון הרע – לא יתן לי הדבר מנוחה, ולא אוכל לישון כל הלילה'.

'תנסה להסביר לי, מדוע? במה שונה הוא מכל אדם אחר?'

'על אבא שלי אני לא רוצה לדבר! אני אוהב אותו! וכשלא רוצים לדבר – לא מדברים'.

'אם כך, אתה בעצמך נתתה עצה נפלאה איך להתגבר על התאוה ולא לדבר לשון הרע על הזולת: תאהב אותו! אם תאהב אותו – לא תרצה לדבר עליו! וכשלא רוצים לדבר – לא מדברים'…

[11] וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, מצורע – מאמר א):

אמנם בדורות הללו איננו רואים שכל מי שמרבה לדבר לשון הרע לוקה בצרעת, אך עובדה זו צריכה דוקא להדאיג אותנו, כפי שמסביר מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל (שמירת הלשון, חלק א – שער הזכירה פרק ו) שבדורות הקודמים הפגם שנוצר על ידי לשון הרע היה חיצוני ביותר ולא חדר עמוק לנשמה, ולכן מיד היה מתגלה כלפי חוץ בצרעת העור, הבגדים או קירות הבתים.

לעומת זאת, בדורות הללו הפגם שנוצר על ידי לשון הרע חודר עמוק עמוק לתוך הנשמה ועושה בה חבלות קשות, לכן הוא כבר לא גורם לשום סימנים חיצוניים על גבי העור.

לכן כל אחד מאתנו צריך לשים רסן ומחסום לפיו ולא למהר להוציא ממנו את כל מה שעולה בלבו, כי לפעמים מדיבור אחד מיותר ניתן לגרום נזקים בלתי הפיכים. ולא בחינם אמר החכם: 'מעט דבריך וימעטו שגיאותיך'. וכיוצא בו אמר מרן החפץ חיים: 'מעולם לא הצטערתי על דבר שלא אמרתי'.

כל מילה דומה לחץ, וכל זמן שהיא שמורה בפה הרי היא כמו החץ כשהוא בתוך הנרתיק שלו, שאז ניתן עוד לחשוב אם כדאי לירות אותו או לא. אבל לאחר שהמילה יוצאת מהפה היא כמו חץ שכבר הושלך לאיזה עבר, שאז כבר לא ניתן להחזירו בחזרה בשום אופן, ואם הוא יזיק למישהו כבר לא יהיה ניתן לתקן זאת. לכן צריך לחשוב היטב היטב לפני ש'יורים חץ' מהפה, כי לאחר שהוא כבר יצא – לא ניתן עוד להשיבו בחזרה.

בפרט כשמגיעות תקופות מסויימות, כגון תקופת בחירות וכדומה, והאויר כולו מזדהם מחמת ריבוי הלשון הרע והרכילות שרוב האנשים מדברים באותו זמן – מי שנגעה יראת ה' בלבו לא ילכד בשחיתות זו, אלא ינצור את לשונו מכל משמר, ולא יפצה את פיו לדבר דברי גנאי ולשון הרע על שום יהודי בעולם בכלל, ועל תלמידי חכמים בפרט, בבחינת מה שנאמר: "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא" (עמוס ה, יג).

כשאדם חלילה פוגם בלשונו, ומדבר דברי גנאי על אנשים שונים וגורם להם צער ונזק, הוא מושך על עצמו צרות רבות כחוסר שלום בית, צער גידול בנים, דוחק הפרנסה, חוסר בריאות וכו'.

משום שהקב"ה מסלק את השגחתו מעל מי שאינו שומר על לשונו, וכיון שסרה מעליו השגחת הבורא ממילא הוא נעשה חשוף לכל הצרות והבעיות שבעולם, כמו שכתוב: "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם… וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (דברים לא, יז), וכן מבואר בזוהר הקדוש (מדרש הנעלם – וירא דף קטו ע"א): שאין הקב"ה עושה רעה לשום אדם, אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו, דכתיב: "תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן וגו'" (תהלים קד, כט)… רחמנא ליצלן.

[12] כתב מרן החזון איש זיע"א (קובץ אגרות, חלק ג – סימן סב), וז"ל: אם היו בני תורה עמלים בתורה לאמיתותה, היו מצילים ילדים הרבה ואנשים רבים מהרהורי עבירה וכפירה וכיוצא בו, בשפע קדשם בהשתפך רוח טהרה בעולם, ובסביבות בעל תורה אמיתי הדבר ניכר לעינינו, השפעה מרובה על אנשים הרבה, מה שכל השתדלות מעשית לא תשיגנה, עכ"ל.

סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (שאל אביך ויגדך – חלק ג עמוד כב, להגאון רבי ישראל שפיגל), וז"ל: סיפר לי ראש ישיבת חברון, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא, שהכיר בירושלים איש צדיק ורבי אברהם ויספיש שמו. בתקופתו נוצרה הפרצה של פתיחת בית קולנוע ראשון בירושלים.

פעם אחת ראה את רבי אברהם ויספיש עומד ליד הקולנוע ומעיין במודעה שבפתח הקולנוע על המופעים שיהיו שם באותו לילה… התפלא רבי שמחה זיסל, מה ליהודי צדיק כזה ולמודעה של הקולנוע שהוא מעיין בה.

רבי אברהם הבחין שאני מסתכל בו ולכן ניגש אלי ואמר לי, אסביר לך מדוע הסתכלתי במודעה, שעל האדם מוטל להסיר מעצמו כל חשד, שנאמר: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב).

הסיבה היא, אמר רבי אברהם, שאנו קבוצה של אברכים שקיבלנו על עצמנו, כי היות ונכנסה טומאה לירושלים עיר הקודש, מוכרחים אנו להרבות טהרה, ולכן קיבלנו על עצמנו שבזמן שיציגו סרט בבית הקולנוע – אנו נשב ונלמד באותו זמן ברציפות, בלי לדבר בשום דבר בטל, ולכן אני מסתכל במודעה, לראות מתי מתחיל הסרט.

והוא סיים ואמר: הלילה תהיה לנו עבודה קשה, מפני שכתוב במודעה שיוקרן סרט ויהיו שם ריקודים כל הלילה, ואם כן נצטרך לשבת כל הלילה, וה' יעזור שזה לא יפריע לנו ללימודים שלנו ביום.

ואמנם, ראה רבי שמחה זיסל שישבו ולמדו כל הלילה, ואחר כך קיימו גם את סדר הלימודים במשך היום, כאילו עבר עליהם הלילה בשינה.

[13] וממשיך החפץ חיים וכותב, וז"ל: ואיתא בספרי פרשת עקב (פיסקא מח): "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה, טז). נמשלו דברי תורה למים. מה מים חיים לעולם – אף דברי תורה חיים לעולם, שנאמר: "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (שם ד, כב).

ומה מים מעלים את הטמא מטומאתו – כך דברי תורה מעלים את האדם מטומאה לטהרה, שנאמר: "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה" (תהלים יט, י).

וממילא כשם שמים מטהרים את האדם, אף שהטומאה מתפשטת בכל אבריו, כן התורה מטהרת את האדם מטומאת עוונותיו, אפילו אם נתפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו. וכשם שאין אדם נטהר עד שיעלו המים על כל אבריו, ולא תהיה שום חציצה בין האברים למים, כן צריך שישעבד את כל גופו ואבריו באמת לתורה, ולא תהיה שום חציצה, כמו שכתוב: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו' עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו).

ומה מים משיבים נפשו של אדם – כך דברי תורה משיבים נפשו של אדם מדרך רעה לדרך טובה, שנאמר: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח).

ומה מים חינם לעולם – אף דברי תורה חינם לעולם, שנאמר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם [וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב]" (ישעיה נה, א)… עיי"ש.

[14] וכאן עלינו לחדד את הדברים:

עלינו לדעת שהתורה הקדושה היא אין סופית, פשוטו כמשמעו, וככל שילמד האדם ויתייגע בה הוא יזכה שיפתחו בפניו שעריה…

וכך כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א בספרו ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה רמה):

דע שיש חדרי תורה, ומי שזוכה להם, כשמתחיל לחדש בתורה, הוא נכנס בהחדרים, ונכנס מחדר לחדר ומחדר לחדר, כי בכל חדר וחדר יש כמה וכמה פתחים לחדרים אחרים, וכן מאותן החדרים לחדרים אחרים, והוא נכנס ומטייל בכולם, ומלקט משם אוצרות וסגולות יקרות וחמודות מאוד אשרי חלקו.

אבל דע, שצריך ליזהר מאוד, לבל יטעה בעצמו, כי לא במהרה זוכין לזה, כי יש כמה וכמה חידושין שאינם באים משם, רק מהיכלי התמורות, כי את זה לעומת זה עשה אלקים. ואף שנדמה לאדם להשגה גדולה, אף על פי כן, גם שם יש חידושים נאים שנדמין להשגות.

וגם בזה יש כמה בחינות, כמו למשל כשכותבין תיבת אדם, יודעין שזה מרמז על דמות האדם, אבל הוא רק ברמז בעלמא, כי אין כתוב שם שום ציור האדם, ויש שמציירין על הנייר ציור האדם, ושם נגלה יותר קצת דמות האדם, ויש שמנסרין ציור האדם מחתיכת עץ ושם נתגלה עוד יותר ציור האדם, אבל אף על פי כן אין זה אדם ממש. רק האדם בעצמו הוא האדם באמת.

כמו כן יש כמה חידושין של תורה שהם רק כמו פנקס וכמו שכותבין תיבת אדם לבד, כי התורה היא בחינת אדם, כמו שכתוב: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם" (במדבר יט, יד), ויש שהוא נכנס לפנים מזה, אבל אף על פי כן אין זה אדם כנ"ל, רק כשזוכין אל התורה בעצמו זהו בחינת אדם באמת, וזהו: 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם', 'זֹאת הַתּוֹרָה' דייקא – היינו רק זאת התורה האמיתית, היא בחינת 'אָדָם'.

ודע שכל אדם קודם שמשיג בתורה השגה של אמת, צריך לילך בהכרח דרך אלו היכלות התמורות, אבל הכלל שאסור לטעות בעצמו, לסבור שכבר בא אל ההשגה הראויה, כי אם יסבור כן ישאר שם חס ושלום, אבל כשידע שעדיין לא התחיל לכנוס לחדרי תורה האמיתיים, אזי יתחזק בעבודת השם, וירבה בתפילות, ויפציר עד שיפתחו לו שערי הקדושה באמת, ואז יראה ההפרש. ואפילו אם עשה עובדות ותעניתים וסיגופים בשביל השם יתברך, ואחר כך זכה לחידושין, אף על פי כן אל יעמוד על זה לסבור שהם השגות של אמת הנ"ל, כי אפילו להדמיונות של היכלי התמורות צריך עובדות ותעניתים…

כי יש מי שנדמה לו שנכנס לפנים, ולפני ולפנים, ועדיין עומד בחוץ לגמרי, כי לא התחיל להשיג השגה של אמת. והצדיק הגדול מאוד, אף כשזוכה להשיג השגות גדולות של הקדושה באמת, אף על פי כן אינם נחשבים בעיניו לכלום, לגודל עוצם הכרתו את גדלות הבורא יתברך. על כן הוא משתדל ומתחזק בכל פעם, שיתחיל השם יתברך להראות לו אור התורה, כאילו לא התחיל להשיג כלל מימיו…