מעלתו של משה רבינו
השיעור השבועי הקבוע בליל ששי, יוחד הפעם ללימוד במעלתו של משה רבינו. והרב פתח ואמר:
בשנת 2368 לבריאת העולם, ביום רביעי, ז' אדר, ירדה לעולם נשמתו הקדושה של משה רבינו עליו השלום. וכעבור 120 שנה בדיוק, ב-ז' אדר, בשנת 2488 לבריאה נפטר.
וגילו לנו בספר הזוהר הקדוש (תרומה דף קנו ע"א) שבשעת פטירתו של משה, נָעֲלָה התורה שבכתב את אורותיה, ומאותה עת נעלמה מאתנו היכולת להביט באספקלריא המאירה.
ומכיון שכך, בכל שנה, ביום פטירתו של משה, מתעוררת חזרה מקצת מהעלמה זו, לכן תיקנו חז"ל הקדושים (מגילת תענית – פרק יג), להתענות ביום פטירתו של משה, כדי שעל ידי כך תתמתק ההעלמה הזו, ולא נפסיד מהשגת התורה חלילה.[1]
והנה – המשיך הרב ואמר – ישנו ספר מיוחד שסידר הבן איש חי זיע"א, הנקרא 'תיקון שבעה באדר', ובו מלוקטים מדברי חז"ל כל המאמרים העוסקים במעלת משה רבינו ע"ה, וכדאי שכל אחד מהמשתתפים כאן ילמד בביתו את הספר הזה בהמשך הלילה.
ועתה ברצוני להתייחס לנקודה נוספת:
כאמור משה רבינו נולד ב-ז' באדר, ואם כן, הברית שלו היתה ב-י"ד באדר,[2] באותו יום בו הוקבע לדורות יום הפורים.
אך זה לא הקשר היחיד בין משה לפורים, ומצאנו עוד הקבלה. וכך אמרו במדרש (אסתר רבה, פרשה ו – אות ב):
"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי" (אסתר ב, ה)… 'אִישׁ' – מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו, דכתיב ביה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר יב, ג).
מה משה עמד בפרץ, דכתיב: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהלים קו, כג), אף מרדכי כן, דכתיב: "דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (אסתר י, ג).
מה משה לימד תורה לישראל, דכתיב: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (דברים ד, ה), אף מרדכי כן, דכתיב: "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (אסתר ט, ל), וכתיב: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר" (משלי כג, כג)…
מבואר – המשיך הרב – שישנן שלש הקבלות בין משה למרדכי: שניהם היו מצויינים במדת הענוה, שניהם ידעו לבטל גזירה, ושניהם לימדו את ישראל תורה.
הרב! – הרים יוסי (ממשתתפי השיעור) את ידו – את שתי ההקבלות הראשונות אני מבין, אך את ההקבלה השלישית לא כל כך.
שהרי – המשיך יוסי – בעוד שמשה רבינו היה בדורו המקור היחיד לתורה, שהרי רק הוא קיבל תורה מסיני, מרדכי לעומתו, חי בדור שהיה מלא בתלמידי חכמים גדולים ועצומים.
גם אם מרדכי לימד תורה, מסתמא שהוא לא היה היחיד באותו הדור, ואם כן, זה לא דומה למשה (שהיה היחיד בדורו)?
התכלית – תורת אמת
שאלה טובה – אמר הרב. ולפני שנשיב נתבונן שוב בחלק השלישי של דברי המדרש:
מה משה לימד תורה לישראל, דכתיב: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (דברים ד, ה), אף מרדכי כן, דכתיב: "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (אסתר ט, ל), וכתיב: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר" (משלי כג, כג)…
והנה בגמרא הקדושה (בכורות כט.) קישרו את הפסוק: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם' הנאמר במשה, עם הפסוק: 'אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר' הנאמר במרדכי.[3]
ומובן שהמייחד את שניהם הוא הענין של 'תורת אמת', ובזה היה מרדכי דומה למשה.
ולכן, כמו שבזמן הנהגתו של משה קיבלו ישראל את התורה, כך גם בזמן הנהגתו של מרדכי חזרו וקיבלו את התורה מאהבה.[4]
והנה, כדי שנבין מה פירוש 'תורת אמת', נצטרך ללמוד קטע אחד בספר ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה כה – אות א), וכך ביאר:
דע כי ישנם ארבעה שלבים בהשגה:
השלב הראשון, שהוא המצב שבו נמצא כל אדם שלא עובד על עצמו, הוא שלב הדמיונות.
אדם הנמצא במקום הזה, כח המדמה שלו פגום, וזה בא לידי ביטוי בכל רגע בחיים. מיחסי אנוש ועד התפיסה של מציאות עצמו!
חמשת החושים של האדם משדרים את הרשמים הנקלטים דרכם אל המוח, וכח המדמה לוקח את הרשמים הללו ויוצר מהם מציאות.
אדם שכח המדמה שלו פגום, המציאות המצטיירת בלבו, מצטיירת בצורה גרועה ועלובה מאוד.[5]
השלב השני, הוא השלב שבו כבר זכה האדם לזכך את כח המדמה, והנפש האלקית שבו מתחילה להתגלות בקרבו. דבר שבא לידי ביטוי בכיסופים וגעגועים, רצונות וחשק, להתקרב להקב"ה ולעבודתו.
השלב השלישי, הוא השלב שכח המדמה נכנס לתוך גבולות הקדושה, ומכח הדימוי מילתא למילתא מתגלים לו עמקי התורה וסודותיה, ואז הוא זוכה וטועם טעמה של תורה.
וזה בחינת: "נֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא), בבחינת: "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ" (שיר השירים ד, יא), שהוציא מתיקות שכלו מכח אל הפועל…
ואז מגיע השלב הרביעי, והוא הנקרא 'תורת אמת', והוא השלב שבו המציאות שלו מתאחדת עם הידיעה שהוא יודע.
וזה בחינת אֲמָנָה, כי 'אמנה' – לשון קיום דבר, כי שֵׂכֶל הנקנה,[6] הוא קיום של אדם לאחר מותו…
ומשה רבינו לימד תורה את ישראל, עד שזכה, בסוף ימיו, והביא את כל ישראל למדרגה של תורת אמת! וכמו שנאמר: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, ג).[7]
וגם מרדכי זכה והביא את כל ישראל למדרגה של תורת אמת! וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (שבת פח.): 'הדור קיבלוה בימי אחשורוש' (ראה לעיל הערה 4), מתוך חיבור אמיתי, נפשי ולבבי עם התורה הקדושה! הם והתורה נעשו אחד![8]
הרב! – הרים שוב יוסי את ידו – מה 'הרצפט' לזכות לכך?
זו שאלה עתיקה מאוד – אמר הרב. וכמעט כל יהודי שאל את עצמו במהלך חייו: מתי אזכה כבר להתאחד עם הידיעות שאני יודע? מתי אזכה להיות צדיק?…
ולפני שנשיב, נקדים…
האדם עולם קטן
ביום הששי של הבריאה, התייעץ הקב"ה עם המלאכים, האם לברוא את האדם או לא. וכמו שנאמר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו).[9]
בסופו של דבר הסכימו המלאכים, והקב"ה ברא את האדם בצלמו כדמותו. היינו שהקב"ה ברא את האדם באותה צורה בה בנויים העולמות העליונים. כדי שעל ידי כך ישתקפו בתוכו כל העולמות העליונים, וממילא כאשר יתבונן בנפשו ובגופו, יוכל להבין כיצד העולמות העליונים בנויים וכיצד הם מתנהגים.[10]
האמת יש הרבה להרחיב בעניינים הללו, ואנו נתמקד בנקודה אחת:
רצה הקב"ה שכל מציאות שלימה תהיה מורכבת מתרי"ג (613) חלקים. וכאשר זה כך (היינו שכל התרי"ג חלקים מאוחדים), הרי מציאות זאת נקראת 'קומה שלימה'.
והנה ישנן כמה וכמה מציאויות שהן קומות שלימות. ושלשה מהם, הם: התורה, המשכן, והאדם.
התורה מורכבת מרמ"ח (248) מצוות עשה, ושס"ה (365) מצוות לא תעשה, אשר ביחד הן תרי"ג.
וגם המשכן הוא קומה שלימה כדוגמת הבריאה כולה, שהרי אמרו בזוהר הקדוש:[11] צורתא דמשכנא כעין צורתא דעלמא.[12]
והמציאות השלישית, היא מציאות האדם, המורכב מרמ"ח אברים, ושס"ה גידים.
כאשר האדם מקיים את הרמ"ח מצוות עשה, ונזהר מלעבור על אחת משס"ה מצוות לא תעשה[13] – נעשה גופו מרכבה והיכל לתורה הקדושה…
ומכיון שעבודת האדם לתקן את אבריו וגידיו, לכן האריכה התורה מאוד בכל פרטי המשכן (שהרי חמשה פרשיות עוסקות בבניית המשכן ועשיית כליו: תרומה, תצוה, חלק מפרשת כי תשא, ויקהל פקודי).
וזה לשון הגה"ק רבי נפתלי צבי מרופשיץ זיע"א (זרע קודש – ריש פרשת בהעלותך):
'כל כלי המשכן והמקדש היה כל אחד רומז לאברי האדם… ולכן האריכה התורה כל כך בעשיית המשכן וכליו שמזה יראו וילמדו איך לתקן אבריהם וכל הקומה שלהם…
ומציווי התורה הקדושה איך לעשות את הכלי הזה נלמד איך לתקן דוגמת זה את האבר ההוא שהכלי רומז עליו'…[14]
בשיחה זו נתמקד במנורה על כל שלשת חלקיה,[15] שהם: גוף המנורה, שבעת הקנים היוצאים ממנה, והשמן שהיה דולק בתוכה…
ציווי או נדבה?
הפרשה הראשונה העוסקת במשכן, היא פרשת תרומה, הפותחת בבקשתו של הקב"ה למשה רבינו:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב) – אמור לבני ישראל שלצורך בניית המשכן נדרשים הדברים הבאים, והם: זָהָב, כֶּסֶף, נְחֹשֶׁת, תְּכֵלֶת, אַרְגָּמָן, תּוֹלַעַת שָׁנִי, שֵׁשׁ, עִזִּים, עוֹרוֹת אֵילִים מְאָדָּמִים, עוֹרוֹת תְּחָשִׁים, עֲצֵי שִׁטִּים, שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, בְּשָׂמִים, אַבְנֵי שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים.
הקב"ה ביקש מישראל שיביאו בנדבה – כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – 15 דברים. ואחד מה-15 דברים הנדרשים הוא 'שֶׁמֶן לַמָּאוֹר', והיינו: שמן זית זך להעלות נר תמיד.
והקשה הרשב"ם (שמות כז, כ) שבפרשת תרומה משמע שהשמן למנורה באה בנדבה, ואילו כאן בתחילת פרשת תצוה, נאמר: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שם) – ומשמע שישנו ציווי להביא שמן למנורה.
וצריך להבין: שמן למנורה הוא נדבה או ציווי?
ותירץ הרשב"ם: שהשמן שבא בנדבה היה השמן לצורך המשכן (אולי הוא התכוין לצורך שבעת ימי המילואים), אך לשמן הנצרך לדורות ישנו ציווי מיוחד: 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'![16]
ומכיון שציווי זה נוהג לדורות,[17] עלינו להבין כיצד קשור השמן זית זך לתיקון נפשנו?
מעלת השמן למאור
האמת, שבציווי הכנת השמן נאמר: "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (שמות כז, כ), ועלינו לבאר את המושג 'כָּתִית לַמָּאוֹר':
את השמן למנורה היו מכינים מעצי זית. והנה, בעצי הזית ישנם שלשה זמני לקיטה.
בלקיטה הראשונה לוקטים את הזיתים הנמצאים בראש עץ הזית, שהשמש הזורחת עליהם מבשילה אותם יפה.
בלקיטה השניה לוקטים את הזיתים העומדים באמצע האילן. הזיתים הללו לא מקבלים את קרני החמה ישירות ולכן אינם ממהרים להתבשל כמו אלו שבראש האילן.
ובלקיטה האחרונה לוקטים את הזיתים שבתחתית האילן, שקרני החמה מגיעים אליהם בקושי, ועל כן אינם מתבשלים יפה, וכדי להוציא את שמנם צריך להניחם בתוך מעטן (כלי מיוחד) עד שתתרכך קליפתם.
לצורך המנורה היו לוקטים את הזיתים הנמצאים בראש עץ הזית, ומהם היו מוצאים את השמן למנורה.
לאחר שלקטו את הזיתים הללו, היו ממיינים אותם, כשבמהלך המיון זורקים את כל הזיתים המתולעים והמנוגעים…
לאחר מכן החל שלב הוצאת השמן, שהוא השלב של 'כָּתִית לַמָּאוֹר'. וכך הוא היה מתבצע:
היו כותשים את הזיתים במכתשת, לאחר מכן היו מניחים את הזיתים בתוך סל מחורר המונח על כלי, והשמן היה זב מהם ונכנס לתוך הכלי, והוא השמן המובחר ביותר למנורה…
נמצא שהשמן שהשתמשו למנורה, נעשה מהזיתים המובחרים ביותר, על ידי הכאה במכתשת… ורק אז נעשה 'שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר'…
ולפני שנבאר כיצד כל זה קשור לתיקון נפשנו, נמשיך לשני החלקים הנוספים במנורה…
המנורה ושבעת קניה…
בפרשה הקודמת, פרשת תרומה, ציוה הקב"ה את משה על עשיית שני חלקי המנורה:
א. על גוף המנורה, וכמו שנאמר: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שמות כה, לא).
ב. על הקנים היוצאים ממנה, וכמו שנאמר: "וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי" (שם פסוק לב).
וממשיכה התורה ומפרטת את שאר החלקים שבמנורה, והם (בסך הכל) מ"ט – 49 חלקים: כ"ב גביעים, י"א כפתורים, ט' פרחים ו'-ז' קנים.
ולאחר שנעשתה המנורה נצטוה אהרן הכהן להדליק את הנרות. וכמו שנאמר: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).
וההדלקה צריכה להיות באופן שהאש תעלה מאליה! וכמו שפירש רש"י (שם):
'בְּהַעֲלֹתְךָָ את הנרות'. פירוש כמו: 'בהדליקך את הנרות'. ועל שם שטבע האש הדולקת שהלהב הולך ועולה כלפי מעלה, לכך כתוב בהדלקתן של הנרות לשון עליה.
ומתוך שלא נקט כאן הכתוב שאר לשונות של יצירת אש (כגון 'בהדליקך' או 'בהציתך') אלא דוקא 'בְּהַעֲלֹתְךָ', דרשו חכמים שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה – כלומר, שלא יעבור מנר אחד לחברו תיכף משנאחזה בו האש, אלא ישהה אצל כל נר וימשיך להבעירו ו'להעלות' את הלהבה לגודלה הראוי, עד שהיא עולה כבר ודולקת כך מאליה ללא סיוע, ורק אז יעבור לנר האחר (שבת כ.).[18]
אחר שלמדנו את מבנה המנורה, את חומר הבערה, ואת צורת ההדלקה, נעבור ללמוד קצת בסוד המנורה מדבריו של אבא מארי זיע"א…
תורת אמת – סוד המנורה
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, תרומה – מאמר י) אמר, וז"ל:
המתבונן במנורה שעשה משה יראה שיש בה מ"ט חלקים. והם: כ"ב גביעים, י"א כפתורים, ט' פרחים ו'-ז' קנים –
והם מכוונים כנגד מ"ט שערי בינה. וגוף המנורה (שהיה גובהו י"ח טפחים) הוא כנגד שער החמישים.
כל עצמותה של המנורה היא כנגד התורה, ולכן מצאנו שמספר התיבות בפסוקים הראשונים של כל החמשה חומשי תורה, הוא כנגד מספר חלקי המנורה, המעיד על שייכות פנימית בין המנורה לתורה:
הפסוק הראשון של ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) – המונה שבע תיבות, מכוון כנגד שבעת קני המנורה.
הפסוק הראשון של ספר שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א) – המונה אחת עשרה תיבות, מכוון כנגד אחד עשר כפתורי המנורה.
הפסוק הראשון של ספר ויקרא: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) – המונה תשע תיבות, מכוון כנגד תשעת פרחי המנורה.
הפסוק הראשון של ספר במדבר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א, א) – המונה שבע עשרה תיבות, ועם הפסוק עצמו הם שמונה עשרה, מכוון כנגד שמונה עשר הטפחים שבגובה המנורה.[19]
והפסוק הראשון של ספר דברים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א) – המונה עשרים ושתים תיבות, מכוון כנגד עשרים ושנים גביעי המנורה.
ומובן שהמנורה היא סוד חכמת התורה, ולכן אמרו בגמרא הקדושה (בבא בתרא כה:): 'הרוצה להחכים – ידרים',[20] מפני שהמנורה היתה מונחת בצידם הדרומי של המשכן ובית המקדש. ומשמע מכך שהמנורה מסמלת את חכמת התורה.
ופשוט שדברי חז"ל עוסקים במדרגה הרביעית שבהשגה: הרוצה לזכות לתורת אמת, יתבונן במנורה, ומזה יבין איך להביא את עצמו לידי השגת התורה…
ונבוא להתבונן…
סוד המנורה בעבודת האדם הולך ומתגלה
בספר הזוהר הקדוש (הקדמת תיקוני הזוהר, דף יג ע"ב – בתרגום לעברית) נאמר כך:
מנורה זה הראש, ושבעה נרותיה עליה – הם שתי אזנים, ושתי עינים, ושני נקבי החטם, ופה, ומנורה לימין, ונאמר בה: הרוצה להחכים – ידרים, משום ששם המוח בראש, והחכמה שורה בראש, ובו מאירה המנורה, משום שהוא שמן, שנאמר בו: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ" (תהלים קלג, ב).
שנים ארוכות מאוד חלפו מאז שנכתבו דברי הזוהר הללו… כעבור שנים, בראש חודש אב שנת תקס"ד (1804 למניינם) הועלה על הכתב ביאור נפלא בסוד הענין.
וכך סיפר הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א (חיי מוהר"ן, אותיות י-יא):
ביום ראשון, ערב ראש חודש מנחם אב, עמדתי לפני מורי ורבי רבי נחמן מברסלב. והיו פניו בוערות באש לוהט, ושכב על מטתו ושתק הרבה וחשב מה שחשב, ואני עמדתי לפניו מרעיד ומשתומם, ועמדתי אז לפניו כמה שעות.
ואז סיפר לי כך: בזה השבת בכיתי מאוד לפני השם יתברך מדוע כל דבר שאני רוצה לעשות אני מוכרח לעשותו במסירת נפש (היינו שכל דבר שצריך לעשות בעבודת השם קשה וכבד עליו מאוד, ואינו יכול לעשות כי אם במסירת נפש ממש).
וסיפר שבכל יום כשעומד בבוקר ורוצה להתפלל אינו יכול לפתוח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו,[21] ואזי הוא רוצה לזכור לעצמו על כל פנים איזו ניגון כדי להחיות את עצמו באיזו ניגון, וגם זה נמנע ממנו כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום ניגון, עד שאינו יודע כלל איך לעמוד ולהתפלל. ואף על פי כן הוא עומד להתפלל, אחר כך כשבא בתוך התפילה אז מזכיר את עצמו איזו ניגון שבא על דעתו ממילא. הכלל שכל דבר שרוצה לעשות קשה עליו מאוד ומוכרח לעשות במסירת נפש…
ואז סיפר לפני ואמר: בזה השבת הקשו קושיא (בשמים) למעלה, ואני אמרתי עליה תירוץ. והקושיא היא: כי יש מקיפים אצל השכל, ויש מקיפים להתורה, ומה לעשות שיכנסו המקיפים לפנים…
ואני אמרתי על זה תירוץ.
אחר כך עמדתי עוד לפניו עד אחר שקיעת החמה, בתוך כך נכנס אליו המשרת שלו ואמר בזו הלשון: רבי תנו מעות כדי שאוכל לקנות נרות.
ענה ואמר אלי: השמעת מה שהוא אומר, גם את זה תזכור כי גם הוא תירוץ על הקושיא, היינו על הקושיא הנ"ל בענין המקיפין שהקשו למעלה, אם תהיה איש כשר תזכה להבין זאת. ותהילה לא"ל יתברך כבר הבנתי מעט קט בזה…
וברשותכם נבאר…
השאלה ששאלו בשמים היתה השאלה ששאלנו בתחילת השיחה: איך אפשר לזכות שהמציאות של האדם תתאחד עם הידיעה שהוא יודע?[22]
והתשובה היא: על ידי שהאדם יקדש את אבריו כדוגמת המנורה.
עיקר הכל – קדושת שבעת השערים
את התשובה לכך, כתב רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה כא) את הדרך לכך, וכה הם דבריו…
כידוע, הקב"ה ברא באדם חמשה חושים, והם: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח, חוש הטעם, וחוש המישוש.
ארבעת החושים הראשונים מכוונים כנגד ארבעה שמותיו יתברך. כנגד חוש הראיה שבעינים – שם ע"ב (הוי"ה במילוי יודי"ן). כנגד חוש השמיעה באזנים – שם ס"ג (הוי"ה במילוי יודי"ן, והאות וא"ו במילוי אל"ף). כנגד חוש הריח בחוטם – שם מ"ה (הוי"ה במילוי אלפי"ן). וכנגד חוש הטעם שבפה – שם ב"ן (הוי"ה במילוי ההי"ן, והאות ו"ו בלי מילוי אות אמצעית).[23]
והנה, ארבעת החושים שבראשו של האדם פועלים דרך שבעה פתחים (שבעה שערים) שקיימים בראשו: שתי אזניו, שתי עיניו, שתי נחיריו, ופיו. ומבואר בתיקוני הזוהר (הקדמה דף יג ע"ב) שישנה הקבלה בין ראשו של היהודי למנורה שהיתה בבית המקדש – ראשו של האדם (הגולגולת) מכוון כנגד מנורת המקדש (גוף המנורה), ושבעת השערים שבראשו מכוונים כנגד שבעת קני המנורה…
ולגבי גוף המנורה, שהוא כאמור ראשו של האדם, ציותה התורה (בפרשת בהעלותך): "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).
והיינו שהנשמה השורה בתוך הַשֵּׁכֶל (שבראש היהודי) אשר תאיר בצורה כזו – שתהיה השלהבת עולה מאליה,[24] ובכך, כל הידיעות שבשכל יתאחדו עם רגש הלב!
והארת השכל הנפלא הזה מכונה בשם 'שמן', ועליו נצטוינו (בעבודת האדם הפרטית) בפסוק: 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר'.
והדרך לכך היא: 'יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת' – על ידי שהיהודי יאיר את שבעת פתחי ראשו: שתי עינים, שתי אזנים, שני נחירים, והפה.
כי הפה והחוטם והעינים והאזנים תלויים במוח, והן מעוררין את המוח שיהיה בבחינת 'קדם', בבחינת פנים…
ונבאר יותר…
שאו שערים ראשיכם…
בעוד שיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, שופטים – מאמר א) אמר, וז"ל:
והענין הזה מבואר גם בתחילת פרשת שופטים, שהרי בתחילת הפרשה נאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶי"ךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ" (דברים טז, יח).
פירושה הפשוט של מצוה זו הוא שיש להעמיד שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר שישפטו בין איש לרעהו משפט צדק, ויפסקו את הדין על פי דיני תורתנו הקדושה.
אך מלבד פירושה הפשוט של המצוה, היא גם רומזת שצריך כל אדם להיות שופט ושוטר על עצמו, ולהשגיח היטב על שבעת השערים (הפתחים) שנתן לו הקב"ה בראשו, שהם: שתי עיניו ושתי אזניו ושני נחיריו ופיו, שלא יתאפשר להכניס דרכם לתוך תודעתו שום דבר שאינו כרצון הקב"ה.
וזהו: 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ', כלומר, שתעשה את עצמך שופט ושוטר על כל השערים שבראשך, לבל יכנס דרכם לתוך תודעתך דבר זר שאינו כרצון ה'.
וביאור הדבר בפרטות: כי צריך כל אדם להשגיח היטב על זוג עיניו שלא תהיינה פקוחות להסתכל בדברים שאינם צנועים ובמראות אסורות ח"ו וכיוצא בו, אלא יסתכלו רק בדברי קדושה, כגון באותיותיה הקדושות של התורה, וכן בפנים של צדיקים.
וכשיקדש האדם את עיניו כראוי, יזכה שתאורנה עיניו בתורה הקדושה, ויבין את העומק הנפלא שבה, וכן יזכה לקבל פני שכינה, כמאמר חז"ל (מסכת דרך ארץ רבה – פ"א מ"כ) ש'כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנו, זוכה ומקבל פני השכינה', שנאמר: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיה לג, טו), וכתוב אחרי כן: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (שם פסוק יז)…
וכן צריך כל אדם להשגיח היטב על שני נחיריו לבל יריחו ריחות אסורים (של עבודה זרה), וריחות מאוסים (כגון: ביוב, ושל נבילה וכיוצא), וכן ריחות בשמים של נשים, שאסור ליהנות מריח בשמים של נשים (ורק את הבושם של אשתו מותר להריח), שנאמר: "לֹא תִנְאָף" (שמות כ, יג), ודרשו חז"ל (במדבר רבה, פרשה י – אות ב): אל תהנה אף (מבושם של נשים זרות). כי יש בכח ריחות אלו לפעול ירידה רוחנית גדולה בנפשו.
וכשיקדש האדם את נחיריו כראוי, יזכה ליראת שמים אמיתית, וכן יזכה לטהרת הנפש…
וכן צריך כל אדם להשגיח היטב על פיו לבל יוציא ממנו דברי נבלה ושקר ושאר דיבורים אסורים, אלא רק דברי תורה ותפילה ושאר דברי קדושה. וכאשר יזכה האדם לכך, לקדש את פיו כראוי, כל דיבוריו יהיו מלאי חן ויופי, וממילא דברי התורה והתפילה שיוציא מפיו יתקבלו ברצון לפני הקב"ה…
וכן צריך כל אדם להשגיח היטב על שתי אזניו שלא תהיינה פתוחות לשמוע דברי נבלה ושקר ושאר דברים בטלים, אלא רק דברי תורה וקדושה, וכמובא בדברי חז"ל (כתובות ה.) על הפסוק: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" (דברים כג, יד), אל תקרי על 'אֲזֵנֶךָ' אלא על אָזְנֶךָ, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו. והוסיפו חכמינו שם ואמרו (כתובות ה.): אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחילה לאברים.
וכיון שמשה רבינו זכה וקידש את שבעת שעריו, זכה לאותו שכל עליון ונכסף.
וכך הם דברי רבי נחמן מברסלב:
משה רבינו זכה לבחינת השפע האלקי, בבחינת: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, כט), כי הוא היה עניו, שפל וסבלן, ולא חרה אפו על בזיונו (בעת שדיברו עליו מרים ואהרן), וזה בחינת חוטם בשלימות (שמכלל קדושת החוטם הוא הסבלנות).
וכתיב ביה: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח) – זה בחינת פה. וכתיב ביה: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (שם) – זה בחינת עינים. וכתיב ביה: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (שם פסוק ז) – זה בחינת אזנים, בחינת: "וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר" (משלי יא, יג)…
ובוודאי העבודה הזו של הזיכוך אינה עבודה פשוטה כלל, ולכן באה התורה ומעודדת אותנו: "כָּתִית לַמָּאוֹר" (שמות כז, כ) – נכון שהעבודה הזו כותתת את הגוף, אך בשכר זה תזכו לבחינה של – 'לַמָּאוֹר, לדביקות אמיתית 'בַּמָּאוֹר' האמיתי Y הוא הבורא עולם!
יוסי (זוכרים?) ניגב דמעה, ואמר: יהי רצון שנזכה גם אנו לכך.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. הקב"ה ברא את האדם כדוגמת המשכן וכליו, וכאשר זוכה לתקן ולהאיר את אבריו כדוגמת המשכן, הוא זוכה להיות מרכבה והיכל לקדושה, ובתוכו תשרה השכינה.
ב. אדם הרוצה שיתגלו בתוכו סודות הבורא (כמו שנאמר: "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" (תהלים כה, יד)), עליו לקדש את אבריו כקדושת שבעת קני המנורה. שכן שבעת האברים שבראשו, שהם: שתי עינים, שתי אזנים, שתי נחירים, ופה, שהם כנגד שבעת קני המנורה.
ג. קדושת העינים כוללת בתוכה, הן שלא תהיינה פקוחות להסתכל בדברים שאינם צנועים ובמראות אסורות ח"ו וכיוצא בו, והן שלא יביט על הזולת בעינים רעות.
ד. קדושת הנחירים כוללת בתוכה, הן הזהירות מריחות אסורים (של עבודה זרה), וריחות מאוסים (כגון: ביוב, ושל נבילה וכיוצא), וכן ריחות בשמים של נשים, שאסור ליהנות מריח בשמים של נשים (ורק את הבושם של אשתו מותר להריח). וגם את הזהירות מכעס והקפדה.
ה. קדושת האזנים היינו שצריך להשגיח היטב על שתי אזניו שלא תהיינה פתוחות לשמוע דברי נבלה ושקר ושאר דברים בטלים, אלא רק דברי תורה וקדושה.
ו. קדושת הפה, שעליו לשמור פיו מכל דיבור אסור ובטל, וכן הזהירות ממאכלות אסורות.
ועל ידי קידוש שבעת השערים הללו יזכה האדם לגילוי אור אלקי בתוכו.
[1] וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח, סימן תקפ – סעיף ב) שראוי להתענות ב-ז' באדר, יום פטירתו של משה רבינו.
[2] וזה לשון המדרש (פרקי דרבי אליעזר – פרק מח):
רבי נתנאל אומר, ראו אבותיו של משה את הנער תארו כמלאך אלהי"ם, ומלו אותו לשמונה ימים, וקראו את שמו יקותיאל.
[3] וזה לשון הגמרא:
אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם" (דברים ד, ה)… מה אני בחינם אף אתם בחינם. תניא נמי הכי (נאמר בהמשך הפסוק): "כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָ"י" (שם), מה אני בחינם אף אתם בחינם, ומנין שאם לא מצא בחינם שילמד בשכר? תלמוד לומר: "אֱמֶת קְנֵה" (משלי כג, כג). ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר? תלמוד לומר: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר" (שם).
[4] וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (שבת פח.):
"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִי"ם מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעא רבה לאורייתא.
אמר רבא, אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז) – קיימו מה שקיבלו כבר…
[5] לכח המדמה הפגום יש שם נוסף, והוא 'מוחין דקטנות'.
ובשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – חלק ג עמוד 34, מהדורת תש"פ) אמר, וז"ל: כל העבירות נעשות בגלל הצמצום, קרי 'מוחין דקטנות', יש כאלה שמכל דבר הם נפגעים, וכל דבר הם לוקחים ללב [כגון, אם לא הזמינו אותם לאיזה אירוע, או אם אמרו להם איזה מילה שלא מצאה חן בעיניהם], התנהגות כזאת אינה דבר בריא כלל. עם אנשים כאלה צריך להתנהג בזהירות מירבית.
מוחין דקטנות הוא שורש השנאה והמחלוקת, ולא משנה מה שורש השנאה והמחלוקת. לדוגמא: אדם עם מוחין דקטנות יראה שפתחו לידו חנות כמו שלו, מיד הוא מבין שהוא לא ימכור יותר כלום… המוח שלו כל כך מצומצם, שהוא חושב שהשני לוקח לו את החיים שלו, ולכן אין לו ברירה והוא פותח נגדו מלחמת חרמה…
אבל אם היה לו מעט מוחין הוא היה מבין שה' הוא המפרנס ולא החנות.
וזו היתה נקודת ההבדל בין קין להבל (בני אדם הראשון). לקין היו מוחין דקטנות, ולהבל היו מוחין דגדלות, מי שיש לו מוחין דגדלות הוא שמח כל הזמן, אם הוא כבר מביא לה' הוא מביא את הטוב ביותר. קין הביא מנחה לה', אבל כאב לו להביא מהטוב – 'מה ישאר בשבילי?'
הבן איש חי ע"ה בספרו עוד יוסף חי (פרשת שמות – אות ט) כתב שאדם שהוא משורש קין יש לו תמיד נטיה לדמיון, כי הבעיה של קין היתה שהוא היה בעל דמיונות, בגלל שה' לא קיבל את הקרבן שלו, הוא דמיין לעצמו שה' לא אוהב אותו – זה דמיון, כי באמת ה' אוהב את כולם, הצמצום הזה נקרא כח מדמה פגום… (עכ"ד אבא זיע"א).
ודבריו הקדושים הזכירו לנו סיפור:
מעשה באדם שבא לפני הרב לקבול על חברו, אשר פתח מולו חנות מתחרה וגוזל לו את פרנסתו.
ואתה, מה אתה עושה? שאל הרב.
בעל כרחי מוזיל אני את המחירים – ענה – ועומד בפתח החנות ומשדל עוברים ושבים לבוא לקנות בחנותי…
האם נסעת פעם בעגלה? שאל הרב, שלא ממין הענין.
תמה האיש, אך ענה מפני הכבוד: ודאי!
וכשיצאה העגלה מתחום העיר, והגעתם לנהר, האם התיר העגלון את הסוס והביאו לנהר לשתות?
אכן כן, ענה ותמה על השאלות המשונות.
וכשהוריד הסוס את צוארו לשתות, הראית מה עשה? שאל הרב.
שתה – ענה האיש – וכי מה?!
לא, השיב הרב. לפני ששתה – מה עשה?
הקדיר האיש את מצחו, ומשך בכתיפיו. לא ידע.
אזכיר לך – אמר הרב – הוא בטש במים, בעט בהם ברגלו הקדמית.
אההּ – נזכר האיש – ומה בכך?
היודע אתה מדוע עשה כן? שאל הרב.
שרבב האיש את שפתיו במבוכה, וכי מהיכן ידע?
אומר לך, אמר לו הרב. כשהסוס שוחה ומרכין ראשו לשתות – הוא מופתע לראות במים את בבואתו. נדמה לו, שיחד עמו עולה מן המצולות סוס נוסף ומתכונן גם הוא לשתות – שים לב – מאותם מים שלו! והוא נחרד, הן הסוס הזר יקפח את פרנסתו! לכן בוטש הוא במים ברגלו, מעלה עננת בוץ מן הקרקעית ועוכר את המים, ובכך מסלק הוא את הסוס הזר ומסיר את האיום מעליו! אך אנו יודעים כי טיפש הוא, סוף כל סוף אינו אלא סוס…
מלכתחילה, לא היה כאן איום, והבבואה אינה אלא דמיון. לא זו בלבד שאין בנהר די מים לשני סוסים ויותר, אלא שלא היה כאן סוס נוסף. ומה הועיל בחרדתו? שעכר את מימיו שלו, והרי הוא שותה בוץ דלוח… אך דומני כי סטינו מן הנושא. אמור נא לי מה רצונך.
לא כלום – ענה האיש – רק יברכני הרב, שהנהר יהיה נחל איתן, ומימיו רבים וטובים… (הגדה של פסח – יוסף דעת עמוד 281, לגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א).
[6] היה זה בוקר ככל הבקרים, זה עתה הסתיימה התפילה בבית מדרשו של הרב יורם אברג'ל, והרב פתח ומסר את שיעורו היומי בספר התניא.
שיעורו הקבוע בספר התניא, הִוָּה מוקד משיכה להרבה מבני עליה ומבקשי ה' מכל רחבי הארץ, שנפשם כמהה ונכספה לחוש ולהרגיש קרבת ה'.
והגם שהשיעור נמסר בשעה מוקדמת בבוקר, בשעה שבע בשעון חורף, ובשש וחצי בשעון קיץ, לא הסתכלו על שום מניעה, והגיעו.
אך, ביום שאנו עסוקים בו, התרחש גילוי אלקי מיוחד, פניו של הרב זהרו בגוונים מיוחדים, מתיקות עילאית ונועם עליון נמסכה בלבבות השומעים…
לשמע דברי קדשו, נתמלאו העינים בדמעות מתוקות של געגועים לזכות ולראות את העולם מתוקן במלכות שד"י.
על כנפי רוח נשאו השומעים, באזני רוחם שמעו את קול שופרו של המשיח, ובעיני רוחם ראו את מעגלי הריקודים סביבות מלך המשיח והצדיקים שעמו…
מתוך אויר זך ואלקי, עמד והתייצב בית המקדש השלישי, והכהן הגדול עמד והדליק את מנורת הזהב…
ואז, בתוך אותו שיעור נשגב ומרומם זה, גילה הרב יורם את סוד חייו, את סוד עבודתו הכמוסה, וכך אמר:
'ההבדל ביני לבין האחרים, שאחרים מתרכזים באסיפת ידע, מנסים להשיג ולדעת כמה שיותר תורה, וכדי להשיג זאת הם לומדים הרבה.
אבל אני, כל דבר שלמדתי, לא המשכתי ללמוד את הידיעה הבאה עד שחינכתי את עצמי לנהוג לפי אותה ידיעה!'
השיעור הסתיים, לשומעים לקח הרבה זמן להתאושש ולחזור למציאות, ואז הם הבינו: סוד קדושתו של הרב יורם היה העמל והיגיעה, המפעל והעשיה, זו היתה שירת חייו.
[7] וכתב הגה"ק רבי יעקב צבי מקלנבורג זיע"א (הכתב והקבלה – במדבר כ, ח), וז"ל:
ולכן בסוף ארבעים שנה כשנתן להם הבאר ציוה: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" (שם), לא שיכהו, להורות כי הדור ההוא לבם לב בשר ובטבעיהם עושים תורה ומצוה, כי על הדור ההוא כתיב: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶ"ם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), וזהו דור דעה שנחלו את הארץ…
[8] כך ביאר הגה"ק רבי אברהם שמואל בנימין סופר זיע"א (כתב סופר, על התורה – דף קנט ע"א ד"ה והנה כבר).
[9] ופירש רש"י: 'נַעֲשֶׂה אָדָם' – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו. ותשובתו כתובה בצידו: "וַיִּבְרָא [אֱלֹהִי"ם] אֶת הָאָדָם" (בראשית א, כז), ולא כתיב 'ויבראו'.
[10] היתה תקופה שבה התאספה קבוצת מקובלים שהחליטה ללמוד את השתלשלות העולמות העליונים כפי שהם משתקפים בגוף האדם, וגם אני השתתפתי בשיעורים הללו, שיעורים אלו גרמו לנו להבין שהגם שהגוף הוא גשמי, שרשיו נטועים בעולמות עליונים קדושים ונוראים המתגלים בכל תנועת אבר וגיד, וכל תנועה ותנועה מרעישה ומנענעת את כל העולמות.
אדם שנחשף לדברים מעין אלו ומתבונן בהם, זוכה ליראת חטא באמת, ובכל פעם שמגיע לידו דבר עבירה – הרי הוא בורח מפניו כמפני אש. ומאידך, בכל פעם שתגיע לידו מצוה – בכמה אהבה ויראה הוא יקיים אותה.
[11] הרעיון הזה מופיע בזוהר הקדוש (תרומה דף קכז ע"א ע"ב).
[12] כתב המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא (מגלה עמוקות, ואתחנן – אופן קע), וז"ל: וזהו שכתוב: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת" (דברים ג, כד) – ר"ת אֹה"ל, שהוא המשכן, כי שם הראית לי שיעור קומה של רמ"ח, כי הם ק' לולאות, ו-ק' אדנים, וארבעים ושמונה קרשים, לכן נמצאים רמ"ח ציוויים במלאכת המשכן…
[13] ובענין זה סיפר הגאון הרב ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א (כל סיפורי בעל שם טוב, חלק ג – עמוד מז):
מרכבה הדורה נעצרה בחריקת בלמים ליד אחד הבתים, מתוכה זינק רופא ממושקף ורץ בבהלה לתוך הבית…
הבדיקה הסתיימה והרופא הרים ידים: 'זה אבוד, אין מה לעשות'…
בהשגחה פרטית בדיוק באותם רגעים עבר שם הבעל שם טוב הקדוש, ואחד מחבריו של החולה ניגש אליו וביקש ממנו לבוא ולבקר את החולה…
הבעש"ט נכנס הסתכל על החולה, ואז אמר: תבשלו לו מרק של בשר, ותתנו לו לשתות, ובעזרת ה' הוא יבריא. וכך היה, החולה שתה מהמרק והחל להתאושש, עד שכעבור כמה ימים הבריא לגמרי.
הרופא תפס את ראשו וחשב: מרק בשר?! מה הקשר?! והוא קם ונסע לבעל שם טוב.
'רבי, בבדיקה שבדקתי אותו גילתי שהגידין שלו התקלקלו לגמרי, בצורה כזו שאי אפשר לרפאות אותם, ואני סקרן לדעת איך ריפאת אותו?'
והבעש"ט הסביר:
'אתה השגת את החולה בגשמיות ואני השגתי את החולה ברוחניות. כי יש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכנגדם יש רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. וכשאדם פוגם חס ושלום, מתקלקל האבר או הגיד שכנגד החטא. וכשעובר על הרבה לא תעשה יתקלקלו הרבה גידים, ואין הדם נובע בהם ואז האדם בסכנה. לכן דיברתי עם הנשמה שתקבל עליה תשובה וקיבלה עליה ובזה תוקנו כל האברים והגידין ויכולתי לרפאות אותו'…
[14] כתב הגה"ק רבי חיים מוולאזי'ן זיע"א (נפש החיים, שער א – פרק ד), וז"ל: כך אמר הקב"ה לישראל, אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש, זהו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) דייקא, ש"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וגו'" (שם פסוק ט) – תכלית כוונתי ש"וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם) את עצמכם…
[15] סיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, תצוה – מאמר א), וכן הובא בספר גנזי ברכה להגה"ק רבי יצחק חי בוכובזה זיע"א (הקדמת הספר לגאון רבי דוד ברדא שליט"א), וז"ל:
בעיר גאבס אשר במדינת תוניסיה, התגורר יהודי נדיב לב ורודף צדקה וחסד ושמו רבי גבריאל כמוס בוכובזה.
באחד הלילות חלמה אשתו, והנה אדם הדור פנים – פניו מאירות ומבהיקות כאור השמש – עומד לפניה ואומר לה: דעי לך אני הוא התנא רבי מאיר בעל הנס, ובקרוב תזכי להוליד בן גדול בתורה ביראה ובחכמה.
ובחודש אדר שנת תרי"ג (1853 למניינם), נולד הקדוש רבי יצחק חי בוכבזה, אשר לימים היה רבה הראשי של טריפולי שבלוב.
חלפו שנים, ובחודש אייר שנת תרפ"ט (1928 למניינם) הגיע לביקור בטריפולי מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי.
בהישמע דבר הביקור של המלך, ישבו ראשי העדה וטיכסו עצה איך לשוות לקבלת הפנים, זיו והדר, כבוד ורושם. היהודים הכינו קבלת פנים מפוארת בבית הכנסת המפואר 'צלאת בישי'. אחד מל"ג בתי כנסיות שבעיר. בית כנסת זה שופץ מחדש והיה מהודר בהידור רב.
כל מנהיגי הקהילה יחד עם כל יהודי העיר ובראשם הרב הראשי הגאון רבי יצחק חי בוכבזה, עמדו ליד בית הכנסת מחכים לבואו של המלך. הרב לבוש גלימא דרבנן לבנה, על כתיפו עטה טלית, זקנו הצחור יורד על פי מדותיו, ולראשו חבש מצנפת שחורה. הוא דמה למלאך ה' צבאו"ת. קול התופים והחצוצרות בקע בכל רחבי העיר. המלך הגיע ועמד במרכז העיר, כשאת פניו הקבילו מושל העיר שריה ונכבדיה. תחנתו השניה היתה בית הכנסת של היהודים.
רבי יצחק חי יצא להקביל את פני המלך ולהכניסו אל בית הכנסת. הרב לחץ את ידי המלך בחמימות והזמין אותו, את אשתו ואת מלוויו הרבים להיכנס לבית הכנסת. המלך עלה לבימה שליד ארון הקודש. ההיכל נפתח ומנגד הבהיקו ספרי התורה בכל הודם והדרם. המלך הזין את עיניו בהתעניינות ובהשתאות רבה בספרי התורה הרבים הניצבים ועומדים בשבעה היכלות. הטכס הרשמי החל.
רבי יצחק חי פתח את פיו ובסלסול ובניגון התחיל לברך את המלך בברכת 'הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים'. מילת 'אמן' בקעה מגרונותיהם של כל הקהל שהיה נוכח בבית הכנסת. למלך תורגמה הברכה באיטלקית והוא נראה מרוצה מכל הטכס, ובמיוחד התפעל מרבי יצחק חי שכולו אומר תום ויושר, והדרת כבוד היתה נסוכה על פניו, ומתוך הערצה והוקרה הושיט המלך את ידו לרבי יצחק חי והודה לו על הברכה שיצאה מעמקי לבבו. ליד רבי יצחק חי עמדו חבריו הרבנים: רבי ציון ביתאן ושאר חברי בית הדין.
כאות הוקרה ותודה, נתן המלך לרבי יצחק חי עיטור כבוד של ממשלת איטליה. בחיבה מיוחדת, נפרד המלך מהרב ומכל הקהל הרב והבטיח להזמינו בקרוב לרומא לביקור גומלין.
ההזמנה לא איחרה לבוא. המלך לא שכח את המחזה הנהדר, את הודו והדרו של רבי יצחק שעמד ככהן גדול בשעתו לברך אותו ואת ממשלתו. בביתו של רבי יצחק חי התקבל מברק המזמין את הרב לבוא לחתונת בנו של המלך יורש העצר (אומברטו השני), שתתקיים ברומא עיר הבירה.
רבי יצחק חי הכין את עצמו לקראת הנסיעה. עוד באותו יום, נסע לרומא ובבואו התקבל בכבוד גדול כאחד משרי המלוכה. הוא נלקח לארמון המלך ברומא, שם עמדה להיערך החתונה המפוארת. ליד השולחן הסבו כל גדולי רומא ושריה ומוזמנים רבים, שבאו לשמוח בשמחת לבו של המלך בנישואי בנו יורש כס המלוכה.
כעבור יום החתונה נקרא רבי יצחק חי לראיון אצל המלך. כאן התקבל בכבוד מלכים. מתורגמן מיוחד תרגם את דבריו, וכל בקשותיו לטובת קהל בני עדתו – התמלאו. ולבסוף שאל אותו המלך אם הוא מבקש ממנו בקשה אישית. בתחילה סירב רבי יצחק חי ואמר שלא רוצה כלום, אך אחר הפצרות רבות מהמלך, אמר לו שיש לו בקשה אחת והיא לבקר בוותיקן, כדי לראות את מנורת הזהב של בית המקדש – הנמצאת שם. המלך התקשה בתחילה למלאות בקשתו זאת, אך משראה שמלבד זה לא רצה רבי יצחק חי דבר, דיבר על כך עם האפיפיור…
האפיפיור נבהל לשמע בקשתו של הרב וניסה להניא אותו מכך ואמר לו: רצוני למלא את בקשתך בשמחה ובטוב לבב, אך שמע נא לי, לא טוב הדבר אשר אתה שואל ממני, כי כבר היו לפניך חכמים גדולים וצדיקים שניסו את הדבר ושילמו על כך בחייהם, כי קדושת המנורה כה עצומה עד שאי אפשר להסתכל בה ולהשאר חי.
אך הרב כל כך השתוקק לראות את המנורה ולכן התעקש על כך על אף דבריו של האפיפיור.
לבסוף נכנע האפיפיור ונתן לרבי יצחק חי את הרשות להיכנס לשם. לפני שהרב נכנס קשרו לרגלו חבל עבה, כדי שאם חלילה ימות בפנים יוכלו למשוך החוצה את גופתו, שהרי להיכנס להוציא אותו משם אף אחד לא יסכים. רבי יצחק חי נכנס למרתף בחיל ורעדה ופתאום ראה למולו את המנורה הטהורה במלוא הודה ותפארתה. הוא הצליח להביט בה רק כמה רגעים ספורים ומיד ברח החוצה מרוב הבהלה העצומה שאחזה בו.
רבי יצחק חי שב לביתו רועד ומבוהל ואמר למקורביו: דעו נא שאפילו אם אחיה מעתה עוד אלף שנים לא אספיק ללמד אתכם את החכמה העצומה שהתגלתה לי ברגעים הספורים שהבטתי במנורה. אך מרגיש ויודע אני שבימים הקרובים אפטר מן העולם.
וכן היה, שתוך ימים ספורים השיב רבי יצחק חי את נשמתו הטהורה לבוראו…
ממעשה זה רואים אנו איזה קדושה עצומה היתה במנורה הטהורה. ונדון נא קל וחומר: אם בהיות המנורה במרתף הטמא של כנסיית הוותיקן כך היתה קדושתה – כשהיתה המנורה הטהורה עומדת במקום כבודה בבית המקדש והיתה מאירה במלוא הודה ותפארתה על אחת כמה וכמה שהיתה קדושתה עצומה אלף פעמים ככה…
[16] וזה לשון הרשב"ם: 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה' – למעלה הוא אומר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב), לפי שעה לצורך המשכן. אבל כאן שציוה זה לכל הדורות לתת שמן למאור לכל שנה ושנה לבד, הוא אומר: 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה'…
[17] הבאת השמן היא מכלל קרבנות הציבור, וכמו שכתב האבן עזרא (שמות כז, כ), וז"ל: וטעם 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה' – שהיא מצוה עולמית על הציבור לתת תמיד שמן זית 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד'…
[18] הכהן היה מדליק את הנרות עד שהשלהבת היתה עולה מאליה. וזה כחם של הצדיקים להעלות את להב הנשמה עד שתבער מאליה!
ובענין זה הובא בספר צרור סיפורים (עמוד 9) לר. פרידמן:
בעיר בריסק פרצה שריפה קשה שכילתה את מרבית בתי היהודים שהתגוררו באותה העיר. בסופו של דבר השריפה כבתה, אך ההרס שנשאר היה גדול לאין שיעור.
מאות משפחות נשארו חסרי כל, ללא קורת גג לראשם, וקרקע למנוח רגלם.
אין לתאר מנת סבלם של היהודים שנשרפו בתיהם. הגה"ק רבי חיים סולוביצ'יק שאהבת ישראל בערה בקרבו נרתם מיד לפעולות ההצלה. כל עיסוקיו נדחו לקרן זוית, שיקום הנשרפים והספקת צרכיהם עמדו בראש דאגותיו.
העבודה קשה היתה מאוד. היה צורך בגיוס דחוף של ביגוד, מזון, הנעלה, וכיוצא באלה שכלו באש.
ראשית כל כינס הרב את חשובי העיר, למדניה וגדוליה, לארגון ועד הצלה למען היהודים שנשרפו בתיהם. את חברי הוועד צייד במכתבים מעוררי לב ונפש, אותם כתב במו ידיו, בהם תיאר את גודל הצרה שפקדה את אחינו בני ישראל הנשרפים, ומאידך את גודל המצוה של הושטת יד מסייעת ותומכת.
שליחים יצאו מבוהלים ודחופים על פני המדינה ובכל מקום בואם אספו את בני המקום. מעודדים בעוז על ידי שולחם, הלהיבו את הנאספים לדבר המצוה החשובה. דברים חוצבי להבות אש יצאו מפי שליחי רבי חיים, אלו עוררו את הציבור לפשפוש במעשים ולתשובה, כי האסון הנורא שקרה את בריסק חייב לזעזע כל לב יהודי באשר הוא שם. השריפה אות היא משמים: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל השם! ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה!
דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. דברי השליחים המסו את לבב השומעים, ואיש איש תרם ונתן ככל שהשיגה ידו.
אבל תרומות אלו לא הספיקו כדי לשקם את החורבן. סכומי עתק נדרשו כדי להעמיד את בריסק על תילה כבראשונה. רבי חיים חתר לקבל מן הגבירים המופלגים סכומים נכבדים שיספיקו לבדק ביתם של כל הנשרפים.
ובינתים הצטופפו הנשרפים, משפחות משפחות, בתנאי דוחק ובלחץ בבתים צרים ועלובים. מחמת הדלות, חוסר תנאים סניטרים נאותים והחסר במזון מבריא, פרצו ופשטו מחלות, והנשרפים האומללים סבלו שבר על שבר.
עשירי בריסק, הגם שאף הם לא יצאו נקיים מן השריפה, יצאו בכל זאת לשלום. עסקים משגשגים להם ברחבי המדינה, ואלו נושאים, ברוך השם, פירות. וגם אם ביתם ניזק מהשריפה, הזדרזו לשקמו ולהקים על אוּדָיו בית גדול ונאה מקודמו תוך זמן קצר ביותר, כי כבר אמר החכם מכל אדם: הכסף יענה את הכל!
חלילה לנו לחשוב שעשירים אלו דאגו רק דאגת עצמם. כי בד בבד עם השתקמותם העצמית, תרמו סכומים נאים לקופת הקהל לשיקום הנשרפים. אבל תרומות אלו ביחס להיקף האסון, נדמו לנטלא אחת מים הנשפכת לתוך הים הגדול.
אותו קיץ חם היה למעלה מן הרגיל. הנשרפים שהתגוררו משפחות משפחות בדחק ובלחץ, מופקרים למחלות ולמגפות, היו שוקעים חלילה ביאוש, אלמלא התקוה והבטחון הנטועים בלב כל יהודי בכל מצב שהוא.
לאחר הקיץ החם, פרשׂ החורף אדרתו.
תודות למאמציו ולמסירות נפשו של הרב, ששם לילות כימים לעזרת אחיו, עמדו על תילם בתים רבים. רבים מן הנשרפים כבר זכו לקורת גג מעל ראשם. אבל חלק ניכר לא הגיע עדיין אל המנוחה. ואלו סבלו בכפליים, גם מן הקור והלחות שהביא עמו החורף.
רב העיר, שכגאונותו בתורה, גאונותו בחסד, ישב בביתו מצטער בצער אחיו וצער זה מובע במראה פניו ומבט עיניו. את נפשו מוכן היה למסור עבור האומללים, אבל מה ביכולתו לעשות כדי להשלים את המפעל?
הגבירים שכבר תרמו, טוענים כי הגיעו לקצה גבול יכולתם, מה עוד אפשר לדרוש? ממי עוד אפשר לבקש? אבל מצד שני: איך אפשר לישון בשאננות כאשר יהודים קפואים ורעבים בוססים בבוץ ובגשם ללא נעלים מתאימות?… ללא בגד הגון ואין להם אפילו קורת גג משלהם???…
ישב אותו צדיק והצטער בצער אחיו, כואב כאבם ולבו ומחשבותיו טרודים בבעיה אחת: היאך לעורר את לב הגבירים לתרום עוד למען הנשרפים… היאך להציג לפניהם באור הנכון את חומרת השעה כי גם אם תרמו ושבו לתרום, אבל אין בכך די… אין הקומץ משביע…
בליל מן הלילות, כאשר רוח סערה השתוללה בחוצות בריסק, גשם זלעפות ניתך ארצה, וקור מקפיא צמרר את העצמות, קם רב העיר בלאט מעל גבי גמרתו, ויצא החוצה.
לאן הולך הרב בסערה זו? קול שיעול בוקע מגרונו, פוסע הוא בלאט, תר בעיניו דרך כבושה, משפשף ידיו הכחולות ומתקדם ליעדו.
הדוחק והצפיפות ב'הקדש' בבריסק אינם מבריחים את הקור. על הרצפה, סמוכים זה לזה, דרגשים רפודים סמרטוטים. יהודים דלים ואביונים נצטנפים עליהם. בחוץ משתוללת הסערה וזו מתפרצת גם להקדש, מציצה פנימה בגיהנם זוטא. קר 'בהקדש', אין עצים להסקה והישנים מתכרבלים בסמרטוטים. פה ושם נשמעת שיחת לחש:
'עד מתי נסבול?'
'השם ירחם…'
'מה יהיה הסוף?'
'השם ירחם… הוא לא עזבנו ולא יעזבנו, מה נותר לנו מלבד הבטחון בו?'…
מישהו נאנח. אין פניו נראות באפלולית, אך קולו הצרוד, הבכייני, מצטלצל כהלמות אגורות נחושת בקופסה מחלידה: 'מה אנו מה חיינו?… סובב אני מדי יום ביומו על הפתחים, מקבץ פרוטה לפרוטה… קִוִּיתִי כי לקראת החורף כבר אוכל להגיע לפינה משלי… ד' על ד' אך שלי… כלום ידעתי, אי פעם, להעריך את עושרי? כלום צריך אדם יותר מקורת גג משלו ופת עלובה להשקיט רעבונו? אשתי ובתי הבוגרת משרתות בביתו של זנויל הגביר, קופיקות עלובות משלם הוא, אך לפחות זוכות הן לארוחה חמה משיירי סעודתו ומקום להניח את ראשם תחת גג שאינו דולף'…
'ואני – המשיך מישהו בקול בכייני כשההוא השתתק – בני ביתי מפוזרים ומפורדים. זה במקום פלוני, וזה באלמוני… מתגעגע אני אל ילדי והם אלי, אבל מי יכול לחלום על איחוד המשפחה בימים הקרובים?!'…
כיון שנפתח הפה, נפתח כנגדו הלב, ומכל פינות ההקדש נישאו תלונות רטינות וקובלנות.
באמת לא התכוונו להלין ולקבול, אך באותה שעה כמו פקע לבבם בקרבם והמררה זבה מאליה…
בתוך כך נפתחה הדלת. מחמת החשכות לא הבחינו דרי ההקדש אם הרוח היא שפערה את הדלת או שמא מר נפש מאחר לשוב, הגיע. אבל לפתע עבר רחש לחש מצמרר גֵּו:
'הרב, רבי חיים, הרב הגיע להקדש!'
חיש קל קפצו הכל על רגליהם לכבוד התורה. הופעתו של הרב בעמק הבכא הפעימה את הלבבות ועוררה חיוך של קורת רוח על פנים צנומות וְחִוְרוֹת של תושבי ההקדש.
'מה לכבוד התורה ולמדור מסואב זה?' – נזרקה שאלה מאיימת בחלל.
הנר הדל שנדלק לכבוד הרב, האיר את קמטי פניו, את עיניו הגדולות העמוקות המצועפות בצער נוקב תהומות.
'אחים יקרים – לאט הרב בחיבה ודמעות מזרזפות על זקנו הכסוף – עמכם אני בצרה, באתי להיות אתכם, פה אשב כי אִוִּיתִיהָ!'
נגידי בריסק ושועיה התאספו בדחיפות:
'וי וי לעלבונה של תורה!'
'הרב הנערץ, הקדוש והטהור, עבר להתגורר בהקדש!'
'וכל כך למה? מפני שעדיין נשארו יהודים מבלי קורת גג לראשם'…
הלבבות התרככו. גם הנגידים שטענו בלהט כי תרמו כבר די והותר מעל ומעבר ליכולתם, דממו, צערו של הרב צרב את לבם כשפוד מלובן. הארנקים נפתחו וסכום נכבד נוסף נקבץ לטובת הנשרפים. סכום שיש בו כדי לשמח את לב הרב הכואב ומשתתף בפועל עם האומללים.
האסיפה ננעלה בהצלחה. לא רק שנאספה מטבע יפה בעין, הגבירים משתתפי האסיפה גם הבטיחו להוסיף ולתת לכשירווח מעט, כאשר רק ינשמו לרווחה ובעזר השם ישתקמו קצת.
וכשעמד הקהל להתפזר, התברר לפתע כי זנויל, מגדולי הנגידים בבריסק, לא הגיע כלל לאסיפה…
למען האמת נחשב זנויל דנן לגדול עשירי בריסק. סוחר מצליח אשר רשת עסקיו פרושׂה על פני המדינה ומחוצה לה. אך דא עקא כגודל עשירותו, כן מדת קמצנותו.
זנויל נמנה עם הבודדים שלא ניזק כלל מן האש: לא הוא, לא ביתו ולא עסקיו.
לאחר החורבן של השריפה כאשר פנו אליו העסקנים, בן הראשונים, להתרימו לצורכי הקהל, ניסה להתחמק בבוקי סריקי.
הוא קיבל, דוקא את המתרימים בסבר פנים יפות, התעניין אודות הנשרפים, היקף האבידות ושאר פרטים הנוגעים לאותו ענין.
התעניינות זו, חשבו העסקנים, תֵּלֵד בוודאי מתת שאין בה כדי לבייש, אבל מה מאוד נדהמו כי בתום שמיעת ה'חדשות' חייך חיוך נעוה והפטיר כי אמנם מצטער הוא בצער הנשרפים, אך מי כמוהו יודע כי אין באפשרותו לסייע…
עומדים העסקנים תמהים, תוהים ומשתוממים, וזנויל פניו חתומות, משלחם מלפניו בלא כלום.
'עלוב ומסכן – מנגבים העסקנים את זיעת מצחם – אינו שולט, בר מינן, בכספו'.
בעקבותיהם באים שתדלנים נוספים: מתדבקים על שערי ביתו המרווח, מנסים בכל יכולתם להוציא משהו מידיו. אך הכל יוצאים מלפניו בבושת פנים ובידים ריקניות.
שעת ליל מאוחרת, תושבי בריסק נמים על יצועיהם, אלו בבתיהם, ואלו העלובים בהקדש.
לאור הנר, מתעמק רב העיר בגמרא. מצחו הרם חרוש קמטים. אצבעות ידיו זעות בחוסר מנוחה. ולפתע קם הוא מן השולחן, מפסיע אנה ואנה בחדרו. לא יוכל הרועה הנאמן לשבת בשלוה כל עוד מתגוללים אומללים על דרגשים בהקדש.
הרב עוצר על יד הדלת. 'מנדל – מלחש הוא אל המשמש – לך הבא עגלה, צריך אני לצאת לדרך'.
המשמש אץ לקיים את פקודת הרב, כולא תמהונו. לאן זה צריך הרב לנסוע באישון ליל סערה? גלד של כפור מכסה את הדרך, דומה כי הבל הפה קופא באויר…
העגלה מוכנה. הרב לובש מעילו העליון, נוטל מקלו ויוצא החוצה.
'סע לביתו של זנויל'. – אומר הוא לעגלון.
'רבי'… – פותח העגלון פיו ומשתקק. חפץ הוא להגיד כי לחינם היא הטרחה, אך מכבוד התורה בולם הוא דיבוריו על לשונו. תוך דומיה מתנהלת העגלה בדרך.
על יד האח המוסק היטב, בחדר קבלת האורחים, המועד לאנשי עסקים, יושב זנויל מדושן עונג. החוץ החורפי אינו נוגע פנימה. כותלי הבית מוגנים היטב מפני הרוח והצינה.
זנויל שקוע ברעיוניו. רק לפני שעה קלה עזב את החדר שליחו של גרף מפורסם. העסקה שהתקיימה ביניהם יש בה כדי לדשן עצם…
עתה יושב הוא זנויל בנוחות רבה בכורסתו הרפודה ומעיין בקורת רוח בכתב הָעִסְקָה. כוס חמין מהביל לפניו וסיגר עב מימד משובח, תקוע אלכסונית בין שפתיו. תימרות עשן ריחניות מסתלסלות ועוטפות את פניו בעשן רכרוכי נעים.
זנויל לבוש חלוק בית נעים מבד רך, ולרגליו אנפילאות רכות וחמימות. הוא אך יסיים את שתיית החמין, ימהר לעבור פעם נוספת על כתב הָעִסְקָה, ואחר יפנה לעלות על יצועו. די להיום.
אבל קול רשרוש של צעדים הססנים זקף את אזניו. הוא הפנה ראשו לעבר הדלת והבחין במשרת הנבוך.
'רבי… רבי… רבי חיים, הרב דמתא, הגיע לביקור'…
'בשעה מאוחרת כל כך? – התקמרו גבותיו של זנויל – נו, מילא, אמור לו להיכנס'…
המשרת סב על עקבותיו אך מיהר לשוב אל אדונו.
הוא פשט ידיו לפנים בתנועת נבוכה: 'הרב אמר כי אינו רוצה להיכנס פנימה'…
'לא רוצה להיכנס? – אִנְפֵּף הגביר- אצא לראות מה שם'…
וכבר הידס זנויל החוצה באנפילאותיו הרכות, המתאימות לרצפת בית מוסק היטב.
המעבר מן הבית החמים לליל החורפי, צמרר את גֵּווֹ. הוא הגביה צוארון חלוקו כדי להחם את פיו ולחייו ונשף בכפות ידיו.
'שלום עליכם רבי'… – ניגש זנויל אל העגלה החונה בחוץ.
'עליכם שלום רבי זנויל' – השיב הרב במתינות, כמי שזמנו עומד לצידו.
שיניו של זנויל החלו מתנקשות בקול, מחמת צינה.
'יואיל נא כבוד תורתו להיכנס לביתי המוסק'. – הורה באצבעות מכחילות על פתח הבית.
אבל דומה כי הרב לא הבחין בבקשתו. כי על כן נשאר לשבת בעגלה, מנסה לקשור שיחה עם הגביר.
וזנויל כעומד בשדה קוצים, קופץ בצנעה מרגל לרגל, מתבייש הוא מפני כבוד הרב להביע תחושותיו אך הכפור העז חודר ללבו.
'רבי… קקק.. רר… – נוקשות שיניו – רבי… שמא יואיל להיכנס לביתי, לשתות משהו חם… להחיות את הלב… בבית המוסק נוכל לשוחח בהרחבה'…
אבל הרב כמו אינו שומע את דבריו. ממשיך הוא לשוחח לאט ובניחותא, קולו לחוש אבל לחישתו כאיזמל בלב הגביר… אין הרב מדבר בענין חשוב כל שהוא, הרב שכל מילה המופקת מפיו הינה מרגלית ואבן חן, וגם שיחת חולין שלו צריכה לביאור, מדבר עתה על דא ועל הא… שואל שאלות על מה בכך, סח בענייני מסחר דאשתקד ובמיני מסחרים שעבר עליהם הקלח.
פניו של זנויל הכחילו כבר מחמת הקור. מפני כבוד הרב, מנענע הוא בראשו הקופא, ובחצי פה שהתאבן מחמת כפור, מנסה הוא להשיב משהו. ולבו, לבו ממאן להבין על מה נתרגשה עליו צרה זאת…
הרב יושב עטוף היטב במעילו וממשיך לשוחח כאילו לא אירע דבר. אבל זנויל חש לפתע כי הגיע לקצה גבול יכולת סבלו, ובקול בכייני וחנוק לואט הוא: 'קר… קר…'
והרב, דומה כי אינו שומע בכלל!
רוח צוננת, חדה כחודו של תער, חולפת על פני זנויל, משתהה היא על פניו וחורצת בו חריצי כפור דוקרניים. פתיתי שלג צחורים וקלילים נופלים אט אט, ונחים בעדינות על פני הגביר הכחולות. מתבייתות על חלוקו הדק… עיניו של זנויל בוהות מתוך ארובותיהן מעונות וברק טירוף בהן…
'רבי – מצטרח הוא לפתע בקול לא לו – איני יכול יותר! איני יכול… עוד מעט קט ואתעלף! אפול ואמות פה לנגד עיניו… הצינה משתקת את לבי'…
הרב קם ממקומו, עיניו הגדולות רושפות אש:
'אינך יכול יותר, אה?! כשל כח סבלך?!.. אכן מאמין אני לך… אבל מדוע לא הטית לבך ואזניך לשמוע לשוועת הנאנקים?! מדוע התעוורו עיניך מלראות בֶּעֱנוּת אחיך!… האם קור זה אינו יפה רק לך?! הנה לך! עתה טעמת, לשעה קלה, טעמו של האומלל החשוף לפגעי החורף, לעלוב אשר סכנת חיים מאיימת עליו ועל בני משפחתו, ובעלי יכולת כמוך עומדים מנגד ומסרבים לסייע'…
'כמה פעמים – הוכיח הרב – כמה פעמים, התדבקו על דלת ביתך העסקנים והשתדלנים! הם התחננו לפניך, כי תחוס ותרחם ולא תתעלם מֵעֱנוּת אחיך! אלו המתגוררים בהקדש שאין בו אפילו עצים להסקה… המשפחות שזכו כבר לקורת גג, אך ידם ריקנית מלקנות עצים להסקה… התחננו לפניך, ניסו לשבר את אזניך כי אמהות על ילדיהן, יולדות ותינוקיהן, סובלים ומתענים בקור המקפיא החודר לעצמות, וגבירים כמוך לא אבו להבין זאת…
ונמנעו להושיט יד מסייעת'…
'וכאשר שמעתי עד מה קשוח לבך ואטום – הוסיף הרב לייסר את זנויל – ראיתי אך דרך אחת: להוציאך החוצה בליל סערה, למען תחוש אתה בעצמך, מה נורא הוא סבלו של האומלל הסובל מן הקור, ואולי כך תשכיל להבין מעט לסבל אחיך שאינם רואים עדיין את פתח הישועה לסבלותיהם'…
הרב סיים את דבריו הלוהבים, הוא לא חיכה למענה, לא ביקש תשובה. סיים לדבר, והורה לעגלון לשוב…
וזנויל נשאר עומד על עומדו כמו סימרו אותו למקומו…
למחרת, עם הנץ החמה, הגיע זנויל לבית הרב כל עוד נשמתו בו. בידיו החזיק תיק עור מהודר, תפוח וגדוש.
איש לא ידע מדוע בא, ואיש לא ראה כיצד רוקן זנויל את תוכן התיק על שולחן הרב, אך יודעי דבר ידעו לספר כי מנתינה זו שנתן זנויל לאחר ליל הסערה. החזיר הרב את כל חובות קהל הנשרפים, הורה לבנות ולשקם את כל שאר הבתים וסיפק עצים להסקה לכל עניי בריסק עד תום החורף.
[19] וזה לשון רבינו הגר"א (אדרת אליהו, דברים א, א – ד"ה 'אלה הדברים' הסופי תיבות): וידוע שהמנורה הוא נ' שערי בינה, ולכן היה במנורה כ"ב גביעים ו-י"א כפתורים ו-ט' פרחים הרי מ"ב כנגד שם מ"ב, ו-ז' קנים הרי מ"ט שערי בינה, והגוף של מנורה הוא שער נ' וזה שנתקשה בה משה…
וגם ראשי פסוקים של ראשי הספרים יש גם כן תיבות נגד המנורה וכליה, רק שפסוק ראשון של ספר במדבר יש בו י"ז תיבות והוא נגד גובהה של מנורה שהוא י"ח טפחים ועם הכולל של ריש במדבר סליק מניינא.
[20] וזה לשון הגמרא הקדושה (בבא בתרא כה:): אמר רבי יצחק, הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. יש מפרשים שבשעת תפילתו יצדד עצמו לצד דרום או צפון, ויש מפרשים כפשוטו שיגור בצד דרום או צפון של העולם. ונאמרו בזה עוד הרבה פירושים על דרך הדרש.
[21] בזמנים הקודמים, שרגשות עם ישראל היו מתוקנים, עיקר הגבורה היתה לכבוש את היצר הרע. והיום, בעקבות ריסוק הדורות, עיקר הגבורה היא שאדם יחיה את נפשו! ובזכות שיחיה את עצמו הוא יזכה ממילא לכבוש את יצרו הרע, ויזכה לכל המעלות!
ובספר תנא דבי אליהו רבא (פרק טז) איתא, שהסיבה שהנביא ישעיה זכה להתנבאות כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים, לפי שהיה עובד את הקב"ה בשמחה גדולה נוראה ועצומה יותר משאר כל הנביאים.
וכתב הגה"ק רבי אהרן ראטה בספרו שומר אמונים (מאמר צהלי ורוני – פרק ה), וז"ל: ודע אחי חביבי כי על ידי שמחה של קדושה תתעלה נפשך רוחך ונשמתך ולבך בבחינת: "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'" (דברי הימים־ב יז, ו), בלבד שיהא בצירוף בושה והכנעה לה', ויכול להחיות הרבה בני אדם על ידי שמחה, שמחזק לב חברו ומטה אותו לבטחון ושמחה, אז לפעמים (עבודה זרה י:) יש קונה עולמו בשעה אחת.
וכתב בספר צפנת פענח (פרשת בא – פן ז) על רבינו הקדוש האר"י ז"ל שכל המדרגות וההשגות שהשיג היה הכל בשביל גודל השמחה שהיה לו בעידן קיום המצוה.
והנה זה היה עבודת הבעש"ט הקדוש זיע"א שגילה בעולם דרך קצרה וארוכה שהיא עבודה של שמחה, כי כשאדם רוצה לשמוח בעבודת ה' תיכף רוצה הבעל דבר לעשותו לבעל תשובה, ומכניס בלבו עצבון עבירות, ונראה ונדמה בעיניו כאילו השמחה היא עבירה גדולה, לכן גילה הבעש"ט הקדוש אזני תלמידיו והנמשכים אחריו שהשמחה אינה עבירה ח"ו, רק על ידי שמחה נעשה אדם בעל תשובה ממש, ונתהפך לבבו מבחינת אבן לבחינת לב בשר כידוע לדורשי ה'… עיי"ש בדבריו המלהיבים.
[22] ולפעמים כאשר החכמה נשארת במוח ולא מתאחדת עם הלב יש בזה סכנה גדולה! ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (הובא בקול חוצב – עמוד 314), וז"ל:
ליצחק אבינו היו שני בנים: יעקב ועשיו.
ודעו לכם, שישנה טעות שנשתרשה בציבור, שהם מדמיינים שעשיו היה שיכור, שהולך ברחוב עם בקבוק אלכוהול, עיניו אדומות ולחייו נפוחות.
זו טעות! עשיו לבש חליפה ארוכה, וחבש שטריימל וכובע רחב ממדים. עשיו בהכרתו היה איש מהוגן, אבל עד ש'תפסו בולמוס' עד שהתאוה הבלתי מרוסנת הגיעה ואז זרק את הכל לאשפה את החליפה, את השטריימל ואפילו את הכיפה שמתחת השטריימל, ונשכב עם פה פעור וביקש: "הַלְעִיטֵנִי נָא" (בראשית כה, ל)… תשפוך פנימה. תאוה…
אפשר להיות עם ראש שראוי להיקבר במערת המכפלה במחיצת האבות הקדושים – ולהשאר עשיו.
ואם אתם רוצים לשמוע על עוד עשיו קטן, אספר לכם: היתה זו שעת לילה מאוחרת, קרוב לחצות. הרחובות היו ריקים מאדם והאיש עמד לחפש מנין ליד ה'שטיבלאך – מאה שערים', בימים ההם לא היה קל לאסוף מנין אנשים בשעה מאוחרת שכזו.
ר' איד! ר' יהודי! התפללת כבר מעריב? אתה הששי, חסרים לו עוד ארבעה בני אדם, חכה, עוד מעט יהיה לנו מנין שלם, צעק האיש שיצא לרחוב ללקט אנשים. לאחר חצי שעה השיג מנין שלם.
גם אני הייתי שם. ראיתי איך שהאיש קיבץ את המנין במאמץ רב – התחיל ר' שלום לסלסל בקולו – כשנמצאו העשרה, נכנסנו כולנו לתוך בית הכנסת, ור' צדיק שלנו שאסף את המנין, ניגש לעמוד.
באותו רגע הגיח מהסימטה הסמוכה איש בגיל העמידה. הוא היה לבוש חליפה בהירה וחבוש כובע קש. האיש נכנס פנימה לתוך בית הכנסת בריצה. נשימותיו היו כבידות.
מיד ניגש ל'עמוד' וביקש מהחזן בקול מלא תחנונים: ר' צדיק, יש לי היום יארצייט של אבי. רצוני להתפלל לפני ה'עמוד'. שקט השתרר בבית הכנסת. הקהל המתין. ר' צדיק הגביה את ראשו ונעץ בו מבטים מלאי תמיהה: אני עובד חצי שעה למצוא מנין ואתה בא ברגע האחרון ומבקש לחטוף ממני את העמוד?! לך תחפש מקום אחר… האיש השתומם: אבל יש לי חיוב. באתי ממרחק כי חשבתי אולי אצליח למצוא מנין להתפלל לע"נ אבי ז"ל… עשה לי טובה! אנא!
הקהל המתין בשקט, המום, מצפה להתפתחות הבאה. ר' צדיק הרים את קולו: אהה, יש לך יארצייט ואתה מחכה עד שעה מאוחרת בלילה, דוקא בגלל זה לא מגיע לך…
דחה אותו, ר' צדיק, בשתי ידים והתחיל בהפגנתיות… 'והוא רחום יכפר עוון'…
סיים ר' שלום בניגון מלא כאב, נעמדתי על רגלי והכרזתי בקול: עשיו מתפלל מעריב!… ויצאתי מבית הכנסת… עיי"ש.
כי כאשר יודעים הרבה חכמה, ולא מצליחים להתאים את המעשים לערך החכמה, הרי זה פילוסופיה בעלמא!
וכך כתב הבני יששכר (מאמרי חודש סיון, מאמר ה – אות כב), וז"ל:
כמו שתראה אריסטו היווני שהיה החכם הגדול שבאומות, וסיפרו מדותיו שגינה כל חמודות תבל רק הכל במדה ומשקל להכרח הקיום. ואחר כך סיפרו עליו שנלכד בתואר אשה יפה (אשתו של אלכסנדר מוקדון) וזה היה סיבת מותו, והוא לבעבור שכל מדותיו ותמימות דרכיו לא היו מצד ציווי השי"ת בתורה, רק מפאת שכל אנושי שיש לו תכלית וסוף…
[23] וכתב הגה"ק רבי יוסף חיים זיע"א בספרו בן יהוידע (ברכות ו. – ד"ה ר"א הגדול אומר – בהסבר השלישי) שחוש המישוש הוא הדופק… עכ"ל.
ובמקום אחר מבואר: ש'דֹפ"ק' הוא אחוריים דשם ע"ב, כזה (לא להוציא בפה): יו"ד, יו"ד ה"י, יו"ד ה"י וי"ו, יו"ד ה"י וי"ו ה"י.
[24] וזה לשון רבי נחמן מברסלב זיע"א:
בספר תהלים נאמר: "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תהלים קלט, ה).
כִּי יֵשׁ שֵׂכֶל שֶׁאָדָם מַשִֹּׁיג אוֹתוֹ עַל יְדֵי הַקְדָּמוֹת רַבּוֹת, והשכל הזה מכונה בשם 'אָחוֹר'. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלקי, וזה מכונה בשם 'קֶדֶם', בשם פנים. והתלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירות תנועות השכל, כן מוליד חום בלב. נמצא על ידי שפע אלקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות, שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, על ידי זאת המהירות שלהבת הלב עולה תמיד מאליה.
וביאר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (שפת הנחל, שם – אות ג), וז"ל: רוח הקודש הוא שפע אלקי, שנשפעת על האדם הארה עצומה מלמעלה, שמאיר עליו אורו יתברך בגילוי רב ונפלא מאוד, עד שהוא בטל ומבוטל לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, והוא בטל ממציאות, שאז נשפע עליו שכל עליון, רוח קדושה שמסכך עליו, ומושפע עליו אור וזיו וחיוּת ודביקות הבורא יתברך שמו, ומרגיש רק את הקדוש ברוך הוא.
ומרוב התכללותו ודביקותו באין סוף ברוך הוא, על ידי זה נשפע עליו רזי וסתרי תורה שיוצא מפיו, שזה בעצמו רוח הקודש, רוח מההוא קודש דלעילא…
