'אין עוד מלבדו' – מהות היהודי
יום פורים, בביתו של הגה"ק רבי פינחס מקוריץ, רבתה השמחה, מכל עבר נתאספו ובאו חסידים ואנשי מעשה, וגם אנשים עמלי כפים, להשתתף בסעודת פורים בביתו של הרב, שכן, הצדיק רבי פינחס היה נוח לבריות עד מאוד, ואזנו כרויה תדיר, להאזין לשיחו של כל יהודי, באורך רוח ובסבלנות אין קץ.[1]
ואז, בעיצומו של המשתה והשמחה היה רבי פינחס פותח ומספר:[2]
רוח תזזית נזרקה בבית המזיגה של גרשון. האיכרים שעד לפני רגע הוריקו כוסיות חריפות לגרונם, קמו ממקומם בהתרגשות, חלקם הציץ בסקרנות מבעד לחלונות העץ. 'הכומר סמבורסקי בדרך לכאן' לחשו זה לזה, כמצפים לקראת מאורע גדול.
לא עברו כמה דקות ודלת הפונדק נפתחה. כומר עב כרס צעד מעדנות פנימה והתיישב ליד אחד השולחנות. 'שתי כוסיות של ברנדי חריף' קרא הכומר לעבר גרשון המוזג, מתעלם ממבטי ההערצה שנתלו בו מכל עבר. שתי כוסיות זכוכית בוהקות נתמלאו במשקה זהוב וחריף והונחו על הדלפק. חיוך מסתורי התפשט לאיטו על סנטרו של הכומר…
שקט דרוך השתרר בפונדק הקטן. כל הנוכחים עצרו את נשימתם לקראת הרגע הבא…
קול שקשוק זכוכיות ניסר לפתע את הדממה. שתי הכוסיות המלאות החלו לזוע ולנוע על הדלפק כאחוזות דיבוק… ופתאום התנתקו שניהם מהדלפק, התעופפו באויר ונחתו היישר על שולחנו של הכומר. אפילו טיפה אחת לא טפטפה מהן… רעם של מחיאות כפים החריש את הפונדק.
כמו שהבנתם, יוהן סמבורסקי, הכומר המקומי, ניחן בכחות כישוף מסתוריים אותן הוא נהנה להפגין בכל הזדמנות. לעתים קרובות הוא יושב ברחובה של עיר, תור ארוך של איכרים משתרך לפניו, והוא מספר להם עתידות ומגלה נשכחות.
גרשון המוזג הוא יהודי תמים וישר, אלא שהערצה הגדולה לכומר חלחלה ללבו כארס של עכנאי. בניגוד לחבריו הנבערים, מוחו היהודי התקדם צעד אחד קדימה. 'אם הכומר למד את סודות הכישוף, גם אני יכול ללמוד ולהפוך למכשף לא פחות טוב', הרהר לעצמו, 'גם אני יכול לזכות לכבוד והערצה בלי סוף'…
ביום מן הימים כשנכנס הכומר לבית המזיגה ניגש אליו גרשון ולחש באזניו: 'אני רוצה ללמוד את סודות הכישוף'.
הכומר תלה זוג עינים תמהות בגרשון: 'יהודי רוצה ללמוד כישוף? האם אני שומע נכון?'
'כן. ככה החלטתי', השיב גרשון, שתאות הכבוד סימאה את עיניו.
'ומה תשלם לי בתמורה?'
'אני מוכן לשלם כל מחיר שתשית עלי'.
כמה דקות הרהר הכומר בדבר. 'אני מוכן לגלות לך את הסודות', השיב בסוף כשזיק חמדני ניצת בעיניו, 'אבל קודם יהיה עליך לתת לי לשתות יי"ש בבית המזיגה שלך במשך שלש שנים, בחינם, ללא הגבלה, כמה שארצה, לאחר מכן אסכים לגלות לך את סודות הכישוף'.
גרשון הסכים והתאזר בסבלנות. בשלשת השנים הבאות הפך הכומר סמבורסקי לבן בית קבוע בבית המזיגה של גרשון. יום יום היה יושב שעות ארוכות, לוגם כוסית אחר כוסית מלאה יי"ש משובח. כמה חביות רוקן הכומר באותן שנים? קשה לדעת במדוייק, אך הוא מיצה את התנאי עד תום.
שלש שנות השובע חלפו להן. בבוקר בהיר אחד ניגש גרשון אל הכומר והזכיר לו: 'היום מלאו שלש שנים להסכם שלנו. אני קיימתי את חלקי בשלימות מזגתי לך יי"ש ללא הגבלה, כעת הגיע תורך לפרוע את החוב, לגלות את הסודות'.
הכומר סמבורסקי הנהן בראשו. הוא כנראה היה מוכן לכך. היום בשעה ארבע אחרי הצהרים – אמר – ניפגש בקצה העיירה ליד היער הגדול…
בשעה המדוייקת ניצב גרשון בנקודת המפגש.
מרחוק הבחין בדמותו הכרסתנית של הכומר סמבורסקי מתקדמת לעברו באיטיות, הכומר היה מתוח לא פחות ממנו. 'אחוז בחגורה שלי' – הורה הכומר – 'אנחנו ממריאים'… מקומות, נופים ועיירות חלפו במהירות וכעבור רבע שעה של תעופה נחתו על הר גבוה מאוד. הכומר פנה לגרשון ואמר לו: כאן בית הספר לכישוף! ונעלם!
גרשון נשאר עומד לבדו, רוח חרישית החלה לנשב, טיפות גשם שחורות טפטפו, ולפתע… נחש גדול זחל לעברו, ניצוצי אש ניתזים מפיו…
הנחש ניגש אליו ועיניו האדומות ננעצו בו בחוזקה, ולחישה ארסית נשמעה: מה אתה עושה כאן?… זיעה קרה כיסתה את גופו של גרשון, גופו החל לרתות מפחד ובהלה: בא… באתי לכא… לכאן ללמוד חכמת הכישוף.
שאלו הנחש: באיזו מדינה התגוררת? וגרשון: במדינה פלונית. והנחש לחש: כעת צריך אתה לשכוח שאתה ממדינה פלונית. וגרשון קיים דבריו והעביר אותה ממחשבתו ושכח.
ושאלו: מאיזו עיר אתה? והשיב: מעיר פלונית. תשכח גם העיר, ושכח כנ"ל. חזר ושאלו הנחש: היש לך אב ואם? והשיב: יש לי. ואמר לו הנחש: תשכח אביך ואמך, ושכח גם כן כנ"ל. כך שאלו הנחש על כל פרט ופרט ואמר לו שישכח, וגרשון שכח הכל…
ואחר כך חזר ושאלו הנחש: מאיזה עם אתה? והשיבו: מזרע היהודים אני, מבני אברהם יצחק ויעקב. אמר לו הנחש: תשכח גם זה שאתה יהודי! והשיבו האיש: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה ושכחתי.
וחזר לשאלו: למי אתה עובד? והשיב האיש: אני עובד לאלקי אברהם יצחק ויעקב אשר ברא שמים וארץ וכל ברואי מעלה ומטה ומלכותו בכל משלה והוא זן ומפרנס לכל הברואים, אותו אני ירא!
אמר לו הנחש: לעת הזאת צריך אתה לשכוח מאלקיך…
נקודת היהדות שבקרבו נדלקה, אותה נקודה בת אלפי שנים ששום מים לא הצליחו לכבותה, ושום סופות חול וערימות עפר לא הצליחו לכסותה, נקודת היהדות שעל קדושתה נשרפו, נטבחו ונהרגו היהודים מתוך שירה, אהבה וחדוה!
וגרשון צעק מתוך הנקודה האמיתית שבלבו: מה' יתברך אינני רוצה לשכוח! 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד'! תעשה מה שאתה רוצה, לא אשקר באמונתי ח"ו, והריני מקבל על עצמי למסור נפשי על קדושת שמו יתברך!
והנחש לחש בזעם ואמר לגרשון: הלא תדע כי כעת אתה בידינו, ואנו יכולים לעשות עמך כחפצינו ומוכרח אתה לכפור… והוא באחת שאינו רוצה לכפור רק צווח: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' בקולי קולות.
רוחות החלו לנשב, צמרות העצים התנועעו, ברקים האירו, רעמים התפוצצו, וענן גדול וחשוך אט לכיוונו…
ומשום מקום הופיע עדר פילים והחל רץ לכיוונו, וגרשון צעק: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד'! והם נעלמו. ומיד הופיעו להקת צבועים צוחקים צחוק מאיים… וגרשון צעק: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד'! והם נעלמו.
וכך באו אליו חיות טמאות עד אין שיעור גדודים גדודים ומחנות עד אין חקר, ורצו אליו בחמת רוחם לקורעו לקרעים והוא עשה את שלו רק צווח: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל'! ומחמת זה לא היתה להם שליטה להתקרב אליו וכאשר קרבו אליו נתבטלו מכל וכל ונעלמו ממנו. ואחר כך באו גדודים אחרים מינים ממינים שונים, בכל פעם יותר ויותר, ונחשים ועקרבים וכולם נתבטלו.
גרשון הרגיש כבר אפיסת כחות, ריח המוות עלה באפו, והנה לפתע הופיעו חזירים מכל הסוגים ומכל הגדלים, נוחרים ויורקים להבות אש… גרשון ריכז את שארית כחותיו וצעק: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד'!… והתעלף.
כאשר התעורר מצא את עצמו שוכב על גבי מצע רך של דשא, מסביבו הכל פורח ולמרגלותיו זורם ערוץ קטן של מים צלולים… גרשון התאושש והחל ללכת ולחפש את ביתו. במשך שלש שנים! צעד, עד שהגיע לביתו.
כאשר הגיע, פנה לכומר ושאלו: למה רימיתני שהולכתני למקום רחוק כזה מקום חושך וצלמוות?!
השיב לו הכומר: עשיתי את זה לטובתך, מכיון שראיתי שיש לך כחות יותר ממני, הבנתי שאין לי מה ללמד אותך ולכן לקחתי אותך למקום שבו תלמד הכי טוב.
וגרשון שאל: 'כחות יותר ממך?' והכומר השיב: בבואי לביתך בבוקר בשעה שנטלת ידיך ראיתי שנפלו מאצבעותיך קליפות וחיצונים הרוגים לאלפים ולרבבות, וגם בעת שלבשת הטלית קטן עם הציצית גם כן נפלו מהציצית קליפות וחיצונים הרוגים לאלפים ולרבבות, ולי אין כח כזה!
רבי פינחס מקוריץ היה מסיים את הסיפור, וממשיכים היו בסעודה ביתר שמחה… (ע"כ הסיפור).
היהודי הזה חשב לתומו שאם יהיו לו כחות ויכולות, הוא יזכה לכבוד,[3] אך הוא טעה טעות חמורה מאוד…
ולפני שנבאר נקדים…
בגדי כהונה לכבוד ולתפארת
בפרשתנו, פרשת תצוה, ישנם 101 פסוקים. ומתוכם 34 פסוקים העוסקים בבגדי כהונה.
בפסוקים אלו נצטוינו לעשות בגדי כהונה לאהרן הכהן ולזרעו, בגדים אשר ישמשו אותם בעת עבודתם במשכן ובבית המקדש.
בסך הכל ישנם שמונה בגדי כהונה. והם היו מתחלקים כך:
כהן רגיל ('כהן הדיוט') היה משתמש רק בארבעה בגדים (מתוך השמונה), שהם: מכנסים, כותונת, מצנפת, ואבנט.
ואילו הכהן הגדול היה משתמש בכל השמונה בגדים, שהם ארבעה בגדי הכהונה של הכהן הרגיל, ונוסף לזה בעוד ארבעה בגדים שהם: ציץ, חושן, אפוד, ומעיל.[4]
והדגישה התורה הקדושה שהבגדים הללו צריכים להיות 'לכבוד ולתפארת'.
וכמו שנאמר לגבי בגדי הכהן גדול: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב),[5] ואהרן הכהן היה כהן גדול.
וכך נאמר גם לגבי בגדי הכהן הרגיל: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם פסוק מ), גם הבגדים של הכהן הרגיל צריכים להיות 'לכבוד ולתפארת'.
ולכן פסק הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ח ה"ד), וז"ל:
בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים, נאים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים, שנאמר: 'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת'. היו מטושטשין או מקורעין או ארוכין יתר על מדתו או קצרים פחות ממדתו או שסילקן באבנט וְעָבַד, עבודתו פסולה…
ובספרו מורה נבוכים (חלק ג – פרק מה) הרחיב הרמב"ם בביאור הענין, ונעתיק גרגיר מדבריו, וז"ל:
'וכן עוד לרוממות הבית רומם כבוד עובדיו, ונתייחדו הכהנים והלויים, ונעשה לכהנים הלבוש היותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד, אלא אף הכיעורים פוסלים בכהנים כמו שנתבאר בדיני מצוה זו, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית, אלא בשלימות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל… (עכ"ל).
כדי שעם ישראל ישמעו ויקשיבו לדברי הכהנים בכלל, ולכהן הגדול בפרט, ציותה התורה שילבשו בגדים מכובדים,[6] כי גדול כחם של בגדי מלכות (בגדי כהונה) שהם מעוררים יראה בלב רואיהם…
מה נהדר מראה כהן גדול
בתחילת השנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש ניסן, לבשו אהרן ובניו בפעם הראשונה את בגדי הכהונה. ומאז, במשך 589 שנה ברציפות (עד חורבן בית ראשון) לבשו הכהנים את בגדי הכהונה.
אין אנו יכולים לתאר, ודל העט מלכתוב, את היופי, ההוד וההדר שהיה חופף על הכהן גדול בשעת עבודתו.
אַשְׁרֵי עַיִן[7] רָאֲתָה שׁוֹשַׁנַּת הַשָּׁרוֹן. וְהַכָּבוֹד מְחוֹפֵף כְּשֶׁזֶר עֲנָק עַל גָּרוֹן. וְהַכֹּהֵן שָׁבוּץ בְּהוֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן. אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן.
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כֹּהֵן בְּהוֹד וַעֲטֶרֶת. מָלֵא מֵאוֹר נוֹצֵץ וְהוֹד עֹטֶה כְּאַדֶּרֶת. עוֹלֶה לְבֵית מִקְדָּשׁוֹ לַעֲמֹד עַל מִשְׁמֶרֶת. לָבוּשׁ שְׁמוֹנָה בְּגָדִים לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת…[8]
אך אחרי שחטאו עם ישראל, שלח הקב"ה את נבוכדנצר להחריב את בית המקדש, ולבזוז את כל אוצרותיו, וכמו שנאמר:
"וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְלֹא חָמַל עַל בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ הַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ.
וְכֹל כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִי"ם הַגְּדֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְאֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הַכֹּל הֵבִיא בָבֶל.
וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִי"ם וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָיִם וְכָל אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית" (דברי הימים־ב, לו יז-יט)…
ובתוך כל השלל הגדול שלקח נבוכדנצר היו גם בגדי הכהן הגדול…
חסדו של כורש מלך פרס
ארבעים וחמש שנה מלך נבוכדנצר הרשע, ובמהלך מלכותו הוא הפליא להרשיע, מלך רע ואכזר היה…
אחרי שהתפגר, מלך תחתיו בנו, אויל מרודך, במשך עשרים ושלש שנה, ואחריו בנו בלשאצר, ובשנה השלישית למולכו (של בלשצאר) החליטו דריוש מלך מדי וכורש מלך פרס, לצאת למלחמה נגדו.
הם יצאו למלחמה, ובקרב הראשון בלשאצר היכה אותם שוק על ירך.
בלילה, פנה כורש להקב"ה ואמר: 'רבונו של עולם! תן לי את הראש של בלשאצר, ואני אתן לך את בית המקדש'.
באותו לילה, בלשאצר הוציא את כלי המקדש וערך משתה, יצאה יד וכתבה על הקיר: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין" (דניאל ה, כה), ודניאל איש חמודות ביאר לו, שמשמים הודיעו לו שנסתיימה מלכותו!
שושלת מלכות בבל נסתיימה ומעתה מתחילה שושלת מלכות מדי ופרס.
ואכן כך היה: שומר ראשו של בלשאצר כרת את ראשו, והוציאו החוצה אל כורש.
מלכות בבל נפלה כפרי בשל לשני השותפים: דריוש מלך מדי וכורש מלך פרס.
בשנה הראשונה לכיבוש בבל, מלך דריוש המדי על בבל, ובשנה השניה מלך כורש מלך פרס, ובאותה שנה קיים את נדרו, ונתן אישור לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית ה'.
באותה עליה עלו 063,24 אלף יהודים, אחד מן העולים היה מרדכי היהודי. שנאמר: "וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר… אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדְּכַי בִּלְשָׁן" (עזרא ב, א-ב)…
השמחה מילאה את הלבבות, והם החלו במרץ לשקם את ההריסות, ולאסוף כסף לבניית בית המקדש.
ויהי היום – ומי יתן וחשך השמש בצאתו, והלואי לא היה אותו היום כלל! בשנה השניה למולכו, יצא המלך כורש לטייל במדינה, וירא מקומות שוממים.
וכורש התעצבן ושאל: למה הכל שומם? איפה כולם?
ושריו שהיו שונאי ישראל, ניצלו את ההזדמנות ואמרו: אדונינו המלך אתה בעצמך נתת רשות ליהודים לעלות לירושלים, אז כולם ברחו והשאירו את הכל שומם!
ויט אוזן לדברי שריו ויועציו צרי יהודה, ובאותה שעה חזר בו מהרשות שנתן, וגזר ואמר: כל מי שכבר עבר את נהר פרת, יוכל להמשיך בדרכו לירושלים. אך כל מי שלא עבר עדיין לא יעבור עוד!
הגזירה הנוראה מילאה את הלבבות במרירות ועצבות, שהרי כך היתה הגולה אומרת בצפייתה: יעלו זרובבל ואחיו תחילה ויבנו ואנו נעלה ונבוא אחריהם…
ומכיון שכורש חזר בו מנדרו ולא בנה את בית המקדש, נגזרה עליו מיתה אכזרית! והקב"ה נתן בלבו שיצא למלחמה נגד תלמירוס מלכת השיטים, והוא נהרג בידה, והיא חתכה את ראשו והטביעה אותו בתוך בור מלא דם…[9]
וכאשר ראה מרדכי היהודי שבניית בית המקדש הופסקה חזר לשושן הבירה…
אחשורוש מפסיד את מזלו!
לאחר מיתתו של כורש, עלה אחשורוש למלוכה. אחשורוש לא היה משושלת המלוכה, ובכל זאת הקב"ה החליט שהוא ימשול על כל העולם!
וכך כתב ב'מעם לועז' (אסתר א, יב):
בתקופת מלכות בלשאצר, היה אחשורוש מנקה האורוות המלכותי. מהבוקר ועד הערב הוא עמל לנקות ולפנות את כל הזבל שעשו הסוסים.
לימים, בעודו הולך בדרכו מצא את האוצרות שהחביא נבוכדנצר[10] ועל ידי עושרו הגדול הוא הצליח להשתלט על כס המלוכה.
אבל מכיון שהוא לא היה מזרע המלוכה, ולא היה לו 'דם כחול', לכן הוא נשא לאשה את ושתי, בתו של בלשאצר, דור רביעי למלך נבוכדנצר. היא היתה הגב המלכותי שלו, והיא בעצם, היתה זו שסללה לו את הדרך, והעניקה לו את ה'גושפנקא' להיות מלך. אבל הוא מצד עצמו לא היה מלך, רק מצד עושרו.
והגמרא הקדושה (מגילה יא.) גילתה לנו, שמזלו של אחשורוש היה מזל גבוה מאוד, ורק לעוד שני אנשים בכל ההיסטוריה היה מזל כמו שלו.
וזה לשון הגמרא, 'שלשה מלכו בכיפה: אחאב, נבוכדנצר, ואחשורוש'. לשלשה אלו היה מזל גבוה, והם מלכו על כל העולם כולו!
ומצאנו במדרש (אסתר רבה, פרשה א – אות ה), שישנן בעולם 252 מדינות, ואחשורוש בתחילת מלכותו מלך על כולן! שכאמור זה היה מתוקף מזלו!
אחשורוש בקושי הספיק להתאקלם על כסאו, ושונאי ישראל שלחו לו מכתב ארסי מסוגנן היטב[11] –
ובמכתב דברי בלע ושטנה, על היהודים היושבים בירושלים. ובתוך השורות רמזו לו שאם הוא לא יהיה עירני מספיק, סופו של דבר, היהודים היושבים בירושלים יצאו נגדו למלחמה וישמידו אותו מתחת שמי הארץ!…
הדברים חדרו כארס הנחש ללבו של אחשורוש, ומיד הוא גזר גזירה: לבטל אנשים הללו ממלאכת הבנין (בנין בית המקדש) והעיר הזאת לא תיבנה, עד אשר אתן רשות לבנותה!…
הקב"ה כעס על אחשורוש שמנע את בנין המקדש, והפיל את מזלו, ובמקום לשלוט על כל העולם, הוא שלט רק על חצי עולם – 721 מדינה!
משחלק והפסיק אחשורוש בנין בית ה', מאז גם נתדלדלה ונחלקה מלכותו וניטלו ממנו מדינות מדינות. ותהי מלכותו 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה' בלבד – 'מֵאָה מְדִינָה' – ביבשה, ו'שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים' – על הים.
וסימנך: "וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ (היבשה) וְאִיֵּי הַיָּם" (אסתר י, א), 'מַ"ס' – בגימטריא 001, 'ואי"י' – בגימטריא 72.[12]
טיפול נמרץ לכבוד…
אחשורוש חש שהכבוד שלו נרמס. השליטה על המדינות מתחילה להיעלם, התושבים עושים ממנו צחוק. והוא החליט להשיב את כבודו האבוד.
והוא החליט להראות לכולם את עושרו העצום.
וזה לשון הגה"ק רבי שמחה בונם סופר זיע"א,[13] בתחילת מגילת אסתר נאמר: "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוֹלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם" (אסתר א, ד) –
כידוע אחשורוש מלך מעצמו ולא היה מזרע המלוכה. והנה מלך שהוא מזרע המלוכה והוא מלך בן מלך, לא צריך לעושר רב ולגנזי מלך כדי שיכבדו אותו כמלך ויהיו כפופים תחתיו, כי מחמת יחוסו שהוא מזרע המלוכה זה לבד הודו ותפארתו, וכולם כורעים ומשתחוים לפניו.
מה שאין כן כשהוא הדיוט ונעשה מלך, צריך להתפאר ברוב עושרו ודברים יקרים שיש לו בבית גנזיו. על כן עשה אחשורוש משתה ימים רבים להראות את עושרו לפני השרים והפרתמים, והראה להם כל האוצר והחוסן שלו, כדי להרבות כבודו על ידי עושרו, וכל הכבוד של אחשורוש היה עושרו ודברים יקרים וסגולת מלכים שהיו לו בבית גנזיו… (עכ"ל).
במשך 081 יום הציג אחשורוש לְרַאֲוָה את כל אוצרותיו. בכל יום מימי המשתה הוא הציג ששה אוצרות, כפי שאומר הכתוב: 'עֹשֶׁר, כְּבוֹד, מַלְכוּתוֹ, יְקָר, תִּפְאֶרֶת, גְּדוֹלָּתוֹ'. ומאחר והיו לו 0801 אוצרות נמשך הדבר 081 יום.
כל יום ויום הוא הגיש סעודת מלכים, והראה ששה אוצרות חדשים – וכל זה לא יום אחד ולא חודש, אלא במשך 081 יום!
ולמרות כל זאת הוא עדיין חש שזה לא מספיק. זה עדיין לא מעניק לו כבוד כראוי. ומוחו הקודח חיפש דרך נוספת…
ואז, איך שהוא, נודע לו, שבאוצרותיו נמצאים בגדי הכהן גדול,[14] בגדים העשויים 'לכבוד ולתפארת', והוא מיהר ולבש אותם.[15]
הכבוד הולך ומתרחק…
אחרי שהצליח אחשורוש להראות לכולם את רוב עושרו וכבודו 081 ימים, בוודאי היה צריך לשבת רגוע ושליו…
אך לא. בטנו פרפרה באימה: מי יודע? אולי ישנם כאלו שעדיין חושבים שאני לא ראוי לכבוד?
ולכן הוא החליט לערוך עוד שבעה ימים משתה.
והנה הגיע ובא היום השביעי…
"בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" (אסתר א, י-יא)…
ושתי מסרבת לבוא, וכשמפעילים עליה לחץ היא שולחת לומר בקול רם לאחשורוש, שכולם ישמעו:
תרגע בבקשה! אתה היית שומר הסוסים של אבא שלי, ובזכותי קיבלת מעמד של מלך! ואבא שלי בלשאצר היה מסוגל לשתות כמויות עצומות של יין והיה נשאר שפוי, ואתה שותה כוסית וכבר מסתובב לך הראש?!
הבזיון של אחשורוש היה עצום, הכבוד שלו הושפל עד עפר, ולכן: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (שם פסוק יב)…
ומיד הוא מתייעץ עם השרים, מה לעשות עם ושתי. וממוכן הכריז: חייבים להרוג אותה! וגם להוציא חוק: "לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ" (שם פסוק כב)…
החוק שנתפרסם עורר גיחוך: המלך הזה שוטה מוחלט! וכי צריך את החוק שלו בשביל זה? והרי זו המציאות…
ושתי הוצאה להורג…[16]
ולמחרת, אחשורוש מתפכח, ושואל: איפה ושתי?
אה, תלו אותה!
למה?
אדוני המלך ציוה!
אבל הייתי שיכור, לא שלטתי בעצמי! למה לא עצרתם אותי?!
והדו שיח הזה שהגיע לאזני האנשים, יצר מערכונים ובדיחות על אחשורוש השיכור, שבכוסית אחת איבד את הראש…
ובמקום שאחשורוש יקבל כבוד, הוא קיבל בזי־בזיונות…
וצריך להבין הרי הוא לבש את בגדי הכהונה, ולמה הם לא הביאו לו כבוד?!
ולפני שנשיב נקדים…
כבוד חכמים ינחלו
בשבעה באדר שנת 8842 לבריאת העולם נפטר משה רבינו. ואחר פטירתו של משה רבינו קרה דבר נורא, מעם ישראל נשכחו 'אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים' (תמורה טז.).
יהושע בן נון, לא ידע מה לעשות, והוא פנה להקב"ה בשאלה: 'מה יהיה עם כל מה ששכחנו?' והקב"ה השיב לו: 'לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה'…
וכעבור זמן עמד כלב בן יפונה והכריז: מי שידע את ההלכות הללו, אתן לו את בתי לאשה!
ואז עמד עתניאל בן קנז והחזירן מתוך פלפולו, שנאמר: "וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה" (יהושע טו, יז).
משמת יהושע בן נון, בחר הקב"ה בעתניאל בן קנז שהוא יהיה המנהיג.
וגילו לנו חכמינו הקדושים (שם) שלעתניאל בן קנז היה שם נוסף, והוא: 'יעבץ'. ולמה הוא נקרא 'יעבץ' – מפני שיעץ וריבץ תורה בישראל.
מסירות נפשו בעד התורה היתה ללא גבול, הוא שעבד את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואת כל ה'תשי"ו' (617) עצמות שיש בו, ללימוד התורה.
יום ולילה הוא ישב ולמד בהתמדה ובשקידה, בעומק ובעיון, בשירה ובניגון, עד שזכה לכבוד!
וכך אמרו במדרש:[17]
כידוע עזרא הסופר הוא שכתב את ספר דברי הימים (הספר האחרון בתנ"ך), ובספר הזה הוא הזכיר את עיקרי השושלת של עם ישראל.
וכשמתבוננים בשמות המוזכרים בספר דברי הימים, מגלים שבמשך 0052 שנים הראשונות לבריאת העולם, לא היה אדם אחד שזכה לכבוד!
עד שמגיעים ליעבץ, ורואים שהוא הראשון שזכה לכבוד. וכמו שנאמר: "וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו" (דברי הימים־א ד, ט).
ומסיים המדרש:
למה כתוב בו 'כבוד'? על שיגע בתורה! הוי: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג, לה). וכן אתה מוצא באהרן, מה כתיב – "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ" (מלאכי ב, ו), מה אמר הקב"ה למשה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב) – וכל אלו בזכות התורה שהיה יגע בה, הוי: 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ'… (עכ"ל המדרש).
ועתה מובן מדוע לא עזרו לאחשורוש בגדי הכהונה, מכיון שכחם של הבגדים נובע מהכבוד הפנימי, מאותו כבוד שהחכמים נוחלים.
וכשחסר הכבוד הזה, אין שום משמעות ללבישת בגדי הכהונה!
וכן זו היתה הטעות של גרשון, שחשב שאם הוא יסגל לעצמו כחות, הוא יהיה מכובד. וזו טעות גדולה, כי הכבוד נמצא רק בחכמת התורה!
וברשותכם נבאר…
מדרגה ושמה 'כבוד'
בשיחה שמסר הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זיע"א, אמר כך:[18]
מעלותיו של האדם מתחלקות לשתי קטיגוריות, והן: תכונות ומדרגות.
'תכונות' – הן המעלות הגשמיות שיש באדם, כמו גבורה ויופי.
'מדרגות' – הן המעלות הרוחניות שבאדם, כמו חסידות וצדקות.
והנה בעוד שאת התכונות מקבל האדם במתנה מן השמים, על המדרגות צריך לעמול ולהתייגע בכל הכח והיכולת.
ומדברי המדרש שהבאנו, אנו לומדים שישנה מדרגה רוחנית עליונה וגבוהה מאוד, והיא 'נכבדות'!
ומכאן שכשם שיש לשאוף להגיע לצדקות וחסידות, כך יש לשאוף להגיע ל'נכבדות'. כי מטרה עליונה היא לעשות את עצמו נכבד. זוהי שלימות בעבודה ובעמל, שיש להשקיע ב'ועשיתם עצמכם'.[19]
נכבדות זאת לא תגיע אלא ל'חכמים'. חכם הוא זה אשר הינו חדור תורה. לא תתכן מהות של תורה אלא על ידי 'עסק' התורה, היא היא 'יגיעת' התורה. אשר על כן, 'כָּבוֹד', רק 'חֲכָמִים יִנְחָלוּ'.
כבוד ונכבדות, הינם מציאות, הקיימת בצורת קומתו של הזוכה לכך מחמת בניינו הנפשי.
כל צורה אחרת של נתינת כבוד, אינה אלא דמיון וזיוף.
כבוד, אי אפשר 'לקבל'.
כבוד יתכן רק 'להיות'.
או שהוא נכבד, או שאיננו כזה. מעשים של נתינת כבוד, אינם יוצרים נכבדות. כשם שהרדיפה אחר מעשים אלו, אינם אלא שטות והרחקה. אפילו ממושגי הדמיון והזיוף של המושג. אדרבה, הכבוד המדומה, פשוט בורח הימנו.
יש איפוא לשאוף אל ה'נכבדות' ולברוח מן הכבוד המזוייף.
כל זה, כאמור, לא יתהוה ולא יתקיים, אלא כשהוא יצוק בכלים של 'חכמים', ה'עשויים' מ'יגיעת התורה' או 'עסק התורה'.
ולפיכך, גם אם דרגות גבוהות מאוד היו קיימות באישי הדורות שמאדם ועד יעבץ, אבל לכלל נכבדות לא הגיע אלא יעבץ, משום שהוא השכיל לבנות כלים מיוחדים, ראויים לקלוט את הנכבדות.
"וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו" (דברי הימים־א ד, ט).
וכן באהרן, כל הסיבה שזכה לבגדי כהונה מכיון ש"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ" (מלאכי ב, ו), לימדך כי אף הכהונה על כל מעלותיה לא היתה מזכה את נושאה בנכבדות וכבוד, אילולי תורה והיגיעה שהיתה בו…
[1] בביתו של הצדיק רבי פינחס היה משרת שהיה מטפל בענייני הבית. פעם אחת צעקה עליו הרבנית, אשתו של רבי פינחס. רבי פינחס פנה אליה ושאלה: מה זאת לגרום צער ליהודי?! יהודי הוא יקר יקר יקר!
ובנוסף למשרת, היה יהודי נוסף, רווק בן ארבעים והיה פחות הערך מאוד, ותפקידו היה לשאוב מים. ופעם פנה רבי פינחס לאשתו ואמר לה:
חל אנכי ורועד, מפני מעלתו של הירש'ל שואב המים! שהרי מכיר הוא את מצבו, לבו נכנע בקרבו ואור הענוה חופף על ישותו! ואילו אדם כמוני, אימתי זוכה הוא להגיע לדרגה כזאת של שפלות הרוח?!… (אמרי פינחס השלם, חלק א – עמוד תקיט).
[2] אמרי פינחס השלם (חלק ב – עמוד רט).
[3] וכאן אנו רוצים לכתוב כמה מילים על המושג 'כבוד':
חכמינו הקדושים גילו לנו שאחת התאוות המסוכנות ביותר, היא 'תאות כבוד'. וכמו שאנו רואים במוחש, בעיני בשר, שתאות הכבוד מוציאה את האדם מן העולם.
ובסיפור שסיפר רבי פינחס מקוריץ, תאות הכבוד היא (שכמעט) הוציאה את גרשון מהעולם…
לצערנו אנשים רבים רודפים אחר הכבוד והשררה. הם רק שומעים על איזו משרה מכובדת שנתפנתה, מיד הם רצים להגיש את מועמדותם בטענה שאין מוכשרים כמותם בכל העולם והם הכי מתאימים לתפקיד.
אילו הם היו יודעים שמשרה מכובדת היא 'פצצת זמן', מסתמא הם היו בורחים ממנה כל עוד נפשם בם, אך מכיון שהם לא יודעים זאת, במקום לברוח מהשררה הם רודפים אחריה.
אנשים רבים התחילו את המשרה המכובדת שלהם עם הרבה כבוד, אך סיימו אותה בבזיונות נוראים. מכיון שהם לא מיעטו בכבוד עצמם אלא רדפו אחר הכבוד, התוצאה היתה שכולם חקרו אחריהם וחלקו עליהם עד שלקחו מהם את הכבוד בבזיון וקצף.
ובקיצור: תאות הכבוד מקברת את בעליה…
אך חייבים לדעת גם את הצד החיובי שיש ב'כבוד'. וכך כתב הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה סז), וז"ל:
הנפש היא יקרה מאוד, וצריך להיות זהיר בה ולשומרה מאוד. על כן צריכין ליזהר מאוד, כשבא איזה כבוד חדש לאדם. כי הכבוד הוא אם כל חי, והוא שורש כל הנפשות. וכשהנפש מסתלקת, היא מסתלקת אל הכבוד, שהוא שרשה, בבחינת: "כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח, ח). שהסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד כי שם שרשם כנ"ל… עיי"ש.
והיינו שנקודת החיים של האדם הוא הכבוד!
כמובן אין אנו מדברים על כבוד במונחים של תאוה. 'תאות כבוד', כאמור, הוא החומר נפץ המסוכן ביותר שיש, והוא אחד הגורמים הגדולים להשמדת האדם מהעולם הזה, ומהעולם הבא, ומחיי הנצח (בדיוק במילים הללו!). אנו מדברים על משהו אחר לגמרי:
אחד ממרכיבי היסוד של נפש האדם הוא הכבוד, וכל החיוּת של האדם תלויה בכבוד, שהרי הכבוד הוא אם כל חי, ולכן אם פוגעים בנקודת הכבוד הבסיסית של האדם – כל אדם לפי מדרגתו – מיד הוא מת!…
ואם כך נוגעים הדברים ביחס לסתם אדם, כמה הם נוגעים ביחס לאשה, כמה מחוייבים אנחנו להיות 'בעל'!
וכך כתב הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זיע"א – משגיח ישיבת קמניץ, (בית ומנוחה – עמוד קמו):
באבות דרבי נתן (פי"ג מ"ד) אמרו כך: 'והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, כיצד, מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום! אבל המקבל חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל המתנות שבעולם'!
הסבר פנים יפות הוא נתינת 'הלב'! וכל מטרת הנתינה של חפץ וכדומה, זהו שמראה לו תשומת לב ומתייחס אליו, אבל אם נתן מתנה ופניו כבושים בקרקע, הרי הוריק את כל המתנה מכל תוכן, וכאילו לא נתן כלום!
בוא ונחשוב לרגע קט, אשה כל היום טיפלה בבית עם הילדים, הרבה תלאות עברו עליה, וכמעט שנפלה תחת המעמסה, כל ילד עם הבעיה שלו…
איך היא מחזיקה מעמד? האם שטיפת הרצפות היא הנותנת לה סיפוק בחיים? האם רחיצת הכביסה ותלייתה גורמת לה אושר? האם הריצה אחר הילד שיאכל, לאחר שכבר חיממה האוכל מספר פעמים, נותן לה סיפוק?!…
מה הסיפוק שיש לאשה? כאשר בעלה חוזר הביתה, והם משוחחים ביחד, והיא מספרת לו כל מה שעבר עליה, והבעל מקשיב לדבריה. זהו הנותן לה כח וחיוּת להמשך העבודה הקשה.
אך אדם שחוזר הביתה עם פנים חמוצות ואינו מתייחס אליה, הרי הוא עובר על הפסוק: 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ'.
האשה עבדה כל היום, עבודה יומית מאומצת, והיא ממתינה ומצפה לשכר, ואליו היא נושאת את נפשה, 'ונפשה' הוא קבלת יחס ותשומת לב אמיתיים מבעלה, שיש בכחם להעלות ולרומם את נפשה… עיי"ש באורך.
וכן מחוייבים אנחנו להיות 'אבא ואמא' –
הילדים מסתופפים בצל ההורים מדי יום, ואם חלילה, פוגעים להם בכבוד, הפצע בנפש שנוצר, יתקשה להגליד! בכל פעם שהם יפגשו עם הפוגע (ובמקרה זה הוא ההורה), הפצע יפתח מחדש!…
פגיעה של הורים, זה מסוג המשקעים שמלוים את נפש האדם שנים רבות, ולא מעט פעמים תוקעים חלקים נבחרים בחיים…
ונרחיב עוד…
זה בריא שילדים ישתתפו בתחזוק הבית. קרי: לסדר את המטות, לטאטא את החדר, וכדומה… כי בזה הם נושאים בעול עם הוריהם, וגם רוכשים רגישות לחייהם העתידים, כאשר יהיו נשואים…
אך, עם כל המעלה שבזה, צריך לדעת איך לבקש מהם עזרה –
גם כאן צריכים להשתמש בשכל, ולהסביר לילד – במילים שהוא יבין – למה חשוב שהוא ישתתף בעבודות הבית, וכמה זה יועיל לו לעתיד…
וכשמסבירים לילד, והוא מבין, הרווחנו את המטרה: הוא גם יעשה את זה בשמחה, וגם יכשיר את נפשו לעזור לזולת…
אולם, אם מתייחסים לילדים כמו עבדים, שוללים מהם את זכות הבחירה, ומכתיבים להם מה לעשות, בזה הפסדנו מכל הכיוונים: הוא 'יעזור' מתוך כפיה ורגש התמרמרות, וגם יעלם ממנו הכח לחיות בעתיד חיי משפחה תקינים…
נערה, שבימי נערותה, ההורים הטילו עליה את כל עבודות הבית, מתוך כפיה ושלילת כח הבחירה –
כמו השיטה שהיתה נוהגת בימי קדם: או תעשה או תחטוף…
כשהיא תתחתן היא תתקשה מאוד לחיות עם בעלה חיים נורמלים, היא תתקשה מאוד לנהל בית. ובהכל אשמים ההורים!….
ילדה היא לא שפחה, וצריך לדעת איך לבקש, וחייבים לדעת איך להודות ואיך לפרגן…
ולכן בסיס הכל הוא נתינת כבוד. אמיתית…
[4] ונרחיב עוד:
יש לנו בתורה שלש פרשיות העוסקות בבגדי כהונה. הראשונה היא פרשת תצוה שבה נצטוו עם ישראל על עשיית בגדי הכהונה.
הפרשה השניה היא פרשת פקודי, ובה עשו בני ישראל את הבגדים כאשר צֻוּוּ.
והפרשה השלישית היא פרשת צו ובה לבשו אהרן ובניו בפעם הראשונה את בגדי הכהונה.
ובפרשה הראשונה, פרשת תצוה, נצטוינו על הכנת שלש מערכות של בגדי כהונה. שתי מערכות של כהן גדול ומערכה אחת של כהן הדיוט (כהן פשוט), ונפרט:
מערכת הבגדים של כהן הדיוט הכילה ארבעה פרטי לבוש, והם: מכנסים, כותונת, אבנט, ומצנפת.
ומערכת הבגדים של הכהן גדול הכילה גם היא את ארבעת הבגדים הללו, ובנוסף להם הכילה עוד ארבעה, והם: אפוד, מעיל, חושן, וציץ.
וביום הכיפורים היה הכהן גדול לובש מערכה אחרת של בגדים והיא הנקראת 'ארבעת בגדי לבן'.
[5] וזה לשון הרמב"ן (שמות כח, ב):
'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת' – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: "כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר" (ישעיה סא, י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה…
[6] בספרנו חלב הארץ (חלק ב – עמוד 19) הארכנו בענין זה, ובסייעתא דשמיא כתבנו שם לבאר את הפסוק: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶי"ךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד, יב). וביארנו שם שמכלל הציווי 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶי"ךָ יִשְׂרָאֵל' הוא שיתן דעתו שיהיה מראהו הכללי נאה נקי ומסודר, וישא קל וחומר בנפשו אם הבא לפני שר או אדון בשר ודם הבא מטיפה סרוחה שהיום כאן ומחר בקבר מציין עצמו בבגדים נאים ומכובדים, הבא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ובידו הכל ואין נסתר ממנו מאומה, לא קל וחומר שצריך לציין עצמו בבגדים נאים ומכובדים.
הנה כי כן אשרי איש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה להיותו נזהר תמיד שבעת אשר יבוא לקיים מצות ה' כלימוד תורה ותפילה, שיהיו בגדיו נקיים מכל רבב ולכלוך וכן יהיו מגוהצים נאים ומכובדים, וכן מראהו הכללי נאה ומכובד המותיר רושם טוב על רואיו, וזהו מכלל כבוד ה' יתברך שהמשמשים לפניו מופיעים במראה מכובד כראוי לפני המלך ואשריו, ומכל מקום דברים אלו אינם מעיקר הדין אלא הידור מצוה הם ולכן אין לבטל תפילה במנין בעבור הכנה זו.
וכבר נודע מהקדוש רבינו נחמן מברסלב שהפליג מאוד בחומרת המזלזל בנקיות בגדיו והעלה שהמזלזל בנקיות בגדיו ובשלימותם גורם פגם גדול בעולמות העליונים, והרי הוא כמורד במלכות ב"מ, ועל ידי זה פרנסתו נהיית בטורח ובכבידות, ומתקלקלת השמירה הרוחנית שסביבו, ועתידים הבגדים שזלזל בהם לדון את בעליהם, והגדול מחברו יותר, צריך לשמור את מלבושיו יותר, ישמע חכם ויוסף לקח, [כמובן אין הדברים אמורים כלפי אומן ההולך עם בגדי אומנותו כגון: צבע, מסגר, מכונאי, וכו' אלא הדברים אמורים ביחס לאדם המזלזל בנקיות בגדיו, ואף האומן שלא בעת אומנותו ובפרט בעת בואו לבית ה' ללימוד תורה ולתפילה, נכון יותר שילבש בגדים נקיים].
הדברים אמורים כלפי כל איש ירא ה', קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר בקהל קדושים חובשי ספסלי בית המדרש בני תורה החביבים אשר המה נושאים כתרו של מלך – כתר תורה, ומאן מלכי – רבנן, שצריכים לתת דגש על בגדיהם שיהיו מצויינים בלבושיהם, ובפרט בעת לימוד תורה ותפילה. וביותר צריכים להיזהר כאשר יוצאים לרחובה של עיר, וכן קודם הופעתם בעיני המון העם, להיזהר שבבגדיהם לא ימצא כל רבב (כתם) כלל ועיקר, ושיהיו בגדיהם נקיים ומגוהצים כראוי, ושלא יהיו בגדים קצרים אלא ארוכים באופן שיהיה כל גופם מכוסה כראוי, וכן שיהיו בגדיהם אטומים ולא שקופים שלא יראה בשרם מבעד לבגדים. וכן שלא יהיה מראיהם מרושל הן בבגדיהם, והן במראה פניהם אלא יהיו מסופרים ומסורקים יפה ופיאותיהם מסודרות יפה אחרי האזנים, (ואלו המסלסלים פיאותיהם יסלסלום יפה במסרק כדי שלא יהיה מראיהן מראה מרושל), ולא תתגנה התורה בפני הבריות ח"ו.
ואדרבה דוקא בצוק העתים הללו שבעוונותינו הרבים כבוד התורה ירד אחורנית עשר מעלות, שבוודאי חובה קדושה על קהל בני התורה להקפיד על כבוד התורה לבלתי השפילה יותר על ידי הופעה מרושלת או כל יוצא בזה פן נהיה לבוז בעיני הבריות חס ושלום על ידי כך, וכן חובה קדושה על קהל בני התורה להצטייר בעיני הבריות כאנשים נימוסיים והגונים הנקיים מכל שמץ עוולה ובזה להשקיט את הסערה הנוראה המתחוללת ומשתוללת בראש כל חוצות נגד קהל בני התורה, שהרי נקיות הוא יסוד מרכזי בעבודת ה' יתברך, ומלבד זה נקיות הוא דבר שכלי וכל אשר חננו האל יתברך במעט שכל בקדקודו יודע לשמור על נקיות גופו ובגדיו כראוי לבניו של מקום.
כלל הכל שיהיו בני תורה לבושים במלבושים נאים ומכובדים המכבדים את לובשם, מחד שלא יהיו בגדי זהב המנקרים עינים, ומאידך שלא יהיו בגדי דלים המבזים את לובשם, אלא בגדים צנועים ומכובדים, ולעולם יהיה מראיהם הכללי נאה, מסורק, מסודר, ומריח טוב. ולכן רשאים (ואף נכון לנהוג כן) שקודם צאתם לרחובה של עיר להביט במראה כדי לראות שבגדיהם נקיים מכל רבב ושערם מסודר ומראיהם הכללי נקי ומסודר שבכך מכבדים את התורה שבקרבם, ומייקרים כבוד שם שמים המתקדש על ידם בעיני העולם בכלל ובעיני עדת ישראל בפרט, ובדרך זו יזכו שיהיו דבריהם נשמעים ומתקבלים על לב שומעיהם.
וביותר צריכים להיזהר בכל זה תלמידי חכמים די בכל אתר ואתר המורים לעם ה' תורה ומצוות חוקים ישרים ותורות אמת, שחובה עליהם יותר מכל אחד ואחד להיותם מצויינין בלבושיהם ובמראיהם, שכבר אמר שלמה המלך: "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, טז), דהיינו חכם שלא נראה הדור בלבושו אלא מראהו מראה מרושל הממסכן את בעליו, דרך בני אדם לזלזל בדבריו ולא לקבלם כלל, שאין מחשיבים אותו לחכם כלל, אולם כשבא לפניהם חכם הדור בלבושו ומראהו נאה, נקי ומסודר דמותו עושה רושם ומתקבלים דבריו על לב שומעיהם…
ועיין עוד בספרנו חלב הארץ (שם) מה שכתבנו בזה.
[7] המילים מתוך פיוט שאומרים אחרי סדר העבודה בחזרת מוסף של יום כיפור.
[8] כל מה שביארנו עד עתה הוא על דרך הפשט, אבל בוודאי שבבגדי כהונה היו רוחניות עצומה, סודות עליונים ורזין טמירין. ואין אתנו יודע עד מה.
אך פטור בלא כלום אי אפשר, וברשותכם נכתוב גרגיר:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת צו – מאמר ז) אמר, וז"ל:
בחלקה הראשון של פרשת 'צו' (שבחומש ויקרא) התורה עוסקת בענייני הקרבנות השונים: עולה, חטאת, אשם, ושלמים – כפי שהתורה מסכמת את הענין באומרה: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה…" (ויקרא ז, לז-לח). ובחציה השני של הפרשה, מחלק 'רביעי' ואילך, התורה עוסקת בבגדי הכהונה, ובסדר הלבשתם על אהרן ובניו הכהנים.
אחד הכללים בפסוקי התורה הקדושה הוא, שבכל פעם שהתורה מסמיכה זה לזה שני עניינים שונים, דבר זה אינו באקראי חלילה, אלא יש לכך משמעות, כפי שלמדו זאת חז"ל (ברכות י.) ממה שנאמר: "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר" (תהלים קיא, ח), דהיינו שגם סמיכות העניינים בתורה עשויה באמת ויושר, ויש בה ענין גדול.
התורה הקדושה דומה לבנין מופלא הבנוי נדבך על גבי נדבך, אשר כל פרט ופרט שבו מדוייק בתכלית, וממילא גם לסמיכות הפרשיות בתורה ישנה משמעות עמוקה, ונדרש מאתנו להתאמץ להבין את מה שהתורה רוצה לרמוז לנו בסמיכות זו.
משום כך התעוררו חז"ל הקדושים (זבחים פח:) להבין גם את טעם סמיכות ענין הקרבנות לענין בגדי הכהונה בפרשת צו, ובלשון קדשם של חז"ל:
'ואמר רבי ענני בר ששון, למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך – מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין'.
כלומר: כשם שלקרבנות שעם ישראל היו מקריבים היה כח גדול ועצום לכפר להם על עוונותיהם, כך גם לבגדי הכהונה שהיו הכהנים לובשים היה כח גדול ועצום לכפר על עוונותיהם של ישראל. 'כותונת' – מכפרת על שפיכות דמים. 'מכנסים' – מכפרים על גילוי עריות. 'מצנפת' – מכפרת על גסי הרוח. 'אבנט' – מכפר על הרהור הלב. 'חושן' – מכפר על הדינין. 'אפוד' – מכפר על עבודה זרה. 'מעיל' – מכפר על לשון הרע. 'ציץ' – מכפר על מעשה עזי פנים…
ובנוסף הם היו ממתקים את הדינים.
וזה לשון קדשו של הגה"ק הרב יצחק צבי ברנפלד זיע"א (מישרים מגיד – פרשת תצוה):
דע כי ארבעת בגדי כהן, שהמה: אבנט, כותונת, מכנסים, מצנפת – ראשי תיבות שלהם הוא 101 כי המה לעלות על ס"ם (גימטריא 001) הידוע שהמה כחות של (אסור להוציא בפה) סמא"ל, והמה עולים עליו.
ואחר כך בא הכהן הגדול מאחיו, ומוסיפין לו עוד: אפוד, חושן, ציץ, מעיל – שיחדיו (עם הארבעה בגדים הראשונים) הראשי תיבות עולים בגימטריא 042 כנגד עמל"ק (שעולה בגימטריא 042), וכאן אין צורך לעלות במספר, כי כבר 'עמרם, משה, לוי, קהת' (ראשי תיבות עמל"ק) גברו עליו בלי בגדי אהרן, ולכן לא רמז העליה של אהרן.
ולכן גם בבגדי כהן גדול וגם בבגדי כהן הדיוט נכתבה המילה 'תִּפְאָרֶת'. בבגדי כהן גדול נאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).
ובבגדי כהן הדיוט נאמר: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם פסוק מ).
כי דע לך כי 'תפארת' היא בחשבון כנגד הדינים הקשים, שהמה ש"ך דינים, פ"ר דינים (גימטריא מנצפ"ך), ת"פ של (אסור להוציא בפה) לילי"ת, שהמה הדינים הקשים שבעולמות (ש"ך ועוד פ"ר ועוד ת"פ עולים 'תפר"ת' [ועל ידי בגדי תפארת העולים בגימטריא אחד יותר ממתקים אותם]), וכנגדם עומד אהרן ובניו עם מדת שלום אהבה ואחוה, ועם שמן על ראשו, ומוריד כל הדינים חוץ לתחום של מחנה ישראל…
[9] ראה באריכות בספר תולדות עם עולם (חלק א – עמוד רנג) לגאון רבי שלמה רוטנברג.
[10] כך כתב רבינו יוסף חיים בספרו בניהו (מגילה יב. ד"ה מלמד שלבש).
[11] וזה שנאמר: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם" (עזרא ד, ו), ובין אותם אלו שכתבו את האגרת היו עשרת בני המן, ולכן כשהגיעה עת הישועה הרגו אותם. וכמו שנאמר: "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ" (אסתר ט, י)…
ופירש רש"י (שם), וז"ל: 'עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן' – ראיתי בסדר עולם, אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים, כמו שכתוב בספר עזרא: 'וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם', ומה היא השטנה? לבטל העולים מן הגולה בימי כורש שהתחילו לבנות את הבית והלשינו עליהם הכותים והחדילום, וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן, דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין, ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר לבטלן…
[12] פירוש הגר"א (אסתר א, א).
[13] בספרו שבט סופר על התורה ומועדים (חלק א – עמוד תיב).
[14] וזה לשון רש"י (מגילה יב.): 'בגדי כהונה' – שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן נבוכדנצר מירושלים.
[15] וזה לשון הגמרא (מגילה יב.): "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ" (אסתר א, ד) – אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא: "יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ" (שם), וכתיב התם: "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).
[16] ושתי היתה מתעללת באכזריות בבנות ישראל, והקב"ה המתין והמתין… וכשהגיע הזמן שלח בה חרון אפו והשמידה.
ולאחר שנהרגה התקיים: "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז, י), ואין 'הַמֶּלֶךְ' אלא הקב"ה, ובהריגתה שככה חמתו, וכמו שנאמר: "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא, י).
ובענין זה סיפר הגאון רבי שמעון טיקוצקי שליט"א, וזה לשונו:
יום פורים. בהיכל בית מדרשו של האדמו"ר מלעלוב זיע"א, נדחקים המוני חסידים מבושמים. בית המדרש הולך ומתמלא על גדותיו, מכל עבר נוהרים המונים לשולחנו הטהור של הרבי… ניגוני חג הפורים מושרים בשמחה ובכלי זמר, היין נמזג כמים לכל הפושט יד וכוס.
בראש השולחן יושב הרבי ופניו להבים. הפעם, שלא כבכל שנה, עננה כבידה מתוחה על פניו. הרבי נראה מוטרד מדבר מה. את הסיבה לכך יודעים רק בודדים. אותה שנה היתה שנת המילניום, שנת 0002 למניינם של הגויים. המוני צליינים פקדו באותה שנה את ארץ ישראל. בעיצומו של יום הפורים נחת בארץ ישראל ה'פאפס' מרומא, אבי אבות הטומאה. נוכחותו של אותו האיש בארצנו הקדושה העכירה את שמחתו של הרבי.
בין החסידים הנכבדים העוטרים את שולחנו של הרבי, נמנה גם החסיד המפורסם רבי שמשון לרנר שליט"א, מחשובי חסידי ויז'ניץ, שזכה לקרבה יתירה במחיצתו של הרבי הקדוש מלעלוב זי"ע. לפתע, ללא כל הקדמה, פונה אליו הרבי וקורא לעברו בנעימות: 'רבי שמשון, יש באמתחתכם סיפור נאה על 'גלחים' (כמרים), שמא תספרו אותו כעת'….
ר' שמשון הופתע קימעא, הוא ידע מיד לאיזה סיפור כוונתו של הרבי, מדובר היה בסיפור מקורי ומופלא שעבר במשפחתו מדור לדור. כמה ימים קודם לכן, בשמחה שנערכה לחתן יתום עמד ר' שמשון וסיפר את המעשה הזה לשמחת הנוכחים. הוא לא ידע כי שמעו של המעשה שסיפר הגיע לאזני הרבי. עודו עומד ומהרהר נתחב לידיו המיקרופון ולא הותיר לו ברירות נוספות. הוא קם על רגליו והחל לספר:
בכפר קטן נידח, אי שם ברחבי פולין הגדולה, התגורר לו יהודי בשם ר' זכריה, כמו יהודים רבים בתקופתו, גם הוא התפרנס מבית מזיגה שהיה ברשותו, מדי בוקר לאחר התפילה בא ר' זכריה לבית המזיגה שלו, נעמד מאחורי הדלפק ומוזג ללקוחותיו יין שרף מזוקק מתוך החבית הגדולה שברשותו.
שנים רבות מנהל ר' זכריה את בית המזיגה שלו על מי מנוחות. מדי יום בתום עבודתם עושים גויי הכפר את דרכם אל בית המזיגה שלו, לוגמים בהנאה צרופה כמה כוסות יין שרף, וההמשך ידוע… יש והם פורצים בריקודים מגושמים וגסים, במקרה הגרוע יותר הרי הם פורצים בתגרה אלימה, רק בקושי עולה בידי ר' זכריה להפריד ביניהם.
כנראה שהיו כאלו שלא ראו את הצלחת המקום בעין יפה…. אותו יום הגיעה לבקר בבית המזיגה שלו חבורה גדולה של לובשי גלימות כהות. שבעה גלחים – כמרים נכנסו לבית המזיגה של ר' זכריה.
'במה אוכל לעזור לכם' ניגב ר' זכריה את ידיו במגבת מרובבת ופנה אל החבורה יוצאת הדופן. 'שמענו שיש כאן הרבה נוצרים ששותים יין שרף מדי יום' פנה אליו אחד הכמרים בטון בלתי ידידותי בעליל. 'נכון' הנהן ר' זכריה בראשו לפי תומו.
'אולי לא תשמח לשמוע את זה' פנה אליו הכומר בקול נוטף ארס, 'אבל אנחנו באנו לכאן כדי לעשות סוף לחגיגה. לפי דתנו אסור לשתות משקאות משכרים, מהיום והלאה לא נרשה לאף אחד מבני דתנו לדרוך בבית המזיגה שלך'. ר' זכריה עמד המום עד עמקי נשמתו. בית המזיגה, מקור פרנסתו היחיד נקלע לסכנה חמורה. הוא תר אחר רעיון מתוחכם כל שהוא שירכך מעט את אורחיו.
'אני חושב שנפלה כאן טעות' קרא ר' זכריה, 'בוודאי טעיתם בכתובת, יין השרף שאני מוכר כאן אינו משקה ערב לחיך! בכלל לא, זהו משקה ששורף את כל חדרי הבטן, משקה של כפרת עוונות!'….
'כפרת עוונות?' קראו הכמרים במקהלה, 'כן, כפרת עוונות' השיב להם היהודי במבט רציני לחלוטין בעודו מסובב את ברז החבית הגדולה שלצידו. 'כלום טעמתם אי פעם יין שרף' המשיך ר' זכריה ללהג עם אורחיו בעודו ממלא שבעה קנקנים גדולים ביין שרף. 'לללא, לא' קראו יחד שבעת הכמרים, 'מה פתאום, מעולם לא הבאנו אל פינו מהדבר הזה, הרי אסור לפי דתנו'….
'נו, בטח' קרא היהודי בתרועת נצחון, 'אם לא טעמתם יי"ש מעולם, מנין יכולים אתם לדעת שזהו משקה של כפרת עוונות?! בואו ותטעמו, אחר כך תשפטו בעצמכם אם הצדק עמי או לא'.
שבעת הכמרים כבדי הגוף התיישבו סביב אחד משולחנות העץ הקטנים שהיו פזורים בבית המזיגה. ר' זכריה הגיש לכל אחד מהם קנקן גדול מלא יין שרף עד גדותיו. הכמרים לא היו מורגלים בשתיה, אחרי כמה לגימות ביקשו כולם לחדול אבל ר' זכריה לא נתן להם. 'הנה לכם' צהל בפניהם, 'אתם רואים כמה קשה ללגום מהמשקה הזה, ממש כפרת עוונות'….
אחרי דקות ארוכות ושידולים חוזרים ונשנים מצידו של ר' זכריה, סיימו כל הכמרים להוריק את קנקני המשקה לתוך כריסם. לא עברו כמה רגעים והאוירה הטעונה בבית המזיגה נשתנתה מן הקצה אל הקצה. אדי האלכוהול החריף טיפסו במהירות למוחם של הכמרים הגסים והשילו מהם את כל התדמית המכובדת שהקפידו לשוות לעצמם עד לפני רגעים ספורים.
היין חילץ מתוכם את הסודות… כל מטעני השנאה והקנאה ההדדית שקיננו תמיד עמוק בתוכם יצאו החוצה. בבת אחת פרצו מפיהם קללות וניבולי פה איש על רעהו, המילים הפכו לצעקות רמות שהפכו כעבור רגעים למכות רצח – פשוטו כמשמעו. שולחנות וכסאות התעופפו מקצה בית המזיגה לקצהו, שלוליות של דם נמהלו ברסיסי בקבוקי זכוכית שהתנפצו על גולגולות הלומי אלכוהול.
בפינה, מאחורי הדלפק, ניצב לו ר' זכריה, צופה מבועת במחזה האימים המתרחש לנגד עיניו. לא עברה שעה קלה והוא מצא את עצמו עומד לבדו בבית המזיגה כשלמרגלותיו מוטלים שבעה פגרי כמרים מתים. התוכנית שלו, מתברר, הצליחה מעל ומעבר למה שהוא ציפה, הרבה יותר מעבר….
חיל ורעדה נפלו עליו. בכל רגע עלול הוא להסתכן באשמת רצח של שבעה כמרים…. דבר ראשון נעל את דלתות בית המזיגה על מסגר ובריח. אחר ניגש אל הפגר הראשון והחל לגרור אותו אל מרתף בית המזיגה, מרתף תת קרקעי נטול אור. המלאכה היתה קשה במיוחד, הכמרים היו עבי בשר ומשקלם היה כבד מנשוא.
אחרי שעה ארוכה סיים ר' זכריה לסלק את הפגרים מבית המזיגה, עתה החל לשטוף את כתמי הדם שדבקו בקירות ברצפה וברהיטים. אחרי עבודה ממושכת עלה בידו לשוות למקום מראה אנושי קימעא. נשאר לו רק להיפטר משבע הגופות המרקיבות במרתפו. הוא ירד איפוא למרתף והתבונן על שבע ה'חבילות' הרוממות. קשה היה למצוא הבדל בין אחת לשניה, הן היו נראות כמעט זהות. שבע גופות גדולות ממדים עטופות גלימות שחורות. באותו רגע נצנץ בו רעיון….
אולג גילמובסקי, שכנו של ר' זכריה, הוא גוי רוסי גבוה ורחב גרם. איש עבודה קשה יום. לא טיפש מדאי ולא חכם מדאי, אחד שאפשר לעשות אתו עסקים, אך לא כזה ששואל שאלות מיותרות. עוד באותו יום פנה ר' זכריה אל אולג שכנו בהצעה קוסמת שהוא לא יכול לעמוד בפניה.
'אולג, אתה רוצה 'רוטל' של יין שרף' ניגש ר' זכריה ישר ללב הענין. נחיריו של אולג התרחבו ותשוקה ניצתה בעיניו 'בוודאי שאני רוצה, מי לא רוצה?' השיב אולג שמעולם לא היו בידו מספיק מזומנים כדי להרשות לעצמו כמות כה גדולה של יי"ש בפעם אחת. 'אני צריך שתעשה בשבילי עבודה קטנה' המשיך ר' זכריה. 'נכנס לכאן אתמול כומר אחד, ביקש לשתות יי"ש אך לפתע התמוטט מול עֵינַי ומת. אני צריך שתקבור לי אותו בבית הקברות שלכם בקצה העיירה. בוא לכאן בחצות הלילה, קח אותו לקבורה בשקט, בלי הרבה רעש, כשתחזור יחכה לך כאן על השולחן קנקן ענק של רוטל יין שרף (רוטל = שלש ליטר). אולג הסכים מיד להצעה.
בחצות לילה הגיע אולג לבית המזיגה, ר' זכריה העלה ממרתפו את גופתו של אחד הכמרים עטף אותה כהוגן והניח אותה על אחד הספסלים. איש חסון הוא אולג, נטל את הגופה הכבידה בידו האחת והעמיס אותה על כתיפו משל מדובר היה בשק תפודים. בידו השניה נטל את הטוריה וכך יצא לו לעבר בית הקברות הנכרי. העבודה לא היתה קשה יותר מדאי. הוא חפר גומא בקרקע הניח בתוכה את החבילה הגדולה וכיסה אותה בעפר תיחוח. רגליו נשאו אותו במהירות חזרה לבית המרזח, לשונו כבר צרבה בפיו מרוב התרגשות, לקראת הכמות הגדולה של המשקה שעומדת להיכנס בעוד כמה דקות…..
ר' זכריה לא נח על זרי הדפנה. בעוד אולג עושה את מלאכתו בבית הקברות, ירד ר' זכריה אל המרתף והעלה את גופתו של הכומר הבא…. אחרי שעה קלה נשמעו דפיקותיו של אולג על הדלת. ר' זכריה מיהר לפתוח לו את הדלת, אולג נכנס פנימה בפסיעות מגושמות הוא ביקש לשעוט אל חבית היי"ש, אך אז פתאום קפאו המילים על שפתיו….
הכומר… הכומר שהוא זה עתה קבר במו ידיו ישב לו בעינים מזוגגות נטולות חיוּת ובחיוך מעוות על אחד הכסאות. ר' זכריה עמד בפינה ותקע את ידיו בחגורת סינרו, מעביר את מבטו הבוחן מהכומר אל אולג וחוזר חלילה. 'לא עשית את מלאכתך כנדרש' חרץ בסוף ר' זכריה את פסוקו, 'כנראה שלא קברת אותו כמו שצריך. עובדה, חזר לכאן ברגליו….
צרור קללות עסיסיות נפלט מפיו של אולג. הוא ביקש לתפוס את הכומר בידיו ולגרור אותו מיד לבית הקברות אבל ר' זכריה לא נתן לו. 'מסוכן מדאי להסתכן פעמיים בלילה אחד. תבוא לכאן מחר בשעה הזאת, תקבור את הכומר ותקבל את שכרך כפי שסיכמנו'….
למחרת בחצות הגיע אולג נטל את החבילה ויצא לבית הקברות. כל הדרך לבית הקברות לא חדל אולג לחבוט בכומר שעל שכמו מכות כואבות ונאמנות. 'היזהר לך אם תעז לחזור שוב' לחש לגופה שוב ושוב. הפעם הוא העמיק לחפור קבר עמוק יותר, הניח את החבילה בעמקי האדמה לא לפני שמעך אותה הדק היטב בכלי העבודה שבידיו, הניח על הקבר כמה אבנים ועזב את המקום.
באותם רגעים ממש נשלפה הגופה השלישית מהמרתף והונחה לְרַאֲוָה על אחד מכסאות בית המזיגה. אולג הגיע לבית המזיגה מותש מהעבודה, מוכן ומזומן לרוות את גרונו במשקה חריף. 'אתה עושה ממני צחוק, אולג' קידם אותו ר' זכריה בתרעומת, 'אתה יודע מה הפירוש לקבור?' אמר והצביע על הכומר השרוע על אחד הכסאות….
אולג חרק שינים בזעם. אל תדאג, זכריה קרא בסוף, 'הכומר הזה עוד יתן את הדין על התעלולים שלו. מחר אני אקבור אותו שוב כמו שצריך, ואתה תראה שהוא לא יחזור'….. למחרת כבר לא הסתפק אולג בקבורה רגילה. את כל הכעס והתסכול שהצטברו בו, פרק על הגופה שבידיו. הוא החליט ללמד את הכומר לקח, אחת ולתמיד. תפס את הטוריה בזעם והנחית אותה על הגופה שוב ושוב. אחרי עבודה יעילה של כמה דקות ניטלה מהכומר האפשרות להלך אי פעם על שתי רגלים, אפילו לא לזחול על הידים… ליתר בטחון גרר אולג כמה סלעים כבדים והניח על הקבר. 'כל הכבוד אולג' מלמל לעצמו, בראבו, עשית עבודה מעולה! אין סיכוי בעולם שהמת יצא היום מקברו'. הוא פיזם לעצמו שיר רוסי עליז ונכנס לבית המזיגה כשדעתו בדוחה עליו.
'זכריה, תביא את מה שהבטחת' קרא בשאגה לחלל בית המזיגה. משהו מוכר בזוית עינו, גרם לו לפרוץ בצווחת אימים…. הכומר המטופל ישב וציפה לו בסבלנות על אחד הכסאות, לא בריא אך שלם בכל גופו ואבריו…. סבלנותו של ר' זכריה איימה לפקוע, 'נראה לי שאני אחפש לי מישהו אחר לעבודה הזו' קרא לעברו ר' זכריה בפנים כועסות, 'אתה כנראה לא מתאים לעבודה הזו'…. 'בבקשה זכריה, תן לי הזדמנות נוספת, עוד פעם אחת' התחנן אולג. מול תחנונים שכאלו לא יכול היה ר' זכריה להקשות את לבו. 'בסדר, ניתן לך נסיון נוסף' אמר והבליע חיוך בשפתיו.
וכך חלפו להם הימים, מרתפו של ר' זכריה הלך והתרוקן כמתוכנן, לאט אבל בטוח, ששה מבין הכמרים שהתארחו בו כבר מצאו את קבורתם. נותרה רק גופה אחת, אחרונה, שציפתה לקבורתה.
בקצה בית הקברות, בבקתתו הקטנה, יושב שומר בית הקברות הנכרי וכולו מצונף מפחד. מזה כמה לילות מגיעים אל אזניו מדי לילה הדי מהומה המתרחשת בבית הקברות. קולות גרירה וחפירה, צעקות מכות וקללות מסמרות שיער. בתחילה סבור היה שאלו הם פרי דמיונו. ככל שחלפו הלילות התברר לו כי אלו קולות אמיתיים, ללא ספק שדים ורוחות רעות שהתרגשו על העיירה. למחרת מיהר השומר אל הכומר המקומי וסיפר לו על מה שקורה בבית הקברות בלילות. הכומר לא זלזל בדיווחו, 'עוד הלילה אבוא לבית הקברות יחד עם כל אנשי הכמורה המקומית כדי לבדוק במה מדובר' הבטיח לו.
אותו לילה היה הלילה האחרון, ר' זכריה שלף את הכומר השביעי ממרתפו, העמיס אותו על שכמו של אולג שנשא אותו אל בית הקברות. תוכלו רק לדמיין את מה שעולל אולג לכומר שהצליח לחמוק 'שש פעמים' מידיו. המהלומות והצעקות שהונחתו על הגופה הדהדו בכל רחבי בית הקברות. בבקתתו של השומר הצטנפה חבורת הכמרים בפחד. איש מהם לא ההין אפילו לפתוח את הדלת הפונה לתוך בית הקברות כדי להימלט מהמקום.
דרך חלון שפנה לרחוב הסמוך השתחלו בזה אחר זה הכמרים ופצחו מיד במנוסה, אחד מהם, כומר קשיש בא בימים, לא הצליח לרוץ בקצב שלהם ונאלץ לדדות אחריהם. אולג סיים את הקבורה ומיהר לרוץ אל בית המזיגה. הוא לא השלה את עצמו באשליות, ברור היה לו כי במוקדם או במאוחר יצוץ הכומר שוב, הוא קיוה רק להקדים אותו בכמה דקות ולקבל סוף סוף את המשקה המובטח לו. ואז הוא ראה אותו… כמה מטרים לפניו צעד לו הכומר גורר את רגליו בכבידות.
כחץ מקשת שעט לעברו אולג ותפס אותו בגלימתו. 'הנה אתה כומר חמקמק, חשבת שגם היום תצליח להקדים אותי?… כנראה שאחרי שבע פעמים גם אתה התעייפת קצת'… היה זה כמובן אותו כומר ישיש שלא הצליח להדביק את חבריו. לשוא ניסה הכומר להסביר לו כי הוא טועה, 'לא לא' קרא אולג בעודו גורר אותו לבית הקברות ומפליא בו את מכותיו בחמת זעם, 'אני לא אפסיד את הבקבוק שלי בגללך'….
בתוך דקות ספורות נפח הכומר הזקן האומלל את רוחו ו… נקבר בפעם השמינית.
מודים אנחנו כי לא ניתן להעביר את הסיפור הזה בכתב, כפי שהטיב לספר אותו רבי שמשון שליט"א כיד ה' הטובה עליו באותו מעמד. אך זאת נאמר, כשסיים רבי שמשון את סיפורו לא היה אחד בקהל שלא התמוגג מלוא פיו בשחוק כשר, ליצנותא דעבודה זרה. יהודים מבוגרים כצעירים עמדו ודמעו מרוב שחוק.
כולם מלבד אחד, הרבי הקדוש מלעלוב עצמו…. לאורך כל הסיפור ישב הרבי והאזין בכובד ראש. ניכר היה כי הוא מייחס לדברים משמעות מיוחדת, למעלה מפשוטו של סיפור. משסיים רבי שמשון את סיפורו בסופו הטוב והמבודח, התלהטו פניו של הרבי והוא נענה וקרא בעוז ובכוונה: 'כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'!'… וענו כל העם ואמרו: 'אָמֵן!'
[17] שמות רבה (פרשה לח – אות ה).
[18] ברכת מרדכי (שמות – עמוד רפה).
[19] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת בחוקותי – רמז תרעא):
אמר רבי חנינא בר פפא, אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאילו אתם עושים עצמכם, הדא הוא דכתיב: "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג) – [וקרי ביה: 'וַעֲשִׂיתֶם אַתֶּם' – את עצמכם].
