מה עשו העכברים?!
שבת קודש פרשת משפטים, עמיהוד ישב בבית הכנסת והקשיב לקריאת התורה. 118 הפסוקים של הפרשה חלפו במהירות, ומוחו הקודח של עמיהוד התעמק במה ששמע…
'מעניין' – חשב – 'כבר כמה שנים שאני שומע מפי הקורא את פרשת משפטים ומעולם לא שמתי לב לכמות בעלי החיים המוזכרים בפרשה הזו'.
'אם אני לא טועה' – המשיך והרהר – 'בפרשה הזו בעלי החיים מוזכרים בסך הכל 44 פעמים. וכך הם מוזכרים: 'שור' מוזכר 22 פעם. 'חמור' מוזכר 6 פעמים. 'שה' מוזכר 5 פעמים. 'צאן' פעמיים. 'בהמה' פעמיים. 'חַיַּת השדה' – פעמיים. 'בקר' פעם אחת. 'צרעה' – פעם אחת. 'פרים' – פעם אחת. 'כלב' – פעם אחת. ו'גדי' – פעם אחת'.
'והנה הפעם הראשונה שמוזכר השור בפרשה היא בפסוק: "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת־אִישׁ אוֹ אֶת־אִשָּׁה וָמֵת" (שמות כא, כח)…
והפעם השניה היא בפסוק: "וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" (שם פסוק כט)…
ולמרות שמהפסוקים משמע שישנו מצב שהשור מתגלה כְּחַיַּת פרא הדורסת והורגת, הוא לא קיבל שום תואר גנאי. ואדרבה, מבואר בדברי רבותינו הקדושים (חגיגה יג:), שישנם ארבעה מלכים: 'מלך שבחיות – אריה. מלך שבבהמות – שור. מלך שבעופות – נשר. ואדם מתגאה עליהן, והקדוש ברוך הוא מתגאה על כולן'.
'מעניין' – המשיך עמיהוד לטוות את מחשבותיו – 'שלשה בעלי החיים הללו: אריה, נשר ושור, למרות שהם בעלי חיים טורפים (חוץ מהשור) ולעתים מסוכנים לבני אדם, בכל זאת הם קיבלו מעמד של מלכים'…
מחשבותיו שהמשיכו לזרום במוחו, נעצרו לרגע: 'ביום החמישי והששי של הבריאה נבראו כל היצורים שיש להם נפש חיה, וכמו שנאמר:
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִי"ם אֶת־הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶֽשֶׂת אֲשֶׁר שָֽׁרְצוּ הַמַּֽיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל־עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" (בראשית א, כא)…
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶֽפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶֽמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶֽרֶץ לְמִינָהּ… וַיַּעַשׂ אֱלֹהִי"ם אֶת־חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל־רֶֽמֶשׂ הָֽאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם כִּי טוֹב" (שם פסוקים כד-כה)…
'מי יכול למנות את מיליארדי בעלי החיים שברא הקב"ה בעולמו. והנה, למרבה הפלא, מכל אותם יצורים, היחידים שקיבלו את התואר 'רשעים' הם העכברים!'
וזה לשון הירושלמי:[1] 'תמן אמרין אילין עכברייא רשיעיא כד חמיין פירי סגין קריין לחביריהון ואכלין עמהון'.
תרגום: 'שם אומרים, העכברים הללו רשעים! כאשר הם רואים מחסן עם הרבה פירות לא מספיק שהם אוכלים אלא הם קוראים גם לחבריהם שיצטרפו עמהם לסעודה!'
מעניין מדוע רק הם קיבלו את התואר הזה?
הוא הציץ בשעון וגילה לחרדתו שהשעה כבר 12 בצהרים! 'אוי ואבוי! מחכים לי בבית לסעודה שניה של שבת קודש. והוא קם במהירות והחל לצעוד לכיוון ביתו'…
בדרכו הוא חצה גינה ציבורית, ושם, על הספסל ישב לו בחור צעיר עם פנים עצובות, ומעיניו נבעו תהומות של כאב…
עמיהוד חש שאין נפשו מסוגלת, עתה, לסייע לו, והוא המשיך בדרכו. אך פניו העצובות של הנער המשיכו לרדוף אחריו…
ולמרות ששבת היום, 'ונסו יגון ואנחה', בכל זאת יצאה מפיו אנחה. 'מה עובר על האנשים? מתי הם כבר ילמדו לפרוש כנפים ולהתרומם מעל בִּצּוֹת החומר שהם מדשדשים בהם'…
ולפתע האיר 'הברק' ובהארה של רגע הוא תפס: כל המצבים הנפשיים הללו הם ראשי תיבות של המילה 'עכברים'! ואולי לכן הם 'רשעים', והיינו שמי שלא יודע להתמודד נכון עם המצבים הנפשיים הללו, עלול בסופו של דבר להתדרדר למצב של חטאים ועבירות…
וזה ראשי תיבות של המילה עכברי"ם: 'עצבות, כעס, בדידות, רעב (גם גשמי וגם נפשי – לא שמח בחלקו), יאוש, מריבה (כל הזמן מחשבתו עסוקה במריבה עם הזולת).[2]
עמיהוד חש מן זרם חשמלי העובר בגופו. 'מסכנים האנשים! במקום שיתקדמו הלאה, במקום שיפרחו, יוציאו עלי כותרת מרהיבי עין ויפיצו ניחוח חיים, הם עסוקים במרדף אחרי עכברים! מה הם חתול?!'
רבונו של עולם! איך אפשר לעזור להם???
ונחזור על הדברים בסגנון נוסף…
הדרך אל האור
בספר מעיין השבוע (ויקרא – עמוד סז) לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א, נכתב כך:
'מי שלא טוב לו, שיקום'.
כולם קמו! 'אפשר לשבת'.
זה בסך הכל הוכיח, שכולם אנושיים. כך יצר הבורא את האדם, שלא יהא שבע רצון: "וְגַם הַנֶּֽפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו, ז). 'אין אדם יוצא מן העולם, וחצי תאותו בידו. יש לו מאה, רוצה מאתים. יש לו מאתים, רוצה ארבע מאות'.
תכונה היא, שהוטבעה בנו כדי לשאוף לעוד ועוד. ופתגם שגור הוא: 'לשיפור, אין שיעור'.
ואשרי יהודי שזוכה לנצל תכונה זו לעניינים רוחניים, תמיד לכסוף ולהשתוקק לסגל תורה וחסד עד לאין שיעור…
אבל רוב האנשים לא נושאים עין לשיפור גרידא, רובם חווים מצוקה אמיתית בתחומי חיים שונים.[3] אם בפרנסה לקויה, אם בפרנסה דחוקה, ואם בחיי המשפחה והחברה. האם גזירת שמים היא? ודאי! היש דרך להעבירה ולהמתיקה? יש ויש!
מה היא?
ובכן, כדי לדעת כיצד להעביר רוע הגזירה, יש להבין בראשונה את סיבתה…
שורש הכל – דינים!
כל הרגשות הללו נובעים מדינים שלא הומתקו. ונבאר:
אמרו במדרש:[4] 'בשעה שעלה ברצונו לברוא את העולם, אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים – הוי חטייה סגיאין (יהיו חוטאיו רבים). במדת הדין – היאך העולם יכול לעמוד?
אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד'.
וביאר הגאון הרב חיים מנחם קרמר (נעימות נצח, חלק ז – עמוד רסח), וזתו"ד:
כידוע הבריאה הִתְהַוְּתָה באמצעות מיזוג של שני כחות: חסדים וגבורות. חסדים – רגשות הבאים לידי ביטוי בדרך של נתינה והרחבה (כמו רגש של רחמים ואהבה). ואילו גבורות – רגשות הבאים לידי ביטוי באיפוק וצמצום (כמו רגש של יראה והסתפקות).
מיזוג שני הכחות המנוגדים הללו – החסדים והרחמים לעומת הגבורות והדינים – הוא השורש והיסוד של הבחירה החופשית, שבאמצעותה האדם 'מרויח' בזכות את כל הטוב שה' חפץ להעניק לו.
ונרחיב יותר:
הקב"ה ברא את עולמו להטיב עם ברואיו. ותכלית הטוב היא, כאשר האדם בוחר מרצונו החופשי בטוב ולא ברע. ולשם כך צריך שבכל רגע נתון יהיו לפני האדם, שתי אפשרויות, טוב ורע, והוא יבחר בטוב.
וכדי שיהיה לאדם אפשרות לבחור ברע, היה צריך לברוא מציאות של רוע, וזה נעשה על ידי שצמצם הקב"ה את אורו.
בתורת הקבלה מבואר שאור אין סוף הוא המהות וכח החיים של כל הנבראים. אולם, כדי לברוא עולם סופי ומוגבל, ה' נצרך לצמצם כביכול את אורו המופלא ולהסתיר אותו. כל שלב בתהליך הבריאה כלל צמצום נוסף של האור…
ובסופו של דבר, בסופו של תהליך הצמצום, נבראה מציאות של רוע.
וגם במציאות הזו של הרוע התרחש תהליך נוסף של צמצום, עד שממנו נעשה היצר הרע שבלבו של האדם, שבזכותו יש לבני האדם בחירה חופשית בין טוב לרע.
ובשעה שהאדם נכנע ליצר הרע הרי הוא נתון 'בצמצום ובגבורות' – שרשו של היצר הרע, וכל כולו כעס ורוגז על כל העולם…
וזה הוא השורש של כל הרגשות השליליות.
וברשותכם נרחיב עוד…
הולך את חכמים יחכם
כידוע האדם מורכב מגוף ונפש. והנה כמו שלעתים קורה והגוף נופל לחולי ונצרך לרפואה, כך גם הנפש.
כאשר בחלק הרגשי שבאדם מתגלים רגשות שליליים, ותשוקות אפלות, נפשו חולה והוא חייב למצוא רופא נפשות שירפא אותו.
אחד מגדולי רופאי הנפשות שבכל הדורות היה רבינו הרמב"ם. ולמזלנו הוא לא שמר על ידיעותיו לעצמו והעלה אותם על הכתב.
והנה 'רֶֽצֶפְּטְ' שהוא כתב לגבי התשוקות הגשמיות המתעוררות בלב האדם (הלכות דעות פ"ו ה"א):
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: "הוֹלֵךְ אֶת־חֲכָמִים יֶחְכָּם[5] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי יג, כ), עכ"ל הרמב"ם.
מגלה לנו הרמב"ם שהעצה היעוצה כיצד להתמודד עם כל התשוקות האפלות המתעוררות בלב הוא להתגורר במקום שגרים שם אנשים יראי ה', שמתרחקים מכל מציאות של חטא…
העצה הטובה ביותר היא, להתחבר לקהילה מסודרת שעומד בראשה תלמיד חכם שמוסר שיעורים, וממילא יש כח באוירה הנושבת שם לעלות את האדם מתהומות החטא לכף זכות.
ולכן, הגם שבוודאי כל יהודי חייב להתרחק מן החטא, ואם הוא חוטא הרי הוא פוגם בנפשו וכו', בכל זאת זה לא עיקר ההתמודדות של היהודי.
עיקר ההתמודדות זה ברגשות.
עיקר העבודה של האדם אינה טמונה בהתרחקות ממעשי עבירה חמורים ונתעבים, אלא עליו להוציא עצמו מחשכת הצמצומים שהיצר הרע מכניסו לתוכם, ובכך הוא גורם לו שיהיה בכעס וברוגז, ביאוש ובדכדוך תמידי.
וזה לשונו של הגה"ק הרב יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א:[6]
'כי אתה תסבור אחי, שהמלחמה גדולה שיש לאדם בעולם הזה, הוא שלא יהיה נואף או גנב וכיוצא, זה נקל לתינוק קטן לכבוש, אלא עיקר המלחמה, להמתיק החשכות והמסכים, ולקבל יסורין באהבה, ולזכך מדותיו, מדות טובות, הכנעה, ולהנצל מגאוה, שהוא עבודה זרה ממש, וכיוצא מן המדות טובות ולדרוש ולחקור להאיר על נפשו דביקות אהבה ואור אלקי'…
ונחזור על השאלה היש דרך להמתיק את מרירות הרגשות השליליים?…
ולפני שנשיב נקדים…
מה הם יעשו עִם הבגדים?
בקובץ 'ימי הפורים בהלכה ובאגדה' (עמוד 37) של הגאון הרב דוד שלום נקי שליט"א, הובא:
לאחר המשתה הגדול שערך אחשורוש לכל שריו ועבדיו אשר בכל מדינות מלכותו במשך מאה ושמונים יום, תכנן אחשורוש לערוך משתה נוסף, מיוחד לכל בני העיר שושן, למשך שבעה ימים, אליו הוזמנו בהזמנה מיוחדת ברוב כבוד – כל יהודי העיר שושן.
הזמנות כבוד נשלחו אל היהודים. אותות התרגשות ותכונה ניכרו בקרב יהודי שושן לשמע ההזמנה המלכותית. הלוא אין זה ענין של מה בכך – משמעות ההזמנה היא, שאחשורוש המלך הטרי מעוניין בקשרי ידידות עם היהודים…
ביום השביעי של המשתה ציוה המלך אחשורוש "לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּֽלֶךְ בְּכֶֽתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת־יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" (אסתר א, יא).
והמלכה ושתי לא שומעת לאחשורוש. ואחשורוש? אחשורוש מתעצבן!
הוא פונה לחכמי ישראל ומבקש מהם עצה, מה לעשות במלכה ושתי?
וחכמי ישראל, שהם חכמים באמת, ידעו לשתוק!
כשראה אחשורוש שחכמי ישראל אינם עונים לו, החליט להתייעץ עם שבעת שריו ויועציו: "כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶֽרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן, שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי" (שם פסוק יד).
'ממוכן' הוא המן המוכן לפורענות, היה הפחות מכולם, אך שגעונות גדלות מילאו את לבבו. בחושיו הפוליטיים הריח שיתכן כי טמונה כאן הזדמנות פז עבורו להתקדם. הוא חשב בלבו, אם ושתי תצא להורג אוכל להציע לאחשורוש את בתי המהוללה לאשה. מלבד הכבוד הגדול שיהיה לי בכך, הלוא תמיד טוב להיות 'קרוב יותר לצלחת', ומי יודע איך יתקדמו הדברים הלאה, אולי ברבות הימים גם אצליח לרשת את כסא המלכות.
ובעצתו של המן הרגו את המלכה ושתי.
המלך אחשורוש – האלמן מרצון – חיפש אשה, והוציא כרוז בכל מדינות מלכותו: אני מחפש אשה!
כאשר יצאו כרוזי המלך, מיהרה אסתר מתוך צניעותה וצדקותה להחביא את עצמה. אף מרדכי עזר לה בכך, ואכן במשך שלש שנים הצליחה אסתר להסתתר מידם של פקידי המלך. ואולם, כעבור שלש שנים, השיגה אותה יד הפקידים והיא נלקחה, בעל כרחה, אל בית הנשים.
מרדכי, אשר עד עתה ניסה ככל יכולתו למנוע את לקיחתה הבין כעת ברוח קדשו, כי מאת ה' היתה זאת ובוודאי לא לחינם אירע כן לצדקת זו שתילקח למלך גוי, אין זאת אלא שרוצה הקב"ה לזמן תשועה לעם ישראל על ידה. ומי כמוהו יודע כמה יהיו זקוקים ישראל לישועה בקרוב בגלל הקטרוג על השתתפותם במשתה אחשורוש. לכן שמר מרדכי את הדברים בלבו וציפה לראות כיצד יפול דבר.
טרם נלקחה אסתר, ציוה אותה מרדכי: היזהרי שלא לספר לאף אחד על מוצאך היהודי ועל יחוסך המשפחתי!
מיד כשרואה אותה אחשורוש הוא מחליט שזהו. הוא מצא את מה שחיפש. אין צורך להמתין ולא לבדוק – בטוח שהיא האשה הכי טובה ונאה בעולם.
הוא עצמו לוקח את כתר המלכות ושם בראשה – ממליך אותה מידית למלכה. ללא היסוס! הוא אף מסלק מן הקיר את תמונתה של ושתי, ומזמין תמונה חדשה – של אסתר…
לרגל הכתרת המלכה החדשה – הוא עורך משתה גדול. שמחה רבה ומיוחדת היתה לו במשתה זה, הרבה יותר מן השמחה שהיתה לו במשתה הקודם, שנערך לפני ארבע שנים. אבל הפעם הוא מחליט לא לעשות משתה ראוותני מדאי – עדיין יש לו טעם מר בפה מן המשתה הקודם.
הפעם הוא מחליט לערוך משתה בפורום מצומצם יותר – לכל שריו ועבדיו. אולם גם את האזרחים הוא לא מקפח, ומשתף אותם בשמחתו בצורה מיוחדת: הוא שולח להם חבילות שי מהודרות ומלכותיות, וכן נותן להם לאותה שנה הנחות משמעותיות במסים ובארנונה.
אבל רק דבר אחד הפריע לאחשורוש: הוא לא ידע מהו מוצאה של אסתר. כמה שניסה להפציר בה ולשדל אותה, היא היתה מתחמקת ממנו בתשובות שונות. פעם אחת אמרה לו בהתחנחנות, שמה איכפת לו מי היו אבותיה, העיקר שיסתכל עליה כמה היא טובה ונחמדה… ופעם אחת טענה שהיא יתומה מקטנות, ואינה מכירה כלל את אביה ואת אמה.
אחשורוש כבר לא ידע מה לחשוב, אם להאמין לה או לא, אולי באמת היא לא יודעת את מוצאה? ואולי היא מתביישת במשפחה שלה, מפני שבאה ממשפחה נחותה, ולכן היא מנסה להסתיר זאת?
אחשורוש לא השלים עם זה כל כך בקלות. בכל לבו השתוקק לגלות את זהותה של אסתר, אשתו היקרה והאצילית, פעולות רבות עשה כדי לגלות זאת: כדי שלא תחשוש שמא יחליף אותה באחרת מפני מוצאה הבזוי – הקפיד כאמור לפזר ולשלוח את כל הנערות שבבית הנשים, להראות לה שהוא רוצה אותה בכל מצב, גם אם היא ממשפחה בזויה. גם המשתה הגדול שערך לכבודה – נערך מתוך מגמה שהיא תפתח ותגלה את זהותה.
מן הסתם – בתוך כל הכבוד הגדול שיקיף אותה – לא יהיה לה נעים להשאר איזו אסופית חסרת זהות, אז היא לפחות תגלה באופן חלקי מאיזה עם היא. מה גם שיגיעו אל המשתה שרים, שגרירים ומשלחות מכל 127 מדינות, ובוודאי כשתראה את הנציגים של העם שלה היא לא תשאר אדישה, אלא תכבד אותם ותסביר להם פנים.
הוא אף פתח לכבודה את אוצרותיו, והתחיל לחלק מתנות יקרות ערך לאזרחיו. מסתמא כשתראה שהוא משחרר מתנות כה רבות ויקרות, היא תעשה לו איזה רמז – לאיזה מדינות כדאי לְמַעֵן את החבילות, כדי שהמשפחה שלה תקבל חלק יפה.
אבל שום דבר לא עזר!
הכבוד, העושר, הפיתויים – שום דבר לא מזיז אותה. היא נשארת בצניעותה, בענוותנותה, קשובה ונאמנת לדבריו של מרדכי הצדיק ותופסת בפלך השתיקה…
חלפו שנים, והמן הרשע תפס מעמד…
ובשיתוף עִם אחשורוש גזרו "לְהַשְׁמִיד לַֽהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג).
מרדכי שמע על הגזירה וציוה על אסתר להיכנס אל המלך אחשורוש ולבטל את הגזירה!
אסתר שומעת את הציווי ומתחלחלת, ובתגובה היא שולחת להגיד למרדכי:
דע לך מרדכי, כי המן תפס שליטה על המלך – אין מי שיכול לגשת אל המלך ללא רשותו של המן! המן כמובן דאג להסביר למלך, שזהו אמצעי זהירות בסיסי למלך רם ונשגב כמוהו, אשר רבים לוטשים עיניהם אל כסאו ועלולים להתנקש בחייו, ולכן אין לסמוך על אף אחד, אף לא על הקרובים ביותר (הנה אפילו בגתן ותרש, השומרים הנאמנים, ניסו להתנקש בחיי המלך! מי היה מאמין?!…) יש להציב כללים בטוחים ונוקשים: כל מי שרוצה להיפגש עם המלך – צריך לתאם זאת מראש עם הסגן, אשר ישקול ויבדוק היטב את מטרת הפגישה. מי שינסה לגשת אל המלך ולהיכנס אל החצר הפנימית ללא הזמנה מוקדמת – יש להורגו מיד ללא כל שהות, לפני שינסה חלילה להתנקש בחיי המלך. אלא אם כן יושיט לו המלך את שרביט הזהב.
כמובן שכוונתו האמיתית של המן לא היתה מתוך דאגה יתירה לשלום המלך, אלא מתוך שאיפה להשתלט על ענייני המדינה, ושאף אחד לא יוועד עם המלך מבלי ידיעתו ורשותו. כך הוא יוכל להשגיח מקרוב שמרדכי לא יכנס אל המלך לדבר על לבו לבטל את הגזירה.
החוק הזה מפורסם מאוד, כולם יודעים אותו, ולכן גם לי בתור אשת המלך לא תהיה חנינה. הלא כבר יש תקדים: אחשורוש הרג את אשתו הראשונה ושתי כשעברה על מצותו, כך שגם אותי יהרגו אם אעבור על החוק.
ומרדכי שולח לה בתגובה: שום הסבר לא מתקבל, עליך להיכנס!
ואסתר מבקשת, אם כך, גזור על עם ישראל צום של 72 שעות! – שלש יממות!
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּֽעֲמֹד בַּֽחֲצַר בֵּית הַמֶּֽלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּֽלֶךְ" (שם ה, א) – אמר רבי לוי, כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה והיא פתחה בתפילה ובתחנונים לה' יתברך, ודבריה סודרו בפרק כב שבתהלים.
ובתוך דבריה היא אמרה: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל" (תהלים כב, יט).
וצריך להבין על איזה בגדים מדובר? איזה בגדים חילקו? ובכלל, מה מיוחד בלבוש של אסתר המלכה שהיא אומרת: 'וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל'?
ולפני שנשיב נקדים…
מיתוק הדינים בבית המקדש
בתחילת החוברת התמקדנו בדינים המתעוררים בתוך לבו של האדם. אך בוודאי שזה רק חלק קטן מכל המערך.
בספרים הקדושים מבואר שמעשיהם של בני ישראל החיים בעולם הזה הם המנהיגים את כל מציאות העולם.
כאשר מעשיהם כפי רצון הבורא הרי הם ממשיכים שפע, ברכה, חיות ושמחה לכל המציאות, וממילא זה בא לידי ביטוי גם בכדור הארץ.
אך חלילה כאשר מעשיהם של עם ישראל, החיים בעולם הזה, הם לא כפי רצון הבורא, אזי נחסר השפע בעולמות העליונים ומתעוררים הדינים… רחמנא ליצלן.
והנה, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מתמתקין הדינים על ידי שני דברים. על ידי עבודת הקרבנות[7] ועל ידי לבישת בגדי כהונה.
ועתה אנו רוצים להתמקד בהמתקת הדינים הנעשית על ידי לבישת בגדי כהונה.
ולפני כן נלמד מעט על בגדי הכהונה…
ציווי עשיית בגדי כהונה
בפרשתנו, פרשת תצוה, ישנם 101 פסוקים. ומתוכם 43 פסוקים (כל פרק כח) עוסקים בבגדי כהונה.
בפסוקים אלו נצטוינו לעשות בגדי כהונה לאהרן הכהן ולזרעו, בגדים אשר ישמשו אותם בעת עבודתם במשכן ובבית המקדש.
ובפסוקים אלו מבואר שישנם בסך הכל שמונה בגדי כהונה. והם היו מתחלקים כך:
כהן רגיל ('כהן הדיוט') היה משתמש רק בארבעה בגדים (מתוך השמונה), שהם: מכנסים, כותונת, מצנפת ואבנט.
ואילו הכהן הגדול היה משתמש בכל השמונה בגדים, שהם ארבעה בגדי הכהונה של הכהן הרגיל, ונוסף לזה בעוד ארבעה בגדים שהם: ציץ, חושן, אפוד ומעיל.
ואמרו בגמרא הקדושה (זבחים פח:):
'אמר רבי ענני בר ששון, למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך – מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין'.
כלומר: כשם שלקרבנות שֶׁעַם ישראל היו מקריבים, היה כח גדול ועצום לכפר להם על עוונותיהם, כך גם לבגדי הכהונה שהיו הכהנים לובשים היה כח גדול ועצום לכפר על עוונותיהם של ישראל.
כותונת – מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים – מכפרים על גילוי עריות. מצנפת – מכפרת על גסי הרוח. אבנט – מכפרת על הרהור הלב. חושן – מכפר על הדינין. אפוד – מכפר על עבודה זרה. מעיל – מכפר על לשון הרע. ציץ – מכפר על מעשה עזי פנים…
ובנוסף הם היו ממתקים את הדינים.
וזה לשון קדשו של הגה"ק הרב יצחק צבי ברנפלד זיע"א (מישרים מגיד – פרשת תצוה):
דע כי ארבעת בגדי כהן, שהמה: אבנט, כותונת, מכנסים, מצנפת – ראשי תיבות שלהם הוא 101 כי המה לעלות על ס"ם (גימטריא 100) הידוע שהמה כחות של (אסור להוציא בפה) סמא"ל, והמה עולים עליו.
ואחר כך בא הכהן הגדול מאחיו, ומוסיפין לו עוד: אפוד, חושן, ציץ, מעיל – שיחדיו (עם הארבעה בגדים הראשונים) הראשי תיבות עולים בגימטריא 240 כנגד עמל"ק (שעולה בגימטריא 240), וכאן אין צורך לעלות במספר, כי כבר 'עמרם, משה, לוי, קהת' (ראשי תיבות עמל"ק) גברו עליו בלי בגדי אהרן, ולכן לא רמז העליה של אהרן.
ולכן גם בבגדי כהן גדול וגם בבגדי כהן הדיוט נכתבה המילה 'תִפְאָרֶת'. בבגדי כהן גדול נאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַֽהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).
ובבגדי כהן הדיוט נאמר: "וְלִבְנֵי אַֽהֲרֹן תַּֽעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּֽעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם פסוק מ).
כי דע לך כי 'תפארת' היא בחשבון כנגד הדינים הקשים, שהמה ש"ך דינים, פ"ר דינים (גימטריא מנצפ"ך), ת"פ של (אסור להוציא בפה) לילי"ת, שהמה הדינים הקשים שבעולמות (ש"ך ועוד פ"ר ועוד ת"פ עולים 'תפר"ת' [ועל ידי בגדי תפארת העולים בגימטריא אחד יותר ממתקים אותם]),[8] וכנגדם עומד אהרן ובניו עם מדת שלום אהבה ואחוה, ועם שמן על ראשו, ומוריד כל הדינים חוץ לתחום של מחנה ישראל…
ונסכם: כאשר בית המקדש היה קיים היו מתכפרים העוונות ומתמתקים כל הדינים על ידי הקרבת הקרבנות ועל ידי בגדי כהונה…
אך בשנת 3338 לבריאת העולם נחרב בית המקדש הראשון, והופסקה העבודה בבית חיינו…
גדול ה' ומהולל מאוד
בספר תהלים נאמר: "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינ"וּ הַר קָדְשׁוֹ" (תהלים מח, ב). וביאר בספר ניצוצי שמשון (מהדורא חדשה – עמוד קלז) בשעה שעם ישראל שרויים על אדמתם, אזי, כביכול (צריך להיזהר לא לְגַשֵּׁם ולהגשים חלילה את הדברים) הקב"ה לבוש שמונה בגדים – כעין הבגדים של כהן גדול.
וזה שנאמר: 'גָּדוֹל ה" – ה' נקרא כהן גדול, כשעם ישראל נמצאים 'בְּעִיר אֱלֹהֵינ"וּ הַר קָדְשׁוֹ'.
אך, כשעם ישראל בגלות, אזי, כביכול הקב"ה לבוש רק בארבעה בגדים – כעין הבגדים של כהן הדיוט.[9]
ואם כי אין לנו הבנה במשמעות הדברים, מכל מקום זה ברור שמצב זה של 'גדול ה" מלמד על מעלתם של ישראל.
והנה, לאחר החורבן, לא די שירדה מעלתן של ישראל משמונה בגדים לארבעה בגדים, אלא שגם מן השפע הנשאר הצליחו הקליפות לעשוק.
וכך כתב הגה"ק הרב יחיאל הלר זיע"א:[10]
דע כי הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד בספרו דן ידין בליקוטים האריך כי בזמן חורבן הבית משמשת שכינתו יתברך החופפת עלינו בארבעה בגדי כהן הדיוט, ובזמן הבית בשמונה בגדי כהן גדול.
והנה, מפני חטאותינו ירדה שכינת עוזנו, וכנגדה עלתה הטומאה – "וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ" (משלי ל, כג), אז התמעטו שרשי קדושת הבגדים, כי ינחלו זרים כחנו…
וכל אחת מהארבע גלויות ינקה את כחה מבגד אחד.
גלות בבל ינקה את כחה מהמצנפת שבראש.
גלות פרס ומדי ינקו את כחם מהכותונת.
גלות יון – מהאבנט.
וגלות אדום – מהמכנסים.
ומכיון שכן, כל גלות 'הצטיינה' במדה נגדית לאותו בגד.
המצנפת מכפרת על גסות הרוח, ונגד זה אמרו (סנהדרין כד.): 'גסות הרוח לבבל נחית'.
הכותונת מכפרת על שפיכות דמים, ונגד זה גזרו: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל־כָּל־מְדִינוֹת הַמֶּֽלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַֽהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג, יג).
אבנט מכפר על הרהור הלב, והיינו הרהורי כפירה, וכנגדה החלה חכמת יון הארורה להתפשט בעולם.
מכנסים מכפרים על גילוי עריות, וכנגדה אנו בגלות נוראה קרוב לאלפיים שנה…
והנה, מצאנו בלשון חז"ל שכינו את הבגדים בשני שמות: לבוש ובגד.
והחילוק ביניהם הוא כך: בגד שמכסה את כל הגוף נקרא 'לבוש'. ואילו בגד שמכסה רק חלק מהגוף נקרא 'בגד'.
ואם כן, רק על הכותונת שייך התואר 'לבוש'.
ובשעה שעמדה אסתר המלכה בבית הצלמים ונסתלקה ממנה רוח הקודש, עמדה והתחננה לה' יתברך: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל" (תהלים כב, יט).
וכך היא התחננה: בארבע גלויות הללו, חילקו כחות הטומאה את הארבעה לבושים של הכהן – 'יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם', ועתה אני נמצאת בגלות שכל עניינה שפיכות דמים, גלות כנגד הכותונת – 'וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל'…
אבא! רחם עלי…
וכידוע, בסופו של דבר הצליחו מרדכי ואסתר להמתיק את הדינים, וכמו שנאמר: "וַֽחֲמַת הַמֶּֽלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז, י). ובספרי פנימיות התורה האריכו בזה מאוד בסודות נעלמים, ובפרט בספר הנורא ברית כהונת עולם (מאמר 'הסתר אסתיר') להגה"ק רבי יצחק אייזיק כ"ץ זיע"א.
ואנו רוצים להביא מעט, על קצה המזלג, ממהלך ההמתקה. אך קודם לכך נקדים…
חושך כפול ומכופל…
בשיחה שמסר הגה"צ הרב שמשון דוד פינקוס זיע"א אמר כך (שיחות – פורים, עמוד צד):
בזמן מלכותו של אחשורוש התדרדרו כלל ישראל למצב רוחני שפל מאוד. בתקופה זו התגברה מאוד נקודת החושך…[11]
ובשמים רעשו המקטרגים, והקב"ה קיבל את הקטרוג וגזר להשמיד את כל…
וכך מסופר במדרש (אבא גוריון – פרשה ד): 'כיון ששמע משה רבינו על הגזירה, קרא לאליהו ושאל: 'כלום יש אדם כשר באותו הדור?' אמר לו: 'כן! יש אדם אחד ושמו מרדכי'. אמר לו משה: 'לך והודיעו ויעמוד הוא משם ואני מכאן'.
אמר אליהו למשה: 'רועה נאמן! שום דבר כבר לא יעזור! כבר כתבו כליה על צאנך וכבר חתומה!'
שאל משה: 'במה היא חתומה? בטיט או בדם? אם בטיט חתומה רחמינו נשמעים, ואם בדם חתומה מה שהיה היה!'
בא אליהו אצל מרדכי והודיעו, שנאמר: "וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת־כָּל אֲשֶׁר נַֽעֲשָׂה" (אסתר ד, א), וכי רק עכשיו הוא ידע? והרי הגזירה של אחשורוש כבר התפרסמה?
אלא, ודאי שמרדכי כבר ידע, אך הוא לא פחד ממנה. 'אחשורוש מדומיין! מה הוא כבר יכול לעשות?!'
אך כאשר בא אליו אליהו וגילה לו שבשמים חתמו על ביצוע הגזירה מיד התיירא, "וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת־בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (שם)!
אליהו הנביא הודיע למרדכי באופן ברור שאין עצה. פירוש הדבר, שבעולמו של אליהו הנביא – עולם המלאכים – היה פשוט וברור כי אין כל אפשרות להנצל.
באותה שעה כלל ישראל היו נתונים במצב של חושך מוחלט. חושך עצום! – המן הרג את ושתי, דאג למשלוח מכתבים מאת המלך על הגזירה הנוראה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הכין עץ לתלות עליו את מרדכי, ואף הצליח לקבוע את תאריך ביצוע הגזירה בחודש בו נפטר משה רבינו. בתוך אותו חושך לא היה כלל גילוי של אור…
ומרדכי פונה אל אסתר המלכה, השבויה בבית אחשורוש בתוך מלתעות הטומאה. והיא קמה והולכת לאחשורוש לבקש רחמים על עמה, ורוח הקודש מסתלקת ממנה…
ובחושך כזה נורא, באפלה כזו איומה, לקח מרדכי את כלי נשקו של המשיח, ויצא לקרב…
כלי מלחמתו של המשיח
מהלך הקרב המתואר במגילת אסתר משתרע על פני 55 פסוקים, והוא מתחיל בפסוק: "וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת־כָּל אֲשֶׁר נַֽעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת־בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א).
ומסתיים בפסוק: "וַיִּתְלוּ אֶת־הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדְּכָי וַֽחֲמַת הַמֶּֽלֶךְ שָׁכָכָה" (שם ז, י).
וביאר הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (גנזי המלך ד, א), וזתו"ד:
כאשר יהודי חוטא פעם אחרי פעם, הוא גורם לעצמו להתרחק מהאמונה הקדושה. ואט אט, בריבוי החטאים (אם לא שב בתשובה) הוא מתמלא במחשבות זרות והרהורים רעים, ומזה נתהוים עננים שמכסים את העינים, עיני השכל, עד שאינו רואה את אמיתת מציאותו יתברך…[12]
וכאשר גוברים החטאים והכפירה, נטמטם מוחו ודעתו, ונעשה לבו מלא קושיות ועקמומיות, עד שנעקר ממנו יתברך…
וזה היה מצבם של עם ישראל בזמן אחשורוש. אחשורוש הצליח להכשיל את ישראל בסעודה שערך לכבודם, וזה גרם להם לשכחת אלו"ה…
ומרדכי שידע שזו סיבת הגלות, חיפש דרך לחבר את ישראל חזרה לאלקות. ולצורך כך חגר עצמו בכלי זינו של מלך המשיח!
דהנה, בספר ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה ב) מבואר שעיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו, וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבוש – הכל משם!
ולכן הוא עורר את כלל נשמות ישראל להתפלל אל הקב"ה, וגילה להם, אשר אין עצה אחרת להנצל מכל הצרות והיסורים ומכל העונשים הקשים והמרים, אלא על ידי תפילה ובקשה!
ולכן למרות שבאותה תקופה נוראה היו דלתות התפילה בשמים נעולות! מרדכי הצדיק, בתפילתו היוקדת, באמונתו הבוערת, בקע את כל הדלתות והכניס את תפילתו עד לפני ולפנים… וביטל הגזירה.
וכך אמרו בגמרא הקדושה (מגילה יב:): 'בן יאיר' – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, 'בן שמעי' – בן ששמע אל תפילתו, 'בן קיש' – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו!…
ונמצא שכל ההמתקה היתה בכח התפילה!
ועתה נעבור לשאלה הראשונה ששאלנו…
אש מים ורוח
בספר תהלים הובא תהליך הדרדרותם של עם ישראל, שלב אחר שלב. וכך נאמר: "וַיִּתְעָֽרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַֽעֲשֵׂיהֶם. וַיַּעַבְדוּ אֶת־עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ. וַיִּזְבְּחוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים. וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַֽעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּֽחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים. וַיִּטְמְאוּ בְמַֽעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם" (תהלים קו, לה-לט).
במעשיהם הנלוזים הם עוררו את הדינים ולכן:
"וַיִּחַר אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת־נַֽחֲלָתוֹ. וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שׂנְאֵיהֶם. וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּֽנְעוּ תַּחַת יָדָם" (שם פסוק מ-מב).
נו. ואתם חושבים זה עזר? המשיכו וקראו:
"פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַֽעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּֽעֲוֹנָם" (שם פסוק מג)…
ודוד המלך עוצר את המהלך ומלמד כיצד אפשר למתק את כל הדינים. כיצד אפשר לזכך את הנשמה מִקֶּֽבֶס (מגועל) הטומאה שנדבק בה. כיצד אפשר לבטל את השפעת העכברי"ם על האדם.
וכך הוא לימד: "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם" (שם פסוק מד)!
וצריך להבין איך אפשר למתק דינים באמצעות שירה?
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א שביאר כך (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה מב):
'וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם' – הנה על ידי נגינה, נמתקין הדינין.
ופירש המוהרא"ש זיע"א (שפת הנחל, חלק ג – עמוד קסט), וז"ל:
היינו אם אדם מנגן לפני הקב"ה בתפילתו, על ידי זה ממתיק את הדינים מעצמו. כי עיקר הדינים שנמשכים על האדם, זה רק על ידי עצבות ומרה שחורה, שאדם חושב שאין לו כבר שום תקוה בחיים, ואין מי שישמע אותו. אבל תיכף כשאדם שר ומנגן את תפילתו על ידי זה הוא מלביש את השכינה וממתקין הדינין!
וממשיך רבי נחמן ואומר:
וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (פינחס דף רטו ע"א): הקשת היא השכינה, ותלת גוונין דקשת, הם האבות, והם לבושין דשכינתא. וכשהיא מתלבשת בלבושין דנהירין, אזי "וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם" (בראשית ט, טז), אזי "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י).
משל למלך שכעס על בנו, וכשהמלך רואה המלכה בלבושין דנהירין, אזי מרחם על בנו. ואותיות התפילה היא השכינה, כמו שכתוב: "אדנ"י שפתי תפתח" (תהלים נא, יז), שהדיבור הוא שם אדנ"י. ונקרא קשת, כמו שפירש רש"י: "בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב) – 'לשון תפילה'.
וקול הנגינה הם תלת גוונין דקשת, שיש בקול אש, מים, רוח, שהם שלשה אבות, שהאבות הם שלשה גוונין דנהירין, שבהם 'וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם'. נמצא מי שמנגן אותיות התפילה, וקול הנגינה הם בְּזַכּוּת ובבהירות גדול. אזי מלביש את השכינה, הינו האותיות, בלבושין דנהירין. וקודשא בריך הוא רואה אותה, אזי 'וחמת המלך שככה'.
וזהו שפירש רש"י: 'בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם' – בזכות אבות. היינו כשהנגינה, שהם תלת גוונין דקשת כנ"ל, בבהירות ובזכות גדול. כי התלת גוונין הם האבות כנ"ל, והם לבושין דשכינתא. וכשהלבושין נהירין בְּזַכּוּת ובבהירות, נקרא זכות האבות. אזי: 'וראיתיה לזכר ברית עולם', אזי: "וינחם כרוב חסדיו" (תהלים קו, מה). היינו: 'וחמת המלך שככה', ונמתק הדינין…
עמיהוד סגר את הספר וחשב, אז אולי כך אפשר לעזור להם, להסביר להם את מעלת התפילה מתוך כוונה וניגון…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. צריך לדעת שמעשיהם של בני ישראל החיים בעולם הזה הם המנהיגים את כל מציאות העולם – כאשר מעשיהם של ישראל נעשים כפי רצון הבורא, הרי הם ממשיכים שפע, ברכה, חיות ושמחה לכל המציאות, וממילא זה בא לידי ביטוי גם בכדור הארץ.
אך חלילה כאשר מעשיהם של עם ישראל, החיים בעולם הזה, הם לא כפי רצון הבורא, אזי נחסר השפע בעולמות העליונים ומתעוררים הדינים. ואחד מהדברים שהתורה הקדושה מלמדת אותנו היא כיצד אפשר למתק את הדינים.
ב. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עם ישראל מכפרים עוונותיהם וממתקין את הדינים על ידי שני דברים. על ידי עבודת הקרבנות ועל ידי לבישת בגדי כהונה. ועתה, בזמן הגלות, כאשר בעוונותינו הרבים טרם נבנה בית המקדש ואין ביכולתנו להקריב קרבנות, בכל זאת יש לנו עצה כיצד לזכות שגם בזמן הזה יחשיב לנו הקב"ה כאילו אנו מקריבים לפניו קרבנות, וזאת על ידי שננהג במדת ענוה ושפלות בפני כל אחד ואחד מישראל.
ג. גם בגדי כהונה היו ממתקין את הדינים ומכפרים על העוונות, אך כל בגד היה מכפר על עוון אחר: כותונת – מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים – מכפרים על גילוי עריות. מצנפת – מכפרת על גסי הרוח. אבנט – מכפרת על הרהור הלב. חושן – מכפר על הדינין. אפוד – מכפר על עבודה זרה. מעיל – מכפר על לשון הרע. ציץ – מכפר על מעשה עזי פנים.
ד. דרך נוספת להמתקת הדינים היא התפילה. כי יש כח לתפילה להציל את האדם מכל הצרות והיסורים ומכל העונשים הקשים והמרים, ויכולים להשיג מה שרוצים. אך, כדי שנצליח למתק את הדינים על ידי התפילה, צריך להתפלל מתוך כוונת הלב ובקול ערב ונעים!
שנזכה לפורים שמח ומלא אורה!
הערות שוליים
[1] ירושלמי (בבא מציעא פ"ג ה"ה).
[2] הגאון הרב מיכי יוספי שליט"א אמר, שהמילה 'עכבר' היא ראשי תיבות: עצבות, כעס, בדידות, רעב. ואנו המשכנו את דבריו.
[3] ולמען האמת רוב המצוקות האנשים מייצרים בעצמם! וכדי שיבינו את כוונתנו נעתיק מִסֵּפֶר מעיין השבוע (ויקרא עמוד תקי), לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א:
ישנו סיפור מתוחכם, העובר במסורת מדור לדור. סיפור אודות חכמתו של רבינו ומאורנו הרמב"ם זיע"א.
הרמב"ם היה, כידוע, רופאו של מלך מצרים. התקנאו בו שרי המלך, והסיתוהו שידיח את הרמב"ם וימנה תחתיו רופא מוסלמי, ושמו כמון. הבטיחו, שמומחיותו אינה נופלת ממקצועיותו של הרמב"ם.
נענה להם המלך.
קרא המלך לשני הרופאים, והציב בפניהם אתגר. כל אחד ינסה להרעיל את רעהו, ומי שיוותר בחיים יהיה רופא המלך. על שניהם להתייצב בפני המלך, כל אחד יבלע את הסם שרעהו יתן לו, ומותר לו לבלוע לאחר מכן סם שיבטלו וינטרלו.
האמת היתה ששניהם היו רופאים מומחים וידועי שם, שניהם בקיאים בכל התרופות והרעלים, ויודעים כיצד להתמודד עמם ולנטרל את השפעתם. הרופא הנכרי הלך לביתו ובילה שבוע שלם לרקיחת רעל חזק ומהיר השפעה, סם מוות נורא. ואילו הרמב"ם שם את מבטחו בה' והחליט להיות נאמן ליעודו, לרפא בני אדם ממחלתם, ולא להשתמש בידיעותיו לשם רצח וכליה.
היום הקובע הגיע. שני הרופאים התייצבו לפני המלך ובידם סממניהם. כמון, הרופא הנכרי, הושיט לרמב"ם את הסם הנורא שהכין. הרמב"ם בלעו – ומיד נטל את התרופה שהכין וביטל את השפעת הרעל. הוא נותר בחיים.
עתה הושיט הרמב"ם לכמון דבר מאכל. בלעו כמון, ומיד לאחריו נטל סם נגד רעלים. אבל הפלא ופלא, הוא לא חש בצמרמורות ובחולשה שהרעל היה צריך לגרום לו, לא חש במאומה. כאילו לא בלע כל רעל – כפי שאמנם היה…
ואז ניעור בו חשש עמום, שהפך לחשש נורא: אולי הרמב"ם, ברוב חכמתו, נתן לו סם שפעולתו איטית, והוא ישפיע רק לאחר שהחומרים המנטרלים יפסיקו להשפיע? ואולי הרמב"ם נתן לו סם שיתחיל להשפיע רק כאשר יאכל מאכל נוסף. למשל, בשר? הוא פסק מלאכול בשר. ואולי פולין? פסק מלאכול פולין. ואולי חיטה? פסק מלאכול מוצרי מאפה. ברוב פחדו, לא שתה אלא חלב פרה שנחלב מול עיניו.
כעבור שבוע פגשו הרמב"ם, חִוֵּר ורזה, ושאלו ברוב חכמתו: 'אמור נא לי, כשאתה שותה חלב פרה – כיצד אתה מרגיש?'…
שמע זאת כמון, הֶחֱוִיר כסיד, קיבל התקף לב, ומת אחוז שבץ מרוב פחד…
אמר המלך: 'עתה ידעתי שאתה הרופא הגדול מכולם! למצוא רעל, שמשפיע רק לאחר שבוע ימים!'
ענה הרמב"ם: 'אדוני המלך, לא הרגתי אדם בימי חיי! הוא לא מת על ידי. הוא מת על ידי עצמו, מכח דמיונו'…
למעשה, זוהי אחת הקללות האיומות שבתוכחה שבפרשת בחוקותי: "וְנַסְתֶּם – וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" (ויקרא כא, יז)! ונאמר: "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻֽסַת חֶֽרֶב וְנָֽפְלוּ וְאֵין רֹדֵף" (שם פסוק לו)!
אם לא פחדו אלא מ'קוֹל עָלֶה נִדָּף', פחד שוא, ומפניו נסו כמפני חרב, ממה נפלו? מהפחד…
כאשר נתבונן ונפקח עינים, נתמה ונשתומם כמה עמוק חדרה קללה זו לאורח החיים המודרני, לאורח חיינו. אנשים רצים, חופזים, בורחים. אין להם פנאי לעצמם, למשפחתם, לשעה של מרגוע, לנחת ומנוחה.
אין להם פנאי לאכול במנוחה, ולהתפלל בישוב הדעת. לשמוע שיעור תורני, לעיין בספר.
הכל נעשה במרוצה, בחופזה, בלהיטות, בעצבנות…
מה יש? מה קרה? מי רודף אחריכם, מי נוגש בכם?!
הבה נשתחרר מן הקללה הזו, נתחום לה גבולות. נתלוש לעצמנו פיסות חיים, שעה ללימוד תורה, שעה למשפחה, שעה של רגיעה!…
[4] בראשית רבה (פרשה יב – אות טו).
[5] ובענין זה סיפר הגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א (בין הדגים לזמירות, חלק א – עמוד 192), וז"ל:
אברהם היה תושב שווייץ, שקיים את הוראת חכמינו ז"ל (אבות פ"ד מי"ד) – 'הווי גולה למקום לתורה'. עד מיר שבליטא הרחיק כדי להמית עצמו באהלה של תורה.
אברהם ראה ברכה בתלמודו ובמקביל התעלה עוד ועוד במעלות המוסר והיראה. נפש של 'מבקש' פיעמה בקרבו. תמיד כמהה ליותר. למשהו 'מעבר'. עוד הקפדה בענייני הלכה, עוד קבלה טובה בנושאים ש'בין אדם לחברו', עוד קצת איפוק וריסון בענייני 'עולם הזה', עוד שעת לימוד מייגעת אל תוך הלילה…
והנה קרב ובא היום שבו עמד אברהם לסיים את לימודיו בישיבה הגדולה במיר ולשוב לבית הוריו. געגועים עזים להוריו ולאחיו הציפו אותו. רגשות שעד אז השתדל להדחיק כדי שהם לא יטרידוהו ויפריעו לו בצמיחתו הרוחנית.
אלא שעוד קודם לכן ביקש אברהם לממש משאלה אחת נוספת: כבר שנים הוא משתוקק לחזות בדמותו של הגה"ק רבי ישראל מאיר מראדין בעל ה'חפץ חיים'. כל כך הרבה שמע עליו וּמִשְּׁמוֹ. רעיונותיו העמוקים של זקן גדולי הדור ההוא שוטטו בכל הארץ והציתו לבבות בהיכלי התורה במיר, כמו גם בערים אחרות.
בכל מאודו רצה איפוא אברהם להציץ וְלוּ רק פעם אחת בפניו המאירות. מלבד זאת, היו לו כמה שאלות בענייני השקפה שזה זמן רב הטרידוהו. ואם בכך לא די, בסתר לבו אף קִוָּה אברהם… לזכות להתברך מפיו של אותו צדיק.
בהגיע המועד עלה אברהם לרכבת שנסעה לכיוון ראדין. הימים היו ימי חורף ושלג כבד כיסה את הארץ. הקרון שבו ישב תלמיד הישיבה, היה ריק כמעט לגמרי. היתה זו שעת ערב ובחוץ כבר החשיך. קור עז חדר פנימה אל תוככי הקרון.
אולם אברהם כמעט לא חש בכל אלה. די היה בעצם המחשבה על הזכות שתיפול בעוד אי אלו שעות בחלקו, כדי להאיר ולחמם את לבו.
בשעת לילה מאוחרת עצרה הרכבת בתחנת בסטון, הסמוכה לראדין. רק שנים ירדו מן הרכבת אל חשכת הלילה הצונן – אברהם ויהודי נוסף, נשוא פנים. מכיון שהיה בדרכו לביתו, נשא עמו אברהם מזוודה גדולה וצרור נוסף. האיש נשוא הפנים, הציע לו עזרה בנשיאת הצרור. אברהם הודה לו על טוב לבו ושמח לקבל את עזרתו. יחדיו פסעו השנים מכיוון הרציף אל הדרך המובילה ראדינה.
עגלון הגיח מן העלטה והציע לקחתם במזחלת השלג שלו עד ראדין. לאחר שסיכמו עם האיש על המחיר, עלו אברהם והנוסע הנוסף על המזחלת ויצאו לדרך.
שלשה עשר קילומטרים הפרידו בין בסטון לראדין. עייפות החלה להתפשט באבריו של אברהם ובנוסף, הרוח הצוננת חתכה בפניו. גופו החל לרעוד ושיניו נקשו. 'הכל שוה כדי לחזות בפני החפץ חיים', חשב בלבו והתחזק.
לפתע פנה אליו הנוסע שלצידו והתעניין בשמו, מהיכן הוא ומה מטרת נסיעתו. אברהם הציג את עצמו בשמו, סיפר על ארץ מגוריו, על מקום לימודיו, וכי הוא נוסע לראדין כדי לפגוש את ה'חפץ חיים' בטרם ישוב לביתו.
'אכן מטרה חשובה ונעלה', הגיב הנוסע.
כעבור רגע הוסיף הנוסע: 'כשנגיע לראדין, תהיה השעה שלש בלילה. העיר כולה תהיה שקועה בתרדמה עמוקה וקלושים הסיכויים שתצליח למצוא אכסניא שדלתה פתוחה. הינך מוזמן איפוא לעשות את שארית הלילה בביתי, שם תוכל לנוח, ובבוקר תפנה לענייניך'.
אברהם הודה בחום רב למיטיבו, שרק עתה עלה בדעתו לשאול לזהותו. 'צבי לוינזון', ענה האיש.
'הגאון הגדול רבי צבי הירש לוינזון?!' הגיב אברהם במבוכה. 'יסלח לי כבוד תורתו על כי הטרחתיו בנשיאת חפצַי, פשוט לא ידעתי'…
רבי צבי הירש, שהיה ראש ישיבת ראדין וחתנו הגדול של ה'חפץ חיים', חייך אל אברהם בחביבות והניף יד בביטול. 'כל יהודי מחוייב במצות 'עזוב תעזוב עמו", הפטיר.
בהגיעם לביתו של רבי צבי, התעקש אברהם לשאת בעצמו את המזוודה והצרור גם יחד. גופו היה על סף קפאון וכל כולו היה מותש מן הנסיעה הארוכה. הוא מיהר לעלות על מיטה שהוצעה לו ולהתכסות בשמיכה חמה.
לפתע – ראשו כבר מעורפל וקורי שינה מלפפים את שמורות עיניו – נזכר כי טרם התפלל תפילת ערבית. מלחמה פנימית קשה התחוללה בו. הוא ידע שעליו לקום מיד ולהתפלל, אבל הגוף זעק למנוחה. 'אנוח עשר דקות ואז אקום ואתפלל', חשב אברהם, שהתקשה להיאבק בעיניו הנעצמות.
כשפקח אברהם את עיניו חדרו קרני שמש חמימות מבעד לחלון. המחשבה על הזכות העומדת ליפול בחלקו – לפגוש את ה'חפץ חיים' – מילאה אותו מרץ והשכיחה ממנו כליל את הנסיעה המייגעת והמקפיאה אמש, כמו גם את ענין התפילה שהחסיר.
בצעדים נמרצים יצא לתפילת שחרית בישיבה הסמוכה. לאחר מכן שב לבית מארחיו, שם הוגשה לו ארוחת בוקר משביעה.
בתוך כך הוציא אברהם מכיסו דף נייר שעליו רשם את השאלות שביקש לשאול את ה'חפץ חיים'. הוא שב ושינן אותן לעצמו, כדי שלא ישכח אף לא אחת מהן. לאחר שסיים את ארוחתו פנה לעבר ביתו של ה'חפץ חיים'. הוא נאלץ לבוסס בשלג הגבוה, אך לבו הנרגש לא היה נתון לזוטות שכאלה.
ה'חפץ חיים' קיבלו במאור פנים ולאחר החלפת אי אלו מילות שלום ונימוסין, פתח ואמר: 'זכורני, כי לפני עשרות שנים, בימי השפע והשבע ששררו בימי שלטון הצאר, אנשים זלזלו בפרוטת נחושת. אדם שהלך ברחוב וראה פרוטת נחושת על הארץ אפילו לא טרח להרימה. ואולם בימינו אלה, ימי רעב ומחסור, אין איש מזלזל אפילו בפרוטת נחושת. פרוטה לפרוטה מצטרפת לסכום שבו אפשר לקנות ככר לחם! כיום, כאשר אדם נתקל בפרוטת נחושת על הארץ, הוא גוחן ומרימה'…
אברהם הביט בפניו המאירות של ה'חפץ חיים' וניסה להבין מה גורם לו לשתפו בזכרונות העבר.
ה'חפץ חיים' הביט באברהם כסבא טוב ואז המשיך ואמר:
'בעבר היו צדיקים וגאונים לרוב. זוכר אני עדיין את הדור שהיה ספוג תורה ותפילה, עשיר במצוות ובמעשים טובים. במצב כזה של עושר רוחני, יתכן שהיה אפשר לקבל בסלחנות מקרה שיהודי נרדם באפיסת כח על תלמודו ואגב כך החסיר תפילת ערבית. אבל עתה בדור יתום ועני כשלנו – אפילו על תפילת ערבית יחידה, שהוחמצה מסיבות כאלה ואחרות, קשה מאוד לוותר'…
פיו של אברהם נפער בתדהמה לנוכח מה שראה כגילוי מופלא של רוח הקודש. נרעש ונסער נפרד אברהם מה'חפץ חיים' בהרכנת ראש כנועה, ובלי לשאול שום שאלה מהשאלות הרבות שהכין.
די היה לו במה שכבר ראה ושמע.
[6] נתיב מצותיך (נתיב התורה, שביל א – אות יג).
[7] כתב בספר אש תמיד (עמוד קד) לגאון הרב אהרן שליו שליט"א, וז"ל:
כידוע במקדש לא היו לדינים תוקף כלל ואדרבה היו ממתקים שם את הדינים ששורים בעולם על ידי הקרבת הקרבנות, וכמו שמבואר בספר הזוהר הקדוש (פרשת ויקרא) באורך…
כאמור על ידי עבודת הקרבנות היו מתמתקין הדינים. ומעתה נשאלת השאלה: בזמן הזה אשר מפני חטאינו טרם נבנה בית המקדש, ואין לנו לא מזבח ולא קרבן, כיצד נוכל לפעול את הפעולה שפעלו הקרבנות?
ומצאנו לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א שאמר (אמרי נועם, ויקרא – מאמר ב), וז"ל:
הנה, התורה הקדושה פותחת את ענין הקרבנות בפסוק: "ויקרא אל משה" (ויקרא א, א), המורה על מדת הענוה (וכמו שפירש רש"י שם), ובזה באה התורה ללמדנו שגם בזמן הגלות, כאשר בעוונותינו הרבים טרם נבנה בית המקדש ואין ביכולתנו להקריב קרבנות כפשוטו ממש, בכל זאת יש לנו עצה כיצד לזכות שגם בזמן הזה יחשיב לנו הקב"ה כאילו אנו מקריבים לפניו קרבנות, וזאת על ידי שננהג במדת ענוה ושפלות בפני כל אחד ואחד מישראל.
וכך הם דברי רבי יהושע בן לוי בגמרא (סוטה ה:):
בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהי"ם רוח נשברה" (תהלים נא, יט).
על כן הרחיקו חז"ל בדברות קדשם בכמה וכמה מקומות את מדת הגאוה וגסות הרוח, ואמרו שכל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, וכאילו בא על כל העריות, וראוי לגדעו כאשרה, ואין עפרו ננער בתחיית המתים, והשכינה מייללת עליו וכו' וכו' (סוטה ד: והלאה), כיון שמדה זו מאוסה ביותר על הקב"ה.
מאידך, הורונו חז"ל תמיד לנהוג במדת ענוה ושפלות, כאומרם (אבות דרבי נתן פכ"ו מ"ו): 'אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמבלעת פרצופות, ולא כאסקופה האמצעית שמנגפת הרגלים, אלא הוי כאסקופה תחתונה שהכל דשין בה וסוף כל הבנין נסתר והיא במקומה עומדת'. וכיו"ב אמרו (מסכת דרץ ארץ זוטא פ"א מ"ב): 'אל תהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח, ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים, (אלא) היה כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה'.
ובפרט מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה ושתלמודו יתקיים בידו, חייב לאחוז במדת הענוה, כיון שרק בזכות מדה זו הקב"ה מסייע לאדם לקנות את התורה הקדושה, כמו שנאמר: "וממדבר מתנה" (במדבר כא, יח), ודרשו חז"ל (עירובין נד.): 'אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה'.
וכיו"ב פירשו חז"ל (שם) את מה שנאמר: "לְחָיָו כערוגת הבושם" (שיר השירים ה, יג) – 'אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה, תלמודו מתקיים, ואם לאו, אין תלמודו מתקיים'.
ומספרת הגמרא (פסחים סו.) שפעם אחת התעלמה ההלכה מבני בתירא ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת או לא, ושמעו שנמצא שם הלל הזקן שבאותה העת עלה מבבל לארץ ישראל ושאלו אותו על כך, והשיב להם תשובה ניצחת בדבר כדת וכהלכה.
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח, ומתוך שהתרחב לבו ונכנסה בו מעט תחושה של גאוה וגדלות התחיל מקנטרם בדברים ואומר להם: 'מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שימשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון', ומחמת אותה הרגשת גאוה מיד לאחר מכן כששאלו אותו הלכה נוספת בהלכות פסח נשכחה ממנו התשובה.
וכן מסופר בתלמוד ירושלמי (יבמות פי"ב ה"ו) שפעם באו בני העיר סימונייא לפני רבי יהודה הנשיא וביקשו ממנו שישלח להם את אחד מתלמידיו המובחרים ביותר שישמש כרב בעירם, ושלח להם רבי יהודה את תלמידו לוי בר סיסי שהיה תלמיד חכם מופלג ביותר. כשהגיע רבי לוי עשו לו בימה גדולה והשיבוהו עליה. החלו לשאול אותו שאלות שונות בהלכה ובאגדה ולא ידע להשיב תשובה כהוגן על שום שאלה.
חזרו בני סימונייא לפני רבי יהודה וסיפרו על אשר אירע עם תלמידו. התפלא רבי יהודה על כך, קרא לפניו את תלמידו רבי לוי וחזר עמו על כל השאלות ששאלו אותו וידע רבי לוי להשיב לו תשובות מדוייקות על כל שאלה. 'מאחר שהינך יודע את כל התשובות מדוע לא ענית להם', שאל רבי יהודה את רבי לוי. והשיב לו רבי לוי: 'כשבאתי לעירם עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפחה רוחי עלי, ולכן נשכח ממני כל תלמודי'. וקרא עליו רבי יהודה את הפסוק: "אם נבלת בהתנשא" (משלי ל, לב) – 'מי גרם לך להתנבל בדברי תורה – על שנישאת בהן עצמך'.
ונסיים את הענין בדבריו של הרה"ק ר' יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א בספרו היכל הברכה (ריש פרשת ויקרא) שמרן אור שבעת הימים ר' ישראל הבעל שם טוב הקדוש אמר פעם שאת כל הרפואות כולם הוא למד מהפסוק: 'ויקרא אל משה', הפותח את פרשתנו, וכמובן שהדבר דורש ביאור. אך על פי כל דברינו עד כה בענין מדת הענוה הנלמדת מפסוק זה יתבארו דבריו הקדושים על כל פנים על דרך הפשט:
כי גופו של האדם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. וכל זמן שהיסודות שבגוף משמשים במדה הראויה ואין יסוד אחד מתגבר על יתר היסודות, גופו של האדם מתנהל כראוי בקו הבריאות. אך כאשר יסוד אחד מתגבר על שאר היסודות ויוצא מגדרו (כגון שיסוד האש מתגבר וחום גופו של האדם עולה יתר על המדה הראויה, או כגון שיסוד המים מתגבר ונמצאים מים בכל מיני מקומות בגוף שלא בצורה תקינה, וכל כיו"ב) על ידי כן בריאותו של האדם מתרופפת וחלאים שונים באים עליו, לא עלינו.
וכאשר אדם מתנהג בגאוה וגסות הרוח ומגביה את עצמו על זולתו ומתגבר על האחרים שלא כפי המדה הראויה, בכך הוא גורם שגם היסודות שבגופו יתגברו זה על זה שלא במדה הראויה וממילא חלאים קשים באים עליו. אך כשאדם נוהג בענוה ושפלות בפני כל אדם ונזהר שלא להתגבר על הזולת ולא לפגוע בו חלילה וחס אפילו בכהוא זה, בכך הוא גורם שגם היסודות שבגופו ינהגו בענוה זה עם זה ולא יתגברו זה על זה וממילא הוא ממשיך על עצמו שפע של בריאות…
[8] בפורים ישנו כח לעם ישראל למתק את כל הדינים. ובענין זה הובא בספר אוצרותיהם של צדיקים (מועדים ב – עמודים תקכא-תקכב) לגאון הרב אהרן פרלוב שליט"א הסיפור הבא:
בפורים האחרון לימי חייו של הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זיע"א, בשנת תרצ"ז, היה חלוש מאוד באין אונים, אבל כשבא לקרוא את המגילה התגבר כארי לקרוא את המגילה, ואז סיפר סיפור זה:
פעם היתה מלשינות ומסירה נגד צדיקים, ובעקבות זאת הושיבו את הגה"ק הרבי ר' מענדלי מרימנוב זיע"א במאסר קשה. אחר השתדלות מרובה פעלו שינתן רשיון להביא לו לשם כל מה שרוצה. כשנכנסו אליו לשאלו במה חפץ, השיב הרבי ר' מענדלי שמבקש שיביאו לו את 'מגילת אסתר'. הדבר היה פלא גדול כי היה אז חודש תמוז. כאשר שמע תלמידו הגה"ק מרופשיץ זיע"א את בקשת רבו, צעק ואמר: תזהרו! אל תביאו לו את המגילה, כי אם הוא יקרא את המגילה עכשיו בחודש תמוז, בימי בין הַמְּצָרִים, הוא עלול להחריב את העולם.
וסיים רבינו הקדוש זיע"א (בעל מנחת אלעזר זיע"א):
מעתה בוא וראה כח קריאת המגילה בפורים, דהלא אמרו חז"ל (סוטה יא.): מרובה מדה טובה ממדת פורענות וכו', וגם אמרו (פסחים סח:): גדולה מצוה בשעתה. ובכן, אם יכולים להחריב את העולם בחודש תמוז על ידי קריאת המגילה, על אחת כמה וכמה שבפורים שאז שעת המצוה לקרוא את המגילה, ואין באים להחריב את העולם אלא אדרבה להביא השפעות טובות לעולם, בוודאי יכולים לפעול גדולות ונצורות בעת קריאת המגילה…
ונעתיק סיפור נוסף (הגם שאינו קשור):
סיפר ה'נתיבות שלום' מסלונים, באחד מימי הפורים ששהייתי בברנוביץ אצל הרב'ה ה'בית אברהם' מסלונים, ראיתי אחד מחברי והנה פניו לוהטים כמראה אש, וכולו סוער ומרומם שלא כהרגלו.
והתפלאתי מאוד למראהו, הרי יין לא היה מצוי שם באותה שנה, ואם כן הבחור לא השתכר, ומנין לו מצב עילאי זה?
למחרת פורים ניגשתי אליו וביקשתיו שיגלה לי את הסוד הכמוס (כיצד זכית להגיע למצב עילאי זה?). נענה אותו חבר וסיפר: בשעה שהרבי ה'בית אברהם' קרא את המגילה בקולות ובאימה וברתת במשך שלש שעות רצוף, אחז אותי אימה ורעד, אך זה היה כלום לעומת אותם רגעים שהוא הזכיר את המילה 'המלך'! בכל פעם שהוא הזכיר את המילה 'המלך' – הרומז למלכו של עולם, עמדו וניצבו למול עיני כל מאורעות חיי, מעת הלידה ועד אותו רגע! כל מה שעברתי בימי חיי, עליות וירידות, נסיונות ונצחונות…
בעיני רוחי ראיתי את עצמי במלוא מערומי, את ה'נְתָנַֽנִי שֹׁמֵמָה כָּל־הַיּוֹם דָּוָה'…
ומרוב פחד לא ידעתי אם זה יכול להיות אמיתי שעל ידי המגילה יתוודע לי כל מצבי בעולמי…
והרהבתי עוז וניגשתי לשאול את הרב, האם יתכן כזאת? והרב השיב לי בחיוב (ומסתמא בכך קיים הרב מצות משלוח מנות לתלמיד הזה…). ומזה הייתי נסער ומרומם כל יום קדוש זה…
[9] בגמרא הקדושה (סנהדרין לט.) הובא כך:
אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו, אלהיכ"ם כהן הוא! דכתיב: "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב), כי קבריה למשה במאי טביל?… אמר ליה: בנורא טביל!…
והקשו בתוספות (ד"ה 'במאי טביל'), לכאורה ההוא מינא היה צריך לשאול שאלה אחרת, והרי הקב"ה הוא כהן, ולכהן אסור להיטמא למת, ואיך נטמא הקב"ה למשה?
ותירצו: שלעם ישראל יש דין של בנים, ולכהן מותר להיטמא לבן.
והקשה המהרש"א (ד"ה כי קבריה): והרי רק לכהן הדיוט מותר להיטמא לשבעה קרובים, מה שאין כן לכהן גדול שאסור לו להיטמא אפילו לשבעה קרובים, ובוודאי שלהקב"ה יש דין של כהן גדול. ואם כן איך נטמא הקב"ה למשה?
ותירץ המהרש"א, שלמשה רבינו היה דין של מת מצוה.
ממשיך בספר ניצוצי שמשון (שם) ואומר: אך לדרכנו ניחא, שהרי כשנפטר משה רבינו היו עם ישראל בחוץ לארץ, ומכיון שכך היה להקב"ה דין של כהן הדיוט.
[10] שו"ת עמודי אור (סימן קכב – אות יג).
[11] בדרשה שנשא הרבי הריי"צ מליובאוויטש בפורים תש"א, אמר את הדברים הבאים (הובאו דבריו הקדושים בליקוטי דיבורים, חלק ג – עמוד 527):
בשנת שלשת אלפים שלש מאות ותשע עשרה שנה לבריאת העולם – בזמן גלות בבל – היו בני ישראל מפוזרים בהרבה מדינות, גם במדינות מלכות אחשורוש. היה זה חמישים שנה אחרי חורבן בית המקדש, בני ישראל נותקו מהבית הקדוש, בו ראו הנסים של בית המקדש ושמעו דברי הנביאים.
בני ישראל פוזרו והופצו במדינות שונות, בכאלו שהתייחסו אליהם שלא בטוב, וגם בכאלו שהכירו במעלותיהם ובכישוריהם לטובת אותן ארצות. אשר בגלל זה התייחסו אליהם בטוב.
אחשורוש היה הפכפך בטבעו ונוסף על כך גם גס רוח, חכם בעיניו ונוח לכעוס. שררה בו ערבוביא של טוב ורע, חכמה וטיפשות, הכל ביחד, כמאמר חז"ל (מגילה יב.): מלך פיקח היה, מלך טיפש היה.
בימי אביו דריוש, וגם בתחילת ימיו הוא, היו לבני ישראל עיסוקים ופרנסה טובה במדינותיו.
מזמן לזמן – בגלל סיבות שונות, עסקים וידידות עסקית – התנתקו בני ישראל מחיי התורה והמצוות שלהם, והכניסו עצמם בחיי העולם, חיפשו אחרי מותרות, השבת נהפכה לחול, הקלו ראש בכשרות וחיי המשפחה – טהרת המשפחה – נהיו גסים.
בני ישראל באותם ימים שכחו שהם העם הנבחר, והחלו להקל ראש במה שהקב"ה 'בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון', ולחיות חיי חולין עליזים ככל הגויים.
מרדכי היהודי ומלאכי הנביא דיברו הרבה על לבם של בני ישראל והזהירו אותם, שאין ה' יתברך סובל חיים כאלה ואשר יעניש אותם קשות על כך.
מרדכי היהודי ומלאכי הנביא הסבירו לבני ישראל, שאם הקב"ה ישפוך חמתו חלילה עליהם ועל משפחותיהם, לא תעזור להם חברותם עם ידידיהם מאומות העולם, ולא תעזור עשירותם הגדולה. הם הבהירו לבני ישראל דברים שונים ממה שאמר ה' יתברך בפרשיות התוכחה. אך, למרבה הצער, לבותיהם הנלוזים של בני ישראל בימים ההם לא נתן להם להתייחס לדברים נכונים ומסורים אלה, ומבלי הבט שמרדכי היה אחד מהחשובים בחצר המלך, לא הועילו דיבוריו על שמירת תורה ומצוות.
אחשורוש ניהל מלחמה גדולה עם מדינות שונות וניצחן. בני ישראל במלכות אחשורוש עזרו רבות לנצחונו ובגלל זאת העריכו אותם מאוד. הם קיבלו אותות הצטיינות שונות ונמסרו בידיהם תפקידים חשובים בממשל.
בין האנשים שאחשורוש מינה לתפקיד רם בממשלתו, היה אחד ממוצא נחות, גלב (סַפָּר) בבית המרחץ, בשם המן בן המדתא, אדם בעל אמביציה גדולה, בעל גאוה, שקרן שהגניב עצמו בין יועצי אחשורוש.
כשחזר אחשורוש משדה הקרב עטור נצחון גדול, ערך סעודות גדולות לכל נתיניו, אליהן היו מוזמנים, על ידי ועדה ממלכתית, גם נתיניו היהודים. ההוראות הממלכתיות היו להתייחס היטב לכל אורח ולספק לו מן המיטב ככל אשר ידרוש במאכל ובמשקה.
סעודות הנבילה והטריפה מלוות התהוללות פרועה, השחיתו יותר את בני ישראל, ומבלי הבט על התקרבות ימי הגאולה – בהתאם לנבואתם של נביאי ישראל – לא רצו בני ישראל לשמוע מזה ולעגו מכך בדברי לעג מחוצפים ביותר.
זכויות המלחמה הגדולות שלהם בצירוף מכתבי התודה הממלכתיות – שיכרו אותם. הם השתכנו בבנייני פאר היפים ביותר ומצא חן בעיניהם 'חיי החופש והדרור', בלי שבת, בלי כשרות, בלי מקוה, בלי תפילין וכו', ונהנו מהחיים הגופניים במלוא המדה.
את כל דברי המוסר הם דחו באופן מחפיר, היה זה הזמן של שפוט השופטים, העשירים היו בטוחים בעשירותם, ולא זו בלבד שלא העריכו את הרבנים ויהודי התורה, אלא גם ענשו אותם בכל אשר יכלו.
מאותו יום בו ענש אחשורוש את אשתו ושתי בעונש מוות – עברו חמש שנים. באותו זמן הוכתרה אסתר למלכה ובהתאם לציוויו של מרדכי לא ידע אף אחד על עמה ועל מולדתה.
חמש שנים חי חלק גדול – ואולי החלק הגדול ביותר – של בני ישראל במדינות המלך אחשורוש חיי עושר ואושר, במותרות ובחופש, בלי תורה ובלי קיום מצוות, חיללו שבת ויום טוב, אכלו טריפות ונבילות, חיו כמו שאר העמים וחיללו את המוסר היהודי האמיתי.
[12] בשיחה שמסר הגאון הרב חזקיהו יוסף קרלינשטיין שליט"א אמר כך (והובאו דבריו בספר דורש טוב – מגילת אסתר, עמוד תב):
בכל מגילת אסתר אינו מופיע שם שמים אף לא פעם אחת. אמנם יש ראשי תיבות אחד: "יָבוֹא הַמֶּֽלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם" (אסתר ה, ד), וסופי תיבות אחד: "כִּי כָֽלְתָה אֵלָיו הָרָעָה" (שם ז, ז), ומכל מקום בצורה מפורשת – אין הוא מוזכר.
המפרשים אומרים, שיש בדבר רמז לכך שכל הנסים במגילה נעשו בהסתר. הכל נראה 'טבעי'. לא ראו בהשתלשלות המאורעות את יד ה'.
הקב"ה מנהל את העולם, אלא שהוא מנהל אותו בהסתר. בעין רגילה – לא רואים אותו!
בהקשר לכך אספר סיפור מעניין שאירע:
בחור מצויין נפגש עם בחורה מצויינת לצרכי שידוכין. הפגישות זרמו היטב, הכל היה נראה מצויין, והם החליטו ביניהם לסגור.
הבחורה הודיעה על ההחלטה לאביה, אך הוא – שהיה פסיכולוג מדופלם, בעל שם ובעל מוניטין, אמר לה: 'אל תמהרי! בקשי מהבחור את כתב ידו. ברצוני להתבונן בו'.
הבחור נפגע מהבקשה: 'עכשיו, לאחר שסגרנו, הוא מבקש את כתב ידי? מדוע לא ביקש אותו בשלבים מוקדמים יותר? וכי אברהם אבינו ביקש מאליעזר להביא את כתב ידה של רבקה?'…
אך הבחורה הסבירה לו בעדינות: 'אבא שלי לא יתן 'לסגור' בלי כתב ידך. אין מה להתווכח אתו'…
קיצורו של דבר הבחור הבליג, ובלע את הגלולה המרה.
לפגישה שנערכה למחרת הביא את כתב ידו…
מיד באותו רגע שאביה התבונן בכתב היד, הוא הרים טלפון למחותן: 'אנחנו מעוניינים בזה הרגע לסגור את השידוך. מימי לא נתקלתי בבחור כה מושלם כמו הבן שלך… כתב ידו מוכיח כמאה עדים על יחודיותו בכל מדה טובה ונעלה'…
אירוסין. שברו צלחת. מזל טוב. אפשר כבר לחייך. נקבע מועד החתונה.
למחרת בבוקר מגיע הבחור לראש הישיבה שלו, ועיניו דומעות: 'על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב'…
והחל לספר: 'רציתי ללמד את הַשְּׁוֶער 'לקח'. הרגשתי שהוא מבקש ממני, בשלב שבו אחזנו, בקשה שאינה הוגנת. מה עשיתי? נטלתי דף של חידושי תורה מהקלסר של הבחור העילוי שבישיבה והבאתי אותו לַשְּׁוֶער'…
'מה עושים? מה יהיה? בסדר או לא בסדר? מקח טעות או לא?' שאל הבחור כולו מבולבל ודואג.
אינני יודע מה ענה לו ראש הישיבה, ואינני יודע מה ההלכה בזה.
אבל דבר אחד מעניין ונוקב רואים מהסיפור הזה:
הגרפולוג המדופלם סמוך ובטוח, שהוא מנהל את העולם. ברצותו אין שידוך, וברצותו השידוך קם ונהיה… כל חייו הוא חי בהרגשה: 'אני הבוחר, אני המחליט, אני הקובע'…
ולא היא!
ר' יהודי! הכל משמים. שום דבר לא תלוי בך! ה' מנהל את העולם, בדרך כלל בהסתר!
