מה אני צריך לרצות?
תפילת ערבית של ליל שבת הסתיימה, ואלישמע ניגש אל השולחן הצדדי בבית הכנסת, השולחן שעליו מניחים את כל עלוני פרשת השבוע.
הוא תר בעיניו אחר העלון 'באר הפרשה', המביא את דבריו של המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, ולאחר שמצא התמלא בשמחה, והתיישב לקרוא.
וכך הוא קרא:
עוד ימים ספורים נזכה להיכנס ליום הקדוש והנורא – יום הפורים.
והנה, כל המתבונן בדברי חז"ל הקדושים ובכל דברי רבותינו גדולי הדורות, רואה שהם נתנו ליום הפורים את המשקל הגדול ביותר שיכול להיות עלי אדמות! וכפי שנודע מה שהפליגו בתיקוני הזוהר (תיקון כא – דף נז ע"ב): 'פּוּרִים אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים, דַּעֲתִידִין לְאִתְעַנְּגָא בֵיהּ, וּלְשַׁנּוּיֵי לֵיהּ מֵעִנּוּי לְעֹנֶג' – פורים קרוי על שם יום הכיפורים!
ומבארים עוד יותר מכפי שנראה בהשקפה ראשונה, לא רק שפורים נקרא על שם יום הכיפורים, אלא שקדושת יום הכיפורים היא מעין קדושת הפורים, ולכן נקרא שמו 'כִפורים' בכ"ף הדמיון שהוא כ-פורים, ומי נתלה במי? הוי אומר, הקטן נתלה בגדול, דברים נוראים!
קדושת יום הפורים גדולה מ'יום הקדוש', יום הכיפורים![1]
והנה, הלא כל העולם רועש ורועד לקראת יום הכיפורים בהכנה ליום הקדוש בכל מה שאפשר, וממילא מובן איזו הכנה נפשית צריך להתכונן לפני בוא יום הפורים.
וכאן צריך להוסיף עוד ידיעה:
ביום גדול זה מפליא השם יתברך חסד אתנו בזמן הזה כמו בימים ההם, ומן השמים נותנים כח לכל אחד ואחד כפי שהוא והיכן שהוא נמצא, להיכנס להיכל המלך ולקבל שייכות עם היום הזה, להיות הימים 'נִזְכָּרִים וְנַֽעֲשִׂים' באופן הכי גדול ששייך.
הקדמונים הרעישו ארץ ומלואה על קדושת יום הפורים. הגה"ק הדברי יחזקאל משינאווא זיע"א אמר שביום הפורים יש ביד כל יהודי את הכח שהיה לכהן הגדול בעת כניסתו לקדשי הקדשים ביום הכיפורים. כח שיש לכהן גדול ביום הכיפורים, לא פחות! ולמי? לכל יהודי! לי, לך לאנשים כערכנו, כח של הכהן הגדול בבית קדשי הקדשים!
והשפת אמת מגור (פורים – שנת תרנ"ז) כותב גם כן כדברים האלו, וכך הוא אמר:
היהודי היחיד שניתנה לו הרשות להיכנס לבית קדשי הקדשים הוא הכהן הגדול. אך גם לו לא הותר להיכנס מתי שהוא רוצה, שנאמר: "וְאַל יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ב), אלא רק פעם אחת בשנה הותר לו להיכנס – ביום הכיפורים.
והגם שניתן לו רשות להיכנס לבית קדשי הקדשים, הכניסה עצמה היתה מלווה בסיכון עצמי גבוה, ולכן היו מקדימים ומזהירים אותו: 'ראה לאן אתה נכנס, למקום להבת שלהבת, למקום אש אוכלה'…
וכדי שהוא יוכל לצאת בשלום הוא היה זקוק לעזרתם של כל עם ישראל, ולכן כל עם ישראל התענו יחד עמו, "וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שם פסוק לא)…
ואילו בפורים נאמר: "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּֽלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" (אסתר ד, טז) – במקום שאין רשאין לבוא בכל עת, רק בפורים ניתן רשות להתגלות אור הנעלם בכל עת!
זה לעומת זה, ביום הכיפורים יכל רק הכהן הגדול, בלבד, לבוא אל הקודש, ואילו בפורים יכול כל יהודי, יהיה מי שיהיה,[2] להיכנס אל הקודש, להגיע למדרגת הכהן הגדול, ביום כיפור, בבית קדשי הקדשים…
אלישמע חש מין תחושה מוזרה, תחושת לחץ, והוא סגר את העלון 'באר הפרשה', ויצא מבית הכנסת…
האויר הקריר שבחוץ הטיב עמו והוא הצליח לסדר את מחשבותיו: מה אני אמור לעשות עם הידיעות הללו? איך מתכוננים לפורים?…
ולאחר מספר דקות של מחשבה, הוא החליט: מעתה ועד פורים אני אתפלל בכל רגע פנוי, ובכל כחי, שאזכה להיות תלמיד חכם.
וה' נתן חכמה לשלמה
למחרת, בשבת בבוקר, שלא כהרגלו, השכים אלישמע קום וצעד למקוה. ולאחר מכן הצטרף לתפילת ותיקין. הגבאי הוותיק ששמח לראותו כיבדו בקריאת ההפטרה. ואלישמע החל לקרוא: "וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (מלכים־א ה, כו)…
התפילה הסתיימה, הקהל התפזר, ואלישמע נותר לשבת. השקט ששרר בבית הכנסת הטיב עמו, והוא מצא את עצמו מהרהר…
לפני כמה דקות קראתי בהפטרה של פרשת השבוע שה' נתן חכמה לשלמה המלך.[3]
'והנה' – המשיך אלישמע בהרהוריו – 'הגם שהקב"ה מעניק חכמה לעבדיו הנאמנים, שלמה המלך זכה לעקוף את כולם, וזכה להיות החכם מכל האדם'…
ולפתע זינק ממקומו בהתרגשות: 'איזו השגחה פרטית! אתמול החלטתי שאני צריך להתפלל שאזכה להיות תלמיד חכם, והיום אני קורא: 'וה' נתן חכמה לשלמה!' אולי הקב"ה רוצה לרמז לי בכך שתפילתי התקבלה?
ואולי בעצם הוא רוצה לרמוז לי שאסור לי להסתפק במדרגות נמוכות, ועלי להתפלל שאזכה לחכמתו של שלמה המלך!
לבו פעם בעוז: 'כן. בוודאי. זה מה שרוצים לרמז לי!'
והוא החל להתפלל: 'אנא, רבונו של עולם, תן לי חכמה כמו שנתת לעבדך שלמה בן דוד'…
מספר ימים חלפו עליו כך, כשהוא מנצל כל הזדמנות לבקש ולהתחנן שיזכה לחכמת שלמה… ואז התעורר בלבו חשש: 'אולי זו בעצם גאוה? מי אני בכלל שיש לי זכות לבקש מדרגות כאלו?'
'איך אדע מה היא האמת?' והוא קם והלך אל רבו…
למה אתה מתכוין?
הרב שמע את דבריו ושתק. ולאחר מכן אמר: 'אני רוצה להבין דבר אחד. כשרצית לזכות להיות תלמיד חכם, למה התכוונת? מה זה תלמיד חכם?'
אלישמע הסתכל כמופתע: 'הרב, תלמיד חכם זה אדם שיודע את כל הש"ס והשולחן ערוך על הלשון!'
'יפה' – אמר הרב. 'וכשביקשת לזכות לחכמתו של שלמה המלך למה התכוונת?'
אלישמע שתק במבוכה, ואחר אמר: 'ביקשתי לדעת גם את כל החכמות שבעולם, לדעת את חכמת התקופות והגימטריאות, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, מעשה מרכבה ומעשה בראשית'.[4]
'אז בעצם, אם אני מבין אותך נכון' – אמר הרב – 'ההגדרה של תלמיד חכם זה אדם בעל שכל חזק ובהיר שאוגר בתוכו הרבה ידיעות'.
'כן. ודאי' – אמר אלישמע – 'וכי ישנה הגדרה אחרת לתלמיד חכם?'
הרב נאנח וניגב דמעה סוררת שצצה לה בזוית העין…
'למה הרב בוכה?' – שאל בחרדה אלישמע.
'אני בוכה על השואה האיומה' – אמר הרב – 'על הנזקים העצומים שהיא חוללה… אתה אלישמע בטח לא מבין אותי, ואני אסביר'…
תלמיד חכם זה משהו אחר!
הרב ניגש לספריה ושלף משם את הספר עלי שור.
אלישמע אתה רואה, את הספר הזה (בן שני הכרכים) חיבר הגה"ק הרב שלמה וולבה זיע"א, ובהקדמה לספר (עלי שור, חלק א – עמוד א) הוא כתב כך:
מחיצה עבה מבדלת בין עולם התורה לבין העולם אשר מבחוץ. העומד בחוץ, אף אם הוא שומר תורה ומצוות, אין לו ציור ומושג מהפלא המתחולל בפנים.
ויש, אשר גם היושב בין כותלי בית המדרש דומה כמי שנעלמו ממנו טעמי תורה ועדיין בחוץ עומד – כשלא שימש תלמידי חכמים.
בדורנו זה הולכים ומתרבים ברוך ה' לומדי תורה, אך מעטים המה הזוכים לשמש תלמידי חכמים.
ספורים הם הרבנים הדומים למלאך ה' צבאות שיש לבקש תורה מפיהם, כי עלו על המוקד (בימי הזעם הנורא – השואה האיומה) המה ותלמידיהם ה' יקום דמם, ורק שרידים נשארו לפליטה אשר הם בבחינת שיירי כנסת הגדולה.
ובני התורה אשר בדורנו, כה התרגלו בלימוד תורה בלי שימוש תלמידי חכמים, עד שאינו עולה על דעתם כלל כי יתכן ועדיין בחוץ הם עומדים, על אף הידיעות הרבות שרכשו להם בתורה!
'בחוץ' הם עומדים – זאת אומרת שלא הגיעו לפנימיות התורה ולפנימיות עצמם.
'בחוץ' הם עומדים, ולפנים, לתוך העולם הפנימי, עוד לא נכנסו!
מהם שאינם עומדים כלל על החסר להם. חושבים הם לעצמם, הרי גם הם זוכים למעמד בתורה ולהיות תופסי תורה באשר הם שם. ואפילו תוצאות המה רואים: אחד נהיה למדן. השני נהיה זהיר מאוד בדקדוק במצוות. שלישי בוחר להיות עסקן חרדי. רביעי נמשך לקנאות.
וישנם כאלו שמרגישים שחסר להם משהו, מרגישים המה כי תורת אמת – מהם והלאה. והם מחפשים את הדרך. ובמהלך חיפושם הם קולטים פתגם פה, והנהגה שם… במקום החינוך בא החיקוי, ובמקום השימוש – ההבנה השטחית מכלי שלישי ורביעי…
ומה מתחולל במי שנכנס באמת לתוך עולם התורה?
האדם שזכה להיכנס לתוך עולם התורה באמת – נהפך לאיש אחר. זוהי מהפכה פנימית שלא ראינו כמותה ולא שמענו עליה מחוץ לכותלי בית המדרש.
מהו זה, להיות 'נהפך לאיש אחר'?
מצאנו את המושג הזה 'נהפך לאיש אחר', בשלשה מקומות: בנבואה, בתשובה, ובקבלת התוכחה.
בנבואה – כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"א) כי 'בעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: "וְצָֽלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ הוי"ה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל־א י, ו)…
בתשובה – כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ד), מדרכי התשובה הוא להיות משנה שמו, כלומר, אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה…
בקבלת התוכחה – כתב רבינו יונה (שערי תשובה, שער ב – אות י): 'כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה,[5] ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שומעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להיזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר'…
איך ובמה הוא נהפך? האם כחותיו ותכונותיו משתנים, בגדר ש'ראובן' נהפך ל'שמעון'? ודאי שזה לא יתכן. אלא – גם ה'איש האחר' היה צפון באותו אדם עצמו, רק שלא ידע ממנו.
האדם דומה לבנין גדול, בעל קומות רבות, ובכל קומה ישנן יותר סגולות מאשר בזו שתחתיה, והוא, האני שלו, היה דר עד כה בקומת קרקע, ואולי במרתף…
והנה על ידי גילוי ממרום כנבואה, או על ידי תשובה, או על ידי קבלת התוכחה יכול אדם זה לגלות בקרבו עומק ורום חדש שלא ידע מהם עד הנה, ומעתה נהיו המעמקים והרוממות מקום דירתו ברוחניות…
הוא רואה לפניו תורה עמוקה בלי גבול, עולם עמוק ונפלא, והוא רוצה מעתה לחיות את חייו בעמקות ורוממות – אז נהפך לאיש אחר. הוא גילה מימד חדש בקרבו, ותורתו ופנימיות עצמו באים כאחד בתוך מימד זה.
ואז מתקיים בו הפסוק: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב) – הוא זוכה להיות בן החן אשר חינו נטוי על העין הרואה אותו, שהוא הוא אדם התורה האמיתי!
ונסכם: יכול אדם להיות למדן, מחמיר במצוות, עסקן וקנאי – ועודנו עומד בחוץ!
יכול להיות שבמהלך השנים הוא השתפר, הוא שינה את השקפותיו, מתנהג אחרת, מוצא טעם וסיפוק בחיי תורה, אבל אל עצמו לא הגיעו הדברים. הוא נשאר אותו אדם עצמו שהיה לפני שהתחיל לעסוק בתורה…
הרב סגר את הספר והסתכל על אלישמע: 'עתה אתה מבין למה נאנחתי? תלמיד חכם זה לא אחד שאוגר ידע![6] תלמיד חכם זה משהו אחר לגמרי!'
תכלית הכל – דירה לה' יתברך
'אני עדיין לא מבין' – אמר אלישמע – 'במה מתבטא 'המשהו אחר' הזה?'
'תלמיד חכם' – אמר הרב – 'הוא אדם שזוכה להקים לה' יתברך דירה בתוכו!'
'דירה? הקב"ה צריך דירה?!' – שאל בתמיהה אלישמע.
והרב פתח את ספר חסדי דוד הנאמנים (חלק יא – עמוד 70) לגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, וקרא:
במדרש (רבי תנחומא, נשא – אות טז) הובא כך:
'אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ולכן השרה את עיקר שכינתו בעולם הזה'.
'נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים' – את המילה 'תאוה' מייחסים בדרך כלל לכח שלילי בנפש. לא מצאנו פעמים רבות שמדברים על תאוות טובות. אך באמת ישנה תאוה כזו – תאוה טובה, והיא התאוה שישנה לצדיקים.
ומצאנו בכל התנ"ך רק פעמיים את המושג 'תאות צדיקים', ושניהם מוזכרים בספר משלי שכתב שלמה המלך – החכם מכל אדם.
וכמו שנאמר: "תַּֽאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב" (משלי יא, כג), ונאמר: "וְתַֽאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן" (שם י, כג).
מהפסוק הראשון 'תַּֽאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב' – למדנו שהתאוה של הצדיקים היא טוב מושלם ('אַךְ טוֹב'). קודם היתה אולי ערבוביא של חלקי טוב וחלקי רע, אבל הצדיק בירר בתכלית הבירור את תאותו, עד שנשארה 'אַךְ טוֹב', אך ורק טוב!
ולאחר שיש לצדיק תאוה, הקב"ה נותן לו אותה – 'וְתַֽאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן'!
מהי 'תאות הצדיק'?
תאות הצדיק היא 'אהבת הוי"ה'. הצדיק אוהב את ה', ורוצה להמחיש את ה' בעולם על ידי קיום "דֶּרֶךְ ה'" (בראשית יח, יט) שהיא התורה והמצוה.
הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א אמר שאהבת הוי"ה היא תאוה מורגשת בלב, באופן מוחשי לחלוטין, כמו כל תאוה גשמית – אלא שמשיגים תאוה זו רק אחרי שמשברים ומבטלים את כל שאר התאוות. כאשר אין לאדם תאוה אחרת – אזי הוא כלי לקבל את תאות 'אהבת הוי"ה'.[7]
ואם כן, כמו שישנה תאוה כל שהיא בלבו של אדם כך להבדיל, ישנה בלב הצדיק תאוה לקב"ה…
ולענייננו, גם להקב"ה ישנה תאוה, 'נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים', ותלמיד חכם הוא אחד שזכה להקים דירה לה' יתברך בתחתונים…
ונרחיב עוד…
אוה למושב לו…
ממשיך הרב גינזבורג ומבאר:
המאמר 'נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים' – נסמך על הפסוק מתהלים: "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהלים קלב, יג-יד).
והנה המילה 'תאוה' היא מילה מאוד יחודית. שורש המילה 'תאוה' הוא מהשרשים היחידים בלשון הקודש שכולו מורכב מאותיות התנועה 'אהו"י' – כלומר שזהו שורש היולי לגמרי.
ונרחיב יותר:
שורש בלשון הקודש מורכב משלש אותיות, וישנם שרשים שכל שלש האותיות המרכיבות אותם הם 'עיצורים' – כלומר אותיות חזקות שהגייתן נשמעת.
ישנם שרשים בהם רק שני עיצורים ואות אחת היא תנועה – שורש כזה הוא 'שער', שבנוי בעיקר רק משתי אותיות.[8]
ישנם שרשים בהם רק עיצור אחד – כאשר שתי האותיות האחרות הן תנועות מאותיות אהו"י.
לאותיות אהו"י מצטרפות לפעמים גם אותיות 'האמנתי"ו', שהן אותיות הנופלות מן השורש.
ואם כן השרשים ההיוליים ביותר המופשטים ביותר הם השרשים המורכבים מאותיות אהו"י בלבד.
והנה שורש המילה 'תאוה' הוא 'אוה' – 'אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ'. השורש 'אוה' מורכב כולו מאותיות אהו"י – ואפשר לומר עליו שהוא ההיולי והיסודי בכל לשון הקודש – אחרי השורש 'הי"ה'. ואם כן, בשורש או"ה ישנה הכי הרבה עצמיות והבעת העצם – יותר משאר השרשים בלשון הקודש.
ובתהלים מבואר שהקב"ה אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ את בית המקדש שבירושלים. ובשנת 2928 שנה לבריאת העולם סיים שלמה המלך את בנין בית המקדש (הבניה ארכה 7 שנים), ובכך נעשתה לו יתברך דירה בתחתונים…
'אני לא מבין!' – אמר אלישמע.
החכמה שורש הדבר
'מה אתה לא מבין?' – שאל הרב.
'במדרש' – אמר אלישמע – 'מבואר שמטרת הבריאה היתה כדי שיהיה להקב"ה דירה בתחתונים. ועכשיו אתה אומר לי שרק כעבור 2928 שנה נבנתה הדירה. ואם כך בשביל מה שימשו כל השנים הללו? וכי לא היה ראוי לצוות על אדם הראשון לבנות את בית המקדש?'
'שאלה יפה מאוד' – אמר הרב – 'וכדי להשיב עליה נצטרך להתחיל מההתחלה':
כידוע, שלמה המלך כתב שלשה ספרים: קהלת, משלי ושיר השירים. ובספר שיר השירים הוא אמר את הפסוק: "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז" (שיר השירים ה, טו) – ובמדרש[9] ביארו כך:
'שׁוֹקָיו' מלשון השתוקקות, דהיינו שהקב"ה רצה והשתוקק לברוא מקום שבו אורו – אור אין סוף – יתגלה.
'עַמּוּדֵי שֵׁשׁ' – ולכן בששה ימי בראשית ברא את כל המציאות שאנו מכירים, כמו שכתוב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַֽיִם וְאֶת־הָאָרֶץ" (שמות כ, יא).
'מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז' – וכל זה עשה וברא כדי שבני אדם ילמדו ויקיימו את כל חוקי התורה, דכתיב בהם: "הַנֶּֽחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב" (תהלים יט, יא).
וכך עשה, ברא את העולם ובו גילה את אורו – אור אין סוף – וברא את האדם ומסר בידו את עבודתו לקיים מצוותיו ולהיזהר לבלתי הכשל ברע.
ואמרו במדרש[10] שבשעה שברא את האדם, השרה את אורו יתברך בעולם. והאור הזה היה הגילוי הכי גדול שישנו בכל סדר ההשתלשלות! וזה לשון המדרש: עיקר שכינה בתחתונים היתה![11]
האור הזה (עיקר שכינה) היה שורה בכל שטח העולם.
אך, בסופו של דבר, אירע חטא עץ הדעת והאור העצום הזה הסתלק מהעולם. ומאז, כבר לא היה ראוי שטח העולם להשראת שכינה, והקב"ה בחר בחלקת אדמה קטנה ששם הוא ישרה את שכינתו, "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג).
אך גם מדרגה זו היתה גבוהה מדאי בשביל העולם, והוצרכו אלפי שנות הכנה לכך.
כל אותם אלפי שנים היו רק הכנה והכשרה להמשיך את השכינה למטה. ולכן העולם עבר טלטלות וקשיים, זיכוך וטהרה. ועם כל זה, המהלך הזה לא הספיק, כי לצורך הבנין היה צריך הארה וגילוי של ספירת החכמה דאצילות בשלימות, וכל אותם שנים לא היה גילוי כזה.
עד שהגיע ובא שלמה המלך שזכה לכך בשלימות, ומכח החכמה שלו הצליח לבנות את בית המקדש.
וזה לשון המקובל האלקי רבי משה חיים לוצאטו זיע"א (משכני עליון – עמוד 33):
בתחילת הכל נאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַֽיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א). ואמרו החכמים ז"ל: 'בְּרֵאשִׁית' – ב' ראשית, וזה עיקר גדול ורב בסתרי הבריאה, לדעת את הדברים על בוריים, ותיקון העולם מה תיקון.
וכאשר עלה ברצון המאציל ב"ה לברוא העולם הזה, היה מעמיד את המאורות על מכוניהם, והמשמרות על מעמדם, וסידר כל הסדרים בחכמתו. והחכמה נשגבה מאוד על כל המעשים, ובה כולם תלויים ועומדים, היא הנרמזת ביו"ד של השם הנכבד והנורא (שם הוי"ה).
וממעל לחכמה נמצא ראשית אחר נעלם מאוד, עמוק עמוק מי ימצאנו, הוא הנותן לה כח לעשות חיל. ומפני עוצם קדושתו נסתר בתוך החכמה, ולא נראה ממנו החוצה (והוא ספירת הכתר). ובראות כל השרים וכל הממונים המקבלים מאת המלך, כי מן החכמה כולם מקבלים, אמרו – הלא זאת היא ראשית הכל, והמקור שאין לו הפסק, ומזה הטעם נקראת החכמה 'ראשית'.
אך הראשית האחר נכלל בה, והיא לא נבדלת ממנו כלל, וכל מעשיה ממנו, וכל סדריה ממנו נתנו לה. ולא נמצא דבר בעולם שתעשה החכמה, שלא הגיע אליה מן הראשית הזה, הוא הנרמז בקוצה של יו"ד. ולא תמצא שנבדל הקוץ מן היו"ד ולא היו"ד מן הקוץ לעולם. ונמצא לכל הדברים ראשית אחד, ועוד – ראשית לראשית, וזהו ב' ראשית שאמרתי למעלה.
ולמה אמר הכתוב כן?
אלא שהעולם לא עמד בשלימותו למיום היבראו, כי תלוי היה ועומד על מעשי האדם. ולולי היה האדם חוטא, היה נשלם, והוא חטא, על כן לא נשלם. ונמצא שלא עמדו הבריות על תיקון רק כפי ערך מה שהגיעם מן החכמה הנפלאה, ועדיין חסר מהם המעלה האחרת הגדולה מזו הרבה. וזה כי בהתחזק הראשית הנעלם, ויצא ברוב תוקפו והדרו, יקבלו כל המאורות מדרגה גדולה ומעלה חשובה מאוד, עד שאין אחרי המעלה הזאת ירידה. וזאת המעלה לא הגיעתם עד היום הזה. אכן לעתיד (בימות המשיח) ישיגוה ברבות הטובה בעולם, והשלום והמנוחה יתגבר בכל המדרגות, ונסו יגון ואנחה. כי על הימים ההם נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט)…
ומה שתדע כי עד עתה לא הלכו כל המאורות ולא עמדו כל המדרגות רק בסוד החכמה. ולזמן העתיד עוד יתגלה הראשית הנעלם, ויעלו כל הדברים מעלות גדולות ויקרות.
ותדע עוד, שבחטא האדם נתקלקלו הדברים, וכל התיקונים נסתרו, ולא יכול העולם לחזור אפילו לכמות שהיה, אלא בימי שלמה – שנבנה הבית. וכן כתוב: "וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה" (מלאכים־א ה, כו), כי אז נתפשטה החכמה ברוב יופיה והדר כבודה, וכל המאורות נתחזקו בשמחה רבה. ולא נמצא באותם הימים רק עוז וחדוה בכל המדרגות ובכל העולמות אשר כמוהו לא נִהְיָתָה. וְעִם כל זה הכל היה בסוד החכמה לבד. ויען לא הגיעו אל התכלית האחרון, על כן היה הפסק לשלוה ההיא, והבית חרב…
'אלישמע, עתה אתה מבין?' – שאל הרב – 'בתחילת הבריאה היתה דירה לה' יתברך בעולם, אך בעקבות החטא נחרבה הדירה, וכדי לשקם את החורבות היו צריכים לעבור אלפי שנים, ובנוסף להסתייע בנשמה של צדיק שזכתה להארת החכמה בשלימות!'…
אז מה זה תלמיד חכם?
'הרב' – אמר אלישמע – 'בהתחלת השיחה אמרת לי שזו טעות לחשוב שההגדרה של תלמיד חכם זה ראש מבריק מלא ידיעות. אז אולי תסביר לי מה היא ההגדרה של תלמיד חכם?'
'אני חושב שמכיון ששלמה המלך הוא הדוגמא לתלמיד חכם' – אמר הרב – 'מה שעלינו לעשות זה פשוט להתבונן בשלמה המלך'.
והנה על הפסוק: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִי"ם חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה… וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (מלכים־א ה, ט). אמרו במדרש:[12]
אמר רבי לוי, מהו 'כַּחוֹל'? מה חול גדר לים, כך היתה חכמה גדורה לשלמה, מתלא אמרין (המשל אומר): 'דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת',[13] ואומר: "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָֽר לְרוּחוֹ"' (משלי כה, כח).
וביאר הגה"צ רבי יהודה ליב גינזבורג זיע"א (מוסר הנביאים, חלק ב – עמוד 202), וז"ל:
'יש מי שיש בו חכמה, אך אין הוא מתנהג בה בדרך החיים שלו. וזהו משום שהתאוה שבו חזקה יותר מכח חכמתו. אבל לא כן היה בשלמה המלך, כי החכמה שלו היתה כגדר לפני התאוה שבו'.
והיינו שמעלתו של שלמה המלך היתה שהוא חי את חייו בתיאום מושלם עם חכמתו! וזה הוא הגדרתו של תלמיד חכם שמעשיו כחכמתו![14]
ונסיים בדבריו של אבא מארי עט"ר…
רמזי הארון שבמשכן
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם – תרומה, מאמר ו), וז"ל:
בפרשתנו קוראים אנו על מצות ה' לעם ישראל לבנות לו משכן אשר בו ישרה את שכינתו הקדושה וישכון בתוך עם ישראל, כמו שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
בנוסף לכך, ה' מצוה לעשות כלי קודש שונים, אשר על ידיהם תיעשה עבודת הקודש במשכן, כגון מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת, והשולחן שעליו היו מניחים את לחם הפנים, והמנורה הקדושה שהיו מדליקים בכל יום. אך המקודש ביותר מכל כלי המשכן, ואשר משום כך הוא הכלי היחיד שהיה קבוע במקום המקודש ביותר במשכן ובבית המקדש – בית קדשי הקדשים – זהו הארון שבו היו מונחים לוחות הברית.
כאשר נתבונן היטב בפרטי הציווי על עשיית הארון, נמצא שיש בו כמה שינויים מהציוויים על עשיית שאר הכלים הקדושים:
א. בציווי על עשיית השולחן וכן לגבי המזבח נאמר 'ועשית' בלשון יחיד, כמו שנאמר: "ועשית שולחן עצי שיטים" (שמות כה, כג), ונאמר: "ועשית מזבח מקטר קטורת" (שמות ל, א). לעומת זאת, בציווי על עשיית הארון נאמר 'ועשו' בלשון רבים, כמו שנאמר: "ועשו ארון עצי שיטים" (שם ל, י). וצריכים אנו להבין מדוע?
ב. הן במדותיו של השולחן והן במדותיו של המזבח אנו מוצאים מדות שלימות (אם כי לא כולם), שהרי על השולחן נאמר: "אמתים אורכו, ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו" (שם פסוק כג), ועל המזבח נאמר: "אמה אורכו ואמה רוחבו רבוע יהיה ואמתים קומתו" (שם ל, ב). לעומת זאת, מדותיו של הארון כולן חצויות, כמו שנאמר: "אמתים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" (שם כה, י). וצריכים אנו להבין: הלא מצינו בהלכה (שו"ע, סימן קסח – סעיף א) שאם מונחים לפני האדם לחם חתוך ולחם שלם, עדיף שיברך את ברכת 'המוציא' על הלחם השלם, אפילו אם הוא קטן יותר ואף פחות משובח מאשר הלחם החתוך, משום שיש מעלה מיוחדת לשלם דוקא. מדוע, אם כן, כל מדותיו של הארון חצויות?
ג. את השולחן וכן את המזבח התורה מצוה לצפות בזהב רק מבחוץ, כמו שנאמר בשניהם: "וצִפית אותו זהב טהור" (שמות כה, כד). וכן הדעת נותנת, שהרי, על דרך משל, כשנגר בונה ארון, הוא מקפיד לצפות בציפוי נאה רק את חלקי הארון הגלויים לעין, אך את החלקים שבלאו הכי לא רואים הוא לא מצפה. אולם בנוגע לארון של המשכן ובית המקדש ישנו ציווי מיוחד לצפותו בזהב הן מבחוץ והן מבפנים, כמו שנאמר: "וצִפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" (שם פסוק יא). וצריכים אנו להבין מדוע?
ד. מבין כל הכלים שנצטוו עם ישראל לבנות לצורך עבודת המשכן, שלשה כלים היו מעוטרים בזר זהב (בדוגמת כתר): הארון, השולחן ומזבח הקטורת. אלא שבעוד ובנוגע לשולחן ולמזבח נאמר: "ועשית לו זר זהב סביב" (שם פסוק כד), בנוגע לארון נאמר: "ועשית עליו זר זהב סביב" (שם פסוק יא), וצריכים אנו להבין מדוע?
כדי להסביר את כל השינויים הנזכרים שנאמרו במצות עשיית הארון, עלינו להקדים את מה שמבואר בגמרא (יומא עב:) ששלשת הכלים שנעשה להם זר – דהיינו הארון, השולחן ומזבח הזהב – מסמלים את שלשת הכתרים שבהם נכתרו עם ישראל, שהם: 'כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות' (אבות פ"ד מ"יג). כי המזבח הוא כנגד כתר הכהונה, שהרי העבודה על גביו היתה נעשית אך ורק על ידי הכהנים. והשולחן הוא כנגד כתר המלכות, כי השולחן מסמל את שפע המזון והעושר הגשמי שיש למלך. והארון הוא כנגד כתר התורה, שהרי בארון היו מונחים לוחות הברית.
לפי יסוד זה נוכל להבין את השאלה הראשונה ששאלנו: מדוע בציווי על עשיית השולחן והמזבח נאמר 'ועשית' בלשון יחיד, ואילו בציווי על עשיית הארון נאמר 'ועשו' בלשון רבים:
והיינו משום שכתר הכהונה וכתר המלכות, המכוונים כנגד המזבח והשולחן, אינם שייכים וראויים לכל אדם ואדם מעם ישראל, אלא רק ליחידים בלבד, שהרי כתר הכהונה הובטח אך ורק לאהרן הכהן ולזרעו אחריו, וכל מי שאינו מזרעו של אהרן, גם אם יהיה תלמיד חכם וצדיק וכו', לא יוכל בשום אופן לזכות להיות כהן. וכן כתר המלכות הובטח אך ורק לדוד המלך ולזרעו אחריו, וכל מי שאינו מזרע בית דוד, יהיה גדול אשר יהיה, אינו רשאי בשום אופן להתהדר בכתר מלכות ישראל. לכן בנוגע לעשיית המזבח והשולחן נאמר 'ועשית' בלשון יחיד, כיון שהם מיועדים ליחידים בלבד ולא לכלל ישראל.
לעומת זאת, כתר התורה הקדושה, המכוון כנגד הארון, לא נמסר לשום אדם מיוחד, ואין לשום זרע בעלות עליו, אלא שייך וראוי הוא לכל אחד ואחד מישראל במדה שוה, וכל מי שיקבל על עצמו עול תורה ויתייגע בלימוד התורה בכל כחו ממש, בוודאי שהקב"ה יעזור לו לזכות להיות תלמיד חכם מופלג ויעטר אותו בכתר התורה הקדושה. לכן בנוגע לעשיית הארון נאמר 'ועשו' בלשון רבים, כיון שמיועד הוא לכל כלל ישראל ללא יוצא דופן.
אם אביו של האדם כהן, ממילא גם הוא יהיה כהן, וכן אם אביו של האדם מלך, ממילא גם הוא יהיה מלך, כיון שהכהונה והמלכות הן דבר שעובר בירושה מאב לבנו. אולם בנוגע לתורה הקדושה הדבר אינו כן. אם אביו של אדם יהיה תלמיד חכם מופלג ואפילו גדול הדור, והוא עצמו ישב בחיבוק ידים ויעסוק בדברים בטלים, סופו להיות עם הארץ מוחלט וכתר התורה של אביו לא יוכל לעבור גם אליו, וכמאמר רבי יוסי במשנה (אבות פ"ב מי"ב): 'והתקן עצמך ללמוד תורה, (משום) שאינה ירושה לך'.
מאידך: גם אם אביו ואבי אביו של האדם היו עמי הארץ לכל הדעות, אין משום כך שום מניעה שהוא עצמו יזכה להיות תלמיד חכם מופלג ואפילו גדול הדור, והכל תלוי ברמת היגיעה שישקיע בלימוד התורה הקדושה. ועל כך רמזו חז"ל (נדרים פא.) באומרם: 'היזהרו בבני עניים, שמהן תצא תורה'. והיינו שגם מי שאבותיו היו עניים, ולא רק עניים בממון, אלא גם, ובעיקר, עניים בדעת (כתובות סח.), אין שום מניעה שבעולם שיזכה הוא עצמו להיות תלמיד חכם מופלג.
דוגמא מוחשית לכך: לפני הרבה שנים, בעת בואי לגור בעיר נתיבות, ראיתי שרבה העזובה בעיר בקרב בני הנוער מחמת שהיה חוסר גדול בשיעורי תורה במקום. משום כך חגרתי מָתְנַי והחלטתי לייסד שיעור ערב לכל אותם בני נוער יקרים. השיעור החל לפעול מדי ערב בבית חב"ד המקומי שעד אז פעל בעיקר ביום שבת.
משיעור לשיעור ראיתי כיצד בני הנוער מתקרבים לתורה יותר ויותר עד שכמה מהם כבר נעשו בשלים ללכת ללמוד בישיבות קדושות. אני בעצמי נסעתי עמהם באוטובוס לירושלים והשתדלתי בעבורם עד שבעזר ה' הם התקבלו לישיבות המובחרות ביותר. שם הם המשיכו לשקוד בלימוד התורה עד שבהמשך הזמן זכו להקים בתים לתפארת ונעשו תלמידי חכמים מופלגים ומחברי ספרים, וכמה מהם אף משרתים כיום במשרות רבניות חשובות מאוד.
רוב ככל בני הנוער הללו באו מבתים פשוטים מאוד שבקושי שמרו מסורת, ובכל זאת, מכיון שהם עמלו והתייגעו בלימוד התורה באהבה ובשמחה, הקב"ה עזר להם ועיטר אותם בכתרה של תורה.
כעת נעבור לשאלה השניה ששאלנו, מדוע כל מדותיו של הארון חצויות? והביאור לכך הוא:
עם כל המעלה והזכות שיש לאדם שעמל ויגע בתורה, יש בכך גם סכנה. פעמים רבות שכאשר אדם לומד הרבה תורה ומוסיף חכמה על חכמתו, פתאום מתגנבת לתוך לבו תחושה הרסנית של גאוה וגסות רוח, ונדמה לו שאין חכם כמותו בכל הישיבה שבה הוא לומד, או אפילו בכל העיר שבה הוא מתגורר, או אפילו בכל הארץ, או אפילו יותר מכך. וכשאדם נופל ברשתו של יצר הרע ומתחיל להאמין לכל הדמיונות הללו ומתגאה בלבו, תורתו נהפכת לו מסם חיים לסם המוות, ונעשה הגרוע ביותר שבעולם.
צא ולמד עד כמה גינו חז"ל (סוטה ד: והלאה) את מדת הגאוה וגסות הרוח, ואמרו שכל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש, וכאילו עובד עבודת כוכבים, וכאילו בא על כל העריות, וכאילו בנה במה, ולסוף מתמעט, וראוי לגדעו כאשרה, ואין עפרו ננער בתחיית המתים, והשכינה מייללת עליו, והקב"ה אומר עליו: 'אין אני והוא יכולין לדור בעולם', ואפילו רוח קימעא עוכרתו. ובמקום אחר (פסחים סו:) הוסיפו שאם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו.
וזה לשון חז"ל (ויקרא רבה, פרשה א – אות טו) על הפסוק "ויקרא אל משה" (ויקרא א, א):
מכאן אמרו, כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו. תדע לך שכן, צא ולמד ממשה, אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, (ובכל זאת) ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו (הקב"ה).
ביאור הדברים: מחמת גודל הענוה והשפלות שהיו במשה רבינו, לא היה בו הכח והעוז להיכנס למשכן, וחשב בלבו: 'מי אני ומה אני שאכנס למקום כל כך קדוש שבו שורה השכינה הקדושה', עד שנגלה אליו הקב"ה וקרא לו להיכנס לתוך המשכן לפני ולפנים. ומהנהגה זו של משה רבינו מסיק המדרש ש'כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבילה טובה הימנו'. כלומר, מי שאין בו מדת ענוה ושפלות רוח, אלא רוחו גבוהה וגסה ונדמה לו שהוא גדול וחשוב וחכם וראוי לכל כבוד שבעולם – נבילה יותר טובה ממנו!
ומה שאומר המדרש שכל תלמיד חכם שיש בו גאוה וגסות רוח 'נבילה טובה הימנו', ולא שהוא שוה לנבילה וכיו"ב – כי ממה שנאמר: "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט), לומדת הגמרא (שבת קח.) שמותר לכתוב ספרי תורה, תפילין ומזוזות (ראשי תיבות: סת"ם) אך ורק על 'מן המותר בפיך', כלומר אך ורק על גבי קלף שעשוי מעור של בהמות וחיות טהורות ומותרות באכילה.
ומוסיפה הגמרא שם שגם על גבי עור של נבילות וטריפות, אם על כל פנים הן ממין וסוג הבהמות והחיות הטהורות, מותר לכתוב סת"ם, משום שאף על פי שבשרם של נבילות וטריפות אסור באכילה, מכל מקום כיון שהן ממין וסוג בעל חי המותר באכילה, לכן מותר לכתוב על גבי עורן סת"ם.
לכן אומר המדרש שכל תלמיד חכם שיש בו גאוה וגסות רוח נבילה יותר טובה ממנו, כי בנבילה יש תועלת גדולה מאוד, שהרי על גבי עורה ניתן לכתוב ספרי תורה קדושים שיהיו מונחים בהיכל הקדוש, וכשיוציאו אותם מההיכל כולם ינשקו אותם בחיל ורעדה ויקראו בהם את הפרשה לפני הציבור וכו'. לעומת זאת, בתלמיד חכם שיש בו גאוה וגסות הרוח אין שום תועלת, ואפילו דברי תורה הקב"ה אינו כותב על לבו, ואדרבה, גם מה שכבר למד משתכח ממנו, כמאמר חז"ל (פסחים סו:) שמי שיש בו גסות רוח 'אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו'.
מעתה מובן מדוע כל מדותיו של הארון, המסמל את לימוד התורה, היו חצויות – כדי לרמוז לאדם שאם חלילה תזוח דעתו עליו ויפתה אותו יצרו הרע לחשוב שיש לו בקיאות עצומה בש"ס ובפוסקים (בחינת האורך של הארון), או שיש לו עיון נפלא בסוגיות התלמוד (בחינת הרוחב של הארון), או שיש לו ידע גדול בתורת הסוד (בחינת הגובה (היינו העומק) של הארון) ונדמה לו שהוא מקובל אלקי גדול וכו', מיד יזכיר לעצמו שהוא נמצא אך ורק בחצי של התורה הקדושה, ויש לו עוד דרך ארוכה עד שיצליח לדעת את כל התורה בשלימות, לכן לעת עתה ישפיל את דעתו ולא יתגאה חלילה וחס, כי מדת הגאוה היא המדה המאוסה ביותר לפני הקב"ה.
כעת נעבור לשאלה השלישית ששאלנו, מדוע דוקא בנוגע לארון ישנו ציווי מיוחד לצפותו בזהב גם מבחוץ וגם מבפנים?
על שאלה זו מצינו בגמרא (יומא עב:) תירוץ נפלא של האמורא הקדוש רבא, ובלשון קדשו של רבא: 'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם'. כלומר, מה שהתורה ציותה לצפות את הארון בזהב גם מבחוץ וגם מבפנים זהו כדי לרמוז לכל מי שלומד תורה שכמו ש'ברו', דהיינו מלבושיו החיצוניים וכדומה, נאים ומהודרים כיאה וכיאות לבן תורה, כך מחוייב הוא לטהר ולקדש גם את ה'תוך' שלו, דהיינו את המחשבות שבמוחו ואת הרצונות שבלבו, שיהיו כולם קודש לה', וכן שתהיה לו יראת שמים פנימית. וכך היה רבן גמליאל מכריז ואומר: 'כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש' (ברכות כח.).
לכן אסרו חז"ל ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון במעשיו ובמדותיו ואמרו שכל השונה לתלמיד שאינו הגון סופו שיפול בגיהנם והרי הוא כזורק אבן למרקוליס (חולין קלג.). וכן פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"א): 'אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו'.
בנוסף לכך: המושג 'תוכו כברו' מלמדנו, שכל הנהגה או חומרא שאדם נוהג בה כלפי חוץ צריכה להיות ראויה לו לפי מדרגתו הרוחנית ותואמת את ההבנה וההכרה הפנימית שלו, ולא שיעשה אותה רק מפני שאחרים עושים זאת. וכל מי שנוהג כחקיין בעבודת ה' ועושה דברים רק מפני שכך עושים האחרים, נקרא 'אין תוכו כברו'.
ובזה יבואר מה שמובא בגמרא (חולין קה.) שהאמורא מר עוקבא אמר על עצמו שבענין השמירה מאיסור בשר בחלב הוא נחשב כחומץ בן יין ביחס לאביו, משום שמנהגו של אביו היה שאם ביום זה הוא אכל בשר לא היה אוכל גבינה עד למחרת, ואילו הוא – מר עוקבא – רק באותה סעודה שבה היה אוכל בשר לא היה אוכל גבינה, אבל כעבור כמה שעות, בסעודה הבאה שבאותו יום, כבר היה אוכל גבינה.
ולכאורה דבר זה הוא פלא: אם לדעת מר עוקבא מנהגו של אביו היה ראוי והגון, מדוע לא הכריח את עצמו לנהוג כאביו? וכי כל כך היה קשה למר עוקבא להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב?!
אכן, בצעירותי שמעתי ביאור נפלא לכך מפיו של ראש הישיבה הגאון המופלא ר' יששכר מאיר זצוק"ל, ותוכן הדברים הוא, שבוודאי מר עוקבא יכל להכריח את עצמו לנהוג כאביו ולא לאכול גבינה ביום שאכל בשר, אולם מר עוקבא לא רצה לנהוג כן, מפני שהרגיש שהדבר עדיין אינו נובע מתוך הבנתו והכרתו הפנימית אלא רק מפני שכך נהג אביו, והוא לא רצה להיות חקיין בעלמא, כדי שלא להיות חלילה בבחינת: 'תלמיד חכם שאין תוכו כברו'.
כעת נעבור לשאלה הרביעית ששאלנו, מדוע נאמר בנוגע לארון: "ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כה, יא), ולא 'ועשית לו זר זהב סביב', כפי שנאמר בנוגע לשולחן ולמזבח?
ונראה לומר שהדבר בא לרמוז על לשון חז"ל (מועד קטן טז:): 'כל העוסק בתורה מבפנים (דהיינו בסתר ובצינעא) תורתו מכרזת עליו מבחוץ'. והכוונה בזה היא, שאין לו לתלמיד חכם להכתיר את עצמו ולבקש אחר השררה והגדולה, אלא עליו לשבת ולעמול בתורה בענוה ובצינעא עד שהתורה מעצמה תכריז עליו ותפרסם את גדולתו ברבים, ותגרום לאנשים לבוא מרצונם האישי להניח עליו את נזר הגדולה.
וכן אמרו חז"ל בגמרא (עירובין יג:): 'שכל המשפיל עצמו – הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו – הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו'. וכן מובא במדרש (רבי תנחומא, פרשת ויקרא – אות ג) על הפסוק: "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כט, כג) – 'כל מי שרודף אחר שררה – שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה – שררה רודפת אחריו'…
חיוך התפשט על פניו של אלישמע: 'עכשיו אני יודע על מה אני צריך להתפלל בפורים, שאזכה שהחכמה שלי תהיה גדר למעשי!'…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. תכלית בריאת העולם שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. היינו, שיהיה מקום שבו אורו – אור אין סוף – יתגלה. ולצורך כך ברא במשך ששת ימי בראשית את המקום, והיא מציאות העולם שאנו מכירים כיום. ולאחר שברא את המקום, ברא את בני האדם כדי שהם יבנו בפועל את הדירה – וזאת על ידי לימוד תורה וקיום המצוות.
ב. והנה עיקר בניית הדירה היא על ידי חכמה. אדם שמעשיו וחכמתו שקולים ותואמים, דהיינו שכל מעשיו הם על פי חכמתו וכמובן שהם על פי דרך התורה, על ידי כך הוא זוכה לבנות דירה לקב"ה בתחתונים. ואדם זה הוא הנקרא – 'תלמיד חכם'!
ג. עם ישראל נצטוו לבנות ארון שבו היו מונחים לוחות הברית. וכל יהודי שזוכה לעסוק בתורה כראוי הוא זוכה לבנות ארון פרטי להשראת השכינה.
ד. וכדי להיקרא 'תלמיד חכם' שעוסק בתורה כראוי צריך לכך כמה תנאים: ענוה, שיהיה תוכו כברו, ושיעסוק בתורה בסתר.
ה. ענוה – כאשר אדם לומד תורה, גדל ומחכים בה, צריך להיזהר ביותר שלא תיכנס ללבו תחושת גאוה. שהיא תכונה שיכולה להרוס כל חלקה שבגוף. אדם כזה יכול אח"כ ליפול בכל חטא אפשרי ח"ו, וכן תורתו נהפכת להיות לו לסם המוות רח"ל.
רק אם יתבונן האדם ויראה עד כמה גינו חז"ל את מדת הגאוה וגסות הרוח, יפחד ליפול בחטא נורא זה. על כן האדם צריך להכניס בלבו את מדת הענוה והשפלות.
ו. תוכו כברו – כל בן תורה צריך להקפיד על בגדים ומלבושים נאים כיאה ללגיונו של מלך. וכשם שהמלבוש החיצוני צריך להיות נקי, כך גם הפנימיות והתוך של האדם צריכים להיות 'נקיים'. וזה רק על ידי יראת שמים פנימית.
ז. לימוד תורה בסתר – 'כל העוסק בתורה מבפנים – דהיינו בסתר – תורתו מכרזת עליו מבחוץ'. והכוונה בזה היא, שלתלמיד חכם אסור להכתיר את עצמו ולבקש אחר השררה והגדולה, אלא עליו לשבת ולעמול בתורה בענוה ובצינעא עד שהתורה מעצמה תכריז עליו ותפרסם את גדולתו ברבים, ותגרום לאנשים לבוא מרצונם האישי להניח עליו את נזר הגדולה. וכל מי שרודף אחר שררה – שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה – שררה רודפת אחריו'.
הערות שוליים
[1] על הפסוק: "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַֽחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ" (יואל ב, יא), אמרו במדרש (רבי תנחומא, וישלח – אות ב): 'כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ' – זה יום הכיפורים.
וממילא נוכל להבין את גודל קדושתו של יום הפורים.
[2] בשיחה שמסר הגה"ק הרב שמשון דוד פינקוס זיע"א אמר כך (שיחות – פורים, עמוד קכו):
ידועים דברי חז"ל שכחו של פורים יפה מכחה של תפילת נעילה. מה יותר יפה בפורים? יש לנו סולם נורא של כל המועדים: פסח – זה חירות, שבועות – תורה, ראש השנה – יראת שמים. יום הכיפורים – דביקות של תשובה, סוכות – דביקות של שמחה, חנוכה – נסים למעלה מן הטבע. אך מה זה פורים?
אנו מבינים מהי שמחה, או מצוות כמו תקיעת שופר ואמירת הלל. אך מה זה להשׁתכר, להשׁתולל ו'לעמוד על הראש'?… איך נקרא לפורים, חירות, תורה, יראה, דביקות, אהבה, נסים? התשובה היא: פורים זה יום של הקב"ה בכבודו ובעצמו.
מה היה בפורים? סכנה לעם ישראל. הסכנה של פורים לא היתה משום שהמן ואחשורוש שאפו להשמיד את עם ישראל, אלא מחמת הגזירה שנגזרה עליהם בשמים.
בשמים כבר כתבו אגרת כְּלָיָה על ישראל וחתמו אותה בחותמת של טיט!
מעולם, בשום דור מאז בריאת העולם, לא היה דבר כזה, חתימה של הקב"ה לִכְלָיָה על עם ישראל!
והרי אפילו על חתימת מלך בשר ודם נאמר: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּֽלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּֽלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (אסתר ח, ח), כל שכן של הקב"ה מלך מלכי המלכים, כזו סכנה היתה אז…
המצב היה נראה אבוד, חסר תקוה!
אך מרדכי ששמע על הגזירה, לא נבהל. הוא ידע שיש מה לעשות. מרדכי ידע שעם ישראל הם הבנים של הקב"ה! – עבורם קיימת הנהגה אחרת לגמרי.
והנה אם הצורך היה 'לקרוע את הגזירה', הרי היה על מרדכי לגשת ולהחזיר את עם ישראל בתשובה. אך מרדכי עשה משהו אחר, הוא אסף את הילדים לצום שלשה ימים ושלשה לילות. ודאי שבשעת גזירה צריך לחזור בתשובה, אך מרדכי בא לעורר את השייכות האישית שיש לקב"ה עם עמו ישראל, הם עוררו רחמים אצל הקב"ה בכבודו ובעצמו…
הם פשוט צעקו: 'אבא! שלך אנחנו! רחם עלינו!'
בשעה שאין אפשרות למתק את הדינים, וכל הסניגורים ומלמדי הזכות לא מוצאים פתח ללימוד זכות, אזי שולחים את בן המלך וּמְצַוִּים עליו שישכב על הרצפה וירקע ברגליו ולא יפסיק עד שאביו המלך יעתר לו…
הם עוררו את אותו חסד שהוא לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, את אותם רחמים שעליהם נאמר: "עַֽיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִי"ם – זוּלָֽתְךָ" (ישעיה סד, ג)…
כל המועדים כולם הם 'בניינים'. בפסח בונים, בשבועות בונים, ביום הכיפורים אנו מגיעים לבנות את שלימות העולמות של אדם הראשון לפני החטא. ובפורים אנו יורדים לעולם המעשה ומגלים שאנו בנים לה' וצועקים: 'אבא!!!' ואת זה אי אפשר לעשות גם בשעת נעילה!
מפני שיום הכיפורים ותפילת נעילה הם גם כן בתוך איזו שהיא מערכת, בתוך הגדרה כל שהיא. ולכן, כאשר הכל סגור וחתום, כאשר בשמים הומים ורועשים המקטרגים, והם תובעים לבלוע את ישראל חיים… גם תפילת נעילה לא תעזור! מה כן יעזור? "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א)!
מרדכי אסף את הילדים לצום ואז "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָֽדְדָה שְׁנַת הַמֶּֽלֶךְ" (אסתר ו, א) – נדדה שנת מלכו של עולם – "הָמוּ מֵעַי לוֹ (מעי אב רחמן) רַחֵם אֲרַֽחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיה לא, יט) – והקב"ה אמר: 'אלה הילדים שלי!' ונשתנתה הגזירה.
זהו הגוון המיוחד של יום הפורים. איפה מוצאים את הקב"ה בכבודו ובעצמו. באופן הכי קרוב? היכן מגלים את ה'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם'? בפורים.
וכך זה גם בעולם: את הכח והעוצמה של האבא מוצאים בבית המדרש. אבל את האבא הרחמן, האבא שאוהב אותך, אתה מוצא במטבח, עם פרוסת לחם, עם סוכריה… בפורים אנו מוצאים את הקב"ה עם אכילה ושתיה. עם היין המשמח!
בפורים מתגלית השייכות הטבעית עם בורא כל עולמים. בפורים מרגישים את חיבוקו האוהב של האב לילדו הפעוט.
כל העבודה של פורים זה פשוט להרים עינים לבורא עולם ולומר: אבא! שלך אני!…
[3] ונביא נקודה למחשבה:
בתחילת הפרק נאמר: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִי"ם חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (מלכים־א ה, ט), ואילו בהמשך הפרק נאמר: "וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (שם פסוק כו)…
וצריך להתבונן, שלכאורה היה צריך להיות כתוב 'ואלהי"ם נתן חכמה' (כמו שנאמר בפסוק הראשון), ולמה נאמר שה' נתן (וכבר ידוע ההבדל בין שם אלהי"ם לשם הוי"ה)?
[4] 'מעשה בראשית', היא ההתבוננות בכל מהלך הבריאה והשגחתו יתברך על כל נברא.
יהודי חייב להרגיש שהוא נמצא, בכל רגע ורגע, תחת אהבתו וחמלתו של הבורא יתברך, המשגיח עליו ודואג לו בכל רגע…
ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור – רבי חיים קניבסקי, עמוד תפ), וז"ל:
בהספד שנשא רבי גואל אלקריף סיפר סיפור שסיפר הרב שטיינברג. הסיפור עורר את התפעלותו, והוא נוגע לכולנו:
יש אנשים שבכל פעם שמשהו אינו מסתדר להם, או סותר את התכנונים שלהם – הם מאבדים את מנוחת הנפש. מתחילים לכעוס, לצעוק.
מרן, שר התורה, רבי חיים קניבסקי, חי עם אמונה. שום דבר לא הוציא אותו ממנוחת הנפש שהיתה לו תמיד.
אשתו, הרבנית, היתה נוהגת לנעול את דלת הבית מבפנים כדי שהנכדים, שתמיד נמצאו בבית, לא יפתחו את הדלת לכל דופק, ובעלה יוכל לשבת וללמוד בנחת. לאחר שנעלה את הדלת היתה מוציאה את המפתח ומניחה אותו במקום מסויים.
פעם אחת גילה נכד קטן שובב את מקום המפתח והחליט להניח אותו במקום אחר…
הגיע זמן תפילת ערבית. רבי חיים רוצה לצאת מהבית והדלת נעולה. הרבנית ניגשה למקום הקבוע של המפתח, והוא איננו…
'איפה המפתח?' שאלה. 'מי לקח את המפתח?' אין תשובה. ככל הנראה פחד הנכד הקטן להגיד…
רבי חיים מעולם לא איחר לתפילה. אדם אחר במצבו היה נכנס ללחץ. נו? איפה המפתח? מה זאת ההפקירות הזאת? מי לקח אותו? מתחיל לצעוק, להתרגז…
אבל רבי חיים לא איבד את מנוחת הנפש, ואמר בנחת: 'אצא מהחלון'. הוא היה אז בן שבעים וארבע.
הביאו סולם. רבי חיים טיפס עליו, אך לא הצליח להשתחל ממנו החוצה. הביאו כסא, ובאמצעותו הצליח להשתחל החוצה. הסתכלתי כל העת על רבי חיים, סיפר הרב שטיינברג, ולא ניכר עליו, אפילו לרגע אחד, שום לחץ. הוא היה כל העת במנוחת נפש מעוררת התפעלות.
כשהגיע לבית הכנסת ('לדרמן') הם היו כבר באמצע קריאת שמע. גם עתה הסתכלתי עליו והוא לא איבד את שַׁלְוַת נפשו ואמר: 'עשיתי את כל מה שיכולתי'.
זהו יסוד גדול, שכל אחד מאתנו צריך ללמוד אותו: מי שחי עם אמונה אינו מאבד את שַׁלְוַת נפשו מאף אירוע הפוקד אותו. הוא עושה את כל מה שביכולתו לעשות, מבלי להיכנס ללחץ ולכעסים.
[5] ובענין זה הובא בספר קול חוצב (עמוד 20, לגאון הרב יעקב אריה אריאל שליט"א), וז"ל:
הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א זכה כל ימי חייו ללמד את התורה הקדושה, בשיחותיו הנפלאות, במאמריו העמוקים ובדרשותיו השובות לב.
באחד משלבי חייו החל למסור שיעור קבוע כל ערב לבחורים ונערים, שיעור מלא עמקות וחכמת חיים.
אחד הבחורים שהשתתף בקביעות בשיעורי הערב החל להחסיר. יום, יומיים, שלשה. רבי שלום החליט שמתפקידו לאתר את הנער ולהשיבו לחיק אהבת התורה. רבי שלום נקש על דלת בית הוריו והנער נראה בפתח. שיחה מרתקת התפתחה בין רבי שלום לתלמידו הצעיר. להלן קטעים מתוך שיחתם:
'שלום עליך יקירי. בימים האחרונים לא ראינו אותך – חששנו אולי נפלת למשכב, או שמא משהו אחר שמציק לך'…
'מורי ורבי, לא, ברוך ה' אני מרגיש טוב, אני גם אוהב ללמוד גמרא, זו ההנאה האמיתית שלי, אלא שהשבוע אחסיר. בשבוע הבא אשוב לספסל הלימודים ביתר שאת'.
'מה קרה? מישהו חולה במשפחה?'
'לא, חלילה. יש לי סיבה צדדית שמונעת ממני להשתתף בשיעור, אך כמו שכבר אמרתי אני מבטיח להשתתף בשקידה מיד עם סילוק הטִרדה'.
'סתם מעניין, מה היא הטִרדה שמצליחה להפריע לך דוקא באותה שעת ערב מוקדמת של השיעור?'
'קשה לי לספר, אני מתבייש'.
'[בחשדנות] למה להתבייש? שתף אותי בַּחֲוָיוֹת נפשך'.
'זה לא בשביל הרב… שבוע הבא אני אשוב לספסלי בית המדרש – שהרב לא יהיה מודאג'.
'בסדר גמור. אבל תספר לי רק בקצרה, אם זה לא דבר אישי במיוחד, מה קורה בשבוע זה, ורק שבוע אחד ולא יותר. מעניין מאוד'…
הבחור נכנע להפצרותיו של רבי שלום ונאות לספר:
השבוע מתקיים המשחק המרכזי בכדורגל, שעות המשחק חופפות לשעות השיעור ואני, כמו שאני, לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני 'מכור' למשחקי כדור, אני אוהב בכל לבי את המשחק וגבוריו.
רבי שלום שמע את הדברים ושתק שתיקה קצרה. אחריה הרים עינים אוהבות, עינים שופעות סייעתא דשמיא מחוכמת, ואמר: ידידי היקר. טוב, שמעתי והבנתי. רק שמעניין אותי מה סוד האושר במשחק הכדור. הייתי שמח מאוד לשמוע מקרוב על מהלך המשחק.
השיחה ביניהם גלשה לפסים ידידותיים, רבי שלום התיישב וביקש, באמת, לשמוע על משחק הכדור. התלמיד התיישב גם הוא והחל לספר בהנאה אישית.
התלמיד חש בנוח ליד רבי שלום החביב והדברים קלחו מפיו בפשטות: אם הרב רוצה אסביר לו – אמר בחיוך, המשחק כמו שהוא מתחלק לשתי קבוצות ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר – שמי שמבקיע את השער הוא המאושר, זאת אומרת, בצידי המגרש יש שער רחב ממדים ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח. הרגע שהכדור נכנס לשם – הוא הרגע של המשחק.
הבחור סיים את דבריו וניכרה על פניו ארשת של התרגשות, הוא לא האמין שהוא יֵשֵׁב אי פעם ליד רבי שלום ויספר לו סיפורי כדורגל…
רבי שלום העמיד פני תם כמי שאינו מבין כלל בכדור ושאל שאלה: מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך שער?! בוא עמי ואני אראה לך איך שאני בועט לתוך השער עשרים כדורים במהירות הבזק…
הבחור חייך: את העיקר שכחתי לספר לרב! ליד השער עומד שומר והא משתדל למנוע, והחכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור…
ואיך, באמת, מצליחים להתגבר עליו? שאל רבי שלום.
'נו, זו החכמה במשחק' – אמר הבחור – 'ומי שמצליח הוא השמח הוא ה… זה הסיפוק הגדול של המשחק'.
אני רוצה להבין – ביקש רבי שלום, השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער עשרים וארבע שעות ביממה, אוכל שם וישן שם? מה פתאום! צחק הנער, ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואחר כך הוא שב לחיי היום יום.
אם כך – שאל רבי שלום, אז מה הבעיה? נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה…
הבחור הגביה את קולו: דוקא משום כך, דוקא בגלל שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכדור, אין זו חכמה להכניס את הכדור. החכמה והגבורה היא רק בשעת הקושי, עומדים שם במגרש עוד נערים שמונעים להכניס את הכדור, ולמעשה, כל הקבוצה מונעת מנערי הקבוצה השניה להכניס את הכדור…
רבי שלום נעמד על רגליו הביט על הבחור ואמר בקול: ישמעו נא אזניך מה שפיך מדבר. האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה?! אתה הרי רוצה ללמוד ובשבוע הבא אין לך שום מניעה לבוא לשיעור, אם כך, החכמה היא לא גדולה במיוחד. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש ומונע את הכניסה בשעה זו נקודת האושר – להבקיע את השער…
כן, כן, לפום צערא אגרא תפס הבחור את עומק הדברים ומלמל בחכמה אבל אני…
אל תפר את כללי המשחק. היכנס נא לשערי בית המדרש ברגע הקשה והמשמח, חייך רבי שלום וסייע בידו להיחלץ מהמאבק הפנימי. רבי שלום הושיט לו יד לבבית ונפרד. למחרת הוא הגיע לשיעור.
רבי שלום עמד לפניו בהערכה…
[6] ונוסיף כאן פנינה:
אחד הדברים המסוכנים ביותר שברא הקב"ה בעולמו זה החכמה!
החכמה היא כלי מסוכן מאוד, וחייבים לדעת כיצד להשתמש בה!
כאשר מדותיו של האדם מתוקנות, ודמו צלול מתאוות וממדות רעות, אזי החכמה שבו נעשית 'סם חיים' – והוא טוב ומטיב לעולם ולבריות.
ואילו אם מדותיו שפלות ונבזות, ודמו עכור בכל זוהמת העולם, אזי החכמה שבו נעשית 'סם המוות' – והוא משתמש בכל המציאות ככלי לסיפוק תאוותיו.
ולכן לפני כל פעם שניגשים ללמוד תורה צריכים לחזור בתשובה, ולהתפלל את התפילה המובאת בשל"ה הקדוש (מסכת שבועות, פרק נר מצוה – אות לה).
'הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, לייחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. ויהי רצון מלפניך, ה' אלה"י ואלה"י אבותי, שתזכך רוחי ונפשי, ויהי נועם ה' אלהינ"ו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו'.
ובהזדמנות זו נביא את דבריו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ט – עמוד 242, מהדורת תש"פ), וזתו"ד:
במשנה הקדושה (אבות פ"ו מ"א) הובא המושג 'תורה לשמה'. והנה לפי הפשט לא כל כך מובן המושג הזה, 'תורה לשמה'.
ומצאנו לבעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק מ) שביאר שתורה לשמה זו תורה שנלמדת מתוך רגש אמיתי של אהבת ה' ויראתו.
כאשר יהודי שחש במורגש אהבת ה' ויראתו עוסק בתורה, אזי הוא זוכה ולימוד תורתו עולה עד כסא הכבוד ונכלל בספירות הקדושות.
אך כאשר יהודי לא זכה לגילוי רגש זה, הוא נקרא שהוא לומד תורה שלא לשמה (ונחזור: תורה לשמה תלויה במדרגת הלב, ולא בכוונת השכל, והדברים פשוטים, שהרי אנו רואים שלא זוכים לדברים הרבה…).
אך גם בלימוד תורה ש'לא לשמה' עצמו ישנם כמה מצבים, זה למטה מזה:
ישנו אדם שבזמן שהוא לומד אמנם הוא לא עוסק בתורה לשם שמים מתוך אהבת ה' ויראתו, אך גם לא לשם איזו פניה ומטרת ריוח כל שהיא. אלא הוא עוסק בתורה בסתמות ללא שום רגש מיוחד, רק מפני שהורגל בכך מקטנותו וכיוצא בזה, ולימודו הוא בבחינת: "נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה", (ישעיה כט, יג).
לימוד מסוג זה אמנם לא יכול לעלות עד כסא הכבוד ולהיכלל בספירות העליונות (שהן בחינת אלהות ממש) משום שחסר בו ה'לשמה', אך בכל זאת, מאחר וגם לא היתה בו כוונה זרה כל שהיא, יש בו כח לעלות להיכלות ומדורים (שהן חיצוניות העולמות).
ומיד כשיחזור וילמד את אותו הלימוד לשם שמים, גם מה שלמד בסתם יתחבר ויצטרף לאותו לימוד ויפרח למעלה לכסא הכבוד, ויכלל אף הוא בספירות העליונות.
אך ישנה מדרגה פחותה יותר – ישנו אדם שלא די שאינו עוסק בתורה לשם שמים מתוך אהבת ה' ויראתו, אלא שהוא עוסק בתורה גם לשם מטרת ריוח אישי, כגון שהוא לומד כדי להיות תלמיד חכם מפורסם וכך יחלקו לו הרבה כבוד או שיתנו לו הרבה כסף וכדומה.
או למטה מכך – אם הוא לומד לשם כוונות רעות ממש, כגון לקנטר ולנגח את החכמים ח"ו. היות ובלימוד מסוג זה מעורבות כוונות זרות ממש שאינן מצד הקדושה אלא מצד הקליפה, אותן פניות מתלבשות בתורתו ומונעות ממנה לעלות לשמים ולעמוד לפני ה', ואפילו להיכלות ומדורים, שהן חיצוניות העולמות, אין בכחה לעלות, אלא היא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקליפות, והיא בבחינת גלות בתוך הקליפה.
וזהו שאמרו חז"ל (פסחים נ.): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', ומפרש בעל התניא: 'שלא נשאר למטה בעולם הזה'… עיי"ש באורך דברים נוראים.
[7] וכאמור למעלה, בדבריו של הרב וולבה זיע"א, המטרה היא להיהפך ל'איש אחר'. והיינו, לעלות ולהתעלות מקומת המרתף אל על, ולגלות בקרבו עומק ורום חדש שלא ידע מהם עד הנה…
ואין הכוונה לייצר מציאות חדשה, אלא רק לגלות את ה'איש האחר', האיש הצפון באותו אדם עצמו…
ולענייננו, במגילת אסתר נאמר: "גִּנְזֵי הַמֶּֽלֶךְ – בַּיְּהוּדִיים" (אסתר ד, ז). והנה המילה 'יְהוּדִיים' כתובה עִם שלש יודי"ם, אך אנו קוראים אותה רגיל, עִם שתי יודי"ם.
וצריך להבין מדוע נכתבה יו"ד מיותרת?
ומצאנו לגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א שכתב כך (כתם אופיר על הפסוק):
האות יו"ד המיותרת, היא מרמזת על אור עליון המאיר מסוף העולם ועד סופו. והאור הזה הוא נקרא 'גנזי המלך'.
והקב"ה לקח את האור הזה והחביאו בתוך הלב של היהודים.
נקודת היו"ד הזו הנמצאת בתוך כל לב ישראל, היא עצם אלהות – אור אין סוף – אשר איננו משתנה לעולם.
וכאשר יהודי זוכה ונקודה זו מתגלה בתוכו, אזי, נקודה זו דופקת בו בחיות אור אין סוף, ומאירה בלב ובמוח, בדביקה וחשיקה וחפיצה, ונובע תמיד אור ותשוקה והתלהבות לאל עליון ולתורתו ומצוותיו, ועל ידה בוער כאש לאהבת ה' יתברך, לאור אין סוף ברוך הוא.
ובכחה עושה כל מעשיו באור ושמחה ומקיים מצוות בלב טוב ושמח, ומתגלה לו אור וחיות אלקות, אור נפלא, זיו השכינה נועם ה'.
ומתבטלים ממנו כל הרע, וכל המדות הרעות, עד שלא מרגיש מגודל האור בשום יסורים, ובשום חלישות דעת, ובשום יסורים שבעולם, כי אור הזה ממית ומבריח ומשבית כל הרע.
ועל קדושת נקודת היהדות מוכן כל יהודי ליהרג ולהיצלב ולהישרף על קדושת שמו הגדול, וכל זה הוא 'גִּנְזֵי הַמֶּֽלֶךְ – בַּיְּהוּדִיים'.
ובאות יו"ד הזו טמונה אהבת היהודי לבוראו, והבטיחנו הבורא שאם נלך בדרכיו הוא יגלה לנו את הנקודה הזו. וכך הוא הבטיח לנו: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּֽהֳרַיִם כַּֽאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּֽאֲפֵלָה" (דברים כח, כט), וביאר הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא בספרו היכל הברכה (על הפסוק), וז"ל:
'וְהָיִיתָ' – כאן נאמר ברכה גדולה 'וְהָיִיתָ' שיהיה לך הויה חדשה, אשר תמשש באור עליון הנקרא צהרים, אור צח אור מתוק זיו השכינה, תרגיש ממשות תענוג ואור בתורה ומצוות, שובע ממש כאשר יתפעל וימשש הָעִוֵּר התאוה ההולך אחר תאות לבו בתאוות עולם הזה והוא מרגיש ממשות תענוג בתענוגי עולם הזה, כך תהיה אתה מרגיש ומתפעל ושבע מתענוגי התורה והמצוות כאשר ימשש הָעִוֵּר באפילה של חשכות תענוגי העולם הזה…
ופעם אחת היה הצדיק הקדוש רבי משה לייב מסאסוב אצל שר אחד לפדות שבוי אחד (כידוע שהיה עוסק הרבה בפדיון שבויים) והוא עדיין לא טעם כלום באותו יום, וחדר ההמתנה לשר היה ליד המטבח והעבירו לפניו מאכל מיוחד מאוד שהכיל בתוכו מטעמים שונים שעלו בסכום שמונה מאות רייניש ועלה הריח בנפשו עד שאחזו בולמוס – עיגולים שחורים, חדר מסתובב, שפתים קרות, חדר נטול צבע… והסתכן בנפשו מאוד…
ואז, כשראה שהוא נמצא בסכנת חיים, העלה בזכרונו את מתיקות נועם השבת, והחל לשיר 'נשמת כל חי' של שבת קודש…
ומעוצם אור המתיקות העילאה שחש, התפשט מגשמיותו, ונעשה כצורה בלי חומר… ושם, ממרומי ההוי"ה שאליו הגיע ונדבק, התעורר בתחושת רחמים על השר שאין לו 'נשמת כל חי'…
ונביא סיפור נוסף שהובא בספר תפארת הצדיקים (עמוד 25) לגאון רבי שלמה גבריאל רוזנטאל זיע"א:
הגה"ק רבי יעקב יצחק – החוזה מלובלין – התפרסם בעולם בכח קדושתו תורתו וצדקותו ובמדרגות הרוחניות הגבוהות להם זכה.
בצילו הסתופפו אלפי חסידים בעלי מדרגות גבוהות ונישאות. הגה"ק רבי פייבוש מהובניב אחד מתלמידיו היה אש להבה כולו יוקד היה בלהב אהבת ה' ויראתו, ובפרט בעת תפילתו היה זוכה ובערה גדולה ונוראה היתה נדלקת בלבו, ובהתפשטות הגשמיות היה רץ ממקום למקום ומילות התפילה היו יוצאים מפיו זכות ומבריקות, מאירות כיהלומים.
אמנם כאשר היה מגיע להסתופף בצילו הקדוש של רבו החוזה מלובלין היה מתאפק בכל יכולתו מכך מפני אימת רבו הקדוש הגם שלבו היה בוער כאש ונפשו יצאה בדברו הצליח להתאפק.
פעם אחת בעת אשר שהה בבית המדרש, ניגש אליו החוזה וכיבד אותו להיות החזן בתפילת שחרית. רבי פייבוש ניגש לעמוד והחל בתפילה בנחת במתון ובשלוה.
והנה כאשר הגיע למילים: 'כולם אהובים כולם ברורים' התחיל לזמרו בניגון כנהוג. מיד נתמלא בהתלהבות ודביקות נפלאה לה' יתברך… אור בהיר התגלה והאיר… שמחה עצומה פעמה בלבו… ומתוך התפשטות הגשמיות החל רץ בכל בית המדרש, כשהוא מזמר את תיבות התפילה בניגון וזמר ערב ומתוק.
כל המתפללים הביטו עליו בהשתוממות ובתמהון, וגם החוזה שעמד במקומו ופניו מכוסות בטלית הסיט את טליתו והביט ברבי פייבוש… ורבי פייבוש? לא ראה שמביטים עליו מרוב דביקותו… וכשגמר לנגן ולזמר התעשת וחזר למקומו ליד התיבה…
התפילה הסתיימה וכל המתפללים ישבו להסב לסעודת יום טוב בשולחנו הטהור של החוזה מלובלין, ואז אמר החוזה: בעת שרבי פייבוש מהובניב זימר כולם אהובים, אמר ה' יתברך לפמליא של מעלה לכו למטה וראו יכולת בשר ודם ותתביישו בעצמכם! וכך היה, ירדו למטה ונתקפו בבושה גדולה ועצומה…
[8] 'שער' – הוא צירוף של שתי אותיות, והוא הנקרא בלשון הקבלה 'שער', כמבואר באריכות בספר יצירה, עיי"ש.
[9] ויקרא רבה (פרשה כה – אות ח).
[10] בראשית רבה (פרשה יט – אות ז).
[11] וזה לשון המדרש בראשית רבה (פרשה יט – אות ז): עיקר שכינה בתחתונים היתה. וביאר הרבי מליובאוויטש (במאמר שאמר ביום קבלת הנשיאות – י' שבט תשי"א (ספר המאמרים – באתי לגני, מאמר א עמוד כט)), וזתו"ד:
'שכינה' פירושה ששוכנת ומתלבשת, מלשון ו'שכנתי בתוכם', והוא האור האלקי השוכן בתוך הנבראים להחיותם. ומובן, כי ענין שכינה הוא בכל מקום לפי עניינו. שהרי ככל שהעולם הוא יותר גבוה צריך אור עליון יותר שיחייהו, וככל שנמשך ומשתלשל האור למטה, הרי הוא מתמעט.
ועיקר שכינה שהיתה בבריאת העולם בתחתונים, היא גילוי האור שלמעלה מהעולמות… עיי"ש דברים נפלאים.
[12] במדבר רבה (פרשה יט – אות ג).
[13] וכך מבארים אחרוני זמננו את המשפט הזה: 'דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת', אדם שיש לו דעה, הוא לא צריך להשתמש במילה 'מה', כי הוא מבין הכל בפעם הראשונה.
ולעומתו, אצל החסר דעת, המילה הכי שימושית, היא המילה 'מה'. 'מה אמרת?' 'מה אתה מתכוין?'
וכך פירוש המשפט: 'דעה חסרת – 'מה' קנית'. 'דעה קנית – 'מה' חסרת'.
[14] סיפר הגאון הרב מיכי יוספי שליט"א (שיחת חברים – בעבודת השם, עמוד 291), וז"ל:
קראתי פעם סיפור על הגה"ק רבי ישראל מהוסיאטין. סיפור שתפס את לבי. זו תופעה מוכרת: אנחנו קוראים הרבה סיפורים, אבל יש משהו שממש מתיישב על הלב.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, רבי ישראל מהוסיאטין הגיע לווינא, שם הוא הקים את חצרו למשך איזה זמן וערך שם טישים.
פעם אחת הגיע לטיש אחד מיהודי המקום, יהודי שהיה רחוק מאידישקייט ובוודאי גם מחסידות. אצל היקים לא כל כך ידעו מהו עניינה של החסידות, וכמעט שלא ראו חסידים.
היהודי נכנס לטיש, ראה את הרבי יושב בראש השולחן, וביקש שיסבירו לו מה התופעה הזאת אומרת.
החסידים ניסו להסביר בכל מיני דרכים, וזה לא התיישב על לבו.
באיזה שהוא שלב הרבי שם לב שישנה התגודדות והוא שאל מה הענין.
החסידים אמרו לו שהגיע אחד מיהודי המקום, מהקהילה היקית, ששואל מה עניינו של רב'ה.
הרבי קרא לו ואמר: 'אתה יודע שבבית הכנסת יש גבאי והוא מנהל את העניינים, מעל הגבאי עומד רב בית הכנסת, ומעל רב בית הכנסת עומד ועד הקהילה. כך זה גם בעיריה – בכל עיר ישנה העיריה, ומעליה הממשלה'. אחרי ההקדמה הזו אמר הרבי: 'רבי, זה מי שהוא בעל הבית על עצמו'…
עד כאן הסיפור. והנה, במבט ראשון, הווארט הזה לא לגמרי מובן. למה בעצם התכוין הרבי הקדוש הזה, שכל מילה שלו היתה מדודה, שרבי הוא מי שהוא בעל הבית על עצמו?
אך כשמתבוננים בעצמנו, בתוכנו, התשובה ברורה כשמש…
מעטים הם האנשים שהם 'בעלי הבית' על עצמם!
כשאתה לא נותן מקום בתוכך לצד הטוב, כשאתה שקוע בעצבות או אפילו בתאוות ואין לך בכלל מקום לטוב שבך, אז אתה לא בעלים על הטוב שבך.
המשמעות של 'בעל הבית', זה אומר שאתה לגמרי בן חורין להיות מי שאתה באמת. אתה בעל הבית על עצמך, ולא נותן לשום דבר, תאוות או עצבויות לשלוט על מציאות חייך…
