פרשת תרומה | מעלת האור המתגלה מתוך החושך

משפט ממרחקים

שמחתו של שמואל, תושב העיר שפרוב שבפולין, היתה גדולה. הכרזת השופט על זיכויו העלתה חיוך גדול על שפתיו, והוא הלך לביתו שמח וטוב לב על שנחלץ מהתסבוכת שנקלע אליה שלא באשמתו.

אלא ששמחתו לא נמשכה זמן רב. כעבור כמה שבועות קיבל מבית המשפט המחוזי ובו הוזמן למשפט חוזר, בטענה 'שנתגלו פגמים בהליך השיפוטי הקודם'.

לבו של שמואל פעם בחרדה, משפט חוזר אחרי זיכוי מוחלט יכול לפעול רק לרעתו.

כמה ימים התהלך כסהרורי, עד שהחליט ללכת לבית רבו שבאלכסנדר, הצדיק רבי ירחמיאל ישראל יצחק, בעל ה'ישמח ישראל', שנודע בקדושתו ובפקחותו.

הקשיב הרבי לסיפורו של שמואל ושקע בהרהורים. לבסוף אמר: 'לך והתייצב למשפט במועד שנקבע. לא תוכל לחמוק מכך, שכן 'דינא דמלכות דינא". במילים הללו נפרד הרבי מהחסיד לשלום.

למשמע הדברים פג לבו של שמואל. לא הבטחה לישועה, גם לא ברכה, אפילו לא עצה טובה. אף על פי כן לא היה בלבו צל של ספק כי עליו לציית לרבו ולמלא את מצותו.

שמואל החל בהכנות למשפט החוזר. הוא שכר את שירותיו של עורך דין מומחה. הוא גם שיגר מכתב אל אביו, שהתגורר לא הרחק מאלכסנדר, ובו ביקשו לבוא ביום המשפט עצמו אל הרבי ולבקש ממנו להעתיר עליו תפילה. עוד מכתב שיגר לגבאי החצר, ובו ביקש להניח לאביו לשהות במחיצת הרבי בעת המשפט.

ערב המשפט בא האב לאלכסנדר. למחרת בבוקר פנה לבית הרבי, כבקשת בנו. הרבי האיר לו פנים. לאחר מכן הראה לו הרבי את מכתב בנו (ששלח לגבאי) והפטיר: 'מדוע לא לעשות כבקשת בנך?'

ובינתים, בחדר המתנה שבבית המשפט ישב שמואל והמתין לתורו. בעודו ממתין נכנס לחדר יהודי אחד ושאל: 'יש פה מישהו ששמו שמואל?'

'כן' – ענה שמואל בחשש.

אם כן – אמר היהודי בלחישה – עצתי לך כי תלך לביתך ואל תבוא היום למשפט.

והיהודי המשיך והסביר: 'הרגע יצאתי מאולם המשפטים ובמו אזני שמעתי את אחד השופטים אומר לחבריו, 'את היהודי שמואל ארשיע היום בכל מקרה, גם אם יציב מולנו סוללת עורכי דין בכירים".

מרוב פחד שאחז בו נשא שמואל את רגליו והלך לביתו. בכל לבו השתוקק לראות את פני רבו, אלא שהדרך לאלכסנדר וחזרה ממנה אינה אפשרית ביום אחד…

שמואל יצא מבית המשפט והחל להסתובב ברחוב מבולבל כולו. אחד מעוברי האורח שראה אותו מהלך בסופה ובסערה, ניגש אליו ואמר לו: שמע נא יהודי יקר, ברחוב הסמוך מתגורר יהודי תלמיד חכם גדול, כדאי לך להתייעץ עמו.

שמואל שירך את רגליו לכתובת שאמרו לו. כשהגיע ראה שהחדר המתנה מלא באנשים, בעודו עומד וממתין הופיע במקום אחד מחבריו שהתפלא לראותו: 'שמואל! מה מעשיך כאן? הרי אתה אמור להתייצב הבוקר למשפט?'

שמואל נִעְנַע קלות בראשו לחיוב.

אם כן – אמר החבר – רוץ מיד לבית המשפט כי השמועה טוענת שהיום הכל מזוכים!

כשהבחין החבר בהיסוס מצד שמואל אחז בזרועו והריצו אל בית המשפט.

מבולבל כולו נכנס שמואל פנימה והתייצב לפני השופטים. או אז אירע דבר מוזר. התובע, שעל טיעוניו התבססה האשמתו של שמואל, הפך במפתיע את עורו והחל להמעיט מגודל ההאשמה. הוא אף טען לחולשת ההוכחות נגד הנאשם.

השופטים הקשיבו לדברים ונעו באי נוחת על כסאותיהם, לבסוף לא נותרה להם ברירה אלא לאשר את זיכויו הקודם של שמואל…

שמואל יצא מהמשפט כמו מתוך חלום, ומיד עצר עגלה ונסע לבית אביו לבשר לו על נס ההצלה.

אביו הקשיב לסיפור בהתרגשות, ורוחו סערה עליו…

'אוי, רבי! רבי! אין לנו שמץ של מושג איזה רבי יש לנו!'…

שמואל הביט באביו בחוסר הבנה, והאב פתח וסיפר:

עשיתי כבקשתך ובבוקר המשפט באתי אל הרבי. על פי הזמנתו נכנסתי אל חדרו. אנשים נכנסו ויצאו אצלו בעניינים שונים, זה שואל בהלכה, אחר מבקש עצה טובה, ושלישי זקוק לברכה…

כעבור שעה פנה אלי הרבי ואמר: 'חושבני כי הדבר ימשך זמן רב מהמתוכנן, ועל כן עצתי לך כי תיקח כסא ותשב'. כך עשיתי.

הרבי הוסיף לקבל אנשים. לפתע קם על רגליו וניגש אלי. הוא אחז בידי ואמר: 'מה דעתך? אולי כדאי שהיום לא יעמוד למשפט?'

כעבור רגע הוסיף ואמר: 'מצד שני עוד מעט תחל הפגרה בבית המשפט, ואם לא ישפט היום, עלול הדבר להיגרר עוד זמן רב. לא ולא! גוזרני עליו כי יתייצב היום למשפט. אי אפשר להתחמק מכך, שהרי 'דינא דמלכותא דינא".

ואני – ממשיך האב ומספר – תמהתי לפשר דברי הרבי. הלוא במפורש הורה לך להתייצב למשפט, ומדוע הוא מסתפק פתאום אם כדאי שתעשה כן אם לאו?

כעת הכל ברור. הלוא באותן שעות התלבטת אם לעמוד למשפט, ואפילו ברחת לביתך. הרבי ראה כל זאת ברוח קדשו ולבסוף הכריע וגזר כי עליך לעמוד למשפט. וברוך ה' שבזכות הצדיק נושעת.

מביתו של אביו המשיך שמואל לבית רבו, כדי להודות לרבי.^[1] והנה לפני שהספיק לפצות את פיו, פנה אליו הרבי ושאל בחיוך: 'נו, איך היה המשפט? נחמד, אה?'…

 

בזמן הגאולה תתגלה הבהירות

הרבה פעמים בימי חייו נתקל האדם במאורעות ומקרים בהם הוא צריך להחליט: 'מה אני עושה?' והוא לא יודע מה הוא צריך לעשות.

באותם זמנים התהיות, הספיקות והבלבולים, הם חלק נכבד מסדר יומו.

אך כאשר נגמרת התקופה הזו, והוא זוכה שוב לבהירות, הוא מגלה שהבהירות הזו שינתה משהו בעולמו הפנימי, ועתה הוא אדם אחר, זך, טהור ומרומם יותר…

הספיקות והבלבולים הם בעצם 'הכלים' שלאחר מכן יכנסו לתוכם ה'אורות', ויאירו באור יקרות.

כך זה בחיים הפרטיים של היהודי,^[2] וכך זה בחיים הכלליים!

וברשותכם נבאר:

בשורת הנחמה על הגלות והחורבן מופיעה בכפל לשון – "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיה מ, א). אומר על כך המדרש (איכה רבה, פרשה א – אות נז): 'לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים'.

מה משמעותה של נחמה כפולה זו – באיזה מובן היא תהיה כפולה?

יש נחמה כפולה במובן כמותי. למשל, אדם שביתו עלה באש, יכול להתנחם כאשר הוא מקבל בית אחר תמורתו. ואם נותנים לו בית גדול ומפואר פי שנים מביתו הראשון – זו נחמה כפולה, כפולה כמותית.

אך יש נחמה כפולה באיכות –

נחמה רגילה משאירה את הצער ואת עגמת הנפש, אלא שהיא נותנת פיצוי תמורתם. אולם נחמה כפולה, לא זו בלבד שהיא מוחקת ומסלקת לגמרי את הצער, אלא שהיא מגלה לאדם שמה שהיה נראה לו כדבר מצער וכואב, היה בעצם טוב.

ולעתיד לבוא, בעת הגאולה, הקב"ה ינחם אותנו כפליים, גם בכמות וגם באיכות.

בכמות – הקב"ה ישפיע על ישראל שפע עצום, מלוכה, ממשלה, עושר וכבוד.

באיכות – באותה עת יתגלה אורו של הקב"ה באופן גבוה ונעלה מאוד, וכמו שנאמר: "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ).

והנה כל זמן שאנו בגלות אין אנו יכולים להבין את זה. שהרי אילו היינו מסוגלים לראות את הטוב שבגלות, לא היינו מצטערים עליה ולא היינו מבקשים מהקב"ה לגאלנו. לכן יצר הקב"ה מצב, שבו הגלות על צרותיה נראית כדבר רע, כדי שההתייחסות שלנו כלפיה תהיה כאל דבר שלילי בתכלית.

ואולם כשתבוא הגאולה, תבוא גם הנחמה הכפולה. ואז, בדרך נעלמה כיום מבינתנו, נראה ונחוש את הטוב שהיה טמון בגלות עצמה – ושדוקא הגלות היא שיצרה את הכלים להכיל את אור הגאולה!

או־אז תפקחנה פתאום עינינו וניווכח, כי אפילו המאורעות האפלים ביותר של הגלות, אפילו ההשפלה היתירה של כבוד שמים וכבוד ישראל, לא היו אלא כלי נעלם לטוב שיתגלה בזמן הגאולה. אז נבין, שאף אימי הגלות נבעו מה'חסדים המכוסים' של הקב"ה, ונודה לו על כך: "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי" (שם יב, א)! זו הנחמה הכפולה, נחמה שהופכת את הצער לטוב…

אז יתברר שהבלבולים, הספיקות וחיפוש הדרך,^[3] הם שיצרו את הכלים לגאולה!

והאמת שכבר זכינו למעין זה בימי מרדכי ואסתר. ולפני שנבאר נקדים…

 

מבולבל מחלומות

בשנת אחת עשרה למלכות יהויקים מלך יהודה, עלה נבוכדנצר מלך בבל למלחמה, ויצר על ירושלים. נבוכדנצר ניצח, ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית המקדש, והוא הגלם לבבל.

נבוכדנצר פנה לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו ואמר לו: היהודים הם חכמים, ואני חושק שיהיו לי כמה יועצים יהודים, ולכן אבקש ממך: "לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים, יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם, וְטוֹבֵי מַרְאֶה, וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה, וְיֹדְעֵי דַעַת, וּמְבִינֵי מַדָּע, וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ, וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים" (דניאל א, ג-ד)…

אַשְׁפְּנַז קיים את מאמר המלך והביא אל הארמון קבוצת ילדים ובתוכם היו ארבעה ילדים, והם: דָּנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל, וַעֲזַרְיָה.

ארבעת הילדים הללו גדלו בבית המלך, ואט אט תפסו מעמד נכבד, והחיים המשיכו לסעור…

בספר אוצר אגדות נ"ך (חלק ב – עמוד רפט) לגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א, הובא: ויהי היום ויחלום המלך נבוכדנצר חלומות ותתפעם רוחו ותידד שנתו מעיניו ורוחו נדכאת. ויהי בבוקר וישכח המלך את החלומות ויעציבהו דבר זה מאוד מאוד ויאמר המלך לקרוא לחרטומים, לאשפים, למכשפים ולכשדים. הם הגיעו ועמדו בחשש…

נבוכדנצר סקר אותם בעיניו הרעות, ובקול חלוש ומאיים סינן: חלמתי חלום ושכחתי אותו, אני רוצה שתספרו לי את החלום שחלמתי…

צמרמורת עזה חלפה בגב העומדים, צינה של רגע: אדוני המלך, אמור לנו את החלום ואנו נפתור לך אותו.

ויען להם המלך: פקודה יוצאת מלפני, אם לא תגידו לי את החלום ופתרונו, יבתרו אתכם לחתיכות ובתיכם יהפכו לאשפתות ושממה…

וכך היה. נבוכדנצר גזר דין מוות על כל חכמי בבל…

דניאל שמע את הגזירה, וביקש להיכנס אל המלך, כשנכנס אמר למלך: המתן לי עד הבוקר ואומר לך את החלום ופתרונו…

וילך דניאל לביתו ויספר את הדבר לחנניה, מישאל ועזריה חבריו, כדי שיבקשו כולם רחמים מלפני ה' על גילוי הסוד הזה, כדי שלא יאבדו דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל…

וַיִּגָּלֶה הסוד לדניאל בחלום בחזיון לילה… למחרת בא לנבוכדנצר ואמר לו: אתה המלך ראית בחלום, פסל גדול שניצב על בסיס, והיה הפסל זוהר ביותר, ומראהו נורא. ראש הפסל היה של זהב טהור, חזהו וידיו – כסף, המעים והירכים שלו – נחושת, שוקיו – ברזל, רגליו – חלקן ברזל וחלקן חרס.

התבוננת מהופנט במראה הזה, ולפתע… נעקרה אבן מעצמה לא בידי מישהו, ואותה האבן היכתה את הפסל על רגליו העשויות ברזל וחרס, ומעכה אותם. ואז נמעכו יחד הברזל, החרס, הנחושת, הכסף והזהב, ויהיו כמוץ מגורן בקיץ, ותשא אותם הרוח ולא נשאר מהם שריד!

והאבן אשר היכתה את הפסל היתה להר גדול, ותמלא את כל העולם.

זהו החלום! וזה פתרונו:

הפסל הזה מקפל בתוכו את כל המלכויות העתידים לעמוד עד ימות המשיח.

אתה – נבוכדנצר – ראש הזהב של הפסל אשר ראית, וכשם שהראש נעלה על כל הגוף והזהב נעלה מכל מיני המתכות כך אתה במלכי הארץ, שהרי אלקי השמים נתן לך מלכות חזקה, תקיפה וחשובה. וכל המקומות אשר גרים בהם, בני האדם, חיות השדה ועוף השמים, נתן ה' בידך והשליט אותך על כולם.

ואחרי שתמות תעבור המלוכה לבניך. ואז היא תלקח מהם ותעבור לידי פרס ומדי, והם נמשלים לכסף.

המלכות השלישית נמשלה לנחושת והיא מלכות יון…

והמלכות הרביעית תהיה תקיפה כברזל, כפי שהברזל מועך ומחליש כל מיני מתכות, כך תהיה הממלכה הזאת שתמעך ותרוצץ את כל העמים.

ומה שראית הרגלים והאצבעות, חלקם חרס מעשה יוצר וחלקם ברזל, זהו משום שהמלכות הזאת תהיה מלכות מפולגת…

ובימיהם של המלכים האלו יקים אלקי השמים מלכות אשר לעולם לא תישחת, ומלכותה לא תעבור מידה לעם אחר. והיא מלכות ישראל על ידי המלך משיח, והיא תמעך ותשמיד את כל המלכים הללו, והיא תתקיים לעולמים! וזה מה שראית, שמן ההר נעקרה אבן מעצמה, ולא בידי אדם, והיא מעכה את הברזל, הנחושת, החרס, הכסף והזהב…

אדוני המלך, דע לך כי האל הגדול הודיע למלך מה שיהיה בעתיד. ואמת הוא החלום ונאמן פתרונו.

רוחו של נבוכדנצר נרגעה. אך לא לזמן רב. 'מה?! היהודים עתידים לשלוט על כל העולם. לא יקום ולא יהיה! אני כבר אדאג להכשיל אותם בחטא גדול ונורא, שימנע מהם מלהגיע אל גדולתם המובטחת'…

 

ספיקות תהיות ו…כשלון

ממשיך ב'אוצר אגדות הנ"ך' (שם – עמוד רצג): נבוכדנצר קרא מיד להאומנים עושי המלאכה וַיְצַוֵּם: בְּנוּ לי פסל ששים אמה אורכו וששים אמה רוחבו (אמה היא 84 סנטימטר), והעמידו אותו בבקעת דורא.

ויכריז נבוכדנצר בכל ממלכתו לאמר: כל בני עמי ובני העמים הכפופים למרותי, היאספו ובואו לבקעת דורא וחלקו את הכבוד הראוי לַצֶּלֶם, והממרה את פי לבלתי להשתחוות לאלילי – אחת דתו למות!

עם ישראל שמעו את ההכרזה, ובלבולים החלו למלא את לבם: 'מה עושים? הרי המלך האכזר הזה מתכוין ברצינות למה שהוא אומר!'

הם הסתובבו כסהרורים, חיפשו מורה דרך, מישהו שיתן להם עצה, ולא מצאו. ובסופו של דבר הלכו והשתחוו לַצֶּלֶם של נבוכדנצר.^[4]

ואת עוצמת הבלבולים שעברו עליהם, תיארה הגמרא הקדושה במילה אחת, והיא 'לפנים'. וזה לשון הגמרא: (מגילה יב.): 'הם לא עשו אלא לפנים',^[5] ופירש רש"י (שם): 'לפנים' – מיראה…

 

מתי תסתיים כבר הגלות הזו

שירים, שמחה וניגונים, נשמעו בכל רחבי בבל, בעקבות השמועה המשמחת: המלך העריץ, נבוכדנצר, התפגר!

אפילו בנו, ממשיך דרכו, אויל מרודך, התמלא בשמחה.

עשרים ושלש שנה מלך אויל מרודך, ולאחר מותו, עלה על כס המלכות, בנו, בלשצאר.

בלשצאר מלך בסך הכל שנתים, ובשנה השלישית למולכו הרג אותו שומר ראשו, וזה שנאמר: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה" (דניאל ה, ל).

חמישים ואחת שנה, היו עם ישראל בגלות תחת שלשת מלכי בבל (נבוכדנצר, אויל מרודך, ובלשצר).

ואז עברו ישראל להשתעבד תחת גלות מדי. וגם שם מתחלפים המלכים בקצב מסחרר:

המלך הראשון היה דריוש המדי – שמלך שנה אחת, המלך השני היה כורש הפרסי – שמלך שלש שנים.

ובשנת 3933 לבריאת העולם התמנה המלך השלישי – אחשורוש.

בתקופתו של אחשורוש התחזקה ממלכת מדי מאוד, עד שהצליחה לשלוט על כל העולם כולו.

אחשורוש היה אחד משלשה המלכים ששלטו על כל העולם, והם: אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר (מגילה יא.).

ומגלים לנו חכמינו הקדושים, שלמרות זאת בשנתים הראשונות למלכותו הוא היה מבולבל, והטעם לכך, כי הוא חשש מהנבואה של ירמיה.

וכך התנבא ירמיה: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים־ב לו, כא) –

עם ישראל יגלו מארצם ל-07 שנה, ולאחר מכן הקב"ה יגאל אותם ויחזירם לארצם.

ואחשורוש עשה חשבון, ויצא לו שבעוד שנתים מסתיימים ה-07 שנה, והוא דאג מאוד מהגאולה הזו, מי יודע כיצד היא תעשה, ומה זה אומר לגביו.

והנה חלפו השנתים, ועם ישראל לא נגאלו! ואחשורוש התמלא שמחה, ומיד החליט לערוך משתה גדול ומפואר!

רק בתחילת השנה השלישית התיישבה דעתו של אחשורוש!^[6]

דעתו של אחשורוש התיישבה, אך עם ישראל נכנסו לבלבולים: השבעים שנה הסתיימו ועוד לא נגאלנו, מתי נגאל?

ואפילו דניאל התבלבל!^[7] והוא לבש שק ואפר והלך לבכות לפני הקב"ה, וכמו שנאמר: "וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָ"י הָאֱלֹהִי"ם לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר" (דניאל ט, ג)…

תפילתו נכתבה בשבעה עשר פסוקים (שם פסוקים ד-כא), ובסופה נגלה אליו המלאך גבריאל ולימד אותו את החשבון הנכון, כיצד צריך לחשב את השבעים שנה…^[8]

 

סעודת אחשורוש

דעתו של אחשורוש התיישבה, והודעות רשמיות יצאו מארמון המלוכה: 'המלך אחשורוש מזמין את כל יושבי העיר שושן להשתתף במשתה המפואר שיערך. בתפריט: הכל'!…

ההודעה התפרסמה, ובלבבות היהודים החלו הספקות והבילבולים: ללכת או לא?

מצד אחד, מה ליהודים במשתה של גויים שיכורים, חוטאים ופושעים?

ומצד שני, ההזמנה הזו מראה שאחשורוש, המלך הטרי, מעוניין בקשרי ידידות עם היהודים. רוח של פתיחות וגישור מנשבת בארמון המלוכה. ואם כן איך אפשר לטרפד בידים את המהלך המבורך הזה?

וכרגיל, בסופו של דבר, התחלקו היהודים לשני קבוצות: קבוצה אחת סברה שיש לקבל את מגמת ההתקרבות בידים מושטות, וכי יש לעשות כל מאמץ כדי להוביל ולקדם את המהלך, ולפתח מערכת יחסים נאותה וידידותית עם הממשל הפרסי.

אך לעומתם, מרדכי הצדיק וקבוצה גדולה מעם ישראל שהלכה בעקבותיו,^[9] סברו שאסור להשתתף בסעודה!

הספיקות גברו והויכוחים התלהטו…^[10]

בסופו של דבר, רובם של יהודי שושן לא צייתו לפסק דינו של מרדכי, ו- 445,81 אלף יהודים השתתפו במשתה אחשורוש…

והשנים המשיכו לחלוף…

 

עלייתו המטאורית של המן…

באחד הימים החליט משום מה, המלך אחשורוש לגדל את המן בן המדתא, וכמו שנאמר:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ" (שם ג, א-ב)…

מעולם לא היה בהיסטוריה מאורע דומה, שמלך ששולט על כל העולם, יצוה לכל נתיניו להשתחוות לאדם!^[11]

הגזירה נחתה על ראש היהודים, ושוב החלו הבלבולים: 'מה עושים? משתחווים או לא'? ושוב העניינים הסתבכו!

יהודים פנו לרבני השכונות בשאלה, אם יש כאן איסור כל שהוא של השתחויה לעבודה זרה. התשובה בכל המקרים היתה, שאין איסור בדבר, מאחר שאדם אינו אלהות. כאשר יהודים נמצאו ברחוב והמן עבר, הם כרעו והשתחוו לו בהתאם להלכה שאינה אוסרת זאת.

והנה פשטה הידיעה המרעישה, שמרדכי אינו כורע ואינו משתחוה. ידיעה זו עוררה דאגה ופחד בלב כל אלה שידעו את מוצאו של המן, מאגג מלך עמלק ואת שנאתו ליהודים. כמה ממקורביו של מרדכי התחננו לפניו, שלפחות לא ימצא ברחוב כאשר המן עובר שם, אך לשוא. מרדכי, ממש להכעיס, היה משתדל להימצא ליד שער המלך כאשר המן היה עובר, ובאופן הפגנתי נשאר עומד יחידי זקוף קומה כאשר הכל נופלים על פניהם בהשתחויה.

ועד הקהילה התכנס בחפזון לישיבת חרום, ובה הוחלט להפגש לשיחה ישירה עם מרדכי הצדיק. השיחה לא התנהלה על מי מנוחות. תחילה שאל אחד הפרנסים את מרדכי, מדוע אינו משתחוה להמן? אני אשתחוה לרשע עמלקי זה?! היתה תשובתו בשאלה של מרדכי.

אבל הפרנס לא הרפה: הרי לפי ההלכה מותר להשתחוות לו. ומי לנו גדול מיעקב אבינו וכל בניו שהשתחוו לעשיו הרשע אביו זקנו של המן? תשובתו של מרדכי ניתנה מיד: שכחת שבנימין טרם נולד אז, והוא לא השתחוה לעשיו. ואני, משבט בנימין אני, לא אכרע ולא אשתחוה. קידוש השם גדול יש בדבר!

ברגע זה לא התאפק ראש הקהילה, זינק אל מרדכי ושאג: ראה, מרדכי! אתה מפילנו בחרבו של אותו רשע! בגללך יגזור ח"ו גזרת השמדה על כלל ישראל. בחומרה שלך שאתה מחמיר לא להשתחוות להמן, אתה מעמיד בסכנה את חיי כל ישראל. לחייך שלך אינך צריך לדאוג, אסתר בת דודתך תגן עליך בעת הצורך, אך מה יהא עלינו? בפעם הקודמת כאשר הורית את ההוראה המסוכנת, לא ללכת למשתה, עזר הקב"ה ואיש לא שמע לקולך, אבל עכשיו אין לנו שום עצה נגד התנהגותך המסכנת את חיי כולנו. אנא, אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, חוס ורחם עלינו! וקולו נחנק בבכי.

פניו של מרדכי הצדיק היו מלאות כאב, אך המילים שיצאו מפיו שקטות ותקיפות היו: לא אכרע ולא אשתחוה!…

 

קטרוגו של המן

המן ראה שמרדכי לא משתחוה לו, ויתמלא חמה. בעקבות כך הוא ניגש לשר הממונה וביקש ממנו לקבוע פגישה עם המלך. בתאריך המיועד נכנס המן והתיישב בסמוך למלך.

אחשורוש הסתכל על המן, והמן החל לקטרג: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג, ח).

ובגמרא הקדושה (מגילה יג:): אמר רבא, ליכא דידע לישנא בישא כהמן! (פירוש: לא היה אדם בעולם שידע לספר לשון הרע כהמן!).

דע לך אדוני המלך! – אמר המן – שהם שונאים אותנו ומייחלים בכל לב למפלתנו. וזה לא מסתיים בשנאה, אלא הם גם ממש לועגים לנו ומבזים אותנו. הנה תראה יהודי שותה כוס יין אם יפול לו לפתע זבוב לתוך הכוס מה הוא יעשה? יוציא את הזבוב וישתה את היין. אבל תקשיב היטב: אם אתה אדוני המלך תיגע מעט בכוס היין שלו, מה הוא יעשה? מיד הוא ישפוך את כל היין וישטוף את הכוס שלש פעמים, הרי שאתה מאוס עליהם יותר מן הזבוב!…

וכתב הגה"ק רבי צדוק מלובלין זיע"א (פרי צדיק, לר"ח אדר שני – אות א), וזתו"ד: חז"ל הקדושים אמרו, 'ליכא דידע לישנא בישא כהמן'. ובוודאי אין כוונתם על התוכן המלולי של דבריו, שהרי בוודאי ישנם כאלו שיש להם לשון יותר מחודדת וחריפה מהמן.

אלא כוונתם, שהיה כח בדיבורו לפעול רושם בעולמות העליונים, ועל ידי הבזיון שביזה את ישראל הצליח לעורר את כל כחות הדין, ולעורר קטרוג איום ונורא על ישראל!

ובשמים פסקו: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג, יג)…

ומכיון שפסקו כך למעלה, התפרסם הדין למטה…

והעיר שושן הומה וסוערת, היהודים אינם יודעים את נפשם מצער ומדאגה. הידיעה המרה הולכת ומתפשטת אף בערים נוספות, ובכל מקום שהיא מגיעה היא מביאה בכנפיה אבל ובכי ומספד.

אבל מרדכי היהודי ידע מעבר למה שידעו כולם. "וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה" (אסתר ד, א) – הוא ידע את מה שעומד מאחורי הדברים, על מה ולמה נגזרה הגזירה הנוראה.^[12] ולכן: "וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (שם).

אסתר המלכה שמעה על קריעת בגדיו של מרדכי, ושלחה שליח אליו לברר על מה ולמה.

ומרדכי סיפר לה על הגזירה, וביקש ממנה – על ידי שליח – שתכנס לאחשורוש ותבטל את הגזירה. השליח הגיע לאסתר ומסר לה את בקשתו של מרדכי. ואסתר מסתפקת, וכך היא מסבירה:

דע לך מרדכי, כי המן תפס שליטה על המלך – אין מי שיכול לגשת אל המלך ללא רשותו של המן! המן כמובן דאג להסביר למלך, שזהו אמצעי זהירות בסיסי למלך רם ונשגב כמוהו, אשר רבים לוטשים עיניהם אל כסאו ועלולים להתנקש בחייו, ולכן אין לסמוך על אף אחד, אף לא על הקרובים ביותר (הנה אפילו בגתן ותרש, השומרים הנאמנים, ניסו להתנקש בחיי המלך! מי היה מאמין?!…) יש להציב כללים בטוחים ונוקשים: כל מי שרוצה להיפגש עם המלך – צריך לתאם זאת מראש עם הסגן, אשר ישקול ויבדוק היטב את מטרת הפגישה. מי שינסה לגשת אל המלך ולהיכנס אל החצר הפנימית ללא הזמנה מוקדמת – יש להורגו מיד ללא כל שהות, לפני שינסה חלילה להתנקש בחיי המלך. אלא אם כן יושיט לו המלך את שרביט הזהב.

כמובן שכוונתו האמיתית של המן לא היתה מתוך דאגה יתירה לשלום המלך, אלא מתוך שאיפה להשתלט על ענייני המדינה, ושאף אחד לא יוועד עם המלך מבלי ידיעתו ורשותו. כך הוא יוכל להשגיח מקרוב שמרדכי לא יכנס אל המלך לדבר על לבו לבטל את הגזירה.

החוק הזה מפורסם מאוד, כולם יודעים אותו, ולכן גם לי בתור אשת המלך לא תהיה חנינה. הלא כבר יש תקדים: אחשורוש הרג את אשתו הראשונה ושתי כשעברה על מצותו, כך שגם אותי יהרגו אם אעבור על החוק.

ולכן אני לא יודעת אם יהיה תועלת בכך שאכנס, שהרי ישנו סיכוי סביר שיהרגו אותי לפני שאספיק לפתוח את הפה!

ומרדכי שולח לה בתגובה: שום הסבר לא מתקבל, עליך להיכנס!

ואסתר מתבטלת לדעתו של מרדכי, אך אני מבקשת בקשה אחת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (שם פסוק טז)…^[13]

ומרדכי מסכים לבקשה…

 

אלי אלי למה עזבתני

ביום השלישי של הצום, החלה אסתר לצעוד במסירות נפש לכיון הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, מקום מושבו של הַמֶּלֶךְ, ומכיון שכך היא זכתה שתשרה עליה רוח הקודש במדרגה גבוהה מאוד, וזכתה שאור עליון נורא ובהיר ירד וחפף עליה!^[14]

בדרכה עברה דרך 'בית הצלמים' (חדר שהיה מלא בפסילים), ואז נסתלקה הימנה שכינה, ואסתר החלה לצעוק: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב, ב)… (מגילה טו:).

וכתב הגה"ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א, וז"ל:^[15]

ונראה בביאור הדברים כי ישראל שבאותו הדור נתחייבו מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, וכיון שהגיעה לבית הצלמים הזכיר המקטרג את החטא ונסתלקה הימנה שכינה…

ואז פתחה אסתר הנביאה וזעקה בקול, שזעזע ועורר כל עולמות העליונים, וכי איה האמת ומשפט במדת הדין, הלא תראה רשע זה כמה צלמים יש לו והוא יושב על כסא מלכותו ומושל על שבע ועשרים ומאה מדינה, והוא עוד שולח ידו ביהודים יחד עם המן הרשע להרגם ולאבדם על שהשתחוו לצלם. אלי אלי למה עזבתני, ולא עזבת את הרשע הזה ואת המן שעלה לגדולה?!…

והזכירה בדבריה השם הקדוש 'אל', שהרי השם 'אל' משמש גם כשם של חסד, וגם כשם של גבורה (כידוע).

וכוונתה היתה בהזכירה פעמים את השם 'אל' לטעון, הכיצד?

כיצד יתכן שעם הרשעים מתנהגים במדת הרחמים, ואילו עם הצדיקים מתנהגים במדת הדין?

וכי מה יאמרו ישראל לדבר הזה, שנראה שח"ו נתהפכה השורה, שכל עובדי עבודה זרה משתחוים להמן הרשע ולצלם שעשה על בגדו, ויש לו כבוד ועושר ורוב בנים, ואילו מרדכי הצדיק מתהלך קרוע ובלוי…

ואני נלקחתי לבין הגויים להיות אשת נכרי, וכאשר אבדתי אבדתי. וכל הקדושה שרויה בשפלות ורק הרשעים הרוצחים מתנשאים לכל לראש…

אלי אלי למה עזבתני אותי ואת כל בית ישראל, הביטה וראה בבית הצלמים הזה כמה פסלי עבודה זרה יש כאן, ולמה שפכת חרון אפך רק על עמך ישראל, והם זועקים ומצפים שנה אחרי שנה ואין קול ואין עונה, וכי איך מסוגל בשר ודם מטיפה סרוחה לעמוד בנסיונות כאלו, הלא הם אנוסים גמורים והם ממש בגדר תינוק שנשבה, כי כשל כח הסבל…

 

עדיין לא הצלחנו?!

אסתר הצליחה בסופו של דבר להגיע לחצר המלך הפנימית, וכאשר ראה אותה אחשורוש מצאה חן בעיניו והוא הושיט לה את שרביט הזהב.

"וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ" (אסתר ה, ג-ד).

מטרתה של אסתר בארגון הסעודה הזאת, למצוא איזה שהיא דרך לסכסך בין אחשורוש להמן.

לנסות לשכנע את אחשורוש להפר את עצת המן.

מי יודע כמה תוכניות, דרכים ונתיבים היו לנביאה אסתר^[16] במהלך שלה.

והנה הסעודה מסתיימת ללא שום פעולה, ללא שום תוצאה.

ואחשורוש מתפלא: בשביל מה עשית את הסעודה הזאת?

והיא משיבה: אם אדוני המלך מסכים, אני רוצה לעשות גם מחר סעודה, אתך ועם המן.

והמלך הסכים.

וצריך להבין מדוע אסתר דחתה את המהלך למחרת?

ומצאנו לרבינו אברהם אבן עזרא זיע"א (מגילת אסתר ה, ח), שביאר כך:

הסעודה הראשונה היתה ביום השלישי של הצום. כל עם ישראל צמים כמעט 27 שעות, בוכים ומבכים שמים וארץ.

אסתר היתה בטוחה שבזכות תשובתם של ישראל, הקב"ה יעשה עמה ניסים ונפלאות. והנה היא מגיעה לסעודה ולא רואה שום שינוי! ולבה נשבר בקרבה! ומחוסר ברירה דחתה את זה ליום הבא!

ובלילה, בלילה נדדה שנת אחשורוש והוא הביא את ספר הזכרונות, ושם הוא ראה שהוא לא שילם למרדכי על כך שהציל אותו מבגתן ותרש…

והוא ציוה על המן להרכיב את מרדכי על הסוס המלכותי ולהכריז בכל העיר: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!

וכאשר ראתה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה, והיא הורידה להמן את הראש!…

 

קבלת תורה מאהבה

בסופו של דבר, בסופם של כל הבלבולים והספקות, זכו עם ישראל שבאותו הדור למעלה גבוהה ועליונה, יותר מהמעלה של דור מקבלי התורה!

דור מקבלי התורה (דור המדבר) זכו למדרגה עליונה ביותר שאי אפשר לתאר, הם ראו את ה' יתברך כ'גבור ואיש מלחמה' הנלחם במצרים על ים סוף, והראיה היתה כל כך חושית, שהצביעו ואמרו: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב).

ובהר סיני הם ראו את ה' יתברך כ'זקן ויושב בישיבה'.

אבל למרות שהגיעו למדרגה גבוהה כל כך לראות את ה' יתברך, לאחר ארבעים יום הם נכשלו בחטא העגל, הם נתפתו ללכת אחרי הערב רב שלקחו דמות מהמרכבה העליונה ועשו תבנית 'שור אוכל עשב', ואמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם לב, ד)…

אבל בימי מרדכי ואסתר קיבלו בני ישראל את התורה בשמחה, כי קודם כל הם הבינו את שורש הרע, הרי הם עבדו עבודה זרה של נבוכדנצר, הם גם נהנו מסעודתו של אותו רשע, וגם היה ביניהם פירוד הלבבות, כמו שאמר המן לאחשורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" (אסתר ג, ח), הם הבינו היטב היטב מהו שורש הרע ולאילו צרות הוא מוביל. ולכן כשראו את גודל הנס תחת הנהגתם של מרדכי ואסתר שאיחדו את כל שכבות העם לביטול הגזירה, הם חזרו וקיבלו את התורה מרצון, כמו שכתוב: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (שם ט, כז), 'קִיְּמוּ' – מה ש'קִבְּלוּ' כבר.

ואז התקיים בהם: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (שם ח, טז), ודרשו חז"ל (מגילה טז:) ש'אוֹרָה' – זו תורה, 'שִׂמְחָה' – זה יום טוב, 'שָׂשֹׂן' – זו מילה, 'יְקָר' – אלו תפילין. וכיון שבפורים קיבלו את התורה מרצון ומאהבה, לכן ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים לעולם!

ונמצא שכל הבלבולים והספיקות הובילו בסופו של דבר לאור גדול!^[17]

וכך אמר הגה"צ רבי מאיר שלמה זיע"א (הסוד שבך – עמוד 452):

כך טבע ה' יתברך בעולמו, שבכל ענין, לפני שמגיע האור – המצב הטוב והמוצלח, מוכרחים לעבור את החושך והבלבול.

כל אחד צריך לדעת, שאף אחד לא פועל נגדו, וחלילה אין שום ענין שהוא יסבול, אלא כך זה מוכרח להיות. לפני שמקבלים איזה שהיא הארה בעבודת ה', מוכרחים קודם לעבור במצבים וזמנים קשים וחשוכים, שבהם האדם נתקע ולא מצליח להוציא מהכח אל הפועל את הרצונות שלו, ובכל הכיוונים ההצלחה ממנו והלאה.

ורק אחרי שצולחים את מעברי החושך והמניעות, ונפש האדם היטלטלה והתייסרה בכל מיני ירידות – חולשות – משברים – נסיונות – מועקות – קשיים – יסורים, רק אחר כך מגיע – 'וַיְהִי אוֹר', זוכים להגיע למצב טוב ויציב, בבחינת: 'יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ', ה' יתברך מאיר את פניו אל האדם…

ונרחיב בנקודה זו…

 

בנין הנפש דוקא על ידי נסיונות

אחת מידיעות היסוד בתורת הקבלה, שלכל אור צריך כלי.

ובמילים אחרות: כל דבר היורד מן השמים צריך כלי לקבלו, ואם לא יהיה כלי לא תהיה משמעות לשפע היורד.

והנה, כאשר רוצה הקב"ה להוריד שפע חדש לנשמת האדם, להעצימה, להגדילה ולחזקה, הוא צריך שהנשמה תהיה כלי ראוי לקבלת השפע.

והדרך להפוך את הנשמה לכלי היא רק על ידי התמודדות!

יש כלל ידוע בספרים הקדושים 'העדר קודם להויה', כלומר, לפני שנברא משהו חדש, על המציאות הקודמת להעדר ולהתכלות לגמרי. כמו אותו גרעין שנזרע באדמה, קודם כל עליו להרקיב לגמרי, ורק אחרי שהוא הרקיב לגמרי מתחיל לצמוח ממנו עץ או צמח חדש וטוב.

אך בעת התהליך של הרקבון לא רואים מה הולך לצאת מזה, והגרעין עלול לזעוק: מה הולך פה, על מה אתם מדברים שעתיד לצאת ממני אילן גדול מלא ברכת ה', הרי אני הולך כולי לאבדון, כל כולי נרקב ונפסד. אך האמת היא שהרקבון הזה הוא חלק בלתי נפרד של התהליך של הצמיחה והגדילה שלו, ואי אפשר בלעדי הרקבון והאבדון לגדול ולצמוח לאילן חדש ונאה…

וכמו כן אצל האדם, עיקר העצמת כחות הנפש, זה דוקא כאשר האדם נמצא בחושך ובהסתר, ועל ידי שהוא מתגבר כראוי הוא מקבל כחות חדשים. והכחות האלו נשארים ללוותו כל החיים.

כלומר, האתגר של הנסיון מוציא מהאדם ומגלה את כחות הנפש הגדולים שהיו עד עתה נסתרים ונחבאים בקרבו. על ידי הנסיון הם מתגלים ויוצאים לאויר העולם, ומעתה יש לו כחות חדשים שהתגלו אצלו בשעת הצרה, ושלפני כן הוא אפילו לא ידע על קיומם אצלו.

ועיקר הבניה וההתקדמות של כל אחד בעת ההסתר והנסיון, זה העוז והגבורה שהוא רוכש בנפשו, שלא להיבהל מהחושך וההסתר ולא לאבד את העשתונות בירידות ובמצבים קשים, אלא לדעת ולהתחזק…

ואז הוא יזכה שכל אלו מרורות נהפכו לו למתוק, אור לנפש, ואז יאר עליו אור פני מלך חיים…

 

[1] הקב"ה נותן לעבדיו הנאמנים כחות ויכולות כמעט לא מוגבלים, והם מנהיגים את הבריאה כרצונם. אך אף על פי כן, אין להם רשות להתערב בבחירה של בני אדם. ובענין זה נספר שני סיפורים:

הגה"ק רבי צבי הירש מנדבורנא היה תלמידו של המגיד מזלוטשוב.

יום אחד הגיע המגיד מזלוטשוב לנדבורנא לבקר את תלמידו, והתארח בביתו.

השמועה פשטה בכל העיר, וכמעט כל בני העיר באו לתפילת שחרית כדי לזכות ולהתפלל עם שני הצדיקים.

המגיד מזלוטשוב נכנס לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, הסתובב מעט בבית הכנסת ומיד יצא וחזר לביתו של רבי צבי הירש.

קהל המתפללים היה אחוז תדהמה, ופניהם השחירו כשולי הקדירה, מה עוול מצא בהם האורח שסלד מחברתם וברח מהם כמי שנמלט ממבואות המטונפות?

רבי צבי הירש אף הוא פרש יחד עם המגיד מזלוטשוב בצאתו. הוא ליוה את המגיד לחדרו והמתין עד שנכנס לחדר. השנים לא החליפו מילה ביניהם, רק הציצו זה בפני זה כמי שמבינים איש את רעהו ללא אומר ודברים, ברמיזה בלבד.

כששב, מצא בבית מדרשו תחושת אבל קודרת, עצבות נוראה…

ורבי צבי הירש קם והכריז: 'רבותי! אין זה חֶטְאֵנו שבגללו הרבי אינו רוצה להתפלל אתנו, אלא שיש כאן בבית הכנסת אברך אחד שלמרבה הצער נגוע בלבו במינות ויש לו קשר נסתר לכת שבתי צבי ימ"ש. לכן הרבי אינו יכול להתפלל כאן עד שיבערו את הרע מקרבנו!'

ורבי צבי הירש הוסיף:

'אם תרצו לדעת מי הוא האברך – אתם תמצאו אצל אותו אברך ספר 'זוהר' שנכתב עם תגים של שתי וערב (צלב) רחמנא ליצלן. ואת הספר הוא משאיל לאחרים מתוך רצון להכשילם, הוא מקוה שהללו ברוב תמימותם לא ידעו את משפט התגין וילכדו בפח יקוש טרם יבינו מה מתרחש עמם, וכבר תבער בקרבם אש זרה אש של טומאה!

כל מילה נוספת לא היתה דרושה, אותו אברך נחשב כנדיב וטוב לב המשאיל תדיר את ספר הזוהר שלו לאחרים, זהותו היתה ידועה. הוא נתפס ונבדק ומיד נמצא הספר בצקלונו…

אותו אברך שראה שהתגלתה חרפתו נשבר לבו בקרבו, דמעות תשובה זלגו מעיניו והוא חזר בתשובה שלימה.

וה'מגיד מזלוטשוב' נכנס שוב לבית הכנסת…

כשסיימו להתפלל, התיישבו החסידים סביב רבי צבי הירש ושאלו אותו: האם ידעת על מחשבותיו של אותו אברך עוד לפני שהגיע ה'מגיד מזלוטשוב', או שמא הידיעה הגיעה אליך רק בעקבות מעשהו של המגיד מזלוטשוב?

ענה רבי צבי הירש: כבר בפעם הראשונה שראיתי את האברך הזה, ידעתי את כל מחשבותיו ומסתרי לבו.

ובטח אתם מתפלאים, אם כן, מדוע לא גיליתי?

אז דעו לכם: ישנם בשמים עשרה סוגי נשמות, לכל סוג נשמה יש את המדרגה שלה.

אחד מהעשרה סוגי הנשמות, הם הנשמות בעלות רוח הקודש, שיזכו בהיותם בעולם הזה לרוח הקודש.

ולפני שנשמה כזאת יורדת לעולם, משביעים אותה: היזהרי לך מלהתערב בכח הבחירה של בני אדם.

השם יתברך ברא את האדם עם כח בחירה, עם הכח לבחור בין טוב לרע, ואסור לכם להתערב לו בבחירה.

ולכן – המשיך רבי צבי הירש – למרות שידעתי ברוח הקודש שאותו אברך בחר ברע, היה אסור לי להתערב… (די ברכה אין שטוב, גליון 145 – עמוד ה).

והסיפור השני (סיפורי נפלאות מגדולי ישראל – עמוד קלו, לגאון רבי ישראל בקמייסטר זיע"א):

פעם אחת בא איש אחד, אפיקורס גדול, לפני הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א, ושאל אותו: 'מדוע בדורות הראשונים כשבא בעל עבירה לפני איזה צדיק היה מוכיחו, ועכשיו הוא להיפוך שהצדיק מקרב אותו?'

ויען הרב ויאמר:

כשברא הקב"ה את העולם נתן את הבחירה שתהיה חופשית. אחר כך כאשר בני האדם הרבו לחטא, הביא עליהם מבול…

ויבוא השטן וטען לפניו יתברך: 'רבונו של עולם! אם אתה מעניש תיכף, אם כן, תתבטל הבחירה. ולכן נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם.

אחר כך עברו עוד כמה דורות, ואז הקב"ה ציוה על עבודת הקרבנות.

כל איש חוטא היה מביא קרבן, אפילו עשיר מופלג ואיש נכבד, היה מחוייב ללכת בעצמו להר הבית ולקנות שם את קרבנו ולהוליכו אל הכהן שיקריבנו. ובוודאי היו מראים עליו באצבעותיהם ויאמרו זה לזה: מי יודע איזה עבירה עשה האיש הזה… ונתבייש מאוד.

וכשבא עם קרבנו לחצר בית המקדש עמדו שם הרבה אנשים ממכיריו ויתמהו איש אל רעהו ויאמרו: הגם פלוני זה נחשב בין החוטאים?! והוא שמע את דבריהם ונתבייש מאוד. אחר כך נתן את הקרבן ליד הכהן, והכהן קרא בקול: פלוני בן פלוני מביא קרבן על שחטא חטא פלוני. ונתבייש מאוד, והדמים שלו נשפכו ממש כמים…

ויאמר האיש בלבו: אם אחטא ולא אביא קרבן – אוי לי לעולם הבא. ואם אחטא ואביא קרבן – אוי לי בעולם הזה! ולכן ויבוא השטן וטען: הקרבנות לקחו את הבחירה החופשית מבני האדם!

בסופו של דבר, נחרב בית המקדש…

אחר כך היו נשיאים וראשי גלויות שהיו מענישים לעוברי עבירה, ונתבטל גם זה.

אחר כך היו צדיקים שאם היה בעל עבירה לפניהם היה אומר לו בתוך כל קהל ועדה: רשע! כך וכך עשית, והיה מפרט לו את רוע מעלליו… ונתבייש מאוד.

ויאמר בלבו: אם לבוא אל הצדיק הלא יבייש אותו. לא לבוא לצדיק יוציאו אותו מהקהילה, מוטב שלא לחטוא ולא יתבייש.

ויבוא השטן עוד פעם בטענה לפני הקב"ה, הלא על ידי הצדיקים תתבטל הבחירה!

ויאמר הקב"ה אל הצדיקים, כי מהיום אין לכם רשות לגלות לאנשים את החטאים שלהם!

וסיים רבי ישראל מרוזין את דבריו ויאמר לאותו אפיקורס: דע לך שאני יודע את כל מה שעשית, דיברת וחשבת מהיום שנולדת ועד עתה! אך אני מוכרח לשתוק!

הקדושה העצומה שהוקרנה מרבי ישראל, הבקיעה את כל מסכי השחור שאפפו והקיפו את נשמתו של אותו יהודי, והוא חזר בתשובה, התקרב אל הרב ונעשה חסיד גדול…

[2] לעתים קרובות האדם מתמלא בתהיות ובלבולים, בשביל מה אני עובר את מה שאני עובר? איזו תועלת אמורה לצמוח מכל זה?

וצריך לדעת שכל המטרה היא 'בירור'.

כדי להשיג קרבה להשם יתברך חייבים לברר את כח המדמה. (הסיבה הכי מובהקת להיותנו כאן על פני האדמה היא – לברר ולהתברר) –

וכל אחד צריך לברר את כח המדמה כפי שורש נשמתו וכפי מעשיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים אחרים.

והבירורים נעשים על ידי טלטול הנפש, הטלטול יוצר בירור, האמונה מתבהרת והדמיון נושר פיסות־פיסות.

טלטול הנפש לא חייב להיות הליכה פיזית, פעמים שאדם עושה ביום אחד ועל כורסה אחת כמה עשרות קילומטרים של תהיות וטלטולי נפש…

והבלבולים עצמם הם־הם הבירורים…

[3] כתב הגה"ק רבי אברהם מסלונים זיע"א (בית אברהם, תולדות – ד"ה 'ויהי עשיו'), וזתו"ד:

ישנם שני סוגי יצר הרע. יש מין יצר הרע המכונה בשם 'לבן', ויש יצר הרע המכונה בשם 'עשיו'.

היצר המכונה בשם עשיו, מגביר באדם את כח הבהמיות שבו, ומוליד בקרבו תאוה עצומה לחטא, עד שאפילו שידע האדם שהוא עבירה מכל מקום אינו יכול להתגבר על תאותו. ולכן נקרא עשיו 'אִישׁ צַיִד' שהוא יודע כיצד לצוד את האדם, להכניסו לתוך 'שק התאוות', ולזרוק אותו לתוך 'בִּצַּת' התשוקות האסורות.

ואילו היצר המכונה בשם לבן, עניינו להוליד בלבולים בלב האדם, כי הוא יודע שאם יפתה את האדם לדבר עבירה מכוערת לא ישמע לו, על כן הוא מפתה אותו שאין זה רע רק טוב. ולשון לבן שמראה שזה לבן ואינו רע, והיינו שמבלבל את דעתו עד שמראה לו שהרע הוא בעצם טוב, והטוב הוא בעצם רע.

[4] חוץ משלשה צדיקים: חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שסרבו להשתחוות.

בעקבות כך ציוה נבוכדנצר על עבדיו, לשרוף אותם חיים!

והסוף ידוע: הם הושלכו לכבשן האש – ויצאו משם שלמים ובריאים, ואפילו ריח של אש לא נדבק בבגדיהם!…

[5] ההשתחויה שהתשחוו לַצֶּלֶם של נבוכדנצר היה רק לפנים.

[6] וכך אמרו בגמרא הקדושה (מגילה יא:)

בפתיחת מגילת אסתר נאמר שהמשתה נעשה: "בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ" (אסתר א, ב), ומשמע שזה היה כשעלה על כסאו מלכותו. ואילו בפסוק הבא נאמר: "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה" (שם פסוק ג).

וצריך להבין מתי הוא עשה את המשתה?

אמר רבא: מאי 'כְּשֶׁבֶת'? לאחר שנתיישבה דעתו.

[7] וזה לשון הגמרא (מגילה יב.): אמר רבא, אף דניאל טעה בהאי חושבנא!

[8] דניאל ספר את ה-07 שנה מגלות יהויכין, וגבריאל לימד אותו שצריך לספור מגלות צדקיה (שהיתה בערך 11 שנה אחרי גלות יהויכין).

וזה שנאמר: "וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת עָרֶב. וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר דָּנִיֵּאל עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה" (דניאל ט, כא-כב)…

[9] כתב הגה"ק רבי מאיר טננבויים זיע"א (אמרי מאיר – תחילת דרוש לד): שלמרות שמפשט הפסוקים נראה שמרדכי היה לבדו, זה לא נכון, ועמו היתה קבוצה גדולה של יהודים קדושים ונוראים.

ובזה יובן הפסוק: "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי" (אסתר ג, ו) – עבדי המלך 'הִגִּידוּ' להמן, שלא רק מרדכי מזלזל בו ולא משתחוה אליו, אלא יש עמו קבוצה גדולה של יהודים, והם 'עַם מָרְדֳּכָי', וגם הם מזלזלים בך…

ומה שאתה לא רואה את הזלזול שלך, כי הם מעדפים לא להפגש עמך פנים מול פנים… אך באמת הם מזלזלים בך בדיוק כמו מרדכי!

[10] כך תיאר זאת הגאון רבי יוחנן דוד סלומון זיע"א (בעין יהודית, חלק א – עמוד 48):

בקהילה היהודית בשושן רעש והמולה. דיון סוער מתנהל בשאלה, מה היא המתנה הראויה למלך מטעם אזרחיו היהודים, לכבוד המשתה אליו הוזמנו הכל. והנה העלה מישהו את השאלה – אם אין במשתה המלך בעיה של יין נכרים האסור בשתיה על פי ההלכה. קולות רבים השתיקו את השואל וביטלו את השאלה: הרי השתיה 'אין אונס'! מן הסתם זה יהיה בסדר. אך השאלה ניקרה במוחות והטרידה, עד שנתקבלה הצעה לגשת למרדכי הצדיק ולדרוש מפיו דבר הלכה.

את מרדכי הצדיק ידעו הכל. הוא היה חבר הסנהדרין בירושלים ומרצונו החופשי יצא לגולה על מנת להרביץ תורה ולהנהיג את הגולים. סמכותו כמנהיג וכגדול הדור היתה מקובלת על הכל, מה עוד שיהודים התלחשו שבעל רוח הקודש הוא.

חברי ועד הקהילה, ובראשם סוחר השטיחים הנודע חושים, יצאו לביתו של מרדכי הצדיק לשאול שאלת חכם. אך נסתיימה הצגת השאלה בפני הצדיק ומיד נשמעה תשובתו הפסקנית: לא! אין להשתתף במשתה של אחשורוש.

האנשים הוכו בתדהמה: מה פירוש לא להשתתף? כל העמים יענו להזמנת המלך, והיהודים יהיו היחידים המזלזלים במלך ולא נענים להזמנתו? אחד מאנשי הוועד המשמש פקיד גבוה בחצר המלוכה הסביר למרדכי הצדיק שיש משום פיקוח נפש באי השתתפות במסיבה, שהרי מלך טיפש כאחשורוש עלול בחמתו להרוג ח"ו את כל היהודים, בראותו שאף יהודי לא בא להשתתף בשמחתו.

כבוד הרב מסוגר בד' אמות של בית המדרש ואינו בקי בפסיכולוגיה של שליטים כאחשורוש. אם יביא הרב בחשבון גם נימוק זה של פיקוח נפש של כלל ישראל, בוודאי ובוודאי יתיר את השתתפותינו במשתה – כך סיים חבר הוועד את דבריו. חברי הוועד האחרים נענעו בראשיהם לאות הסכמה, ותלו עיניהם בשפתיו של הצדיק כדי לשמוע ברור את ההיתר ללכת למסיבה…

בבית משפחת יתד היתה האוירה מתוחה. המעדנים שעל השולחן העמוס נותרו מבויישים. העינים לטושות והאזנים קשובות במתח לשמוע את ההמשך, ואבא ממשיך:

לאחר רגע קצר פתח הצדיק את פיו ואמר ברורות: אסור לבן ישראל לילך למשתה כדי שלא יהא לשטן פתחון פה עליכם.

כמוכי הלם שתקו כולם. פניו של ראש הוועד חושים האדימו. הוא התקרב אל מרדכי, הושיט כלפיו אצבע מאשימה הישר מול חזהו, ואמר כמעט בצעקה: ולך מותר?! אנחנו רואים איך בבוקר באה מכונית שרד של חצר המלוכה ואתה נוסע לך מלווה על ידי ארבעה אופנועים של משמר הארמון לישיבת הוועדה של 'כרצון איש ואיש'! לך מותר להשתתף בוועדה המייעצת של המשתה כנציג היהודים ולנו אתה אומר שאסור ללכת למשתה?! אני חושים ראש הקהילה אומר לך שאתה, מרדכי הצדיק, מעמיד בסכנת נפשות את חייהם של כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש!…

חברי הוועד נדהמו מחוצפתו של חושים, אך הם הסכימו עם תוכן דבריו. תשובתו של מרדכי הצדיק לא בוששה לבוא, והיא נאמרה באיפוק רב: אפשר שהצדק עם כבודו בדבר השתתפותי בוועדה המייעצת, אך פסקי לא נשתנה. אסור ללכת למשתה! בדברים אלה נסתיימה הפגישה והעיר שושן רגשה וסערה.

לאנשים לא היה ספק שהפעם טעה הצדיק, גדול התורה, טעות גסה ומסוכנת, ועל כן אין לשמוע בקולו. הם גם נסתייעו בהיתרם בעובדה של השתתפות מרדכי עצמו בוועדה המייעצת. היו אמנם בודדים שסברו שפסק הוא פסק וצריך לקיימו בכל מקרה. אחד אף הגדיל לעשות, הוא פתח חומש והראה שעל הפסוק בספר דברים "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, יא), אומר רש"י (שם) במפורש: אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. אך הראיה לא שינתה דבר, ובהגיע היום המיועד הלכו כולם למשתה, בניגוד לפסק הדין, מתוך בטחון מלא בצדקתם…

במסיבה עצמה לא הכל 'עבר חלק'. כמה רבנים שראו את האוירה במסיבה ואיך מקיימים שם 'אין אונס', הסתלקו להם בשקט מן המקום. כמה יהודים הבחינו, בין כלי הזהב מאוצר המלך שהוצגו לראווה, גם בכלים שנבזזו בשעתו מבית המקדש. הם הקימו שערוריה, עד שהמלצרים עשו להם מסיבה לעצמם בחלק אחר של הגן. היו גם כאלה שלא נזהרו ואכלו מבישולי נכרים האסורים לפי ההלכה. אך בסיכום סופי נחלה השתתפותם הצלחה רבה.

בדיווחי העיתונות והרדיו נמסר שהיהודים השתתפו בשמחת המלך עם כל העמים האחרים, כך שלא סופקה לאף אחד אמתלא להתרעם על היהודים המזלזלים, כביכול, בכבוד המלך. אמנם היו בודדים שסברו שישראל יענשו על שהמרו את פיו של הצדיק מרדכי, אך המציאות הוכיחה ברורות, שחשש זה היה חשש שוא.

חלפו שנים לאחר המסיבה ולא אירע שום דבר רע לישראל, וזה הוכיח בצורה ברורה שצדקו בעלי הראיה המדינית הרחבה, בניגוד לראייתם המצומצמת של אנשי ההלכה צרי האופק…

[11] לפני שגזר אחשורוש שצריך להשתחוות להמן, היה המן שומר מרחק מאנשים, שהרי לא מכבודו ללכת בין אנשים שפלים ובזויים… (זה מאובחן כאחד מהתסמינים של 'העשירים הטמאים').

אך אחרי שיצאה הפקודה מאת המלך: 'להשתחוות להמן'. הוא חזר בו ואמר: 'אדם צריך שיהיה בן אדם, ויעריך כל אדם', ומאותה העת הוא החל להסתובב ברחובות וליהנות מכך שכל אדם הרואה אותו – נעמד במקומו ומשתחוה לו…

מאותה תקופה נאספו אצלו כמה סיפורים. והנה אחד הסיפורים אותם הוא אהב לספר: עברתי על מדרכה ליד מעבר חציה, ואיש אחד שראה אותי נעצר באמצע המעבר חציה והשתחוה לי, ובדיוק באותו רגע עבר רכב במהירות… וזק"א אספו את השאריות…

[12] הגזירה נגרמה בגלל שני דברים: שהשתחוו לַצֶּלֶם של נבוכדנצר, ושנהנו מסעודתו של אחשורוש.

[13] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פורים – מאמר ט) אמר, וז"ל:

במגילת אסתר מסופר שכאשר שמעה אסתר המלכה על גזירתו של המן הרשע – "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג), וכן את דרישתו המוחלטת של מרדכי היהודי שתכנס אל המלך אחשורוש ותתחנן לפניו לבטל את רוע הגזירה מעל עמה, מיד שלחה לומר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" (שם ד, טז).

כדי להבין את הטעם שביקשה אסתר שיצומו כל היהודים אשר בשושן הבירה שלשה ימים ושלשה לילות, עלינו להקדים את דברי חז"ל בגמרא (מגילה יב.):

פעם שאלו התלמידים את רבי שמעון בן יוחאי: 'מפני מה נתחייבו עם ישראל שבזמנו של המן כליה?' ואמר להם רבי שמעון: 'אִמרו אתם', ואמרו לו: 'מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש הרשע'. ושאל אותם רבי שמעון: 'אם אכן זו הסיבה שנתחייבו עם ישראל כליה, היתה הגזירה צריכה להיות רק על אותם יהודים שבשושן הבירה, שהרי רק להם ערך אחשורוש סעודה, ומדוע נגזרה הגזירה על כל היהודים שבכל ערי מלכותו של אחשורוש?', ולכן הסביר להם רבי שמעון שהגזירה נגזרה על עם ישראל משום שהשתחוו לצלם העבודה זרה בזמן נבוכדנצר.

כפי הנראה גם לאחר שדחה רבי שמעון את סברת תלמידיו שהסיבה שנתחייבו עם ישראל כליה בזמן המן היא מפני שנהנו מסעודת אחשורוש, זהו רק לגבי היהודים שבשאר מדינות המלך אחשורוש אשר לא היו בסעודתו, אבל לגבי היהודים שבשושן הבירה שנהנו מסעודתו של אותו רשע ניתן בהחלט לומר שגזירת הכליון נגזרה עליהם (גם) מפני שנהנו מאותה סעודה.

באותה סעודה הוגשו בין היתר גם מאכלים שאסורים באכילה לעם ישראל, כגון בשר של בעלי חיים טמאים וכן נבלות וטרפות, וכן הוגש בסעודה גם יין נסך שאסור בשתיה לעם ישראל, ורוב ככל יהודי שושן הבירה שהשתתפו באותה סעודה טמאו את נפשם באותם מאכלות ומשקים אסורים, ומשום כך נגזרה עליהם אותה גזירה נוראה.

לכן דרשה אסתר בכל תוקף שכל יהודי שושן הבירה יקבלו על עצמם צום מוחלט ולא יאכלו ולא ישתו מאומה, כדי לתקן את אותן אכילות ושתיות אסורות שהם אכלו ושתו בסעודת אחשורוש, ועל ידי כן תתבטל מעליהם הגזירה הקשה – שהרי משום כך היא נגזרה.

ומה שביקשה אסתר שיהודי שושן הבירה יצומו שלשה ימים ושלשה לילות, משום שמבואר בדברי המקובלים שכשאדם אוכל או שותה מאכלים או משקים אסורים הם נבלעים עמוק מאוד בגופו, ונעשים דם ובשר מבשרו, וכדי שהגוף יפלוט אותם וישוב לטהרתו צריך להתענות מאכילה ושתיה במשך שבעים ושתים שעות רצופות, שהם שלשה ימים ושלשה לילות.

על פי האמור יובן גם מדוע דוקא בפורים זכו עם ישראל לשוב ולקבל את התורה באהבה וברצון טוב, כפי שלמדו כן חז"ל (שבת פח.) ממה שנאמר במגילה: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז), 'קִיְּמוּ' מה ש'קִבְּלוּ' כבר – כי כשאדם מטמא את עצמו במאכלות אסורות לבו מִטמטם בקרבו והחשק שלו לעניינים רוחניים הולך ומתמעט ונופל לידי קרירות נוראה לכל דבר שבקדושה.

וכדברים האלו ממש כתב רבינו חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש (ויקרא יח, ב – ד"ה עוד אולי) בשם רבינו האר"י ז"ל, וזו לשון קדשו:

כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סיבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו. ואמר (רבינו האר"י ז"ל) כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע, או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם, וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו, תטהו מטוב לרע ותגבר בו בחינת הרע. מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש.

ומאחר שעם ישראל בזמן מרדכי ואסתר צמו שלשה ימים ושלשה לילות, נפלטו מגופם כל המאכלות האסורות שאכלו, וכן הבשר הטמא והדם העכור שנוצר מהם, וממילא התעורר בקרבם חשק גדול לתורה הקדושה וחזרו וקיבלו אותה בשמחה גדולה ועצומה.

נוסף על כך: מכיון שעם ישראל טיהרו את עצמם היטב מהמאכלות האסורות על ידי אותם שלשת ימי תענית, נאמר עליהם: "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אסתר ט, ב).

וכמו כן לגבי מרדכי היהודי, מכיון שמעולם הוא לא טימא את עצמו באכילת מאכלות אסורות לכן נאמר בו: "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדְּכַי עֲלֵיהֶם" (שם פסוק ג) – כי כל מי שזוכה לקדש את עצמו היטב בענין המאכלות, הקב"ה מפיל אימה ופחד על כל שונאיו ומבקשי רעתו ושום אדם לא יכול לעמוד בפניו.

ואפילו בעלי חיים טורפים, כגון אריות ונמרים, אם יפגשו באדם שמקדש את עצמו היטב בענין המאכלות, מיד תיפול עליהם אימה ופחד מפניו ולא יהיו מסוגלים להזיק לו בשום אופן.

ולזה כיוונו חז"ל (שבת קנא:) באומרם: 'אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה'. והיינו כי כשאדם מטמא את עצמו במאכלות אסורות מסתלק מעל פניו ה'צלם אלקים' שניתן לו ביום שנולד, ובמקומו שורה על פניו דמות בהמה, ובאותו הזמן חיה רעה יכולה לשלוט בו כיון שהוא נדמה לה כבהמה.

אך כשאדם מקדש את עצמו היטב בענין המאכלות, ממילא אין ה'צלם אלקים' סר מעל פניו, ולכן גם חיה רעה שפוגשת אותו מיד נופל עליה אימה ופחד מפניו, מחמת אותו 'צלם אלקים' השורה על פניו.

וכן מצינו בדניאל איש חמודות (אשר לפי דברי חז"ל (מגילה טו.) הוא 'התך' הנזכר במגילת אסתר), כאשר גזר המלך דריוש שמי שיתפלל לאל כלשהו יושלך לגוב האריות, ותפסו את דניאל מתפלל לה' בביתו והשליכו אותו לבור שהיה מלא באריות מורעבים (בילקוט שמעוני לתהלים רמז תשפז – מובא שהיו באותו גוב 4641 אריות) – עשה לו הקב"ה נס עצום, וסגר את פיותיהם של האריות ולא פגעו בו לרעה כלל, וכך ניצלו חייו (ראה בספר דניאל פרק ו). דניאל זכה לכך משום שקידש את עצמו היטב בענין המאכלות, ובמשך כל השנים ששהה בארמון המלך מעת היותו ילד שמר את פיו לבל יתגאל במאכלות האסורות שהוגשו לו שם, אלא אכל זרעונים בלבד (כמבואר בספר דניאל פרק א), ולכן ה'צלם אלקים' מעולם לא סר מעל פניו, וכשראו אותו האריות נפלה עליהם אימה ופחד.

ואם בענין קדושת המאכלות עוסקים אנו, זה המקום להזכיר מה שסיפרו זקני החסידים, שבהיות בעל התניא במאסר בעקבות עלילות השוא שהעלילו עליו המתנגדים, נזהר מאוד שלא להכניס לפיו שום מאכל מפני שלא היה שם אוכל כשר אלא רק בשר נבילות וטריפות, וכך עברו עליו שבעה ימים ללא אכילה, עד שביום השמיני מצבו כבר התחיל להדרדר ונגמרו לו הכחות.

משהבחין שר בית הסוהר שבעל התניא לא אוכל כלום ומצבו הגופני חמור ביותר, חשב שהוא לא אוכל משום שהוא מפחד מהמשפט שיהיה לו, ולכן הוא מנסה להמית את עצמו. משום כך החל שר בית הסוהר לדחוק בבעל התניא לאכול, ומשלא הסכים לכך בעל התניא בשום אופן, ציוה השר למשרתיו לקחת בשר ולהכניס לפיו של בעל התניא בחזקה כדי שלא ימות.

תפסו המשרתים את בעל התניא בכל כחם וניסו להכניס לפיו את האוכל, אך הוא סגר את פיו בכל כחו ולא יכלו המשרתים לפתוח אותו בשום אופן, ונאבקו עימו עד שנעשה שם רעש גדול, ומאת ה' הזדמן למקום שר גדול ומכובד, וציוה את המשרתים להניח לו, כי אין זה ראוי להכריח אדם מכובד שכזה לאכול, אלא צריך לדבר עמו בדברי ריצוי עד שיסכים מעצמו לאכול.

בינתים נכנס אותו שר גדול לתאו של בעל התניא ושאל אותו בלשון רכה: 'מדוע כבוד הרב אינו אוכל מאומה, הרי בכך כבודו גורם לעצמו לסכן את חייו, וכתוב בתורתכם שמי שגורם לאבד את חייו אין לו חלק לעולם הבא?'. והשיב לו בעל התניא: 'איני אוכל משום שאין כאן מאכל כשר, ונבילות וטריפות איני מוכן לאכול בשום אופן גם אם אמות משום כך ואאבד את כל העולם הבא, כי מוטב לי לאבד את כל העולם הבא שלי ובלבד שלא אטמא את נשמתי באכילת מאכל אסור וטמא!'

כששמע השר את דבריו האמיתיים של בעל התניא הזדעזע עד עומק נשמתו, ולכן החליט לעזור לו, ושאל אותו בכנות: 'אם אשיג לך מאכל כשר, האם תאמין לי ותאכל אותו?', והשיב לו בעל התניא: 'לעת עתה הקיבה שלי מאוד חלשה ולא אוכל להכניס אוכל לפי, אך אם תשיג לי מעט ריבה מאיש יהודי אסכים לאכול'. 'אך זאת בתנאי – הוסיף בעל התניא – שכבוד השר בעצמו יקח את הריבה מיד היהודי, ושום אדם בעולם לא יגע בה עד שהיא תגיע לידי, רק אז אוכל'.

מיד ציוה השר על אחד היהודים שהכיר היטב להכין במהירות ריבה משובחת ולמסור לו אותה, וכן עשה אותו יהודי. והשר, שהיה אדם ישר ונאמן, קיים את הבטחתו, ולא הרשה לשום אדם בעולם לגעת בריבה עד שמסר אותה לידיו של בעל התניא, ובעל התניא אכל ממנה והחיה את נפשו. כך במשך תקופת מאסרו של בעל התניא, שנמשכה חמישים ושלשה ימים, דאג אותו שר מכובד להעביר לו את האוכל מאותו יהודי.

[14] וזה לשון הגמרא הקדושה (מגילה יד:) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ה, א), בגדי מלכות מיבעי ליה (היה צריך לכתוב?) אלא שלבשתה רוח הקודש.

[15] שפע חיים – תורה ומועדים (חלק יח – עמוד ג).

[16] וזה לשון הגמרא הקדושה (מגילה יד.): שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר.

[17] ראה באורך בספר בצור ירום (חלק יד – עמוד 17) לאבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א.