אהבה הבוערת…
לאחר פטירת הבעל שם טוב זיע"א, התמנה במקומו, תלמידו, המגיד ממעזריטש זיע"א.
זכה המגיד הקדוש, ותלמידיו היו ענקי רוח וקדושי עליון, וביניהם היו לו ארבעה תלמידים מופלאים:
רבי אהרן 'הגדול' מקארלין, שהיה מופלא באהבת ה'. רבי זושא מאניפולי, שהיה מופלא ביראת ה'. רבי מענדל מוויטעבסק, שהיה מופלא בגאונות. ורבי יעקב שמשון משפיטיווקא, שהיה מופלא בעמקות![1]
כעבור כמה שנים מפטירת רבו המגיד, החליט רבי יעקב שמשון משפיטיווקא, לעלות לארץ ישראל.
בשנת תקנ"ט (1799 למניינם) הוא התיישב בארץ ישראל, אך לא להרבה זמן. כאשר ראה את לחצם ודוחקם של היהודים, שכמעט היו נפוחי רעב, נשאו לבו לנסוע למדינות רחוקות שבמערב, לקבץ ממון בעדם.
בדרך מסעו הגיע לעיר אחת בארצות המערב, ונכנס לבית החכם שבעיר, זקן ונשוא פנים. החכם נתן לו שלום, ושאלו מאיזה מקום הוא, ובשומעו שהוא מארץ פולין, שאלו אם מכיר הוא את הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז'.
הבין הרב משפיטיווקא שאיש קדוש הוא החכם וצופה ברוח הקודש, שהרי אלמלא כן מאיפה הוא מכיר את רבי ברוך ממז'יבוז'.
וענהו הרב, שהוא מכיר את רבי ברוך, וגם הוא כפוף לו כעבד לאדונו.
ביקש החכם שיאמר לו איזה דבר תורה משמו. והנה פתאום נשכח מהרב משפיטיווקא כל מה ששמע מרבי ברוך ממזי'בוז', אף שכל ימיו לא שכח גם דבר אחד ממשנתו. נצטער על זה, וגם החכם נצטער על כך.
כמה דקות של צער חלפו עליו, ופתאום נזכר בדבר אחד, ואמר לחכם בשמחה רבה: נזכרתי דבר קטן ששמעתי ממנו –
בברכה השניה של ברכת המזון אנו מודים על ששה דברים, והם: ארץ ישראל, יציאת מצרים, מצות ברית מילה, התורה הקדושה, על נתינת המצוות, ועל חיים ומזון.[2]
לאחר מכן פותחת הברכה השלישית, במילים: 'ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך'. ביאר רבי ברוך ואמר:
אנחנו צריכים להודות לה' יתברך על כל הששה דברים שפירטנו, אולם 'ועל הכל' – יותר מכל ההודאות, 'ה' אלקינו אנחנו מודים לך' – אנחנו מודים לך על שאתה ה' אלקינו, ולא תעינו, חס ושלום, מאלקותו יתברך.
כשמוע החכם הזקן דבר זה ענה בפחד ובמורא:
'וכי זהו דבר קטן? הלא גדולות ונוראות דיבר!'
והתחיל החכם לומר על זה רזי תורה, וישבו יחד שלשה ימים בהתפשטות הגשמיות ולא אכלו ולא שתו כל אותם הימים ועסקו בסודות התורה, עד שלא יכול הרב משפיטיווקא לסבול עוד.
אחרי כן שאל הרב משפיטיווקא את החכם, מהיכן שמעת על רבי ברוך? והשיב החכם: פגשתי אותו למעלה, בעולמות העליונים (וזה נעשה בעת עליית הנשמה, כידוע ליודעים).[3]
ובאמת, בכל יהודי ויהודי בוערת אהבה אמיתית לבורא, אהבה המולידה הודאה: 'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!'
ועל האהבה הבוערת ויוקדת בלבבות ישראל נאמר: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח, ז)…
ופירש רש"י (שם):
'מַיִם רַבִּים' – אלו אומות העולם. 'וּנְהָרוֹת' – שריהם ומלכיהם. 'לֹא יִשְׁטְפוּהָ' – על ידי חוזק ואימה ואף על ידי פיתוי והסתה.
גם אם יקבצו וירכזו כל אומות העולם ושריהם את כחותיהם לכח אחד, לא יצליחו לכבות או אפילו להחליש, את אש האהבה היוקדת כיקוד אש בלבותיהם של ישראל!…[4]
[ומבואר שאומות העולם לא יצליחו לכבות את האהבה, לא על ידי איומים ולא על ידי פיתוי והסתה].
וכמים הפנים אל הפנים, כך גם הקב"ה אוהב את ישראל. וכמו שנאמר: 'מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ'…
וביאר התרגום (בתרגום לעברית), וז"ל:
אמר אדון העולם לעמו בית ישראל, גם אם יתאספו כל העמים המשולים למי הים שהם רבים, לא יוכלו לכבות את האהבה שלי אליכם! ואם יתקבצו כל מלכי הארץ המשולים למי הנהר הזורם בתוקף, לא יוכלו למחות אתכם מן העולם!…[5]
ממשיך הפסוק ואומר: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שם) – וגם אם ינסו אומות העולם לכבות את האהבה של ישראל על ידי נתינת כסף, הם לא יצליחו.
ומביא המדרש דוגמא לכך, וז"ל: 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ' – זה המן הרשע שנתן עשרת אלפים ככר כסף להכחיד את ישראל, 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ'…[6]
וכאן ברצוננו לבאר, אך לפני כן נקדים…
כפרה על חטא העגל
במעמד הר סיני שמענו את עשרת הדברות, ולמחרת (ב-ז' בסיון) עלה משה למרום להוריד את התורה. 40 יממות הוא שהה שם…
ובינתים, למרגלות הר סיני, עבדו עם ישראל על עצמם ללא הרף.
בעמל וביגיעה נוראה – קידשו וטיהרו את עצמם.
במורא ובסילודין הכינו עצמם לקראת המדרגות הגדולות והעצומות העתידות לבוא אליהם בסוף היום ה-40.
וביום האחרון, ביום ה-40 (ב-י"ז בתמוז), סמוך ונראה לקבלת הקדושה, התגברה עליהם הטומאה, והם נכשלו בעגל…[7]
ובשמים, פנה הקב"ה למשה ואמר לו: "לֶךְ רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז)!… ומשה רבינו ירד למחנה ישראל ובידיו לוחות הברית, וכשראה אותם עובדים לעגל שבר את הלוחות.
ולמחרת, ב-י"ח בתמוז, שרף את העגל ודן את החוטאים, וב-י"ט בתמוז עלה חזרה למרום כדי לנסות ולבטל את הגזירה.
אולם זה לא היה פשוט בכלל…
משה רבינו בעל הנשמה האדירה והקדושה, האדם שזכה לכל המעלות והמדרגות, וזכה להיות 'מורשה חתימה',[8] לא הצליח למצוא דרך למתק את הדינים ולעורר רחמים…
ומשה רבינו החליט: יהיה מה שיהיה, אני לא זז מכאן עד שאני שומע: 'סלחתי'!…[9]
ואז, ב-כ"ט אב, כעבור תשע מאות וששים שעות רצופות של בכי ותחנונים… הורדת נחלי דמעות של אש, ואלפי לימודי זכות על עם ישראל! התגלה הקב"ה למשה (ראה רמב"ן שמות לג, יז) ואמר לו: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א).
ולמחרת בראש חודש אלול עלה משה רבינו לשמים לקבל לוחות שניים, וכעבור ארבעים יום – ביום הכיפורים – נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו: 'סלחתי כדברך', ומסר לו לוחות שניים.[10]
ולמחרת, ב-י"א תשרי[11] פנה הקב"ה למשה רבינו ואמר לו: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה'" (שם ל, יב) – עם ישראל חטאו בעגל, והם צריכים לכפר על נפשותיהם! (שקלים פ"ב ה"ג).
וכאשר שמע זאת משה רבינו נתיירא, אמר: "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" (איוב ב, ד)… אמר רבי מאיר, נטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו: 'זה יתנו'!… (ילקוט שמעוני, כי תשא – רמז שפו).
וכך היה!
כל יהודי מבן עשרים שנה ומעלה, הביא מחצית השקל,[12] וביחד זה הצטרף לסכום של מאה ככר, ובזה יצקו את אדני המשכן.[13]
והקב"ה אמר למשה: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמות ל, טז)…
כחה של צדקה
מהמילים: 'וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', אנו לומדים שהכפרה הטובה ביותר לנפש, היא על ידי מצות הצדקה.[14]
כי באמת עצום ונורא כחה של מצות הצדקה! ובשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – חלק ח עמוד 244, מהדורת תש"פ) אמר, וז"ל:
אמרו חז"ל (בבא בתרא ט.) שמצות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה, ולכן תיבת 'ממון' עולה בגימטריא 'סולם', לרמוז לאדם שאם ישתמש בממון שלו לצדקה, הוא ישמש לו סולם שעל ידו יוכל לעלות לדרגות העליונות ביותר של קרבת ה'.
והטעם לכך שמצות הצדקה היא 'עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה', יותר מכל שאר המצוות, מכיון שעל ידי קיום המצוות המעשיות, האדם מעלה את נפשו החיונית לה'…
על ידי קיום כל מצוה ומצוה, עולה נפשו החיונית ונכללת באור של השם יתברך המלובש באותה המצוה.
והנה בכל מצוה ומצוה מתלבש בה רק כח אחד מנפש החיונית, כגון: כח המעשה שביד המניחה תפילין או המחזיקה באתרוג וכדומה, ועל ידי קיום המצוה, עולה החלק המסויים הזה (אותו כח פרטי מהנפש החיונית) לקדושה ונכלל באור של ה'.
וגם זה רק בשעת מעשה המצוה לבד, בשעה שאדם מקיים מצוה מעשית הוא מקבל כח לקיום אותה מצוה ואותו כח מתעלה לקדושה, אבל ברגע שהסתיימה עשיית המצוה פג תוקפו של אותו הכח.
אבל יוצא מן הכלל, היא מצות הצדקה, שבקיומה עולה כל נפשו החיונית (כולה ממש), לקדושה ונכללת באור של ה'.
והטעם לכך, כי בתוך הכסף נכללת כל חיות נפשו, וכשהוא נותן אותה לצדקה הוא נותן את כל נפשו!
ונבאר יותר:
כל אחד יודע שאף אחד לא 'קוטף כסף מהעצים' אלא הוא עובד קשה מאוד כדי להשיג אותו, וכל הנפש שלו נמצאת בתוך אותו כסף.
אדם עבד ימים ולילות, שעות על גבי שעות, כדי להשיג סכום כסף לצורך פרנסת ביתו, והנה הוא הגיע ליעד והכסף כבר ביד שלו, פתאום באה התורה ודורשת ממנו: 'תן ממה שהרווחת עשרים אחוז [חומש] או לפחות עשרה אחוז [מעשר] לצדקה'.
כאשר אותו אדם משליך את ההגיון ומוסר לצדקה חלק לא מבוטל מאותו כסף שהוא יגע והזיע כדי להשיג אותו, זוהי ממש מסירות נפש, ובזה הוא בעצם מכניס במצוה את כל הנפש החיונית שלו ומעלה אותה לה'.
לדוגמא: יהודי שהוא מורה במקצועו, זו עבודה קשה מאוד – להתמודד עם התלמידים בשיעורים, להשגיח עליהם בהפסקות שלא יריבו, לשמוע מהם בזיונות, לרדוף אחריהם שילמדו ויבינו, לבנות מערכים, לכתוב ולבדוק מבחנים, לשבת שעות רבות באסיפות הורים בערבים – ובסוף החודש הוא זוכה לקבל משכורת של שמונה אלף ש"ח למשל.
הרי בשביל להרויח את הסכום הזה הוא עבר שלשים יום של יסורים על גבי יסורים בעמל רב ללא מנוחה. כאשר אותו יהודי הולך ונותן מהמשכורת שלו אלף ש"ח לצדקה, לכאורה הוא בסך הכל נתן כמה ניירות לצדקה, אבל בשמים מחשיבים לו שהוא מסר לה' את הנשמה שלו.
או יהודי שעובד בבנין, הוא מתפלל בבוקר תפילה מוקדמת וזריזה ורץ לעבודה – לתפסנות, לקרשים, ליציקות, ובמשך כל היום עובד תחת השמש הלוהטת עבודת פרך ממש. כאשר בסוף החודש הוא מקבל משכורת עבור עבודתו ומפריש ממנה סכום מכובד לצדקה, הוא לא נתן לכבוד ה' רק סתם שטרות נייר אלא הוא הקריב לכבוד ה' את הדם שלו, ואת כל הכחות העצומים שהוא השקיע בעבודתו במשך כל החודש, ולכן בצדקה זו הוא מעלה לקדושה את כל כחות גופו ונפשו החיונית.
ולכן הצדקה שכל יהודי נותן מיגיע כפיו מסוגלת לכפר לו על כל עוונותיו, כיון שהיא באה ממש מהדם שלו, ובדם הרי תלויה כל חיות נפשו. זו הסיבה שהכסף מכונה גם 'דמים' [דמי שכירות, דמי הבראה וכדו'], 'דמים' תרתי משמע, לכן אדם שנותן צדקה נחשבים לו אותם 'דמים' כאילו שנתן את נפשו, וב'מדה כנגד מדה' כך גם מצילים את נפשו של בעל הצדקה, כמו שכתוב: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב) – הצדקה שנתת מהנפש היא באה ומצילה את הנפש שלך.
המדרש (ויקרא רבה, פרשה לו – אות ו) אומר, אם ראית דור שזכות האבות הקדושים והאמהות הקדושות התמוטטה בו – צא ועסוק בגמילות חסדים, שנאמר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ" (ישעיה נד, י).
לכן אשרי אדם שמבין את הכח העצום שיש למצות הצדקה להציל את האדם מכל הסכנות של העולם הזה, כמו שכתוב: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ" (שם פסוק יד), והיינו שבזכות הצדקה שאדם עושה הוא מרוחק מכל פחד ומכל צר הבא על נפשו, ואף מהמוות הצדקה מצילה אותו…
השנים הראשונות של מלכות אחשורוש…
במשך 890 שנה ברציפות קיימו עם ישראל את מצות נתינת מחצית השקל!…[15] עד שהגיע היום הנורא שבו נחרב בית המקדש הראשון, ובין הדברים שהפסדנו היה מצות 'מחצית השקל'.
עם חורבן המקדש, בשנת 3338 לבריאת העולם, החלה גלות בבל. גלות שנמשכה 51 שנים, ובמהלכה שלטו שלשה מלכים רעים ואכזריים: נבוכדנצר, אויל מרודך, ובלשצאר.
ובלילה אחד, נהרג בלשצאר על ידי חיילי מדי ופרס, וכמו שנאמר: "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה" (דניאל ה, ל) – והחלה גלות מדי.
בגלות מדי מלכו ארבעה מלכים, והם: דריוש המדי – שמלך שנה אחת, כורש הפרסי – שמלך שלש שנים. אחשורוש שמלך 14 שנה, ודריוש השני שמלך 42 שנה.
אך מבחינת עם ישראל, גלות מדי הסתיימה בשנתו השניה של דריוש השני.[16]
וברשותכם נתמקד עתה באחשורוש:[17]
בשנת 3392 שנה לבריאת העולם עלה אחשורוש על כס המלוכה.
אחשורוש היה הפכפך בטבעו ונוסף על כך גם גס רוח, חכם בעיניו ונוח לכעוס. שררה בו ערבוביא של טוב ורע, חכמה וטיפשות, הכל ביחד, כמאמר חז"ל (מגילה יב.): מלך פיקח היה, מלך טיפש היה.
בימי אביו דריוש, וגם בתחילת ימיו הוא, היו לבני ישראל עיסוקים ופרנסה טובה במדינותיו.
מזמן לזמן – בגלל סיבות שונות, עסקים וידידות עסקית – התנתקו בני ישראל מחיי התורה והמצוות שלהם, והכניסו עצמם בחיי העולם. חיפשו אחרי מותרות. השבת נהפכה לחול. היקלו ראש בכשרות. וחיי המשפחה – טהרת המשפחה – נהיו גסים.
בני ישראל באותם ימים שכחו שהם העם הנבחר, והחלו להקל ראש בבחירתו של הקב"ה – 'אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון'… ומכיון שכן החלו לחיות חיי חולין מופקרים ככל הגויים.
מרדכי היהודי ומלאכי הנביא דיברו הרבה על לבם של בני ישראל והזהירו אותם, שאין ה' יתברך סובל חיים כאלה ואשר יעניש אותם קשות על כך.
מרדכי היהודי ומלאכי הנביא הסבירו לבני ישראל, שאם הקב"ה ישפוך חמתו חלילה עליהם ועל משפחותיהם, לא תעזור להם חברותם עם ידידיהם מאומות העולם, ולא תעזור עשירותם הגדולה. הם הבהירו לבני ישראל את הדברים שאמר ה' יתברך בפרשיות התוכחה. אך, למרבה הצער, לבותיהם הנלוזים של בני ישראל בימים ההם לא נתנו להם להתייחס לדברים נכונים ומסורים אלה, ומבלי הבט שמרדכי היה אחד מהחשובים בחצר המלך, לא הועילו דיבוריו על שמירת תורה ומצוות…
אחשורוש ניהל מלחמה גדולה עם מדינות שונות וניצחן. בני ישראל במלכות אחשורוש עזרו רבות לנצחונו ובגלל זאת העריכו אותם מאוד. הם קיבלו אותות הצטיינות שונות ונמסרו בידיהם תפקידים חשובים בממשל…
בין האנשים שאחשורוש מינה לתפקיד רם בממשלתו, היה אחד ממוצא נחות, גַּלָּב (סַפָּר) בבית המרחץ, בשם המן בן המדתא, אדם בעל אמביציה גדולה, בעל גאוה, שקרן שהצליח להשתחל בין יועצי אחשורוש.
כשחזר אחשורוש משדה הקרב עטור נצחון גדול, ערך סעודות גדולות לכל נתיניו, אליהן היו מוזמנים, על ידי ועדה ממלכתית, גם נתיניו היהודים. ההוראות הממלכתיות היו להתייחס היטב לכל אורח ולספק לו מן המיטב ככל אשר ידרוש במאכל ובמשקה.
סעודות הנבילה והטריפה מלוות התהוללות פרועה, השחיתו יותר את בני ישראל, ומבלי הבט על התקרבות ימי הגאולה – בהתאם לנבואתם של נביאי ישראל[18] – לא רצו בני ישראל לשמוע מזה ולעגו מכך בדברי לעג מחוצפים ביותר.
זכויות המלחמה הגדולות שלהם בצירוף מכתבי התודה הממלכתיות – שיכרו אותם. הם השתכנו בבנייני פאר היפים ביותר ומצא חן בעיניהם 'חיי החופש והדרור'. בלי שבת. בלי כשרות. בלי מקוה. בלי תפילין וכו'. ונהנו מהחיים הגופניים במלוא המדה.
את כל דברי המוסר הם דחו באופן מחפיר, היה זה הזמן של שפוט השופטים, העשירים היו בטוחים בעשירותם, ולא זו בלבד שלא העריכו את הרבנים ושומרי התורה, אלא גם ענשו אותם בכל אשר יכלו.
מאותו יום בו ענש אחשורוש את אשתו ושתי בעונש מוות – עברו חמש שנים (בערך) ואסתר הוכתרה למלכה ובהתאם לציוויו של מרדכי לא ידע אף אחד על עמה ועל מולדתה.
חמש שנים חי חלק גדול – ואולי החלק הגדול ביותר – של בני ישראל במדינות המלך אחשורוש חיי עושר ואושר, במותרות ובחופש, בלי תורה ובלי קיום מצוות, חיללו שבת ויום טוב, אכלו טריפות ונבילות, חיו כמו שאר העמים וחיללו את המוסר היהודי האמיתי…
והמן שראה את מצבם הרוחני של היהודים חיכך ידים בהנאה, 'עכשיו זה הזמן'… והוא החל לארוג את קורי עכביש…
תוכניתו של המן הרשע
בשנת 3404 לבריאת העולם החליט המן הרשע שהגיע הזמן להשלים את המהלך שהחלו אבותיו ואבות אבותיו (זרע עמלק ימח שמם)…
והוא נכנס לחדרו והחל להתעסק בטומאות והכשפים שלו, כדי לברר באיזה יום יאיר לו המזל, ויצליח לבצע את תוכניתו השטנית: 'להשמיד להרוג ולאבד'…
וכך כתב בספר מעם לועז (אסתר ג, ז):
מה עשה המן? החליט להשתמש בגורל. והנה למרות שישנם כמה וכמה סוגי גורלות, הוא השתמש דוקא בגורל של קוביות[19] (ראה הערה).
והנה בכל אחד מצדדי הקוביה ישנן נקודות. ויש להם שלש מקבילות:
מקבילה ראשונה: מצד אחד 4 ומצד שני 3.
מקבילה שניה: מצד אחד 5 מצד שני 2.
מקבילה שלישית: מצד אחד 6 מצד שני 1.
והמן הרשע שיחק בשלש קוביות, וזרק ויצא על גבי קוביה אחת נקודה אחת, ועל שתים האחרות יצאו ג' נקודות בכל אחת. לכן שמח מאוד שלמעלה יצאו מספר אותיות אגג. ולמטה אותיות מספר דוד (שהרי תמיד הלמעלה והלמטה ביחד נותנים את המספר שבע, כך: 1-6, 2-5, 3-4) והמן רצה להיות בטוח ולכן הפך את הקוביות לראות את האותיות דוד. ובהפיכה שלו נהיה נהפוך הוא…[20]
והמן המשיך בגורלות שלו, ויצא לו שהיום שבו יאיר לו מזלו, הוא י"ג אדר, וכמו שנאמר: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג, יג)…
לאחר שהתברר לו היום, הוא ניגש לאחשורוש ואמר לו: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (שם פסוק ט)…
וכך אמר המן לאחשורוש:
לאחר שעם ישראל חטאו בחטא העגל הם הצליחו להתקרב בחזרה אל הקב"ה בזכות נדבות לבם.
בזכות שכל אחד מהם התנדב חצי שקל למשכן, הקב"ה פרשׂ עליהם את אהבתו. והנה – המשיך המן ואמר – אני מוכן להיות נדיב כמו כל עם ישראל יחד!
שהרי מצות מחצית השקל היתה מגיל 20 שנה, וניתנה על פי רוב 50 שנה (שהרי 'יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה')…
ואם כן, כל יהודי נותן בימי חייו 25 שקל. והנה השקל המדובר כאן, הוא שקל שהשתמשו בו במשכן ובבית המקדש, הנקרא: 'שקל הקודש'. אך מחוץ לקודש היו משתמשים בשקל אחר, הנקרא: 'שקל חול'. והיה משקלו חצי מהמשקל של הקודש.
ונמצא שיהודי נותן בימי חייו 50 שקל של חול.
ואם ניקח את ה-50 שקל הללו (של כל חיי היהודי) ונכפיל אותם בכל ישראל (שהם שש מאות אלף), נקבל בדיוק: עשרת אלפים ככר כסף!
וזה שאמר המן לאחשורוש: אני אתנדב כסף כנגד כל ישראל, ואתה תחלק את זה לצדקה, וכשהבורא יראה את הנדיבות שלנו, הוא ינטוש את האהבה שלו לישראל וידבק בנו!
וזה שאמרו במדרש (אסתר רבה, פרשה ז – אות יב): "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ" (שיר השירים ח, ז) – זה המן הרשע שנתן עשרת אלפים ככר כסף להכחיד את ישראל, "בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שם)…
מרדכי יוצא לקרב…
ונחזור על הדברים:
בשלשה הפרקים הראשונים של מגילת אסתר סופר על עלייתו המהירה של המן בן המדתא, ועל הגזירה הנוראה שנגזרה…
והפרק השלישי מסתיים בתיאור מצב הרוח של היהודים בעיר שושן. וכך נאמר: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (אסתר ג, טו).
והנה מיד לאחר מכן מתחיל הפרק הרביעי בפסוק: "וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (שם ד, א).
וצריך להבין: הרי כל היהודים שחיו בשושן ידעו על הגזירה, ואם כן, מדוע מתייחסים דוקא לידיעתו של מרדכי – 'וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַֽעֲשָׂה'?
וביאר הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א בספרו כתם אופיר (שם):
כל היהודים ידעו על הגזירה, אך באיזו שהיא נקודה היתה להם תקוה שהיא תתבטל. אולם, אצל מרדכי זה היה שונה: 'וּמָרְדְּכַי יָדַע ברוח הקודש שנגזרה גזירה זאת מאת הקדוש ברוך הוא'.
מרדכי ידע שהגזירה הזו נגזרה על עם ישראל בבית דין של מעלה, וההמן שלמטה הוא סתם בובת משחק שמשתמשים בו לעשות רצון שמים…
ומרדכי שידע זאת נחרד – 'כיצד אפשר להמתיק את הדינים?'… והוא החל במהלך ההמתקה…[21]
מהלך ההמתקה המתואר במגילת אסתר משתרע על פני 55 פסוקים, והוא מתחיל בפסוק: "וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א).
ומסתיים בפסוק: "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדְּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (שם ז, י)…. והאדמו"ר מקאמרנא זיע"א האריך בזה בספרו כתם אופיר, עיין שם.
והנה אחד המהלכים הראשונים של ההמתקה, נמצאים בפסוק: "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדְּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם" (שם ד, ז).
וביאר רש"י (שם): 'פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף' – פירוש הכסף…
מעלתם של ישראל…
וכך אמר מרדכי לאסתר: המן חשב שבזכות נתינת חצי השקל למשכן, הקב"ה פרשׂ עלינו את אהבתו. ולכן עלה בלבו רעיון להתנדב כסף כנגד כל ישראל, וכשהבורא יראה את הנדיבות שלו, הוא ינטוש את האהבה שלו לישראל…
אך הרשע הזה לא למד רש"י שגילה: 'פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף' – פירוש הכסף! כי אם הוא היה לומד רש"י, הוא לא היה טועה.
וכדי להבין את דברי רש"י, נעתיק את דבריו של הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 417), וז"ל:
בילקוט שמעוני (כי תשא – רמז שפו) אמרו: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ" (שמות ל, יב) – וכששמע זאת משה רבינו נתיירא, אמר: "עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" (איוב ב, ד)… אמר רבי מאיר, נטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו: 'זה יתנו'!…
פירוש: אילו היה צריך לפדות בכמות, אין שיעור לכמות שהיה צריך ליתן בפדיון נפשו מן החטא. אבל הקב"ה ברוב חסדו כביכול 'מסתפק במועט' – מחצית השקל, אבל בתנאי שתהיה 'של אש מתחת כסא הכבוד', פירוש מתוך התלהבות טהורה וזכה, לשם כבוד שמים…[22]
ועל פי זה יובן לימוד הזכות שלימד מרדכי על ישראל:
רבונו של עולם, המן הרשע התנדב סכום אסטרונומי לצדקה, אך רבונו של עולם הבט ב'כסף'!
המן נתן את הכסף בצורה חיצונית, ללא לב ללא רגש, ללא שום רצון לעשות לך נחת רוח. וכסף שכזה אין לו כמעט משמעות.[23]
אך לעומתו, בניך אוהביך, נתנו רק חצי שקל, אך נתנו את זה מתוך תשובה וחרטה על מעשה העגל. הם נתנו את זה בלב בוער באהבתך… וחצי שקל כזה שוה פי כמה וכמה מכל הכסף של המן…
איזה הפרש עצום יש בין הכסף של ישראל לכסף של המן!…
ובאמת הלימוד זכות של מרדכי התקבל, והמן נהפך לבזיון מהלך! – 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ', שחשב שיצליח להידמות ליקוד אש היוקדת בלבבות ישראל…
זכר למחצית השקל
גם כיום, שבעוונותינו הרבים חרב המקדש, ואין לנו אפשרות לקיים את מצות מחצית השקל, יש ענין לקיים זכר למחצית השקל.
וכך כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א (חזון עובדיה, פורים – עמוד קד), וז"ל: כל מי שהוא למעלה מגיל עשרים שנה צריך לתת 'זכר למחצית השקל'. ויש אומרים שאף מי שהוא למעלה מבר מצוה, מבן י"ג שנה ומעלה, צריך לתת לזכר מחצית השקל. וטוב להחמיר כדעה זו.
גם הנשים יתנו מעות 'זכר למחצית השקל'. וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ולכן כל איש שיש יכולת בידו יתן בעדו ובעד אשתו ובניו הסמוכים על שולחנו, תשעה גרם כסף מזוקק (לפי מחיר הכסף הגולמי באותה שנה שנותן), לכל אחד ואחד [ואסור לתת מחצית השקל מכספי מעשר].
[ומי שמצבו הכלכלי קשה די שיתן מטבע של חצי שקל לזכר מחצית השקל].
מעות הללו שהם זכר למחצית השקל ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שמיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.).
וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:): במה תרום קרנם של ישראל? ב'כי תשא'…
מתי נזכה לכמות?
בשתי מילים שאמר מרדכי: 'פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף' הוא גילה את איכות לבבם של ישראל! את הלהב הבוער בהם בעת קיום מצות הצדקה.
אך עם כל המעלה שישנה באיכות הנתינה, זה עדיין לא מספיק, וצריך גם את כמות הנתינה, שתהיה נתינה גדולה ומכובדת. והנה, בוודאי אי אפשר לתת בכמות גדולה כשלאדם עצמו אין כסף.
וצריך להבין מדוע באמת לא כל יהודי זוכה שיהיה לו ממון רב?[24]
וכדי להשיב נצטרך להקדים:
בספרי הקבלה מבואר שישנם ארבעה עולמות כלליים, והם: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה.
ובכל עולם (מהארבעה עולמות) ישנם חמשה פרצופים כלליים, והם: אריך אנפין (ועתיק נכלל בו), אבא, אמא, זעיר אנפין (ז"א), ומלכות (נוקבא דז"א).
ומחמשת פרצופי האצילות משתלשל השפע לשלשת העולמות שמתחתיהם.
ובדברי הנביא ישעיה נאמר: "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי ה' בְּרָאתִיו" (ישעיה מה, ח).
וביארו בזוהר הקדוש (ויקרא דף כה ע"ב), שכאן (בחלק הראשון של הפסוק) מבואר כיצד משתלשלת הפרנסה:
'הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל' – 'השמים' זה ז"א, ו'ממעל השמים' זה עתיק (הנכלל באריך אנפין). והממון נשפע ('הַרְעִיפוּ') מעתיק לז"א, ומשם ליהודי.
ולא כל יהודי זוכה למשוך שפע מעתיק, אלא רק מז"א, ולכן אין לו עשירות אלא רק פרנסה.
וזו התשובה לשאלה ששאלנו, מדוע אין לנו כמות ממון, מכיון שלא זכינו לקבל מהארת עתיקא קדישא!…
אשרי הצדיקים בעלי העושר…
והנה ישנם יהודים שהם חוטאים ופושעים ואף על פי כן הם עשירים, ובוודאי שהם לא ראויים לקבל שפע מעתיק. והסיבה שהם עשירים זה מפלאי אל עליון המנהיג את עולמו כרצונו…[25]
אך לעומתם, תלמיד חכם שזוכה ומקבל עשירות מעתיק, אשריו ואשרי חלקו כי בכך נפתחים לו שערי תורה.
וכך אמר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה ס אות א), וז"ל:
'דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול מאוד. שאי אפשר לבוא להתבוננות הזאת, כי אם על ידי עשירות. כמו שבפשטי אורייתא 'אם אין קמח אין תורה' (אבות פ"ג מי"ז), וצריך שיהיה לו על כל פנים פרנסה. כמו כן להתבוננות הזאת, שהוא גדול מאוד, צריך שיהיה לו עשירות גדול מאוד. שיהיה לו הון רב, ולא תחסר כל בה. כי צריך כל הון דעלמא, להתבוננות הזאת.
ובני יששכר שהיה להם זאת ההתבוננות, בבחינת: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה" (דברי הימים־א יב, לג), לא זכו לזה, כי אם על ידי עשירות, בחינת: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד), ותרגומו: 'עתיר בנכסין'. ועל כן משה וכל הנביאים היה להם עשירות גדול מאוד, כדי לבוא על ידו להתבוננות הזאת. ומחמת שיש בהתורה התבוננות הזאת, על כן נקראת התורה 'הון'.
וכן כל מי שעבר דרך ידם התורה, היה להם עשירות גדול מאוד. דהיינו משה רבינו שהביא התורה לישראל, היה עשיר גדול כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים לח.). וכן רבי יהודה הנשיא שסידר וחתם המשניות, וכן רב אשי שהיה חתימת התלמוד, וסידר את כל התלמוד, שגם כן היו עשירים גדולים מאוד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (גיטין נט. ועיין בבא מציעא פה.). כי מחמת שתיקנו וסידרו את כל התורה שבעל פה, ועבר דרך ידם התורה, על כן היו גם כן עשירים כנ"ל, כי צריך עשירות גדול להתבוננות הנ"ל'…
ובדברי רבי נחמן הללו יובן רש"י אחד פלאי. וברשותכם נבאר:
בגמרא הקדושה (ברכות ה:) מסופר, על רבי אלעזר בן פדת שחלה, ושכב בביתו ללא יכולת לזוז.
רבי יוחנן, שהיה החברותא שלו (לאחר פטירתו של ריש לקיש) הגיע לבקרו… מדרגות תלולות ומפותלות הובילו לביתו, שם במרתף אפל וחשוך, מתחת לשפת הכביש, שכב רבי אלעזר…
רבי יוחנן נכנס, חושך סמיך ועבה קידם פניו… רבי יוחנן פתח את כפתור השרוול, וגילה את זרועו… אור לבן ומבהיק בקע מזרועו, וגירש את האפלה…
ולנגד עיניו התגלה רבי אלעזר – שוכב ובוכה…
פנה אליו רבי יוחנן ושאל: מדוע אתה בוכה?
אם בגלל שאתה חושב שלא הספקת ללמוד הרבה תורה, אל תצטער, בשמים לא מחפשים הספקים, וכך שנינו: 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'.
'ואי משום מזוני' – ואם בגלל העניות הנוראה שלך (שהתקשה בימי חייו להשיג אפילו לחם לאכול). 'לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות' – אל תצטער, לא כל אחד זוכה לשתי המעלות: גם תורה וגם עושר.
ואם, בגלל שבניך נפטרו, גם לי (לרבי יוחנן) נפטרו עשרה בנים!…
רבי אלעזר בשארית כחותיו הזדקף ואמר בקול חלוש: אני בוכה על היופי שלך שירקב באדמה לאחר פטירתך![26]
ורבי יוחנן אמר: על זה ודאי ראוי להצטער, ובכו שניהם…
ואז, פנה אליו רבי יוחנן ושאל אותו: חביבין עליך יסורין?
אמר לו: לא הן, ולא שכרן…
אמר לו רבי יוחנן: תן לי ידך.
נתן לו ידו והעמידו על רגליו! ומהמחלה לא נותר זכר!
והנה על השאלה: 'ואי משום מזוני'? ביאר רש"י (שם): – שאינך עשיר!
ודברי רש"י הללו הם פלא פלאים, רבי אלעזר התקשה במציאת לחם, ואם כן, ההסבר הפשוט לשאלה: 'ואי משום מזוני'? – שלא היה לך לחם לאכול, ואם כן, מדוע פירש רש"י: שאינך עשיר.
ומצאנו לגאון המקובל רבי יצחק מאיר מורגנשטרן שליט"א (שארית יעקב – ברכות, עמוד קנו) שביאר כך:
שתי השאלות הראשונות ששאל רבי יוחנן את רבי אלעזר היו קשורות להשגת התורה. השאלה הראשונה עסקה בכמות ידיעת התורה, והשאלה השניה עסקה באיכות ידיעת התורה.
וכך הוא שאל אותו: אם אתה בוכה בגלל שלא למדת הרבה, אל תצטער, 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'.
ואם אתה בוכה שלא זכית ללמוד באיכות ולרדת להתבוננות העמוקה שיש בתורה, והסיבה שלא זכית כי לא היית עשיר, אל תצטער: לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות…
כי ההתבוננות הגדולה הזו שבתורה קשורה לבחינת עתיק, ואין כל אדם זוכה לגילוי בחינת עתיק בעולם הזה (וזה מפלאי תמים דעים)…
אך כשתבוא הגאולה, נזכה, כל ישראל לעושר עצום ורב, ונזכה להיכנס אל תוך תבונות התורה הקדושה לעומקה. במהרה בימינו, אמן.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. לאחר חטא העגל, התגלה הקב"ה למשה ואמר לו: 'וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ומכאן אנו לומדים שהכפרה הטובה ביותר לנפש, היא על ידי מצות הצדקה.
כי באמת עצום ונורא כחה של מצות הצדקה! ויש בכח מצוה זו לשמש לאדם כסולם שעל ידו יוכל לעלות לדרגות העליונות ביותר של קרבת ה'.
ב. צדקה שיהודי נותן מיגיע כפיו מסוגלת לכפר לו על כל עוונותיו, כיון שהיא באה ממש מהדם שלו, ובדם הרי תלויה כל חיות נפשו. וזו הסיבה שהכסף מכונה בלשון חז"ל 'דמים', כי הכסף נוצר מדמו של האדם היגע וטורח עליו.
לכן אדם שנותן צדקה נחשבים לו אותם 'דמים' כאילו שנתן את נפשו, וב'מדה כנגד מדה' כך גם מצילים את נפשו של בעל הצדקה, כמו שכתוב: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" – הצדקה שנתת מהנפש היא באה ומצילה את הנפש שלך.
ג. בזמן שבית המקדש היה קיים היו חייבים במצות מחצית השקל, ולאחר שנחרב המקדש הפסיק החיוב. אך אף על פי כן, גם כיום, יש עניין לקיים זכר למחצית השקל.
וזה עניינו: כל מי שהוא למעלה מגיל עשרים שנה צריך לתת 'זכר למחצית השקל'. ויש אומרים שאף מי שהוא למעלה מבר מצוה, מבן י"ג שנה ומעלה, צריך לתת לזכר מחצית השקל. וטוב להחמיר כדעה זו.
גם הנשים יתנו מעות 'זכר למחצית השקל'. וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים. ולכן כל איש שיש יכולת בידו יתן בעדו ובעד אשתו ובניו הסמוכים על שולחנו, תשעה גרם כסף מזוקק (לפי מחיר הכסף הגולמי באותה שנה שנותן), לכל אחד ואחד [ואסור לתת את זה מכסף מעשר].
[ומי שמצבו הכלכלי קשה די שיתן מטבע של חצי שקל לזכר מחצית השקל].
מעות הללו שהם זכר למחצית השקל ינתנו לטובת מוסדות של תורה ולישיבות שמגדלים בהם תלמידי חכמים, שמיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.).
וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:) במה תרום קרנם של ישראל ב'כי תשא'…
הערות שוליים:
[1] צנתרות הזהב (חלק א – עמוד שט).
[2] וזה נוסח הברכה: נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון. על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים. ועל בריתך שחתמת בבשרנו. ועל תורתך שלימדתנו. ועל חוקי רצונך שהודעתנו. ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו.
[3] סיפורי חסידים (תורה־ב – עמוד 225), לגאון רבי שלמה יוסף זווין זיע"א.
[4] אך לפעמים מתוקף הצרות, וריבוי הטרדות, האדם מתעייף, והוא מעדיף לעצום עינים ולשכוח מהכל. ואז, הוא מתעלם גם מהקולות שמשמיעה נשמתו…
ובענין זה נספר (סיפורי חסידים זווין, מועדים – עמוד 277):
בסעודת פורים אחת, פתח הגה"ק רבי אהרן מטשרנוביל זיע"א, ואמר:
בספרים הקדושים אמרו שיום כיפורים הרי הוא כפורים (כמו חג פורים), ולכן כמו שביום כיפורים צריכים לחזור בתשובה, כך צריכים לחזור בתשובה בפורים.
אלא שמחמת חולשת הגופים ודוחק הפרנסה ועול הגלות, אין לנו הרחבת הדעת הראויה לעשות תשובה. אבל אני אומר לך, רבונו של עולם:
כשכל ישראל יהיו בריאים וחזקים, ולא יהיה עליהם שעבוד הגלות, ויהיה להם ממון, וגם הרחבת הדעת, אזי בוודאי ישובו בתשובה שלימה.
והוא שכתוב במגילת אסתר: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ט, כז), ואמרו בגמרא (שבת פח.): 'קיימו מה שקיבלו כבר בסיני'. ובכן, הרי בעת קבלת התורה בסיני נתרפאו כל החולים ונעשו בריאים, והיה להם כל טוב מביזת הים ומביזת מצרים, ונשתחררו מהשעבוד, והיתה להם הרחבת הדעת, שראתה שפחה על הים מה שלא ראו כל הנביאים, ובמצב כזה קיבלו התורה.
ולכן, רבונו של עולם, כשתתן לנו כהיום כל אלה, בוודאי שנקיים גם עכשיו את התורה כמו אז…
[5] כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (נהרי אפרסמון – עמוד תקנו):
כל יהודי ויהודי הוא בבחינת צדיק, וכמו שנאמר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא). ומצד נשמתו הוא דבק תמיד בו יתברך, כי עצם נשמתו הוא עצם עצמיות אלקותו יתברך.
עם כל זאת, מתוקף הצרות והחשכות הנוראה, מתכסה הארת הנשמה, והאדם עלול ליפול לידי כחות הטומאה. ולכן נתן הקב"ה ליהודי מתנה נפלאה, והיא 'התפילין', שעליהם נאמר: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו).
ודרשו חז"ל הקדושים (שיר השירים רבה, פרשה ח – אות ד): 'כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ' – אלו התפילין.
ועל ידי הנחת התפילין יזכה היהודי לצאת מכל החשכות שלו ולהידבק חזרה בהקב"ה.
וכמים הפנים אל הפנים, כמו שעם ישראל מזכירים לעצמם את האהבה לבורא על ידי התפילין, כך גם הקב"ה, כביכול, מזכיר לעצמו את האהבה שלו לישראל על ידי התפילין. וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (ברכות ו.): אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק, מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין? שנאמר: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" (ישעיה סב, ח)… 'וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' – אלו תפילין…
ממשיכה הגמרא ושואלת: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? ומשיבה: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל־ב ז, כג)…
[6] מי שמתעסק עם חכמי ישראל סופו בזיון! ובענין זה נספר (סיפור לשבת, שמות – עמוד 286):
הרב אור שרגא היה נוהג בכל ערב שבת וערב יום טוב לצאת בכבודו ובעצמו לשוק ולקנות את צרכי השבת או החג, שכן, רבותינו – מהם צלו דגים, מהם חתכו ירקות, מהם צלו בשר, מהם חטבו עצים, מהם נשאו משאות לכבודה של שבת, כי 'מצוה בו יותר מבשלוחו' (קידושין מא.), וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך, אורח חיים סימן רנ – סעיף א).
באחד מערבי השבתות, בהיותו בשוק לקניית צרכי שבת, ראה על אחד הדוכנים מלפפונים ורצה לברך עליהם ברכת 'שהחיינו' ביומא דשבתא [בזמנם היה המלפפון ירק עונתי]. כשביקש לקנות, אמר לו המוכר הנכרי:
'מלפפונים עדיין אינם מאכל יהודים וחמורים, שוב לביתך, וכשיגיע הזמן, תקנה עם יתר אחיך'. והמשיך לגנות את היהודים ואת רבם הנערץ, ואף פער את פיו בקללות. הרב החריש ולא השיב מאומה.
למחרת השבת יצא חכם היהודים השוקה והציע לגוי למכירה שדה קישואים יפים מאוד.
התלוה הנכרי אל הרב לשדה, ובראותו את הסחורה היפה, לא יכול להסתיר את התפעלותו. נמנו וגמרו תמורת מאה לירות במזומן לסיים העסקה. לוה הקונה כספים, והזדרז לשלם לרב כדי לזכות במציאה המוצעת לו.
כעבור יום, שכר מוכר הירקות עגלות משא והוביל אותן אל שדהו החדש, והנה, בהגיעו אל המקום – אין שדה ואין קישואים! שפשף האיש את פניו בתמהון: כיצד יתכן הדבר? אך אתמול היה במקום זה שדה רחב ידים ומוריק! לאן נעלם? הבין שהמוכר – רבם של היהודים – איחז את עיניו.
הלך למלך להגיש קובלנה על הרב. בחקירתו הודה על התנהגותו הנלוזה כלפי חכם היהודים והביע חרטה על כך, וכשהוא ממרר בבכי סיפר, כי כל כספו ויתר הכספים שלוה מידידיו – הכל ירד לטמיון.
לאחר שהוכיחו המלך קשות והתרה בו, שלח משלחת נכבדה אל הרב אור שרגא, להזמינו לארמון.
כשהופיע הצדיק בארמון, קם המלך לפניו וכיבדו, ולאחר שדרשו איש בשלום רעהו, אמר המלך: 'האיש הזה [מוכר המלפפונים] חטא חטא גדול, ועתה מבקש הוא את סליחתך. אנא, החזר לו את כספו'. ענה הרב: 'כלום סוחר ירקות אנכי?! מה לי ולו?'
הבין המלך ללבו של הרב והפציר בו לאמר: 'זה האיש הטמא, בשר חמורים בשרו, לכן כינה את היהודים בלשון זו. אנא, סלח לו והשב לו את כספו'.
הרב קיבל את דברי המלך והשיב לגוי את כספו, ומאז ואילך נהגו הגויים כבוד בצדיק, ובעוברו ברחובות עירם היו מתמלאים מורא.
[7] דוקא כאשר הגיעו עם ישראל ועמדו סמוך לפתח הקדושה התגברה עליהם המלחמה, כי כך היא הדרך שביום האחרון של הנסיון אז מתגבר היצר הרע מאוד… (סיפורי מעשיות – מעשה א, להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א).
[8] שנאמר: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז).
[9] משה רבינו מסר את נפשו פשוטו כמשמעו בשביל עם ישראל, וזו מדרגה גבוהה מאוד ואנו רחוקים ממנה, אך אף על פי כן, יש בכחו של כל יהודי להועיל ליהודי אחר, רק אם ירצה.
ובענין זה מסופר בספר האמנתי כי אדבר (חלק א – עמוד פ) לגאון הרב משה טולידאנו שליט"א, וז"ל: הרבנית טורק ע"ה היתה אשה צדקת, אוהבת ישראל ומלאת רוך ורחמים. ומכיון שכן היו נשים רבות שאהבו לשהות בקרבתה.
יום אחד – סיפר בנה – נכנסה לביתנו בת ישראל בגיל השידוכים וביקשה לשוחח עם הרבנית. הן החלו לשוחח, ולמרות שהנערה הגיעה במטרה לשפוך את לבה, היא לא הצליחה לדבר…
הרבנית טורק לא נכנעה, ובחכמת החיים שהיתה לה היא הצליחה בסופו של דבר להעניק לה תחושה אמיתית, שכאן אוהבים אותה ורוצים בטובתה.
זרם דק של דמעות מלוחות ירד מעיניה של הנערה… ואט אט היא החלה לספר: באתי בקשרי שידוכין עם בחור ישיבה בן טובים, אלא שמועד החתונה לא נקבע מעולם, מאחר ששנינו לא ידענו מנין נמצא את מקורות המימון המינימליים הדרושים לחתונה…
ככל שחולף הזמן – המשיכה הנערה ולחשה בעצבות – גוברים בי החששות כי השידוך עלול להתבטל…
הרבנית טורק הביטה בה בעיניה הטובות ואמרה בהחלטיות: הסרי דאגה מלבך, אני לוקחת הכל עלי!
במרץ נעורים, החלה הרבנית טורק ע"ה לגייס רבנים, עסקנים ובני משפחה, כדי לבנות חורבה אחת מחורבות ירושלים.
בסייעתא דשמיא, עלה בידה לארגן תוך זמן קצר דירה למגורי בני הזוג, וגם אולם לעריכת החתונה, זמרים ומתנדבים לעריכת 'שבע ברכות' בכל יום משבעת ימי המשתה…
והנה שבועיים לפני מועד החתונה הרגישה הרבנית טורק בחושיה העדינים כי יש משהו שמעיק על הנערה, והיא ניגשה בפשטות אל הנערה ושאלה אותה: 'ה'אולם' שארגנו לך מוצא חן בעיניך או שמא את חפצה להתחתן באולם יוקרתי יותר?'
הנערה לא השיבה, והרבנית הבינה…
הרבנית החלה בהכנות קדחניות ליציאה מן הבית. שאלתי אותה – ממשיך ומספר בנה – אמא, לאן את הולכת?
אני הולכת לאולם פלוני בבני ברק, מן המכובדים שבאולמות.
אבל אמא – אמרתי – בעונה זו של חדשי הקיץ כל האולמות הוזמנו זה מכבר, ואין כל סיכוי למצוא אולם פנוי. ובכלל, מנין ילקח הסכום העצום למימון החתונה במקום כה מפואר, ומי אמר שיש להיענות לכל בקשה של הכלה, אפשר להסביר לה ש…
עוד אני מדבר והמונית למטה כבר צפרה, אמא נכנסה למונית ונסעה… לא חלפה שעה ארוכה ואמא התקשרה. הרמתי את הטלפון והיא שחה בפשטות מדהימה:
הגעתי לאולם וניגשתי למנהל, כשהוא שמע על התאריך אמר: לא תאמינו, אבל רק לפני שעה התקשרו אלי וביטלו את החתונה שהיתה אמורה להיערך באותו ערב… ולכן אני מוכן לתת לכם את האולם (ללא אוכל) בחינם…
השמחה שהיתה בחתונה הזו היתה משהו רוחני מאוד… ונחקקה בלבי לשנים רבות…
[10] וזה לשון רש"י (שמות לג, יא): 'ב-י' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה: "סלחתי כדבריך" (במדבר יד, כ), ומסר לו לוחות האחרונות'.
[11] כתב הרמב"ן (שמות ל, יב), וז"ל: 'ציוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבוקר בבוקר'…
[12] וכאן נכתוב פנינה:
כתב הרמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"ה): 'חצי השקל שהיה בימי משה רבינו היה משקלו מאה וששים (גימטריא ק"ס) שעורה'. וכתב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (בני יששכר, מאמרי חודש אדר – מאמר שקל הקודש דרוש ה):
ענין מחצית השקל הוא, ליתן איש כופר נפשו לה', הוא סוד פדיון נפש הנמסר ממקובלים הקדמונים לעשות פדיון נפש במנין ק"ס מטבעות מנין כס"ף, ומנין 'כי האדם ע"ץ השדה', והוא סוד חשבון השם הנכבד: י' פעמים ה', ה' פעמים י', ו' פעמים ה', ה' פעמים ו', בחשבון הזה שם הוי"ה במספר ק"ס…
[13] וכמו שנאמר: "וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן" (שמות לח, כז).
ובתרגום יונתן (שם פסוק כה): וכסף מנייני דבני ישראל דיהבו בזמן דמננון משה גבר פורקן נפשיה, מאה קנטרין ואלפא ושבע מאה ושובעין וחמש סלעין בסלעי קודשא'.
[14] וזה לשון הגה"ק רבי ישראל, המגיד מקוזני'ץ זיע"א (עבודת ישראל, פרשת שקלים – ד"ה 'ולקחת את כסף'):
'וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים' – שירבה לעשות צדקה ועל ידי זה יהא מכופר ומקונח עוונם, כאמור: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי" (ישעיה נד, יד)…
[15] על הצד שקיימו את מצות מחצית השקל ב-40 שנות ההליכה במדבר. ובאמת יש בזה אריכות רבה, ועיין בזה בספר משנת חיים – שקלים (סימן א), לגאון רבי חיים מאיר יחיאל הלוי שטינברג.
[16] וזה שנאמר: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים־ב לו, כא), ועיין במלבי"ם (שם) מה שביאר.
[17] ליקוטי דיבורים (חלק ג – עמוד 527), לרבי הריי"צ מליובאוויטש זיע"א.
[18] וכמו שהתנבא ירמיהו ואמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" (ירמיה כט, י-יא).
[19] כתב אחד מהראשונים, המקובל האלקי רבי אברהם אבולעפיה זיע"א (מפתח הספירות, פרשת בלק – עמוד צג), וזתו"ד:
אחד מהסודות שהיו מסורים ביד המכשפים הקדמונים, היה סוד השימוש בקוביות. הם ידעו לקחת שלש קוביות של שש – בש, שבהן יש 63 נקודות (בכל קוביה יש עשרים ואחת נקודות, ובשלש קוביות יש בסך הכל ששים ושלש נקודות), ועל ידן היו יכולים לשחק במזלות השמים כרצונם.
וגם בלעם ובלק השתמשו בסוד הזה, ולכן כשרצו לעקור את ישראל, בנו שבעה מזבחות והקריבו עליהם ארבעה עשר קרבנות, ועשו זאת שלש פעמים, ובסך הכל זה יוצא עשרים ואחד מזבחות וארבעים ושנים קרבנות, ואם נחברם יצא ששים ושלשה.
וששים ושלשה בגימטריא 'נביא', וזה היה כח הנביאות של בלעם, שידע את הרגע שבו הקב"ה כועס ואז מצליח להפוך את כל מערכת מזלות השמים…
עיי"ש דברים נסתרים, ואם תזכה תבין…
[20] סיפר הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א (הובאו דבריו בדורש טוב, מגילת אסתר – עמוד שג), וז"ל:
רבי נח וינברג זצ"ל סיפר על זקן אחד שהיה לו בן צעיר. אותו זקן היה בעל אמונה גדול, וכך חי את כל חייו.
הוא התגורר בכפר אחד. והנה ביום בהיר קם וגילה את דלת הָאֻרְוָה פתוחה לרווחה, והסוס היחיד שלו ברח. באו כל אנשי הכפר לנחם אותו באבלו. 'צרה נוראה קרתה לך' – אמרו לו – 'סוסך היחיד ברח'.
אמר הזקן: 'מי אמר שזו צרה? אולי זה לטובה?'
'איך לטובה?' – נדו האנשים בראשם – 'הלא הסוס ברח!'
חלפו יומיים, והנה חזר הסוס בחזרה והביא אתו כמה סוסי בר…
הזקן הכניס את הסוסים לָאֻרְוָה, והתבונן באנשי הכפר שבאו להודות שהצדק אתו. אכן בריחת הסוס התבררה לטובה. במקום סוס אחד הוא קיבל במתנה כמה סוסים נוספים!… אבל למרות שמחתו אמר להם: 'יתכן שמה שנראה לכם טוב הוא בעצם רע'.
כעבור ימים אחדים עלה בנו הצעיר לרכוב על אחד מסוסי הבר וניסה לאלפו. הוא לא היה מוכן להתנהגותו של סוס הבר הפראי שהחל להשתולל ותוך רגעים העיף אותו מעליו. רגלו של הבן נשברה.
אמר הזקן לאנשי הכפר: 'רואים אתם, כבר אמרתי שיתכן שהטוב הזה הוא בעצם רע'.
'מסכן' – אמרו האנשים – 'אכן רעה גדולה צמחה לך מסוסי הבר הללו'.
'רעה גדולה?' – הגיב הזקן – 'נחיה ונראה!'
כעבור זמן הגיעו חיילים לכפר לגיוס הבחורים הצעירים לצבא, שסבל ממחסור בכח אדם בגלל מלחמה. הצעירים שגוייסו מתו בקרבות, אבל בנו של הזקן ניצל, אף אחד לא חשב לגייס חייל עם רגל שבורה! הוא קיבל את חייו במתנה!
אמר הזקן לאנשי הכפר: 'זהו סיפורו של העם היהודי! מה שנראה לך רע – יכול להיות טוב, ומה שנראה לך טוב – יכול להיות רע. יהודי צריך לחיות עם הקב"ה בכל תנאי, בכל מצב, ולעולם לא לאבד את האמונה!'
[21] מרדכי הצליח בכחו האלקי להמתיק את כל הדינים הנוראים שהשתוללו אז… והנה, כך ישנם זמנים שהאדם חושב לעצמו, 'הלואי וגם לי היה כח למתק את הדינים'.
ובאמת, יש לכל אדם קצת כח למתק את הדינים. וכך אמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם ואתחנן – מאמר א):
דע כי ישנם בשמים ששה בתי דינים שמהם יוצאים לעולם כל הדינים והעונשים הניתכים על ראשיהם של הרשעים רח"ל, ועליהם רמז יחזקאל בדברי נבואתו על עונשם של עובדי העבודה זרה שהיו בירושלים: "וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ. וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ"… (יחזקאל ט, א-ב), ופירשו חז"ל (שבת נה.) אשר ששה אנשים אלו הם: 'קצף', 'אף', 'חימה', 'משחית', 'משבר', ו'מכלה', שהם בחינת ששה בתי הדינים הנ"ל.
ושרשם של הששה בתי דינים האמורים הוא מששה שמות 'אלהי"ם' (המורים על הדין) שנזכרו במעשה בראשית בענין בריאת האור, כמו שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִי"ם בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִי"ם לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, א-ה).
וכאשר חלילה אדם עושה מעשים אשר לא יעשו הוא מושך עליו רוח טומאה, הכוללת שש מדרגות, שהן: 'אבי אבות הטומאה', 'אב הטומאה', 'ראשון לטומאה', 'שני לטומאה', 'שלישי לטומאה' ו'רביעי לטומאה'. וכתוצאה מכך הרי הוא מגביר עליו את הדינים הקשים והמרים הללו היוצאים מאותם ששה בתי דינים.
וכדי להמתיקם ישנן כמה דרכים:
הראשונה – לימוד תורה. כשאדם עוסק בתורה הקדושה, על ידי זה הוא זוכה להמתיק מעליו את כל הדינים. כי התורה היא בחינת ו', שהרי התורה ניתנה בתאריך ו' בסיון, וכן אורכן ורוחבן של לוחות הברית היה ששה טפחים (בבא בתרא יד.), וכל עמודי הספר תורה מתחילים באות ו', וכן כל התורה שבעל פה נכללת בששה סדרי משנה – וכל זאת כדי לרמוז שגדול ועצום כחה של התורה הקדושה להמתיק מעל העוסק בה את כל הדינים היוצאים מאותם ששה בתי דינים כנ"ל.
השניה – טבילה במקוה. טבילה במקוה טהרה מסוגלת ביותר להמתיק מעל האדם את כל הדינים, והרמז לכך: 'המקוה' עולה בגימטריא ששה שמות הוי"ה (קנ"ו) – שהם שמות הרחמים, הממתיקים את ששה שמות אלהי"ם – שהם שורש הדינים. ורמזו זאת רבותינו הקדושים במה שפתחו את מסכת מקוואות באומרם: 'שש מעלות במקוואות זו למעלה מזו', על שם שיש כח בטבילה במקוה להמתיק את הדינים היוצאים מששה בתי הדינים הנ"ל. ולכן ראוי לכל ירא שמים לטהר עצמו בטבילת מקוה בכל יום ויום קודם תפילת שחרית, כתקנת מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש, ובזה ימשיך על נפשו שפע החסד והרחמים.
השלישית – לומר בכל יום בתפילה את מזמור "למנצח בנגינות" (תהלים פרק סז) בצורת המנורה (ומה טוב שיהיה כתוב בדיו על גבי קלף), שסוד מזמור זה להמתיק את הדינים, ולכן נזכרים במזמור זה שש פעמים שם 'אלהי"ם' (כולל 'אלהינ"ו'), לרמוז שבכח אמירת מזמור זה להמתיק את כל הדינים המושרשים בשמות 'אלהי"ם'.
ולמעלה מכל זאת, כשאדם זוכה להסיר מלבו את מדת הקנאה, ושמח בהצלחתו של כל אדם מישראל, בזה הוא מבטל מעליו את כל הדינים של שם אלהי"ם, ומאיר על נפשו את אור החסד של שם הוי"ה. ורמז לכך: 'קנאה' עולה בגימטריא שש פעמים שם הוי"ה – שהם שמות הרחמים, הממתיקים את ששה שמות אלהי"ם – שהם שורש הדינים… ועיין עוד בדבריו של אבא מארי, מה שהאריך.
[22] ממשיך הרב דסלר וכותב:
וכך אמר הקב"ה לישראל, בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו… (שיר השירים רבה, פרשה ה – אות ג).
פירוש: שהעבירות מטמטמות לבו של אדם ומקימות מחיצת ברזל בינו לבין אביו שבשמים, ונדרש מן האדם שיקוב פתח משהו במחיצה ההיא וכל שאר התיקון נעשה על ידי הקב"ה. בנקב הקטן ההוא פודה את כל עוונותיו.
ועיין רש"י (שמות י, י): '… יש כוכב ששמו רעה… והוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל בעגל וביקש הקב"ה להורגם, אמר משה בתפילתו: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם" (שמות לב, יב)… "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה" (שם פסוק יד)… והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע…
החטא גרם לגזר דין של כליון – דם והריגה ח"ו. ובמה נפדו ממנו? בדם של מילה. והיינו משום שמעט הנעשה בכל לב פודה את הרעות עד אין מספר…
[23] המן היה מוכן לשלם סכום עצום כדי שינתן לו אישור להרוג! וישנם אנשים המוכנים לא להרוג בשביל לקבל כסף! – ושניהם גרועים!
ובעניין זה סיפר הגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א (אבותינו סיפרו לנו – סליחות, עמוד 366), וז"ל:
מעשה בבני זוג שחכרו מלון אורחים על אם הדרך, אכסניית נוסעים. הציעו אכילה ושתיה, לינה ומרגוע. אורחים רבים פקדו את המקום, וההכנסות היו נאות. אבל אליה וקוץ בה – השלום לא שרר בין בני הזוג. כל היום רבו והתקוטטו, קללו וגדפו, הרימו יד והחליפו מהלומות.
החליטו הנוסעים כי "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (משלי יז, א). העדיפו ללון תחת כיפת השמים ולאכול מהלחם שבכליהם, ולא להיות עדים למחזות הריב והקטטה. הדירו הנוסעים רגליהם מן האכסניא-, וההכנסות פחתו למאוד.
הבין האכסנאי לסיבת ההפסדים ואמר לאשתו: 'מצויים אנו במלכוד, נתונים בין הַמְּצָרִים. אם נמשיך לריב – נגיע עד פת לחם. ושלא לריב, אי אפשר. בשל התנהגותך נפסיד את פרנסתנו…
'אתה האשם'! – ענתה על אתר.
ניחא – הסכים במפתיע, ברוחב לב – אך לא זו השאלה. השאלה היא מה נעשה? יש לי הצעה: נמשיך לריב, אך במילות צופן, בלשון סגי נהור. כשתרצי לקללני, תברכי אותי. כשתרצי לצעוק, תחייכי, ואני כבר אבין. אף אני אעשה כן, וכך נמשיך לריב בלשון סתרים, והאורחים לא יבינו את שפתינו!
הסכימה להצעה. מאותו יום פשטה השמועה, שבני הזוג השלימו ביניהם, והשלום והשלוה שוררים במעונם. האורחים נהרו ובאו, נהנו מקבלת הפנים ומהשרות, מהאוכל ומהאירוח, ונהנו שבעתים מהכבוד ומההערכה ששרו בין בעלי הבית. שבעתים הודגש השינוי על רקע מריבותיהם וקטטותיהם בעבר.
'אין מילים בפי, אשתי היקרה', אמר האכסנאי במתק שפתים, 'הנזיד שהכנת היום היה התבשיל הטעים ביותר שאכלתי מעודי, את הטבחית הטובה בעולם'!
'השבח, כל כולו, מגיע לך, בעלי היקר', ענתה האשה בחיוך רחב. 'כי הבשר שקנית היה המעולה ביותר, לא ניתן היה להשיג טוב יותר'!
'הו, זה משום שאיני חוסך בכסף, אשתי היקרה', ענה הבעל.
'ודאי', ענתה האשה, ועיניה יורות זיקים, 'אינך חוסך בכסף, ביחוד בכל הנוגע לצרכי הבית. תודה לך על שהשארת לי דמי כיס כה נדיבים'!
'כיד המלך', הסכים הבעל. 'במיוחד לאור העובדה, שאת כה מחושבת בהוצאותייך, ואינך מבזבזת פרוטה מיותרת! אשת חיל את, במלוא מובן המילה'.
'ואתה בעל מתחשב כל כך, ונענה ברצון לכל משאלה'! השיבה האשה בקול מלא ארס.
'כמובן', ענה הבעל מדושן עונג.
טרח, פגע בו המערוך שידתה בו האשה.
בום, פגעה בה צלחת מוטחת מידו.
והאורחים תוהים בפה פעור. הכיצד, לאחר כל אותו הלל ורוב התשבחות נמשכות ההתרחשיות?!
והבינו, כי עדיין עומדים הם בשיא המתח והריב, אלא שהוכרחו לשנות את מטבע ההתבטאות, והשנאה מפעפעת בהם כבעבר…
[24] והרי רצונו יתברך שלכל יהודי תהיה עשירות גדולה, וכמו שאמר למשה רבינו… ונבאר את דברינו:
באחד ממסעותיו של הגה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א הגיע לעיר וינא שבאוסטריה. ושם פגש ריכוז של יהודים ניצולי שואה, יהודים שבורים פיזית ונפשית, אשר כתוצאה מכך התדרדרו מאוד במישור הרוחני.
מיד עם בואו החל רבי דוד משה לפעול, ובנעימתו סלל מסילות ללבבם, כל אחד ואחד לפי דרגתו. זה על הלכות בסיסיות, וזה על התחזקות והתקרבות נוספת לדרכי אבות. כתוצאה מכך, הוציאו רבים את כליהם המגואלים במאכלות אסורות, והכשירו את מטבחם כדת וכדין.
שירך רבי דוד משה את רגליו ממקום למקום, ובעצם ימות החורף – בקור העז, חימם את לבות האנשים, אשר שמחו לקראתו כעל מוצא שלל רב.
גם את חג הפורים, עשה במחיצת השרידים באוסטריה. קרא בפניהם את המגילה בלילה וביום.
ואז ביקש מהקהל (שבאותו פורים מנה משתתפים מועטים) שיבואו להשתתף עמו בסעודת הפורים. והד מאותה סעודה הגיע אלינו. וכך הובא בספר 'רבינו הקדוש מקרעטשניף' (עמוד קנ):
תוך כדי הסעודה נתלהב לפתע רבי דוד משה, ונתאחז בשערפיו הקדושים. העלה עשן במקטרתו, ופניו החלו בוערות כאש, נראה היה בבירור כי מרחף הינו אי שם, ראשו משוטט בשמי מעל.
עברו רגעי צפיה ארוכים, והחלו כידודי אש נמלטים מפה קדשו בלבת אש קודש:
ה'חוזה אמת' (מלובלין) ישב פעם בליל שבת קודש בשולחנו הטהור, וקרא ואמר: 'יהודים, גילו לי תורה מן השמים…' אך לא אמר מה נתגלה לו.
ושוב, בסעודת יום השבת, חזר ושנה על אותם הדיבורים: 'יהודים, גילו לי תורה מן השמים…' ושוב לא אמר מה נתגלה לו.
בסעודה שלישית אמר כך: 'יהודים, גילו לי תורה מן השמים… כתיב: "וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב" (שמות כח, יג) – תעשה להם לבני ישראל ארגזים מלאים בכסף וזהב…
השתלהב רבי דוד משה, וקרא:
'מי שחפץ בעשירות – עתה הוא הזמן, ואף גם מי שאינו חפץ בעשירות – הלא פרנסה בריוח צריך שיהא לכל יהודי'…
וסיים:
'ליהוי ידוע לכם, שכל מי מהנמצאים עתה כאן, יהא עשיר מופלג'…
הקהל היה נרגש מאוד, לא ידע איך להגיב… אך כעבור תקופה לא ארוכה ראו כולם את הברכה מתממשת. כל הנאספים שנכחו בסעודה זו נתברכו בעשירות מופלגת, ביניהם ידועים לנו: רבי קלמן טייכמאן ז"ל, ורבי ניסן לעווי ז"ל…
[25] למרות שהם לא ראויים הם מקבלים את השפע מעתיק (ששם מקור הכמות), אמנם אין אנו יודעים חשבונות שמים. ובענין זה אמר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (להגיד – בראשית עמוד 205, לגאון רבי יעקב אריה אריאל שליט"א), וז"ל:
בגמרא הקדושה (פסחים קיג:) אמרו: ארבעה אין הדעת סובלתן, אלו הן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס מתגאה על הציבור בחינם.
דעת הבריות אינה סובלת 'עשיר מכחש' – יש לך כל כך הרבה כסף, גם יש לך אפשרויות להתעשר בדרך יושר, ומדוע אתה מתנהג במרמה וכחש?! זו ההבנה הפשוטה והאמיתית בדברי הגמרא.
ועל דרך דרוש טמונה כאן כוונה עמוקה נוספת:
עשיר המעז פנים לכחש – באמונת ה' – הדעת לא מסוגלת לעכל כזו עקמומיות. ומדוע, למה לעשיר אסור לכחש באמונת ה' יותר מאחרים? אני אומר לכם…
אנשים חושבים, כי העשירים, כיון שהשיגו זהב וכסף לרוב, יש להם עם מה לכפור כביכול בהקב"ה, הנה – אינני צריך עזרה מאף אחד, עשיתי כסף לבד, יש לי עושר ועוצמה. אך, מורי ורבותי, סוד אחד אתם לא יודעים, והם העשירים – כן יודעים. סוד כמוס לרוב העם אבל גלוי וידוע לפני כסאות העשירים: העושר מבוסס על "רָאוֹ רָאִינו כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ" (בראשית כו, כח), כלומר עשירות מבוססת על פלאים, ואני אסביר:
בפרנסה היומיומית, יכול בן אנוש לטעות ולחשוב ש'אני' הוא זה שהבאתי לעצמי את הפרנסה 'עבדתי, יגעתי, הרווחתי וגם חסכתי באמתחתי בשפע' – "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). כלומר, כשבעל הבית מצליח להניח בצד עוד כמה אלפי דינרים, הגאוה תופחת והוא בטוח שהנה עוד מעט והוא מתחיל לנהל את העולם… "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (שם לב, טו).
אך לא כן רבותי בעשירים גדולים.
שאלו נא את מי שיש לו כמה מיליונים, האם הם הגיעו אליו באופן מסודר? פרוטה ועוד פרוטה דינר ועוד מאה דינרים? לא! דעו לכם כי אין בנמצא בעולם כולו, עשיר שיכול להגיד: 'אני ביגיע כפי אגרתי לירה ועוד לירה, דולר ועוד דולר עד שנעשיתי עשיר אדיר' – העשירות האמיתית הגדולה באה רק על ידי הצלחות מסחררות שאין עליהן שליטה מלאה של יד אדם, דברים לא צפויים – שלא שייך לתכנן אותם. זאת יספר לכם כל עשיר, בכל העולם!…
ה'אני' לא שלט על עוצם העשירות. אולי בתחילה של העשירות היתה לו אחיזה, אבל אחר כך ה'אני' הסתלק ויד אחרת ניהלה את עסקיו.
ואם כן, אתה העשיר, הרי יודע אתה שהעולם לא מתנהל על ידך, שלא בכחך נעשה החיל הזה, אצבעותיך לא הביאו לעצמך את העשירות – ה' הוביל אותך לתוך ההצלחה – ראית במו עיניך את הקב"ה – ומדוע אתה מכחש?…
[26] ביאר המהרש"א (ד"ה להאי שופרא), אנשי ירושלים שחיו בתקופת בית המקדש היו יפי תואר מאוד, אך אחר שנחרב בית המקדש הסתלק היופי הזה מהעולם, ונשאר רק אצל רבי יוחנן, והנה, כשיסתלק רבי יוחנן מהעולם, יכלה השריד האחרון שנותר מיופיה של ירושלים… ולכן בכה רבי אלעזר על העלמת הזכרון האחרון מתקופת בית המקדש…
