באין מליץ יושר
סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (אמוני עם סגולה, חלק ב – עמוד רלה), וז"ל:
כאשר לקח ר' אהרן, הסוחר האמיד מן העיר מז'יבוז', את האברך היניק והחכים, ר' אליעזר, לחתן, התחייב להחזיקו סמוך על שולחנו ולדאוג לכל מחסורו, כל ימי חייו. חפץ היה, כי יוכל האברך, החסיד והלמדן, להמשיך לשקוד על דלתי התורה בהשקט ובשלוה, פטור מעול טרדות הפרנסה, ולא יצטרך למוש מבית ה' לאורך ימים ושנים. ועמד ר' אהרן בדיבורו, לא שינה דבר ולא הפיל צרור ארצה, ככל היוצא מפיו עשה.
חנות גדולה היתה לו, לר' אהרן, במרכזה של מז'יבוז', אשר הִוְּתָה למענו, בסייעתא דשמיא, מקור לא אכזב של פרנסה. ומתוך שחכם היה כל צורכו, הבין בוודאות ומבלי לפקפק, כי ברכה זו במעשה ידיו, באה לו לרגלי חתנו, בזכות החזקתו אותו, שיוכל ללמוד תורה על מי מנוחות ומבלי טרדה. היו, איפוא, חיבתו ומסירותו של ר' אהרן לחתנו, גואות ומתרבות מעת לעת, וכולו שבח והודיה לבורא עולם, על שזיכהו לאותה מצוה.
ברם כאשר החלו ימי הַזִּקְנָה ממשמשים ובאים על ר' אהרן, והוא חש, בי בעוד זמן לא כביר, יאלץ לפרוש מחיי המסחר ולשמוט את רסן ניהול העסק מידו, נתמלא לבו בדאגה. חתנו יחידו, ר' אליעזר, הלך במשך השנים וגדל, בתורה, ביראה ובחסידות, אף משפחתו גדלה והתרחבה, ואילו כל כובד משקל פרנסתה, טעון היה על כתיפיו שלו, החותן. עתה, החל חושש לעתידם: מה יעשו ועל מי ישענו, עת יסגור עליו יומו, ויאבד קברניטה של הספינה?!
בדלית ברירה, פנה הסוחר אל חתנו, והציע לפניו הצעה, לאמר:
'הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי, ולך, חתני היקר, ולבני ביתך, מה אעשה, למען אשר לא ישבר, חלילה וחס, מטה לחמכם?! החנות שבבעלותי גדולה היא, ברוך השם, ונובעת פרנסה כמעיין המתגבר, אף מנהל נאמן העמדתי עליה, העושה את מלאכתו באמונה רבה. אולם, בהעדר עין משגיחה ויד מכוונת, עלול כל העסק לרדת לטמיון ולהתנדף כעשן ביום אחד – ואתם, מאין תבוא אז פרנסתכם?!
אשר על כן, סבורני, כי אין מנוס מכניסתך קמעה, חתני היקר, לעולם המסחר! חס ושלום, לא לנטישתך את אהלי תורה כוונתי, הס, כי לא להזכיר! אפס, לטעימה על קצה המזלג מתכוין אנכי, לאילוף מושג כל שהוא בלבד בכללי משא ומתן, למען תוכל באחרית הימים, לפקוח עין על העסק ולהשגיח עליו מלמעלה, לבל תחשב כמאבד מעותיך ורכושך בידים!
לפיכך, עלה בדעתי רעיון לא רע, הלא מכיר אתה את בן עירנו, מנדל הסוחר, נוסע הוא תמידים כסדרם לברדיטשוב, העיר הגדולה, כדי לרכוש סחורות שונות בשווקיה, כדי למוכרן בעירנו בריוח נאה. אבקשנו, איפוא, כי יאות, באופן חד פעמי, לצרפך עמו בנסיעתו הקרובה לברדיטשוב, כדי להדריכך במקצוע זה של רכישת סחורה. אני אתן בידך סכום נכבד של ממון, ואתה תרכוש עמו סחורה, ותביאנה הלום. מנדל, יעמוד שם על ימינך, יאלפך בינה ברזי קניה ומכירה, וכך תוכל להכיר וללמוד מקרוב, את דרכיו ונתיבותיו של עולם המסחר!'
לאחר שנטל עצה מן הזקנים, גדולי תורה ויראה, והסכימו לדעת חותנו, ניאות האברך להצעה, והחל מתכונן לצאת לדרך. בשעת הפרידה, מסר חותנו בידו סכום עתק, אלפיים רובל במזומנים, והזהר הזהירוֹ לאמר:
'דע לך, חתני היקר, כי בשווקים הגדולים, מצויים גנבים לרוב. הישמר והיזהר, איפוא, לבל יפול הכסף הרב שבידך – לידם! היה כרוך אחרי מיודענו הסוחר, וכל אשר יאמר אליך – שמע בקולו, כי בקי הוא היטב בהליכות הכרך, ויודע כיצד לצאת ולבוא בו!'
ויצאו, מנדל הסוחר ור' אליעזר האברך, לנסוע ברדיטשובה.
יום הגיעם לברדיטשוב, ערב שבת היה. כיון שנכנסו באכסניא והניחו את חפציהם, מיהר האברך להועיד את פניו לבית הטבילה. משעמד לצאת, קם מנדל הסוחר, וחסם בפניו את הדרך:
'ידידי היקר!' – קרא לעומתו – 'ליהוי ידוע לך, כי ברדיטשוב איננה מז'יבוז'! כאן, חייב אתה להשגיח על חפציך ועל מעותיך בשבע עינים, וכ"ד שעות ביממה! לוא אך תסיר את השגחתך רגע אחד וכבר משמשה ידו של גנב בצרורותיך! התעיף עינך ואיננו!'
נתן בו האברך מבט, כעל מי שאינו שפוי בדעתו, שחק שחוק גדול, ואמר: 'רצונך לומר, כי שׂוּמָה עלי לשבת מרותק אל החדר במלון, מבלי לצאת פסיעה אחת החוצה?! ותפילה מה תהא עליה?!'
'מתפללים בחדר!' – השיב הסוחר חדות, כמי שבקי בענין זה עידן ועידנים.
לרגע עמד האברך נבוך, אך מיד התעשת, והשיב בנימה נחרצת:
'לא אני, ר' מנדל יקירא! אם רצונך בכך, רשאי אתה להשאר בחדר כְּאַוַּת נפשך, ולא לצאת ממנו החוצה, אולם, אני, אינני מתכונן לוותר כאן על טבילה ועל תפילה, ככל יהודי כשר!
'זאת ועוד!' – המשיך האברך ואמר – 'אדיר כל חפצי, לנצל את שהותי בעיר, כדי להכיר מקרוב את הצדיק הקדוש, רבי לוי יצחק (בן שרה סאשא), רבה של ברדיטשוב, ואינני מתכוין להחמיץ הזדמנות זו! אם תואיל בטובך, תוך כדי שמירתך על חפציך, לשמור גם על חפצי, כי אז אודה לך על כך במאוד מאוד, ואם לאו – מן השמים ירחמו! אני, על כל פנים, לא אהיה עבד משועבד לחבילותי!'
'מה?' – התרתח הסוחר כלפי האברך – 'כלום לצרכי חסידות באת הלום? הלוא לצרכי מסחר באת! ובכלל, כלום הצדיק הקדוש, הרבי רבי ברוך, השוכן בעירנו, מז'יבוז', כבר אינו מספיק בעבורך, עד כי זקוק אתה להכיר גם את הרב מברדיטשוב?!'
משום כבודו של מי שקשיש ממנו, לא השיב עוד האברך לסוחר דבר, כי אם פנה ויצא לדרכו.
לאחר ששב מבית הטבילה, לבש האברך בגדי שבת, ויצא ללכת אל עבר בית מדרשו של הצדיק דמתא. מחאותיו הקולניות של הסוחר, לא שינו את דעתו כמלוא נימא, וככל שהיה בדעתו לעשות – כן עשה.
במשך כל השבת, ישב הסוחר בחדרו שבמלון, ולא פסע הימנו פסיעה אחת החוצה. משמר היה את הממון, מבלי היסח הדעת, ואת תפילותיו, כמו את סעודות השבת, עשה בין כותלי החדר. האברך, לעומתו, עשה את השבת כאשר יאות לאברך חסיד, ולא חיסר משבתו דבר – למן טבילה במקוה טהרה, ועד לתפילה בבית המדרש והשתתפות בשולחנותיו הטהורים של הצדיק מברדיטשוב. היתה זו לו שבת נפלאה, של התעלות במעלות קדושים וטהורים, כשרוחו הטהורה של הצדיק דמתא חופפת עליו כל היום, ואור תורתו וקדושתו זורח עליו ומנהיר את כל חביוני לבבו, נפשו ומוחו, באור יקרות שלא מעלמא הדין.
הסעודה השלישית של שבת, נמשכה בבית מדרשו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, עד השעות המאוחרות של מוצאי שבת. אוחז היה הצדיק באותה שעת רעוא דרעוין – שעת הרצון הגדולה שברצונות – ומאריך אותה עוד ועוד, אל תוך הלילה, כשנתחים נתחים מן החול, הולכים ונוספים אל הקודש. כל המסובים, נוסקים היו ביחד עמו אל הספירות העליונות, כשאינם יודעים בין ימינם לשמאלם מן העולם הזה, מרוב שפעת האור והתענוג הרוחני העליון, אשר ממלאים היו את כל ישותם.
ביני לביני, זקוק היה ר' אליעזר, האברך, לסור החוצה לרגעים אחדים. מששב, פגש את מנדל הסוחר, ניצב על סף בית המדרש.
'הו! ר' מנדל!' – לחש האברך בהפתעה רבתי – 'מה גרם לך פתאום, לשנות את דעתך ולבוא הלום?'
'פשוט מאוד!' – השיב הסוחר – 'התפללתי ערבית, הבדלתי על הכוס, נטלתי את צרור מעותי בכיסי – ובאתי! כשהכסף בכיסי אינני חושש, לטלית ולתפילין או לכותנות שבמזוודתי – שהרי להם, בוודאי, אין גנבי ברדיטשוב זקוקים!'
מפני קדושת השבת ששרתה עדיין בבית מדרשו של הצדיק, התאפק האברך, ולא שאל מאומה על צרור כספו שלו. הוא תפס בזרועו של הסוחר, וקרא:
'נו! הואיל ובאת, הבה, ניכנס להיכל!'
בלבבות – אור גדול, ובבית המדרש – אפלולית. אף לא נר אחד של חול, הועלה עדיין בהיכל השבתי. ויהי, אך דרכו כפות רגלי שניהם על סף ההיכל, נשמע לפתע קולו של הצדיק, מנסר בדומיה וקורא ברמה:
'מה יענה מעתה, המלאך מיכאל?! איזה פתחון פה יהיה לו!'
הדומיה בבית המדרש התעמקה שבעתים, איש לא הבין אל מי מכוונים הדברים, וכלפי מה הם נאמרים. אולם, הואיל ומורגלים היו ברבם הצדיק, אשר שיח ושיג לו עם מלאכים ושרפים, לא הרבו הנוכחים לתהות על קנקנם של הדברים, ושייכום לאותם רזים טמירים, אשר כמותם בברדטישוב של מעלה לא היו נדירים. איברא, בעיניהם של האורחים ממז'יבוז', אשר לא מורגלים היו בכגון דא, היתה החידה תמוהה פי כמה. אך כמו כולם, החרישו אף הם, וכמסו את התמיהה בקרבם.
לאחר ה'הבדלה' בבית מדרשו של הצדיק, שבו האברך והסוחר לאכסנייתם. מיד עם היכנסם החדרה, מיהר האברך אל עבר מזוודתו, לבדוק את מצב תכולתה. אמנם מיד עם פתיחת המזוודה, נתמלטה מפיו צווחה נוקבת. אי הסדר ששלט בחפציו, הסהיד, כי ידים זרות משמשו בהם. תוך רגעים ספורים, לא נותר בקרבו ספק, כי אכן, ידי גנב שלטו בצרור כספו – ואיננו…
משחלפו רגעי ההלם הראשונים, התייפח האברך בבכי סוער. אלפיים הרובלים שהיו ברשותו, היוו הון רב גם ביחס לרכושו של חותנו האמיד, לא היה זה נזק של מה בכך, אשר ניתן היה לעבור על היעלמו בניד ראש גרידא. או אז, נשמע קולו של מנדל הסוחר, אשר בנימת נצחון לא מוסתרת הכריז:
'נו! וכי מה אמרתי לך?! כלום לא הזהרתיך, לבל תצא בשבת מן החדר?! סבור היית כי חכם מחוכם אתה – הא לך! עכשיו, אכול את אשר בישלת!'
'הלא על כספך שלך, שמרת כל השבת' – יִבֵּב האברך כלפי הסוחר – 'ממילא ישבת בחדר ולא יצאת ממנו, מדוע, איפוא, לא יכולת לשמור, בחדא מחתא, גם על כספי?' 'שמרתי, ועוד איך!' – התקצף הסוחר – 'הן הייתי בשבילך, כל השבת, שומר חינם ממש! רק במוצאי שבת, כאשר יצאתי ללכת לסעודה השלישית, לא יכולתי ליטול עמי גם את מעותיך – וכי מה רצית, כי אשא בכיסי שני צרורות כה תפוחים?! סוף סוף, הן לא שכרתני להיות שומרך! אף על פי כן, בצאתי, נעלתי היטב את הדלת, וְקַוֹּה קִוִּיתִי, כי בזמן כה קצר, לא יארע דבר. אך מסתבר, כי הגנב ניצל שעה קלה זו – וביצע את מלאכתו!'
נאלם האברך דום, טענותיו נסתתמו, ושוב לא נותר אלא לקבול כלפי עצמו: על שזלזל באזהרת חותנו, ולא שמע בקולו של מנדל, הסוחר הוותיק והמנוסה.
ביום ראשון בבוקר, בטרם צאת הסוחר השוקה, נענה הסוחר ואמר אל האברך המדוכדך:
'עתה, כאשר בידך אין אף פרוטה לפורטה, שוב אין טעם כי תתלוה עמי לשוק! חבל על הזמן אשר תבזבז שם לריק! מוטב, איפוא, כי תלך לבית המדרש, ותשקוד שם על לימודך, כאשר אהבה נפשך, עד אשר אסיים אני את ענייני מסחרי, ובאתי וקראתיך לנסוע עמי על עגלתי הביתה – שהרי אין בידך אפילו בכדי לשכור עגלה!'
הודה האברך לסוחר על עמידתו לימינו בעת צרה, וכאשר הורה לו – כן עשה.
שובם של השנים למז'יבוז', מלווה היה באורות וצללים. בביתו של מנדל הסוחר, הופיעה נהרה, לרגל שובו של אבי המשפחה מן הדרך, עטור בסיפוק ובהצלחה. לעומת זאת, העיב צל כבד על מעונם של האברך ושל חותנו, עקב אבדן המעות.
ר' אליעזר, האברך, שבור ורצוץ היה עד דכדוכה של נפש, מפני הנזק הכבד שגרם לחותנו בחוסר אחריותו. מנגד, ניצב מנדל הסוחר, והוסיף לזרות מלח על פצעיו, בתארו לפני חותנו בפרוטרוט, את כל אותן אזהרות שהזהיר את האברך, לבל יקל ראשו כנגד הממון הרב המצוי באמתחתו, ולבל יעזוב את החדר במשך יום השבת.
ככל שהשתדל החותן, טוב הלב, לכבוש את כאבו בקרבו פנימה, ולא להראותו חוצה לעיני חתנו, לא יכול היה האברך לשאת את פניו לפני חותנו, מרוב בושה וכלימה, וכמעט שלא שקע במרה שחורה.
באותו שבוע, נכנס מנדל הסוחר אצל הרבי רבי ברוך ממז'יבוז', כדי לקבל 'שלום' לרגל שובו ממסעו. לאחר שנתן לו שלום והחזיר לו שלום, עיכבו הצדיק אצלו, והחל מתעניין לפרטי מסעו ושהותו בברדיטשוב, לשבתו וללכתו, לצאתו ולבואו, למשאו ולמתנו, וכל היתר.
היחסים בין הצדיקים ממז'יבוז' ומברדיטשוב, לוטים היו, כידוע, בערפילי רז כמוסים. פשוטי עם, ולוא אף חסידים מן השורה, רחוקים היו כרחוק מזרח ממערב, מכדי להבין, ולוא שמץ מה בלבד, מטיבם של יחסים אלו, אשר נראו לעיני בשר ודם כצוננים, ואף למטה מכך. רק יחידי סגולה, בעלי שאר רוח ושיעור קומה, הבינו וידעו, כי העמדת פנים יש כאן, והדברים אינם נשנים כפשוטם.
צדקותו הנשגבה וגאונותו המופלגת של הצדיק הקדוש מברדיטשוב, מפורסמות היו דיין, בכל העולם כולו, ולא צריכות היו לשום עדות וראיה. תבל ומלואה, חרדו מהוד קדושתו הנורא, וכל באי עולם מתבטלים היו בעיני עצמם, למראה עבודתו הפלאית של אותו צדיק את בוראו, בהתלהבות ובכחות על אנושיים. ברי היה, כי גם מלאכים ושרפים המוני מעלה, חרדים לשמעו ורוטטים לזכרו.[1]
לעומת זאת, נוהג היה הרבי רבי ברוך, כל אימת שנזדמנה הזדמנות לידו, לגחך על עבודתו ועל הליכותיו של הצדיק מברדיטשוב, ולשחוק קֳבָל עַם, על תנועותיו הנלהבות בשעת עבודתו, ועל הנהגותיו השונות, מלאות הרזים. לעתים, אף מדובב היה נוסעים עוברי אורח, אשר נקלעו למז'יבוז' אחרי חולפם בברדיטשוב, כדי להציל מפיהם אי אלו תיאורים, על הנעשה והנשמע בבית מדרשו של הברדיטשובי, ולגחך עליהם בפרהסיא.
אחדים מבין גדולי הדור, אלו אשר ראשיהם הגיעו השמימה, הבינו את פשר הדברים, והחרישו. אחרים, אף אם לא הבינו דברים לאשורם, ידעו, כי הדברים הללו, מכבשונו של עולם הם, ונזהרו שלא להכניס את ראשיהם בין ההרים הרמים. רק אי אלו פשוטי עם טוחי עינים, או חסידים שוטים, אשר סבורים היו לסייע לתמוך את עמודי השמים, חשבו, בדעתם העניה, כי שני מחנות לפניהם, והתגייסו להגיש עזרה לאחד מן הצדדים…
מחיר יקר, שילם על כך אותו חסיד שוטה, אשר נכנס 'לבשר' לצדיק ממז'יבוז', על הסתלקותו של הצדיק מברדיטשוב. באותו הרגע, פרץ הרבי רבי ברוך בזעקת שבר נוראה, התייפח בבכי, ונחלי דמע פרצו מעיניו הטהורות עד בלי הפוגות. באותו מעמד, גילה הצדיק ממז'יבוז' את צפונות לבבו הטהור, אשר כמוסות היו עמדו לאורך שנים.
'כל ימי חייו של הצדיק הקדוש מברדיטשוב, עומד היה השטן ומקטרג לפני כסא הכבוד: 'מה לך עוד, רבונו של עולם, לקונן ולהתאונן על בית מקדשך החרב, שעה שיש לך בעולמך יהודי קדוש, כרבי לוי יצחק מברדיטשוב, העובד לפניך עבודה כה תמה ומופלאה, ומקריב את עצמו לפניך בכל שעה לריח ניחוח, בדיוק כמו בעת עמוד הכהן לאורים ולתומים, בהיות בית המקדש בנוי על מכונו לתלפיות!'
'כדי שלא יצטרך הצדיק מברדיטשוב להמעיט מעבודתו בגין אותו קטרוג, וכדי שלא יהיה למקטרג בית אחיזה לעכב את הגאולה, חלילה וחס, נאלץ הייתי לפעול את פעולותי מעבר מזה, ולהעמיד פנים כאילו מגחך אני, כביכול, על עבודתו של אותו צדיק. בכך, סתמתי את פי השטן וביטלתי את קטרוגיו!' – סיים הרבי רבי ברוך את הסברו המדהים.
מפני הצער שגרם לצדיק ממז'יבוז', בבשורתו הרעה, נענש אותו מבשר שוטה מן השמים, ולא זכה להוציא את שנתו, רחמנא ליצלן.
משנתבקש עתה, מנדל, הסוחר דנן, לספר על חֲוָיוֹתָיו בברדיטשוב, הבין מיד, כי לתיאורים חיים מבית מדרשו של רבי לוי יצחק, משתוקק הצדיק ממז'יבוז', והוא החל, איפוא, לספר מיד, בלשון מדברת גדולות:
'במשך כל השבת, לא דרכתי שם בכלל, כלום מה היה לי לחפש שם?!… אמנם, במוצאי שבת, משנקעה נפשי בבדידות, יצאתי להתרשם קמעה, מן 'האותות והמופתים' הנעשים שם… ואכן, מיד עם כניסתי לבית המדרש, 'זכיתי' לראות ולשמוע 'נפלאות', אשר לא יאומן כי יסופרו: הצדיק מברדיטשוב הרים לפתע את קולו, וקרא נכחו בקול גדול ונורא: 'מה יענה המלאך מיכאל מעתה?! מה פתחון פה יהיה לו?!' כל הנוכחים הביטו משתאים איש בפני רעהו, ואף אחד לא יכול היה להסביר את פשר הדברים…
'יאמין לי הרבי' – הצמיד הסוחר את כף ידו אל לוח לבו – 'אלמלא באזני שמעתי זאת, לא מאמין הייתי, כי אכן דברים מוזרים כאלו מתרחשים שם!'
משום מה, לא מיהר הפעם הצדיק לגחך למשמע הדברים, ופניו דוקא הרצינו ביתר שאת.
'האיך, בדיוק, קרא הצדיק מברדיטשוב?' חקר הצדיק ממז'יבוז' מפי הסוחר – 'מה בדיוק, היו דבריו?'
הסוחר, אשר נבוך מפני תגובתו המפתיעה של הצדיק, חזר על הדברים בשנית, אם כי בנימה פחות מבודחת מאשר בתחילה.
'מה הינך סח?' קרא הצדיק ממז'יבוז' בהתפעלות גוברת והולכת – 'כך, בדיוק, אמר הצדיק מברדיטשוב?! ממש כך אמר?!
והלא צודק הוא! אח, כמה צודק! צודק עד לאחת!'
הסוחר נדהם – והצדיק המשיך:
'שלמה המלך, עליו השלום, אומר: "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב, לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב" (משלי ו, ל). כאשר גנב יהודי גונב, חלילה וחס, והשטן מתייצב, עקב כך, לקטרג על עם ישראל, מתייצב המלאך מיכאל, סניגורם של ישראל, כנגדו, ומשיב: 'מסכן הוא הגנב הלז, דל ואביון, העניות והמחסור, הם הם שניוולוהו, העבירוהו על דעתו והביאוהו לידי כך! 'כי יגנוב' – 'למלא נפשו כי ירעב'!
'ואולם' – רעם קולו של הצדיק: 'כאשר הגנב אינו אלא סוחר עשיר ונכבד בעמו – מנדל המז'יבוז'י בכבודו ובעצמו! כלום מה יכול עוד המלאך מיכאל לטעון?! וכי איזה פתחון פה יש לו, כנגד השטן המקטרג?!'
דממת תהום נשתררה בחדר. ונשמע קולו של הצדיק, בהאיצו במנדל הסוחר לאמר:
'ועתה, הזדרז חיש קל, אל תתמהמה אפילו רגע, ואוצה רוצה להשיב לר' אליעזר, האברך, את המעות אשר גנבת מעמו! חושה, אל תעמוד!'
בפנים כבושות בקרקע, נכנס מנדל הסוחר לביתו של האברך, ומסר לידיו את צרור הכסף במלואו, אלפיים רובל עובר לסוחר…[2]
עד כאן הסיפור.
והנה, אמנם מעשה גניבה הוא דבר חמור מאוד, ובפרט של אדם עשיר. אך כשמתבוננים לעומק, מגלים שבעצם אין הבדל בין עני לעשיר, ואם כן הפסוק: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב, לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב', שייך גם למנדל הסוחר…
ולפני שנתחיל נקדים…
משל מהבעש"ט על ההסתרה שבגלות…
רבינו הקדוש והטהור רבי ישראל בעל שם טוב זיע"א סיפר משל, וברצוננו להביא אותו, ולמרות שהלשון קצת כבדה לא נשנה מאומה ונביא אותו כלשונו.
וכך הוא סיפר:
משל לסוחר אחד שהיה בים, והיה הים סוער והולך למאוד עד סכנת מיתה, ועמד הסוחר בתפילה שינצל בזכות אשתו הצנועה.
והיה שם גוי עובד עבודה זרה, ותמה על הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה. ואמר זה הגוי, אני אלך ואפתנה, ואיזה אות אתה מבקש ממני?
והשיב שיש לה על ידה טבעת אחת חשובה, ואם יביאנו, אז ידע כו', והסכימו שיתן כל אחד סחורתו לזה שינצח, והלך אצלה לפתותה, ולא יוכל להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים ולא השגיחה עליו…
עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה את הטבעת, ועלתה בידו בכמה תחבולות שעשתה השפחה, ובא עם הטבעת ולקח הסחורה ממנו, ובא בספינה ריקנית אל ביתו, וכשמוע האשה מביאת בעלה, קישטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה, כמו שהיה ביניהם מקדם, ולבו בל עמו, ולא פנה אליה, ושילחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, והנהיג את הספינה כאילו הוא מַלָּח ממנהיגי הספינה, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה לזה הַמַּלָּח, שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשק אותי אתן לך…
ויהי היום נזרקה מהספינה ליבשה, והלכה וביקשה אוכל, ומצאה שני אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע, וב' האוכל ממנו נתרפא מצרעתו, ולקחה זה בתרמילה עד שבאתה לבית המלך בדמות איש, והוצרך שם לרפואה זאת, והיא עשתה את הרפואה, ונתן לה הון רב, וחזרה לבית בעלה, והתרעמה עליו, עד שחקר הדבר, ונמצא ששקר ענה בה הנכרי, ועשה בו שפטים…
והמשל הזה נוקב ויורד, וכל אחד משיג בו כפי שכלו וטוהר נשמתו, ואנו נבארו כפי אשר ביארו הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א בספרו נתיב מצותיך (נתיב אמונה, שביל ששי – אותיות: א, ב, ח, י)….[3]
ראשית הכל – 'שבירת הכלים'
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:[4]
בספרי הקבלה מבואר שהעולם נברא בשני שלבים כוללים, המכונים 'עולם התוהו' ו'עולם התיקון'. עולם התוהו הקדמון היה צורת קיום רבת עוצמה, שנועדה לקריסה בהיותה בלתי יציבה.
הקריסה הזו מכונה בקבלה 'שבירת הכלים', שכן מציאותו וקיומו של עולם בנויה על יכולתו להכיל בתוך כליו את הארת אורו של הבורא, וְשֶֽׁבֶר במציאותו של עולם משמעותו שֶֽׁבֶר ביכולת להכיל, הגורמת להעלמת אור מציאות הבורא יתברך מבריאתו.
עם קריסתו ו'שבירת כליו' של עולם התוהו הקדמון החל תהליך של תיקון, בו נבנו כלים חדשים והסדר הטוב והנכון החל להיווצר מחדש. תהליך זה יוצר את עולם התיקון.
בריאת עולם התוהו, שנידון מראש לקריסה, לא היתה ח"ו לריק. השלכותיה משפיעות עלינו בתחומים שהם מעיקרי חיינו בעולם הזה.
ראשית – חֲוָיַת השבירה, בה נתעלמה מציאות הבורא יתברך מבריאתו, היא חֲוָיָה מכוננת (טראומתית) בדרך להתהוות עולם התיקון, והיא גורמת למציאותה של אפשרות הבחירה החופשית. אותה תופעה שהיא לכאורה כשלון ונפילה, היא הכרחית לקיום רצונו של הקב"ה למלוך על עם שיכיר בו מרצונו.
ושנית – כל אותם אורות אדירים ונפלאים שהאירו בעולם התוהו, לא אבדו מן המציאות. בשבירת הכלים התפזרו ניצוצות מן האורות הללו בתוך המציאות, וכעת הם מצויים בתוכנו, במעמקים, וממתינים לחשיפתם ולתיקונם…
הקב"ה לא 'ויתר' על כחות החיים האדירים של התוהו, ולא שלל אותם מן הבריאה לגמרי. מאגר הכח הזה עומד לרשותנו, וממנו אפשר לשאוב ישועה לכל משברינו וחולשותינו, אם רק נדע כיצד להשתמש בו.
אין הדבר פשוט. העולם שאנו חיים בו הוא מתוקן יותר, יציב יותר. כדי לאפשר את היציבות הזו, נחבאים כחות התוהו ואינם מופיעים בגלוי. כוונת ההסתתרות הזו היא לאפשר למציאות המודעת לבנות את עצמה בשלוה, ללא מתחים גבוהים, ולהכין כלים רחבים וחזקים די הצורך כדי שיוכלו להכיל את אורות התוהו המרובים והתקיפים.
מובן, אם כן, ששני העולמות הללו, תוהו ותיקון, צריכים לשוב ולהתחבר. החיבור הזה הוא תיקון העולם במובן הפשוט ביותר – לתקן מה שנשבר, להחזיר את האורות דתוהו לתוך כלי המציאות, והפעם בצורה שתוכל להתקיים…
ולצורך התיקון ברא הקב"ה את נשמות עם ישראל.
ונרחיב יותר…
עבודתם של עם ישראל
כך עלה ברצונו יתברך, לברוא בעולם האצילות מציאות שתיקרא ז"א (זעיר אנפין), וכנגדה הוא ברא למטה, בעולם הזה, מציאות הנקראת 'כנסת ישראל', והיא הכוללת בתוכה את כל נשמות עם ישראל.
ועליהם (על ז"א ועל 'כנסת ישראל') הוא הטיל את העבודה לברר את בירורי עולם התוהו ולהעלותם לשרשם למעלה…
וכך ביאר האדמו"ר מקאמרנא (שם):
והענין, כי סוחר זה ז"א. והים זה העולמות שנבראו משבירת הכלים, ובתוכם מעורבים ניצוצי קדושה.
וז"א יורד לים, לברר הבירורין – כי תחילת הכל ושורש הכל, הם זי"ן מלכים שמתו, ולפי שמתו צריכים אנו להעלותם ולהחיותם.
וז"א מקבל את הכח לברר בירורין רק מכח עם ישראל, כי כך עלה ברצונו יתברך ש'המנוע' של כל העולמות יהיו עם ישראל! וכאשר הם מתנהגים כפי שהקב"ה רוצה הרי הם נותנים כח לז"א לברר את כל הבירורים.
ואילו, כאשר הם חוטאים חלילה, אזי וכו'…
והנה, כחות הטומאה מנסים בכל כחם למנוע את עם ישראל מעבודתם! וזה סוד 'סערת הים'…
'והים סוער מאוד, שהקליפות הומין ומרעישין לטרוף טרף, והתגברות הדינים עד סכנת מוות, ירידת המדרגות והשפע, למקום הקליפה הנקרא מוות'…
ועמד הסוחר להתפלל: יהי רצון שיכבשו רחמי (דעתיק) את הכעס… ויגולו (רחמי דעתיק) על מדותי… וזהו בזכות אשתו הצנועה – 'כנסת ישראל' – ששרשה מדעת דרדל"א, מרחמי דעתיק…
והיה שם גוי, זהו הס"מ ימ"ש, "גוֹי אֹבַד עֵצוֹת" (דברים לב, כח). ותמה על הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה. ואמר הגוי: אני אלך ואפתנה לישראל! ואיזה אות אתה מבקש ממני?
ואמר לו הקב"ה: צִויתי אותם על תרי"ג מצוות, לך תמנע אותם מלקיים את המצוות…
והס"מ ניגש למלחמה…
כשלון אחר כשלון…
הס"מ ניסה בכמה וכמה דרכים לפתות את עם ישראל… ולא הצליח! להפתעתו הוא גילה שמלאכת 'הציד' היא מלאכה לא פשוטה כלל!…
בתוך כל יהודי שוכנת נשמה אלקית, חלק אלו"ה ממעל ממש! נשמה שמופשטת לגמרי מכל תאוה ומדה רעה. נשמה בהירה, זכה ונקיה, שבעיניה כל ענייני העולם הזה – כלא ממש!
ומכיון שכך, אין לס"מ שום דבר ממשי להציע לנשמה!
והס"מ לא הצליח למנוע את עם ישראל מקיום המצוות… ובקיצור: הוא הפסיד בהתערבות…
ומכיון שלא נותרה לו ברירה הוא ניגש ל'שפחה' שהוא היצר הרע שבאדם וביקש ממנה סיוע.
'בבקשה, עזרי לי! אם אני אפסיד בהתערבות כולנו נאבד!'
ו'השפחה' שאלה: איך אני יכולה לעזור לך? אם אתה 'המומחה' רב־הפנים לא הצלחת, אני אצליח???'
והס"מ רכן אליה ולחש באזנה: 'לך יש כלי נשק שאין לי ולכן את מסוגלת!'
'אתה מדבר אתי? לי יש כלי נשק? איזה?'
הס"מ הבליע חיוך, ופלט: 'קוראים לנשק הזה – פחד ואימה! אם תצליחי לזרוע בלבם פחד ואימה, כחותיהם יחלשו, רצונותיהם ידעכו – והם יהיו בידינו…
הס"מ הרשע סיים את דבריו ופרץ בצחוק נורא…
וזה לשונו של האדמו"ר מקאמרנא (שם):
והרשע גנב הטבעת על ידי שפחה, שהוא היצר הרע שבאדם, הנקרא 'שפחה' כנודע, שרודף אחר ישראל, בכמה רדיפות וצרות ודחקות וגזירות רעות, עד שלא נתנה השב רוחו עליהם, ומגודל הצער והעצבות גובר עליהם תאוות עולם הזה, ואינם יכולים לשבר התאוות לגמרי, כי זה אי אפשר כל כך אלא על כל פנים במעט לב שמח, והוא רודף אותם בתחבולות וביסורים, עד שהשפחה – היצר הרע גובר, וגונב הטבעת שהם תאוות וענייני עולם הזה, ומוסרם ליד הרשע, ואדם הולך אחר יצרו, ואינו מניחו לקדש עצמו בקדושה ובטהרה, ועלתה בידו, ובא עם הטבעת ולקח כל הסחורה…
ובא בספינה ריקנית אל ביתו, וכשמוע האשה מביאת בעלה, קישטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה, כמו שהיה ביניהם מקדם, ולבו בל עמו, ולא פנה אליה, ושילחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, והנהיג את הספינה כאילו הוא מַלָּח ממנהיגי הספינה, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה…
אין רשעים בישראל!
ממשיך האדמו"ר מקאמרנא וכותב (שם):
והתחננה לזה הַמַּלָּח שיתן לה מעט אוכל – שמגודל הסתרה נופלין משורש אמונה ובטחון, ושמים בטחונם בסיבה ובהנהגות עולם הזה, במשא ובמתן ובשאר דברים, ומחמת גודל צערם, נשכח מהם לרגע שסיבת כל הסיבות ומנהיג הכל הוא הבורא, ולפעמים מחמת רוב צער ובלבול הדעת, עושה איזה חנופה ושקר ומנשק, וכנ"ל, אף על פי כן אין שום מציאות בלתי השם יתברך, שהרי בכל רגע, מוכן כל איש ישראלי למסור גופו ונפשו והונו ורכושו להשם יתברך, אלא שמרוב צרות וחשכות הגלות, סובר על הרע שהוא טוב, ושגם זה הוא רצון הבורא, ועושה איזה דבר מכוער, אבל הוא על ידי בלבול הדעת, שִכּוֹרֶת מרוב צרות…
וכל זה על ידי התגברות הרשע – הס"מ, שמגביר הרע להחטיא ולמרוד בו יתברך, כי הוא מצד הרע חוטא ומורד, ומלאך אחד הולך אחריו, ואומר לו: עבד מוסרח אל תמרוד במארך, 'זכור את בוראך', אבל לפעמים מטעה את עצמו, ומטעה כל הרשעים.
ומבואר בשער הגלגולים (הקדמה לח) למרן הרח"ו: שאלתי למורי ז"ל, איך היה אומר לי, שנפשי יש לה מעלה כל כך, והרי קטן שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו.
ויאמר אלי: דע כי גדלות הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעינים, כי בוחן לבות וכליות השם יתברך, וכפי הזמן והדור ההוא, מעשה קטן מאוד בדור הזה, שקול ככמה מצוות בדורות ראשונים, כי בדורות האלו הקליפה והרע גובר מאוד ומאוד עד אין קץ ועד אין שיעור, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואילו הייתי אני חיי"ם באותן הדורות, היה מעשי וחכמתי נפלאים ונעלים מכמה צדיקים הראשונים, תנאים ואמוראים, אשר על כן לא אצטער…
ומעתה בִּין אחי, אם בימי מרן האר"י היה התגברות הקליפות כל כך, מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר, בוודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה, ולעורר עליו אהבה וזכות, כי כל מה שגנב העבד המוסרח הכל שקר, כי נפשות ישראל מוסרים נפשם בכל רגע על קדושת שמו יתברך, וכל הרע עושה הרשע, שכל כך גובר ברשעות שלו, ובצרות וביסורים, עד שנסתלק דעת כל אחד מהם, וכל הרשעים שבמדינה הזאת, ובפרט במדינת אשכנז, נשבע אני בחיי עולם, שכולם אנוסים, כתינוק שנשבה לבין הנכרים, ובלי דעת ידברו.
וכולם מוכנים ברגע אחד, לשפוך דמם כמים, על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה, ובלב שמח במחולות וריקודין, והרשע הזה שקר ענה, גנב, גזלן, רוצח, מאנס בתוקף רשעו ומטעה בשפתי חלקות, ומתגבר ברשעו בכל כחו, לצודד נפשות ישראל בהכרח ובתוקף, ומי יעמוד נגד רשעו, כי אם במסירות נפש, השם ירחם עלינו במהרה…
ולפני שנחזור לסיפור, נקדים הקדמה נוספת…
מעלת עשירות דקדושה
בכל הספרים הקדושים האריכו לדבר בגנות התאוה הנוראה והאכזרית – 'תאות הממון'.[5] אך כאן חובה עלינו לעצור ולכתוב כמה מילים, ואלו הן:
עלינו לדעת שתאות הממון היא הפסולה, ולא הממון עצמו. אדרבה, כמעט ואי אפשר לעבוד את ה' יתברך ללא ממון, שהרי בלי ממון אי אפשר לקנות: ציצית, תפילין, מזוזות, ארבעת המינים… ואי אפשר לשלם שכר לימוד עבור חינוך ילדיו לתורה. וכן הוצאות שבת ויום טוב וכו'… ולכן באמת ראוי שלכל יהודי יהיה ממון.
וכמו שכתב בליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה סח): 'ודע, שראוי שכל ישראל יהיו להם ממון'!
ומצד שני כל יהודי צריך לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות לברוח מ'תאות הממון', כי טומאת 'תאות הממון' היא בדיוק כמו טומאת עבודה זרה!
ונקודת ההבדל ביניהן היא כך:
בעל תאות הממון הוא אדם שמפריד בין הכסף לבין בורא עולם – נותן הכסף. הוא חושב שהכסף מגיע אליו בזכות יגיעתו וטרחתו… והוא שוכח שהקב"ה הוא זה שנתן לו את העושר, וכמו שאנו אומרים בכל יום: "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָֽדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָֽדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל" (דברי הימים־א כט, יב)…
וממילא הוא מתנפח כמו בלון הליום, והוא חושב שהוא יותר חכם ויותר מוכשר מכולם… והוא הולך ושוקע בתוך היכלי הטומאה מיום ליום, עד שכל מחשבתו הוא רק כיצד להשיג עוד כסף ועוד…
וכל כך מתעכר שכלו ומשתבשת דעתו עד שהוא לא רואה שום בעיה להרוג את הזולת בשביל להשיג ממון. ואדרבה, ככל שהאדם הוא יותר עשיר הוא קרוב יותר לעבור על רצח, גניבה וגזל…
וכל זה נקרא 'תאות הממון'.[6]
ולעומתו, מי שברוך ה' נקי מכך, הוא יודע שהקב"ה הוא הנותן לו ממון, ולכן הוא עושה השתדלות סבירה ודואג לפרנסתו שעות ספורות, ואת כל שאר שעותיו הוא מקדיש לעבודת ה', לתורה, תפילה, השקעה באשה ובילדים, ובעשיית צדקה וחסד עם הזולת…
וזה לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, מקץ – מאמר ז):
כתב בספר ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה ט – אות ה), וז"ל: 'ותפילה הוא בחינת נסים, שהוא אין דרך הטבע, כי לפעמים הטבע מחייב איזו דבר והתפילה מהפכת את הטבע'.
דוגמא קטנה לכך: ישנו אדם שעוסק לפרנסתו בתיווך דירות. הוא מוצלח ביותר, בעל כושר שכנוע, במאגר שלו ישנן שלל דירות לקניה ומכירה בכל הגדלים ובכל המקומות – אך בכל זאת, בפועל שום עסקה לא יוצאת לפועל, ופרנסתו קשה ביותר.
הסיבה לכך שהעסק שלו אינו מצליח היא, משום שנדמה לו שבגלל שהוא מוצלח ומשכנע, וכן פִרסם בכל פינה בעיר מודעות גדולות המכריזות בגאון: 'תיווך זה אנחנו' וכו' וכו', בוודאי תהיה לו פרנסה בשפע, בבחינת: "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). לכן גם הקב"ה לעומתו מפסיק לסייע לו ומניח לו 'להסתדר' לבדו, וכאשר הקב"ה מפסיק לסייע לאדם, התוצאות הן בהתאם.
ביום מן הימים אותו מתווך קם בבוקר עם לב נשבר ונדכה. מצבו הכלכלי הגרוע כבר הוכיח לו ללא צל של ספק שלא כחו ולא עוצם ידו הם שיעזרו לו למצוא פרנסה, אלא רק הקב"ה אשר "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (שם פסוק יח). לכן לפני צאתו לעבודה זעק בתפילה לה' מעומק לבו ממש: 'אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא. רחם עלי ברוב רחמיך ושלח לי היום פרנסה בשפע'.
כעבור שעה קלה הפלאפון שלו צלצל. על הקו דיבר יהודי עולה חדש מצרפת. הוא מחפש דירה גדולה ומרווחת במקום יוקרתי. לדבריו המחיר לא כל כך משנה לו, העיקר שהדירה תהיה מהסוג הטוב ביותר. מיד הם קבעו פגישה. המתווך הציע לפניו דירה יוקרתית במיוחד שישבה אצלו במאגר כבר זמן רב, ולשמחתו הרבה הצרפתי קפץ עליה כמוצא שלל רב. העִסקה נסגרה חיש קל מהרה, והעיקר שה'מזומנים' שמגיעים לו כמתווך הועברו אליו מידית ללא שום עיכוב. ביום אחד הוא הרויח סכום שקודם לכן לקח לו כמה חדשים כדי להרויח סכום כזה.
מה השתנה בין הימים שקדמו לאותו בוקר לבין אותו בוקר, הרי זהו אותו מתווך, ואותו משרד תיווך, ואותם מאגרי דירות וכו'? מה שהשתנה הוא, שלפני אותו בוקר המתווך עדיין לא התפלל מעומק הלב אלא חשב שהכל תלוי בו, ובאותו בוקר סוף סוף החליט להתפלל למי שהעושר שלו שירחם עליו ויעזור לו. ובזכות התפילה שנשא מעומק הלב הקב"ה הפך בעבורו את כל הטבע, כיון שגדול כחה של התפילה לשנות את כל הטבע ולפעול נסים גלויים, כדברי רבי נחמן הנזכרים לעיל… עיי"ש באורך.
ונמשיך להתבונן…
ואברהם זקן בא בימים
בפרשת חיי שרה, מובא באריכות כיצד קיבל יצחק אבינו את השידוך שלו. והפרשה הזו מתחילה בפסוק: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א).
ודרשו במדרש (בראשית רבה, פרשה נט – אות ו): 'זָקֵן בָּא בַּיָּמִים' – יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה.
ואמר הסבא מנובהרדוק זצ"ל,[7] שהאדם חושב תמיד שעבודת ה'הווה' אינה מספיקה למלאת כל רעיוני מחשבתו והגיוני לבו, ותמיד מוצא מקום פנוי במוחו ולבו לחשוב ולרצות מה שעומד לפניו בעתיד.
ואמר בזה הלשון: 'חושב הוא כי תורת (מציאות) ה'הווה' אין בכחה להכיל כל כשרונות שכלו'.
ובאמת רואים אנו שגם אברהם אבינו שבן ג' היה כשהכיר את בוראו, מצינו שכל שכלו ומחשבתו היה תמיד מלא בתורת ה'הווה', ומעיד עליו הכתוב: 'זָקֵן בָּא בַּיָּמִים', שבא עם כל הימים שלו, היינו שבכל רגע שבימי חייו היה חי בכל פנימיותו ומחשבתו והרגשותיו של אברהם אבינו, שאם נאמר שנשאר מקום פנוי בפנימיותו ויכולת הכרתו שלא השתמש בו ב'הווה', נמצא שחסר ברגע זה כל האברהם, ולא נוכל לומר שבא עם כל הימים, שהרי חסר ברגע זה כל כחותיו ויכולתו הפנימית!
וכשנתבונן מה הוא המפריע העיקרי אשר לא יניח את האדם לחשוב תמיד ב'הווה', נגלה שהוא טרדת המחר! האדם כל הזמן טרוד בשאלות החיים של העתיד, ונדמה לו שאם לא יחשוב בזה אז ישאר בלי משען ומשענת…
וזה פלא גדול, שהרי כאשר האדם עסוק במחשבות על העתיד, הרי באותו רגע הוא לא חי את ה'הווה', את החיים עצמם!
ואם היתה לו אמונה ובטחון בהקב"ה, שחייו הם מידו הגדולה של הקב"ה, הוא היה מנצל אותם לעבוד אותו יתברך.
ומה לו לדאוג דאגת מחר? הרי הקב"ה שיתן לו את החיים מחר, הוא יתן לו גם את הכלים הנצרכים לו לכך.
ואם האדם יפנה מחשבתו ולבו מדאגת מחר, ויתלה בטחונו בה' יתברך, אז ימצא מקום לחשוב אודות ה'הווה' בעיון דק ושכל עמוק ויגיע לכל ההצלחות…
ויותר מזה…
שורש הכל – 'אימה ופחד'
כידוע, לכל דבר יש שורש! וממילא גם לתאות הממון יש שורש!
ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א שגילה מהו השורש של התאוה, והוא: אימה ופחד!
וכך הוא כתב (ליקוטי מוהר"ן – קמא תורה כג, משולב עם פירוש שפת הנחל, להגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א):
'ואלו בני אדם הנופלים בתאות ממון, ואינם מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון, כמו שכתוב: "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג, יז), ועצבות הוא מרה שחורה. אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא, 'אלהים אחרים', חושך, בחינת מיתה, כמו שכתוב: "במחשכים הושיבני" וכו' (איכה ג, ו). ועליהם נאמר: "וזהבם לנדה" (יחזקאל ז, יט), היינו בחינת עבודה זרה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת פב.): 'מנין לעבודה זרה שמטמא כנדה'? שנאמר: "תזרם כמו דוה"' (ישעיה ל, כב)…
אדם שיש לו אמונה בה' יתברך, ומאמין אשר אין בלעדיו יתברך כלל, ודבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, הוא תמיד שמח, ואינו דואג דאגת מחר.
לא כן מי שנפגמה אצלו האמונה, הוא דואג במה יתפרנס למחר, ומסתובב במרה שחורה, שכל זה הוא עבודה זרה ממש![8]
כי כשהאדם נעקר ממנו יתברך, רחמנא ליצלן, נכנס בתוך עצמו ושורה בעצבות, שהיא מרה שחורה…
והחוסר אמונה הזה הוליד בלבם אימה ופחד, מה נאכל למחר? איך נחיה?… והרגשות החלו לסעור, והדמיונות ציירו להם ציורי אימה…
בעקבות כך הם החלו לשעבד את לבם ומחשבתם איך להרבות נכסים, לשמור למחר, שיהיה…
ופשוט וברור שמסוכן לתת צדקה…[9]
וברגש הזה באמת אין הבדל בין עני לעשיר. מי שחי באמונה הרי הוא חי את ההווה, שמח וטוב לב, ומי שלא חי באמונה, הרי הוא אומלל! ואפילו אם הוא הכי עשיר בעולם!
והדברים ידועים ופשוטים לכל מי שמכיר עשירים!
ואולי זה כף זכות למנדל הסוחר, שהפחד והאימה ששררו בלבו (שלא יגנבו לו את הממון), יִבשו את כחות נפשו, עד שנפל להיכן שנפל…
ונסיים את השיחה…
בראש השנה אפשר להיטהר מתאות הממון
בשיחה שמסר הגה"ק רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א, אמר כך:[10]
בראש השנה יש שני חלקים הקשורים ושייכים זה לזה.
החלק האחד הוא 'יום דין' אשר כל באי עולם יעברון לפניו לפקוד כולם בדין.
והחלק השני הוא, 'זה היום תחילת מעשיך', יום שנברא העולם ונתגלה מלכות שמים בבריאה. יום 'אשר בו תנשא מלכותך', שניתן ביד הברואים את הכח והחובה להמליך את הקב"ה ולגלות כבוד מלכותו בבריאה.
ושני חלקים אלו קשורים אחד לחברו, על ידי שנקיים את המוטל עלינו בהמלכת כבודו יתברך, בזה נזכה בדין.
והנה זה ודאי ש'אִמרו לפנַי מלכויות', אין הכוונה שדי לנו באמירת הפה לבד… כדי להגיע באמת לידי 'תמליכוני', צריך להשקיע מחשבה להתבונן ולעורר עצמו בהבנה עמוקה שיתרומם ויכיר את גודל מלכותו יתברך, שהוא הבורא, הוא השליט, הוא המחיה, והכל שלו ומרצונו.
ועל ידי מחשבה זו יבוא לידי הרגשת הלב שירגיש שמקבל עול מלכות שמים.
ועוד לא די בזה, אלא צריך שיהיה 'תמליכוני עליכם', כי האדם יכול להמליך את הקב"ה על כל העולמות כולן מעמקי תהומות עד לשמים ושמי השמים, וארבע כנפות הארץ, על כל חלל העולם ומלואו עם כל היצורים וברואי מעלה ומטה, ויודה ויבין כי הכל שלו יתברך שמו. אבל דבר אחד נשכח מלבו, להמליכו עליו! על עצמו ובשרו, רוחו ונשמתו, ומה הועיל?
הלא כל רצון ה' יתברך הוא שימליכו על עצמו, וכי חסר לו להקב"ה ההמלכה הזו הלא מבלעדיה הוא קונה הכל והוא אדון העולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, אלא שחפץ ה' טובת נפשו של האדם לזכותו לחיות נפשו בזה שיקבל על עצמו עול מלכות שמים, לשעבד 'עצמו' למלכו של עולם, ואם יחסר זה מה הועיל.
ויותר מכך עלינו ללמוד בנוסח התפילה שאנו מבקשים ומתחננים: 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך וכו", ומהי אותה מלכות? מה היא אותה התגלות כבודו? – 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלה"י ישראל מלך'. והיינו שכל עיקר המלכת הקב"ה – מה שנתון בידינו ומה שנצטוינו על כך – הוא שאנחנו נגיע להכרה לראות את האמת של 'ה' אלה"י ישראל'!
והיינו שאנו בידנו לפעול בפעולות שלנו, במעשים שלנו, לריבוי כבוד שמים שבכך אנו מורים ומפרסמים ומסייעים לכינון מלכותו בבריאה, שזהו כל עיקר ההמלכה – 'ויאמר כל אשר נשמה באפו'.
מה נורא הדבר למתבונן להתעורר מזה כי אנו קרוצי חומר דלי מעש, במעשים שלנו, זוכים לשים הכתר מלכות בראשו כביכול, כל בן ישראל שמקיים את מצוות השם והולך בדרכי תורתו, בכל מצוה ומצוה שמקיים, בכל מדה טובה שקונה לעצמו, בכל מעשה חסד שעושה עם רעהו, בזה מרומם ומנשא מלכותו יתברך בבריאה, וזה מאי דכתיב: "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג). אימתי מלכותו קיימת ונחשב האדם ל'עבדי אתה'? כשמביא במעשיו ל'ישראל אשר בך אתפאר', דהיינו שבמעשיו ובעבדותו לבורא יתברך ניכרת מלכותו שלו יתברך… עיי"ש באורך.
וזהו תוכן העבודה שלנו בראש השנה – להמליך את הקב"ה למלך על כל העולם. כשאנו מקבלים אותו למלך עלינו ומתבטלים אליו ומקבלים את מלכותו ועולו – בכך אנו מעוררים כביכול אצל הקב"ה את הרצון למלוכה, והוא נעשה מחדש מלך עלינו ועל העולם.
ואדם שזוכה לכך, מתמלא באמונה ובטחון, וממילא הוא לא דואג את דאגת המחר, ונטהר מתאות הממון…
וה' יכתוב אותנו בכלל כל עם ישראל בספרם של צדיקים.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. בכל הספרים הקדושים האריכו לדבר בגנות התאוה הנוראה והאכזרית – 'תאות הממון'. אך כאן חובה עלינו לעצור ולכתוב כמה מילים, ואלו הן:
עלינו לדעת שתאות הממון היא הפסולה, ולא הממון עצמו. אדרבה, כמעט ואי אפשר לעבוד את ה' יתברך ללא ממון, שהרי בלי ממון אי אפשר לקנות: ציצית, תפילין, מזוזות, ארבעת המינים… ואי אפשר לשלם שכר לימוד עבור חינוך ילדיו לתורה. וכן הוצאות שבת ויום טוב וכו'… ולכן באמת ראוי שלכל יהודי יהיה ממון.
ב. הנקודה המבדילה בין צורך לתאוה היא כזו:
בעל תאות הממון הוא אדם שמפריד בין הכסף לבין בורא עולם – נותן הכסף. הוא חושב שהכסף מגיע אליו בזכות יגיעתו וטרחתו… והוא שוכח שהקב"ה הוא זה שנתן לו את העושר.
וממילא הוא מתנפח כמו בלון הליום, והוא חושב שהוא יותר חכם ויותר מוכשר מכולם… והוא הולך ושוקע בתוך היכלי הטומאה מיום ליום, עד שכל מחשבתו הוא רק כיצד להשיג עוד כסף ועוד…
וכל כך מתעכר שכלו ומשתבשת דעתו עד שהוא לא רואה שום בעיה להרוג את הזולת בשביל להשיג ממון. ואדרבה, ככל שהאדם הוא יותר עשיר הוא קרוב יותר לעבור על רצח, גניבה וגזל… וכל זה נקרא 'תאות הממון'.
ולעומתו, מי שברוך ה' נקי מכך, הוא יודע שהקב"ה הוא הנותן לו ממון, ולכן הוא עושה השתדלות סבירה ודואג לפרנסתו שעות ספורות, ואת כל שאר שעותיו הוא מקדיש לעבודת ה', לתורה, תפילה, השקעה באשה ובילדים, ובעשיית צדקה וחסד עם הזולת… וזה בעל ממון כשר.
ג. השורש של התאות ממון הוא חוסר אמונה! שהרי אדם שיש לו אמונה בה' יתברך, ומאמין אשר אין בלעדיו יתברך כלל, ודבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, הוא תמיד שמח, ואינו דואג דאגת מחר.
לא כן מי שנפגמה אצלו האמונה, הוא דואג במה יתפרנס למחר, ומסתובב במרה שחורה, שכל זה הוא עבודה זרה ממש!
כי כשהאדם נעקר ממנו יתברך, רחמנא ליצלן, נכנס בתוך עצמו ושורה בעצבות, שהיא מרה שחורה…
והחוסר אמונה הזה מוליד בלבו אימה ופחד, מה נאכל למחר? איך נחיה?… והרגשות מתחילות לסעור, והדמיונות ציירו להם ציורי אימה…
בעקבות כך הוא מחל לשעבד את לבו ומחשבתו איך להרבות נכסים, לשמור למחר, שיהיה…
ופשוט וברור שלא שייך שהוא יתן צדקה…
ד. תוכן העבודה שלנו בראש השנה – להמליך את הקב"ה למלך על כל העולם. כשאנו מקבלים אותו למלך עלינו ומתבטלים אליו ומקבלים את מלכותו ועולו – בכך אנו מעוררים כביכול אצל הקב"ה את הרצון למלוכה, והוא נעשה מחדש מלך עלינו ועל העולם.
ה. ובעיקר צריך האדם להמליך את הקב"ה על עצמו! לא מספיק שהאדם ממליך את הקב"ה על כל העולמות כולן מעמקי תהומות עד לשמים ושמי השמים, וארבע כנפות הארץ, על כל חלל העולם ומלואו עם כל היצורים וברואי מעלה ומטה, אלא העיקר שימליך אותו על עצמו.
ו. ענין ההמלכה היא שאנו נרצה ונשתוקק שיתגלה כבוד מלכות שמים בעולם, ובתוך לבנו.
ובראש השנה יש סיוע לכך, ואדם שזוכה להמליך את ה' יתברך בעולם, מתמלא באמונה ובטחון, וממילא הוא לא דואג את דאגת המחר, ונטהר מתאות הממון…
וה' יכתוב אותנו בכלל כל עם ישראל בספרם של צדיקים.
-
- הערות שוליים!
- [1] הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, התבטא באחת הפעמים על מחותנו רבי לוי יצחק בן שרה סאשא מברדיטשוב זיע"א, וכך אמר:
- לימוד הזכות של המלאך מיכאל אינו מגיע כלל ללימוד הזכות של המחותן שלי – הרב מברדיטשוב.
- אלא שאין חידוש בכך שלימוד הזכות שלו נעלה מלימוד הזכות שיודע המלאך מיכאל ללמד – שכן המחותן שלי הוא נשמה ואילו מיכאל הוא מלאך, ונשמה הרי היא נעלית וחכמה יותר ממלאך.
- ודעו לכם – המשיך ואמר – שמלימוד הזכות של המחותן שלי בנה הקב"ה למעלה 'היכל זכות' חדש.
- כל יהודי שמלמד זכות על נשמה יהודית, בכל גוף שתהיה, ואומר עבורו פרק תהלים – כפי שצריך לומר פרק תהלים – זוכה להיכנס להיכל זה, ושניהם נושעים – כל אחד כפי המצטרך לו… (אוצר פתגמי חב"ד, חלק א עמוד 22 – בשם האדמו"ר הריי"צ זיע"א).
- [2] כתב הגה"צ רבי שריה דבליצקי זיע"א (דרוש דרש, חלק ב – עמוד לא), וז"ל:
- השנה חל ראש השנה שוב בשבת קודש ואין היום תקיעת שופר.
- חכמינו ז"ל (ראש השנה כט:) בתורה שבעל פה הורו לנו שאין תקיעת שופר בשבת, והטעם הנגלה הרי ידוע לכולם, שהוא החרדה לקדושת השבת, פן נבוא ח"ו לחשש של חילול שבת בשוגג על ידי הוצאת השופר ארבע אמות ברשות הרבים, זהו הטעם הנגלה. ובוודאי דיש עוד טעמים נסתרים שלא גילו לנו.
- ואותם התיקונים הגדולים והנוראים שצריכים להיעשות בעולמות באמצעות קול השופר, הנה בשנה כזאת הכל נעשה ממילא, ובוודאי מכח גודל קדושת השבת קודש…
- וזהו דרכם של חכמי ישראל שהם הם המנהיגים את כל הכחות והעניינים המסודרים והמפעילים בעולמות העליונים והתחתונים… והקב"ה נתן כח ביד חז"ל, להשליט מרותם בכל היקום בתחתונים ובעליונים…
- ואם כן כיון דהיום הזה שבת, קדושת השבת הרי היא מחפה על מצות היום העיקרית, והופכת את המושג של 'יום תרועה' למושג של 'זכרון תרועה'.
- וכתב הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (מעיין המועד – ימים נוראים, עמוד קצד), וז"ל:
- כידוע, בראש השנה תוקעים בשופר. ומדין תורה גם אם חל ראש השנה בשבת – צריך לתקוע.
- ובאו חכמינו הקדושים ותיקנו שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת. והטעם לתקנתם, משום שבשבת אסור כידוע להוציא חפצים מרשות לרשות במקום שאין עירוב. וחכמים חששו שמא יהיה אדם שיהיה ברשותו שופר והוא לא ידע לתקוע בו, ובבהילותו לקיים מצות היום יוליכנו אצל התוקע, ונמצא מחלל שבת חלילה בטלטול השופר מרשות היחיד לרשות הרבים.
- בוא וראה.
- תקנה קדומה היא (שאין תוקעים בשופר בשבת), למעלה מאלפיים שנה. ומאז תיקונה חל ראש השנה בשבת מאות פעמים, ובכל פעם הפסידו מיליוני יהודים מצות עשה של תקיעת שופר ביום הדין, בו כל מצוה חשובה. על אחת כמה וכמה מצות תקיעת שופר שסגולתה להיזכר לטובה לפני הבורא יתברך, וסגולתה שתזכר לנו עקידת יצחק. ועוד גדולה סגולתה לערבב את השטן…
- ובזכות התקיעה, עומד הקב"ה מכסא דין ועובר לכסא רחמים ומתמלא על עם ישראל רחמים.
- והגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זיע"א תיאר זאת כך (יערות דבש, חלק א – דרוש יד):
- 'ומה נורא יום ה' אשר תלהט אש סביב, אלפי אלפים פרסאות גחלי אש בוערות עד שמלאכי השרת רועדים לבל יוקדו בם. כי אי אפשר לתאר גודל האש. עד שבא השופר ומעביר רוח חסד המשככת האש ויזלו מי החסד!'
- ועל כל זה ויתרנו, כשחל ראש השנה בשבת. ומדוע, כדי שלא להסתכן בכך שאיזה יהודי יעבור עבירה בשוגג!
- והדאגה הזו לטובתו של יהודי, היא היא המטה אותנו כלפי חסד ורחמים!
- [3] והגה"ק רבי יעקב יוסף מפולאנה זיע"א פירשו כך (תולדות יעקב יוסף, פרשת דברים – ד"ה והנמשל מובן):
- והנמשל מובן בכל ענייני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן סלה, כי מורי (הבעש"ט הקדוש) עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופוסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות, כי כל מה שעושין פסלנות ושאר דברי חוב, הכל הוא כדי שיוכל לעשות שידוך עם תלמיד חכם, או לעשות צדקה וכיוצא בזה, הכל מוכרחים וכו'.
- ואשה צנועה היא השכינה, בסוד: "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד), ונתקנא הס"מ ואמר: עכשיו שיש להם בית המקדש וקרבנות, אבל אם תרצה לנסותן תחריב בית המקדש ואני אפתנו כביכול וכו'.
- ועל ידי השפחה גנב הטבעת, והוא סוד גורל שני השעירים 'אחד לה' ואחד לעזאזל', ועל ידי החטא עלה בשמאל וכו', ונחרב הבית, וכמו שכתב הרמב"ן וכו'.
- ושילחה בספינה וכביכול השם יתברך שינה את עצמו בתוך שם קדוש סא"ל וכו', וזהו סוד הוידוי תרעומות השכינה אליו יתברך שמו איך שהוכרחה וכו'.
- ואחר כך הוברר הדבר ששקר ענה בה, ואז: "זֶֽבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶֽבַח גָּדוֹל בְּאֶֽרֶץ אֱדוֹם" (ישעיה לד, ו)… והמשל הזה נוקב ויורד, והבן.
- [4] תיקון המדינה (עמוד כב).
- [5] בספר היהודי הקדוש על התורה והמועדים (עמוד רצד) הובא:
- בעיר אחת התגורר סוחר עצים גדול, דרכו היתה לקנות יערות שלמים, ואחר כך היה מוכר לסיטונאים עצים כפי מה שהזמינו, והיה מרויח בכל עסקה כסף רב מאוד.
- יום אחד חזר הסוחר הביתה, וראה את אשתו יושבת וקמטי דאגה על פניה. שאלהּ: אשתי, מה קרה? והיא ענתה: בעלי, נכון שאתה מרויח בכל עסקה כסף רב, אולם, בכל זאת אני דואגת, מה יקרה אם תבוא תקופה שלא תבצע בה שום עסקה?
- שאל אותה הסוחר: מה את מציעה? והאשה ענתה: תפתח לך חנות משקאות, ובכל יום תמכור קצת, וכך תמיד יהיה לנו כסף מזומן. הסוחר שמע לדבריה ופתח חנות משקאות. כעבור תקופה קצרה התפרסם שמו בכל האיזור… ונהיה סיטונאי של משקאות.
- אשתו פנתה אליו שוב ואמרה לו: תפתח חנות קטנה של בשמים, ובכל יום תמכור קצת, וכך תמיד יהיה לנו כסף מזומן'. והסוחר פתח… ונהיה סיטונאי של מיני בשמים.
- וכך כל חנות קטנה שפתח, תוך זמן קצר הצליח בה למעלה מהמשוער, ומעבר לגבולות הדמיון… ונהיה סיטונאי…
- והסיפור הזה הוא משל על הגה"ק רבי יעקב יצחק מפשיסחא זיע"א, שהוא נולד עם תאות ממון, והיה קשה לו להוציא אפילו פרוטה אחת, והוא ביגיעת נפשו עבד על עצמו, שיבר וניתץ את התאוה הזאת עד שזכה והגיע למדרגה שלא היה הולך לישון בלילה אם יש לו פרוטה בכיסו, אלא הכל היה מפזר… ואז, זכה לעלות ולהתעלות במדרגות רוחניות…
- וכאשר ראה היצר הרע כך, נתן לו תאות נשים, כדי לעכבו, אך הוא זכה לשבר גם תאוה זו. ואז היצר הרע הביא לו תאוה אחר תאוה, והוא במסירות נפשו וביגיעתו העצומה זכה להתגבר על כל התאוות והמדות הרעות, עד שזכה ללב טהור ונאמן בתכלית… ולכן קראוהו 'היהודי הקדוש'!
- [6] כתב אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויקהל – מאמר ח), וז"ל:
- לא מעט אנשים התעשרו באמצע חייהם בעושר רב, אך דוקא מאותו זמן חיי המשפחה שלהם הלכו וקרסו, כיון שנוצרו בבית מחלוקות קשות בין הבעל לבין האשה והילדים, סביב הכספים הרבים ש'שוכבים' בחשבון הבנק. בדומה לכך, לא מעט אנשים הותירו לאחר פטירתם כספים ונכסים רבים, והתלקחה מחלוקת עצומה בין הילדים היורשים על אותם כספים ונכסים ונקרעה כל המשפחה לגזרי גזרים…
- וכך זה קורה בדרך כלל. ולכן כל מי שנגזר עליו מן השמים להיות עשיר מופלג, אין לו עצה אחרת כי אם לקחת את כל הכסף שיש לו מעבר למה שהוא צריך כדי לחיות בצורה סבירה, ולהפריש את כולו לצרכי מצוה וצדקה המרבים טובה וברכה בעולם, ועל ידי זה יהיה עושרו עושר טוב ומבורך שאינו גורם צער ומכאוב, בבחינת: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב).
- [7] הובא בספר אוהל משה (בראשית – עמוד תסח) לגאון הרב משה יוסף שיינערמאן.
- [8] כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (מחול הכרמים – עמוד קלו), וז"ל:
- מקובל בשם צדיקים, כי כאשר חכמים ביטלו את יצרא דעבודה זרה, הם החליפוהו ביצר אחר, תאות הממון.
- והיו בין הצדיקים שהפטירו: 'כי לא בטוח שהיה זה עסק משתלם!'
- עבודה זרה בפועל, אף שדינה חמור יותר, איננה מחייבת שכחת ה'. שהרי הגמרא אודות חורבן הבית מתארת את העבודה זרה בימי בית ראשון כהכנסת צרה לבית ה' – ה' לא נשכח וננטש, אלא סבל כביכול עבודת עוד אלילים לצידו. לעומת זאת, רדיפת הממון, אף שהיא ב'טהרה' ובכשרות, גורמת לשקיעה בשגרת חיי טבע ולשכחה גמורה של ה'.
- בבית ראשון היתה תחושת נוכחות אלקית מתמדת, בנסי המקדש ובנבואה, וה' לא נשכח. שם חֲוָיַת המציאות החזקה של ארץ ישראל, חדורת האלקות, התערבה ב'יצרא דעבודה זרה' המאלילה גם את המציאות הגשמית. אך בבית שני פסקו נסי המקדש והנבואה, חרבה הארץ, וגם העבודה הזרה הפכה לכזו השייכת לחוץ לארץ – שכחת ה' של 'עובדי עבודה זרה בטהרה'…
- [9] בספר אותך אבקש (עמוד 263 – לגה"צ רבי אברהם צבי קלוגער שליט"א), הובא כך:
- הקב"ה הוא 'נותן', הוא המשפיע לבריאה כולה. הקב"ה אינו נוטל ואינו מקבל מאף אחד, אף אחד לא יכול לתת להקב"ה, 'אם צדקת מה תתן לו', 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'. טבעם של הנבראים הוא ההיפך. הנברא תמיד זקוק ונצרך לדברים, דואג ומחפש 'ליטול' ו'לקבל', למלא את צרכיו…
- בשלב האחרון של בריאת העולם אמר הקב"ה: "ויאמר אלהי"ם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו… ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו, בצלם אלהי"ם ברא אותו" (בראשית א, כו-כז). האדם דומה בגופו לבהמה, כמו כל הנבראים הוא 'נוטל', יש בו תכונה אנוכית והוא טרוד בדאגה לשלום עצמו, אך יש לאדם גם נשמה שהיא דומה ליוצרה, שיש בה מדות ותכונות הדומות למדות שבהן הבורא מנהיג את העולם, היא רוצה ואוהבת לתת ולהעניק לזולת.
- צלם האלקים עבר בירושה לעם ישראל, 'אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם' (יבמות סא.). גוי הוא במהותו יצור אנוכי, ואילו ליהודי יש שני חלקים בנפשו, יש בו חלק חיצוני יותר, חלק בהמי המרוכז ודואג לעצמו, ויש בו גם חלק פנימי יותר – נשמה טהורה שהיא אמנם נסתרת יותר, אך היא גם החלק הכי שרשי והכי עוצמתי שבו.
- הנשמה האלקית דומה לבוראה ומשתוקקת להשפיע ולתרום, ללא שום נגיעות אישיות ובלי לצפות לתמורה עבור מעשיה, רצון טהור לתת, כפי שאומרים חז"ל (ברכות י.): 'מה הקב"ה טהור, אף נשמה טהורה'. מדת הנתינה של הקב"ה משתקפת ומתבטאת בנשמת היהודי שהיא חלק אלו"ה ממעל, צלם אלקים.
- הנטיה האנוכית מפרידה אותנו מה', בהיותה תכונה הפוכה ממדותיו יתברך. ה' יתברך מצוה עלינו בתורה הקדושה: "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא, כב). רש"י מפרש את המילים: 'ללכת בכל דרכיו' – הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים… וכן בפרשת ראה: "ובו תדבקון" (שם יג, ה), מפרש רש"י: הידבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים כמו שעשה הקב"ה. הקב"ה מצוה עלינו לגמול חסדים, להעניק לאחרים, כי רק כך אנו מתחברים לחלק הנשמה, החלק האלקי שבנו ורק כך אנו דבוקים בה' יתברך ובמדותיו.
- בהלכות צדקה (שו"ע, יו"ד סימן רמט – סעיף יד) נאמר שטוב ליתן פרוטה לעני קודם כל תפילה, שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז, טו). הצדקה מביאה לקרבת אלקים, ובכחה יכול היהודי להתפלל בדביקות באמת. חז"ל אומרים (שבת קלט.): אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).
- בעל התניא מסביר (אגרת הקודש – סימן ד) שעיקר הגלות הוא גלות הנפש, הנקודה האלקית שבפנימיות נפשו של היהודי היא בגלות ובשביה, נסתרת ממנו. כשיהודי נותן צדקה בממונו שהוא חיותו, הוא פודה על ידי כך את נקודת לבבו הפנימית מגלותה ומשביה, 'ושביה בצדקה'.
- הצדקה מעוררת ומגלה את נקודתו הפנימית של היהודי, ואחר כך יכול הוא להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך פנימיות לבבו.
- כשיהודי עוסק בגמילות חסדים, הוא מתנתק מהנטיה החיצונית האנוכית ומתחבר למדת נתינתו של הקב"ה הטבועה בנשמתו. כך הוא יכול לעבוד את ה' מתוך רצון פנימי אמיתי לעשות רצון קונו, בלי חשבונות ונגיעות אישיים, להידבק בה' באמת.
- והנה, התחום שבו אנו הכי מוסרים את עצמנו לזולת, הוא הנישואין. אדם שנושא אשה מתחייב לפרנס אותה, לדאוג לה ולכבד אותה במשך כל ימי חייהם, והאשה מצידה נקשרת לבעלה ומקדישה את כל חייה למענו.
- בברכות הנישואין אנו מברכים: אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד.
- חז"ל מקשרים כאן בין צלם האלקים שבו נברא האדם לבין האשה שה' יתברך התקין עבורו, כי דוקא על ידי חיי הנישואין מתגלה צלם האלקים של היהודי, ה' יתברך התקין לו אשה כדי שעל ידה יוכל לגלות את צלם האלקים שבו.
- בחיצוניות נראים הנישואין של היהודי דומים לנישואין של גוי להבדיל, אך האמת היא ששונים הם זה מזה הבדל בין קודש לחול, בין אור לחושך.
- כשגוי נושא אשה, זה הסכם שותפות בין שני בני הזוג. לשניהם יותר נוח ונעים לחיות עם עוד מישהו. המטרה של שניהם היא הנאתם האישית. האחד מנסה להתנהג בהגינות כלפי השני כי הוא מבין שכך יהיו גם לו עצמו חיים נעימים יותר.
- אולם, נישואין של יהודי הם מציאות אחרת לגמרי. יהודי מכבד ומפרנס את אשתו כי הוא באמת דואג לה. בני זוג יהודיים הם 'ריעים אהובים' (ברכת הנישואין), ומפרש רש"י (כתובות ח.): החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה. הקשר ביניהם הוא קשר של נתינה טהורה, קשר של אהבת אמת שאינה תלויה בדבר.
- התכונה לאהוב את השני בעצם, כמו שהוא, לאהוב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר, היא תכונה אלקית. הנשמה מתענגת מהנתינה כי זו מהותה, היא רוצה לתת ולהעניק, לצאת מהמשבצת של עצמה, לחוש ולאהוב את השני.
- נישואין של יהודי יש בהם תענוג הנשמה, תענוג של קדושה. אנו חותמים את ברכת הקידושין: 'מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין'. קדושת ישראל מתגלה על ידי הנישואין. צלם האלקים של היהודי מתגלה ומתבטא, בחסד האמיתי שהוא גומל, שבו הוא דומה ליוצרו, 'ובו תדבקון'.
- [10] הובאו דבריו ביתד נאמן (מוסף שבת קודש, שנת תש"ס – גליון 1 עמוד 9).
