מכולם יוצא אחד!
בבית הכנסת שבו מתפלל אלחנן החליטו שבכל ערב מימי חג הסוכות ידרוש אחד מהמתפללים בענין בעל האושפיזין של אותו יום.[1] ואלחנן התבקש לדבר בליל שבת קודש, יום האושפיזין של יעקב אבינו.
מאותה עת שהוטלה על אלחנן משימת הדרשה, היתה רוחו הולכת וסוערת עליו. 'על מה אני אדבר? עם איזה מסר אני רוצה שיצאו השומעים מהדרשה?'…
הימים חלפו במהירות… אלחנן מצא את עצמו יושב בליל שבת בבית הכנסת וקורא עם הציבור 'שיר השירים'…
בעוד כמה דקות הוא אמור לדבר, ועדיין אין דבריו מסודרים בפיו.
דמעה חמה ומלוחה נצנצה בזוית עינו, בעודו נושא את עיניו למרום…
מבלי משים הוא הסתכל שוב בסידור שלפניו ועיניו צדו את דברי רש"י הקדושים, על הפסוקים: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַֽעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ" (שיר השירים ו, ח-ט).
וכך פירש רש"י (שם):
'ששים המה מלכות' – אברהם ויוצאי יריכו בני קטורה שש עשרה (זמרן, יקשן, מדן מדין, ישבק, שוח, שבא, דדן, עיפה, עפר, חנוך, אבידע, אלדעה, אשורים, לטושים, לאומים).
ישמעאל ובניו שלש עשרה (ישמעאל, נביות, קֵדָר, אדבאל, מבשם, משמע, דומה, משא, חדד, תימא, יטור, נפיש, קדמה).
יצחק ובניו שלשה, בני יעקב שנים עשר, בני עשיו שש עשרה (אליפז, רעואל, יעוש, יעלם, קורח, תימן, אומר, צפו, געתם, קנז, תמנע, עמלק, נחת, זרח, שַׁמָּה, מִזָּה).
סך הכל יוצאי ירך אברהם ששים.
'ושמונים פילגשים' – נח ובניו עד אברהם תולדות יוצאי התיבה שמונים תמצאם (נח, שם, חם, יפת, גומר, ומגוג, ומדי, ויון, ותובל, ומשך, ותירס, אשכנז, וריפת, ותוגרמה, אלישה, ותרשיש, כִּתִּים, ודודנים.
כוש, ומצרים, ופוט, וכנען, סְבָא, וחוילה, וסבתה, ורעמה, וסבתכא, שבא, ודדן, נמרוד, לודים, ענמים, להבים, נפתוחים, פתרוסים, כסלוחים, כפתורים, פלשתים, צידון, חת, היבוסי, האמורי, הגרגשי, הַחִוִּי, הערקי, הסיני, הָאַרְוָדִי, הצמרי, הַֽחֲמָתִי.
עֵילָם, ואשור, וארפכשד, ולוד, וארם, עוץ, וחול, וגתר, וָמַשׁ, שלח, עבר, פלג, יקטן, אלמודד, שלף, חֲצַרְמָוֶת, ירח, הדורם, אוזל, דקלה, עובל, אבימאל, שבא, אופיר, חוילה, יובב, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם).
'ועלמות אין מספר' – למשפחות הרבה נחלקו כל אלה.
והנה מכל ה-140 האנשים הללו (60 ועוד 80) –
'אחת היא יונתי' – מכולם אחת היא הנבחרת לי ליונה תמה, שהיא תמימת לב עם בן זוגה.
'אחת היא לאמהּ' – לכנסייתה, הרבה מחלוקות בבתי מדרשות כולם לבם להבין תורה על מכונהּ ואל אמיתתה.
'ברה היא ליולדתה' – יעקב ראה אותה מיטה שלימה בלא פסול, והודה וקילס למקום, שנאמר: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (בראשית מז, לא)…
עיניו של אלחנן התמלאו בדמעות הודיה, ברוך ה', אני כבר יודע על מה לדבר…!
קבלת שבת הסתיימה ואלחנן נעמד ליד הסטנדר והחל לדרוש…
מאבקים נסיונות… והצלחות!
בתחילת פרשת תולדות נאמר כך: "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת־רִבְקָה בַּת־בְּתוּאֵל הָֽאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָֽאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כה, כ) –
בהיות יצחק אבינו בן ארבעים, התחתן עם רבקה בת השלש, "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹֽהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּֽאֱהָבֶהָ" (שם כד, סז)…
שנים ארוכות חלפו מעת החתונה, יצחק כבר בן חמישים ותשע, ורבקה בת עשרים ושתים, ועדיין לא נפקדו בזרע קודש… רבקה שפכה לבה כמים לה', התחננה והפצירה, פייסה וביקשה, שתזכה לזרע אנשים.
אך, לעומתה יצחק אבינו לא היה מוטרד מזה כלל, כבר מזמן ניתק עצמו מכל קשר לעולם הזה, לתשוקותיו ורצונותיו… גופו יקד כיקוד אש, בסופה וסערה, בכמיהה אל הרוחניות הצרופה…
תפילותיו היו מלאות געגועים וכיסופין, בהתפשטות הגשמיות, בשירים וניגונים, בשבח ובהלל ליוצר כל…[2]
ומכיון שיצחק לא התפלל על זרע קודש, לא קיבל…
והקב"ה החפץ בתיקון העולם, הוצרך לייצר ליצחק רצון לזכות לזרע קודש!
ואכן, לפתע יצחק מתחיל לחוש רגשי פליאה – 'מדוע רבקה לא יולדת?' ומאז, החל להתפלל על זרע קודש, וקיבל!
וכך כתב הגה"ק רבי אלימלך מליז'נסק (נועם אלימלך, פרשת תולדות – ד"ה 'ויעתר יצחק'), וזתו"ד: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא).
וכך ביאור הפסוק: 'ויעתר יצחק לה" – כל מחשבותיו, מגמותיו ותפילותיו היו לשבח ולהלל לה' יתברך. וזה היה…
'לנוכח אשתו' – התנגדות למחשבת אשתו שחשבה שמכיון ש'עקרה הִוא' הרי העולם חסר…
'ויעתר לו ה" – הקב"ה הפך את רצונו של יצחק, כעתר (כקלשון) המהפך את התבואה, ואז… 'ותהר רבקה אשתו'!
ובט"ו בתשרי (יום טוב ראשון של סוכות), בהיות יצחק בן ששים נולדו לו תאומים, עשיו ויעקב.[3] וכמו שנאמר: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּֽרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (שם פסוקים כה-כו).
התאומים גדלו מעט ויצחק אביהם שלח אותם לתלמוד תורה. יום יום הם היו הולכים ללמוד, וחוזרים. ובהיותם בגיל שלש עשרה, נפרדו דרכיהם.[4]
עשיו החל לצעוד בדרכו, דרך המוות. איש רע, שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, כל תועבות ה', עשה. איש מחשבות ומרמה, ויודע לצוד דעת הבריות בפיו.
ויעקב? יעקב איש תם יושב אוהלים.
יעקב נפרד מהתאום שלו, נפרד מכל הבלי העולם הזה, והתמסר בכל כחו ללימוד התורה! במשך 77 שנים רצופות, הוא ישב ליד הגמרא הקדושה, ולמד בכל כחו, בשקיקה, בחשיקה ובנפש שוקקה![5]
וגם כשהוצרך, בגזירת הבורא, לצאת מבית המדרש וללכת ולהקים את ביתו בחרן. הוא לא הסיח דעתו לרגע מדביקותו בבורא.
למרות כל הקשיים הוא לא נסוג אחור. הוא ידע כי היסורים והקשיים הבאים על האדם, יש בהם גם צד אחד של אור: על ידי היסורים תולה האדם את עיניו למרום, בתחינה ובתקוה.
היסורים הם הגורמים לאדם ליצור קשר אמיתי עם הבורא. ומכח הקשר הנוצר, ומכח הזיכוך והביטול שהיסורים פועלים בו, הוא עולה ומתעלה למדרגות גבוהות.
בהיות יעקב אבינו בגיל 84 התחתן עם לאה ורחל, ואחר כך גם עם בלהה וזלפה. ובאותה שנה נולד לו בנו בכורו – ראובן.
ראובן העניק ליעקב אבינו את התואר 'אבא'!
להיות אבא, פירושו להכיר ולדעת שהקב"ה בחר בי להיות אחראי על מספר נשמות (וככל שיש לאדם יותר ילדים – גדולה מעלתו מאוד!), לפרנסם בגשמיות וברוחניות, ולהוליכם ולהצעידם במסילה העולה בית א"ל…
ולדעת, שהקב"ה מאמין בי, ואני ראוי להיות הורה, ולכן צריך לבצע את התפקיד הזה באהבה, בשמחה ובבטחון עצמי.
ויעקב, ביצע את תפקידו בנאמנות, ומסר את נפשו ורוחו לחנך את ילדיו. יעקב ידע שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, כל ילד כחותיו ונטיותיו, כל ילד ומה שהוא מסוגל לשמוע ולהכיל. והרוצה לחנך את ילדיו כראוי עליו לנסות ולהכיר את מעלותיו וחולשותיו של ילדיו, לחזק את המעלות, ולרפא את החולשות![6]
זכה יעקב אבינו לגלות את הנטיה, התכונה היחודית המאירה בכל ילד מילדיו. וכך כתב הגה"ק רבי גרשון אשכנזי זיע"א בספרו עבודת הגרשוני (פרשת שמות – ד"ה 'שמות בני ישראל'), וזתו"ד:
כל בניו של יעקב היו בעלי שלימות עצומה, אך עם כל זאת לכל אחד היתה עבודה פרטית, כפי שרשו למעלה. ויעקב השיג שכחו של ראובן – הוא כח הראיה. שמעון – כח השמיעה. לוי – טהרת המחשבה והמוח, שתמיד יהיה נקשר מחשבתו בגדולת ורוממות הא"ל (סוד הלויה – החיבור התמידי). יהודה – קדושת הדיבור. יששכר – כח ההתמדה.
זבולון – אהבת התורה. בנימין – נתינת הלב להקב"ה. דן – תמימות. נפתלי – בטחון, והקיווי לה'. גד – הרחמנות על הזולת (ג"ד – ראשי תיבות גומל דלים). ויוסף – מדתו קדושת היסוד בתכלית, ולכן היה צדיק נסתר.
ויעקב – חינך כל אחד ואחד בדרכו הוא…[7]
לאחר כל הקשיים וההתמודדויות, הגיע ובא היום האחרון. בט"ו בתשרי (יום טוב הראשון של סוכות), חש יעקב אבינו שהגיע יומו האחרון, ורצה לצוות את בניו. אך מכיון שהוא היה בגושן ובניו היו מפוזרין בכל ארץ מצרים, שלח מלאך שילך ויאסוף את כל בניו, וזה לשון המדרש:[8] "הִקָּֽבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַֽעֲקֹב" (בראשית מט, ב) – אמר רבי ברכיה, מכאן שהיו מפוזרין וירד מלאך וכינסן.
בני יעקב באו ועמדו לפניו, יעקב פונה אליהם ואומר: היטהרו מטומאתכם, ואגלה לכם סודות סתומים, קיצין גנוזים, מתן שכרם של צדיקים ועונשם של רשעים, ואף את משמעותו העמוקה של טיול הצדיקים בגן עדן![9]
ואז, נסתלקה ממנו השכינה!… ולא היתה לו אפשרות לגלות לבניו את כל אותם עניינים שביקש לגלותם…
וזה לשון הגמרא הקדושה (פסחים נו.): "וַיִּקְרָא יַֽעֲקֹב אֶל־בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם" (בראשית מט, א), אמר רבי שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה! אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם – שיצא ממנו ישמעאל! ואבי יצחק – שיצא ממנו עשיו! אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד" (דברים ו, ד), אמרו: כשם שאין בלבך – אלא אחד! כך אין בלבנו – אלא אחד! באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד.
כאשר ראה יעקב אבינו כך שמטתו שלימה בלא פסול, הודה וקילס למקום, שנאמר: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (שם מז, לא)…
יעקב נפטר בט"ו בתשרי, "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַֽחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַֽיִם שִׁבְעִים יוֹם" (שם נ, ג).
וכעבור 71 יום, בעיצומם של ימי החנוכה,[10] הגיעו בניו עם מטתו למערת המכפלה, ורצו לקוברו…
והגמרא הקדושה (סוטה יג.) מגלה מה קרה שם:
בשעה שהביאו בני יעקב את ארונו של יעקב לקבורה במערת המכפלה, התאספו עשיו ובניו כדי למנוע את קבורת יעקב במערת המכפלה. והגמרא שם מאריכה במה שהיה. ובסופו של דבר לקח חושים בנו של דן (בן יעקב) מקל והיכהו לעשיו על ראשו והרגו…
ועל כך התנבאה רבקה אמם ואמרה: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד" (בראשית כז, מה) – למה אקבור את שניכם ביום אחד!…
אלחנן העביר מבטו על קהל המאזינים, כחכח בגרונו ואמר: את המסקנא של הדבר תורה הזה מצאנו כתוב בספר אמרי נועם. וברשותכם אקרא אותו…
חובת חינוך הילדים
בשיחה שמסר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וישלח – מאמר ו), אמר כך:
עיקר עבודתו של יעקב אבינו עלי אדמות היתה לדאוג לקדושת ילדיו, ובשביל כך סבל מה שסבל והתמודד עם מה שהתמודד.
מכך צריך כל אדם ללמוד עד כמה יש לו לשמור את צעדיהם של ילדיו היקרים, ולדעת בכל עת ובכל שעה היכן הם נמצאים ועם מי הם הולכים, ומי הם חבריהם. אסור להסתפק בכך שהילד אומר: 'אני הולך לחבר פלוני' וכל כיוצא בזה, אלא צריך לדעת בדיוק לאן הוא הולך, והיכן הוא יהיה, ומתי יחזור, כדי שלא יפול חלילה במקומות לא רצויים. וכשם שאסור לשומר העומד על משמרתו להירדם, כך צריך כל הורה להיות עירני ביותר לכל מה שנעשה עם ילדיו בכל רגע ביממה, ולדעת מה הם עושים והיכן הם נמצאים וכו'.
אסור לנו לשכוח, ולוּ לרגע אחד, שהתכלית שלנו עלי אדמות היא להעמיד בעולם זרע קודש. מבחינתנו זוהי המשימה היקרה והחשובה ביותר שהוטלה עלינו בעולם הזה, ועליה צריכים אנו לתת את הדעת ומלוא תשומת הלב, ולזעוק לה' יתברך ללא הרף שנצליח לעמוד בה בכבוד. שאר ענייני העולם הזה חולפים ועוברים וכלל לא צריכים להטריד אותנו. אם תהיה לנו יותר פרנסה או פחות פרנסה זה כלל לא חשוב – אך בענין חינוך הילדים אסור לנו להפסיד.
לכן צריך כל אדם להרבות בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה על זרעו, שיזכו כולם להיות שלמים ביראתם וקדושתם, ולא יסורו חלילה מדרך ה' כל ימיהם. ובכל יום ויום, ובכל עת רצון, יתפללו על כך כל אב ואם. וטוב ונכון לקרוא בכל יום את התפילה הנפלאה שחיבר השל"ה הקדוש על ענין חינוך הילדים. ורק כשירבו בתפילות מעומקא דליבא על כך, יזכו לראות את בניהם ובנותיהם שתולים בבית ה' כל ימיהם, ויתקיים בהם מה שנאמר: "כָּל־רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶֽרַע בֵּרַךְ ה'" (ישעיה סא, ט).
כמו כן, כדי להצליח בחינוך הילדים, ראשית כל, צריכים ההורים להשתדל בכל יכולתם לנטוע את ילדיהם במקומות חינוך שבהם יחנכו אותם בדרך התורה הקדושה, אך לא די בכך, אלא על ההורים להשקיע בחינוך ילדיהם עוד ועוד גם בבית, וזאת על ידי שבבית יתנהגו ההורים בקדושה ובמדות טובות, וישמשו לילדיהם דוגמא אישית נאותה. יש לדעת שעיקר החינוך שנשאר חקוק בלב הילדים לאורך ימים ושנים הוא דוקא זה שהם קיבלו מהוריהם בבית, ולא ממה שלמדו בתלמוד תורה ובבית הספר.
לכן אם ברצוננו להצליח לשתול בעומק לבם של ילדינו את יסודות האמונה והקדושה במדה כזו שגם כשהם יגדלו לא יסורו מהם, עלינו להתמסר ביותר לענין החינוך שלהם ולהשקיע בכך את מיטב כחנו, הוננו וזמננו, ללמוד אתם, להתפלל ולברך אתם וכו'. ומי שאינו יכול לעשות זאת בעצמו, ישכור להם בכסף מלא מלמד טוב וירא שמים שיעשה זאת במקומו. וכגודל מסירות נפשם של ההורים למען חינוכם הטוב של ילדיהם, כך יראו מהם בעתיד פירות מתוקים וירוו מהם רוב נחת דקדושה… (עכ"ל הרב זיע"א).
יוסי ישב והקשיב לדבריו של אלחנן, וכשסיים, פנה יוסי לאלחנן ואמר: לפי דבריך אפשר להוסיף עוד נופך לפסוק שהזכרת בתחילת הדרשה, "וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (בראשית כה, כו) – כשיעקב נולד הוא אחז ברגלו של עשיו, וגם כשנקבר הוא אחז ברגלו ומשך אותו יחד לקבר…
חידוד יפה מאוד – אמר אלחנן. אך עכשיו שאמרת את הפסוק שמתי לב לדבר שלכאורה מוזר, הפסוק מתאר שהוא אחז בעקב אחיו, ואם כן, לכאורה היה צריך לקרוא לו 'עקב'! איך מ'עקב' הגיעו ליעקב?
ועוד כשמתבוננים בפירוש רש"י רואים שהוא פירש: 'ויקרא שמו יעקב' – הקב"ה קרא לו כך! וצריך להבין מדוע הקב"ה קרא לו ולא אביו או אמו?…
שאלות יפות – אמר הגבאי – וביקש מהחזן להתחיל תפילת ערבית של ליל שבת קודש…
מארבעה נשארו שנים
אלחנן חזר לביתו אך השאלות לא נתנו לו מנוח, הוא קם והלך לרבו. אלחנן סיים לשטוח את שאלותיו, והרב אמר: שאלות יפות, אך לפני שנשיב נצטרך להקדים…
הרב פתח את שיר השירים והחל לקרוא את דבריו של הגר"א זיע"א (שיר השירים א, ג – פירוש השני):[11]
ביום הששי של הבריאה ברא הקב"ה את אדם הראשון. בריאה מופלאה המכילה מוחין, רגשות, חושים, כחות ויכולות.
ובראשו של האדם טמן הקב"ה ארבעה חושים, והם: ראיה, שמיעה, ריח, וטעם.
ארבעה חושים הללו היו ארבעה צינורות שדרכם היה אדם הראשון חש בהנאה ובתענוג. בצורה כזו:
'ראיה' – הוא היה רואה עין בעין, את האור האלקי המתלבש באותיות התורה והתפילה, וכן את המלאכים, ההיכלות, והשכינה.
'שמיעה' – הוא היה שומע את שירת המלאכים, ואת שירת הבריאה.
'ריח' – לרוחניות יש ריח, ריח משכר חושים ומחיה את הנשמה.
'טעם' – בתורה הקדושה יש את כל הטעמים, והטועם ממנה זוכה ומרגיש סיפוק ושובע.
אחרי שברא את האדם, הכניסו לגן עדן והזהיר אותו: "וּמֵעֵץ הַדַּֽעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז).
אדם הראשון הסתובב בגן עדן, וחושיו התענגו על מציאות אלקותו יתברך.
ונבאר יותר: ארבעת החושים הללו, הרי הם ארבעה גוונים של יחס והשגה, בין האדם לאשר מסביבו. בהם האדם מרגיש ומכיל בקרבו את המציאות.
ואדם הראשון נברא בצורה כזו שהיה ביכולתו לחוש (חוש והרגשה פנימית) את המציאות בכל ארבעת חושיו.
כל המציאות הנקלטת בארבעת החושים היתה נקלטת בתוך פנימיות האדם. והמפגש הזה גרם לו להנאה חֲוָיָתִית עזה, של החוץ בפנים ממש.
אדם הראשון יכל לחוות את המציאות מתוכו בכל ארבעת חושיו, ובכך הוא השיג הנאה בראיה, שמיעה, ריח, וטעם!
בצד עמד המלאך ס"מ ולטש עינים בקנאה, וצעקה ללא קול בקעה מתוכו: איך נצליח להחטיא אותו?! ולבסוף הוא מצא את הדרך!
וכך מתואר בילקוט שמעוני (פרשת בראשית – רמז כה):
ס"מ ('סמא"ל') היה המלאך עם הכי הרבה עוצמה. כי לחיות הקודש יש ארבע כנפים, ולשרפים יש שש כנפים, ולס"מ היו שתים עשרה!
מה עשה ס"מ? לקח כת שלו (את חילותיו) וירד, וראה כל הבריות, ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם" (בראשית ג, א) – והיתה דמותו כעין גמל, ועלה ורכב עליו, והיתה התורה צועקת: "כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ" (איוב לט, יח)…
ושילוב שני הכחות הללו, הס"מ והנחש, הוכיח את עצמו, ואדם הראשון נכשל ואכל מעץ הדעת…
הס"מ הרשע הצליח להפריד ולנתק את האדם משרשו, והאדם חש את עצמו כישות בפני עצמה! ומכיון שכך, התקיים באדם העונש: 'מות תמות', ומשני חושים נסתלקה ההנאה, והם הראיה והשמיעה.[12]
סילוק ההנאה משני החושים הללו הוא הוא המיתה!
ובנוסף גם חוש הריח הצטמצם. ורק חוש הטעם לא נפגע כלל…
ולכן, כיום, אחרי החטא, האדם חווה את העולם רק באופן היותר מוחשי ונמוך, והוא רק דרך חוש הטעם. וקצת מחוש הריח…
שלשה סוגי ברכות
ודע כי לקיחת ההנאה הרוחנית מן שני החושים הללו, השפיעה גם על ההנאה הגשמית שלהם. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות ברכות – פ"א ה"ד), וז"ל:
'נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים: ברכות הנייה וברכות מצוות וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו'.
ונבאר את דבריו:
כידוע, עזרא ובית דינו תיקנו לנו את נוסח הברכות, והם חילקו את הברכות לשלשה סוגים: ברכות הנהנין, ברכות המצוות, וברכות ההודאה.
ברכות הנהנין – הן הברכות הנאמרות לפני אכילה או שתיה ולאחריהן, וכן לפני הרחת בשמים וכיוצא בזה.
ברכות המצוות – הן הברכות הנאמרות לפני עשיית מצוות, כמו: עטיפת ציצית, הנחת תפילין, קביעת מזוזה, הדלקת נרות שבת ויום טוב, וכל כיוצא בזה.
ברכות הודאה – הן ברכות הודאה ושבח לבורא יתברך שמו על הנסים ועל הנפלאות ועל הטובות שעשה, עושה ויעשה עמנו ועם אבותינו, עם בנינו ובני בנינו עד עולם.
ממשיך הגר"א (שם) ומבאר: לפני חטא אדם הראשון, היו הברכות הקשורות לארבעת החושים – ברכות הנהנין.
אך אחרי שחטא האדם ונלקחה ההנאה מן הראיה והשמיעה, הברכות הקשורות אליהם הן ברכות שבח והודאה.
ברכות הראיה – כמו שאמרו בגמרא, הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, כגון: מעברות הים, ומעברות הירדן, ואבן שביקש עוג לזרוק על ישראל, וחומת יריחו, ועוד כיוצא בזה.
ברכות שמיעה – כמו שאמרו בגמרא, שמברך על שמיעת קול רעמים, ועל הזיקים ועל הזוועות…
ובשני החושים שנשאר לנו בהם הנאה, הטעם והריח, יש לנו אחת עשרה ברכות הנאה.
חמש ברכות בריח: עצי בשמים, עשבי בשמים, מיני בשמים, הנותן ריח טוב בפירות, ועצי שמן ערב.
שש ברכות בטעם: המוציא, מזונות, עץ, אדמה, גפן, ושהכל.[13]
כאמור, מאדם הראשון נלקחו שתי ההנאות הללו[14] והוא גורש מגן עדן…
ולפני שנמשיך עוד נקודה…
שמירת העינים – יסוד ההצלחה!
כאמור ישנם לאדם ארבעה חושים,[15] ומחוש הראיה וחוש השמיעה נלקחה ההנאה. אך זה לא היה האסון היחיד! מעת החטא טמן הקב"ה בחוש הראיה כח שגעון, וכמו שנאמר: "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כח, לד).
וכתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (אשר בנחל, חלק עה – עמוד יט), וז"ל:
כתב בספר ליקוטי מוהר"ן (קמא – תורה א) שעיקר עבודת האיש הישראלי היא להסתכל בכל דבר – דומם, צומח, חי, מדבר – על הרוחניות אלקות המסתתרת בתוך זה הדבר, כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור הוא.
וכשמתרגלים להסתכל על הרוחניות שבדבר, אז כבר זוכים לראות ולהבין את הרמזים שהקב"ה מרמז לאדם. הקב"ה מצמצם עצמו בכל יום מאין סוף עד אין תכלית, ומרמז לאדם רמזים איך להתקרב אליו, ובכל יום ויום שולח לו מחשבות, דיבורים ועשיות אחרות, והכל כדי שילמד מזה רמזים איך זוכים להתקרב אליו יתברך, כי מכל דבר ודבר שרק חושבים ורואים ושומעים ומרגישים, צריכים להרגיש אלקות.
ואמר רבי נחמן מברסלב זיע"א (שיחות הר"ן – אות נב): 'מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, לקרב את האדם אליו יתברך', שאלו הכרוזים ששומעים הצדיקים הגדולים במעלה נוראה ונפלאה הדבקים בו יתברך. כי באמת מי שהוא בטל ומבוטל לגמרי באין סוף ברוך הוא, ויודע בידיעה ברורה, אשר הכל לכל דמיון אחד גדול, קליפה המסתרת את הפרי, כל פרט ופרט מדומם, צומח, חי, מדבר, זה רק לבוש לגבי אין סוף ברוך הוא, אזי כל החיים שלו כבר חיים אחרים, מאחר שמסתכל תמיד רק על הפנימיות של כל דבר, אזי שומע קולו יתברך, קול לו קול אליו,[16] איך שבכל פסיעה ופסיעה יש גילוי אלקות, וכל הבריאה רק מגלה סודות ורזי דרזין, גילוי אלקות במדרגה הכי עליונה…
אך זה לעומת זה יש קליפה חזקה מאוד מאוד, שמעוורת את העינים וסותמת את האזנים, ומטשטשת את השכל והדעת, שלא יחשוב ולא יראה ולא ישמע אלקות, והקליפה הזאת היא תאות ניאוף, כי דבר זה מטמטם את הדעת ומעוור את העינים, ומחריש את האזנים, וכל החושים שלו כבר מזוהמים בתכלית הזוהמא וכו'…
כי מי שפוגם בברית, הכל נעשה אצלו שחור, אינו רואה ואינו שומע ואינו מרגיש כבר כלום, כי תאוה זו של ניאוף הורסת את האדם לגמרי, עד שיש בני אדם, שכל כך נכנסו בשגעון הזה של ניאוף, עד שכבר איבדו את כל החושים והם משוגעים ממש. עד שכשרואים אשה וכו' פשוט יורדים מדעתם, וזה משגע אותם לגמרי, וכמו שכתוב: 'והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה'…
כשאדם אינו שומר על עיניו, אלא על כל אשה העוברת ברחוב הוא צריך להסתכל וכו', אדם זה נעשה משוגע ממש, מכל שכן מי שנפל כבר כל כך, וצופה ומביט ומסתכל בתמונות תועבה וכו' להבעיר יצרו וכו', זה משוגע ממש, פשוטו כמשמעו וכו', ורחמנות גדולה עליו…
וזה אשר מביא אותו לידי כפירות ואפיקורסות וספיקות באמונה: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז), שזו קליפת עמלק שנאמר בו: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל־הַנֶּֽחֱשָׁלִים אַֽחֲרֶיךָ" (דברים כה, יח), אדם כזה שהוא מלא ניאוף, כבר לא יראה אלקות ולא ישמע אלקות, ומכל שכן שלא יחשוב אלקות, כי כל כולו מונח בזבל תאות ניאוף, ועל כל אשה שרק עוברת לפניו, הוא צריך להסתכל ולראות, ועל כל תמונת תועבה הוא צופה ומביט וכו'… אזי נעשה פשוט משוגע…
ורק אחרי שטימא את עצמו בטומאת העינים, ונעשה משוגע, נפתחת לפניו היכולת הנפשית לבזות לומדי תורה… (שהרי טבע היהודי הפשוט שהוא אוהב, מכבד, מעריך ומעריץ בכל לבו את התורה ולומדיה)… עיי"ש בדבריו באורך.
שני סוגי הנאות
כאמור, אחרי החטא נשארו לאדם שתי חושים, חוש הטעם בשלימותו, וחלק מועט מחוש הריח.
וכבר אמרנו שענין ההנאה בחושים, הוא חֲוָיַת תפיסת המציאות החיצונית בתוך האדם פנימה. וזה נקרא בלשון חז"ל: 'דעת', שעניינה חיבור, שחווה בצורה חיה ונעשה אחד עם החכמה שתופס.
וכמו שבגן עדן היו שני ממדים לריח והטעם, אחד גשמי (כפי המוכר לנו), ואחד רוחני, שהרי לרוחניות יש ריחות וטעמים נפלאים וערבים, משכרי חושים ומחיי נשמה.
כך גם היום יש לנו את שני הממדים הללו: רוחני וגשמי.
אך בעוד שהנאה מהמימד הגשמי היא הנאה רגעית, זמנית ובת חלוף. ההנאה מהמימד הרוחני היא הנאה נצחית, שטעמה לא נחלש לעולם!
ונבאר את דברינו:
כתב הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ב – עמוד 150), וז"ל:
'כל חייו של האדם הם שאיפה ממושכת להשיג את אשר יחסר לו. ובהשיגו את מבוקשו ירגיש מעין חידוש, כי מבחין הוא שהשיג דבר חדש שעד עתה היה חסר.
וככל שירבו הרגשי התחדשות אלו כן תתעצם בקרבו הרגשת החיים'… (עכ"ל המכתב מאליהו).
כל ההנאות כולן בנויות על חידוש והתחדשות! ולכן כל זמן שהאדם אינו רגיל בהנאה מסויימת היא ערבה לו והוא נהנה ממנה כי היא חדשה, אך מיד עם התרגלותו אליה היא כבר אינה ערבה לו, והוא כבר אינו נהנה ממנה!
אך גם אם ישנו בהנאות העולם הזה איזה שהוא מימד של התחדשות [וזה בתנאי שהוא עוד לא הספיק להתרגל אליהם], תחושת ההתחדשות היא זמנית, יום, יומיים, ולפעמים שבוע. ולא יותר!
אדם כזה, שתענוגות העולם חשובים בעיניו וממלאים את כל עולמו, יגלה בסופו של דבר, שחוץ מכמה סיפורים לא נותר בידו מאומה!… בסופו של דבר הוא מגלה שהוא לא השיג כלום! לא סיפוק ולא שמחה… כלום!
ולא רק זה, אדם שהתרגל כבר להנאה מסויימת ואיבד את רגש ההתחדשות שבה, הוא יתחיל לחפש חֲוָיוֹת חדשות שיסעירו את רוחו… והרבה פעמים הַֽחֲוָיוֹת הללו נמצאים באיזורי הדמדומים של החיים, בשטחים האפורים שבהם, כמו: סמים, שכרות, והימורים…
ומי שנופל לשם בוודאי איבד את ההנאה האמיתית…
כל זה במימד הגשמי. אך במימד הרוחני, השאיר הקב"ה בשלימות את ההנאה משני החושים הללו, בצורה כזו:
את הנאת הריח הוא גילה בתורה שבכתב. ואת הנאת הטעם הוא גילה בתורה שבעל פה![17]
וההנאה הזו היא הנאה מושלמת ללא שום חסרון! הקב"ה טמן בתוך אותיות התורה טעם נפלא וערב כל כך, שגם אם יחזור האדם על אותו דף גמרא מאה ימים ברציפות, בכל פעם הוא ירגיש טעם!
ויותר מזה, בכל פעם ילך הטעם ויתחזק. אם הוא יזכה והתורה תאיר לו פניה (שזה קורה כאשר לומדים בלב טהור) בכל חזרה הוא יגלה עומקים חדשים, רזין גניזין, רזין טמירין…
וכך כתב החזון איש זיע"א (אגרות חזו"א, חלק א – אגרת ט):
'הלומד תורה זוכה להתענג בעונג האציל של החכמה, ונשמתו מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמים, ונהנה מזיו החכמה העליונה, ומשתעשע בבינה עליונה המשמחת לב ונפש'…
ואשרינו שזכינו והקב"ה העניק לנו את תורתו הקדושה, תורת אמת![18]
ועתה – פנה הרב לאלחנן ואמר – נשוב לשאלות ששאלת…
מעלתו של יעקב אבינו
למרות שיעקב ועשיו היו תאומים, הם לא היו דומים כלל. עשיו היה מצד הטומאה ואילו יעקב היה מצד הקדושה.
ולכן כשעשיו יצא לאויר העולם, התחזקה הטומאה. וכתב החתם סופר זיע"א[19] שזה רמוז במילים 'עקב עשיו', שכן אם נכתוב את המילה 'עקב' במילואה, כך: עי"ן קו"ף בי"ת, הסופי תיבות יהיו 'פתן', והוא הפתן המוזכר בפסוקים: "פֶֽתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ. אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַֽחֲשִׁים" (תהלים נח, ה-ו)…
והפתן הזה כרוך בעקבו של כל הרוצה לקבל על עצמו עול תורה באמת. ומכיון שכך רצה הקב"ה להעניק ליעקב אבינו את הכח להתגבר על הפתן הזה, ולכן העניק לו את האות הראשונה משמו הקדוש (שם הוי"ה), אות יו"ד.
נמצא שאין במילים: "וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו" (בראשית כה, כו), גילוי מדוע קראו את "שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (שם). אלא המילים הללו באו לגלות לנו שבעצם לידתו של עשיו התגברה הטומאה בעולם.
ודוקא הקב"ה יכל לתת אות אחת משמו הקדוש.
ועוד – המשיך הרב ואמר – בפסוק הזה מרומז שעיקר מלחמתו של הפתן הוא נגד התורה שבעל פה, שעיקרה תלוי בשמיעת האוזן (ולכן היא נקראת תורה שבעל פה), 'פתן חרש יאטם אזנו'.
היצר הרע הוא השונא הגדול ביותר של האדם, והוא לא חפץ בהנאתו! ומכיון שהוא יודע שההנאה החזקה ביותר היא הנאת הטעם, טעמה של תורה שבעל פה, הוא יעשה הכל למנוע אותו מללומדה!
וכאן אני רוצה להוסיף לך עוד נקודה…
מעלת יום שמחת תורה
אם נתבונן בפסוקים של חג הסוכות נראה כי שלש פעמים מוזכר ענין השמחה, ואלו הן:
א. "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַֽעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית כה, כו).
ב. "חַג הַסֻּכֹּת תַּֽעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" (דברים טז, יג-יד)…
ובפסוק שאחריו, הצמוד אליו, נאמר:
ג. "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶי"ךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ בְּכָל־תְּבוּאָֽתְךָ וּבְכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (שם פסוק טו).
ומכיון שבסוכות מוזכרת השמחה כל כך הרבה פעמים לכן הוא מכונה 'זמן שמחתנו'.
ובגמרא הקדושה (סוכה מח.) הקשו שלכאורה הפסוק: 'והיית אך שמח', הוא מיותר, שהרי כבר נאמר: 'ושמחת בחגך'?
והגמרא תירצה כך: בלילה הראשון של סוכות אין מצוה לשמוח. וכדי שלא נחשוב שאותו הדין יהיה גם בליל שמחת תורה, בא התורה וציותה 'והיית אך שמח' – בליל שמחת תורה יש מצוה לשמוח!
ונחזור: במילים 'והיית אך שמח' ריבתה התורה שיש מצוה לשמוח בליל שמחת תורה. והנה מצאנו להגר"א שהקשה כך:[20] הרי כידוע המילים 'אך' ו'רק' הם מילות מיעוט, ואם כן, כיצד למדה הגמרא מהמילים: 'אך שמח' – לרבות שמחה?
ולפני שנשיב נביא קושיא נוספת:
בדרשה שמסר הגה"ק רבי משה סופר זיע"א, הקשה כך:[21]
כשמתבוננים רואים שלכל יום טוב יש מצוה המיוחדת לו: מצה בפסח, שתי לחם בשבועות, שופר בראש השנה, תענית ביום הכיפורים, ארבעת המינים וישיבה בסוכה בסוכות. והטעם לכך, כי כל יום טוב צריך עזר מעט ומעשה מצוה.
ורק בשמחת תורה אין לנו שום מצוה מיוחדת. וצריך להבין מדוע?
והתשובה היא אחת: בעקבות חטא עץ הדעת נגרם פירוד וניתוק בין האדם לשרשו, והאדם חש את עצמו כישות בפני עצמה! ובמשך כל ימות השנה אנו עמלים לתקן זאת.
אך בשמחת תורה אנו מתעלים מעל הפירוד הזה! ביום שמחת תורה מתגלת הקדושה העליונה יותר מכל הקדושות! ואפילו יותר מיום כיפורים!
באותו יום נעשה חיבור בין ישראל לבורא, והחיבור הזה מוליד שמחה, והיהודי מתענג על ה' וְחֶדְוָתוֹ יתברך!
ומכיון שכך, עם ישראל לא צריכים שום מצוה מיוחדת שתרומם אותם! וזה מה שגילתה לנו התורה: 'והיית אך שמח', בשמחת תורה תמעט את כל המצוות המיוחדות שקיימות בסוכות ותשאיר רק את מצות השמחה, כי שמחת תורה לא צריכה לסיוע חיצוני, כי אז נעשה יחוד אמיתי פנימי ושלם בין ישראל לאביהם שבשמים!…[22
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. בימי חג הסוכות באים לבקר אותנו אבות העולם, והם: אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן, יוסף ודוד. ובכל יום (לפי הסדר) אחד מהצדיקים הללו הוא האושפיזין של אותו היום.
וכתבו הפוסקים שטוב לקבוע שיחה נאה בדברי תורה מענין האושפיזין, כגון ביום ראשון יאמר ענין אברהם וכן שאר ימות החג דבר יום ביומו
ב. השנה, בעל האושפיזין בשבת זו הוא יעקב אבינו ע"ה, ויש ללמוד מדרכיו שתי נקודות עיקריות: עמל תורה וחינוך הילדים.
יעקב אבינו, כל ימי חייו, שִעבד את חייו, רוחו ונשמתו, ללימוד תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כרצון הבורא.
ג. עיקר עבודתו של יעקב אבינו עלי אדמות היתה לדאוג לקדושת ילדיו, ובשביל כך סבל מה שסבל והתמודד עם מה שהתמודד.
מכך צריך כל אדם ללמוד עד כמה יש לו לשמור את צעדיהם של ילדיו היקרים, ולדעת בכל עת ובכל שעה היכן הם נמצאים ועם מי הם הולכים, ומי הם חבריהם.
אסור לנו לשכוח, ולוּ לרגע אחד, שהתכלית שלנו עלי אדמות היא להעמיד בעולם זרע קודש. מבחינתנו זוהי המשימה היקרה והחשובה ביותר שהוטלה עלינו בעולם הזה, ועליה צריכים אנו לתת את הדעת ומלוא תשומת הלב, ולזעוק לה' יתברך ללא הרף שנצליח לעמוד בה בכבוד.
ד. כדי להצליח בחינוך הילדים, ראשית כל, צריכים ההורים להשתדל בכל יכולתם לנטוע את ילדיהם במקומות חינוך שבהם יחנכו אותם בדרך התורה הקדושה, אך לא די בכך, אלא על ההורים להשקיע בחינוך ילדיהם עוד ועוד גם בבית, וזאת על ידי שבבית יתנהגו ההורים בקדושה ובמדות טובות, וישמשו לילדיהם דוגמא אישית נאותה. יש לדעת שעיקר החינוך שנשאר חקוק בלב הילדים לאורך ימים ושנים הוא דוקא מה שהם קיבלו מהוריהם בבית, ולא ממה שלמדו בתלמוד תורה ובבית הספר.
ה. ביום שמחת תורה מתגלת הקדושה העליונה יותר מכל הקדושות! ואפילו יותר מיום הכיפורים!
באותו יום נעשה חיבור בין ישראל לבורא, והחיבור הזה מוליד שמחה, והיהודי מתענג על ה' וְחֶדְוָתוֹ יתברך!
ומכיון שכך, עם ישראל לא צריכים שום מצוה מיוחדת שתרומם אותם! וזה מה שגילתה לנו התורה: 'והיית אך שמח', בשמחת תורה תמעט את כל המצוות המיוחדות שקיימות בסוכות ותשאיר רק את מצות השמחה, כי שמחת תורה לא צריכה לסיוע חיצוני, כי אז נעשה יחוד אמיתי פנימי ושלם בין ישראל לאביהם שבשמים…!
הערות שוליים:
[1] אושפיזין הם 'אורחים' בארמית. ובימי חג הסוכות באים לבקר אותנו אבות העולם, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (אמור דף קג ע"ב), וזתו"ד:
בשעה שאדם יושב תחת צל הסוכה – שהיא צל האמונה והקדושה, והוא יושב בה דרך קבע, והיינו שעושה סוכתו קבע ודירתו עראי, אזי הוא זוכה לשני דברים:
א. השכינה העליונה פורשת כנפיה עליו מלמעלה, בסוד אור המקיף שלה.
ב. נשמות הצדיקים באים לבקר אותו בסוכתו, והם: אברהם אבינו ואשתו שרה, יצחק אבינו ואשתו רבקה, יעקב אבינו ונשיו רחל ולאה, משה, אהרן, יוסף, ודוד המלך.
[בזוהר הקדוש הזכירו רק את שמות האבות: אברהם יצחק ויעקב. אולם כתב הגה"ק רבי שר שלום מבעלזא זיע"א (מדבר קדש – מועדים חלק א, עמוד קמב ד"ה כבר. והניף ידו שנית בעמוד צא ד"ה בסוכות) שגם האִמהות הקדושות באות יחד עם האבות].
והנה, עצם ביאתם אלינו היא מתנה גדולה ונפלאה, ואסור לנו לאבד אותה, ועל כן צריך לחפש עצה כיצד אפשר לזכות לכך:
והנה, ראשית כל עלינו להקדים שכמו בכל מדרגה רוחנית, גם בענין הזה של גילוי האושפיזין ישנן ג' מדרגות כלליות:
א. ההכרה והידיעה הברורה במציאות הזו של ביקור האושפיזין בחג הסוכות.
ב. ראיית הלב והתחושה הבהירה – שהנה האושפיזין נמצאים אתנו עכשיו בסוכה.
ג. הראיה החושית בעיני בשר – את האושפיזין.
ועתה נבאר כיצד אפשר לזכות ולעלות ממדרגה למדרגה:
את המדרגה הראשונה, של ההכרה והידיעה, אפשר להשיג, ובקלות, על ידי לימוד המאמרים בזוהר ושאר ספרים הקדושים העוסקים בכך.
את המדרגה השניה, של ראיית הלב, קצת קשה יותר להשיג, ומצאנו לכך שתי דרכים, דרך אחת המובאת בספר הזוהר, ודרך אחת שנמסרה לנו בתורת החסידות.
הדרך המובאת בזוהר, היא על ידי ג' תנאים: א. שיזמין לסעודתו עניים שישתתפו בסעודה. ב. שבסעודה יאמרו דברי תורה, וישירו ויזמרו בדברי שירות ותשבחות. ג. להיזהר ככל האפשר מקלות ראש.
והדרך המובאת בתורת החסידות, היא: על ידי שלומדים את תולדות הצדיקים, ותורתם, ומספרים במעשיהם, על ידי כך זוכים להתקשר עם אותם הצדיקים, והלב מזדכך ומטהר ועל ידי כך אפשר לחוש מהארתם.
והנה, דרך זו, התפרסמה על ידי גדולי החסידות, אך באמת היא עתיקה, וכבר נהגו בה משנים קדמוניות, ולפני כמאתים שנה הדפיסו את הספר חמד אלהי"ם המחולק לשבעת ימי חג הסוכות, ובו לומדים בכל יום על מעלת הצדיק של אותו יום.
[כך כתב ב'מטה אפרים – אלף למטה' (סימן תרכה – אות קט): וטוב לקבוע שיחה נאה בדברי תורה מהענין האושפיזין, כגון ביום ראשון יאמר ענין אברהם, וכן שאר ימות החג דבר יום ביומו].
ועל ידי הלימוד בכל יום ויום מימי החג, יזכה לקבל הארה מבעל האושפיזין של אותו היום.
את הדרך אל המדרגה השלישית 'ראיה חושית בעיני בשר את האושפיזין', סללנו בחוברת מסילות אל הנפש שנת תש"פ – סוכות ושמחת תורה, עיי"ש באורך.
[2] אשרי אדם שזוכה לחוש את הרגשות הללו. אשריו ואשרי חלקו! ובענין זה נספר: כל חסיד חב"ד מכיר את הניגון 'אנעים זמירות', ניגון שהרבי לימד את החסידים בליל שמחת תורה תשכ"ב.
רוב החסידים מכירים גם את הסיפור שסיפר הרבי בקשר לזה, על אחד מחסידי פולין שבסיומו של יום כיפור ניגן את המילים 'אנעים זמירות', והיה שקוע בניגון כל כך חזק, עד שרקד כל הלילה ליד עמוד התפילה ושכח לגמרי שצריכים להפסיק את הצום… ולמחרת בבוקר, כשבאו המתפללים לתפילת שחרית בהשכמה, מצאוהו כשהוא עדיין רוקד ומנגן את הניגון הזה.
מה שלא מוכר לרוב החסידים הוא הסיפור המלא שמאחורי הניגון. והמשפיע, החסיד ר' ראובן דונין זיע"א, זכה לשמוע ב'יחידות' מהרבי את הסיפור המלא, וכעבור זמן סיפר זאת לחסידים. והנה הסיפור (הטרקטוריסט של הרבי – עמוד 434):
באחד הכפרים שבפולין התגורר לו יהודי עשיר ובעל נכסים, ביתו המפואר שעמד בקצה הכפר היה מוקף בשטחים נרחבים ומלבלבים.
מדי פעם, כשמוחו הרגיש בעומס, היה יוצא לטייל בשטחים המקיפים את ביתו, ושם שאף אויר זך וצלול.
פעם אחת, בעודו מטייל מסביב לביתו, שקע היהודי הזה בהרהורים והרחיק לכת יותר מהרגיל. כשהתעורר ממחשבותיו, מצא עצמו עומד בגבול אחוזתו. הגבול המבדיל בין השטח שלו לשטחו של הפריץ השכן.
הוא נעמד שם בקצה הגבול, ועיניו החלו לשוטט אנה ואנה באופק הרחב שמעבר לגבול, ולפתע הם נעצרו בבית דל ועלוב ששכן שם. הוא צמצם את עיניו ונעץ את מבטו לכיוון הבית העלוב הזה… חושיו התחדדו, ולרגע נדמה לו שקול בכי מר בוקע מתוכו…
הוא לא התגבר על הסקרנות, חצה את הגבול וצעד לכיוון הבית. כשהגיע, גילה להפתעתו שבפתח הבית קבועה מזוזה. 'מוזר' – חשב לעצמו – 'שנים ארוכות אני חיי כאן ומעולם לא ידעתי שיש כאן יהודים'.
הוא נקש בדלת ונכנס. על רצפת הבית המוזנח ישבו ומיררו בבכי מספר ילדים קטנים, כשאמם יושבת לידם. הוא הציג עצמו כבעל האחוזה הסמוכה, והתנצל לפניהם: 'מעולם לא ידעתי שיהודים גרים ממש בסמוך אלי. האם אוכל לעזור לכם במשהו?'
האשה הרימה את ראשה וענתה: 'לא! המצב כרגע הוא כזה שאין אדם בעולם שיוכל לעזור לנו. אנחנו חייבים לפריץ סכום כסף עצום. החוב הלך ותפח מחודש לחודש, ועתה שם הפריץ את בעלי בבור המאסר. אם עד מחר בצהרים לא יקבל הפריץ את כל החוב, יוציא את בעלי להורג ואותנו יגרש אל מחוץ לתחום האחוזה!'
העשיר היה המום לרגע ואז אמר: 'אולי בכל זאת אוכל לעזור לכם. הרי אני מכיר את הפריץ וגם אדם אמיד הנני. אמרי נא לי מהו הסכום הדרוש לצורך שחרורו של בעלך'.
האשה חייכה במרירות והשיבה שמדובר בסכום אגדי של כמה רבבות רובלים!
סב העשיר על עקבותיו וחזר לאחוזתו. הוא נכנס לחדרו וזרק עצמו על הכסא. ידו כמו הורמה מאליה והוא החל לערוך חישוב מדוייק של שווי כל נכסיו…
בשורה האחרונה התברר לו שכל נכסיו יחד אינם שוים הרבה יותר מהסכום הדרוש לשחרור האסיר…
הוא עצם את עיניו ואמר בחשק והתלהבות: 'רבונו של עולם! הריני מוכן לקיים את רצונך לפדות שבויים! הריני מוכן להפקיר את כל ממוני עבור קיום רצונך!'
ומכיון שהיה סוחר ממולח ידע כיצד עושים עסקים. שנים ממשרתיו יצאו במהירות מביתו והזמינו כמה עשירים מהסביבה לביתו…
מכירת נכסיו התבצעה לשביעות רצונו, וכבר באותו ערב היו בידו שטרי חוב על הסכום הנקוב.
בלי להתמהמה הלך העשיר אל הפריץ וביקש לפדות את האסיר היהודי. הפריץ פרץ בצחוק ושאל: 'אתה יודע על איזה סכום מדובר?' והעשיר השיב שכן. בתוך זמן קצר נגמרה העסקה והפריץ המופתע שחרר את האסיר האומלל מכלאו. התברר שמצבו הבריאותי של האסיר המשוחרר חמור מאוד, והעשיר ליוה אותו עד לביתו, שם היה עד לקול צהלותיהם של בני המשפחה עם שובו של אביהם.
לאחר שנפרד מהם, שב העשיר – לשעבר – לכפר, במעט הרכוש שנותר בידו שכר בית קטן בפאתי העיר הקרובה והחל לנסות מחדש את מזלו במסחר.
חודש ימים חלף מאותו מאורע, ובליל ה-31, הופיע בחלומו היהודי העני שאותו פדה מהמאסר.
והיהודי העני סיפר לו: 'דע לך, שבגלל תנאי המאסר הגרועים שהיו לי, הגוף שלי נחלש מאוד, והוא לא החזיק מעמד. היום הזה הסתלקתי לבית עולמי'.
'ודע לך' – המשיך היהודי העני ואמר – 'שאני הייתי צדיק נסתר. כל ימי חיי עבדתי את הבורא מתוך רגש אמיתי של אמונה, אהבה ויראה, ואף אחד בעולם לא ידע מזה.
והיום, כאשר הגעתי למרום, נפתחו בפני כל היכלות הרקיע ושערי גן עדן, וכבר התכוונתי להיכנס, אלא שלפתע הופיע מלאך אחד, הצביע עלי, ואמר: הוא לא ראוי להיכנס לגן עדן! בגללו יהודי אחד הפסיד את כל כספו ורכושו!
ובשמים קיבלו את טענתו, ולכן שלחו אותי אליך כדי שאחזיר לך את כספך, ועתה הנני מוכן לדאוג לכך שתקבל החזר של כל הכסף ששילמת עבורי!'
העשיר (לשעבר) שמע את הדברים בהתרגשות, ואמר: 'לא! אני לא מוכן לקבל שכר על המצוה שעשיתי! אני לא מוכן למכור את המצוה תמורת כמה ניירות צבעוניים!'
אך הנפטר התחנן: 'אנא! רחם עלי! אני רוצה לשלם לך!'
העשיר הרהר קצת ואז אמר: יש לי רצון, אך אני לא יודע אם אתה יכול לתת לי את זה.
'מהו?' – שאל הנפטר.
והעשיר אמר: 'אני רוצה ביום הכיפורים הקרוב לבקר בגן עדן'.
והנפטר נענע בראשו בהסכמה ונעלם.
בבוקר קם העשיר והחלום נשכח ממנו…
חצי שנה (בערך) עברה מאותו חלום, וערב יום הכיפורים הגיע. היהודי קם בבוקר מוקדם והתכונן כפי יכולתו: כפרות, מקוה, סעודה מפסקת…
והוא צעד לכיוון בית הכנסת. והואיל, שהשנה, כבר לא היתה לו אפשרות לרכוש מקום בבית הכנסת, הוא התיישב בקצה בית הכנסת, במקום הקבוע לאורחים. הוא כיסה את ראשו בטלית וציפה לסלסולו של החזן 'כל נדרי'…
אויר טהור וקדוש חדר לתוכו, והוא חש כיצד גופו נהפך להיות שקוף וצלול. הבשר שעליו נראה לו לפתע מוזר, והוא הביט עליו בתמיהה: 'מאיפה הגיעו גושי הבשר הללו?'
ריחות נפלאים התפשטו סביבו, ניגונים נפלאים וערבים נשמעו באזניו… וגם הדם שבגופו החל אט אט להזדכך…
רוחו נסקה אל שמי מרומים, והוא פרץ בבכי מתוק, בבכי מטהר ומזכך, כעין אותו בכי שיבכו עם ישראל בשעת הגאולה, "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַֽחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל־נַֽחֲלֵי מַֽיִם בְּדֶֽרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּֽשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַֽיִם בְּכֹרִי הוּא" (ירמיה לא, ח)…
ולפתע הוא חש בטפיחה קלה על כתיפו. מוחו ולבו לא היו שם, אך מתוך ירכתי הזכרון צצה לה מחשבה: בטח אני תופס מקום של מישהו, והוא זז הצידה. אך הטפיחות על שכמו לא פסקו עד שסוף סוף הוא חזר למציאות.
'מה קרה?' – הוא שאל את האדם שטפח על כתיפו.
'תפילת שחרית הסתיימה' – אמר האיש – 'ואני צריך לנעול את בית הכנסת!'
'תפילת שחרית?' – התפלא – 'רגע! איזה יום היום?'
והאיש הסתכל עליו בפליאה: 'אתמול היה יום הכיפורים, והיום י"א תשרי!'
והעשיר הבין ש-36 שעות עברו עליו בהתפשטות הגשמיות. 'אכן, היהודי העני קיים את דבריו'.
ומאותה עליית נשמה נותר בידנו הניגון 'אנעים זמירות', סיים הרבי את סיפורו.
[3] כתב היעב"ץ זיע"א (סידור בית יעקב – דף שסג ע"א): ט"ו תשרי נולד יעקב אבינו והברית שלו היתה בשמיני עצרת. אך עשיו לא נימול!
וזה לשון התוספות (דעת זקנים – בראשית כה, כה):
'ויצא הראשון אדמוני' – מדרש, כשראהו אביו אמר עדיין לא נבלע בו דמיו ולא רצה למולו לשמונה ימים, כדאמרינן (שבת קלד.) גבי מעשה דשתי נשים שבאו לפני נתן הבבלי וכו'.
כשעבר שנה או שנתים וראה יצחק שלא החליף מראיתו ידע שזו תולדתו ואפילו הכי לא מל אותו. אמר, הואיל ולא מלתי אותו לשמונה כמוני, אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו. וכשהיה בן י"ג שנה הוא עיכב בעצמו ולא רצה למול! והיינו דכתיב: "אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ" (יחזקאל לה, ו).
[4] כך הובא במדרש (בראשית רבה, פרשה סג – אות י).
[5] סיפר רבי מרדכי גרליץ שליט"א (אמוני עם סגולה, חלק ג – עמוד סז), וז"ל:
את גדלותו השמימית של הצדיק הקדוש, רבי מנחם מנדל מרימנוב, אין די דיו וקולמוסים כדי לתאר. די, איפוא, באותה הגדרה מדהימה ומבהילת רעיון, אשר הגיד עליו תלמידו, הצדיק הקדוש, רבי נפתלי צבי מרופשיץ:
כביכול, שם משמות הקודש, מלובש בשטריימל וקפוטה!…
עד כדי כך, הגיעה הערצתם של צדיקי דורו אל דמותו העילאית.
בימי נעוריו, יצא רבי מנחם מנדל לגלות למקום תורה. הוא הרחיק נדוד, עדי הגיע לברלין הרחוקה. בברלין, פעל בעת ההיא בית מדרשו הנודע של הגביר אוהב התורה, רבי דניאל יפה, אשר שימש אכסניא של תורה לרבים מגדולי הדור המפורסמים.
רבי דניאל, אשר מלבד בית מדרש פרטי מפואר, טיפח גם ספריה אדירה ונדירה, בכמות ובאיכות, הואיל לתמוך ביד רחבה בתלמידי חכמים, אשר ביקשו לפרוש מכל ענייני העולם ולשקוד על דלתי תורה בשלוה ובנחת. הללו, אשר הגיעו מכל ארצות אירופה, נוטשים היו את בתיהם ואת משפחותיהם למספר שנים, מגיעים לברלין, קונים שביתה בבית מדרשו, ומקדישים את כל עצמם ללימוד התורה, כשעול פרנסתם נישא על כתפי נדיבותו של רבי דניאל יפה, הגביר.
להתמדתו של רבי מנחם מנדל לא היה גבול. גם חילוף המשמרות שבין יום ולילה, לא היוו תוואי גבול לשקידתו מאין הפוגות. אפילו בשעות שבבית המדרש שררה דממת הליל, לא שקט רבי מנחם מנדל על השמרים, והמשיך בגרסתו הנלהבת בחדר אכסנייתו.
עם שחותר היה בכל כחו להשתלמות מירבית בכל מקצועות התורה, ושואף, עד כלות הנפש, להשגת שלימות נפשית, שם רבי מנחם מנדל דגש מיוחד באותם ימים, על לימוד 'הלכות רב אלפאס' לרבינו הרי"ף. כל כך, עד שראה ברבינו יצחק אלפאסי – הרי"ף – את רבו ממש. הוא עצמו מספר היה לימים:
לילה אחד, שעה שהכל נמו את שנתם, שקוד הייתי אני, כדרכי, על לימוד הרי"ף. שעות על גבי שעות, ללא ליאות וללא הרף, שיננתי את ספרו, רב אלפאס, בחשק ובנעימה, כשכולי מתמוגג מנועם מתיקות הלימוד הקדוש. או אז, מתוך הנועם העילאי שמילא את כל ישותי, התלהבה רוחי בקרבי, נשאתי את עיני השמימה וקראתי מנהמת לבי:
רבונו של עולם! האירה נא את עיני, לדעת את הדרך הנכונה לעבודתך וליראתך!
והתייפחתי בבכי סוער מאין הפוגות.
תוך כדי כך, נגלה אלי הרי"ף, בכבודו ובעצמו, ואמר לי:
קום, סע לך אל רבי אלימלך, ליז'נסקה. שם תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, ושם תשיג את שלימות נפשך אשר הינך מבקש!…
את שמו של רבי אלימלך טרם ידעתי עוד אז, ואת שמע ליז'נסק טרם שמעתי עדיין! לאחר בירורים רבים, נתוודעתי כי בפולין, קיימת עיירה קטנה בשם זה. קמתי והחילותי עושה דרכי לעברהּ!…
תוך כדי נדודיו לכיוון ליז'נסק, הגיע רבי מנחם מנדל לניקלשפורג, ושם נשתהה כדי ללמוד בישיבתו המפורסמת של רב העיר והמדינה, הגאון הקדוש, הרבי רבי שמעלקא מניקלשפורג. בישיבה זו שהה רבי מנחם מנדל תקופה נכבדה כשהוא רוכש ומסגל לעצמו פרק נוסף במסכת המופלאה של עמל התורה.
לאחר תקופה זו, המשיך רבי מנחם מנדל את מסעו לפולין, והגיע ליז'נסקה. כאן, נתקבל רבי מנחם מנדל על ידי הרבי רבי אלימלך בזרועות פתוחות ובחיבה יתירה, אשר אך יחידי סגולה בלבד זכו לשכמותה. הוא נותר להסתופף בצילו של רבי אלימלך במשך תקופה ארוכה, עד אשר היה לאחד מגדולי התלמידים, היושבים ראשונה במלכות.
בליז'נסק, צברה התמדתו בלימוד התורה, יתר להט ויתר תאוצה. גם כאן המשיך לשקוד במיוחד על לימוד 'הלכות רב אלפאס', וכפי שסיפר לימים, יושב היה בחדר אכסנייתו, בעל החלון האחד והעגול, ופיו לא פסק משנן את דברי הרי"ף בהתלהבות ובעריבות יוצאות מגדר הרגיל. פיו הקדוש, מתמלא היה ברוק, מרוב להיטות וחיבת קודש לתיבות הלימוד הקדושות, כאותו רעב ללחם, הניצב מול שולחן ערוך במעדני מלכים, המדיפים לאפו ניחוח עז ומגרה…
[6] בספר חינוך הבנים (עמוד 124) לגאון רבי אהרן זכאי שליט"א הובא כך:
כל אב המרחם על בניו ורוצה לחנכם בדרך טובה, מוטל עליו להתבונן היטב איך להתנהג עם בניו, לפי דעתו והבנתו, לפי טבעם ותכונתם, על פי טענותיהם…
וזה שאמר החכם מכל אדם: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו), כלומר על פי דרכו של כל נער ונער, ועל פי נטיותיו המיוחדות.
וכיצד לגדל ולחנך ילד בעל נטיות מנוגדות ולבו כים נגרש? כאן המשימה קשה מאוד!
צריך לרדת אל סוף דעתו ואל השיתין שבלבו, לעקוב לתהפוכותיו ולקדם פני סערותיו, פה לעצור ושם לפתוח, ולנצל כל שעת כושר ולעקוף כל שעת נפילה, ולעודד אורות מאופל, לדחות אופל מאורות, ולפורר את הנוקשה ולגבש את התחוח, לסלק הריסות שבלב ולבנות מחדש בנייני השקפה ומדות ומעשים. ואת כל זאת אפשר לעשות רק אם מתקרבים אליו כדי לקרבו – ומתוך כך להעלותו ולרוממו… עיי"ש.
[7] כל אחד והיחודיות שלו. ובענין זה נספר:
להגה"ק רבי ישראל מרוזין נולדו חמשה בנים ובת אחת. הבת היתה הרבנית גיטלה ע"ה שהיתה נשואה להגה"ק רבי יוסף מאנזאן מברדיטשוב זיע"א.
יום אחד בא לבקרה אחיה הגה"ק רבי מנחם נחום משטפינשט, ובתוך שיחתם אמר לה: את יודעת איזה אחים צדיקים יש לנו?
בואי ואגלה לך…
רבי אברהם יעקב מסדיגורא – הוא רוצה ויכול.
רבי דוב בער מלעווא – הוא יכול ואינו רוצה.
רבי דוד משה מטשורטקוב – כשהוא לוקח את ספר התהלים בידיו וקורא בו בכוונה עצומה כפי שהוא אכן יכול, הקב"ה מוסר את העולם בידיו ואומר לו: נא בני, נהל אתה את העולם. ברם, מאחר והוא עניו גדול וטוב לב – הוא מחזיר מיד את העולם להקב"ה ומוותר על ההזדמנות הניתנת לו…
לוּ היה הקב"ה מוסר לי את העולם כבר הייתי יודע מה לעשות בו.
רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין – הוא, עם אמירת 'שמע ישראל', יודע להחיות מתים.
הרבנית גיטלה הקשיבה, ושאלה: אחי היקר, ומהי מדרגתך?
והוא השיב: די לי שיש לי אחים כאלה לתפארה…
כאשר סיפרו זאת להגה"ק רבי ישראל מהוסיאטין, הגיב: אכן, לאבי רבי מרדכי שרגא, היה כח להחיות מתים. ואספר לכם:
אצלנו בהוסיאטין, בחצר הקודש של אבי ז"ל, חפרו פעם באר מים ונאלצו לחפור בעומק רב כדי להגיע למים. לכשסיימו את החפירה וגם גמרו לבנות את הגדר שמסביב לבאר ואת החדר שמעליו, שלשל את עצמו אחד העובדים לתוך הבאר עד לתחתית, כדי לבדוק בדיקה אחרונה את תקינותה של החפירה.
באותו רגע ממש, תוך כדי השתלשלותו נעתק חלק מן הבניה שמעל לפתח הבאר ונפל פנימה על ראשו של האיש. כשחילצוהו משם לאחר מאמצים לא מעטים, היה הוא ללא רוח חיים…
החלה התרוצצות בקרב הפועלים ובני הבית, שלא ידעו לשית עצה בנפשם. השמועה הגיעה לאבא ז"ל ונגעה מאוד ללבו. היתכן, שכאשר עוסקים במצוה כה גדולה – לספק מים חיים לאנשים יראים לצורך קיום רצון הבורא – יקרה אסון כה מחריד?
רבי ישראל מהוסיאטין עצר את סיפורו, ושתק מעט… ואחר כך סיים: והאיש קם לתחיה!… (אמרו צדיק – עמוד 47, להגאון רבי מאיר צבי גרוזמן).
[8] כן איתא בבראשית רבה (פרשה צח – אות ג).
[9] וזה לשון התרגום יונתן (בראשית מט, א): וקרא יעקב לבנוי ואמר להום אדכו מסואבותא ואחוי לכון רזיא סתימיא, קיציא גניזיא, ומתן אגרהון דצדיקיא ופורענותהון דרשיעיא, וּשְׁלֵיוְתָא דעדן מה היא… עיי"ש.
[10] כך הביא הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (בני יששכר, חודש כסליו טבת – מאמר א אות א).
[11] וכפי שביארם בקונטרס 'חמשת החושים – מבנה יסודי בצורת האדם'.
[12] וזה לשון הגר"א (ביאורי אגדות, ברכות ו. ד"ה אבא בנימין): 'שבחטא אדם הראשון נתקלל 'מות תמות' – ניטל השמיעה והראיה'…
[13] מוסיף הגר"א (שם) וכותב: חמש ברכות בריח כנגד חמשה חומשי תורה, ושש ברכות בטעם כנגד ששה סדרי משנה. ובהמשך השיחה מבואר, שהריח כנגד תורה שבכתב, והטעם כנגד תורה שבעל פה.
[14] ומה שאנו לכאורה נהנים מהשמיעה והראיה, אין זו הנאה אלא רק סילוק העצבות והרחבת הדעת… ויש להאריך בזה, אך לא כעת.
[15] וישנו עוד חוש והוא חוש המישוש, וגם בו יש הנאה. אך כדי לא להאריך לא נתייחס אליו. והרוצה יראה באריכות רבה, בקונטרס 'חמשת החושים – מבנה יסודי בצורת האדם'.
[16] אשרי אדם שמתעורר מהרמזים ששולחים לו מן השמים! ובענין זה סיפר חכם מנחם מנשה זיע"א (הובאו דבריו בספר מעיין האמונה, חלק א – עמוד עד):
בימי השולטן מג'יד, היה המצב בארץ ישראל קשה מנשוא, ומכיון שכך שלחו יהודי ירושלים שליח לאיטליה לאסוף כספים לטובת תושבי ירושלים. כשהגיע לשם התארח אצל אחד מנכבדי הקהילה. התקבל בסבר פנים יפות והתבקש לראות עצמו כבביתו. העשירות ניבטה מכל פינה. בשטיחי הקיר ומרבדי הרצפה, בנברשת הבדולח ובריהוט המפואר. דבר אחד צרם: בארון המשכית, בין כלי הזהב והכסף, על מצע משי עדין, זהרו שברי זכוכית.
תמה, ובעל הבית השיב: 'את כל עולמי חייב אני לשברים הללו!'
תמיהתו גברה, ובעל הבית פתח וסיפר –
הוריו מתו עליו בילדותו. סבו הקשיש, שהיה סוחר עשיר באבנים טובות והצטיין ביראת שמים, אספו אל ביתו. אלמן היה, ובלילה כאשר הילד היתום שכב במטתו בדירת סבו, נחרד לשמוע התייפחויות נוראות: 'אללי, אנה אני בא! איך אעלה אל אבי בידים ריקות!'
מחריד לשמוע קולות אלו באפלה, בבית זר, והוא פרץ בבכי עז. סבו מיהר להרגיעו.
'מה הקולות האלו', שאל.
גילה לו סבו שבכל ערב, לפני שהוא עולה על יצועו, עורך הוא חשבון נפשו. הרי אינו צעיר, ועוד מעט ידרש לעלות למרום ולמסור דין וחשבון. ומה יאמר, כיצד יצטדק, במה יבוא…
במשך הזמן התרגל והסתגל לאורחות הסב. כשגדל הכניסו לסודות מסחרו, ועם פטירתו ירש כל הונו. עשה חיל בעסקיו והתרועע עם הקונים הנכרים ובני האצולה. התהולל עמם ופרק עול תורה ומצוות. התנכר לעמו והתנתק מהקהילה.
פעם, ביום ששי, עבר ברחוב. מולו רץ ילד ובידו בקבוק ריק. לפתע נתקל באבן והשתטח ארצה. הבקבוק התנפץ. מיהר אליו להקימו, ולראות האם לא נחבל ונשרט. ברוך השם, לא אירע דבר. אבל הילד החל בוכה תמרורים: 'אללי, אנה אני בא! איך אחזור אל אבי בידים ריקות!'
היה המום. המילים כה מוכרות!
שאל: מה לך?
הילד ענה בין פרצי הבכי, שנשלח עם הבקבוק ומעט כסף לקנות יין לשבת. אביו הזהירו מאוד שישמור לבל ישבר הבקבוק, כי עניים הם ואין להם כסף לקנות אחר במקומו. ועכשיו נשבר, ויענש…
מיד העניק לו דינר זהב, שיספיק לרכוש בקבוק ועוד לעשות את השבת בהרווחה. רוחו סערה. זעקת סבו עלתה באזניו, הדהדה בקרבו, שאגה בלבו. גחן ואסף את שברי הבקבוק: יהודים עושים שבת, קונים יין לקידוש בפרוטותיהם האחרונות, ואתה, אללי לך, אנה אתה בא!…
כסהרורי עשה את הדרך לביתו, ושב לכור מחצבתו. לדרכי סבו. קיבל עול תורה ומצוות, שב לקהילה והיה אחד מפרנסיה.
ואת שברי הבקבוק הניח בארון המשכית, בית אוצרותיו, כהכרת טובה –
אך לא מהם שב, ולא מבכי הילד.
אנחות סבו שנאצרו במוחו ונאגרו בלבו, הן שנבטו והגיחו בעת מצוא!
וברשותכם נביא סיפור נוסף:
סיפר רבי אליהו יעקבי שליט"א (הובאו דבריו בספר ומתוק האור – פניני רבי חיים קנייבסקי, עמוד תשמז), וז"ל: לפני מספר שנים, בראשית פרוייקט החונכים, טיפלנו בילד. נלחמנו עבורו קשות כדי להכניסו לישיבה חשובה. השקענו בו מאמצים רבים, שנראה כי הלכו לריק. כשהילד התבגר הוא פרק עול מלכות שמים והידרדר לדיוטא התחתונה, רחמנא ליצלן.
לפני מספר חדשים הוא הגיע למשרדי הארגון. העובדים נבהלו מחזותו המאיימת, וחששו שהוא רוצה לחולל במקום שַׁמּוֹת. הבחור נכנס לחדרי, התיישב והציג את עצמו.
בעודי נדהם למראהו, אמר לי הבחור: 'תשמע, עברתי על כל העבירות שבתורה!'
כששאלתי אותו במה אוכל לעזור לו השיב לי הגברתן: 'זהו, סיימתי, מציתי את הכל, החלטתי להשליך את כל העבר מאחורי, ולפתוח בחיים חדשים. לכן אני חוזר לכאן, למקום היחיד בעולם בו היו אנשים שהיה אכפת להם ממני. מכאן אני מתחיל חיים חדשים. אני רוצה שתסדרו לי מקום בישיבה לבעלי תשובה'.
הבחור סיים את דבריו במשפט הבא: 'דעו לכם שכל מה שהשקעתם בי פעפע בתוכי כל הזמן!' גם כשהיה שקוע ביון מצולה, הדברים שלמד מהחונך לא נתנו לו מנוח. בתת הכרתו הוא ידע כל הזמן שעליו לחזור, עד שבסוף הוא חזר.
כיום הוא לומד במשך כל שעות היום בישיבה לחוזרים בתשובה, ומקפיד על קלה כחמורה…
[17] וזה לשון הגר"א (שיר השירים א, ג): 'ונבוא אל הענין, שתורה שבכתב ותורה שבעל פה הם ב' בחינות, שמים וארץ כידוע, והם ב' בחינות, טעם וריח'…
[18] וכאן אנו רוצים, ברשותכם, להוסיף עוד כמה מילים:
בספרנו חלב הארץ (חלק ג – עמוד 335, מהדורת תשפ"ג) כתבנו כך: דע כי על ידי שיעסוק האדם בתורה הקדושה שהיא תכלית ועיקר קיום הבריאה כולה, [כדכתיב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה), וכן אמרו בגמרא הקדושה מסכת נדרים (לב.), וז"ל: אמר רבי אליעזר, גדולה תורה שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'], יגיע לידי שמחה עצומה.
וזהו לפי שמצד טבעה אשר הטביעה ה' יתברך בתורה הקדושה הוא לשמח את לבותיהם של העוסקים בה.
וכמו שכתב מאור הדורות הרב הקדוש רבינו חיים בן עטר זיע"א בפירושו הנלהב אור החיים (ויקרא כו, טז), וזה לשונו: ודע כי התורה תסגל שלש מעלות טובות בנפש אדם, וכו', והמעלה השלישית כי דברי תורה משמחי לב, דכתיב: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), וכתיב: "ולישרי לב שמחה" (שם צז, יא).
וכתבו רבותינו הקדושים שהגם וכל לימוד תורה יש בו כדי לשמח את הלב והנפש, ולהאיר את עיניו ולגלות את אזנו בדברים שלא שמעתם אוזן.
מכל מקום כאשר יזכה האדם שלימוד ועסק התורה הקדושה שלו יהיה באחד מאלו התנאים, תהיה שמחתו פורצת גדר עד היותה קבועה בנפשו כיתד בל תימוט לעולם, ואלו הם:
כאשר זוכה ללמוד כמה שעות ברצף מבלי הפסק בדיבור.
כאשר זוכה ללמוד ולהקיף סוגיא שלימה או נושא שלם. (ובפרט אם יוצא עם מסקנות ברורות להלכה ולמעשה).
כאשר אדם זוכה ללמוד סדרים רבים בתורה הקדושה, הנה בכל אחד מאלו התנאים יבוא לידי שמחת הלב והנפש בממדים עצומים ונשגבים מאוד.
ולתוספת נופך וביאור: התנאי הראשון, שיזכה האדם ללמוד כמה שעות ברצף מבלי הפסק בדיבור ובמדת האפשר גם כמה שפחות היסח הדעת מהסוגיא בה עוסק, שבזה זוכה לטעום מנופת צוף דבש מתיקות ועריבות התורה הקדושה שאין לה קץ וגבול, ואף זוכה שנולדים בקרבו רגשי התעלות והתרוממות הרוח, ובא לידי הרגשת שמחה, חשק, מרץ, אהבה ודביקות אמיתית בה' יתברך.
וכמו שכתב בספר נחלת שדה (פרשת לך־לך – עמוד קעג) מעשה על מרן החזון איש זצוק"ל, שמעל ביתו היה בית מדרש, ופעם אירע שישבו שם שני בחורים ולמדו חברותא.
והנה כאשר עלה מרן החזון איש תפסם בשעת בטלה, אמר להם החזון איש: 'מתיקות התורה כמה גדולה היא, כמה נפלאה היא נעימות התורה, ואי אפשר לטעום טעם נפלא זה אלא רק אחר שקידה של 'שלש וארבע שעות' רצופות מבלי הפסק, ומבלעדי זה אי אפשר אפילו לצייר מהו גודל הרוחניות הזו, וקל וחומר אחר 'חמש שעות' כמה רוממות יש?!
איך אפשר למי שיש לו את האפשרות הזאת להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידים נועם נשגב זה?!
ואחר 'שש שעות' רצופות של לימוד תורה שוכח האדם מכל העולם וענייניו ומתדבק בדברים רוחניים.
ואחר 'שבע שעות' מרגיש האדם הכי קרוב להקדוש ברוך הוא ואין לו מהנאות העולם הזה כלום, ומתמלא כולו ברגשות שמחה.
ואחר 'שמונה שעות' אפילו לא נופלת בלבו מחשבה של תאוה וחומריות אלא כל כולו כָּמֵהַּ ונכסף לאלקיו.
ואחר 'תשע שעות' כולו נהיה קודש למעלה למעלה.
ואחר 'עשר שעות' עין לא ראתה, אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ואת רגשותיו שהרי כל כולו נעשה אש להבת שלהבת הבוער ברשפי אש אהבת ה' ושמחה ללא גבולות'.
מיותר לציין כי צמרמורת חדה עברה בקרב הַשְּׂנַֽיִם לשמע דברים נוראים אלו, וכו'.
ובדרך זו מצינו לרבים מרבותינו הקדושים שהתהלכו, שקבעו את לימוד התורה הקדושה שעות ארוכות ברצף ככל האפשר.
וכבר נודע דמרגלא בפומיה דמרן החזון איש זיע"א לומר בזה הלשון: 'ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו האפס וההעדר, הרי זה זורע ושולח עליהם מים לסוחפן, כי עיקר הלימוד הוא התמידי הבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח' (אגרות חזון איש, חלק א – אגרת ג)…
התנאי השני, כאשר זוכה האדם ללמוד ולהקיף סוגיא שלימה או נושא שלם על כל מרכיביו, וביותר אם זוכה להתעמק בו כיד ה' הטובה, ואף זוכה לחדש בו חידושים נפלאים אזי מגיע אור גדול אל נשמתו מה' יתברך, ואור זה הוא הגורם שמחה עצומה בנפש האדם.
וכמו שכתב ידידנו הדגול הגאון רבי יעקב עדס שליט"א בספרו הבהיר דברי יעקב (חלק ביאורי אגדות, עמוד קעד – אותיות ד-ח) שלימוד התורה בכלל הוא דבר המביא אור אלקי על הנשמה ומחיה את הנשמה, ונמצא שעל ידי כל לימוד ועסק בתורה הקדושה, זוכה האדם להביא אור עליון מהשם יתברך על נשמתו.
ואור זה הוא מהוה מקור נפלא ביותר לשמחה עצומה והתרוממות הרוח.
ולתוספת ביאור, כתב הרב שם, דהנה מכל ההנאות ששייך שיהנה אדם בעולם הזה, ההנאה הגדולה שבכולן היא, שזוכה להביא עוד אור רוחני מהשם יתברך על הנשמה, וידיעת דבר זה נותן בו כח עצום להתאמץ ולהרבות בלימוד התורה הקדושה, גם כאשר הדבר כרוך במאמץ רב מאוד.
והוסיף הרב שם לבאר בשם רבינו האר"י הקדוש בספרו הבהיר שער רוח הקודש (דף יא ע"א), שאף על פי שבכל לימוד תורה הקדושה בא אור גדול ונפלא על הנשמה, מכל מקום אם יזכה האדם לכוין בלימודו לחבר נשמתו להשם יתברך, ולהמשיך אור עליון מה' יתברך על נשמתו, הנה על ידי זה יגרום להמשיך אור גדול יותר שבעתים מאשר היה נמשך בלא כוונה זו.
ואם ירגיל האדם את עצמו ללמוד תמיד בכוונה טהורה זו, עד מהרה יבוא לידי הרגשה תמידית של קשר רוחני עז מאוד עם התורה הקדושה.
וביותר קשר עצום ונשגב עם המאציל ברוך הוא ה' יתברך שמו, וזאת כאמור בכח לימוד עניינים שלמים בתורה הקדושה.
התנאי השלישי הוא, כאשר אדם זוכה ללמוד סדרים רבים בתורה הקדושה, ועל ידי כך תתעורר בנפש שמחה גדולה והתלהבות אדירה והאדם יתרומם למקומות נשגבים ונעלים ביותר, והנפש תתמלא בסיפוק וחיזוק רב…
וכל ההולך בדרך זו לא יאוחר היום שיגיע לידי טעימת טעם אמיתי של מתיקות ועריבות התורה הקדושה במדה שאין לה קץ וגבול, ותהיה השמחה חדורה בקרבו ופורצת כל הגדרות בשמחה של מצוה של אהבה ודביקות אמיתיים לה' יתברך שמו בכל עת ורגע מהיממה… עיי"ש בחלב הארץ באורך, ותחכם.
[19] חתם סופר (מועד ג – דף מח ע"א, ד"ה ויש במקרא זה).
[20] הובאו דבריו בתורה תמימה (דברים טז, טו – בהגה"ה אות סח).
[21] חתם סופר (מועד ג – דף מח ע"א, ד"ה 'והיית אך שמח').
[22] ביום שמיני עצרת (שמחת תורה בא"י) היה החתם סופר בדביקות נפלאה ושמחה עצומה, והיה מרבה להזכיר את דברי הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין, חלק ב – פרק כז) שהוא היום הקדוש ביותר בשנה ואף יותר מיום הכיפורים… (הליכות והנהגות אמרי סופר, חלק ב – עמוד שמה).
