הקנין נעשה על ידי סודר
בספר האבודרהם (פרק תפילת מוסף), נכתב כך:
'נהגו העולם לקרות בחג הפסח שיר השירים מפני שהוא מדבר מגאולת מצרים… ובחג השבועות נהגו לקרות מגילת רות… ובשמיני חג עצרת (שמחת תורה) נהגו לקרות קהלת'…
ורבינו הרמ"א (אורח חיים – סימן תצ סעיף ט) העתיק דבריו להלכה.
והנה אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, הקפיד במשך שנים ארוכות מאוד ללמד בבית מדרשו את מגילת קהלת בשבעת ימי חג הסוכות –
ואת מגילת שיר השירים בשבעת ימי חג הפסח. ועתה זכינו וחלק מביאוריו (על שיר השירים) הודפסו בסדרת הספרים 'בשיר ירום', אשרי הזוכה ולומד אותם.
ועתה ברצוננו להתמקד דוקא בפסוק אחד ממגילת רות, אך לפני כן הקדמה:
במגילת רות מסופר, שבתקופת השופטים החל רעב בארץ, רעב קשה ואכזרי…
בארץ ישראל של אותה תקופה חי יהודי בעל מדרגה עצומה, ושמו אלימלך, וכאשר ראה אלימלך שהרעב הולך וגדל, לקח את אשתו נעמי ושני בניו מחלון וכליון, והלך לגור בארץ מואב.
ושם, בארץ מואב, התחתנו מחלון וכליון עם רות וערפה, ולאחר חתונתם, מת אביהם אלימלך.
ולאחר מכן (לאחר כמה זמן) מתו גם מחלון וכליון.
ההלויה של מחלון וכליון הסתיימה, קברותיהם עוד טריים בארץ מואב, ונעמי (אשת אלימלך) וכלתה רות (אשת מחלון) מקבלים החלטה לעזוב את מואב ולשוב אל המקורות – לארץ הקודש – חמדת לבבם של אבותינו.
ומכיון שהיו בעירום ובחוסר כל, יצאה רות ללקט שעורים בשדה של בועז. והקב"ה רצה שמבועז ורות תצא שושלת מלכות בית דוד, ולכן הפגיש ביניהם (עיין במגילת רות באורך).
בועז שראה את רות ביקש ממנה שתלקט רק בשדהו… ורות עונה: "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י).
והיינו שרות אומרת לבועז: 'וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה', המילה 'נָכְרִיָּה' – מבטאת את שיא הריחוק שבין שני בני אדם, ואילו המילה 'לְהַכִּירֵנִי' – מבטאת את שיא הקירוב.
וחז"ל הקדושים אמרו, שהיא התנבאה שהוא עתיד לשאת אותה[1] (והרי היחס בין איש לאשתו צריך להיות בתכלית הקירוב, 'לְהַכִּירֵנִי'!).
וזה שאומרת רות, הקשר בינינו כעת הוא בבחינת: 'נָכְרִיָּה' – תכלית הריחוק! אבל בעזרת ה' בקרוב ממש יהיה בבחינת: 'לְהַכִּירֵנִי' – תכלית הקירוב!
בועז שומע את הדברים, ואומר לרות: יש לי אח ושמו 'טוֹב', וצריך לשאול אותו אם הוא רוצה לייבם אותך, ואם הוא לא ירצה אני אתחתן אתך.
וזה שנאמר: "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר" (רות ג, יג).[2]
טוב סירב לייבם אותה, ובועז קנה מידיו גם את הזכות לייבם את רות וגם את השדה שהיתה לאבימלך.
והקנין נעשה על ידי סודר (קנין סודר), וזה שנאמר: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (שם ד, ז)…[3]
זה לעומת זה עשה האלהי"ם
והנה מצאנו להגה"ק רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע"א, שביאר את הפסוק הזה בצורה פלאית מאוד, וכך הוא ביאר:[4]
כידוע ישנם ארבעה חלקים בתורה הקדושה, הנרמזים בראשי תיבות: פרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד.
ויהודי צריך להשתדל ללמוד את כל ארבעה החלקים הללו, אך בוודאי שאין הכוונה שהוא צריך לסיים כל חלק וחלק עד תומו, שהרי על התורה נאמר: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט), ודבר זה אמור על כל חלק וחלק שבתורה בפני עצמו, ואם כן, מיהו זה שיצליח לסיים את כל ארבעת החלקים שבתורה עד תומם, והרי על כך אמרו חז"ל (אבות פ"ב מט"ז): 'לא עליך המלאכה לגמור' –
אלא הכוונה היא, שצריך ללמוד מכל חלק וחלק כפי יכולתו והשגתו, ואת מה שיכול ללמוד בכל חלק וחלק, אם מעט ואם הרבה, ילמד היטב, וכך תהיה לנפשו שייכות לכל ארבעת חלקי התורה.
והנה עיקר התורה, היא דוקא חלק הסוד בה, ולכן החלק הזה נקרא בזוהר הקדוש 'אילנא דחיי' – 'עץ החיים' – שבתורה.
כי על ידי לימוד חלק הסוד שבתורה זוכים להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו של הקב"ה, וזה גורם הנאה להקב"ה.
אך מכיון שחלק הסוד הוא 'עץ החיים', כל מי שעדיין מעורבב מ'טוב ורע' הוא עדיין יונק מ'עץ הדעת'[5] וממילא הוא לא יכול להשיג את סודות התורה על בוריים.
וזה ביאור הפסוק: 'וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל', 'וְזֹאת' – הכוונה על התורה, וכמו שנאמר: "וְזֹאת הַתּוֹרָה" (דברים ד, מד).
'וְזֹאת לְפָנִים' – חלק התורה שהוא 'לְפָנִים', הוא חלק הסוד שהוא נסתר וטמיר וגניז לפני ולפנים, כי הוא מלובש ונסתר בתוך הפשט.
ואם תשאל, מתי נזכה והוא יתגלה?
'עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה' – יש כאן שתי אפשרויות:
א. 'עַל הַגְּאוּלָּה' – תיבת 'עַל' היא במקום האות בי"ת, והיינו 'בַּגְּאוּלָּה'. כשנזכה ויבוא לציון גואל יתקיים: "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיה לא, לג).
ב. 'עַל הַתְּמוּרָה' – ישנה דרך גם היום, עוד טרם בוא הגאולה, שיוכל אדם פרטי להשיג את סודות התורה, וזה על ידי שהוא יעשה חליפין.
וממשיך הבן איש חי (שם), ומבאר כך:
דע כי כל איש ישראלי שהוא טוב, יש כנגדו גם כן אדם רע, ונקרא 'רעהו'.
אותו אדם רע, הוא בן גילו העומד כנגדו. כי 'זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִי"ם'.
וכאשר היהודי זוכה לזכך עצמו הוא עושה חליפין, והוא לוקח מהאדם הרע את כל ניצוצות הקדושה שיש בו, והוא נותן לו את כל ניצוצות הרע שיש בו.
ובזה ישתלם איש הישראלי הטוב, בכל הטוב. ואותו הרע שכנגדו ישתלם בכל הרע.
וממילא הוא נעשה כולו טוב, ואז הוא יונק את חיותו מעץ החיים…
מאבקו של רבי ישראל מרוז'ין
אין בידינו מילים לתאר את גודל מעלתו של הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זיע"א. טמיר ונעלם היה, איש לא בא בסודו, והוא העיד על עצמו שהוא דורך ב'נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט'.
מצאצאי מלכות בית דוד היה, ונהג בהנהגת מלכות. ביתו היה מפואר כארמון מלוכה, ומרכבתו היתה משובצת בזהב רתומה לסוסים אבירים.
כל צדיקי דורו קיבלו על עצמם את מרותו, ואף גאוני הדור חרדו מפניו. רבי חיים מצאנז והחידושי הרי"ם מגור זצ"ל נסעו לשחר את פניו, וקראו אחריו 'מקודש'.
ובהיות רבי ישראל מרוז'ין בן 82 שנה, החליטו בשמים למנות את ניקולאי (הראשון) להיות מלך רוסיה.
ורבי ישראל מרוז'ין שהיה ה'איש הטוב', החל במלחמתו כנגד ה'איש הרע' שכנגדו – ניקולאי ימ"ש.[6]
וכמו שגילה הבן איש חי (שהבאנו את דבריו לעיל): 'דע כי כל איש ישראלי שהוא טוב, יש כנגדו גם כן אדם רע… ואותו אדם רע, הוא בן גילו העומד כנגדו.[7] כי 'זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִי"ם".
ורבי ישראל מרוזי'ן החל במלחמתו עוד לפני שהומלך ניקולאי!
וכך סיפר הרבי הרש"ב מליובאוויטש זיע"א (ספר השיחות – תורת שלום, עמוד 502):
החסיד הישיש ר' משה לייב מברדיטשוב סיפר לי, שהוא זכה לשבות ברוז'ין באחת השבתות בתקופה שלפני עלות ניקולאי על כסאו.
דרכו של רבי ישראל מרוז'ין היתה לסעוד את הסעודה השלישית בחדר סגור ומסוגר ורק מתי מעט ממקורביו ומחשובי החסידים והרבנים הורשו לשהות במחיצתו באותו זמן נעלה.
אותו חסיד ותיק ר' משה לייב הורשה גם הוא לשהות בהיכלו של הרבי בסעודה שלישית, והוא סיפר כי הרב ישב אפוף שרעפים, דמדומי חמה עמדו ברקיע ודמותו הקדושה בקושי נראתה, והנה נשמע מבין הצללים קולו הקדוש של הרבי:
'היו אצלי והודיעו לי כי הפמליא של מעלה הסכימה שניקולאי יהיה קיסר רוסיה.
אמרתי כי אם צריכים את הסכמתי, אני איני מסכים!
באו אלי עוד פעם והודיעו לי כי פמליא של מעלה בצירוף בית דין של מעלה כבר הסכימו שניקולאי יהיה קיסר רוסיה, וביקשו את הסכמתי.
ושוב עניתי שאין אני מסכים!
אחר כך באו עוד הפעם ואמרו לי שכל פמליא של מעלה ובית דין של מעלה בצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה הסכימו ונמנו וגמרו על מלכות ניקולאי ומבקשים שאסכים אף אני.
והוכרחתי להסכים לכך.
המשיך ר' משה לייב וסיפר, כי באותו זמן עוד מלך ברוסיה אחיו של ניקולאי אלכסנדר הראשון, ודבריו של הרבי לא הובנו כלל…
אך מספר שבועות אחר כך מת לפתע אלכסנדר, וניקולאי עלה על כס המלכות בחטף, תוך שהוא מהגה מן המסילה את האח הנוסף שהיה יורש עצר, ואז הובנו דברי נבואתו הפלאיים של רבי ישראל מרוז'ין…
ניקולאי התיישב על כס מלכותו, והחל בגזירותיו האיומות והנוראות! גזירות שבעקבותיהן נצבעו דפי ההיסטוריה בכמות גדולה של דם יהודי…
ורבי ישראל יצא למלחמת חרמה בניקולאי…[8]
אך מכיון שבשמים הסכימו למלכות הרשע של ניקולאי, לא היה יכול רבי ישראל להילחם עמו בצורה גלויה, והוא הוצרך להמשיך אורות עליונים כמוסים ונעלמים, שאפילו למלאכי מרום לא היתה שום השגה בהם!
וזה לשון הגה"ק רבי שמואל מסוכשטוב זיע"א (שם משמואל, פרשת ויגש – שנת תרע"ח):
שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה (בעל האבני נזר) שסיפר מכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה (השרף מקוצק), שאמר על הרה"ק מרוז'ין זצללה"ה שהתייצב כל כך בפרהסיא להכניע את כחה של קליפת המלך הרשע הידוע שהיה בימיו, ואמר בזה הלשון: היתכן מול מלך גדול כמוהו להתייצב כל כך בפרהסיא, ואם רוצים לעשות דבר צריכין שאפילו מלאך לא ישער…
בזמן שכחות הרוע שולטין בעולם, המלחמה חייבת להיות בהעלם ובהסתר כל כך, שאפילו מלאכים לא יכירו באורות הנמשכים, ורק כך אפשר לנצח את המלחמה…[9]
ועתה אחר ההקדמה הזו נקפוץ למצרים…
בשמים הכתירו את פרעה!
אחד ממראות הנבואה המפורסמות ביותר שבתנ"ך היא 'ברית בין הבתרים'.
במראה נבואה זה, התגלה הקב"ה לאברהם אבינו ואמר לו:
ברצוני לבחור בצאצאיך שיעבדו אותי ויפרסמו את שמי בעולם. ולצורך כך נדרשת 'קבלת עול' שיקבלו עליהם את מלכותי ברצון, ויקבלו עליהם לקיים את כל מה שאצוה אותם.
אך כפי שנראה המצב הנוכחי של בני האדם, זה נראה רחוק מהמציאות. העולם כולו שקוע באפלה, ואין כמעט אחד שמסוגל לקבל על עצמו עול מלכות שמים.
ולכן, כדי שצאצאיך יוכשרו לכך, אהפוך אותם לעבדים, וכך, על ידי עבדות רבת השנים, יקנו בנפשם את טבע ההכנעה, את הטבע של קבלת העול. ואז כשהם יתייצבו למרגלות הר סיני, יהיה בכחם לקבל עול ולהכריז ולומר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז)!
ודע לך – המשיך הקב"ה ואמר – שבשמים בחרו בפרעה שהוא ישעבד את עם ישראל!…
מאתים ועשרים שנה עברו מברית בין הבתרים, ובשנת 8332 לבריאת העולם התיישבו עם ישראל במצרים.
בשנים הראשונות להתיישבות הם שמרו על קדושתם, אך אט אט, עם חלוף השנים, הם החלו להתערבב עם האומה המצרית…
התאוות המצריות והתשוקות האסורות, החמדות המגונות והרוע הגנוז – החלו ללפף את נפשות בני יעקב ולחנוק אותם מכל עבר…
וכך אמרו במדרש:[10] "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) – אמר רבי יוחנן: מילאו את מצרים. ומילאו את כל הבתי טרטיאות ובתי קרקסיאות.
המצרים היו ניגשים לקופה לקנות כרטיסים להופעה, והקופאית היתה אומרת: מצטערת, נגמרו הכרטיסים! והמצרים היו מרימים גבה בתמיהה ושואלים: נגמר? תראי איזה אולם ענק יש לכם?!
והקופאית פוכרת ידים ועונה בלחישה: אתם צודקים! אך אתם יודעים שיש לנו פה משפחות של מהגרים, ולכל משפחה יש בממוצע 62 ילד! ובאו כמה משפחות (של יהודים) וקנו את כל הכרטיסים!
והמצרים? חטפו עצבים… "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם פסוק יב) – מלמד שהיו בעיניהן דומים כקוצים.
אך כבר לא היתה משמעות לעצבי המצריים, עם ישראל היו כבר שבויים עמוק ביד יצרם, והם המשיכו לדהור במהירות אל עבר התהום…
אט אט נעלמו קוי האופי המיוחדים לבניו של יעקב ותחתיו החלו לצוץ קוי אופי מצרי.
וכך נאמר בהגדה של פסח: 'וירעו אותנו המצרים' – הפכו אותנו להיות רעים, חטאים ומצריים…
עם ישראל הגיעו להתאחדות נפשית עם התרבות המצרית, עד כדי כך, שלמרות כל הרוע שהתגלה בשעבוד, הם לא יכלו להתנתק מהתרבות הזאת…
ופרעה, ה'איש הרע', ישב בארמונו ונהנה מכל רגע…
ונעבור ל'איש הטוב'…
מלחמתו של משה רבינו
בכל ספר הזוהר הקדוש, נקרא משה רבינו 'רעיא מהימנא' – שפירושו: 'הרועה הנאמן', כיון שמשה רבינו הוא הסמל הנצחי למנהיג ישראל האמיתי שמסר את כל אשר לו מנפש ועד בשר למען עם ישראל. וכבר בלידתו של משה רבינו רומזת התורה על מדת אהבת ישראל שהיתה טבועה בו כלפי כל אחד מישראל.
הדבר נרמז במה שנאמר: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב, ב). מפסוק זה למדו חז"ל (סוטה יב.) ש'בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור', ודרשו זאת חז"ל בגזירה שוה ממה שבפסוק זה נזכרה תיבת 'טוֹב', וכן לגבי בריאת האור במעשה בראשית נזכרה תיבת 'טוֹב', כמו שנאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד).
והפעם הראשונה מתחילת התורה שנזכרה האות ט היא בתיבת 'טוֹב' שבפסוק המדבר על בריאת האור, והאות ט במילוי (טי"ת) – עולה בגימטריא 'אחדות'.
ונרמז בזה, שהאור והטוב של העולם הוא ענין האחדות, ובו תלוי קיום העולם. וכמו שתיבת 'טוֹב' שבבריאת האור רומזת על מדת האחדות, כמו כן תיבת 'טוֹב' שנאמרה לגבי לידתו של משה באה לרמוז שבשרשו של משה היתה טבועה בו מדת האחדות ואהבת ישראל.[11]
משה רבינו כלל ואיחד בתוכו את כל נשמות ישראל.
ולעומתו, עמד ה'איש הרע', פרעה מלך מצרים, שכלל בתוכו את כל מציאות הטומאה![12] (ראה הערה).
וזה לשון אספקלריא המאירה (פרשת שמות – דף לה ע"ב):
הנה פרעה כלל בתוכו את כל הטומאה של שרי אמות העולם, ומשה רבינו כנגדו בקדושה.
ולכן לא היה יכול שום אדם בעולם להוציא את ישראל מתחת יד פרעה, רק משה לבדו שהוא בקדושה ממש כנגדו! וזה שאמרו (בבא בתרא עה.): 'פני משה כפני חמה' – 'פני' דייקא כי פרעה היה ה'עורף' של הקדושה, ומשה היה ה'פנים' כנגדו…
ובהיות משה רבינו בן 08 שנה הוא יצא למלחמה…
משה הכניע את הטומאה
בהיות משה רבינו בן שמונים שנה, התגלה אליו הקב"ה ואמר לו: לך גאל את בני!…[13] (ראה הערה).
והקב"ה העניק כח למשה להכניע את כל כחות הטומאה… וזה היה על ידי עשרת המכות.
וכך כתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, וארא – אות י), וזתו"ד:
הקב"ה ברא בעולמו עשר ספירות קדושות וכנגדן ברא – מצד הטומאה – עשרה כתרין דמסאבותא. ובכל אחד מכתרי הטומאה יש חמישה שערי טומאה…
וכל מכה מעשרת המכות עשתה שתי פעולות: אחת – הכניעה אחד מהעשרה כתרין דמסאבותא, מלמטה למעלה: 'מכת דם' – הכניעה את המלכות דטומאה, 'מכת צפרדע' – הכניעה את היסוד דטומאה…
ועל ידי הכנעת עשרה כתרי הטומאה יצאו מכל שערי הטומאה…
השניה – הכניסה את עם ישראל לתוך שערי הקדושה, כי כך היא הנהגתו של הקב"ה בעולמו, כאשר הוא מכה את אומות העולם – באותה מכה הוא מועיל לישראל, בסוד: "וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא" (ישעיה יט, כב), 'נָגֹף' – למצרים, 'וְרָפוֹא' – לישראל.[14]
אך מכיון שבשמים הסכימו למלכות הרשע של פרעה, לא היה יכול משה רבינו להילחם עמו בצורה גלויה, והוא הוצרך להמשיך אורות עליונים כמוסים ונעלמים, שאפילו למלאכי מרום לא היתה שום השגה בהם!
אורות שהם גבוהים ומרוממים מסדר ההשתלשלות!
וזה לשון הרבי מליובאוויטש:[15]
בכדי שיוכל להתקיים: "וְהִפְלָה ה' בֵּין [מקנה] יִשְׂרָאֵל וּבֵין [מקנה] מִצְרָיִם" (שמות ט, ד), שבאותה שעה שאצל המצריים אירעו המכות, לא פגעו בישראל כלל – אף שגם בני ישראל היו אז עובדי עבודה זרה – היה מוכרח להאיר אור שלמעלה מהשתלשלות –
כי מצד סדר ההשתלשלות לא היה יכול להתקיים באותו הזמן: 'נָגֹף' – למצרים, 'וְרָפוֹא' – לישראל!…
ולכן האורות שהתגלו היו למעלה מסדר ההשתלשלות…
המצרים לא מוכנים לבריחה
ב-ט"ו בניסן שנת 8442 לבריאת העולם יצאו עם ישראל ממצרים, והחלו לצעוד בדרכם להר סיני.
כעבור ששה ימים, בליל כ"א ניסן הגיעו לים סוף.
ובינתים, במהלך הימים הללו, הסתובב פרעה בארמונו עצבני וכועס… פיו מלא בתחושת החמצה ולבו מלא במרירות רבה…
ובאחת, מתנער ומכריז: יוצאים למלחמה![16]
החיילים מכתפים את הנשקים, רותמים את הסוסים ויוצאים לקרב…
וגם הם מגיעים לים סוף בליל כ"א ניסן.
עם ישראל איבד את העשתונות…
ואמרו בפסיקתא זוטרתא (שמות יד, יד) שבאותה שעה התחלקו עם ישראל לארבע קבוצות.
קבוצה ראשונה אומרת: עדיף שנפול לים ונתאבד, ח"ו.
קבוצה שניה אומרת: נסגיר עצמנו לידי המצרים.
קבוצה שלישית אומרת: נצא למלחמה אתם.
קבוצה רביעית אומרת: נצרח ונעשה דברים שיבהילו אותם.
כל הארבע קבוצות היו תקועים… אף אחד לא העלה על דעתו… שאפשר להתקדם… אל מציאות חדשה ונשגבה.
משה רבינו מגלה להם את הסוד הזה… ה' יושיע אתכם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יג-יד).
ולפני שנספר כיצד הקב"ה הושיע את ישראל, ברצוננו לחדד את הנקודה:
כשמתבוננים בקטעים הראשונים של פרשת בשלח (הקטעים שקוראים בשביעי של פסח), רואים שהשלשה קטעים הראשונים של הפרשה מתארים את המרדף של המצרים אחרי עם ישראל, כי המצרים לא היו מוכנים לעכל את המצב שעם ישראל נפרד מהם.
וגם עם ישראל באיזו שהיא נקודה לא נפרדו ממצרים, ולכן עם כל הנסים והנפלאות שהם זכו לראות בעיני בשר, הם עדיין לא העלו על דעתם שיש בכחם להנצל מיד המצריים!
כך זה היה בגאולה הראשונה, וכך זה גם בכל גאולה וגאולה, הכללית והפרטית.
שכן גם גאולה פרטית נקראת 'גאולה', וכמו שנאמר: "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהלים סט, יט).
וקודם הגאולה, כשיהודי מתעורר להתקרב לשכינה, הקליפה מתגברת בכל מאודה, והיא מנסה לעשות הכל שהאדם לא יצליח להתקרב. הקליפה מנסה לעשות הכל להפיל את האדם, ובאותה העת האדם נמצא בסכנה גדולה.
על האדם לדעת, בשביל לגלות את השליחות שלו בעולם, צריך קודם כל להתנתק ממצרים, להתנתק מאותם דעות קדומות שמצמצמות אותו. יהודי שרוצה להצליח, אסור לו לאפשר לאף אחד לצמצם אותו.
החיים מלאים נסיונות, והם מלאים נסיונות קשים. אבל מי שרוצה להצליח, לא יאפשר לאף אחד לצמצם אותו. אם אתה הולך בדרך ואתה יודע שהיא טובה, סע הלאה. תסתכל רק ישר…
ונחזור לים סוף…
משלם לעושה רעה – כמפעלו
כאמור, למרגלות ים סוף, איבדו עם ישראל את העשתונות… ומשה רבינו חגר עצמו כגבור והחל להתפלל, להמתיק את הדינים ולעורר רחמים…[17]
והקב"ה החליט לקרוע את הים ולהעביר את ישראל בתוכו.
באותה שעה עמדה מדת הדין והחלה לקטרג על ישראל, מדוע ראויים עם ישראל לנס כזה וכי מה ההבדל בינם לבין המצרים? שהרי הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה? הללו חטאו בגילוי עריות והללו חטאו בגילוי עריות? הללו שפכו דמים והללו שפכו דמים? והקטרוג הלך והתגבר, והים הולך וסוער ורוצה לבלוע את כולם חיים…[18]
באותה שעה כינס הקב"ה את כל מלאכי מרום העומדים לפניו לשרתו ויאמר אליהם, שפטו נא ביני ובין עוזא השר של מצרים (שניסה ללמד על המצרים זכות):
בהיות הרעב כבד בארץ מצרים קם יוסף להציל את המצרים וכלכל אותם כל העת ההיא. בתמורה מכרו המצרים עצמם לו לעבדים וימלוך עליהם. ואולם כאשר ירדו בָנַי מצרימה מיהרו המצרים לשכוח את איש חסדם ואת כל אשר הטיב עמהם והעבידו את אֵחָיו בפרך בכל עבודה קשה בבית ובשדה.
ותעל שוועתם השמימה ונאקתם אשר זעקו מעוצם צרה ויגון. ואשלח את משה ואת אהרן אל פרעה להצילם, אך הוא סירב באומרו: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שמות ה, ב)? ועוד הכביד עליהם את עולו עד לבלי נשוא. ועתה רודף הוא אחריהם להשמידם ולכלותם. נענו המלאכים ואמרו: צדיק אתה ה' בכל דרכיך.
אך עוזא לא הרפה מהקדוש ברוך הוא והוסיף ליחנן ולהעתיר בעד עמו ואמר: אמנם הרעו המצרים לעשות וחטאו מאוד לישראל, אך אתה טוב ומיטיב, חוסה עליהם ואל תכלם. עודו עומד ומתחנן לפני ה', ומיכאל טס למצרים, הוציא אחד מנדבכי הבנין אשר בנו העברים וילד יהודי דבוק בו והביאו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: ה', העל אלה תחוס ולא תשמידם? התוכל לסלוח לאנשי רשע, אשר לא חסו על דם עוללים והתאכזרו לאבותיהם? נדם עוזא ולא יסף לדבר עוד. ושפטיא"ל המלאך בא לפני ה' באומרו: העל מעשים כאלה לא תשמיד את המצרים מתחת פני השמים?
עוד המילים על שפתיו וירעש הים ומלואו ויגעשו גליו ויחמרו מימיו. עננים שחורים כיסו את עין השמים והחשיכו את הכוכבים, ורוח סופה וסער יללה בקול אימים.
באותה עת נפתחו תהומות רבה והמצרים החלו טובעים בים סוף. אותם מצרים שהיו אומרים נחזירם למצרים – נשף הקדוש ברוך הוא עליהם ברוחו והים כיסם. ואותם שאמרו נהרוג את ישראל – טובעו בים סוף. ואלו שאמרו נפשיטם וישארו עירומים – אותם ניער ה' בים.
לא כולם מצאו את מותם מיד. רשעים שבהם – טולטלו בים כמו הקש על פני המים. בינוניים – טובעו כמו אבן במצולות. והטובים שבהם – צללו כעופרת במים אדירים…
היו בין המצרים שני מכשפים, יוחני וממרא, אשר אמרו לפרעה בגודל רשעותם: יש לנו כח להילחם עם מלאכי שמים ולזרוק אותם אל הים. עשו להם המכשפים כנפים ופרחו באויר ונתלו ברומו של עולם. ועל ידי כישוף הורידו המכשפים את המלאכים אל הים, והיו המלאכים צועקים: 'הוֹשִׁיעֵנוּ ה' כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ' (עפ"י תהלים סט, ב).
כראות אותם המלאך גבריאל אמר: ה', ברוב גאונך תהרוס קמיך. ציוה הקדוש ברוך הוא על מיכאל: לך ועשה בהם דין! בא מיכאל ותפש את המכשפים בראשם והורידם על פני המים. גם יתר המצרים עשו בכשפיהם ועלו מן הים, אמר שרו של ים: הקב"ה נתן לי במתנה את גופותיהם של המצרים ועכשיו הם בורחים לי? מיד רצו גלי הים אחרי כל מצרי ומצרי ומשכוהו לתהום…
תערוך לפני שולחן נגד צוררי
באותה שעה השתלשלו מלמעלה אורות עליונים ועצומים! אורות שהאירו בגילוי לעיני כל!
הגאולה היתה גאולה שלימה, ופרעה סולק סופית מכסא מלכותו. ולכן היה יכול משה רבינו להמשיך את כל האורות ברעש ובפרסום.
וזה לשון רבינו בחיי (שמות ו, ו):
ענין קריעת ים סוף, זהו שאמר: "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שם). וזהו רמז לקריעת ים סוף שאז נחשבו גאולים…
ומה שהזכיר 'בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה' על שם שכתוב בקריעת ים סוף: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה" (שם יד, לא), ועליה הזכיר הנביא: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה'" (ישעיה נא, ט)… (עכ"ל).
הקדושה שירדה ממעלה היתה בהתגלות, והיא טבחה את כל שונאי ישראל! והתקיימו אז הפסוקים: "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי" (תהלים כג, ה), "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י).
והתקיים הפסוק: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי" (שיר השירים ח, א) – בזמן קריעת ים סוף היתה אהבת ישראל להשם יתברך בהתגלות ובהתלהבות גדולה מאוד וכמשל נשיקין דרחימתא בשוק לעיני כל, 'גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי', היינו שלא היו צריכים שמירה מכחות הרע של הגלות שהיו בוזזים ושוללים את האהבה בעין הרע שלהם.[19]
ומכיון שהתגלו האורות אמרו עם ישראל הלל.
וזה לשון הירושלמי (פסחים פ"י ה"ו), כתיב: "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה'" (שופטים ה, ב)… כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם נסים תהו אומרין שירה.
התיבון הרי גאולת מצרים (הקשו: אם כן, למה ביצאת מצרים לא אמרו הלל)? שנייא היא שהיא תחילת גאולתן (יצאת מצרים היתה תחילת הגאולה, ולא נחשבת גאולה. ורק בקריעת ים סוף זכינו להיגאל לגמרי ואז אמרנו שירה על הגאולה.
שביעי של פסח – סוף גלות מצרים
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם – מועדים, שביעי של פסח – מאמר א) אמר, וז"ל:
חג 'שביעי של פסח' אינו חג בפני עצמו (כמו שחג 'שמיני עצרת', הבא לאחר שבעת ימי חג הסוכות, הוא חג בפני עצמו), אלא הוא חתימת וסיום חג הפסח, ולכן אין לו שם בפני עצמו אלא הוא נקרא על שם הפסח ('שביעי של פסח'). וכן בקידוש של ליל החג אין אומרים ברכת 'שהחיינו' כיון שכבר אמרנו אותה בקידוש של ליל החג הראשון, וחג 'שביעי של פסח' נפטר בכך כיון שאינו חג בפני עצמו.
ההסבר לכך הוא: בחג הראשון עם ישראל אמנם כבר יצאו ממצרים, אך כל זמן שהמצרים עדיין היו חיים והיתה מציאות ששוב ירדפו אחר עם ישראל, גאולתם של ישראל טרם היתה שלימה. ורק כאשר 'בשביעי של פסח' כל המצרים טובעו בים סוף – רק אז נשלמה גאולתם של ישראל מיד מצרים. נמצא איפוא שחג 'שביעי של פסח' הוא בעצם החותם והסיום של מה שכבר החל בעצם בחג הראשון.
והנה, מצינו בדברי רבותינו הקדושים שאמרו על שני דברים שהם קשים כמו קריעת ים סוף, לגבי פרנסה ולגבי הזיווג.
לגבי מזונותיו של האדם אמרו חז"ל (פסחים קיח.): 'קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף',[20] ולגבי זיווגו של אדם אמרו חז"ל (סוטה ב.): 'וקשין לזווגן כקריעת ים סוף'.
ברור ופשוט לכל בר דעת שאין מדובר כאן על קושי מבחינה מעשית, שהרי ה' יתברך יכול לעשות כל מה שהוא חפץ ולא קשה לו לעשות שום דבר, ובכלל זאת גם לקרוע את ים סוף ולהפוך אותו ליבשה, כמו שנאמר: "גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב" (נחום א, ד), וכן נאמר: "הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ" (עמוס ה, ח), ואם כן, מה כוונת חז"ל שהיה קשה להקב"ה לקרוע את ים סוף, וכמו כן קשה לו לזמן לאדם את מזונותיו ואת זיווגו?
אולם מבואר בזוהר הקדוש (תרומה דף קע ע"ב) שבאותה שעה שרצה הקב"ה לקרוע בפני עם ישראל את ים סוף, התעוררו בשמים מקטרגים רבים על עם ישראל וטענו: 'רבונו של עולם, הרי דרכך לשפוט ולדון דין אמת וצדק, ולפי האמת והצדק עם ישראל אינם ראויים לכך כלל, שהרי גם עם ישראל היו במצרים עובדי עבודה זרה ממש כמו המצרים, ומדוע שהמצרים יטבעו בים ועם ישראל ינצלו?' ומכיון שהקטרוגים הללו בהחלט היו נכונים לכן היה לה' יתברך קושי גדול להתגבר עליהם ולמרות הכל לקרוע לפני עם ישראל את ים סוף.
וכמו כן ממש הוא בנוגע למזונותיו וזיווגו של כל אדם: פעמים רבות שאדם חטא בצעירותו חטאים קשים ביותר ופגם בעולמות העליונים פגמים קשים מאוד, ומשום כך, בבוא הקב"ה להשפיע לו בשנים הבאות פרנסה וכן לזמן לו את הזיווג ההגון לו מששת ימי בראשית, מתעוררים על אותו אדם קטרוגים קשים מאוד וטוענים שלפי האמת והצדק אין הוא ראוי לכך כלל וכלל.
ומכיון שהקב"ה שופט ודן דין אמת וצדק, לכן קשה לו מאוד להתגבר על אותם קטרוגים ולהשפיע לאדם פרנסה וזיווג, ממש כפי שהיה קשה לו לקרוע את ים סוף לפני עם ישראל מחמת ריבוי הקטרוגים שהיו עליהם, וקטרוגים אלו גורמים לאדם עיכובים גדולים בשני העניינים הנ"ל.
ולמרות שזה כך במשך כל ימות השנה, בחג הקדוש 'שביעי של פסח' יש עת רצון מיוחד בשמים שבו יוכל האדם לפעול שהקב"ה ירחם עליו, למרות הכל, וישפיע לו פרנסה בריוח[21] וימציא לו את הזיווג ההגון לו מששת ימי בראשית.
והסיבה לכך: משום שבחג 'שביעי של פסח' הלא הקב"ה ברחמיו התגבר על כל הקטרוגים שהיו על עם ישראל, ולמרות הכל בקע לפניהם את הים. על כן ביום זה יש עת רצון מיוחד להצליח לפעול על ידי ריבוי תפילות שהקב"ה יתגבר גם על כל הקטרוגים שיש על כל אדם בענין הפרנסה ובענין הזיווג – שהם קשים לפני הקב"ה ממש כמו קריעת ים סוף כנ"ל – ולמרות הכל ישפיע לו פרנסה בריוח וימציא לו את הזיווג ההגון לו מששת ימי בראשית.
כחו של שביעי של פסח
ונסיים בדבריו של הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (שיחות מוהרא"ש, חלק ד – עמוד שיב) שאמר, וז"ל:
ביום שביעי של פסח יש סגולה עצומה, שכל אחד יזכה לפעול אצל ה' יתברך למצוא את זיווגו ההגון, כי רבי נחמן מברסלב אומר בספר המדות (ערך חיתון, חלק שני – אות א): מי שקשה לו למצוא את זה, יאמר בכוונה שירת הים, עיי"ש. וגם הלא אמרו חכמינו הקדושים (סוטה ב.): קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, עיי"ש.
נמצא שבשביעי של פסח, שאז נפתחה הדרך בים אזי ממילא גם כן נפתחה הדרך שיכול כל אחד ואחד למצוא את זיווגו ההגון, ולכן כל מי שעדיין לא זכה למצוא את בת זוגו, עליו להרבות אז בתפילה ובתחנונים לה' יתברך, ובוודאי יוכל אז לפעול ישועות ונפלאות גדולות למצוא את בת זוגו ההגונה לו מן השמים חיש קל מהרה.
ודע שבענין זה – להתפלל ולבקש על מציאת הזיווג, נכללת גם תפילה ובקשה על שלום בית, כי בוודאי עיקר שלימות מציאת הזיווג הוא שתהיה נוטה אחר רצונו, ושיהיה שלום ואהבה גדולה ביניהם, ולכן אז בשביעי של פסח הזמן מסוגל ביותר לבקש על שלום בית, שיזכה האדם לבית של שלום ואהבה אמיתית, כי הכל נכלל בענין זה של מציאת הזיווג.
ודע שבאמת בשביעי של פסח הזמן מסוגל ביותר לפעול כל מיני ישועות אצל ה' יתברך, כי הלא פרנסתו של אדם גם כן קשה כקריעת ים סוף, וכמאמר חז"ל (פסחים קיח.): קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, נמצא שאז הזמן מסוגל לפעול גם פרנסה בריוח.
וכן יכולים לפעול אז כל מיני ישועות ורפואות, כי מבואר בזוהר הקדוש (פינחס דף רמט ע"א) ובכתבי האר"י ז"ל (פרי עץ חיים, חג המצות – פרק ח), סוד עמוק מאוד בענין שביעי של פסח, שהוא סוד האי אילה, שאי אפשר לה להוליד עד שבא הנחש ונושך אותה, ואז היא מולידה. ואמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר, שבענין הסוד הזה אי אפשר לדבר הרבה, כי עליו נאמר: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אלהיכ"ם" (דברים ו, טז), עיי"ש.
והאילה מרמזת על כנסת ישראל שנקראת 'אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר', והיא צריכה להוליד כל מיני הולדות דקדושה, ושיהיו לה כל ההשפעות הטובות שבעולם ברוחניות ובגשמיות, אבל לפעמים אי אפשר לה להוליד מחמת ריבוי המקטרגים והמניעות המסבבים את הקדושה, ועל ידי שבא הנחש ונושך אותה, שזהו כלליות הצרות והיסורים שעוברים על כל אדם שרוצה להתקרב אל הקדושה, והוא מתחזק בכל תוקף צרותיו לא להניח עצמו ליפול כלל, על ידי זה דייקא האילה מולדת כל מיני הולדות שבקדושה, אבל מחמת שדבר זה הוא נסיון קשה מאוד, כי הרבה בני אדם נופלים לגמרי שעובר עליהם מה שעובר, לכן אי אפשר לדבר מזה הרבה, בבחינת: 'לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אלהיכ"ם', רק עיקר בקשתנו ותפילתנו – שיתהפך הכל לרחמים ורצון, בבחינת התגלות העתיקא קדישא שנתגלה בקריעת ים סוף, וכדאיתא בזוהר הקדוש (בשלח דף מח ע"א) על הפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו), בעתיקא תליא מילתא, היינו שאנחנו מבקשים ומתפללים שנזכה להמשכת רחמים וחסדים גמורים, ששם לא צריכים לעורר את האדם על ידי כל מיני צרות ויסורים, רק נזכה להידבק בו יתברך מתוך חסדים ורחמים,[22] ולכן על ידי שאדם חוזר בתשובה שלימה ואמיתית לפניו יתברך בשביעי של פסח, ומבקש ומתחנן לפניו על כל מיני ישועות בגשמיות וברוחניות, על ידי זה יכול לפעול הכל אצל ה' יתברך, ולהמשיך על עצמו רחמים גמורים באמת…
[1] וזה לשון המדרש (רות רבה, פרשה ה – אות ב): "וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י) – מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ.
ופירש העץ יוסף (במדרש שם), וז"ל: 'כדרך כל הארץ' – בחופה וקידושין, ונופל לשון הכרה עליו, כמו מה דאמרת: "וַיֵּדַע אָדָם" (בראשית ד, כה), "וַיֵּדַע קַיִן" (שם פסוק יז), "וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ" (שם כד, טז), וכן רבים.
[2] וזה לשון מדרש רבי תנחומא (בהר – אות ג):
'לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל' – שהיה לו אח גדול ממנו ושמו 'טוֹב', 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי'…
[3] פירש רש"י (שם): 'עַל הַגְּאוּלָּה' – זו מכירה. 'תְּמוּרָה' – זו חליפין. 'שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ' – זהו קנין, כמו שאנו קונין בסודר במקום נעל…
[4] בספרו אם המלך על הפסוק: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" (רות ד, ז).
[5] "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִי"ם מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט).
[6] וכמבואר בהרחבה ב'נר ישראל' רוז'ין (חלק ד – פרק ד).
[7] וכך אמר רבי ישראל מרוז'ין זיע"א:
אני ולהבדיל הצאר ניקולאי, נולדנו באותו יום, ואף באותה שעה!
אלמלא באתי לעולם שעה אחת לפניו, הייתי משפילו עד דכא ומביס אותו לעולמים!
עכשיו שנולדנו באותה שעה, ולא זו בלבד אלא שהוא הקדים לצאת לאויר העולם דקות מספר לְפָנַי, אין בידי להביס אותו כליל, אך מנגד, גם הוא לא יוכל לי…
[8] רבי ישראל ניסה להשפיל את שרו של ניקולאי (השר הממונה עליו בשמים), ולזה היה צריך כח גדול מאוד. ורבי ישראל מרוז'ין היה כמעט אחד ומיוחד בזה.
אך כדי לגרום לניקולאי 'כאב בטן' לא היה צריך כל כך הרבה כחות. ובענין זה נספר (שיחות לנוער, חלק ה – ניסן תשל"א עמוד 6):
ר' לייב בטלן היה מחסידיו של ה'צמח צדק' מליובאוויטש. ר' לייב בטלן היה תלמיד חכם גדול, ועסק בתורה הקדושה, בעמל ויגיעה עצומה, עד כלות הכחות…
והתורה הקדושה רוממה אותו למדרגות גבוהות ונשגבות מאוד.
לר' לייב בטלן היה בן, שהיה סוחר גדול ועשיר מופלג. הוא היה קבלן, שביצע כל מיני עבודות בשביל הממשלה הרוסית. כאשר בנו את הביצורים ליד דווינסק, הוא זכה במכרז וחתם חוזה עם הממשלה, כדי לבנות שם קסרקטינים לחיילים. הוא ביצע את העבודה בדייקנות על הצד הטוב ביותר, וכאשר הושלמה הבניה, הגיעה למקום משלחת של פקידי ממשלה בכירים וקציני צבא גבוהים, כדי לבדוק את הבניינים וכל השירותים הצמודים לקסרקטין.
והם התרשמו מאוד מעבודתו.
כעבור כמה שנים, עבר הצאר ניקולאי באזור העיר דווינסק, והחליט באותה הזדמנות לסור ולראות את המתקנים הצבאיים ואת הבניינים החדשים של הקסרקטינים שהוקמו שם.
הצאר היה מלווה פמליא מלכותית שלכבודה נערכה קבלת פנים מפוארת. במסגרת קבלת הפנים הציגו בפני הצאר גם את הקבלן היהודי, שבנה את הפרוייקט.
ניקולאי הראשון היה שונא ישראל גדול, ששמו נשאר לדראון עולם, הודות לגזירת ה'הקנטוניסטים' (ילדים יהודיים רכים, שנקרעו מהוריהם, כדי לשרת בצבא, ואשר כונו 'חיילי ניקולאי'). העובדה שלצורך בניית הקסרקטינים ליד דווינסק נאלצו להשתמש בשירותו של קבלן יהודי, לא נעמה לחיכו של הצאר, אם כי הוא נאלץ להודות, לפחות בלבו פנימה, כי המלאכה שנעשתה היתה טובה. בכל זאת התחשק לו, לצאר ניקולאי, לחמוד לצון עם הקבלן היהודי. בעוברו ליד אחד מבנייני הקסרקטין, הוא נעצר, סקר את הבנין ואמר, כי נראה לו, שאחד הקירות איננו ישר.
'לא, זה לא יכול להיות!' – הפליט הקבלן היהודי את המילים הבלתי זהירות הללו, לאחר שהוא נדהם מדברי הביקורת הבלתי מוצדקים ובלתי מבוססים של הצאר. הוא מיד התחרט על כך, אולם כבר לא היתה לו אפשרות לקחת את הדברים בחזרה. הצאר התרגז על כי יהודי העז לחלוק על דבריו ופקד לחובשו בבית הסוהר. לאחר מכן הוא נסע מהמקום בליווי פמלייתו.
הידיעה על מעצרו של הקבלן היהודי נפוצה חיש מהר בכל העיר ואף הגיעה לביתו של ר' לייב. אשתו של ר' לייב רצה מיד לבית המדרש, סיפרה על האסון הגדול לבעלה ואמרה שמוכרחים לעשות משהו. אולם ר' לייב עצמו לא נתפעל כלל מהשמועה על מעצר בנו. הוא אמר לאשתו שאין מה לדאוג, כי עוד מעט ישחררו אותו ומיד המשיך בלימודיו.
בינתים התרחקה השיירה של הצאר מדווינסק מרחק הגון. לפתע נעצר הצאר וציוה על אחד ממלוויו לשלוח תיכף ומיד פרש לעיר, כדי להעביר את הַצַּו המלכותי בדבר שחרורו המידי של הקבלן היהודי מבית הכלא.
לא עבר אלא זמן קצר והפרש חזר ובפיו הידיעה, כי הוראתו של הצאר נתמלאה והקבלן היהודי אכן שוחרר ממעצרו.
מלוויו של הצאר השתוממו, שניקולאי טרח כך כך, כדי לבצע את שחרורו המידי של היהודי. הם ידעו, כי הוא לא נמנה על אוהבי ישראל המושבעים ועל כן לא הבינו מדוע לא היה יכול הצאר לחכות עד שהיה מגיע הביתה ומשם היה שולח מכתב ובו חנינה ליהודי העצור. וכי למי היה איכפת, אם היהודי היה יושב בכלא כמה שבועות ובינתים רועד לגורלו, עד שישוחרר?
אחד מידידיו הקרובים של הצאר, אזר עוז ושאל את ניקולאי, מה ראה לזכות את היהודי הלז בחסד מלכותי כה מיוחד במינו? ניקולאי השיב ואמר:
לפני שנים אחדות ערכתי ביקורת של הכחות המזויינים בבסיס הצבאי שליד פטרבורג. נערך מסדר חגיגי, שבו השתתפו מספר גנרלים, שהופיעו בראש הדיויזיות שלהם. החיילים המצוחצחים והמגוהצים צעדו בסך, איש על מחנהו ואיש על דגלו והכל 'דפק' במאה אחוז עד שהיה תענוג לראות. רק יחידה אחת לא הגיעה לרמה הדרושה ואת מפקדה של אותה יחידה העמדתי לעמוד הקלון וציויתי להכניסו לכלא. לאחר מכן חזרתי לארמון ושכחתי לגמרי מהגנרל העצור.
כעבור שנתים ערכתי ביקורת בבית הכלא, אשר במבצר פטרופבלובסק. ביקרתי בתאים אחדים ושאלתי את העצורים על העוונות שבידיהם, כמה זמן הם יושבים וכו'. באחד התאים ראיתי הגנרל הנזכר ושאלתי אותו איך זה שגנרל כמוהו חבוש בבית הסוהר? הגנרל השיב לי, כי כלאו אותו לפי פקודה שלי, כעונש על כך, שהחיילים שלו לא הגיעו בשעת המסדר לרמה הדרושה. ציויתי מיד לשחרר אותו.
כפי שאתה רואה, המשיך הצאר לספר לידידו, הגנרל ההוא ישב בכלא שנתים, על איזה שטות קטנה ובמשך כל הזמן לא עלתה בדעתי המחשבה לשחרר אותו. פשוט שכחתי ממנו. אולם כאשר הוריתי להושיב בכלא את הקבלן היהודי, נחרתה דמותו בזכרוני ומאז אינני יכול להסיח את דעתי ממנו. כל הזמן אני רואה את פרצופו הַחִוֵּר והנפחד לנגד עיני, ובמשך כל הדרך, מאז שעזבנו את הביצורים של דוויסנסק ועד הנה, אני לא מסוגל לחשוב על משהו אחר מלבד הקבלן העצור! הבנתי, איפוא, כי עלי לצוות לשחררו מיד, כדי להשתחרר ממנו.
הצאר ניקולאי שקע בהרהורים ולאחר מכן המשיך ואמר: 'לקבלן היהודי הזה עמדה כנראה איזה זכות מיוחדת ואולי זוהי זכותו של אביו. שמעתי שאביו הוא רב גדול ואדם קדוש'. הבה ואספר לך עוד סיפור, שממנו תראה מה כחו של רב יהודי:
'פעם הייתי במסעות ונזדמן לי ללון בעיירה קטנה. באמצע הלילה שמעתי פתאום קולות משונים, מוזרים ובלתי מובנים. שלחתי לקרוא את הכומר וכאשר הוא בא אמרתי לו: 'תשאל אותם מה הם רוצים'.
הכומר הביט סביבו, לא ראה דבר ולא שמע דבר. הוא השיב לי, איפוא, בשאלה, כשהוא מבוהל ונבוך כאחד: 'את מי עלי לשאול?' אמרתי לו: 'טי דוראק' (אתה שוטה) ושלחתי אותו לנפשו. לאחר מכן ביקשתי שיביאו לפני את הרב של העיירה. שאלתי אותו את אותה שאלה עצמה: 'מה הם רוצים?' והרב השיב לי: 'הם רוצים שיתנו להם מנוחה'. ואני הוספתי ושאלתי: 'ומי מפריע להם?' השיב לי הרב: עומדים לבנות כאן מסילת ברזל ולפי התוכנית צריכה המסילה לעבור דרך בית העלמין. הדבר יחייב להעביר את עצמותיהם למקום אחר ולכן באו המתים, כדי לבקש את הצאר שיבטל את הגזירה וינתן להם לנוח בשלום על משכבם.
מיד הוצאתי פקודה, שיזיזו את מסילת הברזל הצידה, כדי שבנייתה לא תפריע לבית העלמין היהודי.
'מכאן אתה יכול לראות – סיים הצאר את סיפורו – שהיהודים הם בכלל אנשים אחרים, אנשים רוחניים יותר, עם מיוחד במינו…' והצאר המשיך בדרכו כשהוא שקוע בהרהורים.
[9] דרכו של רבי ישראל היתה לשאול על מוצא פי הצאר ניקולאי. פעם שאל רבינו מה אומר הקיסר הצאר ניקולאי? ענו לו, שהקיסר מתפאר כי עדיין לא נברא ה'כדור' ('קויל' באידיש) שיפגע בו.
שתק רבי ישראל קמעה, וענה ואמר: כי 'הקויל' כבר כן נברא, הלוא הוא בני רבי אברהם יעקב, 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב'!
ואכן בימי בנו, רבי אברהם יעקב, בפורים שנת תרט"ו, ירה הצאר ניקולאי בעצמו למוות. כשהגיע מברק לחצר הקודש בסדיגורא לפני קריאת המגילה ובה הידיעה על מותו של הצאר ניקולאי, נענה רבי אברהם יעקב ואמר: כדאי היה כל התהוות ענין חידוש הטעליגראף בעולם, אך בשביל לדעת על מיתת צורר היהודים קודם קריאת המגילה…
[10] ילקוט שמעוני (פרשת שמות – רמז קסב).
[11] ובענין זה נספר (עלינו לשבח – דברים־א, עמוד סו):
הרה"ג רבי יהושע רוזנבלט זיע"א, מחשובי תלמידי החכמים שבשכונתנו מסר נפשו יומם ולילה על תקנת הזולת, בכל העניינים, ובמיוחד בענין השידוכים ובשלום בית.
בימי ה'שבעה' של רבי יהושע, הגיעו המוני אנשים שהקימו בזכותו את ביתם מחדש, לאחר שהשלום חזר לשכון בין כותלי הבית, והעידו שרבי יהושע הצליח לעשות מה שלא הצליח אף אחד לעשות, כי רבי יהושע עשה את כל מעשיו מתוך 'הגיון אלקי'.
סיפורים רבים 'נשפכו' שם במהלך ה'שבעה', והנה אחד מהם:
היה זה יום ככל הימים, רבי יהושע צעד ברחוב עם אחיינו בדרכם לתלמוד התורה, וכאשר עבר ליד אחד הבתים שמע 'קולות וברקים' העולים משם… שלום הבית מופר. האחד צועק על השני בקולות נוראיים.
והיה לבו מיצר עליהם. אבל הוא לא הסתפק באנחה, וחיפש כיצד לעזור.
מאידך, הרי אף אחד לא ביקש ממנו עזרה. מה עושים? הוא ביקש מאחיינו, ילד קטן, לטפס על מעקה הדירה ההיא, שהיתה ממוקמת בקומה נמוכה, ולהצמיד את הפנים שלו לזכוכית…
אמנם מעשה לא נימוסי, אבל כאשר הדוד מבקש, ממלאים את בקשתו.
ובפנים, בתוך הבית, הלכה המריבה והתלהטה, הבעל והאשה עמדו אחד מול השני כזוג תרנגולים ותכננו את 'כיבוש הרגש' הבא…
מבלי משים הוסטו פניהם לעבר החלון, ומה שהם ראו גרם להם לבושה: מתוך פנים קטנות ומרוחות הביטו בהם זוג עינים גדולות ושחורות…
'רד מהר מכאן, כיצד הינך מעז להיות כל כך לא נימוסי?! איפה חינכו אותך?!'
עכשיו ניצל רבי יהושע את ההזדמנות, ביקש מאחיינו שימתין לו בחוץ, ונקש בדלת. הדלת נפתחה, ורבי יהושע פתח ואמר:
באתי לבקש מכם סליחה, האחיין שלי עשה מעשה לא נימוסי וטיפס על חלון ביתכם. ובתחכום וערמומיות מאין כמוה, הצליח להיכנס לביתם, ולחמם את הלבבות בצורה כזו, עד שהלבבות שהיו פרודים, נמשכו בחזרה, האחד אל השני, כבמטה קסם…
[12] כידוע, כל אדם ששמו הוזכר בתנ"ך היה בעל נשמה עצומה וכחות אדירים. ואם הוא היה צדיק – הוא היה מקבל את כחותיו מהקדושה, ואם הוא היה טמא – הוא היה מקבל את כחותיו מהסטרא אחרא.
וגם פרעה הרשע היה בעל כחות אדירים, והוא ידע רזי עולם.
ומצאנו למקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד (ניצוצי שמשון – ריש פרשת בשלח) שכתב, וזתו"ד:
כידוע, מתיבה בת חמש אותיות אפשר ליצור 021 תיבות שונות (כשאנו מעמידים בכל פעם אות אחת מהתיבה בראש המילה, ומשחקים בארבע אותיות הנשארות, יוצאים לנו 42 תיבות. ו-42 כפול 5 שוה 021).
והנה השם 'אלהי"ם' הוא בן חמש תיבות, ואם כן, יוצאים ממנו 021 צירופי אלהי"ם. והם מתחלקים לשנים: ל-17, ול-94.
מה-17 צירופי אלהי"ם יונקים ה-17 אומות העולם (כל אומה מצירוף אחר). ומה-94 יונקים עם ישראל (ובהזדמנות אחרת נרחיב).
ופרעה היה כל כך עצום שהוא כלל בתוכו את היניקה של כל ה-17 אומות! ולכן אם נכפיל 17 ב-5 (חמש אותיות שיש בשם אלהי"ם) נקבל 553, בדיוק כמו הגימטריא 'פרעה!'…
פרעה כלל בתוכו את כל הטומאה של אומות העולם.
[13] וזה שנאמר: "וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה… בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה" (שמות ז, ז). וביאר רבי שמשון מאוסטרופולי (שם), שמשה רבינו הצליח לקחת מפרעה שמונים אותיות, שהם 61 צירופי אלהי"ם.
והנה לכתחילה לא היו לישראל רק 94 צירופין, ומשה לקח 08 אותיות דהיינו י"ו צירופין, נמצא היה לישראל בסך הכל 56 צירופין כמנין 'אדנ"י'
וזהו סוד גדול מה שפירש רש"י ז"ל על הפסוק: "כִּי אַתֶּם 'הַמְעַט' מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז), ה' מעט מכל העמים, שכל העמים ע' אומות וישראל ס"ה משפחות וכו'. ולמה דוקא ס"ה?
ולדעתי הוא כנ"ל.
וזהו סוד נפלא ונורא שאמר פרעה: "רְאוּ כִּי 'רָעָה' נֶגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות י, י), רצונו לומר, הגם שאתה משה לקחת ממני פ' אותיות דהיינו י"ו צירופי אלהי"ם הנ"ל שהם פ' אותיות, מכל מקום נשאר אצלי 'רָעָה' מ'פרעה'. בסוד: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ 'הֵרַע' לָעָם הַזֶּה" (שם ה, כג), הם אותיות 'רָעָה', והוא לא ידע כי הרבה רעה תבואנו… (עיי"ש באורך סודות נעלמים).
[14] באותה עת ממש, בה התגלה הקב"ה והעניש את המצרים, התרפאו ישראל מכאבם וצערם.
וזה לשון רבי שמואל מסוכטשוב זיע"א (שם משמואל, פרשת שלח – שנת תרע"ד): כאשר התגלה הקב"ה במצרים, כל חלקי הרע שהיו דבוקין בישראל מפאת הגלות נמסו ונפרדו מהם ונשארו נקיים, כי המצרים שהיו כולם כגוף מוקשה רע, כשנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה לא היה הרע שבהם יכול לסבול ונדחה כל הגוף מוקשה רע…
אך ישראל שבעצם הם טובים, והרע שבהם הוא רק במקרה כמו דבר חיצוני שרוחף עליהם מלמעלה, אם כן, כשנדחה הרע – נדחה הרע לבדו, וישראל נשארו נקיים.
כי ישראל מצד עצמם הם טהורים וקדושים, והטומאה רק רוחפת עליהם מבחוץ ולכן כשנתגלתה האלקות פרחה הטומאה והלכה לה, אבל המצרים שהם עצם הטומאה נמסו ונדחו עם הטומאה יחדיו…
מספרים כי חבורת המשכילים בעירו של הגאון רבי זלמן סורוצקין זיע"א ערכה הילולא 'להכעיס' בעיצמו של יום כיפור.
לא עברו ימים מועטים וראש החבורה לקה בדלקת מעיים חריפה שסיכנה את חייו.
'הביאו את הרב' – התחנן בקול בוכים – 'רוצה אני שיניח עמי תפילין, שיורה לי את הדרך לשוב בתשובה שלימה'…
בשבת עלה הרב סורוצקין על הבימה ואמר: מדי שבת בשבתו דורש אני לפניכם בענייני מוסר וחיזוק האמונה. לתומי חשבתי בדור שכזה, כשניצוצי הכפירה מתגברים יש לחזק את האמונה. אך מתברר לי שטעיתי, לא אמונה חסר כאן, כי אם – כאב בטן…
ונרחיב:
בספר להגיד (בראשית – עמוד 781, לגאון רבי יעקב אריה אריאל שליט"א), הובא: בדרשה שמסר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א, אמר כך:
עלינו לדעת, בכל יהודי יש נקודה פנימית קדושה, הבוערת באש קודש של אמונה ודביקות בה' יתברך. וגם אם לפעמים אנו פוגשים ביהודי שלמראה עינים הוא חף מכל יהדות. חייבים אנו לדעת שהנקודה קיימת, אך היא טמונה ומכוסה – בעפר החומר.
העפר הזה הוא בסך הכל כיסוי חיצוני בלבד. וכאשר הוא סר ומסתלק, מתגלת הנקודה הפנימית בכל הדרהּ…
ובענין זה סיפר רבי אליהו לאפיאן מעשה שקרה:
אחד הכופרים הידועים שהיה רשע מפורסם, חלה במחלה איומה רח"ל, והובילו אותו לבית החולים הגדול בעיר קניגסבערג.
מומחי הרופאים שם נתנו לו להבין ואמרו חד משמעית: 'אין לך סיכוי רב להיות בריא ללא ניתוח'. וגם עם ניתוח 'יש לך אולי תקוה' אמרו.
אותו האיש שהיה חששן ופחדן מאוד בטבעו, מיאן לחתום על הסכמה לניתוח.
אמרו לו הרופאים: 'אם כך, אין לנו מה להחזיק אותך בבית החולים, סע הביתה'.
הוא נשבר מאוד וניאות לחתום על ניתוח.
והנה הגיעה שעת הניתוח… הוא שכב על המיטה מכוסה בסדין, והרופאים עמדו סביבו נועצים מבט בגופתו… חיל ורעדה אחזה בו, עד שהחל לצווח בקול גדול:
'בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת', ואחר כך מתוך סערת הגוף והנפש, נסער עוד וצעק: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינ"וּ ה' אֶחָד'.
הרופאים ובני המשפחה זעו והזדעזעו, הם לא האמינו למשמע אזניהם, הם נדהמו בכפליים גם מעצם האמירה וגם מההתרגשות בה הוציא את הפסוקים מפיו, בעוד שהיה רשע וכופר מופלג. (היו אלו דברי תורה מנערותו, שנשמרו בקרבו שנים רבות קודם).
ועל כל הסובבים נפל פחד ויראת ה'.
ולמה זה, איך קרה הדבר? כי על ידי יסורים ופחד התנער רשע זה מטמטום הלב, ופרצה החוצה הנקודה הפנימית. ואז קולו היהודי פרץ – 'מִמַּעֲמַקִּים'.
סיים רבי אליהו את סיפורו בהתרגשות ואמר בקול גדול:
'אל תחשבו שיש אדם שהוא אבוד חלילה. לכל אדם באשר הוא, יש דרך לתשובה במעמקי לבבו'. ואחר כך הרעים עוד בקולו:
'כבר אמרנו פעם שיש כמה סוגי עומקים. יש אדם שקורא אל השם רק מתוך העומק של היסורים והצרות. וגם זה טוב, וטוב מאוד. אבל, כדאי לזכות לעומק אחר – לעומק של התבוננות בבריאה, והליכה בדרכיו – ומתוך כך לקרוא אל השם, 'מִמַּעֲמַקִּים'.
בצורה זו הקריאה לא באה מתוך בלבול חושים, מתוך פחד וסערת יסורין אלא במנוחת הנפש, שכל ודעת. ואז מתקיים באדם הפסוק: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶ"ם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד)…
[15] תורת מנחם (כרך לו – עמוד 263).
[16] בשיחה שמסר הגה"ק הרב מרדכי אליהו זיע"א (דברי מרדכי, שמות – עמוד צב) אמר, וז"ל:
היה בירושלים יהודי זקן שזכה לראות את ה'בן איש חי' זיע"א, ושמו רבי מנשה שלו ז"ל. הוא היה מסתובב מבית כנסת לבית כנסת, וחוזר על דרשותיו של רבי יוסף חיים זיע"א, בדיוק כפי ששמע אותן מפיו.
מפיו שמעתי, שהפסוק שמתאר את קימתו של פרעה בליל יציאת מצרים הוא תמוה מאוד. הנה כתוב: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם" (שמות יב, ל). מהיכן הוא קם? הוי אומר, מהמיטה שישן בה.
אבל דבר זה מתמיה: כיצד יתכן הדבר, מלך שיודע כי עומד להתרחש במצרים אסון נורא, מוות אשר יפגע גם בו וגם בבנו בכורו, הולך לישון על מטתו?!
מכאן יש לראות את קשי העורף של פרעה. הרי הוא כבר יודע שכל אזהרותיו של משה מתקיימות אחת לאחת, והוא רואה שמצרים חבולה וכואבת אחרי תשע מכות קשות. הוא גם יודע היטב שהלילה אמורה לבוא המכה הקשה ביותר, ועם כל זה לא שם אל לבו, והלך לישון על מטתו כבכל לילה.
ובאמת מטרת כל עשר המכות היא ללמד שכאשר אדם לא רוצה לשמוע, הוא לא ישמע. ואם אינו רוצה לראות – הוא לא יראה, אלא יסביר את כל המאורעות לפי דרכו, ויסרב לראות את הפלאים שקרו לו…
כך אפשר להבין גם כיצד מריץ פרעה את כל צבאו לתוך ים סוף, אף שרואה את הים נקרע מול עיניו, במעשה נסים ופלא, אין הוא עוצר בעצמו, אלא להיפך, הוא ממשיך לרוץ לתוך הים. וכי מה עולה בדעתו שהים נקרע לכבודו?! אלא הוא בוודאי הסביר לעצמו כי 'בַּעַל צְפוֹן', האליל היחידי שנותר מכל אלילי מצרים אשר התפרקו במכת בכורות, הוא זה שקרע את הים לכבודו ולכבוד צבאותיו. ואף שאין זה מתקבל על הדעת – מכל מקום כאשר האדם לא רוצה להאמין כל הסבר מתקבל…
[17] אמר הגה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זיע"א:
כאשר באתי לספור ספירת העומר בתשעה בו (ט' לעומר) אשר באה לתקן פגם מדת גבורה שבגבורה (כמודפס בסידורים), עמדתי משתומם האיך יכול להיות קיום העולם עם המדה הזאת?
אך האיר ה' את עיני וזיכה אותי לידע כי פירושו הוא כי לזאת יקרא לזאת המדה גבורה שבגבורה – כי היא מתגברת על כל מיני גבורות ודינין שבעולם, להמשיך חסדים ורחמים גדולים על כללות ישראל, וזה הוא המתקות הדינין האמיתיים. ובזה היתה הנחה לרוחי… (בארת המים – עמוז סז, מהדורה חדשה).
[18] כך הובא בזוהר (תרומה דף קע ע"ב).
[19] ראה שם משמואל (פרשת ויגש – שנת תרע"ח).
[20] שח הגה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא:
אמרו (פסחים קיח.), קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ליד הים עמדו בני ישראל וצעקו להקב"ה שיושיעם. מוקפים מכל עבר, עמדו נבוכים ושאלו את עצמם: מהיכן תבוא הישועה? איש לא העלה על דעתו שהים יבקע ויהפך ליבשה…
כן גם מזונותיו של אדם. יהודי יוצא מביתו, מיואש ומדוכא, מוקף צרות מכל עבר, משליך יהבו על הקב"ה ואינו יודע מהיכן תבוא עזרתו.
והקב"ה מושיע, מפרנסו ממקור לא נודע מראש, ממקום שלא חלם עליו… (חסידים מספרים – חלק א עמוד 981, לגאון רבי יהודה אריה ליב לוין).
[21] כל מלאכה האסורה בשבת מן התורה אסורה גם ביום טוב מן התורה, חוץ מהכנת אוכל נפש (כפי המבואר בהלכה), ולמדו את זה מהפסוק: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ… וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב, טו-טז)…
וכתב הבני יששכר זיע"א (מאמרי חודש ניסן, מאמר יג – אות ב), וז"ל:
ושמעתי מפי קדוש מחותני הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל, מלאכת אוכל נפש שהתירה התורה בכל יום טוב, הנה נכתב בתורה אצל שביעי של פסח, כי קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף…
וכתב בפירוש יודעי בינה (שם), וז"ל: התורה הקדושה כתבה את ההיתר לאוכל נפש בציווי שביעי של פסח, לרמז שיום זה מסוגל לאוכל נפש. כי ביום קריעת ים סוף נפתחים כל השערים ונשפעים כל הדברים אשר קשים כקריעת ים סוף, ובכללם שערי פרנסה.
[22] ודע שעל ידי אמונה אמיתית ביוצר בראשית, אפשר לזכות להתגלות עתיקא קדישא! וכמו שכתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמרנא זיע"א (נתיב מצותיך, נתיב היחוד – שביל ד אות ד), וז"ל:
בזוהר הקדוש (ויקהל דף ריט ע"ב) הובא, פתח רבי שמעון: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם" (תהלים מב, ב), חיה חדא אית בעלמא, ואיהו שלטא בשולטנא על אלף מפתחאין בכל יומא, ואיהי נוקבא ותיאובתה תדיר על מיא… עיי"ש.
דע, שבכל יהודי יש נקודת יהדות טהורה שאינה נפגמת לעולם. ולכן כל יהודי מוסר את נפשו על קידוש שמו הגדול בכל לב. ונקודה הזאת נקראת 'בַּת עַיִן', אבן השתיה, ויש שם בחינות מקור חיים, צדיק, הנקרא 'עַיִן', שהוא נובע תמיד אור ותשוקה והתלהבות לאל עליון ולתורתו ולמצוותיו…
ויש נגדו בת צר, תבלול בעינא דא רומי רבתא, המחשיך העין, 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו' והמטמטם ומחשיך הלב, הצר הצורר…
וכשרוצין להעלות הצדיק מדרגא לדרגא, ובין כל דרגא, יש הַרֵי חושך, מוחין דקטנות, מְצָרִים, המעכבין ואומרין שעדיין אינו ראוי, ואז הצדיק יורד לקטנות וחשכות, עולם חשוך בעדו, ואין לו שום אור, לא מתורה ולא מתפילה ולא ממצוות, ומסתלק ממנו אור וחיוּת אלהו"ת, והוא טועם טעם מיתה וקבורה, בדוחק בחושך ועוני, ובהסתלקות המוחין, ובהתגברות המוחין דקטנות.
אבל הצדיק שמאמין שאין שום מציאות בלתי השם יתברך, לא דבר קטן ולא דבר גדול, ו'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר', נהפך הצר לו להכניעו מפני הקדושה, וחוזר למלאך טוב, אבל באמת שם אתו עמו מציאות השם יתברך! ואמר מרן הבעש"ט שהאמונה הוא דביקות, והדביקות הוא יחוד… אזי ברגע ובהרף עין נמשך ישועות השם, ואתגליא עתיקא קדישא, ואתכפיין כולא. ונתגלה על הצדיק אור ונועם חדש.
וזו הדרך שבה הקב"ה מנהיג את הצדיקים, כדי להטיבם באחריתם, וכל זה רמוז בפסוקים הראשונים של התורה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ב) – שהוא הנחש המחשיך לשעתו, וטועם הצדיק טעם מיתה.
ועבודת הצדיק: 'וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת' – רושם של רוח טהרה נשאר בו. ופתאום ברגע נאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר' – ונתגלה על הצדיק אור ונועם חדש, שנתחדש לו אור חדש כאילו לא טעם מאורות מימיו, וזיו השכינה עליו, וממש טועם טעם 'עַיִן לֹא רָאָתָה', לא יכילהו הרעיון, ואי אפשר לפה לדבר, 'טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'… עיי"ש בדבריו המחזקים.
