היהלומן של המלך
מעשה במלך גדול, שקרא אל ארמונו את אומן האבנים הנאמן והיקר לו מכולם.
פתח המלך תיבת גנזים מופלאה, ומסר לידיו שורה של אבני חושן ויהלומים גולמיים נדירים.
אמר לו המלך: הנה לרשותך בית המלאכה המלכותי על כל כליו וסודותיו.
אני מבקש ממך שתמצא מפסלות חדות לחיתוך הגס, אבני שחיקה לישור הזויות, שמנים עדינים למרקם, ומטליות משי מיוחדות להפקת הברק.
אני מטיל עליך תפקיד!
ללטש את כל האבנים הללו מכל הצדדים – ברוחב, בעומק ובפנימיות.
עם זאת, דע לך: אבן שתשוב אלי כשהיא מלוטשת בשלימות מכל צדדיה, תזכה להיקבע בכתר המלכות הנצחי.
אך אם תחסר בה אף פאה אחת שלא לוטשה, או צד שנותר גולמי ועכור – היא לא תבוא אל הכתר, ותיאלץ לשוב בחזרה אל עמל בית המלאכה עד שתושלם.
האומן, שנפשו נקשרה בנאמנות עמוקה למלך ובאהבת האבנים היקרות, לא ניגש למלאכה כפועל שכיר הממתין לשכרו, ואף לא כדי לזכות בתשואות העוברים ושבים…
הוא התיישב בדביקות יום־יום שעה־שעה…
תחילה עיצב את הגבולות החיצוניים, גילף את הזויות החבויות, פיתח פיתוחים עמוקים, ולבסוף הבריק את עומק האבן עד שהאירה באור עצמי מופלא.
והמפליא מכל, בכל פעם שהשלים מחזור ליטוש של כל האבנים כולן, לא הניח את כלי האומנות מידיו. הוא ניגש אליהן שוב, מצא בהן זויות חדשות ועמקים שלא נראו קודם לכן, וליטשן מחדש מתוך חדוה עילאית.
כך בכל סבב וסבב הלכו האבנים וזהרו באור פנימי עליון, ומזוכך שבעתים.
חובת האדם בלימוד כל חלקי התורה
אחים יקרים, הנמשל לכל זה הוא – נשמת האדם!
כאשר הנשמה יורדת לעולם הזה היא אחוזה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, וכנגדם ניתנה התורה כולה על כל סדריה ומצוותיה.
כתב האר"י הקדוש (שער הגלגולים – הקדמה יא), כי חובה מוטלת על כל נשמה מישראל להשלים ולהאיר את כל חלקי התורה בארבעת רבדי הפרד"ס – פשט, רמז, דרוש וסוד, וכן בכל חלקי ההלכה, המשנה, התלמוד והאגדה כפי כח השגתה.
כל הלכה, דין, סוגיא וסוד שאין האדם לומד ויודע כפי יכולתו, מותיר 'פאה' עכורה ולא מלוטשת בקומת נשמתו.
על כן, אם החסיר האדם חלקי תורה בחייו, נצרכת נשמתו לשוב ולהתגלגל לעולם התמורה והעמל, עד שתשלים את מלוא שיעור קומתה, רק אז תהיה ראויה להיקבע בכתר מלכו של עולם.
לימוד תורה לשמה בהתקשרות טהורה להקב"ה
במלאכת הקודש של הלימוד, הגישה והכוונה הן עיקר הכל!
לימוד התורה אינה דומה ל'קורס מקצועי' שנועד להשגת תעודות גמר, ולא מאגר ידיעות להרבות בו כבוד, מעמד או ניצוח בוויכוחים.
לימוד 'תורה לשמה' – פירושו שהאדם לומד מתוך אהבת נותן התורה, דביקות ברצונו ורצון פנימי לחיות לאורה – בבחינת: 'ללמוד וללמד, לשמור ולעשות'.
כאשר התורה נלמדת בטוהר כוונה זה, אין היא נשארת כחכמה חיצונית במוח, אלא הופכת לסם חיים[1] המזכך את הגוף ומאיר את שורש הנשמה.
הסיום וההתחלה מחדש – מעיין המתגבר שאינו פוסק
בכל שנה, כשאנו זוכים לסיים את התורה כולה, מיד אנו פותחים מחדש ומתחילים בסימנא טבא מהמילה 'בראשית'. מדוע אין אנו מסתפקים בהישג שכבר הושלם?
מפני שבתורה הקדושה אין מושג של 'גמרתי ופרקתי עול'!
מי שהקיף וליטש את התורה כולה, עולה בעצמו למדרגה רוחנית גבוהה ומזוככת יותר. כאשר הוא ניגש כעת להתחיל שוב מ'בראשית', אין זה אותו הלימוד של השנה שעברה – אלא הוא פוגש את אותה התורה בעינים בהירות יותר, ומגלה בה עומקים, הארות ורזים שלא היה מסוגל לתפוס קודם לכן.
יסוד הענין, כי 'התורה – היא מעגל של נצח…'
כשאדם מסיים סבב שלם של לימוד, אינו כבר אותו אדם שהיה בהתחלה – הראש שלו יותר בהיר והנשמה שלו יותר מלוטשת.
וכעת, כאשר ניגש שוב לאותם ספרים ואותם פסוקים, מגלה פתאום עומקים חדשים, תובנות ויופי שלא היה יכול לראות בכלל בשנה שעברה.
סיום התורה והחזרה עליה אינם מעגל סגור החוזר על עצמו, אלא לימוד החוזר על עצמו בעומק לפנים מעומק העולה מעלה־מעלה.[2]
בלימוד כל חלקי התורה זוכה האדם להשלים את בנין נשמתו בעולם הזה ולהינצל מגלגול נוסף, ובלימוד לשמה מתוך חידוש מתמיד, הופכת התורה לנר לרגלו ולמעיין חיים הנובע לנצח נצחים.
תכלית ירידת הנשמה לעולם לתקן ולהשלים את מהותה הרוחנית
כל נשמה ונשמה היורדת אל עולם השפל הזה, לא באה אלא לשתי תכליות עיקריות: לתקן ולהשלים את מהותה הרוחנית. חילוק יסודי לימדנו מו"ר אבא זצוק"ל: יש בחינת 'לתקן' ויש בחינת 'להשלים', ושני עניינים נפרדים לחלוטין הם.
למה הדבר דומה?
לאדם שקנה מכונית חדשה מן החברה, מבריקה מן הניילונים, כליל השלימות ללא שום תקלה. וכי יעלה על הדעת שיכניסנה למוסך לצורך תיקון? בוודאי שלא, שהרי אין בה שום קלקול. אולם השלמה ותוספות ודאי שייכות בה – האדם מבקש להוסיף מראה משוכללת, לרפד את המושבים, להתקין מערכת שמע איכותית, מנעול הגנה או אזעקה מעולה. זהו גדר של 'השלמה' – הוספת מעלות על גבי כלי שלם.
כך ממש בנשמת האדם, ישנם חלקים הדורשים תיקון על קלקולים מעברו, וישנם חלקים זכים שכל עניינם הוא השלמה והוספת קומות חדשות של תורה, חסד ומצוות.
מבואר בספרי המקובלים, שעד חורבן בית שני עוד היו יורדות לעולם 'נשמות חדשות' שלא באו לעולם מעולם. אולם משחרב בית המקדש ואילך, פסקו נשמות חדשות מלבוא, וכל הנשמות היורדות בדורותינו הן נשמות מגולגלות שבאו לתקן ולהשלים את אשר החסירו.
אלא שגם בגלגולים יש חילוקי מדרגות לאין קץ: ישנן נשמות קדושות ועליונות, כדוגמת התנא האלקי רשב"י שנתגלגל ברבינו האר"י הקדוש, וישנם גלגולים מרים וקשים הנובעים מחטאים ופגמים, ה' יצילנו מהם ומהמונם. הכל תלוי במעשיו ובדרגת קדושתו של האדם בעולם הזה.
כל נשמה הבאה כיום לעולם, באה לסגור את אותן 'פינות פתוחות': אם באחד מגלגוליו עמל האדם ושבר את מדת הכעס – הרי פינה זו סגורה ומתוקנת, אם עבד על מדת האמת והיושר – הרי זכה להשלים חלק זה. כעת יורד הוא לעולם כדי לתקן את המדות שטרם נזדככו, ולהשלים את המצוות שטרם קיים.
יין התורה או דם היסורים – הדרכים במירוק הנשמה
יסוד עמוק ומופלא ביאר רבינו האור החיים הקדוש על הפסוק בברכת יעקב אבינו ליהודה: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ" (בראשית מט, יא). 'כיבס' – מלמד שכל נשמה היורדת בדורותינו זקוקה לכביסה ולמירוק.
המחשת הדבר היא כאדם שלבש לכבוד שבת קודש חולצה לבנה, יקרה ומפוארת. הלך אותו אדם לחתונה, ובחוסר זהירות נשמט מידיו של מלצר פזיז מגש מלא רוטב דגים ונשפך כולו על חולצתו הצחורה, עד שנתלכלכה כולה בכתמים מכוערים. מה יעשה כעת, וכי ישליך חולצה כה יקרה לאשפה? חלילה. הרי יש מכונת כביסה, והמכונה סובלת הכל.
מכניסים אותה לכביסה ראשונה, ומוסיפים תרסיס מיוחד, אבקה איכותית וחומרי ניקוי חריפים, וכביסה אחר כביסה – עד שהחולצה מתנקה לחלוטין ושבה לארון כשהיא בוהקת, מגוהצת ומבריקה כבתחילה.
כך ממש פועל הבורא עם נשמת האדם!
הנשמה היא בגד יקר ועליון, ואף אם נתלכלכה בעוונות וכתמים, הקדוש ברוך הוא אינו משליך אותה, אלא מעבירה תהליכי כביסה וזיכוך עד שתשוב אל היכלי מרומים בטהרתה הראשונה.
מבאר רבינו האור החיים הקדוש (שם) כי שתי אפשרויות של 'כביסה' מסר הקדוש ברוך הוא לאדם כדי לנקות את כתמי נשמתו:
הדרך האחת והמשובחת היא: 'כיבס ביין לבושו' – זוהי יינה של תורה. כאשר האדם מקבל עליו עול תורה באמת ובתמים, עמל ויגע בה בלב שלם ובמסירות, עמלה של תורה שורף ומכבס את כל העוונות בנעימות ובקדושה.
והדרך השניה היא: 'ובדם ענבים סותו' – כאשר אין האדם בוחר בעמלה של תורה, נגזרת עליו כביסה באמצעות דם, הרומז ליסורים קשים, עכורים ומכאיבים הבאים על האדם וממרקים את חטאיו.
שואל האור החיים הקדוש: וכי יש הבדל בתוצאה הסופית בין שתי הדרכים?
ומשיב: מבחינת התוצאה אין כל הבדל, שכן שתי הדרכים מביאות לאותה תכלית ממש – להשיב את החולצה לבנה, צחה ובוהקת ללא שום רבב. אלא שההבדל הוא בדרך הפעולה – זה מלאכתו נאה וזה מלאכתו אינה נאה.
עמל התורה – מלאכתו נאה, מלאה במתיקות, עריבות והשראת השכינה, ואילו היסורים – מלאכתם קשה, מרה ושוברת את הגוף. אך שניהם נתכוונו לדבר אחד: להשיב את הנשמה לטהרתה.
ועל כן, כאשר האדם מתעורר מלמטה, מתאמץ בכל כחו בעמלה של תורה, בקיום המצוות ובקדושת הזמנים והימים הללו, הוא זוכה לטהר את נשמתו במלאכה נאה ובשמחה, ואשריו ואשרי חלקו בעולם הזה ולעולם הבא.
סוד הגלגול והעיבור
בספרו הקדוש של רבינו האר"י זצוק"ל (שער הגלגולים – הקדמות א-ב), נתבאר חילוק יסודי ונשגב בין שני אופנים של ירידת הנשמה לעולם: ענין ה'גלגול' וענין ה'עיבור'.
ענין הגלגול אינו נתון כלל לבחירתו או לשליטתו של האדם. כאשר נגזר מן השמים על נשמה לרדת שוב בגלגול לעולם הזה ברחם אשה פלונית – אין שואלים לרצונה ואין מתחשבים בדעתה, אלא קובעים לה עובדה חתומה ומורידים אותה לתוך גוף חדש לצורך תיקונה ומירוק חטאיה.
זוהי אחת הסיבות העמוקות להלכה ולמנהג ישראל הזריזים שלא להלין את המת ולמהר בקבורתו: פעמים רבות נגזר על הנפטר גלגול מידי – מחמת ריבוי עוונותיו או מחמת פרטים מהותיים שלא השלים בימי חייו – וכבר בתוך שעות ספורות מפטירתו עליו להתחיל את מסלולו במקום אחר. אלא שמפני כבוד הנפטר אין מכניסים את הנשמה לתיקונה החדש עד שיטמן גופה הראשון בעפר. לעתים בני המשפחה משלים את עצמם כי הנפטר כבר עלה לגנזי מרומים, בעוד האמת היא שעדיין מוטל עליו לעבור תהליכי זיכוך מורכבים בדיוטא התחתונה.
להמחיש קצת את עומק ענין זה נקדים:
מעשה שהיה עמי בעת שהמתנתי בערב חג החנוכה להדלקת הנרות: הבטתי מבעד לחלון הבית אל עבר הכביש הראשי והככר שלמטה, וביקשתי מבורא עולם שיאיר את עיניי בהבנת הנהגת העולמות. והנה בעודי מתבונן במכוניות החולפות, נצנץ בלבי רעיון עמוק:
רואה אתה מכונית אחת החולפת בצומת וממשיכה ישר – רומזת לנשמה העולה ישר למעלה לגנזי מרומים, מכונית אחרת פונה ימינה – כנגד הנשמות הזוכות להיכנס לגן עדן התחתון, מכונית שלישית פונה שמאלה – כנגד אלו היורדות למירוק בגיהנם, וישנה מכונית המבצעת פניית פרסה בככר ושבה על עקבותיה – זוהי בחינת הנשמה החוזרת בגלגול למטה אל עולם השפל.
הדבר תואם להפליא את מאמר הזוהר הקדוש (בראשית דף לח ע"א): 'כל עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה' – כל מה שמתרחש בעולם התחתון הוא בבואתו המדוייקת של העולם העליון, וכל פרט בעולם הגשמי יש לו דוגמא ומשל ברוחניות.
לכן חובה על האדם למסור את כל כחותיו במחשבה, בדיבור ובמעשה כדי להשלים את כל חלקי נשמתו בגלגול זה ממש, שכן צער הגלגול קשה ומכאיב לנפש יותר מכל יסורי גיהנם.
מתנת ה'עיבור' – שכר המסירות והעבודה בצנעה
לעומת הגלגול, ענין העיבור הוא בבחינת מתנת שמים נדירה ועילאית, המוענקת ליחידי סגולה, יראי ה' וחושבי שמו.
כפי שביאר הגאון המקובל רבי נפתלי הרץ בכרך זצ"ל בספרו עמק המלך (שער יג – פרק לו), זוכה האדם למתנת עיבור קדושה זו על ידי מעשים מיוחדים של מסירות נפש קיצונית: כגון מי שמוסר נפשו ללמוד תורה לשמה בטהרה יתירה ללא שום פניה, או המפזר הונו לצדקה בצנעא גמורה, או המוסר חייו וממונו לפדיון שבויים ולהחזקת עמלי תורה, או מי שזיכה את הרבים והחזיר נשמות מישראל בתשובה שלימה.
ומהו ענין העיבור?
זוכה האדם שנשמת צדיק מן העולמות העליונים נכנסת ומתעברת בתוך גופו כדי לסייע לו ולהאיר את דרכו. נשמה זו יכולה להיות מדור אחד קודם, מגדולי הדורות שלפני מאות שנים, או אפילו מנשמות התנאים והנביאים מימי קדם מלפני אלפי שנים – הכל לפי מדרגת הזיכוך וטהרת הנפש של אותו אדם.
להמחשת עוצמת העיבור בנפש האדם, נתבונן באדם המחזיק ברכב ישן ופשוט, כדוגמת רכב משפחתי מדגם ישן, שלכאורה בקושי מסוגל לנוע במהירות ורועד בכל נסיעה קלה. הכניס האדם את הרכב למוסך של מומחה מופלא, פירק את המנוע הישן והרכיב תחתיו מנוע עוצמתי של מכונית מרוץ משובחת.
לעיני כל הרואים מבחוץ – אין זה אלא אותו רכב ישן ומוכר, אך בתוכו פנימה פועם מנוע אדיר המזניק אותו במהירויות עצומות ללא שום מאמץ והרגש קושי כלל.
כך ממש הוא האדם הזוכה לעיבור נשמת צדיק, למראית עין הריהו אדם רגיל המתהלך בין הבריות כאחד האדם, אך עוצמותיו הרוחניות הן נדירות ומופלאות, באשר מתלבשות בקרבו נשמות עליונות המעניקות לו כחות קודש שאינם מדרך הטבע.
וכפי שראינו במוחש אצל יחידי סגולה, משהאדם זוכה לעיבור ראשון ומתקדש – נפתחים השערים וזוכה לעיבורים נוספים. אצל מו"ר אבא עטרת ראשנו זצוק"ל ידענו בבירור כי ברוב שנותיו זכה לששה עיבורים קדושים מגדולי עולם, וכל שיחותיו והנהגותיו היו בבחינת 'קו פתוח' של השראה אלקית עילאית.
התחברות זו של נשמת העיבור אינה ענין של מה בכך, אלא דורשת זיכוך עצום וטהרת כל האברים. בתחילה מתלבשת נשמת הצדיק בכל קומת האדם – מן הראש ועד היסוד, עד שכל אבריו של האדם מקבילים ומכוונים בדיוק כנגד אברי נשמת הצדיק: המצח כנגד המצח, החזה כנגד החזה, והיסוד כנגד היסוד.
למה הדבר דומה?
למעליות הישנות בבניינים רבי הקומות של פעם: תחילה עולה המעלית עד שהיא מגיעה לקומה וּמִשְׁתַּוָּה בדיוק מול הפתח, ורק אז נפתחת הדלת הראשונה החיצונית. לאחר מכן נפתחת גם הדלת הפנימית – ואז נוצר מעבר פתוח וחופשי.
כך ממש הוא סדר ההתלבשות: בשלב הראשון מתרחשת ההקבלה וההתלבשות המלאה של נשמת הצדיק באברי האדם מתוך זיכוך הגוף. ובשלב המתקדם יותר, נפתחת הדלת הפנימית ונוצר קשר רצוף ושיחה פנימית זכה, שבה נעשה העיבור למורו ורבו המובהק של האדם.
אין שואלים שם ענייני חומר וגשמיות, שהרי גנאי הוא להטריד נשמות עליונות בהבלי עולם הזה, אלא פותחים לו מעיינות חכמה, ומגלים לו רזי תורה וסתרי עליון שאינם ניתנים להשגה בדרך אנושית רגילה.
סוד השותפות של העיבור – שכר ללא הפסד
עם זאת, בסוד ענין העיבור המבואר בספרי המקובלים ישנן כמה בחינות: יש עיבור הבא לטובת האדם החי בעולם הזה, יש עיבור הבא לטובת נשמת הצדיק הנמצאת בעולמות העליונים, ויש עיבור שהוא לתועלת שניהם יחד.
מהי אותה תועלת שמקבל הצדיק השוכן כבר בגנזי מרומים?
למה הדבר דומה? לאדם עשיר שיש תחת ידו ממון רב השמור בביתו ללא שימוש. כל עוד הממון מונח בלא תנועה, אין הוא צובר שום ריוח ואינו מניב פירות. בא אליו סוחר חכם ואומר לו: השקע הון זה בעסקאות נדל"ן ובנכסים מניבים, והממון יכפיל וישלש את עצמו.
כך ממש הוא בעולם העליון: לצדיק בגן עדן יש שפע אין סופי של זכויות, השגות ואורות עליונים, אך משנפטר מן העולם נקרא 'במתים חופשי' – שוב אינו יכול לקיים מצוות בעצמו. על כן ניתנת לו רשות מן השמים להתעבר בנפשו של אדם ירא שמים בעולם השפל, להעניק לו מכחותיו ולהיות עמו שותף בעבודת ה', ומתוך כך נהנה גם הצדיק מן הפירות והזכויות החדשות שנולדו בעולם הזה.
להמחשת הדבר, נתבונן בבעל חנות המשתכר בדרך כלל בסוף החודש סך נאה של חמישים אלף שקלים, לאחר כל ניכויי ההוצאות והספקים. והנה בא אליו משקיע בעל עוצמה ואומר לו: אפתח בפניך ערוצי מסחר חדשים עד שתוכל להרויח מיליון שקלים בכל יום, ובתנאי שנתחלק ברווחים חצי בחצי. ודאי שיסכים לכך בהתלהבות, שהרי הריוח הנותר בידו עולה לאין ערוך על כל מה שהרויח בכחות עצמו.
כך פועל העיבור באדם: נשמת הצדיק מפיחה בו עוצמות נדירות, השגות אלקיות ונביעה אדירה של מעיינות התורה והקדושה, ומתוך השותפות הזו מתעלים שניהם יחד.
אולם ישנו חילוק מהותי בין גלגול לעיבור: בגלגול, הנשמה נושאת באחריות מלאה לכל מעשי הגוף – שותפה היא במצוות ושותפה בעונשי העבירות. לעומת זאת, בעיבור נשמת הצדיק היא 'שותף לרווחים בלבד': אם זכה האדם – מתעלה הצדיק בזכויותיו, ואם חלילה נכשל האדם בעבירה – אין לצדיק שום עונש או פגם מכך.
ומהם הדברים המסלקים את העיבור מן האדם? כתבו המקובלים כי שני הפגמים העיקריים המבריחים את נשמת הצדיק הם פגם הברית ומדת הכעס, שקשה למצוא אדם הנקי משניהם כאחד. וכאשר האדם נשמר מכל משמר ממדות אלו, זוכה שמתגלים לו רזי תורה, ונביעת חכמתו הופכת לעמוקה ותדירה.
בחירה חופשית ועקביות הברזל עם איסור יאוש ותבוסתנות
דעו לכם, וחקקו זאת בעט ברזל ועופרת על לוח לבכם:
אין שום גבול ומעצור למדרגות הרוחניות ולפסגות העליונות שכל יהודי יכול להעפיל אליהן, אם אך יחפוץ בכך באמת. השאלה היחידה העומדת למבחן היא עד כמה האדם רציני בעבודתו, ועד כמה הוא מתמיד ועקבי בדרכו.
אם כל משב רוח קל וכל מכשול פעוט מקפלים את רוחו ומפילים אותו ליאוש, הרי הוא נוהג כמי שרגיל להפסיד בכל מערכה, אלוף הכשלונות והנסיגות. חלילה לאדם מישראל מליפול לתבוסתנות שכזו! אין מדרגה קדושה שננעלה בפני האדם, ואין שום פסגה רוחנית שנמנעה מיהודי החפץ להתקדש.
יסוד נשגב זה חקק הנשר הגדול, רבינו הרמב"ם, בספרו משנה תורה (הלכות תשובה פ"ה ה"ב), בדברים חוצבי להבות:
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן! אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, חכם או סכל, רחמן או אכזרי, כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה.
אל ירפה האדם את ידיו ויאמר לעצמו: 'וכי כיצד אוכל להידמות למשה רבינו? הלא משה הוא יחיד בדורותיו, אשר דיבר עם השכינה פנים בפנים, ונאמר עליו: "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות" (במדבר יב, ח)!'
בא הרמב"ם ומלמדנו: לא כן הדבר! בכחו של כל יהודי ויהודי לבחור, להתעלות ולהגיע למדרגות הנשגבות הללו, והכל תלוי אך ורק במדת הרצינות ובתשוקת הלב לבחור בדרך העולה בית א"ל.
שמונים שנות הכשרה ומסכת חייו של רועה ישראל
הבה נתבונן:
מתי זכה משה רבינו עליו השלום לקבל מפי הגבורה את הנהגת כלל ישראל?
נפתח את ספר שמות וניווכח: "ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה" (שמות ז, ז). רק בהגיעו לגיל שמונים שנה זכה לקבל את שרביט ההנהגה ולהוציא את ישראל ממצרים. ומה עבר עליו עד אותה שעה נשגבת? מסכתות ארוכות ומפרכות של תלאות ויסורים.
במשך עשרות שנים עבר את כל מאורעות העולם: כיהן כמלך בכוש במשך עשרות שנים, נאסר בבית האסורים, עמד בראש צבאות, נרדף עד צואר על ידי מבקשי נפשו, וסבל רדיפות, מארבים ומזימות ללא הרף. מי שבקי במדרשי חז"ל יודע שניתן להרצות עשרות שנים על תלאותיו של משה.
אולם כל אותן שנות קושי וסבל לא היו אלא 'הכשרה מקצועית' וזיכוך עילאי לתפקיד חייו – לגאול את עם ישראל מבית עבדים. הוא הציב לנגד עיניו יעד ברור ומטרה אחת ויחידה: להתקרב אל ה' יתברך, ומסלול זה לא נטש מעולם.
עבודת קילוף המחיצות
לפני כשלשים שנה, באחת השבתות המרוממות סביב שולחן השבת, ביאר מו"ר אבא עטרת ראשנו זצוק"ל רעיון עמוק המאיר את סוד עבודת האדם בעולם הזה:
כל יהודי נולד כאשר חמישים מחיצות של חומריות וגשמיות חוצצות ומבדילות בינו לבין אור השכינה הקדושה. כל תכלית עבודתנו בימי חיינו עלי אדמות היא לקלף את אותן המחיצות, להסירן בזו אחר זו, כדי שקרני האור האלקי יחדרו ויאירו בתוך נשמתנו.
למה הדבר דומה? לפרוז'קטור עצום ורב עוצמה בעל כח אדיר של עשרת אלפים וואט – פצצה של אור בוהק. אך בא אדם וכיסה את הפנס בחמישים שמיכות עבות וכהות זו על גבי זו. אף שהפרוז'קטור פועל במלוא כחו ועוצמתו, בפועל שוררת סביבו עלטה ואפלה גמורה, משום שהשמיכות חוסמות את האור.
אך אם יבוא אדם ויתחיל להסיר שמיכה אחר שמיכה בעקביות ובסבלנות, מיד עם הסרת כל שכבה תפרוץ קרן אור נוספת ותבקע את החושך. וכאשר יגיע לשמיכות האחרונות, יפרוץ האור במלוא עוצמתו כשמש בצהרים, עד שאי אפשר יהיה לעמוד מול זיוו וזהרו.
זוהי כל עבודת הזיכוך וטהרת המדות המוטלת על האדם: להשליך מעליו את שכבות החומר, לקבל עליו עול תורה ומצוות בלב שלם, ולהסיר את כל המחיצות המבדילות בינו לבין קונו, עד שיעשה כולו כלי זך ומאיר להשראת השכינה.
נתיב האמת ודרכי נועם לצעוד בבטחה אל השלימות
חקקו בלוח לבכם לכל ימי חייכם יסוד מוסרי זה:
האמת הפנימית היא המקור והבסיס לבטחון עצמי אמיתי ומיושב. אדם האוחז באמת הצרופה אינו מתיירא מאיש ומדבר, שהרי האמת היא בהירה, חדה ומאירה, ואינה זקוקה להתנצלויות.
כאשר האדם מכיר בנתיב הישר, אל לו להרבות בשיקולים זרים ובספיקות מכרסמים – בחרת בדרך ה'? צעד בה בעוז ובגאון! אך זאת בתנאי שכל מעשיך והנהגותיך יעשו בדרכי נועם ובמאור פנים, כנאמר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז).
ואפילו אם חי האדם שנים רבות במסלול חיים אחר, והורגל להרגלים הפוכים – לעולם לא יאמר נואש.
כעת, משזכה לצאת לדרך חדשה, יפסע בה צעד אחר צעד, לאט ובבטחה, בעקביות ובנאמנות. זוהי דרך המלך הסלולה, דרך נפלאה ומאירה המביאה את האדם לכל המעלות והמדרגות הנשגבות, ולשלימות הנצחית בעולם הזה ולעולם הבא.
אסור בשום אופן להתייאש מיהודי! העולם הזה מלא בלבולים, מבוכות, יצרים וקשיים עצומים, ואם אדם לא יגלה אורך רוח וסבלנות יתירה כלפי סביבתו – הוא יאבד את היקרים לו במהירות.
אין משתמשים בכח ובכפיה בענייני תורה ויראה. אפילו בית דין של סנהדרין הדן דיני נפשות, אם הוציא אדם אחד להורג פעם בשבעים שנה היה נקרא 'בית דין קטלני' (מכות ז.). זוהי חובת הענוה: לנהוג עם כולם במתינות ובכבוד.
גם אם פוגשים באדם שנראה מנותק מכל לחלוחית של תורה ומצוות, פורק עול וחסר מדות – זכור כי נשמה יהודית טמונה בקרבו. אל תילחם בו ואל תטיח בו דברים קשים, פעל לרוממו בדרכי נועם, האר אליו פנים, התפלל עליו להשיבו אל שרשו, ותראה כיצד האור והחום ממיסים את כל החומות ומקרבים אותו לאבינו שבשמים.[3]
סגולת עול תורה להמתקת הדינים כתריס בפני הפורענות
אחת הדרכים המרכזיות והבטוחות ביותר להצלת האדם מכל מאורעות הזמן ופגעיו היא קבלת עול תורה באמת ובתמים. עסק התורה וניצול כל רגע פנוי לשקידה על דברי אלקים חיים אינם רק חובה, אלא מתנת שמים כבירה.
לימוד התורה בכחו לשדד מערכות: הוא ממתיק את כל הגבורות והדינים הקשים מעל האדם, מבטל מעליו כל מיני מרעין בישין, קורע את מסכי הקליפות ומשתיק כליל את כל המקטרגים והמסטינים העומדים לקטרג על נשמתו.
יסוד נורא ועצום גילה לנו רבינו חיים ויטאל (מהרח"ו) זצוק"ל בשם רבו מופת הדורות רבינו האר"י הקדוש בספרו שער המצוות (פרשת ואתחנן):
עיקר עסק הלימוד וקנין התורה אינו תלוי בהכרח ביכולת הפלפול, אלא בעצם אמירת האותיות והגירסא בפה. ודאי שלימוד בעיון ובעומק ההלכה והסברא הוא יסוד נחוץ וקדוש לבנין המוחין והשכל של התלמיד, אך האידיאל התמידי של כל יהודי הוא ש'לא פסיק פומיה מגירסא' – שלא יפסיק פיו מלגרוס וללחוש דברי תורה בכל שניה ובכל שעה פנויה. זהו המפתח העליון לכל תחומי החיים.
מעשה שהיה באדם יקר שבא לפני כשלש שנים בלב נשבר ורצוץ. היה לו עסק גדול וחנות רחבת ידים באחד הקניונים, אך המקום עמד שומם – אין קונה ואין דורש. הלב כאב לראות את צערו: שכירות עתק של הקניון, הוצאות עובדים, תחזוקה והשקעה עצומה, והעסק עומד על סף קריסה ואינו גומר את החודש.
הושטתי לו כרך של משניות ואמרתי לו: 'רואה אתה משניות אלו? קדושתן נעלית כקריאת תהלים ואף למעלה מכך. קח את הספר אל שולחן הקופה, ובכל רגע פנוי – במקום לשקוע ביאוש או בהבלים – פתח וגרוס בנחת, מילה במילה, אפילו ללא הבנה עמוקה, רק שתוציא את האותיות בפיך ותשמע את קולך. פנה אליך לקוח ושאל על מחיר מוצר? ענה לו בנימוס ובקצרה, ומיד שוב אל המשנה'.
שמע אותו יהודי את הדברים ביום שני באישון ליל, ונטל את הספר לדרכו. ביום שני שלאחריו שב כשהוא זורח ומלא שמחה עצומה. שאלתיו מה התחדש, והוא השיב בהתרגשות: 'הרב, איני יודע איזה כח טמון בספר הזה! בכל פעם שאני פותח ומתחיל לגרוס משנה, נוהרים אל תוך החנות עשרות לקוחות בבת אחת. איני מספיק לסיים משנה אחת מחמת ריבוי הקונים, המקום הומה חמולות שלימות וקונים בהיקף שלא נראה כמותו אפילו במכירת מוצרי יסוד!'.[4]
ביארתי לו את סוד הדבר: כל עוד ישבת בבטלה והיית שקוע בהבלי עולם ובגלישה במקומות אפלים, היצר הרע היה שבע רצון מכך שאינך לומד, ולא הטריד אותך בלקוחות כדי שתישאר שקוע בשטויות. אך משהתחלת לגרוס משניות, ירית חיצי אש רוחניים לעומתו – בבחינת נשק קטלני המרעיד את ממלכת הטומאה.
כדי להפסיק אותך מלימוד התורה, מוכן היצר הרע להשפיע עליך שפע של לקוחות ועושר כקורח, העיקר שלא תעסוק בתורה.
כלל נקוט בידינו: ברגע שיהודי מקבל על עצמו עול תורה, מיד מתעוררים כנגדו נסיונות שונים ומגוונים, ובראשם תחושת דוחק ומצוקה כלכלית. אך יש לדעת כי כל תחושת הדוחק הזו אינה אלא תעתוע של דמיון כוזב ופיתוי היצר.
טעות גדולה נפוצה בעולם כאילו עושר ועוני תלויים בכמות הממון שבכיסו של האדם. האמת היא שעושר ועוני אינם אלא תפיסת חיים פנימית של האדם בנפשו!
רבי עקיבא בן יוסף היה בראשית דרכו העני הגדול ביותר עלי אדמות, עד שהיה ישן על גבי תבן וקש, אך ברוחו ובנפשו אחז בתפיסת עולם עשירה ומרוממת. לימים, זכה ונתעלה ונעשה מגדולי עשירי תבל, בעל ממון ונכסים שאין להם שיעור.
מי שמשקיע בעמלה של תורה – הוא המרויח האמיתי בעולם הזה ובעולם הבא. ומאידך גיסא, אם זכה אדם ועמל בתורה הרבה, אל יתגאה ואל יחזיק טובה לעצמו, שהרי 'לכך נוצרת' – זהו תפקידו ועצם יעודו בבריאה, ובכך הוא זוכה להשפיע שפע של זכויות, ברכה וטהרה על עצמו, על רעייתו ועל זרעו עד עולם.
תורת הלילה והשראת קדושת השכינה בקירות הבית
עומק גדול גילו לנו רבותינו בגמרא (תמיד לב:): 'כל העוסק בתורה בלילה – שכינה כנגדו'. עסק התורה באישון ליל, אפילו למשך זמן מועט, מסוגל להעמיד חומת מגן רוחנית ובצורה על הבית כולו ועל כל יושביו.
כאשר האדם קובע עתים לתורה בלילות, קירות הבית עצמם סופגים את הבל הפה הקדוש של אותיות התורה, והמציאות האלקית שורה ומלוה את בני הבית בכל רגע ורגע. בנים ובנות הגדלים בבית מקודש שכזה יונקים טהרה וקדושה עילאית מעצם האויר השורר בו.
זכורני מעשה מופלא מימי ילדותי, בהיותי כבן אחת עשרה שנה. גרנו אז בדירה צנועה וקטנה בקומה השלישית של בנין ישן מבטון טרומי. עם הולדת אחיותי הצעירות נעשה המקום צפוף ביותר. באותם ימים נפתח פרוייקט בניה חדש, ואבא עליו השלום נרשם להגרלה. בחסדי שמים ובהשגחה פרטית, מתוך כמאתים נרשמים על עשרים וארבע דירות בלבד, עלה שמו בגורל והוא רכש את הדירה החדשה שבה התגורר עד יום הסתלקותו לגנזי מרומים.
כאשר הוציא אבא את הדירה הישנה למכירה, באו קונים שונים. ביניהם הגיע אברך צעיר מירושלים, ושפך את מר לבו: עשר שנים חלפו מאז נישואיו וטרם נפקד בפרי בטן, ורופאי בית החולים הדסה קבעו באפס תקוה כי לא יוכל להביא ילדים לעולם, עד שכמעט ועמדו על סף גירושין ורצו לנסות נסיון אחרון.
הביט בו אבא ואמר לו ברוח קדשו: 'קנה את הבית הזה! הבית הזה קדוש, וקירותיו ספוגים בתורה ובתפילה'. באותן שנים מוקדמות, טרם רבץ עליו עול הציבור, היה אבא עמל ומתייגע בתורה בלילות ללא גבול, מגלגל דפי גמרא בניגון ערב ומתוק, משתטח על סדרי הש"ס, הפוסקים ורזי פנימיות התורה.
הוסיף אבא ואמר לו: 'מי שידור בין קירות אלו חייב להתמלא בילדים, וחייב שֶׁיִּפָּתַח לו כל השפע והמילוי לכל מה שחסר לו!'
קנה האברך את הדירה ונכנס לגור בה, ובחסדי שמים החל הנס: מדי שנה בשנה ילדה אשתו בן או בת בזה אחר זה! ברבות השנים נעשה להם המקום צפוף ועברו לדירה מרווחת אחרת – ומיד משעזבו את הבית נפסקו הלידות. עד כדי כך היו קירות הבית רוויים בקדושת תורת הלילה.[5]
קביעות וסדר בכל מקצועות התורה – תוכנית מעשית לחיים
הנתיב הבטוח להינצל מכל המכשולים והעוונות הוא להרגיל את עצמו בשקידת התורה בכל רגע פנוי. אדם החפץ להתקדש ולהשלים את נפשו יקבע לעצמו סדר יומי ושנתי ברור בכל חלקי התורה:
ראשית – תנ"ך: לימוד חומש עם רש"י יום יום, פרק בנביאים ופרק בכתובים. יתחיל בלימוד פשוט עם תרגום ומצודות, בשנה הבאה יוסיף פירוש רש"י, ובשנים שלאחר מכן יעמיק בפירושי הרד"ק ושאר הראשונים עד שיהיה בקי בכל ספרי המקרא.
שנית – ש"ס משניות: קביעות לסיום ש"ס משניות כולו מדי חודש בחדשו! לימוד של חמישה פרקי משנה ביום אורך כשעה אחת בלבד. כתבו בספרי הקבלה והמוסר כי לימוד המשניות בכחו לשחוט את היצר הרע, והוא מן התיקונים הגדולים והנעלים ביותר לטהרת אות ברית קודש.
שלישית – תלמוד בבלי וירושלמי: קביעות יומית של דף או שנים בתלמוד ירושלמי – לימוד מתוק וקל שאין להיבהל ממנו כלל, ויחד עמו לימוד מספר דפים בתלמוד בבלי בריצה ובהתמדה בלא להתעכב על כל קושי קל.
רביעית – הלכה ומוסר: לימוד של סימן או שנים בכל יום בשולחן ערוך, וסדר של שלשה פרקים ביום בספר משנה תורה להרמב"ם, המביא לסיום היד החזקה כולה מדי שנה בשנה. ויוסיף על זה לימוד בספר מוסר כפי בחירתו לתיקון מדותיו.
חמישית – אגדה ומדרש: חלוקת מדרש תנחומא לסיום שבועי, ומדרש רבה לסיום שנתי על פי חלוקת השבועות.
ששית – פנימיות התורה: לימוד של חמישה דפים בכל יום בספר הזוהר הקדוש, המטהר את הרעיונות ומזכך את הלבבות.
וכן ראוי לכל בן תורה להשלים את לימוד התוספתא כולה – לימוד קל, בהיר ומאיר, המשתלב עם לימוד המשנה, יחד עם לימוד המסכתות הקטנות.
אדם הלומד וחוזר על סדרים אלו כמה פעמים בחייו, נפשו מתמלאת באור עליון וכל מהותו מתעלה למדרגה אחרת לחלוטין. לימוד מקיף זה מטהר את האדם מכל פגם, מנקה מנפשו את כל כתמי העוונות, וגורם לכל היסורים, החלאים, הפגעים והמרעין בישין להסתלק מעליו ומעל ביתו כליל.
אשרי אנוש המנצל את ימי חייו, ממלא אותם באוצרות התורה, וזוכה לאור הגנוז בעולם הזה ולחיי עולם הבא.
סדר הלימוד והשמירה על כלי הנפש
מבואר בספר חובות הלבבות (שער אהבת ה' – פרק ז) יסוד רוחני עמוק: אין זה מן הראוי שהאדם ילמד ברציפות ללא שום הפוגה והרפיה. לאחר שעה, שעה וחצי או שעתים של עמל שקוע ומרוכז, זקוק הלומד להפסקה קלה – סיבוב קצר לחילוץ עצמות או טעימה קלה, כדי שלא תיפקע סבלנותו ולא יבוא לידי תחושת מחנק ועייפות הדעת.
ברוח זו מצינו בספר צוואת הריב"ש (אות כט) תקנה נפלאה שתיקן מרן הבעל שם טוב הקדוש לתלמידיו בענין סדרי הלימוד: היו לומדים חמישים וחמש דקות ברציפות, ובחמש הדקות האחרונות של כל שעה עושים הפסקה קצרה. בחמש דקות אלו היו מנגנים ניגון דביקות קצר, לוגמים כוס מים או מהלכים מעט לרענן את הגוף.
אותן חמישים וחמש דקות של השעה היו קודש קדשים – לימוד רצוף וטהור בלא שום היסח הדעת והרהור זר, ואילו אותן חמש דקות שבין שעה לחברתה שימשו להשבת הנפש ולרענון המוחין, כדי שיוכלו לגשת אל השעה הבאה ברעננות ובחשק מחודש.
סוד פרשיות פתוחות וסתומות בתורה – 'ריוח להתבונן'
מקור קדום ומפורש ליסוד זה מצינו בתורתנו הקדושה. פירשו חז"ל (עיין רש"י) על הפסוק: "וידבר ה' אל משה" (ויקרא א, א), בתחילת ספר ויקרא: מדוע ניתנו בתורה פרשיות פתוחות וסתומות? כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין.
נורא הדבר: משה רבינו, אדון הנביאים, שומע שיעור תורה מפי הגבורה בכבודו ובעצמו, ומיד מורה לו הבורא לקחת פסק זמן של התבוננות והפוגה, כדי שיקלטו הדברים וישקעו היטב במעמקי הנפש והדעת, ורק לאחר מכן ימשיכו הלאה בלימוד.
להמחשת הדבר, נתבונן במעשה שהיה:
לפני למעלה מעשרים שנה טיפחנו גינה סמוך לבית. הורה הגנן לפתוח את מערכת ההשקיה פעמיים בשבוע, ובכל פעם להזרים כמות עצומה של ארבעה קוב מים. בתחילה, מרוב שהיתה האדמה יבשה וצמאה, בלעה וגמעה כל טיפת מים בצמאון אדיר, עד שכעבור חצי שעה בלבד לא ניכר עליה מאומה, כאילו לא הושקתה ימים רבים.
אך כעבור חדשיים – שלשה, משנעשתה הקרקע רוויה ולחה, הוצרכנו להוריד את קצב ההשקיה לפעם בשבוע, ובכמות מועטת בלבד. הטעם לכך פשוט: האדמה מלאה מים, ונדרש לה זמן לעכל ולספוג אל תוכה את המים שכבר קיבלה. כאשר נוצרת שלולית על גבי הקרקע, אין טעם להמשיך ולשפוך מים, אלא חובה להמתין עד שיבלעו המים בעומק הרגבים.
כך ממש הוא הדבר בלימוד התורה!
כדי שדברי התורה יספגו בפנימיות האדם, מוכרחים ליתן ריוח בין הדבקים. לימוד דחוס ומתוח ללא הרפיה סופו להביא לשבירת הכלים ולחוסר קליטה, אך כאשר מעניקים לנפש את הזמן הראוי לעכל את הנלמד, התורה נחקקת בלב והופכת לקנין נצחי.
הזיווג השלם – שילוב תורה ותפילה להשראת השכינה
תכלית כל עמלנו היא לזכות לגילוי והשראת השכינה הקדושה, והנתיב המרכזי והיחיד המוביל לכך הוא עסק התורה. התורה היא הכלי והצינור הבלעדי להתחברות אמיתית בקונו.
מי ששוקע אך ורק בלימוד עיוני ואינו מפיל תחינתו לפני בוראו, חסר בו מימד מהותי של התקשרות הנפש.
ומאידך, מי שכל ימיו רק מתפלל ואינו עמל בתורה, חסר את כלי הקיבול הרוחני לקבלת האור האלקי. 'הא בלא הא לא סגי' – רק כאשר מתחברים יחד עמל התורה והשתפכות הנפש בתפילה, נעשה הדבר זיווג נאה ומושלם, ומתוכו זוכה האדם להשגות זכות וטהורות.
כחו של התלמוד להכנעת כחות הטומאה ושמירת הטהרה
קנין נשגב ומיוחד בעמלה של תורה הוא לימוד ה'תלמוד' – הלא היא הגמרא הקדושה.
הביא מו"ר אבא, עטרת ראשנו האהוב, רבי יורם מיכאל זצוק"ל, בשם האדמו"ר הרה"ק רבי נפתלי צבי מראפשיץ זיע"א, כי בלימוד התלמוד טמון כח רוחני כביר וסגולי להכרית ולהפריד מן האדם את הקליפה הטמאה והמשחיתה.
ביאור הדברים על פי פנימיות התורה: ידוע כי שרו של עשיו והיצר הרע הוא השטן ומלאך המוות, ונוקביה דס"מ – אותה קליפה טמאה הממונה על פגמי הצניעות, איסורי עריות והמכשולות הקשים, המתגרה בבני אדם בהקיץ ובשינה ומדרדרת אותם לדיוטא תחתונה – שמה עולה למנין ארבע מאות ושמונים (480).
וכנגדה נתן לנו הבורא תריס ומגן: תיבת 'תלמוד' עולה אף היא בדיוק למנין ת"פ (480)!
עסק התלמוד בכחו להכניע, לשבר ולעקור מן השורש את כחה של אותה קליפה מנפש האדם, לטהר את רעיונותיו, ולהבטיח שלעולם לא יכשל ולא יפול במקומות אפלים ובפגמי קדושה.
חמשת חלקי התורה כנגד חמשת חלקי הנפש והעולמות
עומק נוסף ביארנו בס"ד בארוכה בסדרת הספרים חלב הארץ על ענייני לימוד התורה (בכת"י): תורתנו הקדושה נחלקת לחמישה חלקים מרכזיים, המכוונים בדיוק נפלא כנגד חמשת חלקי הנפש (נר"ן ח"י) וכנגד חמשת העולמות העליונים:
החלק הראשון הוא המקרא (תורה, נביאים וכתובים) – מכוון כנגד מדרגת הנפש וכנגד עולם העשיה.
החלק השני הוא המשנה והמדרש – מכוון כנגד מדרגת הרוח וכנגד עולם היצירה.
החלק השלישי הוא הגמרא וההלכה (ש"ס ופוסקים) – מכוון כנגד מדרגת הנשמה וכנגד עולם הבריאה.
החלק הרביעי הוא חכמת הזוהר והקבלה (רזין דאורייתא') – מכוון כנגד מדרגת החיה וכנגד עולם האצילות.
והחלק החמישי הוא תורת החסידות ('רזין דרזין') – מכוון כנגד מדרגת היחידה, שורש הכתר העליון ואריך אנפין דאצילות.
ולכל חלק מחמשת חלקי התורה סגולה ומעלה יחודית משלו:
אבא מארי זצוק"ל היה רגיל לומר שלימוד התנ"ך הוא בבחינת 'הדבק' המדביק ומחבר את כל התורה כולה במוחו ובלבו של האדם.
על כן חובה לייחד בכל יום כחצי שעה עד ארבעים דקות להעמקה בתנ"ך – לא בקריאה שטחית של שאלות ובקיאות גרידא, אלא בלימוד מעמיק מתוך דברי רש"י, הראשונים ומפרשי המקרא, המעניקים תובנות עמוקות לנפש.
הגמרא – מבדלת בין טוב לרע במבט בהיר ודעת צלולה
בלימוד הגמרא טמון כח סגולי מיוחד. כי עמל הגמרא בהבנה ישרה מוליד בנפש האדם כח הבחנה חד וברור להבדיל בין טוב לרע, ובין אור לחושך. לימוד התלמוד מסגל לאדם טהרת המחשבה, קדושה ויראת חטא טהורה.
הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה זצוק"ל כתב בספרו עלי שור (חלק ב – עמוד פז): בני התורה ועמליה חיים בעולם ברור!
אותם הזוכים לעסוק בתלמוד מדי יום בעיון, בהבנה מדוייקת וביגיעה, נחלצים אט אט מן הספיקות והערפילים, ועוברים מעולם של ספק לעולם של ודאות גמורה, וממצב של 'שמא' למצב של 'ברי'. וכבר פסקו חז"ל (כתובות יב:): 'ברי ושמא – ברי עדיף', ו'ספק וודאי – ודאי עדיף'.
עסק הגמרא מוליד בקרב הלומד שכל מזוכך, דעת צלולה ומחשבה זכה ומדוייקת היורדת לשרשם של דברים.
אשרי אנוש שלא חולף עליו יום בלא עסק התלמוד. גם מי שזוכה להשתתף בקביעות בשיעור 'הדף היומי' – מעלה גדולה ונשגבת היא בידו, אך אל לו להסתפק בכך, אלא יוסיף ויתאמץ להעמיק בקושיות ובתירוצים, לחדד את שכלו בתורת ה', ולחיות מתוך בהירות ואור הנצח.
ובגמרא (סנהדרין כד.) דרשו חז"ל: 'מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד'. ועוד אמרו שם על הפסוק במגילת איכה: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו) – אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל'.
עומק הדבר הוא שלימוד התלמוד הבבלי בכחו להאיר לאדם אפילו כאשר שרוי הוא בתכלית החושך והאפלה, ואפילו נפל ונכשל במקומות ירודים ובפגמי קדושה חמורים – אור התלמוד בוקע את כל המחשכים ושולף אותו ממעמקי הבור.
מכאן יש להתבונן בשורש העמוק של כל משברי הנעורים הפוקדים את בני הדור הצעיר. אין אלו משברים מקריים, אלא שרשם של כל הקשיים והנפילות של הדור נובע מפגמי הקדושה וממשיכת היצר למקומות אפלים.
ומהי הרפואה האחת והיחידה להינצל מרדת שחת? – לבלוע עשרות דפי גמרא בכל יום ויום!
אף שהדבר נשמע בתחילה כדבר פלא או משימה קשה להשגה, אין זו אלא אגדה כוזבת של היצר הרע. כל התחלה כרוכה במאמץ קל, אך כשעוברים את מחסום ההרגל הראשוני, הלימוד נעשה שוטף ומתוק. כל בחור וכל איש מישראל יכול לחטוף ולגמוע ששה, שבעה או שמונה דפי גמרא ביום כחלות ולחמניות טריות.
אמנם גם אם גלגלי השינים של המוח החלידו מעט מחמת חוסר שימוש ועיסוק בהבלים, אך משמשמנים אותם בשמן זית זך של עמלה של תורה, המוח רץ ותופס בעוצמה נפלאה. התלמוד הוא עיקרה ונשמתה של התורה שבעל פה.
לטהר את חלל העולם – שפתים רוחשות דברי תורה
מה יעשה האדם כדי לטהר את נפשו ואת האויר הסובב אותו מכל פגעי הזמן? יקבע לעצמו הנהגה קדושה: בכל עת שהוא מהלך ברחובה של עיר, יפזר אור וקדושה סביבו, ושפתותיו יהיו תמיד רוחשות ורוחשות דברי תורה.
ילחש מזמורי תהלים בעריבות, ישנן פרקי משניות סדורות, יחזור על דפי גמרא השגורים על פיו, ילמד קטעי זוהר הקדוש וסדרי כתבי האר"י ז"ל. וכאשר הוא קובע לעצמו סדר קבוע בלימוד ספרי החסידות, המאירים וסודרים את השקפת הדעת, מתמלאים לבו ונפשו באור עליון. לימוד זה פועל בנפש בבחינת מקוה טהרה רוחני ממש, המנקה, רוחץ ומזכך את האדם מכל סיג.
זהו התיקון הגדול, העמוק והנעלה מכל התיקונים והסיגופים שיכול אדם לעשות בעולמו. אין דבר בעולם המסוגל להשיב את הנשמה למקורה הטהור, ולחברה לשרשה העליון, כעמלה של תורה. על כן מוטל על האדם לשמור על רגעי חייו מכל משמר, לבל יאבד שעה קלה על דברי הבל וריק, שהרי כל ביטול תורה הוא הפסד שאין לו תמורה.
למה הדבר דומה? לאדם שיש בידו אפשרות להיכנס לעסקי יהלומים יקרים, שבהם כל אבן טובה מניבה ריוח אדיר של מאה אלף דולרים, ובמקום זאת הוא בוחר לצאת לשוק ולמכור פיתות ומאפים פשוטים, שבהם על כל פריט הוא מרויח פרוטות בודדות.
כל בר דעת מבין כי זוהי שטות גמורה, אפילו יעמוד ויטרח מבוקר עד לילה, לא יגיע לעולם לעושר ולהצלחה של סוחר היהלומים.
כך ממש באורחות החיים: כל רגע של תורה ומצוה הוא יהלום נצחי המעשיר את נפש האדם בחיי עד, וכל עיסוק בהבלי העולם הזה אינו אלא מכירת פיתות זולות הבלה ועוברת. כאשר אדם יושב בבית המדרש ושוקד על תלמודו – בשיעור הלכה, בש"ס ופוסקים, בחסידות ובמוסר – הוא מתקשר ברבותיו ובחבריו, ומתדבק באבינו שבשמים.
הכלל הראשון והיסודי ביותר כדי לזכות ולהתחבר לאור התורה הוא להיות 'צמא למימיה'.
הלכה פסוקה היא בדיני ברכות (ברכות מד.): השותה מים מברך עליהם ברכת 'שהכל נהיה בדברו' אך ורק כאשר הוא 'שותה לצמאו'. אם שותה בלא צמאון – אין לו הנאה גמורה ואינו מברך כלל. כך ממש בעסקה של תורה: אם אין באדם צמאון פנימי, כיסופים ותשוקת הלב אל דברי אלקים חיים, הרי הוא חסר את עצם הכלי לקבלת האור, והשגתו הרוחנית מתמעטת ויורדת ברובה.
ככל שצמאונו של האדם גובר, כך מתרחבים כלי הנפש שלו, ומסוגלים מן השמים לשפוך ולהשפיע עליו שפע של חכמה וקדושה לאין קץ. אדם המדמה בנפשו כי כבר מלא הוא בחכמה ויודע הכל, לעולם לא יזכה לקנות תורה, שהרי שנינו במשנה (אבות פ"ד מ"א): 'איזהו חכם? הלומד מכל אדם'.
נפש הצמאה לתורה מלקטת פנינים בכל עת ובכל מקום, כנאמר: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי" (תהלים קיט, צט).
הלומד האמיתי, בכל מקום שהוא הולך ופוגש בדברי תורה, רושם וכותב על לוח לבו: שמע הלכה ברורה – רושם אותה, שמע מאמר אגדה או מדרש עמוק – רושם אותו. וכאשר הוא מגיע לביתו, הוא יושב ומסדר את הדברים במקומם הראוי: זה שייך לידיעת התנ"ך, זה לבירורי הש"ס, זה לעומק פלפול ההלכה, זה לביאורי האגדות, וזה לרזי הזוהר, הקבלה והחסידות.
סדר זה, הנובע מתוך צמאון עז וענוה אמיתית, בונה את אישיותו של התלמיד חכם, ומכשיר את לבו להיות משכן נאמן לעדות ולשכינתו יתברך שמו.
צדיקים שצמחו מן המעמקים – כחה של התחלה חדשה
הנה מצינו בדברי חז"ל (יומא לח:) כי הקדוש ברוך הוא שותל צדיקים בכל דור ודור לקיום העולם. אולם יש לדעת יסוד גדול: גדולי עולם וענקי הרוח האמיתיים לא תמיד התחילו את דרכם מפסגות מורמות וממעלות רמות, אלא פעמים רבות צמחו דוקא מן המקומות הנמוכים והפשוטים ביותר.
חכמינו זכרונם לברכה באבות דרבי נתן (פ"ו מ"ב) מנו תנאים קדושים שלא זכו ללמוד תורה בנעוריהם, ואף על פי כן התחילו את מסלול עלייתם בגיל מבוגר – בגיל ארבעים שנה – ומתוך כך העפילו לדרגות הנשגבות ביותר שאין למעלה מהן. בראשם עומד עמוד התורה, התנא האלקי רבי עקיבא בן יוסף, שעד שנת הארבעים לחייו היה רועה צאן פשוט ולא ידע אפילו צורת אות אחת.
על רבי עקיבא דרשו חז"ל במדרש את הפסוק: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ, וְתַעֲלֻמָהּ יוֹצִא אוֹר" (איוב כח, יא) – מעיינות הדמעות והבכי שבכה רבי עקיבא מתוך השתוקקות וצמאון לקנות תורה, הם אשר פתחו לפניו את שערי החכמה, עד שזכה לגלות ולהוציא לאורה את תעלומותיה וסתריה העמוקים ביותר של תורתנו הקדושה.
משל הדלי ומימי האוקיינוס האין סופי
פעם אחת שח לי מו"ר אבא זצוק"ל דברים מבהילים שהרעידו את כל עצמותי: רבי עקיבא היה היחיד בכל באי עולם, מלבד משה רבינו עליו השלום, שזכה להיכנס ולהשיג את מדרגת 'שער החמישים' שבשערי הבינה.
וכדי לסבר את האוזן בענין נשגב זה, ביאר לי אבא משל מפעים:
הנה ידוע שישנם ארבעים ותשעה שערי חכמה ובינה. נתבונן בכל ים התורה שנכתב מאז ומעולם – כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך עם כל פירושיהם המכוונים כנגד עולם היצירה, כל מה שנכתב במשנה, בתוספתא, במדרשים, בתלמוד בבלי ובירושלמי, כל מרחבי עולם ההלכה, ספרי הגאונים, הראשונים והאחרונים, המונים רבבות ומיליוני חיבורים, ועל גבם כל תורת הנסתר, הזוהר הקדוש, כתבי הרמ"ק, האר"י הקדוש, הרמח"ל ורזי תורת החסידות שהיא רזין דרזין כנגד קומת היחידה – קח את כל האוצר העצום הזה, והרי הוא נמשל לאדם הנוטל דלי וממלא אותו ממימיו של ים האוקיינוס האדיר ורחב ידים עד שפתו.
כל מה שנמצא בתוך הדלי – כל גנזי התורה שנכתבו ונתגלו בכל הדורות כולם – אינו אלא בחינת ארבעים ותשעה שערים בלבד. ואילו כל מרחבי הים האדיר והאין סופי שנשארו מחוץ לדלי, זהו שער החמישים!
לעת העתיד לבוא יזכה כל יחיד מישראל שֶׁיִּפָּתַח לפניו שער החמישים, וכנבואת ירמיהו: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי" (ירמיה לא, לג). אך בעולם הזה, רק שני יחידי סגולה זכו למדרגה זו: משה רבינו, שנאמר עליו: "עלה אל הר העברים הזה הר נבו" (דברים לב, מט), ודרשו בסוד 'נבו' – אותיות 'נו"ן בו', ששער הנו"ן נמסר לו בשעת פטירתו עת צפה "עד הים האחרון" (דברים לד, ב), וכדרשת חז"ל (ספרי, וזאת הברכה – פיסקא שנז): 'עד הים האחרון', אל תהי קורא 'עד הים האחרון' אלא עד היום האחרון, מלמד שהראהו כל העולם כולו מיום שנברא ועד שיחיו המתים.
כמו כן, רבי עקיבא בן יוסף, שאף שהתחיל בגיל ארבעים מלימוד א' ב' כשהוא מביט באבנים ששחקו אותן המים ואומר אם מים רכים בקעו סלע מוצק אף דברי תורה החקוקים כמים יבקעו את לב האבן שלי, התייגע במסירות נפש שאין לה אח וריע, עד שזכה לצלול אל תוך שער החמישים ולהשאר דבוק בו לעד.
צעד קטן למטה מקרב כפליים למעלה
מכאן נלמד יסוד מוסרי נוקב: אין זה משנה מתי ומהיכן מתחיל האדם, העיקר הוא שברגע שהוא מתחיל – יכנס כל כולו אל תוככי הקודש בלא שיור. אף אם בתחילת הדרך נראים הדברים קשים, אטומים ובלתי מושגים, ככל שהאדם מתאמץ ומתקרב בעבודת ה', כך הקדוש ברוך הוא מאיר פניו כנגדו ומסייע בעדו.
כשזכיתי לשבת וללמוד עם אבא עניינים אלו, היה רגיל להמחיש לי את גודל ההתעוררות מן השמים במשל מופלא:
תאר לעצמך קיר שלם שלפניך העשוי כולו כמראה ענקית. כאשר אתה עומד במרחק של עשרה מטרים מן הקיר, אתה מביט ורואה את בבואתך שלך. כמה רחוקה ממך הדמות שבראי? עשרים מטר, מחמת פעולת האור הישר והאור החוזר.
אם תפסע צעד אחד אחורנית – תתרחק הדמות שבמראה שני מטרים נוספים ותרחק ממך עשרים ושנים מטרים. אך אם תעשה צעד אחד בלבד קדימה לקראת המראה – מיד מתקרבת הבבואה כנגדך, והמרחק ביניכם מתקצר בבת אחת לשמונה עשרה מטרים!
זהו סוד הפסוק: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ" (במדבר ו, כה) – כל תנועה קלה וכל פסיעה שיהודי פוסע מלמטה לקראת בוראו, גורמת כביכול לתנועה כפולה ומכופלת מן השמים לקראתו, וכמאמרם ז"ל (שיר השירים רבה, פרשה ה – אות ג): 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'.
תכלית הבריאה להיות משכן חי להשראת השכינה
זו היתה כל שאיפתו ומגמתו של אבא מארי זצוק"ל:
להחדיר בלב כל יהודי את ההכרה שהוא ראוי ומסוגל להיעשות היכל קודש ומשכן חי להשראת השכינה הקדושה.
כאשר יהודי מכיר בערך נשמתו, מתנער מן העצלות, ופוסע בנתיבו המיוחד בעמל התורה ובטהרת המדות, השכינה קובעת את דירתה ממש בקרבו, בבחינת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – בתוכו של כל אחד ואחד, עד שכל הארץ כולה מתמלאת ומאירה מאור כבודו יתברך שמו.
המורם מן האמור להלכה ולמעשה
- א. כשם שחייב האומן ללטש כל זוית ביהלום כדי שיוכשר להיקבע בכתר המלך, כך מוטל על כל איש מישראל להקיף בימי חייו את כל חלקי התורה בפרד"ס, להשלים קומת רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הרוחניים, ולהינצל מעונש הגלגול.
- ב. כל סיום הוא התחלה חדשה – ועל כן עם השלמת מסכת או סדר לימוד, לא יפרוק עול חלילה, אלא יפתח מיד מחדש מ'בראשית' – ומתוך הזיכוך שכבר קנה, יגלה עומקים והארות שלא השיג קודם לכן.
- ג. על כל אדם לזכור, כי כל פסיעה והתעוררות קלה שמטה האדם את עצמו לקראת בוראו, מעוררת כנגדו סיוע והארה כפולים ומכופלים מן השמים.
- ד. התריס היחיד והבדוק להישמר מפגעי הזמן, ממוקשי היצר וממחשכי הירידה, הוא לחגור כח ולהרגיל את הנפש ברציפות בכל עת. לימוד מקיף, אינו מתקן רק את האדם הפרטי, אלא פועל כמקוה טהרה רוחני המנקה מן השורש כל כתם ופגם, פורס סוכת שלום והגנה על הבית כולו, ומסלק מעליו כל נגע, צער ויסורים.
- ה. השלימות נבנית מחיבור שני עמודים כאחד: 'עמל התורה בעיון ובשקידה', הבונה את הכלים הרוחניים והמוחין הזכים, יחד עם 'השתפכות הנפש בתפילה', כי רק בהתחברם יחד נעשה הבנין שלם ומתוכו זוכה האדם להשגות עליונות ולרוח טהרה.
- ו. משברי הנעורים, המבוכות והנפילות המתרגשות על בני הדור הצעיר אינם מאורעות מקריים, כולם יונקים מרוח הטומאה, מפגמי הקדושה ומשליטת היצר המושך אל החושך. כנגד כל אלו עומד כחו הכביר של לימוד הגמרא, המסגל לאדם טהרת מחשבה, דעת צלולה ויראת חטא טהורה.
- ז. גם אם שקע האדם במעמקים ונכשל בפגמים חמורים – אור התלמוד בוקע את מסכי החושך העבים ביותר, ושולף את נפשו מבור תחתיות אל רום הקדושה.
- ח. אל יפול האדם ברוחו מחמת גילו או עברו. אין זה משנה מתי ומהיכן מתחיל את המסלול – העיקר הוא שברגע פקיחת העינים יקפוץ ראשו ורובו אל תוך הקודש בלא שום היסוס.
- ט. אף אם בתחילה השערים נראים נעולים והלימוד כבד עליו, כל פסיעה של התאמצות מלמטה קורעת מסכים ומעוררת סיוע אלקי כפול ומכופל מן השמים.
- י. בהכיר האדם את ערך נשמתו הגבוהה, על ידי שמתנער מן העצלות והולך בנתיב התורה והמדות – הופך גופו למשכן חי, ומתקיים בו במלוא ההוד: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
[1] לא לחינם היה מו"ר אבא עטרת ראשנו זצוק"ל רגיל לומר בלשונו המאירה: הדביקות בתורה בימינו היא 'פוליסת ביטוח החיים' האמיתית והיחידה בעולם!
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר אדם פונה לחברת ביטוח גשמית לעשות 'ביטוח חיים', הרי בלשון סגי נהור נקרא הדבר כן, אך האמת, אין זה אלא 'ביטוח מתים', לפי שאין בו תועלת לאדם עצמו אלא רק לאחר מותו. שום חֶבְרָה בעולם אינה מסוגלת למכור לאדם פוליסה שתבטיח לו שנות חיים, בריאות ושלום.
רק חֶבְרָה אחת ויחידה יש, המעניקה חיים אמיתיים – זהו האדם המקבל עליו עול תורה, הקשור, הדבוק והנאחז בתורת ה' בכל עוז. הדביקות בתורה מושכת ומזרימה לתוך גופו ונפשו שפע של חַיּוּת ואריכות ימים, כפי שאנו מכריזים מדי ערב בתפילת ערבית: 'כִּי הם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה'.
[2] לחיבת הקודש נביא כאן את משאו המרגש של 'רבה של באר שבע' הגאון הגדול רבי יהודה דרעי זצ"ל, במעמד 'הדרן עלך' המחזור השלישי, בו בקביעות המוני בני קהילת 'המאיר לארץ' מסיימים את חלקי התורה מדי שנה, כפי שהנהיג מו"ר שליט"א.
וכה דבריו:
הלכה פסוקה היא בידנו: 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. לאחר הדברים המאירים וחוצבי הלהבות ששמענו מפי מרן ראש הישיבה הגדולה בעולם, ראש ישיבת מיר שליט"א, מה יש לנו אנו אזובי קיר להוסיף ולדבר?
אלא שהפוסקים התירו לשתות מים או כוס תה חם לאחר האפיקומן, על דרך זו נבקש לומר רק לגימה קטנה של דברי ברכה והודיה לה' יתברך.
המעמד הנשגב שעינינו רואות הערב, אינו אלא חלום מופלא שהתגשם. שאלוני מדוע איני סועד וטועם מן הסעודה, והשבתי להם: והרי בתוך חלום אין אוכלים!
מרוב עוצמת המעמד דומה הדבר למחזה חלום.
מי פילל ומי מילל שנזכה לראות בערב חג הפסח מעמד אדיר שכזה, שבו מסיימים את כל חלקי התורה כולה ברוב עם והדרת מלך!
המנחה החשוב, תלמיד חכם מופלג, הביא מדרש פסיקתא כמקור לעשיית יום טוב וסעודת מצוה בעת סיום מסכת.
אולם מרן בעל 'חזון איש' זצוק"ל ציין מקור יסודי אחר מן המדרש (שיר השירים רבה, פרשה א – אות ט): למדים אנו זאת משלמה המלך עליו השלום, שנאמר בו: "וָהּ' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה" (מלכים־א ה, כו), וכאשר נתגלו לו כל סתרי התורה כולה כנתינתן מסיני, נאמר: "וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו" (שם ג, טו) – מכאן שעושים משתה ושמחה לגומרה של תורה.
והקשה החזון איש: שלמה המלך מילא עשה משתה ושמחה גדולה מפני שזכה לסיים ולקבל את כל התורה כולה בבת אחת, אך אנו, שלומדים ומסיימים מסכת אחת בודדת, מנין לנו לעשות סיום ומשתה?!
אולם הערב, במעמד קדוש זה, קושיית החזון איש מתורצת מאליה ואינה מתחילה כלל: היום לא סיימו כאן מסכת אחת גרידא, אלא היום ה' נתן חכמה לשלמה! היום סיימו את כל התורה כולה – מקרא, משנה, תלמוד, הלכה, זוהר ורזי פנימיות התורה! הערב הזה הוא בבחינת: 'ויעש משתה לכל עבדיו', כפשוטו ממש.
בימים קדושים אלו, בעת פרידת התלמידים מרבותיהם לקראת חג הפסח, נזכרים אנו בברכת הפרידה המובאת בגמרא במסכת ברכות (יז.): 'עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְחַיֶּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים'.
ודקדקו המפרשים: 'עולמך תראה בחייך' – מובן, שאדם זוכה לראות פרי בעמלו עוד בימי חייו, 'ואחריתך לחיי העולם הבא' – פשיטא ופשיטא, ששכר עמלו שמור לו לעולם הנצח, אך מה ענין 'ותקותך לדור דורים', וכי איזו תקוה שייכת עוד לאדם לאחר שנפטר ועבר מן העולם?
אלא ביארו המפרשים: התקוה הנצחית של הצדיק אינה נפסקת לעולם, אלא חיה ופועמת על ידי בניו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו הממשיכים את דרכו ומנחילים את תורותיו לדורות הבאים!
תלמידי ד'רבי אמ"י' – מורשתו החיה של רבינו יורם מיכאל זיע"א
רבותי, חז"ל כינו בגמרא את גדולי החכמים בשם 'תלמידי דרבי אמי'. ומי הוא 'רבי אמ"י' של דורנו? – רבינו יורם מיכאל אברג'ל – ראשי תיבות אמ"י למפרע!
תלמידיו של מו"ר עטרת ראשנו רבינו יורם מיכאל זצוק"ל ניצבים כאן הערב ומכריזים לפני נשמתו הטהורה: 'עולמך תראה בחייך' – הרי זכית לראות עוד בחיי חיותך את פריחת המוסדות, את קירוב הרחוקים ואת רבבות התלמידים הדבקים באור ה'. 'ואחריתך לחיי העולם הבא' – ודאי שנשמתך שוכנת במרומים בגנזי מרומים עדן.
אבל הערב, באמצעות בנו וממשיך דרכו, הגאון הצדיק רבי ישראל שליט"א, ובאמצעות מפעלי קהילת הקודש 'המאיר לארץ', מתקיים בך במלוא ההוד: 'ותקותך לדור דורים!'
רבינו יורם האהוב, תקותך מתגשמת הערב לדורות עולם!
עם בחורי ישיבות כאלו, עם אברכים מופלגים כאלו, ועם תינוקות של בית רבן הגומעים את כל חלקי התורה – מובטחים אנו שהתורה הקדושה 'לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעוֹ עַד עוֹלָם'.
נצטרף כולנו מקרב לב לברכותיהם של גדולי ישראל וראשי הישיבות: יהי רצון שיזכו כל המסיימים, ונזכה כולנו יחד עמם, לשפע סייעתא דשמיא, להמשיך ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת באהבה, בקדושה ובטהרה עד ביאת גואל צדק בבי"א.
[3] מעלתה של הערבה הפשוטה
זכורני מעשה שהיה עמי לפני כמה שנים בערב חג הסוכות. ישבתי בנחת וטרחתי בהכנת הלולב – כורך את העלים, משלב את ענפי ההדס וקולע את הערבות כדת וכדין. והנה נכנס לפתע יהודי אחד ואמר שבא מתל אביב עם שאלה דחופה.
הביט בי אותו יהודי כשאני מתעסק בארבעת המינים, ופניו מלאו פליאה. שאל אותי בתמימות: 'ילמדנו רבינו, מהו החפץ המוזר הזה? מעולם לא ראיתי כזה דבר – ענף ארוך בעל ריח טוב וענפים סביבו…'. שאלתיו בתמיהה: 'האם מן הארץ אתה?' השיב: 'כן, מתל אביב אני, יהודי החי בארץ ישראל'.
במקום לנזוף בו או להתפלא על ריחוקו, ישבתי עמו כרבע שעה והסברתי לו בנחת את יסודות המצוה, וכפי שדרשו חז"ל במדרש (ויקרא רבה, פרשה ל – אות יב):
התורה ציותה אותנו ליטול בחג הסוכות ארבעה מינים, הרומזים לארבעה סוגים בעם ישראל: האתרוג – שיש בו טעם ויש בו ריח, רומז לצדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים, הלולב – שפירותיו בעלי טעם אך אין להם ריח, רומז לאלו שיש בהם חכמת התורה אך חסרים מעשים טובים, ותבניתו הישרה מזכירה לאדם ליישר את לבו תמיד, ההדסים – שיש בהם ריח טוב אך אין בהם טעם, רומזים לבעלי מעשים טובים שאינם בני תורה, והערבות – שאין בהן לא טעם ולא ריח, רומזות לאותם יהודים פשוטים ורחוקים שאין בידם לא תורה ולא מעשים טובים.
והוספתי והדגשתי בפניו: דע לך, שאף על פי שלערבה אין מעלות מצד עצמה, מכל מקום בלעדיה אי אפשר לקיים את המצוה! אם יחסרו את הערבה, לא יוצאים ידי חובה כלל. שמח אותו יהודי שמחה גדולה והלך לדרכו.
חלפו ימים, והוזמנתי למסור שיעור תורה בישיבה לבעלי תשובה. והנה בתוך בית המדרש, יושב בין הלומדים אברך הדור לבוש חליפה וכובע, שוקד על הגמרא. הבטתי בו והיכרתיו: 'האם אתה הוא אותו יהודי שהיה אצלי בערב סוכות?'
השיב לי בהתרגשות: 'כן, רבינו! מאותו יום שביארת לי בנחת ובמאור פנים את סוד ארבעת המינים, נכנס בי חשק עצום לדבוק בתורה. מה שקנה את לבי יותר מכל היה הידיעה שגם לערבה – לאותו יהודי שאין בו תורה ומעשים טובים – יש ערך וחשיבות כה גדולה, עד שאי אפשר לאגודה בלעדיו!'
הרי שווי הערבה הגשמית אינו עולה אלא פרוטות ספורות, ובמקומות רבים נותנים אותה חינם לכל דורש. ובכל זאת, מי שנוטל לולב, הדס ואתרוג ללא ערבה – לא עשה ולא כלום, וברכתו לבטלה!
למה הדבר דומה? לאדם הלובש טלית קטן שיש בה רק שלש כנפות – אינו יכול לברך עליה, או לסופר סת"ם שיכתוב בתפילין שלש פרשיות בלבד ויבטיח להשלים את הרביעית בעתיד – הרי התפילין פסולות לחלוטין.
כך ציונו הבורא לאגוד את כל חלקי עם ישראל לאגודה אחת – צדיקים, בינוניים ורחוקים יחד. ומתוך אותו חיבור שלם נאמר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֶלֹהֵיכֶ "ם" (ויקרא כג, מ) – זהו החג היחיד שנכפלה בו השמחה, משום שכל העם מלוכד באחדות גמורה.
אילו הייתי מקבל את אותו יהודי בתוכחה קשה ובזלזול, ואומר לו: 'כיצד יתכן שאתה כה מנותק? אפילו גויי הארץ מכירים את הלולב, ואתה אינך יודע דבר?!' – הרי שהיה נעלב, מתבייש ומתרחק חלילה לנצח.
אלא, מילת המפתח היא דברי הרמב"ן באגרתו המפורסמת: 'תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת'. לא כל העתים שוות ולא כל בני האדם שוים, אך עליך מוטל להשאר תמיד במתינות, בְּרֹךְ וברוגע, בבחינת: 'דברי חכמים בנחת נשמעים'.
[4] כל יהודי מתפלל ומייחל לזכות בחלקו המיוחד בתורה, כפי שאנו מבקשים יום יום: 'וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ'. אולם השאלה הגדולה היא באיזה אופן מקבל האדם את חלקו זה: האם מקבלו בתורת מתנת חינם וצדקה, או שמא מקבלו בתורת שכר ומשכורת הראויה לו בדין על עמלו ויגיעתו?
כאשר אדם עובד במסירות לאורך כל החודש כולו, ובראש חודש מקבל לידיו את משכורתו כפי שסוכם, לבו מלא שמחה וסיפוק. אין זה כסף של חסד, צדקה או נדבה – הרי הזיע וטרח עבור כל שקל ושקל. על דרך זו אמרו חז"ל במסכת ברכות (ח.): 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים'. אדם שטרח ועמל אינו חש שום בושה, אלא שמח שמחה שלימה פנימית בפרי עמלו.
למה הדבר דומה? לעשרה אנשים העומדים בתחנת האוטובוס וממתינים לבואו. כאשר מגיע האוטובוס, עולה הנוסע הראשון, משלם מכיסו חמישים שקלים ומקבל כרטיס נסיעה כדת וכדין. אחריו עולים השני, השלישי, הרביעי, וכך הלאה עד התשיעי – כולם משלמים ומקבלים כרטיס.
והנה מגיע הנוסע העשירי, ואין בכיסו אפילו פרוטה אחת. עומד הוא ובוכה בדמעות שליש מחוסר אונים. נהג האוטובוס, שהוא בעל מצפון ורחמן, מתמלא עליו חמלה, מוציא חמישים שקלים מארנקו הפרטי ורוכש עבורו כרטיס נסיעה.
כעבור כמה תחנות עולה מבקר לבדוק את כרטיסי הנוסעים. על פי דין – כולם מחזיקים בכרטיס כשר, איש מהם אינו גזלן, וכולם רשאים לנסוע ביושר. אך מה ההבדל בתחושת הלב? תשעת הנוסעים הראשונים יושבים ברוגע ובשמחה, שהרי שילמו על מקומם בכספם שלהם. אך הנוסע העשירי, אף שהוא יושב כדין, ראשו מושפל ולבו נחמץ בקרבו מרוב בושה וכלימה.
זהו המושג הידוע בספרי הקבלה והזוהר הקדוש: 'נהמא דכיסופא' – לחם של בושה. ישנו לחם שאדם קונה אותו מתוך יגיע כפיו, בזיעת אפו ובעבודה של חודש ימים, ובכך הוא שמח ומאושר. אך כאשר הלחם ניתן לו בתורת נדבת חסד, טעמו מלווה בבושה צורבת.
[5] כאן יכולים אנו להוסיף נקודה מיוחדת, עד כמה גדולה זכותה ומעלתה של אשת חיל המסייעת לבעלה ומעודדת אותו לעסוק בתורה.
חז"ל שאלו בגמרא (ברכות יז.): 'נשים במאי זכיין?' – במה זוכות נשים לחיי העולם הבא, הרי אינן מצוות בלימוד התורה? והשיבו: 'באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן'. כלומר, ששולחות את בניהן לתלמוד תורה, וממתינות לבעליהן בשמחה ובסבלנות עד שישובו מבית המדרש ומשיעורי התורה, ואינן מטרידות אותם או מעכבות בעדם.
האשה החכמה מבינה כי בעלה השב משיעור תורה מביא עמו את ברכת החיים האמיתית אל תוך הבית, בבחינת: 'כי הם חיינו ואורך ימינו'. אפשר לאדם להסתדר בלי מותרות, בלי מעדנים ובלי רכב מפואר, אבל בלי חיות רוחנית אי אפשר לעמוד. על כן, תפקידה של עקרת הבית הוא לטפח אוירה של עידוד ושמחה סביב עמל התורה, ולהיות שותפה מלאה לבנין הנצחי של בית של תורה.
