תיש או איל?!
לא הרבה פעמים הזדמן לגדי להגיע לירושלים, טרדות החיים ועומס התפקידים שהוטלו עליו מנעו זאת ממנו.
גדי היה האחראי מטעם המושב בו התגורר על המחלבה ועל הלול, ובנוסף הוא שימש כמזכיר המושב…
ולכן, כשסוף סוף הצליח להגיע לירושלים התמלא לבו בשמחה, והוא החליט לנצל כל רגע פנוי לשאוב מקדושתה. ולכן לאחר שסיים את סידוריו, חיפש בית מדרש פתוח ונכנס אליו.
מסביב לשולחן ארוך ישבו קבוצת יהודים והקשיבו לשיעור שהעביר רב בית הכנסת בפרשת השבוע.
השבוע – פתח הרב ואמר – נקרא בתורה את פרשת וירא העוסקת במספר נושאים, ובסופה מובא 'נסיון העקידה'…
בהיות אברהם אבינו בן 137 שנה התגלה אליו הקב"ה ואמר לו: אברהם! "קַח נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק… וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים"… (בראשית כב, ב).
אברהם לא השתהה לרגע ובזריזות מדהימה לקח את בנו יצחק ויצא לדרך…
ויהי ביום השלישי ללכתם, נשא אברהם את עיניו והנה עמק רחב ידים נגלה לעיניו והרים נישאים מכתרים אותו סביב. בעודו עומד ומתבונן בהם, נעקרו ההרים ממקומם ונעו האחד לעבר משנהו, עד אשר הגיעו למקום אחד ונתחברו ונעשו להר אחד רם ונישא שראשו מגיע השמימה.
ופתע ירד על ההר עמוד אש, וענן כיסהו, וכבוד ה' נגלה עליו. הביט אברהם במחזה הנורא, פנה אל ישמעאל ואליעזר שהלכו עמו ושאלם: מה אתם רואים? ענוהו: הרים אנו רואים…
ואברהם הגיב באכזבה: 'נו, מה אעשה, כל כך הרבה שנים אתם אתי ולא התקדמתם כלל! עתה אין כבר מה לעשות, "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה – בבקשה – עִם הַֽחֲמוֹר" (שם פסוק ה) עד שובי אליכם.
לקח אברהם את יצחק ופנו ללכת אל אותו מקום עטור הוד…
כשהגיעו אל מקום העקידה, החל אברהם בבניית המזבח כשבנו יצחק מסייע בידו (במלאכת הבניה).
לאחר מכן כפת אברהם את יצחק היטב היטב ועקדו על גבי המזבח ממעל לעצים. נטל את המאכלת והעמיד אותה מעל צוארו של יצחק…
ובשמים, נראו תנועות תזזית, מכל עבר הגיחו מלאכי שמים, 'וַיֶּֽהֱמוּ כָּל־מַלְֽאֲכֵי מֶרְכָּבָה. אוֹפַן וְשָֹרָף שׁוֹֽאֲלִים בִּנְדָבָה', אנא רבונו של עולם, בטל את הגזירה…
ובינתים ירדה להב המאכלת ונגעה בצוארו של יצחק… ונשמתו יצאה ופרחה השמימה, חזרה למקום חוצבה…
ולפתע נשמע קול ממרומים: אברהם! "אַל תִּשְׁלַח יָֽדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִי"ם אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם פסוק יב)!
ברגע שנשמע הקול שבה נפש יצחק אליו ויחי, פקח יצחק את עיניו ובירך את הקדוש ברוך הוא בברכת 'מחיה המתים'.
אברהם אבינו שחרר את הכבלים שעקדו את ידיו ורגליו של יצחק. יצחק קם מהמזבח, התמתח וניער בגדיו…
יצחק לא נשחט, אך לבבו של אברהם המשיך לבעור בלהבי אש, געגועי נפשו התגברו ותשוקה עצומה לעשות נחת רוח ליוצרו מילאה את ישותו… והנה הוא רואה "אַֽיִל אַחַר נֶֽאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּחאֶת־הָאַֽיִל וַיַּֽעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (שם פסוק יג).
ופירש רש"י, וז"ל: 'תַּחַת בְּנוֹ' – על כל עבודה שעשה ממנו (מהאיל), היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשויה בבני, כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק, כאילו בני מופשט, כאילו הוא נקטר ונעשה דשן!…[1]
ונמצא – המשיך הרב ואמר – שבסופו של דבר החליף האיל את יצחק, והוא נשחט במקומו.
ומהלך החילופין הזה כבר תוכנן בזמן הבריאה, וכמו שאמרו בתיקוני הזוהר (תיקונאתניינא דף קלט ע"א): 'בראשית ברא אלהי"ם, בראשית בר"אתי"ש, דא אילו דיצחק'.
פירוש: המילה הראשונה בתורה היא 'בראשית' והיא מתחלקת לשתי מילים 'בר"אתי"ש', וזה האיל שהקריב אברהם תחת יצחק בנו…
גדי הרים את ידו ושאל: אני לא מבין תיש זה עז (תיש הוא הזכר והעז היא הנקבה), ואיל בכלל זה כבש. ואברהם הקריב איל, ואם כן איך הזוהר אומר שהתיש החליף את יצחק…[2]
חיוך רחב עלה על פניו של הרב…
איל עתיק יומין…
'אתה מושבניק?' – שאל הרב.
'כן!' – 'מאיפה הרב יודע?'
'אגלה לך סוד, בשעה שהכנתי את השיעור, התלבטתי האם אני צריך לפתוח אותו בהסבר על ההבדל הקיים בין האיל לתיש, ולא שאני מזלזל חלילה בשומעי השיעור, אלא מכיון שבמציאות של ימינו פוגשים את הכבש רק בצלחת, ואת התיש רק בשיר 'לתיש יש זקן', חששתי שאולי הם לא ידעו את ההבדל.
וכשראיתי באיזה מהירות 'שלפת' את השאלה שיערתי לעצמי שאתה מושבניק'.
'בכל מקרה' – המשיך הרב ואמר – 'השאלה שלך מצויינת, ולפני שנתייחס אליה, אני רוצה ללמוד עוד משהו'…
'כידוע' – פתח הרב ואמר – 'בששה ימים ברא הקב"ה את כל הבריאה הנראית לעינינו, והתורה הקדושה כתבה באריכות מה נברא בכל יום ויום. ואחר שנגמרה הבריאה של היום הששי, נכנסה השבת, "וַיְכַל אֱלֹהִי"ם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"' (בראשית ב, ב).
וגילו לנו חז"ל הקדושים (אבות פ"ה מ"ו) שבבין השמשות שבין היום הששי (לבריאה) לבין ליל שבת, ברא הקב"ה עוד 14 דברים, והם: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות, קבורתו של משה, אילו של אברהם אבינו, צבת בצבת עשויה, ואת המזיקין.
וביאר רבינו עובדיה מברטנורא זיע"א, וז"ל: 'ואילו של אברהם אבינו' – נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו בשעת העקידה.
אצבע הונפה לחלל: אני לא מבין! מתי תוכננה עסקת החליפין הזו, לפי דברי הזוהר היא תוכננה בתחילת הבריאה, במילת 'בראשית'. ואילו לפי דברי המשנה היא תוכננה בבין השמשות של היום הששי?[3]
'נכון מאוד! בדיוק לנקודה הזו רציתי להגיע. ועתה ברשותכם נמשיך'…
ורוח אלהי"ם מרחפת…
התורה הקדושה מתחילה בפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א). וביאר רש"י את הפסוק, כך:
'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם' (אלהי"ם שם של מדת הדין) – ולא אמר ברא הוי"ה (הוי"ה שם של מדת הרחמים), שבתחילה עלה במחשבה לבראותובמדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין. והיינו דכתיב: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת הוי"האֱלֹהִי"ם אֶֽרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם ב, ד).
ומצאנו למקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א שביאר כך:[4]
כידוע שהשם 'אלה"ים' הוא בן חמש אותיות, והוא עולה בגימטריא 86. אך אם נכתוב אותו במילוי הוא יהיה בן 13 אותיות, כזה: האות א' במילוי – אל"ף, ל' – למ"ד, ה' – ה"י, י' – יו"ד, ם' – מ"ם.
והנה את האות האמצעית, האות ה', אפשר למלאות בשלש אפשרויות, או ביודי"ן – ה"י, או בההי"ן – ה"ה, או באלפי"ן – ה"א.
והנה אלהי"םביודי"ן (והיינו שה' נכתבת כך – ה"י) עולה בגימטריא 300.
ואלהי"םבההי"ן עולה בגימטריא 295.
ואלהי"םבאלפי"ן עולה בגימטריא 291.
ואם נוריד מכל אחד מהשמות הללו את אותיות השורש, והיינו את החמש האותיות הפשוטות של אלהי"ם, ישאר לנו מהשם הראשון 214 (214 = 86 – 300), ומהשם השני 209, ומהשם השלישי 205.
וכשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם במדת הדין, רצה לבוראו באלהי"םדיודי"ן, שעולה בגימטריא 300.
וזה סוד הפסוק: "וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶֽפֶת" (שם א, ב) – 'רוּחַ' בגימטריא 214, 'אֱלֹהִי"ם' בגימטריא 86, ביחד 300. והוא השם (אלהי"םדיודי"ן) שהיה מרחף על המציאות בתחילת הבריאה.
וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים, וכמו שנאמר: "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל" (במדבר כד, כג), ולכן שיתף עמו מדת הרחמים, והיינו שנתן אפשרות לכל אדם להכניע ולשבר את כח הדין, וזה על ידי הכנעת הלב לפני השם יתברך.
וכמו שגילה לנו דוד המלך ואמר: "זִבְחֵי אֱלֹהִי"ם רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט) – ברצונך לזבוח את מדת הדין הרמוזה בשם אלהי"ם, קח את המילוי של אלהי"םדיודי"ן העולה בגימטריא 'רוח' ('וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶֽפֶת') ושבור אותה לִשְׁנַֽיִם! – 'רוּחַ נִשְׁבָּרָה'!…
זהו הכלל העולה: אין דבר שעומד נגד הכנעת הלב לפני השם יתברך.
והנה אם נשבור את ה'רוח' (214) לִשְׁנַֽיִם יצא לנו פעמיים ק"ז (107)…
בשבת מתגלית מדת הרחמים…
כפי שכתבנו כבר, התורה הקדושה פתחה במילה 'בראשית', המתחלקת לשתי מילים 'בר"אתי"ש'.
ובמילה הזו רמזה לנו התורה הקדושה את המהלך הזה שאמרנו, שבתחילה עלה במחשבה לבראות את העולם במדת הדין, כי תיש הוא דינאקשיא[5] – וזה שאמרה התורה 'ברא תיש' ברא במדת הדין.
אך לבסוף כשצירף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין, נברא האיל (וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות).
והנה מבואר בדברי הזוהר (תיקוני הזוהר, שם) שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, אך לא מבואר בדבריו כמה זמן החזיקה המחשבה הזו מעמד. עד שבאו חכמינו הקדושים (במסכת אבות, שם) וגילו לנו שהיא החזיקה מעמד עד בין השמשות של ערב שבת.
בערב שבת בין השמשות האירה אורה של השבת ומכחה השתלשלה לעולם מדת הרחמים!
וזה לשון החתם סופר (בראשית א, א – שנת תקצ"ב):
'בראשית עלה במחשבה לברוא במדת הדין, עלה במחשבה תיש. ולבסוף כשצירף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין נעשה בין השמשות איל, והיינו: "וַיְכַלאֱלֹהִי"ם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי… וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי… וַיְבָרֶךְאֱלֹהִי"םאֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב, ב-ג)…
כילו"ישבית"הברכ"ה ראשי תיבות כב"ש, כי אז בין השמשות כשכילה מלאכתו ביום השביעי נברא כב"ש הוא האיל הנ"ל', (עכ"ל).
ולמרות שבערב שבת בין השמשות צירף הקב"ה את מדת הרחמים למדת הדין, היא עדיין לא התגלתה בפועל, שהרי כך עלה ברצונו יתברך שרק האדם בכח עבודתו יוציא את הבריאה מן הכח אל הפועל…
מן הכח אל הפועל…
מעשה הבריאה הסתיים, ובני האדם החלו לפרות ולרבות בארץ – מיליארדי בני אדם חיו באותם דורות ארוכים, ולמרות זאת, למרות הריבוי העצום של האנשים, והשנים הארוכות שחלפו, אין בידנו שום ידיעה עליהם.
בעיני הקב"ה הם לא היו חשובים די כדי להותיר מהם זכר בתורה הקדושה!
עד שסוף סוף האיר האור! בשנת 1948 לבריאת העולם ירדה לעולם נשמתו של אברהם אבינו, וממנו החל עולם התיקון.
הקב"ה הטיל על אברהם אבינו את השליחות להקים עַם שכל צאצאיו יעבדו את הקב"ה באהבה ויראה ובמסירות נפש.
השליחות הזאת לא היתה פשוטה כלל והכילה מיליארדי פרטים ופרטי פרטים… ואחת מהשליחויות שהוטלו עליו היתה לגלות מן הכח אל הפועל את מדת הרחמים.
על אברהם אבינו היה מוטל להחליף בין התי"ש לאיל.
ובסוף הפרשה שלנו – פרשת וירא, במעשה העקידה, מבואר כיצד הצליח אברהם אבינו לגלות את מדת הרחמים על כל צאצאיו וצאצאי צאצאיו עד סוף כל הדורות, וכמו שמובא במדרש:[6]
'"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה" (בראשית כב, יד)… ר' יוחנן אמר: אמר (אברהם) לפניו, רבון העולמים! בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך, היה לי מה להשיב – אתמול אמרת: "כי ביצחק וגו'" (שם כא, יב), עכשיו – "קח נא את בנך וגו'" (שם כב, ב), וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, יהי רצון מלפניך ה' אלהינ"ו בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא נזכר להם אותה העקידה ותתמלא עליהם רחמים'.
ובמדרש ויקרא רבה (פרשה כט – אות ט) אמרו:
'אמר (אברהם) לפניו, רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי: "קַח נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ" (בראשית כב, ב), היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לאמר – אתמול אמרת לי: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כא, יב), ועכשיו אתה אומר לי: "והעלהו שם לעולה" (שם כב, ב)?! אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבותיך – "כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו" (תהלים לח, יד), כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ותתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים'…
וכדי להבין כיצד הוא עשה זאת נצטרך להתחיל מההתחלה…
תחילת הכל – האבות הקדושים
ישב הגה"ק רבי אברהם יהושע מאפטה, 'האוהב ישראל' זיע"א, ודרש:[7] נשמתם הקדושה של אברהם, יצחק ויעקב היו כלולות בעצמותו יתברך מאז, קודם בריאת העולם.
ובכח קדושת אור נשמתם ברא הקב"ה את כל העולמות עליונים ותחתונים, היינו שבתחילה האציל מאור נשמתם את עולם האצילות, ואחר עולם האצילות נשתלשל עולם הבריאה ואחר הבריאה יצירה, והכל מדרגה אחר מדרגה באופן שהתחתונה לבוש להמדרגה שלמעלה ממנה.
והכל מאור נשמתם הנעלם בעצמותו יתברך כידוע.
ובכ"ה אלול החלה בריאת העולם, וכעבור חמשה ימים, בא' בתשרי נברא האדם.
1948 שנים עברו מאז, ובכל אותה תקופה ארוכה היה העולם מתנודד כשיכור, וכמו שהגדירו אותן חז"ל (עבודה זרה ט.) בתואר: שנות תוהו!
ואז הלביש הבורא יתברך את נשמות האבות בגופים מגושמים, והוריד אותם לארץ. ובכח מעשיהם הטובים קיבלה הארץ יציבות!!!
והגם ששלשת האבות היו נשמות כוללות שהכילו בתוכם את כל 'האורות' ו'הגילויים', בכל זאת אצל כל אחד מהאבות התגלה 'רגש' אחד בשיא הגילוי האפשרי!
אצל אברהם אבינו התגלה רגש האהבה – אהבת השם, אהבת הבריות ואהבת תורה.
אצל יצחק אבינו התגלה רגש היראה והפחד במלוא עוצמתו. וכמו שכתב רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (שם), וז"ל: 'כי תדע שיצחק כולו פחד'.
ואצל יעקב אבינו התגלה רגש הרחמים…[8]
ואחרי שהתגלו בעולם ג' עמודים אלו, נפתחה הדרך להעמדת עולם חדש, ויעקב אבינו זכה להוליד י"ב בנים, ומהם התפשטו לשבעים ענפים, ומהם לששים ריבוא נשמות ישראל.
ובזכות עבודת עם ישראל במשך כל ימות העולם, יגיע העולם לתיקונו, "וְהָיָה ה' לְמֶֽלֶךְ עַל כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).
ונמשיך עם האבות הקדושים…
שמחת נפש וְחֶדְוַת הלב
שבעים וארבע שנות עקרות חלפו על שרה אמנו, ובסיומם התגלה הקב"ה לאברהם אבינו וציוה אותו על המילה.
כידוע, ביום השלישי של המילה מתגברים הכאבים, מאוד. ובכל זאת, ולמרות זאת, אברהם אבינו המשיך בדרכו הטהורה וישב בפתח אהלו וחיפש אורחים…
הקדוש ברוך הוא קרא לשלשה ממלאכיו: מיכאל גבריאל ורפאל, ואמר להם: יש לי שליחות בשבילכם, לכו לאברהם אבינו ובשרו לו:[9] "כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, י)…
המלאכים 'התלבשו' בגופים אנושיים, עטו על עצמם לבוש של ערביים, ו'נחתו' בקרבת אהלו של אברהם…
אברהם אבינו רץ לקראתם והכניסם לתוך אהלו. במהירות שיא נפרשה מפה, הונחו קנקני שתיה קרה, והוגשו עוגיות חמאה מהבילות…
ולבינתים, במטבח עמלו השפים על הכנת שלש נתחי לשון של עגלים רכים בחרדל.
ובסיום הסעודה הודיעו לאברהם על הבשורה הטובה, עוד יוולד לך בן…
ובחודש ניסן שנת 2048 לבריאת העולם כאשר מלאו לאברהם אבינו מאה שנה התמלא ביתו של אברהם באורה.
נשמתו העצומה של יצחק אבינו ירדה לעולם. ושרה אמו, בת התשעים, חיבקה אותו בחום.
אברהם ושרה התמלאו בשמחה עצומה וברגשות הודיה אין סופיים, ומרוב השמחה שחשו קראו לבנם – יצחק.
וכמו שנאמר: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִי"םכָּל־הַשֹּׁמֵעַ יִֽצֲחַק לִי" (בראשית כא, ו), ופירש רש"י, 'יִֽצֲחַק לִי' – ישמח עלי.
והקשה הגה"צ הרב שלום וייס בספרו תורת שלום (שמות עמוד תרלה):
ועל דרך הדרש יש להקשות מדוע קראו לו יצחק, שהרי אם זה מלשון שמחה היה יותר מתאים לקרוא לו ישחק (בשי"ן ולא בצדי"ק).
ויותר מזה, ארבע פעמים בתנ"ך נכתב יצחק בשי"ן,[10] והן: "זֶֽרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַֽעֲקֹב" (ירמיה לג, כו), "וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק" (עמוס ז, ט), "וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק" (שם פסוק טז), "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק" (תהלים קה, ט).
ואם כן מדוע קראו לו יצחק בצדי"ק?
יצחק – מדת היראה והפחד
אין אנו יודעים מתי התחיל יצחק אבינו בדרכו העצמית, אך מה שברור שההבדל בין אברהם ליצחק היה בולט לעין כל!
בעוד שאברהם אבינו דיבק עצמו ככל יכולתו (והיו לו הרבה מאוד כחות ויכולות) במדת החסד, עד שנהיה המייצג בעולם של מדת החסד – העמדת העולם על ידי נתינה רחבה ככל האפשר, בנין העולם על ידי המשכת שפע ללא גבול ומדה…
בנו, יצחק, הלך בדרך שונה, בדרכה של מדת הדין והגבורה, עד שנהיה המייצג בעולם של מדת הגבורה, "וּפַחַד יִצְחָק" (בראשית לא, מב) – העמדת העולם על ידי ההבנה והידיעה כי יש דין ויש דיין, כמאמר הכתוב: "וְדָע כִּי עַל כָּל־אֵלֶּה יְבִיֽאֲךָ הָֽאֱלֹהִי"ם בַּמִּשְׁפָּט" (קהלת יא, ט).
ובכך, בכח מדת הגבורה, הוא תחם את הבריאה כולה לתוך מסגרת של יראת שמים – מדת הגבורה דורשת מהנבראים להגיע למלוא הכרת האמת האלקית, להכיר שכל השפע האלקי יורד לעולם מאתו יתברך, מתוך מטרה שהאדם ימלא את משימתו הרוחנית בעולם, ויפעל בגבול ומדה בהתאם לדרישות התורה…
שלשים ושבע שנים צעדו אברהם ויצחק כל אחד במסלולו הוא,[11] עד שהגיע העת, לגלות את מדת הרחמים…
הנסיון הגדול – נסיון העקידה
חכמינו הקדושים אמרו (אבות פ"ה מ"ג), וז"ל: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום.
ורבינו עובדיה מברטנורא (שם) פירט את העשרה נסיונות:
א. אור כשדים שהשליכו נמרוד לכבשן האש. ב. 'לך־לך מארצך'. ג. 'ויהי רעב'. ד. 'ותוקחהאשה בית פרעה'. ה. מלחמת המלכים. ו. מעמד בין הבתרים שהראהו שעבוד מלכויות. ז. המילה. ח. 'וישלח אבימלך… ויקח את שרה'. ט. 'גרש האמה הזאת ואת בנה'. י. העקידה.
והנה בתשעה הנסיונות הראשונים לא הוזכר בתורה כלל ענין הנסיון. אך כשהגיע ובא הנסיון העשירי, הוזכר ענין הנסיון, וכמו שנאמר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָֽאֱלֹהִי"ם נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם" (בראשית כב, א)…
וצריך להבין מדוע?
וביאר הבעל שם טוב, שבכל הנסיונות, הגם שהיה בהם נסיון וקושי אך עם כל זה נשאר באברהםאיזה שהוא ניצוץ קלוש של הארה. מה שאין כן בנסיון האחרון, נסיון העקידה, הקב"ה לקח מאברהם אבינו את כל דרגותיו והשגותיו, והחשיך לו את אור השכל לגמרי, עד שלא נשאר לו חיות כלל.
בנסיון העקידה התנסה אברהם על ידי השם אֱלֹהִי"ם!
וזה לשונו:[12]
'וְהָֽאֱלֹהִי"ם נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם, אמר הבעל שם טוב זללה"ה, שבעת הנסיון לאדם הוא בבחינת הסתלקות הדעת, וביאר בזה לשון הכתוב: 'וְהָֽאֱלֹהִי"ם נִסָּה אֶת־אַבְרָהָם', שאלהי"ם הוא מוחין דקטנות כידוע, ואז ניסה את אברהם כשהיה בבחינת הקטנות'.
ולפני שנמשיך, נעצור לרגע…
קרבה אל נפשי…
בספר הנורא ליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה לג) נכתב כך:
בירושלמי (תענית פ"א) אמרו כך: 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך? תאמר לו: 'בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר"' (ישעיה כא, יא).
נמצא שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בוודאי הוא משוקע במדור הקליפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, שאמר: היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו: אפילו במקומך שאתה משוקע במדור הקליפות, גם כן שם תוכל למצוא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת־כֻּלָּם" (נחמיה ט, ו), ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלימה. כי לא רחוקה היא ממך. אלא שבמקומך שם רבו הלבושים…
וביאר הגאון רבי אברהם צבי קלוגרשליט"א, וזתו"ד:[13]
עלינו לדעת שנסיון הוא לשון התרוממות, כמו שנאמר: "נָתַתָּהלִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" (תהלים ס, ו), דבכחהנסיונות השם יתברך מגביה את היהודי אליו.
כי הנה יהודי יכול לעבוד את השם יתברך שנים רבות, ולגלות כבודו יתברך בקיום תורה ומצוות ומעשים טובים עלי אדמות העולם הגשמי – אך עדיין לא בא אל ענין הנסיונות.
כל זמן שיהודי חי בדרגותיו והשגותיו, והוא עולה ומתעלה מדרגה לדרגה, מטוב ליותר טוב, ובאמת אשריו ואשרי חלקו, אך עם כל זה הוא עדיין נמצא רק בחיצוניות!
הוא חש ומרגיש שהקשר שלו עם הקב"ה הוא קשר שנבנה ומיוסד על ההצלחות שלו, על הקדושה והטהרה שלו. ונעלם ממנו נקודת כל היהדות שהקשר בין היהודי לקב"ה הוא קשר עצמי שאין כדוגמתו, שאין הקשר תלוי כלל בהשגות ובדרגתו שעומד בה בעבודת ה' – אלא היא 'אהבה שאינה תלויה בדבר', למעלה מטעם ודעת![14]
אך, הקב"ה אב הרחמים, כשרוצה להכניס אותו מהחיצוניות אל הפנימיות הוא נותן לו נסיון.
כשהקב"ה רוצה שיתגלה באדם פנימיות לבבו, נקודת הקשר העצמי בין האדם לבורא, הוא נותן לו נסיונות.
[ובשפת פנימיות התורה, בדברי מרן הרש"ש ז"ל – השם יתברך אומר ליהודי, הנך מתעלה באורך ורוחב, אך היכנס נא לעובי…].
ובמאמר מוסגר: בוודאי שאסור לאדם להכניס את עצמו לנסיון, או אפילו לגרום לעצמו קושי בעבודת השם, וכמו שאנו מתפללים על זה בכל יום, 'ואל תביאנו לידי נסיון', ומי שמכניס את עצמו לידי נסיון יכול להיות שיענש על כך.
ורק הקב"ה אב הרחמן המנהל את עולמו נותן את הנסיונות כרצונו. ונמשיך…
ואז הקב"ה נותן לאדם נסיון, ובשעת הנסיון הוא שומט מתחתיו את כל הדברים שנתנו לו יציבות. בשעת נסיון ה' יתברך לוקח מיהודי כל השגותיו והצלחותיו… והיהודי חש כאילו הקב"ה מאס בו.
והנסיון הזה משתלשל ממדת הדין – מהשם אֱלֹהִי"ם.
ולבו נשבר בתוכו לשברי שברים ומתפזר לרסיסי רסיסים, ומכח לבבו הנשבר, הוא זובח את מדת הדין, "זִבְחֵי אֱלֹהִי"ם רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (שם נא, יט), ואור חדש משתלשל ויורד והוא זוכה למדרגה חדשה של קִרבה להשם יתברך…
ובאמת, אין אפשרות להוציא את הכחות מההעלם אל הגילוי רק על ידי נסיונות…[15]
לבו הנשבר של אברהם אבינו…
בהיות אברהם אבינו בן 137 שנה, הגיע הזמן להוציא מן הכח אל הפועל את מדת הרחמים.
כרעם ביום בהיר, ללא שום הכנה או איתות, 'נטל' הקב"ה מאברהם אבינו את כל ה'אורות' וה'השגות', את כל הרגשת הנועם העליון ו'ההתרפקות' על השם ברוך הוא, ו'הפיל' אותו למוחיןדקטנות, למקום צר ואפל…
ואז הוא התגלה לאברהם אבינו וציוה אותו: קח את בנך, את יצחק בן ה-37, הבן שממנו צִפית לראות נכדים ונינים, והעלהו לי לעולה…
ואברהם אבינו קם בזריזות ויוצא לדרך…
וככל שהוא מתקדם למקום המזבח, הלכו ה'מוחין' דקטנות והתגברו, והוא חש שהקב"ה כבר הפסיק לאהוב אותו – "וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם (כינוי להקב"ה כידוע) מֵרָחֹק" (בראשית כב, ד)…
ובאותם שלשה ימים שצעד אברהם אבינו מביתו להר המוריה, היה לבו שבור בקרבו מעוצם הרגשת הריחוק…[16] ולכן בשעה שעקד את יצחק בנו שהיה כולו פחד, הצליח לעקוד את מדת הדין, ובשעה שהניף את המאכלת מעל צוארו של יצחק הצליח – בכח לבבו הנשבר לאלפי שברים – לשבור את מדת הדין לשנים! ולגלות את מדת הרחמים.
והתורה הקדושה גילתה לנו זאת מיד אחרי שהתיר את יצחק בנו מן העקידה, וכך נאמר: "וְהִנֵּה אַֽיִל אַחַר נֶֽאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (שם פסוק יג) – וכתב רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (שם), התיבות 'וְהִנֵּה אַֽיִל' עולות בגימטריא 107, בדיוק כמנין חצי התיבה 'רוח'.
אברהם אבינו בכח העקידה שבר את ה'רוח' לשנים, והמתיק את כל הדינים!
והנה התיבות 'רוּחַ אֱלֹהִי"ם' עולים בגימטריא 300, ומכיון שיצחק, על ידי עקידתו היה שותף בשבירת ה'רוח' הזו, לכן לא נכתב שמו עם האות שי"ן, כזה ישחק. כי האות שי"ן בגימטריא 300, וכבר מעת לידתו ציוה הקב"ה ואמר: "וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יִצְחָק" (בראשית יז, יט), שבור את השי"ן ושים במקומה צדי"ק!
ולאחר כל ההקדמה הארוכה הזו – המשיך הרב ואמר – נבין איזה נזק עצום נגרם על ידי מכירתו של יוסף הצדיק (נינו של אברהם אבינו).
אחר שמכרו האחים את יוסף לערביים, הם לא ידעו מה להגיד לאביהם יעקב, ולכן הם שחטו תי"ש וטבלו את כתונת יוסף בדמו. ובאותה שעה חזרה והסתבכה כל המערכה…
שוב החלה בשמים המערכה, אי"ל או תי"ש?…
גדי מחה דמעה סוררת שעמדה בקצה עינו. 'הרב, אני שנים מסתובב בין שבילי המושב, ופוגש פעמים רבות אילים ותיישים, ואף פעם לא שמעתי את הדברים הנפלאים שאמרת היום'…
הרב חייך בצניעות ולא אמר דבר…
הרב – המשיך גדי ושאל – במושב שלנו ישנה גם רפת ענקית ובה מתגוררים פרות ועגלים, האם גם עליהם יש לרב דרשה?
הרב חייך והשיב: גדי, בסוף הפרשה שלנו מובא 'נסיון העקידה', ולאחר שאברהם שחרר את יצחק מן העקידה, נאמר: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַֽיִל אַחַר נֶֽאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּחאֶת־הָאַֽיִל וַיַּֽעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (שם כב, יג).
וביאר המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (שם), שאברהם אבינו ראה ברוח קדשו שעם ישראל יעבדו את ה'עגל' (עגל הזהב), ולכן ביקש רחמים מהקב"ה שבזכות העקידה ירחם על עם ישראל.
וזה שנאמר: 'וַיַּרְא וְהִנֵּה אַֽיִל אַחַר נֶֽאֱחַז בַּסְּבַךְ' – שראה שהאי"ל (מדת הרחמים) נאחז (מסתבך) בַּ'סְּבַךְ'. ואם ניקח את האותיות שאַחַר הַ'סְּבַךְ', יצא לנו המילה 'עגל'.
שהרי אחרי האות סמ"ך, יש את האות עי"ן, ואחר בי"ת יש גימ"ל, כ"ף – למ"ד, וביחד: עגל…
אז בפרשה שלנו – גדי היקר – מוזכר גם ה'עגל'.
אך עתה אין לנו זמן להרחיב בזה, ואם תרצה גדי היקר, הנך מוזמן לעקוב אחרי החוברות הנפלאות – הנכתבות בסייעתא דשמיא מופלאה – 'מסילות אל הנפש', ושם תמצא מרגוע לנפשך.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין. ואז ראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים, לכן שיתף עמה מדת הרחמים, והיינו שנתן אפשרות לכל אדם להכניע ולשבר את כח הדין, על ידי הכנעת הלב לפני ה' יתברך. שהכנעת הלב היא מגלה את מדת הרחמים.
ב. הקב"ה נותן לכל אדם נסיונות ודרך התמודדות בחיים. וזאת כדי לגלות את הנקודה הפנימית של היהדות שבו. ועלינו לדעת שנסיון הוא לשון התרוממות, כלשון הפסוק: 'נס להתנוסס', משום שבכחהנסיונות ה' יתברך מגביה את היהודי אליו.
ג. כל עוד האדם לא עובר נסיונות גם אם הוא עובד ה' בתכלית, עדיין עבודת ה' שלו היא בחיצוניות. משום שכל עוד האדם חי את ההצלחות הרוחניות שלו הוא מבין בשכלו כי רק בזכות זה יש בינו לבין הקב"ה קשר. אך אם חלילה הוא יפול הקשר ינתק.
אך לא באמת כך הדברים אלא אפילו אם האדם חלילה יפולעדיין הוא מחובר לקב"ה בקשר של קיימא, 'באהבה שלא תלויה בשום דבר', וזה אפשר להבין רק לאחר שהאדם מתנסה בנסיונות ועומד בהם.
ד. ובמאמר מוסגר: בוודאי שאסור לאדם להכניס את עצמו לנסיון, או אפילו לגרום לעצמו קושי בעבודת ה', וכמו שאנו מתפללים על זה בכל יום, 'ואל תביאנו לידי נסיון', ומי שמכניס את עצמו לידי נסיון יכול להיות שיענש על כך. ורק הקב"ה אב הרחמן המנהל את עולמו נותן את הנסיונות כרצונו.
ה. בכל אחד מישראל יש בחינת מלכות, בחינה של הנהגה. יש מי שהוא מלך על עצמו, יש מי שהוא ראש משפחה, אז הוא גם מלך בביתו, גם לאשתו, גם לילדים. ואם הוא סבא אז הוא מלך גם לנכדים.
יש אדם שיש לו עסק, הוא מלך בעסק שלו, על העובדים שלו. ויש מי שהוא מלך בקהילה, יש בעיר, במחוז, במדינה, על חבל ארצות… ועוד כמה וכמה בחינות. וכל אדם, כפי בחינת המלכות שבו, כן בחינת הדעת שלו.
וכל אדם צריך בימי חייו לזכות לבחינת ה'דעת' הראויה לו. לכל יהודי הכין הקב"ה מסלול המיוחד לו. וכאשר יהודי יזכה לעבור את המסלול המוכן לו, עם כל נסיונותיו עם עצמו ומשפחתו וילדיו אזי יזכה לשלימות נפשו. כי זה הכלל: הנסיונותוהיסוריםמהוים מסלול והכנה לימי פאר!
ו. וכדי לזכות לדעת להנהיג ולמלוך עם כלים נכונים האדם צריך לעבור תהליך של הכשרה. לפעמים אדם צריך להרגיש כמה חדשים שיש קצת צרות עין מסביבו, קצת הצקות על הנפש, כדי שמחר כשהוא יגיע למקום מסויים הוא ידע לנהוג בעין טובה, לפעמים אדם צריך לעבור סדרה של בזיונות כדי שמחר כשהוא יגיע לגדולה או לתפארת, הוא יוכל להכיל ולהבין את מי שעובר מצוקה כזאת.
לפעמים ישנם קשיים עם הילדים, וההורים כדי לעזור לילדיהם, צריכים לגלות בעצמם כחות של סבלנות וארך רוח, לחשוף רגשות של אהבה וסבלנות, ולהשתמש בחכמה, בינה ודעת. ועל האדם ולזכור לדעת שכל הנסיון עם ילדיהם – הוא לטובתם – לְזַכּוֹתָם ל'דעת האמיתית'. ובאמת, אין אפשרות להוציא את הכחות מההעלם אל הגילוי רק על ידי נסיונות.
ז. עקידת יצחק. בזכות שאברהם אבינו עמד בנסיון העקידה נתן הקב"ה מתנה לבניו – עם ישראל – שגם אם יהיו באמת מרוחקים, עם כל זה הקב"ה לא יסיר מהם את אהבתו והשגחתו, וממילא יהיה גם בלב ישראל כן, שהפנימיות תשאר באהבת ה' יתברך תמיד.
הערות שוליים:
[1] ראה עוד באורך באוצר אגדות התורה (חלק א – עמוד קעד) להגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זצ"ל.
[2]כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק, המוהרא"ש זיע"א בספרו זכות אבות (עמוד רב), וז"ל: צריך שתדע, אהובי בני! אשר האיל שהקריב אברהם תחת בנו יצחק… וזה לא רק האיל שהחליף את יצחק, אלא סובב גם על כל הצדיקים שיהיו מאברהם עד סוף כל הדורות, כשיבואו עליהם יסורים קשים ומרים, ויהיו מוכנים למסור את נפשם בעבורו יתברך, על ידי זה יחליף הקדוש ברוך תמורתם, בדוגמת איל שיעבור על אחר, בסוד: "מֵֽאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַֽאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ, וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ" (ישעיה מג, ד), וימתיק מהם הדינים…
ובענין זה סיפר הגאון רבי שמואל שרגא שליט"א (מופת לשבת, ויקרא – עמוד 117), וז"ל:
מעשה באשה ואם בישראל, אשר חשה ברע במשך תקופה ארוכה, פנתה לבית החולים לבדיקות ושם התגלה לה כי חלתה, לא עלינו, במחלה הקשה. לאחר טיפולים קשים ומתישים, החליט צוות הרופאים לנתחה, על אף שלא תלו בזאת תקוה גדולה.
בהתקרב יום הניתוח, פנתה האשה אל בנה הגדול בשאלה: אצל חכם ששון לוי כבר היית? משהשיב בשלילה, ציותה עליו למהר ולבקש את ברכתו של חכם ששון.
היה זה בליל ששי. חכם ששון לוי, כמנהגו בקודש, שהה בבית המדרש הגדול 'שושנים לדוד' (בירושלים) ועסק ב'תיקון כרת'. ניגש אליו הבן וסיפר לו על מצבה של אמו, על הניתוח שאמורה לעבור בימים הקרובים ועל דברי הרופאים בדבר חומרת מצבה.
הבן, שחרד לגורל אמו, המתין בדריכות לתגובתו של הרב, אבל זו בוששה לבוא. ישב הבן לצידו של הרב והמתין לתגובתו שאולי תבוא בהמשך.
לאחר כעשר דקות, הגיע זמן חצות. לפתע ניגש הרב אל ארון הקודש, פתח את ההיכל והחל באמירת פסוקים ובקשות בלחש. לאחר מכן סגר את ההיכל ושב למקומו.
הבן, אשר גברה סקרנותו, ניגש אל הרב, מנסה להבין את פשר מעשיו, והרב פטרו בפנים מעודדות ובמילה אחת: 'חַאלַס'.
הבין הבן מדברי הרב שאמו יצאה מכלל סכנה, ומיד פנה בתקוה לעבר בית החולים, אל מטת אמו, לבשר לה על דברי חכם ששון.
כשהגיע, ראה את פני הרופאים חמורי סבר, מתארים לו שוב ושוב את מצבה הקשה של אמו, כחפצים לרמוז לו: תתכונן לגרוע מכל…
הבן לא נבהל כלל, לבו היה בטוח בדברי הרב וברכתו. בלבו הרהר: 'חבל על דברי הרופאים וזמנם, כחו של הרב גדול משלהם'.
בליל שבת קודש, ניגש אליו לפתע הרופא והפעם היו פניו רגועות: 'אמך קיבלה את חייה במתנה', הפטיר בחיוך.
ואכן, נותרה אמו בחיים לאחר מחלתה זו למעלה מעשרים ושתים שנה!
לאחר השבת, פנה הבן אל הרב בשאלה: 'חכם ששון, מה כבודו עשה?'
והרב השיב לעומתו: 'החלפנו אותה בגויה… מה אתה רוצה? חַאלַס… ההיא, מגיע לה!…
ונביא סיפור נוסף:
סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (אמוני עם סגולה, חלק ג – עמוד פה, הועתק ברשות המחבר), וז"ל:
החלת חובת הגיוס לצבא גם על התושבים היהודיים, נתקבלה בקרב שלומי אמוני ישראל יושבי פולין, כגזירה רעה וקשה, שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. צעירי ישראל, אשר נכללו באותה הגזירה, נדרשו למסירות נפש של ממש, כדי שיוכלו לשמור את עצמם מהתגאל במאכלות אסורים, מהיכשל בחילולי שבת, וכדי שיוכלו לקיים את מצוות התורה. במסגרת הצבא הפולני, היו כל הדברים הללו בגדר 'על מנת שתעלה לרקיע', וכמעט לא ניתן היה לשייכם למציאות.
קשה שבעתים היתה הגזירה, ביחס לאותם בחורי חמד ואברכים, אשר נפשם חשקה בתורה, ואשר התכוננו להקדיש את מיטב שנותיהם לעמלה של תורה. לגבי אלו, איימה גזירת הגיוס לסתום את הגולל על כל שאיפותיהם הרוחניות, ולהותירם, חלילה, כלים ריקים, נטולים טובה וחשוכי אורה.
ולא עוד, אלא שבחורים, אשר מצודת הגיוס נפרשׂה למרגלותיהם, שוב לא יכולים היו לחשוב על הקמת בית בישראל, ונותרו רווקים מבוגרים באים בימים, עד אחרי סיימם את חוק שירותם הצבאי.
היו אלו עילות מספיקות לכך, שכל בחור וטוב בישראל, בהגיעו לגיל הגיוס, החל מחפש לעצמו דרכים ואמתלאות, כיצד להשתחרר מסכנה רוחנית זו. היו שקנו את שחרורם מן הצבא תמורת שלמוני ממון, היו ששלחו יד וגרמו לעצמם נזקי גוף ומומים, והיו שנמלטו מארצם וממולדתם וירדו למחתרת, לחיות תחת זהות שאולה – ובלבד שלא יבואו להיצרף באותו כור נסיון קשה מנשוא.
לא בכדי, איפוא, נרתמו גדולי ישראל, צדיקים יסודי עולם, מנהיגי הדור וקברניטיו, להרעיש עולמות ולהבקיע שערי שמים, בתפילות ובתחנונים לביטול רוע הגזירה. כך באשר לכלל. ואילו באשר לפרט, מתאזרים היו צדיקי הדור בעוז, מגלים את זרוע עוזם ואת כחותיהם העילאיים, ומחוללים ישועות נפלאות, לעתים אף שלא כדרך הטבע, כדי לחלץ את אברכי ישראל ובחוריו מציפורני הגזירה.
אחד מצדיקי הדור הדגולים, אשר התבלט במופתיו הגדולים בתחום זה, ובכחו המיוחד לחולל ישועות ולקרוא דרור למתייצבים לצבא, היה הגאון הקדוש, רבי אברהם מסוכטשוב, בעל ה'אבני נזר' וה'אגלי טל', ורבים מכל רחבי פולין, נהרו לשחר לפתחו, כדי להיפקד בדבר ישועה ורחמים בנושא זה.
ואולם, תנאי קודם למעשה היה לו לאותו גאון וצדיק, בטרם הפעיל את כחותיו הנשגבים לחולל ישועה: שאותו צעיר הזקוק לה, יקבל על עצמו את עול התורה הלכה למעשה, ויתחייב להקדיש את מיטב שנותיו ללימוד התורה הקדושה בהתמסרות מלאה, בהתמדה ובחשק, מתוך נטישת כל הבלי העולם וטרדותיו, ללא התחכמויות וללא השתמטויות. כי אז, היתה הישועה מובטחת, ובדרך כלל לא איחרה לבוא. לקיים מאמר רבי נחוניא בן הקנה (אבות פ"ג מ"ה): 'כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ'…
שנה אחת, לאחר שהסתופף בצילו של הצדיק מסוכטשוב בחג השבועות, נכנס אחד מחשובי החסידים, להזכיר את בנו הנשוי, אברך מופלג בתורה וביראה, אשר תור התייצבותו לצבא אמור היה לחול לאחר חג הסוכות הבא. שמע הצדיק את הדבר, ולא השיב מאומה. במוצאי ראש השנה, לאחר שהסתופף שוב בצילו של הצדיק, הזכיר החסיד את בנו פעם נוספת, אך גם הפעם לא השיב הצדיק דבר. בקרבו של החסיד, אשר הליכותיו של הצדיק היו נהירות לו היטב, לא נותר מעתה ספק, כי על בנו מרחפת סכנה גדולה, וכי זקוק הוא לרחמי שמים מרובים ביותר, כדי שיזכה להשתחרר מן הגיוס לצבא.
בראותו כי כן, שת החסיד מיד עצה בנפשו, והחל לספר בשבח התמדתו של בנו, הממית את עצמו באהלה של תורה ומשים לילות כימים ביגיעתה. אף הוא פתח להשמיע בפני הצדיק חידוש עמוק ומפולפל משל בנו, אשר מצא כתוב בקונטרס חידושי התורה שלו. כשמוע הצדיק את החידוש, הוטב בעיניו עד לאחת, ובהתפעלותו כי רבה, פתח והכריז בכל תוקף ועוז:
'אם יודע הוא כך לחדש בתורה – אין מקומו בצבא! הוא לא יהיה חייל!'
לאחר חג הסוכות, כאשר הגיע מועד התייצבותו של הבן לצבא, קם האב ונסע במיוחד לסוכטשוב, כדי להזכירו שוב לפני הצדיק ולקבל את ברכתו. הפעם, נענה הצדיק והשיב לו בפה מלא:
'תדע, כי בנך מצוי בסכנה גדולה, וסיכוייו להשתחרר אינם טובים כלל ועיקר. הילכך, אל לו למהר ולהתייצב עתה במועדו, ועדיף כי יתמהמה לפי שעה, וימתין עד לכינוסה של ועדת גיוס מיוחדת, כזו המתכנסת מפרק לפרק, בעבור אלו שאיחרו את מועד התייצבותם המקורי. ומן השמים ירחמו!'
משחלפו מספר ירחים, הודיעו השלטונות על כינוסה של ועדת גיוס מיוחדת, לאותם שאיחרו את מועד התייצבותם. נסע האב לסוכטשוב, לקבל את אישור הצדיק להתייצבותו של הבן, אך זו לא ניתנה לו.
'עליו עוד להמתין!' – פסק הצדיק את פסוקו, ולא יסף.
חלף זמן, ועדות נוספות הוקמו, בעבור הנמושות אשר איחרו את מועד התייצבותם מכל מיני סיבות, אך גם באלו לא הסכים הצדיק להתייצבות בנו של החסיד, והורה לו להמשיך ולהמתין. עד אשר ביום אחד הגיע החסיד וסיפר, כי בקרוב עומדת להתכנס שוב ועדה מיוחדת, אלא שהפעם, אמור יושב הראש הקבוע של ועדות הגיוס להיעדר, עקב נסיעתו אל מחוץ למדינה, ואת מקומו אמור למלאות קולונל אחר מן הצבא.
'טוב מאוד!' – נענה הצדיק בשביעות רצון – 'הפעם עליו להתייצב, ובעזרת השם, יגמר הדבר בכי טוב!'
בבוקרו של היום אשר לפני כינוס הוועדה, יצא החסיד מעירו, כשפניו מועדות אל עיר מגורי בנו, שם חפץ היה להיפגש עם שתדלנים ועסקנים מקומיים, בתקוה כי יוכלו לפעול מאומה למען שחרור בנו על ידי הוועדה. בדרכו, עשה קפנדריא בסוכטשוב, כדי לקבל שוב את ברכתו של הצדיק.
לאחר ששמע הצדיק לאן פניו מועדות, פתח והחל לגלגל עמו בשיחה ארוכה במיוחד, אשר כמותה לא ידועה היתה אצלו בימים כתיקונם. כתום השיחה, נפרד הצדיק מן החסיד, וזה אץ, כל עוד בו נשמתו, אל תחנת הרכבת, בתקוה להשיג את הרכבת הנוסעת למחוז חפצו. אך לשואהיתה מרוצתו. הרכבת עזבה את התחנה זה מכבר, והפליגה לה לדרכה…
לרגעים אחדים נותר החסיד עומד המום ונבוך, מבלי לדעת להשית עצות בנפשו. אך תיכף התעשת ואמר אל עצמו:
'אין זאת אלא, כי בכוונה תחילה עיכבני הצדיק בחדרו, כדי שאאחר את הרכבת ולא אספיק להיפגש עם השתדלנים. זאת אומרת, איפוא, כי יש לדחות גם הפעם את ההתייצבות לפני הוועדה!'
אף על פי כן, גמר בדעתו לשוב ולשאול את פי הצדיק מפורשות על כך. שכן, חש היה עצמו מקורב די הצורך, בכדי לעשות זאת.
לאחר שסח לפני הצדיק כי איחר את הרכבת, נענה הצדיק ושאל: 'מה, אם כן, בדעתך לעשות כעת?'
'חושבני' – השיב החסיד – 'לשגר מברק אל בני, כי ימנע מלהתייצב מחר לפני הוועדה!'
כאן, הזדקף הצדיק על מושבו, וקרא בחומרא:
'כלומר, מתכוין אתה לשבש את תוכניתי ולהרוס את כל הבנין שבניתי?!'…
על אף שלא הבין את פשר הגערה שיצאה מפי הצדיק, די היה בה בכדי להניא אותו מכוונתו, ולהותירו ב'שב ואל תעשה', והוא נותר להמתין בסוכטשוב, עד אשר יתבהרו לו הדברים על בוריים.
בבוקרו של אותו היום עצמו, התדפק קולונל צבאי על דלת ביתו של חייט יהודי נודע, בעיר מגוריו של בן החסיד. היה זה חייט מומחה ומיוחד, אשר לרשותו עמדה מתפרה רבתי, בה הועסק צוות גדול של בעלי מלאכה, ואשר לתוצרתו העילית והיקרה הזדקקו בעיקר עשירי הסביבה, לאו דוקא יהודים, ואנשי אצולה מן המעמד העליון. למרות הצלחתו הרבה במקצועו, ועיסוקיו, עקב כך, עם גויים רבים, שמר החייט על יהדותו בגאון, ונמנה על בני היהדות הנאמנה בעירו.
על אף שמורגל היה, כאמור, בלקוחות מן האצולה הפולנית, היה בהופעתו של הקולונל הנוכחי, רם הדרג, בביתו, משום הפתעה שאינה מצויה, והחייט התרגש לקראתה לא מעט. לאחר שהזמין את הקולונל פנימה, ברוב כבוד ויקר, והושיבו בראש השולחן בחדר האורחים המפואר אשר לו, התיישב החייט בהכנעה להאזין לבקשתו.
סח לו הקולונל בפתיחות, כי קולונל אחר בצבא, בעל דרגה גבוהה משלו, מת השבוע באופן פתאומי ומסתורי, ובכך, פינה, למעשה, בפניו, את הדרך לרשת את מקומו. אמנם, סיכוייו לכך יהיו טובים עוד יותר, כאשר משפחת הקולונל שמת תתמוך במינויו כיורשו. לפיכך, שׂוּמָה עליו לערוך ביקור תנחומים מרשים במיוחד בבית משפחת הקולונל המת, ולשם כך, זקוק הוא ל'פראק' מהודר ביותר, כפי מיטב האופנה הנפוצה בין שכבות האצולה.
'מוכן אנכי לשלם כל מחיר אשר יושת עלי' – הצהיר הקולונל – 'ובלבד שעד שעות הערב הנוכחי, יהיה הפראק ברשותי!'
'הדבר אינו מציאותי, אדוני הקולונל!' – השיב החייט בנימה נחרצת – 'עם כל מאמץ שאעשה, לא יספיק הזמן לכך! לפני מחר בצהרים, לא יוכל הפראק להיות תפור בשום פנים ואופן!'
לאחר שחיכך בדעתו בקוצר רוח גובר והולך, נענה הקולונל ואמר לחייט:
'הסכת ושמע! הואל נא לגשת זה עתה לבית משפחתו האבלה של הקולונל האמור, המתגוררת לא הרחק מכאן, ושאל שם בשמי, אימתי אוכל לערוך אצלם את ביקור התנחומים. והיה, אם יקבעו הם את הביקור למחר בצהרים, כי אז אזמין אצלך את תפירת הפראק, ואתה תגייס את כל המאמצים והאמצעים כדי להכינו בזמן. אך אם יקבעו את הביקור דוקא להיום, כי אז לא תהיה לי ברירה, ואאלץ ללבוש את הפראק הישן שלי!'
על אף שהיטב חרה לו לחייט דנן, על כך שהקולונל משתמש בו כבנער שליח, לא יכול היה להמרות את פיו, ולוא רק בכדי להביע את מורת רוחו מן השפה ולחוץ. הוא נענע, איפוא, בראשו בצייתנות, וכשהוא מותיר את הקולונל להמתין בביתו, יצא לבצע את השליחות שהוטלה עליו.
עודו הולך, נזכר החייט בשמועה, אשר פרחה יום אתמול בחצר בית הכנסת, על אודות ועדת הגיוס האמורה להתכנס מחר בעיר, כשבראשה אמור לשבת הקולונל דנן, הממתין עתה בביתו. בן רגע, הבזיק במוחו רעיון יהודי מקורי: הרי אפשר לנסות בדרך אגב, להסב טובה ליהודי כל שהוא, הזקוק לשחרור מן הצבא!
הוא החל מוגיע את מוחו, בנסיון להיזכר במי מן האברכים או הבחורים בעיר, הזקוקים לעזרה מיוחדת בנושא הגיוס לצבא, עד אשר צף בזכרונו, כי חתנו של מיודעו פלוני – והיה זה, אכן, בנו של החסיד הסוכטשובי דנן – ממתין זה תקופה ארוכה ודוחה את התייצבותו מוועדה לוועדה. בלבו גמלה, איפוא, ההחלטה, לנסות לעשות לאותו אברך טובה.
הוא המשיך בדרכו לביצוע השליחות שהוטלה עליו, ולשמחתו, קבעה, אכן, המשפחה האבלה את מועד ביקור התנחומים של הקולונל, ליום המחרת אחרי הצהרים.
בדרכו חזרה, ערך החייט ביקור חטוף בבית חותנו של האברך האמור, רשם לעצמו את שמו של האברך, והפטיר בחופזה לעבר החותן: 'יתכן, כי אוכל, בסייעתא דשמיא, לעשות לו טובה. והיה אם אכן, אשוב לבשרכם!'…
לאחר שמסר לקולונל את התשובה שהביא עמו, החל החייט לקחת את מדותיו של הקולונל, לשם תפירת הפראק עד ליום המחרת. תוך כדי כך, מלמל החייט ספק אל עצמו ספק אל הקולונל:
'אקוה רק, שוועדת הגיוס האמורה להתכנס מחר, לא תשבש לי את סדרי העבודה, כדי שאוכל להשלים את הפראק כמתוכנן, עד מחר בצהרים!'…
'במה קשורה ועדת הגיוס אל הפראק?' – נדרך הקולונל כקפיץ.
'אחד העוזרים המיומנים ביותר שלי' – השיב החייט מבלי להתבלבל – 'אמור להתייצב מחר בפני הוועדה. הוא אמנם אדם חולני, אשר לא יצלח לעבודת הצבא, אך די שהוועדה תעכב אותו לפניה בחקירות ובדרישות יתר על המדה, וכבר לא אספיק לסיים בלעדיו את תפירת הפראק בזמנה. ולא עוד, אלא שאינו דומה פראק אשר יעבור תחת ידו, לכזה אשר יעבור תחת ידי עוזר אחר!'…
'מה הינך סח?' – רקע הקולונל ברגליו בלהט – 'איזה צירוף מקרים מפתיע!… בדיוק מחר, אמור אנכי לשבת בראש ועדת הגיוס, במקומו של היושב ראש הקבוע. הב לי את שמו של האיש, והנני מבטיחך לשחררו על אתר משירות הצבא, ואף אשגרו תיכף ומיד בחזרה לעבודה!'
'באופן רשמי' – המשיך הקולונל ברוב התלהבות – 'אמורה הוועדה להתכנס אך בשעה עשר לפני הצהרים. אך אני אזמן תת ועדה מיוחדת כבר בשעה שמונה בבוקר, עם רופא מיוחד ממכריי, אשר תקבל רק את העוזר שלך בלבד, ותשחרר אותו מיד הביתה, כדי שלא לעכב את העבודה אפילו ברגע אחד מיותר!'…
אך יצא הקולונל את ביתו, מיהר החייט אל בית חותנו של האברך, והודיע לו בחשאי חשאין, על הפיכת חתנו ל… חייט ליום אחד.
למחרת בבוקר, עוד לפני השעה תשע, התייצב כבר האברך דנן בבית מלאכתו של החייט, כדי להודות לו מקרב הלב על הישועה הגדולה שנסתבבה לו באמצעותו. תעודת השחרור מן הצבא, כבר מצויה היתה בידו, כתובה וחתומה כדת וכדין.
היישר משם, יצא האברך לתחנת הרכבת, ונסע לסוכטשוב, כדי להודות לצדיק על ברכותיו והבטחותיו שהועילו. כאן, פגש באביו, אשר יושב היה עדיין ומצפה, לראות ולהבין איך יפול דבר.
רק לאחר שהאזינו איש לסיפורו של רעהו, הבינו, איזו 'תוכנית' תכנן הצדיק, ואיזה 'בנין' בנה בכחותיו העילאיים, הקדושים והנוראים, כדי להביא לישועתו של האברך הלמדן, הנושא עליו עול תורה ולשחררו מעול מלכות ועול דרך ארץ…
[3]וזה לשון הגה"ק רבי משה סופר זיע"א (חתם סופר בראשית א, א):
'בראשית'. בתיקוני הזוהר אותיות בר"אתי"ש, היינו אילו של יצחק (תיקונאתניינא – דף קלט ע"א). וצריך עיון למה רמז תיש שהוא זכר של שעירים סטרא דעשיו ולא רמז איל זכר של כבשים הפריד יעקב, והרי באמת 'איל אחר נאחז בסבך' ולא תיש, ותו הא אותו האיל נברא בין השמשות ולא בראשית.
[4]ניצוצי שמשון (וירא ד"ה 'וישא אברהם').
[5]וזה לשון הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת נצבים – אות ד):
[בליל ראש השנה]… ואחר התפוח נוהגין לאכול ראש כבש, ומבקשים יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו עליהם השלום. ואם לא היה יכול להביא ראש כבש, לא יביא ראש של עז, כי הוא דינאקשיא, כנזכר בזוהר הקדוש פרשת שמיני (דף מא ע"ב), ועיין עוד בזוהר חדש סדר תולדות, ולכן טוב שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו, ולפחות יזהר בזה בראש השנה, ושאר עשרת ימי תשובה, שלא ימצא בביתו עז, ועל כן לא יביא לפניו בראש השנה ראש עז, דאם לא נמצא לו ראש כבש יביא של עוף…
[6]בראשית רבה (פרשה נו – אות י).
[7]ילקוט אוהב ישראל (עמוד קלח).
[8]וכאן ברצוננו לכתוב דבר מה:
הנה, כשמתבוננים קצת מבינים שישנם שני מסלולים. מסלול ראשון הוא המסלול של 'השכר והעונש'. על כל מצוה (מרמ"ח מצוות) מקבלים שכר, ועל כל עבירה (משס"ה עבירות) מקבלים עונש.
והאדם צריך לירא לנפשו מאוד פן יפסיד את השכר המעותד לצדיקים, וכן לירא לנפשו פן 'יחטוף' את העונש המעותד לרשעים.
אך כל זה הוא המסלול הראשון.
ואילו המסלול השני הוא מסלול אחר לגמרי, והוא המסלול שבו זוכים להיות חשובים ולנשוא חן בעיני הקב"ה! כאשר הולכים בדרך זו זוכים שנעשים חשובים בעיני השם יתברך, וממילא נושאים להם פנים למעלה, בשמים ובשמי השמים…
והמסלול הזה הוא מסלול התגלות 'רגש' של קדושה בתוך האדם – כאשר מתגלה בכל אבר ואבר מהרמ"ח אברים ובכל גיד וגיד מהשס"ה גידים רגש של קדושה, האדם זוכה להיות חשוב בעיני השם יתברך.
ואברהם אבינו זכה שבכל אבר ואבר מרמ"ח אבריו ובכל גיד וגיד משס"ה גידיו התגלה רגש האהבה, ולכן הוא זכה שהקב"ה אהב אותו אהבת אמת – "זֶֽרַע אַבְרָהָם אֹֽהֲבִי" (ישעיה מא, ח).
ועתה, לא נותר אלא לעקוב אחרי היסוד הזה בכל חלקי התורה…
ובמאמר מוסגר: ישנם כאלו שחושבים ש'רגש' בא לידי ביטוי באיזה 'זרם חשמלי' שעובר בגוף או באיזה 'שריר' שנע בלב. ועליהם לדעת 'זה לא רגש!'
וכדי לקרב זאת אל השכל, ינסה כל אדם להיזכר בהתקפת הכעס הכי קשה שהיתה לו בימי חייו, באותה תחושת כעס נוראה האופפת ומקיפה את כל הישות… ותחושה כזו, תחושה האופפת והמקיפה את כל הישות – היא רגש!
[9]סיפר הגאון הרב מנחם גץ (בעקבות רבותינו – החתם סופר, עמוד 14):
בעיר פרנקפורט התגוררו רבי שמואל סופר ואשתו הצדקנית רֵייזְל. רבי שמואל סופר היה תלמיד חכם גדול ועובד ה' מופלג, ולצורך פרנסתו עבד כסופר סת"ם.
ולצידו, עמדה אשתו, שהיתה עזר כנגדו ובכל הטוב אשר עשה היתה היא שותפה לדבר מצוה. ובעוד שהיה רבי שמואל יושב, טובל קלמוסו בדיו וכותב על הקלף את אותיות התורה הקדושה, היתהרֵייזְל מבצעת הלכה למעשה מצוות ומעשים טובים.
העיר כולה הפליאה את צדקותה של רֵייזְל: כמה יראת שמים! איזו אמונת חכמים! ובעיקר – עיסוקה בגמילות חסדים. תמיד ידעה למי צריך לעזור, יולדת חסרת אונים כי היתה בעיר, וכבר רֵייזְל שמעה על כך, לפתע היתה מופיעה בבית וכל דאגה פרחה משם.
כל עני וקשה יום ידע כתובתה, ובכל מקום בו היה צורך ביד עוזרת או מעודדת כבר היתהרֵייזְל נמצאת שם, כאשר החיוך על שפתיה והצהלה בפניה.
אך לא הכל ידעו כי מתחת לחיוכה הלבבי והנעים של רֵייזְלמסתרת גם דאגה גדולה.
לכולם היא מושיטה עזרה ועצה ואילו לעצמה אינה יכולה לעזור ולהושיע, רק בורא העולם, האדון הכל יכול, יש בכחו לרפא את פצעה ולהביא מזור לנפשה…
רבי שמואל ואשתו לא זכו לילדים…
והשנים המשיכו לחלוף… עוד קמט בפניה של רֵייזְל, עוד שערת שיבה בזקנו של רבי שמואל…
צדיקים היו הַשְּׁנַֽיִם, היטב ידעו כי מאת השם היתה זאת ואת גזירותיו קיבלו באהבה. מעולם לא התרעמו, חלילה, על יגונם המר, על השממון שבביתם, תמיד עזרו לאחרים ושמחו בחלקם. אך זאת עשו: בכל עת התפללו אל השם, שפכו לפניו את שיחם ומשאלתם, פיזרו הרבה צדקה לכל נצרך, ולאחרונה גם עסק רבי שמואל בכתיבת ספר תורה כנדבה לקהילה – אולי בזכות כל אלה יוושעו…
אור עמום קידם את פניה של רֵייזְל – הערב איחרה משום מה לשוב מעבודת הקודש – חריקת המנעול הצרוד והצלליות השחורות שריצדו על הקרקע נראו לה כתזמורת של חשכת הלילה.
'א-הּ!' – התפרצה אנחה מלבה פנימה.
היא נכנסה לביתה והעלתה את האור בעששית הקטנה.
הדירה נקיה ומסודרת, איש לא הזיז חפץ ממקומו, ממש כפי שעזבה אותה בשעות הבוקר, עת יצאה מביתה לתפקידיה הרבים.
'אָהּ! מי יתן… והסדר בבית יתרועע מעט'…
היא החליקה בכפה על מצחה מנסה להעביר את המחשבה הטורדנית, והזדרזה להכין את השולחן לקראת בואו של בעלה רבי שמואל משיעורו בבית הכנסת.
השולחן נערך במהירות, והיא ישבה לידו וציפתה לבואו.
נקישה בדלת? – לא!
היום מתמהמה הוא משום מה. אולי קשתה עליהם הסוגיא והם מתדיינים בה?
מה מאושר הוא בעלי! – מהרהרת רֵייזְל – הן אורה של התורה משכיחה ממנו כל יגון וצער…
רֵייזְל תמכה את ראשה בידיה. עייפה היא מטורח היום. במצוות רבות הספיקה היום לעסוק, ברוך השם, כאן הכניסה מתן בסתר למשפחה מכובדת אשר נהפך עליה הגלגל, בזריזות ובחכמה הצליחה לתת את מתנתה בלי שירגישו בה. בבית אחר עזרה לילדה צעירה להשתלט על כל עבודות הבית, כשהאם שוכבת חולה במטתה ושולחת את ברכותיה לְרֵייזְל שתזכה גם היא להיות אם בישראל… ועוד ועוד מצוות נפלאות.
עיניה נעצמות.
חלומות נוּגוֹת מרחפים בחלל החדר. אט אט מתכסות פניה בדמעות רותחות: 'רבונו של עולם, תן לנו בן אשר נרוה ממנו נחת בעולם הזה ובעולם הבא'…
מעיין הדמעות גובר, ותפילה חמה משתפכת מתוככי לבה של רֵייזְל הצדקת. היא שופכת את לבה בדברי תפילה, בפסוקי תהלים מאלה שהיו שגורים על פיה, ומרבה בתחנונים לבורא העולם שיעניק לה מתנת חסד, מתנת חינם מאוצר הנשמות…
משהרימה סוף סוף את ראשה נרעדה קמעה – לצידה ניצב בעלה.
שוב פרץ זרם דמעות מעיניה.
גם לבו של רבי שמואל נשבר הפעם בקרבו…
רבי שמואל פסע לעבר פינת החדר והצטרף חרישית לתפילתה הרותחת של אשתו הצדקנית.
איש לא מנה את השעות, אולם דמעות רבות נשפכו אז, ותפילותיהם הַכֵּנוֹת, מלאות באמונה תמה, של זוג הצדיקים בקעו את שערי השמים…
נקישה על הדלת.
רבי שמואל הרגיש בה וחש אל הפתח – מי זה היכול לדפוק על דלתם באישון ליל?
גם רֵייזְל קמה ממקומה, ניגבה מעט את עיניה האדומות מבכי, ויצאה בעקבות בעלה אל פרוזדור הבית לראות מי הוא המפתיע אותם בשעה כה מאוחרת ומה בקשתו. אולי זקוק מישהו לעזרה? – והלא לכך היא נוצרה.
רבי זֶלִיגְמַן…
רבי זֶלִיגְמַן הקדוש, הצדיק המופלא, אשר דרכו היתה נסתרה מהבנת כל בני פרנקפורט, אך הכל העריצו את גדולתו וצדקתו. רבי זֶלִיגְמַן הפרוש מכל ענייני העולם הזה, היושב כל שעות היום ורוב שעות הלילה בבית הכנסת והוגה בתורה הקדושה, ניצב עתה בשעה מאוחרת זו בפתח ביתם.
בני הזוג נשאו אליו עינים מפוחדות: מה קרה? מדוע דופק עתה הצדיק המופלא על דלת ביתם?
אך רבי זֶלִיגְמַן לא חיכה לשאלות, והסביר להם את מטרת בואו במילים קצרות:
'באתי לבשרכם, כי אלקי הרחמים קיבל את תפילותיכם… השנה תזכו ותיפקדו בבן זכר, בן אשר יאיר את עיני ישראל בתורתו ובקדושתו!'…
ועוד בטרם הספיקו רבי שמואל ואשתו להתאושש מן התדהמה הגדולה, כבר פנה רבי זֶלִיגְמַן הצדיק לדרכו, ובקושי הספיקו לשומעו כשבירכם לשלום…
ובערב שבת שובה, ז' בתשרי תקכ"ז, ירדה לעולם נשמתו של קודש הקדשים רבי משה סופר, 'החתם סופר' זיע"א.
[10]כך כתב מנחת שי (עמוס ז, ט).
[11]בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, ויקרא – מאמר ה), וז"ל:
על הנאמר בפרשת ויקרא בנוגע לקרבן העולה: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא א, ד), מבואר בתורת כהנים (פרשת ויקרא, פרשתא ג – פרק ד אות ח):
"וְנִרְצָה לוֹ' – מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום רוצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה בידי בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאות ואשמות – הרי עונשן אמור (ולא יכול להיות שקרבן עולה יפטור אותו מן העונש). ועל מה המקום רוצה לו – על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה'.
אך לעומת דברי התורתכהנים שקרבן עולה היה מרצה על אדם שביטל מצות עשה, או עבר על מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, במדרש רבי תנחומא (פרשת צו – אות יג) הוסיפו חז"ל:
'כך שנו רבותינו, היתה עולה כולה קדושה מפני שלא היתה באה על עוונות. אשם היה בא על הגזילות, אבל העולה לא היתה באה לא על חטאת ולא על גזל, אלא על הרהור הלב היא באה'.
ועל פי דברי המדרש הללו שהעולה באה לכפר על הרהורי עבירה שבלב, יובן מה שבנסיון העקידה אמר הקב"ה לאברהם אבינו: "קַח נָא אֶת־בִּנְךָ… וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (בראשית כב, ב). דלכאורה יקשה מאוד, מה חטאו אברהם אבינו או יצחק בנו שיתחייבו להביא קרבן עולה, הלא מבואר בדברי חז"ל (יומא כח:) שהאבות קיימו את כל התורה?
אך מבאר הגה"ק בעל ה'מאור ושמש' (פרשת וירא – ד"ה 'וישכם אברהם בבוקר'), שהרי אברהם אבינו ויצחק אבינו היו שונים מאוד במדותיהם כידוע, כי מדתו של אברהם היתה מדת החסד ואילו מדתו של יצחק היתה מדת הגבורה. וכל אחד משני הצדיקים הנ"ל הרהר אחר מדתו של הצדיק השני:
כי כל מגמתו ותשוקתו של אברהם היתה שהקב"ה ינהיג את העולם אך ורק במדת החסד כדי שיהיה קיום לעולם, ולכן היה אברהם מהרהר בלבו אחר הנהגתו של יצחק בנו שמתנהג תמיד במדת הגבורה, והיה הדבר קשה בעיניו משום שהיה ירא פן ח"ו לא יתקיים העולם.
לעומת זאת, יצחק אבינו סבר שטוב יותר שהקב"ה ינהיג את העולם במדת הגבורה והפחד כדי שכל הבריות יראו ויפחדו מה' וממילא לא יחטאו, וכל מגמתו ותשוקתו של יצחק אבינו היתה שהקב"ה ינהיג את העולם במדת הגבורה והדין, ולכן היה יצחק אבינו מהרהר בלבו אחר הנהגתו של אברהם אביו שמתנהג תמיד במדת החסד, כי היה הדבר קשה בעיניו שמא הנהגה זו תגרום רפיון אצל הבריות ולא יהיו יראים לחטוא חלילה.
ומכיון שלכל אחד מהצדיקים הנ"ל היה הרהור על מדתו של הצדיק השני, נחשב להם הדבר לפגם והרהור עבירה, ולכן חייב הקב"ה את שניהם בקרבן עולה הבא לכפר על הרהור הלב כנ"ל, וציוה את אברהם אבינו להעלות לפניו את יצחק בנו כקרבן עולה.
ובראות אברהם ויצחק שחייב אותם הקב"ה קרבן עולה, פשפשו במעשיהם עד שמצאו שחטאם היחיד הוא מה שהרהרו זה אחר מדתו של זה, ומכך הבינו שהאמת היא שהקב"ה אינו מסכים לא לדעתו של זה ולא לדעתו של זה, אלא רצון הבורא הוא שאברהם ויצחק יוכללו זה עם זה, ויתמזגו זה במדתו של זה, כדי שהעולם יתנהג במדה הממוצעת בין מדת החסד לבין מדת הגבורה, והיא מדת התפארת.
אכן, מבואר בזוהר הקדוש (וירא דף קיט ע"ב) שבעצם מעשה העקידה נכללו ונתמזגו אברהם אבינו ויצחק אבינו במדותיהם. כי בכך שנעשה אברהם אבינו אכזרי על בנו ובא לשחוט אותו כדי לקיים את מצות הבורא, הכניס לתוך לבו חלק מסוייםממדת הגבורה של יצחק בנו, שהרי שחיטת אדם יכולה לנבוע רק ממדת הגבורה ולא ממדת החסד. ועל ידי כך שיצחק אבינו הכניע את עצמו לפני אביו והניח לו לשוחטו, ולא קם כנגדו בגבורה ועוז, על ידי כן הכניס בתוך לבו חלק מסוייםממדת החסד של אברהם אביו, ובזה התיישבה המחלוקת שהיתה ביניהם כראוי ועשו שלום ביניהם ונכללו זה בזה, ורק אז זכו להגיע לשלימות האמיתית.
ומכח אותה התאחדות והתמזגות המדותשהיתה בין אברהם אבינו ליצחק אבינו בנסיון העקידה נוצרה בעולמות העליונים נשמתו של יעקב אבינו, אשר כבר בהיותו ברחם אמו היתה טבועה בו המדה הממוצעת שבין מדותיהם הטבעיות של אבותיו הקדושים אברהם ויצחק – מדת התפארת.
ורמז לכך שאז נוצרה נשמת יעקב אבינו נמצא במה שנאמר בפרשת העקידה: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (בראשית כב, ד), 'יּוֹם הַשְּׁלִישִׁי' רומז ליעקב אבינו שהוא השלישי שבאבות.
לכן יעקב אבינו הוא השלם ביותר שבאבות, כמו שמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש (ויצא דף קנ ע"א) שיעקב אבינו נקרא 'שלימו דאבהן', כי המדה המושלמת ביותר היא המדה הממוצעת שבין המדות הקיצוניות לימין (חסד דאברהם) או לשמאל (גבורה דיצחק), וכמבואר ברמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ב) שהדרך הבינונית והאמצעית שבכל הדעות היא ה'דרך הטובה' שבה צריך האדם לנהוג.
לכן דוקא בפרשת תולדות, לאחר שנאמר בפתיחת הפרשה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק" (בראשית כה, יט) – רק אז מסופר כיצד זכו יצחק אבינו ורבקה אמנו שיוולד להם יעקב אבינו לאחר שנים רבות של עקרות – כדי לרמוז שרק כאשר 'יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם', כלומר שיצחק נכלל במדת החסד של אברהם אביו, וכן 'אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק', כלומר שאברהם נכלל במדת הגבורה של יצחק – רק אז נוצרה נשמתו של יעקב אבינו הכלולה משניהם ואחוזה במדת התפארת, ויכלה לרדת לעולם.
[12]בעל שם טוב על התורה (פרשת וירא – אות יג).
[13]אשיחה בחוקיך (בראשית עמוד קסד).
[14]בגמרא הקדושה (נדרים פא.) שאלו: 'מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן?… רבינא אומר, שאין מברכין בתורה תחילה!
וביאר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 369), וז"ל:
כי תלמיד חכם מצוי שיש לו אהבה אל התורה ולא אהבה אל נותן התורה ברוך הוא וזה מונע שיהיו בניו תלמידי חכמים.
והענין הוא שאהבת תורה כשלעצמה יכולה להיות סתירה לאהבת השם.
וכמו שכתב המהר"ל (בהקדמתו לספרו תפארת ישראל), וז"ל:
'כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד'.
היינו שאהבתם היא לשכליות התורה, ובזה הרי רואה את עצמו וממילא ראייתו את השם יתברך מתמעטת. ומטעם זה אין מצוי שיהיו בניהם תלמידי חכמים, כי אם היו דבקים בהקב"ה שהוא סיבת התורה ושרשה, היתה זאת סיבה להשפיע את התורה גם לזרעם, ובהעדר זאת נעדרת גם השפעת התורה לזרעם…
[15]כתב בליקוטי מוהר"ן (קמא, תורה נו), וז"ל: כי יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו, כן יש לו בחינות מלכות. יש שהוא שׂורר בביתו, ויש שהוא מושל ביותר, וכן יש שהוא מושל על כל העולם, כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו. בבחינות: "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות יח, כה).
מגלה לנו רבי נחמן, כי לכל יהודי יש בחינת מלכות. מלך זה מנהיג. לכל יהודי יש בחינה של הנהגה. יש מי שהוא מלך על עצמו, יש מי שהוא ראש משפחה, אז הוא גם מלך בביתו, גם לאשתו, גם לילדים. ואם הוא סבא אז הוא מלך גם לנכדים.
אדם שיש לו עסק, הוא מלך בעסק שלו, על העובדים שלו. ויש מי שהוא מלך בקהילה, יש בעיר, במחוז, במדינה, על חבל ארצות… ועוד כמה וכמה בחינות.
וכל אדם, כפי בחינת המלכות שבו, כן בחינת הדעת שלו. לא דומה כלים ותפיסה שמקבל שכיר לתפיסה וכלים שמקבל בעל הבית. לא דומה תפיסה של רווק שאחראי לעצמו, לבעל אשה ובנים…
לעולם ל'ראש' יש תפיסה של ראש. וככל שהוא ראש גדול יותר, כלומר שיש יותר אנשים שתלויים בו, גם התפיסה שלו להרבה מצבים בחיים היא בהתאם לכך.
וכל אדם צריך בימי חייו לזכות לבחינת ה'דעת' הראויה לו. לכל יהודי הכין הקב"ה מסלול המיוחד לו.
וכאשר יהודי יזכה לעבור את המסלול המוכן לו, עם כל נסיונותיו עם עצמו ומשפחתו וילדיו אזי יזכה לשלימות נפשו.
כי זה הכלל: הנסיונותוהיסוריםמהוים מסלול והכנה לימי פאר!
וביתר ביאור: דע כי לכל אדם דרך המיוחדת לו.
לפעמים, אחרי צִפיה של הרבה שנים, זוכים להתחתן, והנה אחר החתונה מתחילים הקשיים… אין תקשורת, לא מבינים אחד את השני, ויכוחים ללא הרף, חוסר שלום בית… הוא אומר: 'עשיתי טעות שהתחתנתי אתך'. היא אומרת: 'אני עשיתי את הטעות של החיים שלי, חשבתי שאתה אדם מיוחד והתברר לי שאתה סתם בול עץ לא מבין כלום, סתם בלוק!'
האשה מרגישה כמו מתה מהלכת. אך האמת שהיא צריכה להאמין, שאם ה' סלל לה את המסלול הזה, זה חלק מההכשרה המקצועית שלה לעתיד שלה, היא צריכה לעבור כמה חדשים של מירוק, מצד אחד זה יכפר על כל חטאות נעורים העומדים לרועץ בדרך עד אשר יעשו תשובה שלימה לפני ה' ויתכפר להם, מצד שני זה יתן לנפש שלה להבין אלפי דברים אחר כך, מחר היא תהיה אשה גדולה מאוד בעם ישראל, היא תהיה מדריכה גדולה, ועם כל מה שהיא חָֽוְתָה על הבשר, יהיה לה הרבה מאוד כלים לעזור לאלפי אנשים. וברגע שיווצרו הכלים בנפשה יגמר המסלול ופתאום היא תהיה האשה הכי מאושרת בעולם.
לפעמים אדם צריך להרגיש כמה חדשים שיש קצת צרות עין מסביב, קצת הצקות על הנפש, כדי שמחר כשהוא יגיע למקום מסויים הוא ידע לנהוג בעין טובה, לפעמים אדם צריך לעבור סדרה של בזיונות כדי שמחר כשהוא יגיע לגדולה או לתפארת, הוא יוכל להכיל ולהבין את מי שעובר מצוקה כזאת.
לפעמים ישנם קשיים עם הילדים, וההורים כדי לעזור לילדיהם, צריכים לגלות בעצמם כחות של סבלנות וארך רוח, לחשוף רגשות של אהבה וסבלנות, ולהשתמש בחכמה, בינה ודעת…
ועליהם לדעת שכל הנסיון עם ילדיהם – הוא לטובתם – לְזַכּוֹתָם ל'דעת האמיתית'.
וכך הוא בכל מסלול ומסלול, וכאשר אדם זוכה לעבור את מסלולו המיוחד לו, זוכה בבחינה מסויימתל'בְדַעַת חֲדָרִים יִמָּֽלְאוּ כָּל־הוֹן יָקָר וְנָעִים'.
[16]כתב חידושי הרי"ם מגור בספר הזכות (ריש פרשת תזריע):
'והיה זה נסיון עצום שהולך לשחוט בנו יחידו בציווי השם יתברך, שהיה ראוי להיות לו קרבות השם ביתר שאת, (ובנוסף) והיה מקום לפקפק, כמו שאמר לו השטן שמעתי השה לעולה ולא יצחק, עם כל זה נתחזק לעשות רצון השם יתברך גם שהוא מרוחק, וזה עיקר הנסיון להעלים אורו יתברך, ופעל בזה לדורי דורות, שגם שיהיו באמת מרוחקים, עם כל זה ישאר פנימיות האהבה מהשם יתברך לישראל, וממילא יהיה גם בלב ישראל כן, שהפנימיות ישאר באהבת השם יתברך רק מוסתר.
וזה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו: "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית טו, א), שיש נקודה בלב כל איש מישראל, שהשם יתברך הוא מגן שלא יאבד אותה'… (עכ"ל).
