פתח דבר
הדלת נפתחה ובנימין נכנס. 'הרב, היום הגיעו 96 מכתבים'. הוא הושיט לי אותם, ואני התחלתי לקרוא…
במכתב הראשון נפרשׂ סיפור חיים קשה ומטלטל על בני זוג שלא מפסיקים לריב לרגע… במכתב השני מבקשת הכותבת סיוע בבחירת עורך דין לצורך קבלת מזונות… וכך מכתב רודף מכתב, ורובם הגדול עסק בבעיות שלום בית.
והמכתב האחרון, שהצלחתי לקרוא, המכתב ה-75, הגיע מאיזה איש אחד שסיפר שאחרי הגירושין הם חילקו ביניהם את הילדים, והילדים שברשותו נפלו לבעיות רגשיות קשות ואיומות, דבר שגורם להם בעיות בחברה ובעיות עם עצמם, והוא לא מצליח לעזור…
'בנימין! איזה מכתבים הבאת לי? אני לא מסוגל לקרוא יותר!'
'הרב! אני לא אשם. אני רק הדוור, מה ששולחים אני מביא'.
'בעיות בשלום בית הן סימפטום של גאוה וגסות הרוח. הן מגלות שבני הזוג מלאים וגדושים עד אפס מקום ב'אויר' גס ומנופח'…
'הרב' – אמר בנימין – 'בוודאי שזה נכון. אך הם לא אשמים! הם פשוט לא יודעים איך להתמודד עם הגאוה שלהם'…
'וזה נראה בעיניך תירוץ מתקבל? אם יש להם גאוה בעוצמה שכזו, הרי הם פוגמים בכל רגע שהם חיים! עם גאוה כזו קל לדבר לשון הרע, לבזות את הזולת, ללכת אחרי תאוות הלב, ולהיות שלמים עם המדות הרעות והגסות שבלב!'
'הרב! איך אפשר להתמודד עם זה?'
'צריך להתפלל להשם, לִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת שמים וארץ: 'אנא השם, אתה יודע שאני מלא בגאוה בעוצמה נוראה, גאוה שגורמת לי לריב ולצער את בן הזוג.
רבונו של עולם, אתה יודע שכשלומדים תורה עם עוצמה כזו של גאוה, אזי מתחברים לסם המוות שבתורה, ואם כן בשעת לימודי אני מתחבר לסם המוות שבתורה.
רבונו של עולם, רחם עלי, מה יצא לך מכך אם עוד יהודי ישרף בגיהנם, מה יצא לך אם אהיה נע ונד אלפי שנים בעולמות של תוהו, אנא, אב רחמן, זכה אותי עוד בימי חיותי לשלום בית אמיתי ובכך אזכה להזדכך ולהיטהר מגאותי'…
'בנימין, אני לא מסוגל לקרוא יותר! הלב שלי נקרע מצער ורחמים![1] אני מוכרח ללמוד!' פתחתי את הספר, והתחלתי ללמוד, ובסופו של דבר יצאה חוברת, והנה היא לפניכם…
כדור הארץ לאייל!
שי נכנס למסדרון הפנימיה והחל לצעוד, לאחר הליכה קצרה הגיע לדלת חדרו. הוא נקש קלות על הדלת, ונכנס פנימה.
על אחד מהכסאות ישב אייל, חברו לחדר, ועיניו בוהות בחלל…
שי הפריח בחלל החדר: שלום אייל. מה נשמע?
אך שום תגובה לא נצפתה מכיוונו של אייל.
שי קלט שמשהו לא תקין… פנה שוב לאייל ושאל: מה נשמע אייל?
שי עמד מול פניו של אייל וקרא בקול: כדור הארץ לאייל!
שריר קל זע בפניו של אייל. לאחר רגע התייצב מבטו של אייל. 'שי! מה נשמע! מתי הגעת?'
'אתה לא מתבייש, הורדת לי את הלב! הייתי בטוח שקרה לך משהו'.
'הא. לא. לא קרה לי כלום, פשוט חלמתי'…
'חלמת' – התפלא שי. 'בשתים בצהרים? על מה?'
ואייל סיפר:
שבוע שעבר היתה שבת חופשית, ואחותי הביאה מהספריה ספר מתח עב כרס. ואני לא עמדתי בנסיון והתיישבתי לקרוא…
'מה אומר לך' – המשיך אייל וסיפר – 'גבור הספר הוא איזה איש אחד, שניחון בכחות גוף ונפש עצומים, והצטיין בקור רוח, נחישות ומקוריות… ובכח התכונות הללו הוא הצליח להתגבר על עשרות אויבים (שכולם היו לוחמים מיומנים וחמושים…), להכניע את כחות הָרֶֽשַׁע ולהציל מדינה שלימה'…
'ומאז' – המשיך – 'נולד בלבי רגש ההערצה לדמות הזו. ומדי פעם, דמותו צצה ועולה במחשבתי. ואני יושב ומהרהר בה'…
'אני לא מבין' – אמר שי. 'זו דמות אמיתית?'
'לא. הדמות הזו היא פרי רוחו של הסופר'.
'אז את מי אתה מעריץ?! את הדמיון של הסופר?'
'אתה יודע' – אמר אייל – 'עכשיו כשאתה שואל, אני חושב שהסיבה שנקשרתי אל הדמות הזו כל כך, כי הדמות הזו מייצגת בעיני את האדם השלם – 'כח ללא גבול, קור רוח ואומץ לב' – תכונות המביאות לאדם תהילה ופרסום. וכשאני מהרהר בדמות הזו, אני מרגיש שמשהו בתוכי קם לתחיה'…
עיניו של שי יקדו כִּיקוֹד אש, והוא הביט באייל במבט חד וחריף… אייל השפיל את ראשו במבוכה. 'אתה כועס עלי?' שאל.
'לא. חלילה! אני לא כועס, אבל אני מרחם!'
'מרחם?' – צליל של מורת רוח נשמע בקולו של אייל. 'למה?'
'אתה טובע בקש, ואני לא ארחם עליך?'
'אני לא מבין! איפה אתה רואה קש?! אתה מדבר גבוה מדי!'
'אני אסביר.[2] אך לפני כן נשאל שאלה'…
מעלת המסגרת המשפחתית
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, ויצא – מאמר ה), וז"ל:
כאשר יצא יעקב מבאר שבע והלך לחרן, עצר בבית אל, "וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּֽׁמֶשׁ" (בראשית כח, יא)… ושם, באותו לילה, הוא זכה לחלום חלום קדוש ונורא. חלום שהתורה הקדושה כתבה אותו. וכך נכתב:
"וַיַּֽחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָֽיְמָה וְהִנֵּה מַלְֽאֲכֵי אֱלֹהִי"ם עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (שם פסוק יב) – והיינו שבמעמד זה זכה יעקב אבינו לראות את מלאכי השרת, 'מַלְֽאֲכֵי אֱלֹהִי"ם', עולים ויורדים בסולם.
אך עם כל המעלה העצומה שיש בזה, מדגישה התורה ומספרת שכל המראות הללו היו אך ורק בחלום ולא במציאות ממש.
לעומת זאת, כעבור עשרים שנה, כאשר יעקב יצא עם משפחתו מבית לבן והלך לארץ ישראל, בדרכו שוב ראה מלאכי שרת, 'מַלְאֲכֵי אֱלֹהִי"ם', וכמו שנאמר: "וְיַֽעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְֽאֲכֵי אֱלֹהִי"ם. וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַֽחֲנֵה אֱלֹהִי"ם זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַֽחֲנָיִם" (שם לב, ב-ג).
מדגישה התורה ומספרת שכל המראות הללו היו במציאות ממש פנים אל פנים.
הבדל נוסף: בפעם הראשונה, כאשר ראה יעקב אבינו את המלאכים בחלום הלילה, הוצרך שהקב"ה ישמור אותו מהם כדי שלא יזיקו לו, כמו שנאמר: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (שם כח, יג), ומפרש רש"י שהכוונה היא שה' היה ניצב על יעקב לשומרו מהמלאכים שלא יזיקו לו מחמת קנאתם (כמבואר בשפתי חכמים שם).
לעומת זאת, כשיצא מבית לבן, ונפגש עם המלאכים במציאות ממש, לא הוצרך כלל לשמירה מפניהם, כיון שלא היה להם שום כח להזיק לו.
ואדרבה, לא רק שיעקב לא ירא מהם, אלא, שהוא כל כך התעלה במעלה, עד שניתנה לו רשות להשתמש במלאכים כרצונו…
ויעקב שקיבל רשות, קורא להם ואומר: מלאכים בואו רגע, אני צריך שתעשו בשבילי שליחות, יש לי 580 בעלי חיים, פרות כבשים גמלים, שאני רוצה לשלוח לאחי עשיו כדי לרצותו.
ולכן, אני מבקש מכם מלאכים יקרים, עזבו לרגע את תפקידכם בשמים, לבשו בבקשה בגדים של רועי צאן ובקר, חבשו לראשיכם כובע בוקרים אמיתי מעור, נעלו מגפים מגושמות… ובבקשה, אל תשכחו לקחת עמכם חבל פלצור עבה וחלילים… וקחו את הבעלי חיים הללו לעשיו!
וכמו שפירש רש"י הקדוש (בראשית לב, ד): 'וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל־עֵשָׂו אָחִיו' – מלאכים ממש![3]
וצריכים אנו להבין: איזה שינוי התחולל אצל יעקב אבינו בין מעמדו ומצבו הרוחני בחלום הסולם, שאז הוא היה ראוי לראות מלאכים אך ורק בחלום, וגם אז הוצרך שה' ישמור אותו מפניהם – לבין מעמדו ומצבו הרוחני כאשר יצא מבית לבן, שאז הוא היה במדרגה כל כך גבוהה לראות מלאכים במציאות ממש, ולהשתמש בהם כבנער שליחויות?
התשובה לכך: לפי דברי חז"ל (יבמות סג.) אדם שאינו נשוי אינו נקרא כלל 'אדם', כמו שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם 'אָדָם'!" (בראשית ה, ב) – משמע שרק שניהם יחד קרואים 'אָדָם'.
וכל זמן שהם לא נשואים הם לא אדם![4]
וזה לשון הזוהר הקדוש (אידרא זוטא, האזינו דף רצו ע"א – בתרגום לעברית):
'כל מי שלא נמצא בבחינת זכר ונקבה, דהיינו שהוא לא נשוי, הרי הוא נקרא 'חצי גוף' בלבד ולא גוף שלם, ואין הברכה שורה בדבר פגום וחסר אלא במקום שלם, וחצי דבר אינו מתקיים לעולם ואינו מתברך לעולם'.
ומכיון שבחלום הסולם יעקב אבינו טרם זכה לשאת אשה ולהעמיד בית לתפארת, לכן דרגתו הרוחנית עדיין היתה חסרה, ומשום כך עדיין לא היה ראוי לראות את המלאכים במציאות ממש אלא רק בחלום, וגם אז הוזקק לשמירה מפניהם.
לעומת זאת, כאשר יצא מבית לבן, יעקב אבינו כבר זכה לשאת אשה ולהוריד לעולם את נשמותיהם הקדושות של שבטי־י"ה אשר מהם יצאו כל זרע בית ישראל הקדושים, לכן דרגתו הרוחנית באותה שעה היתה נעלית פי כמה וכמה מזאת שהיתה לו בתחילת הפרשה, ומשום כך כבר היה ראוי לראות את המלאכים במציאות ממש, ולא הוזקק לשום שמירה מפניהם.[5]
דבר זה מלמדנו עד כמה עצום כחה של המסגרת המשפחתית. אדם רווק, עד כמה שיהיה קדוש, עדיין חסר הוא את השלימות, את השמירה, את הברכה ואת הסייעתא דשמיא. אולם אדם שזוכה לשאת אשה ולהביא ילדים קדושים לעולם, הרי הוא שלם באמת, בבחינת: 'כלי מחזיק ברכה', והמסגרת המשפחתית שלו מעניקה לו שמירה מופלאה ממש כחומה בצורה. לכן אדם צריך להשקיע כחות מרובים כדי לשמר את המסגרת המשפחתית שלו שלא תתמוטט חלילה. אדם מחוייב לעשות את כל אשר ביכולתו כדי לשמור היטב על השלום בית שלו עם אשתו היקרה…[6] עיי"ש באורך דברים נפלאים.
בבקשה, תנו לנו לנסות להיכנס לראש שלכם. בטח סיימתם לקרוא ואתם חושבים: 'נו, הוא רוצה לשכנע אותנו, שסולם העליה של האדם הוא 'שלום בית'. שעל ידי שאדם יזכה לחיות בשלום הוא יזכה לגילויים נוראים ונפלאים…
והוא עוד מעז להביא ראיה מיעקב אבינו, שזכה לגלויים נפלאים רק בגלל שהיה נשוי. נו, באמת, מה הוא ממציא! הסיבה שיעקב אבינו זכה לגילויים כי הכשיר את עצמו במשך שנים ארוכות לכך, על ידי תורה, קדושה ומסירות נפש…
אבל אנחנו? איפה אנחנו! מה יעזור לנו שלום בית!
מה הוא חושב לעצמו לעבוד עלינו?
טוב, אז אנחנו שומעים. ולמענכם נעתיק את לשון הגמרא…
כדאי לקרוא בהבנה…
בגמרא הקדושה (יבמות סב:) אמרו:
אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי, כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.
בלא שמחה, דכתיב: "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד, כו).
בלא ברכה, דכתיב: "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל־בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד, ל).
בלא טובה, דכתיב: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח).[7]
במערבא (בארץ ישראל) אמרי: בלא תורה, בלא חומה.
בלא תורה, דכתיב: "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי" (איוב ו, יג).[8]
בלא חומה, דכתיב: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיה לא, כא).
רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָֽהֳלֶךָ" (איוב ה, כד).
והנה ידיעת ההפכים אחת היא, וכל מי שנשוי זוכה לשמחה, לברכה, לתורה, לחומה ושלום'.[9]
ונרחיב יותר:
בשיחה שמסר הגאון הרב עזריאל טאובר זיע"א (פרקי מחשבה – הבית היהודי, עמוד לו), אמר כך:
נאמר בתורה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח).
למרבית הפלא, דוקא האדם, שהוא נזר הבריאה ותכליתה, הוכתר בתורה בתואר: 'לֹא טוֹב', בעוד שיתר בעלי החיים, הסנאי על העץ, החיפושית על הקרקע, הדגים בים והפרפרים המרחפים, נושאים חן, כביכול, בעיני הקב"ה מיד עם היוולדם, וכפי שנאמר בסיום הבריאה: "וַיַּרְא אֱלֹהִי"ם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (שם א, לא).
חכמינו ז"ל מעמידים קביעה זו בכל תוקף. וכך שנו חכמים: 'כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא טובה, בלא ברכה… בלא חומה. בלא תורה, בלא שלום'. כלומר, על פי השקפת התורה, אדם ללא אשה הוא 'מופרך' לגמרי. הוא אינו אדם! ונשאלת השאלה: מדוע נברא האדם 'לא טוב'?
התורה כותבת כי התכלית היא: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (שם ב, כד). אך עדיין הדברים אינם מחוורים דיים. ראשית, מה פירוש 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ'? לאיזו דביקות על האדם להגיע? ויתירה מזו, לא מצאנו בתורה לשון דביקות, אלא ביחס לבורא כל העולמים: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י, כ).
ואם כן, מהו הקשר בין דביקות בקב"ה לדביקות שהאדם נדרש להגיע אליה ביחס לרעייתו? שהרי רק בשניהם נוקטת התורה לשון זו.
וכבר השוה הזוהר הקדוש (זוהר חדש, חוקת דף סב ע"א) ביניהם: 'דכי בר נש נסיבאיתתא, אתדבק בשכינתא' [תרגום: כאשר האדם נושא אשה, הוא נדבק בשכינה]…
ביטויים רבים מובאים בחז"ל אודות השלימות הגדולה אותה קונה האדם על ידי הנישואין… ונשאלת השאלה מדוע הוא זוכה בעת נישואיו לדביקות בשכינה, ולמתנות כה רבות? מהו המיוחד בנישואין שמביאים לכל אלו?
זאת ועוד, בברכה הרביעית של השבע ברכות אנו אומרים: 'והתקין לו ממנו בנין עדי עד', והנוסח הזה פלא, כיצד ניתן להבין שהקשר בין בני הזוג הוא קשר נצחי, 'עדי עד', והרי הם בשר ששנותיהם קצובות?…
יתר על כן, התורה הקדושה מחייבת אותנו להינשא, ואי אפשר להיפטר מזה.
אין האדם יכול לטעון כי יוכל לחיות בלי העזר, וכפי שכתב הב"ח (ריש חלק אבן העזר), וז"ל:
'לפי שנמצאים קצת בני אדם מעלים בדעתם המשובשת, כיון דלטובתי עשה לי את העזר, כמו שנאמר: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶֽעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'. הנה, אין אני חפץ בטובה זו ואי אפשי בה (תרגום: ואין רצוני בה). כי לדעתו יותר טובה הוא כשישב בלא אשה, וממציא לו עזר בריע או אח, אשר נפשו קשורה בנפשו. ועל כן, להוציא טעות זה מן הלב, אמר, כי הוא יתברך היודע מה שהוא עזר, לא כמחשבת לבו של אדם הטועה בדעתו להמציא לו עזר כנגדו'.
למדנו, איפוא, מדבריו של רבינו הב"ח כי רק האשה יכולה להוות 'עזר' לאדם, ובלעדיה הוא נשאר 'לבדו'. ויש להבין: מדוע לא טוב הוא אם ימצא האדם חבר כלבבו, אשר נפשו קשורה בנפשו?… עיי"ש באורך.
ואלו לא השאלות היחידות שישנן בנושא הזה, ואם היה ברצוננו להרחיב ולבאר היינו צריכים לכתוב ולכתוב ולכתוב…
אך, מכיון שאין עתה הזמן לכך, נסתפק בתשובה הפשוטה: כך רצונו יתברך, שרק הנשוי יוכל להידבק בשכינה!…
ועתה נעבור לקושיא שרצינו להקשות, אך לפני כן עוד נביא הקדמה אחת…
נעלם מן האופק…
הפעם הראשונה שאנו נפגשים עם עשיו הוא מפגש בעילום שם. אנו עדיין לא יודעים את שמו, וגם הוא, למזלנו הרב, לא יודע את שמנו.
וכך נאמר: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ… וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַֽיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶֽאֱמָץ וְרַב יַֽעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כב-כג), ומבואר בהמשך הפסוקים, שה'שְׁנֵי גוֹיִם' הללו הם עשיו ויעקב.
ולמרות שהם עדיין לא נולדו, הַקַּוֵּי אופי שלהם החלו כבר להתגלות…
וכך נאמר במדרש (בראשית רבה, פרשה סג – אות ו): כשהיתה רבקה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות היה התינוק (יעקב) מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים היה התינוק (עשיו) רץ ומפרכס לצאת…
וכשתמו ימי ההריון, יצא הראשון "אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּֽרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה).
המידע הבא שיש לנו על עשיו הן המילים: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַֽיִד אִישׁ שָׂדֶה" (שם פסוק כז).
ולאחר מכן, כשעשיו היה בן 15, אירע מעשה מכירת הבכורה. וכך נאמר: "וְיַֽעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶֽחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה"[10] (שם פסוק לד).
ושוב אנו מדלגים על 25 שנה, "וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה, אֶת־יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי, וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי" (שם כו, לד), נשים רעות וגרועות מאוד, כמו שנאמר: "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (שם פסוק לה).
ובהיות עשיו בן 63 שנה, קרא לו אביו יצחק וביקש ממנו שיכין לו ארוחה, ועל ידי כך הוא ישפיע עליו שפע רב ועצום.
וכידוע, בסופו של דבר, יעקב אבינו קיבל את השפע, ועשיו התמלא בשנאה עצומה, וכמו שנאמר: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת־יַֽעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַֽעֲקֹב אָחִי" (שם כז, מא)…
בעקבות המאורע הזה התחתן עשיו עם אשה שלישית, "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת־מַֽחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל" (שם כח, ט)…
שלשים וארבע שנה חלפו מאז, ועשיו שומע שיעקב חוזר לבית אביו. ועשיו הולך לחבר'ה ומגייס 400 לוחמי גרילה, ויוצא לנקום את נקמתו מיעקב…[11]
ואחר המפגש הזה, הוא מוזכר רק עוד פעם אחת, בסוף פרשתנו. ולאחר מכן נעלם עשיו מן האופק, ולא מוצאים אותו מוזכר יותר בחומש…
וצריך להבין, הרי עשיו ויעקב היו תאומים, נולדו בבית אחד ואכלו מצלחת אחת. ושניהם הקב"ה ריחם עליהם והזמין להם נשים.
ולכאורה בשניהם היה צריך להתקיים 'פסק' הזוהר הקדוש: 'כאשר האדם נושא אשה, הוא נדבק בשכינה!'
ואם כן, מדוע, רבונו של עולם, יעקב אבינו זכה על ידי חיי משפחה להתעלות למדרגות לא נודעו, ואילו עשיו ירד לעמקי שאול, ונאבד זכרו מן התורה הקדושה, לנצח נצחים?
מדוע???
וכדי להשיב נצטרך לפתוח בבירור קטן…
זכות יוצרים – אסור לגזול!
כידוע, אחד מן הכללים שישנם בלימוד תורה הוא נקודת ההתחלה. והיינו, שתמיד עלינו למצוא היכן מוזכר בפעם הראשונה הענין שאנו דנים אודותיו.
וכאשר זוכים ומוצאים, אזי אפשר על ידי ההתבוננות, לתפוס את הענין כולו.
ועתה, עלינו להתבונן מי היא הדמות הראשונה בתורה שהיה לה בעיות בשלום בית. ונפתח את החומש ונתבונן…
הזוג הראשון המוזכר, היה אדם וחוה, והתורה הקדושה מעידה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א), ומכיון שאדם הנהיג את ביתו בדעת, בוודאי שהיה לו שלום בית.
הזוג השני הוא קין, והתורה הקדושה מעידה: "וַיֵּדַע קַֽיִן אֶת־אִשְׁתּוֹ" (שם ד, יז).
הזוג השלישי הוא למך. והנה ללמך היו שתי נשים, עדה וצילה, וגם לו היה שלום בית[12].
והנה הזוג הרביעי הוא אברהם ושרה, והגם שעליהם לא מצאנו גילוי מפורש, אך אברהם היה איש חסד בכל אבריו, גידיו ונימיו. ומסתמא שהיה להם שלום בית.
הזוג החמישי הוא יצחק ורבקה, ולמרות שיצחק היה 'נאזר בגבורה', אף על פי כן העידה התורה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹֽהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּֽאֱהָבֶהָ" (שם כד, סז)…
ועתה אנו מגיעים אל שורש הבעיה! אל האשם העיקרי! נכון, עשיו הרשע…
בהיות עשיו בן ארבעים התחתן (בפעם אחת?) עם שתי נשים, עם יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְעם בָּֽשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.
חלפו 23 שנה, ועשיו התחתן עם אשה שלישית. וכמו שנאמר: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת־מַֽחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (שם כח, ט).
ופירש רש"י: 'עַל נָשָׁיו' – 'הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות!'
מגלה לנו התורה שלעשיו היו בעיות איומות ונוראות בשלום בית, ונשיו התחננו לפניו: 'אנחנו לא מסתדרים! בוא נתגרש', אך עשיו היה סרבן גירושים. וכשראה שהן עושות לו בעיות, במקום לגרש אותן הוא הלך והתחתן עם אשה נוספת (ופשוט שגם היא תסבול מרשעתו)…
ועתה אחרי שגילינו שלעשיו יש 'זכות יוצרים' בבעיות בשלום בית, נבוא להתבונן מדוע? מדוע היה לעשיו הרשע בעיות בשלום בית?…
בית עשיו לקש!
כידוע, הנביא עובדיה היה מצאצאיו של עשיו, וזכה והתגייר. ומאז שהתגייר עבד את בוראו בכל כחו ובכל לבבו, עד שזכה והתנבא על סופו של עשיו. ונבואתו נכתבה בתוך ספר 'תרי עשר'. ובתוך דברי נבואתו אמר כך: "וְהָיָה בֵית יַֽעֲקֹב – אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף – לֶֽהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו – לְקַשׁ" (עובדיה א, יח)…
והיינו שהמהות הפנימית של עם ישראל היא 'אש'!
והמהות הפנימית של יהודים הזוכים לשמור על עיניהם מכל משמר היא 'להבה'!
והמהות הפנימית של עשיו היא 'קש'!
ולפני שנתבונן מהו 'איש קש', נקדים:
במשנה (בבא בתרא פ"ג מ"ח) אמרו: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא'.
והיינו, שאסור לאדם להוציא מכותל ביתו קורות לרשות הרבים שמא יכשלו בהם הרבים. אך אם בכל זאת הוא נצרך להוציא, שיכניס את הכותל לתוך רשותו, ובמקום הפנוי שנוצר (שבעצם זה רשותו) יוציא את הקורות.
מביאה הגמרא (בבא בתרא ס.):
לאמורא רבי ינאי היה אילן שגדל ברשותו וענפיו יצאו לרשות הרבים.
יום אחד ניגשו אליו קבוצת אנשים ואמרו לו, אנחנו רוצים לתבוע לדין אדם אחד שיש לו אילן ברשותו וענפיו יוצאים לרשות הרבים, והענפים שלו מפריעים לנו בהליכה.
רבי ינאי שמע את התביעה, עצם את עיניו והרהר, ולאחר מכן אמר: עכשיו אני לא יכול לדון, תבואו בבקשה מחר.
בלילה קרא רבי ינאי לגנן וביקש ממנו: לך תקצוץ את כל הענפים של העץ שלי (היוצאים לרשות הרבים).
למחרת חזרו האנשים, ורבי ינאי פסק: אתה חייב לקוץ את הענפים!
והאיש העז פניו: לרב מותר ולי אסור?
ורבי ינאי השיב בנחת: בוא נעשה עסק, אם שלי נוטה לרשות הרבים תשאיר גם אתה, אך אם לא – אז תקצוץ את הענפים הנוטים.
ממשיכה הגמרא ושואלת: מדוע רק עתה הבין רבי ינאי שעליו לקצוץ את הענפים? והשיבה: שבהתחלה הוא חשב שלבני רשות הרבים נוח שישנם ענפים ברשות הרבים, שבכך יש להם מקום עם צל לנוח מתחתיו. אך אחרי שבאו בתביעה הבין שזה לא נוח להם ורק מפני כבודו, הם לא העירו לו.
ממשיכה הגמרא ושואלת: למה דחה רבי ינאי את הדין עד למחר, שהיה פוסק כבר בפעם הראשונה שצריך לקוץ, והיה אומר לנתבע שגם הוא הולך עכשיו לקוץ?
ומשיבה הגמרא שהוא למד את זה מדברי הנביא (וכפי שדרש ריש לקיש): "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב, א) – 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים' (פירוש, דאג לתיקון פגמיך בטרם תבוא להוכיח אחרים).
וכך פירש רשב"ם את המילים הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ – 'הסר קש מבין עיניך תחילה!'
ומהגמרא הקדושה אנו לומדים, ש'איש קש' זה אדם שמתמקד בחסרונות של אחרים ומתעלם מהחסרונות שלו![13]
וזו התכונה הראשונה של איש הקש: קשוט אחרים, אתה ממילא מושלם!
ונעבור לתכונה השניה…
וסערה כקש תשאם…
בפרשה בשלח גילה משה רבינו לעם ישראל את סוד קדושת השבת. וכך אמר: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת" (שמות טז, כט).
וכתב הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א:[14] ה' יתברך באהבתו ובחמלתו נתן לנו את השבת שהיא שביתה ומנוחה, שהיא קדושה גבוהה ונעלמת מאוד שאין מגיע לשם שום פגם… כי הקדושה של שבת היא בחינת הקדושה העליונה ונעלמת מאוד מאוד…
וכך אמר משה לישראל: דעו לכם, שֶׁעֶֽצֶם השבת היא עֶֽצֶם אור אלקותו יתברך, ולכן ביום השבת מתגלה גילוי אלקותו יתברך בגילוי עצום ונורא.
ואני (משה רבינו) מברך אתכם: 'רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת' – שתזכו לראות בעיניכם כיצד מאירה בכל פינה ופינה באויר העולם קדושת יום השבת.
ושתזכו שקדושת השבת תמלא את כל חדרי לבכם ומדעי מוחכם, ותזכו לשרות ולחסות – כל יום השבת – באוירה המתוקה וההעריבה…
ואדם שזוכה לכך הרי הוא מקיים בשלימות את הפסוק: "זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח).
אך, בשבת ישנו עוד ציווי, והוא: "שָׁמוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּֽאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים ה, יב). והוא כולל בתוכו את כל הזהירות מחילול שבת על ידי עשיית מלאכה האסורה בשבת, או דיבור האסור בשבת וכו'.
וישנם 39 מלאכות האסורות בשבת (ומבוארים בפירוט בשולחן ערוך), והמלאכה הששית היא מלאכת הזורה. וענין מלאכה זו הוא הפרדת גרעיני החיטה מן הקש והמוץ שבשיבולים.
וביתר פירוט:
לאחר דישת התבואה נשארים גרעיני החיטה מעורבים עם הקש והמוץ שבשיבולים. וכדי להפריד ביניהם, משליכים את התערובת כלפי מעלה בכלי המיועד לכך – קלשון. הרוח מפזרת את הקש והמוץ הקל, ואילו גרעיני החיטה הכבדים נופלים למטה.
ונמצא שהקש הוא דבר קל מאוד העף על ידי הרוח.
וזו התכונה השניה של 'איש הקש': אין לו עמוד שדרה, אין לו יציבות נפשית, והוא בונה את אישיותו ודעותיו על פי כיוון הרוח. עיניו מזהות את כיוון הרוח שבשבשבת ועל פיה הוא בונה את האידאולוגיה שלו.
ובמילים פשוטות יותר:
'איש הקש' חש ומרגיש ריקנות פנימית, והוא חושב שאצל הזולת העולם הפנימי מלא אושר וַחֲוָיוֹת. ולכן הוא מנסה תמיד לחקות את הזולת…
ועשיו, 'איש הקש', 'זכה' להיות מושלם בשתי התכונות הללו: קלות הדעת (התכונה הראשונה) ופיזור הנפש (התכונה השניה)…
'וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ'! – קש מושלם!
סוד המתכון – קלות ופיזור
עשיו היה הראשון שהצליח למצוא את המתכון הטוב ביותר למריבות בבית, והוא מורכב משני חומרים בסיסיים: קלות הדעת ופיזור הנפש!
ועתה, ברשותכם, נפליג על כנפי הדמיון:
עשיו, בשעה טובה הגיע לגיל של שידוכין. כן, צדקתם – בן 40… והוא ניגש לשדכנית ואמר לה: אני צריך שידוך.
'מה אתה מחפש?'
'אני רוצה לחיות חיים יהודים כשרים. בבוקר ובערב, אני אהיה בבית הכנסת לתפילות ולשמיעת שיעור תורה, במשך היום אני אעבוד לפרנסתי, ואקבע זמן מסודר לעזור לאשתי בבית. ואני מחפש אשה שתסכים לכך'…
השדכנית מצאה לו כאשר רצה…
החודש הראשון עבר יחסית טוב, ואז, יום אחד, ביום בהיר, ניגש עשיו לאשתו ואמר לה: את יודעת החלטתי שעבודת השם שלי מקרטעת, ולכן אני רוצה להיות כמו סבא אברהם…
במשך שבוע הוא התרוצץ בעשיית חסד ובהכנסת אורחים.
ובחלוף השבוע הוא בא לאשתו ואמר: החלטתי להיות כמו אבא יצחק, אני יוצא להתבודד ביערות, והוא נעלם לחודש…
כעבור חודש הוא חזר, אכל ארוחת צהרים, ואמר לאשתו: גיליתי ששורש נשמתי הוא בלימוד תורה, אני רוצה להיות כמו אחי יעקב, אני הולך ללמוד…
אחרי שלש שעות הוא חזר ואמר: אני רוצה להיות כמו הבל, רועה צאן… כעבור כמה שעות הוא חזר לבית עם עדר כבשים…
בקושי יומיים חלפו, והוא החליט (ברוב קולות כמובן) שהוא רוצה להיות כמו קין, רועה אדמה…
'איש קש' פשוטו כמשמעו!
שנים חלפו ואשתו של עשיו נפטרה והגיעה לשמים. ושם, בבית הדין של מעלה, שאלו אותה: חז"ל אמרו (תנא דבי אליהו רבה – פרק ט), 'איזו היא אשה כשרה? העושה רצון בעלה'. האם את עשית רצון בעלך?
והאשה השיבה: איך אני יכולה לעשות את רצונו אם אין לו בכלל רצון. יום אחד הוא אברהם, ולמחרת יצחק, יעקב, קין, הבל, הרב עובדיה, הרב ואזנר… חלאס, היה לי בעל מטורלל…
אך הקדמנו את המאוחר…
באחד השיעורים שעשיו השתתף בו, שמע עשיו על המעלה של חשבון נפש. והוא התיישב והחל לערוך חשבון נפש…
'מה זה? כבר עשרים שנה אני עובד את השם ולא התקדמתי כלל! איך זה יכול להיות??? הא! אני יודע! פשוט מאוד! אשתי! אשתי היא האשמה בכל!!! בגללה, ורק בגללה אני סובל!'
ועשיו קם ממקומו בעצבים, נכנס לבית והחל להטיח באשתו את כל העצבים שלו…
בצדק ובזכות הוא זכה לתואר 'עשיו הרשע'!
ארך אפים
בשיחה שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א, אמר כך:[15]
'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'.
על כל אחד מבני הזוג לתקן את עצמו, בעזרתו יתברך, על ידי תפילה ועבודה עצמית, ולא לתבוע את תיקון בן־בת זוגו מקודם.
הלואי שבמשך שנות חייו עלי אדמות יזכה לתקן במקצת על כל פנים את מדותיו ומעשיו הוא, ובכל הנוגע לבן הזוג צריך ללכת בדרך השם יתברך: 'מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום… מה הוא (הקב"ה) ארך אפים אף אתה ארך אפים'.
והעיקר הוא מדת 'ארך אפים', מדת הסבלנות בכל, תכלית מדת הענוה שבה דוקא נשתבח משה רבינו עליו השלום, כמו שנאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
ופירש רש"י: 'עָנָו' – שפל וסבלן!
רק על ידי מדה זו של 'ארך אפים' אפשר לזכות ל'שלום בית' האמיתי, שהרי על ידה (על ידי מדת ארך אפים) שורה אור הכתר (סוד אויראד ארץ ישראל דמחכים – המשכת מוחין דאבא לצורך היחוד הקדוש) בחינת אריך אנפין… סוד שלום בית!
מבואר בחסידות שמדת 'ארך אפים' היא סגולתה היחודית של ארץ החיים – ארץ ישראל…
על ידי השפלות האמיתית, בחינת: 'מְאֹד מְאֹד הוי שפל רוח', בא לגילוי הפנימי והעצמי של קדושת ארץ ישראל, "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (שם יד, ז). כל 'מְאֹד מְאֹד' שבתורה מרמז לבחינת 'יחיד', עצמותו יתברך ממש כביכול, ה'נושא הפכים' (שורש יחוד זו"ן), 'נושא וסובל כל', בחינת 'ארך אפים'… ראה שם באורך דברים נפלאים.
ולפני שנמשיך נכתוב הקדמה נוספת…
אלה תולדות עולם…
כך עלה ברצונו יתברך, שעם ישראל יגלו ארבע גלויות, והן: גלות בבל, מדי, יון, אדום.
ובספר בראשית מצאנו שתי פעמים בשני מקומות שבהם רמז הקב"ה על הגלויות שצריכים לעבור עם ישראל.
הראשונה, בעת בריאת העולם, שנאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם… וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם…" (בראשית א, א-ב). ודרשו חז"ל (בראשית רבה, פרשה ב – אות ד):
'וְהָאָרֶץ הָֽיְתָה תֹהוּ' – זה גלות בבל, שנאמר: "רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ" (ירמיה ד, כג).
'וָבֹהוּ' – זה גלות מדי, שנאמר: "וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת־הָמָן" (אסתר ו, יד).
'וְחֹשֶׁךְ' – זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלה"י ישראל'.
'עַל פְּנֵי תְהוֹם' – זה גלות (אדום) ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן.
והפעם השניה (שנרמזו ארבע הגלויות היתה) בברית בין הבתרים, שנאמר: "וַיְהִי הַשֶּֽׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָֽפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶֽלֶת עָלָיו" (בראשית טו, יב). ודרשו חז"ל (שמות רבה, פרשה נא – אות ז):
'אֵימָה' – זו בבל, שנאמר: "אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא" (חבקוק א, ז).
'חֲשֵׁכָה' – זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה.
'גְדֹלָה' – זו יון, שנאמר: "וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּֽרֶן הַגְּדֹלָה וַתַּֽעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם" (דניאל ח, ח).
'נֹפֶֽלֶת עָלָיו' – זו אדום, שנאמר: "מִקּוֹל נִפְלָם רָֽעֲשָׁה הָאָרֶץ" (ירמיה מט, כא).
ומאז הבריאה, זכינו, ברוך השם, לסיים שלש גלויות, ועתה אנו נמצאים לקראת סיומה של הגלות הרביעית – גלות אדום.
תוכן הגלות
בשיחה שמסר הגה"ק הרב אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ג – עמוד 208) אמר כך:
לכאורה נראה כי כל הגלויות שגלו ישראל לבין האומות, מאז גלות מצרים ועד הגלות הנוכחית, מהותן שוה – ישראל נמסרו לידי עכו"ם השולטים בם ומשעבדים ומענים אותם.
אולם מבט זה הוא מבט חיצוני ושטחי.
המעמיק להתבונן וחודר לתוך תוכנה הרוחני של הגלות, ישכיל כי לא הצרות הן מהות הגלות. אלא הנסיון שנגרם מנסיבות הגלות הוא עצם תוכן הגלות. והצרות? הצרות באות רק כדי להגדיל ולהעמיק את הנסיון!
נרחיב את הביאור של יסוד חשוב זה:
תוכן הגלות הוא, 'שכינתאבגלותא' – הקדושה והרוחניות הם בגלות תחת ממשלת הטומאה. כאשר ישראל גולים לסביבה אשר בה האמת מושפלת, נדמה כאילו ענייני הרוחניות ועבודת ה' משוללים כל חשיבות, והעוסקים בה נמצאים בשפל המדרגה.
ולעומת זה השקר והטומאה שולטים בכיפה, בני אדם מחשיבים את ענייני החומריות ומנשאים את המצליחים בהם.
זהו עיקר הגלות – גלות הקדושה הנדחקת ומושפלת על ידי הטומאה.
ובזה הוא הנסיון הגדול – האם נתחזק באמונה ובעבודה הרוחנית, ולא נתפעל מכל הסובב אותנו ולא נגרר אחריהם כלל…
או חלילה, להיפך, שנתפעל מהסובב אותנו, וניגרר אחריהם… ונרצה, חלילה, להיות כאחד מהם או להשתוות להם וְלוּ גם במקצת, שאזי נכשלנו בנסיון…
והנה, כשנתבונן בגלויות השונות מתוך מבט זה, נמצא שאין כל הגלויות שוות. לא בכל מקום הקדושה היא בגלות אצל אותה טומאה, ולכן יש שינוי גדול בין גלות אחת לחברתה.
לא הרי נסיונות של גלות מצרים כנסיונות של גלות בבל. ואינו דומה הנסיון של שלטון יון[16]לנסיון של אדום ורומי. זאת משום האופי והמדות של כל אומה ואומה. שהרי לכל אומה ואומה מדה מיוחדת לה – אופיה המיוחד של אותה אומה.
ולכן, במדה ששונים אופי ומדות אומה זו מזו, כן ישתנה הגלות של עם ישראל אצל כל אומה ואומה.
כאשר האומה משתמשת במדה זו לצד הטומאה, נעשית מדה זו מקור התנגדותה אל הקדושה. לכן לכל אומה יש צורה מיוחדת של נגד הקדושה האופיינית רק לה…
ממשיך הרב דסלר וכותב:
כאמור, כפי השתנות מדת הטומאה של האומה, כן משתנה התנגדותה אל הקדושה. הנסיון העיקרי של הגלות בקרב אותה אומה הוא לעמוד כנגד השפעתה, הלך המחשבה ודרך החיים שנוהגת בו, ולהחזיק בתוקף ובעוז רוח בדרך התורה ובעבודת ה'.
והנה, לפי היסוד הזה ניתן לנו לתפוס את השוני שבין הגלויות.
ואנו, כאמור נמצאים בגלות הרביעית, גלות אדום, סוד הקש…
'אתה מבין' – פנה שי אל אייל – 'עתה אנו בגלות הרביעית, תחת גלות עשיו, גלות שכל עניינה קש!
ועבודתנו לברר את הקש הזה. וכשאתה שוקע במחשבתך בדמות הדמיונית שלך, אתה טובע בקש!'
'הרב' – אמר בנימין – 'אז איך זוכים להסיר את הקש מעל העינים?'
'על כך, בעזרת השם, בהזדמנות אחרת'.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. נאמר בגמרא הקדושה: אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי, כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. והנה ידיעת ההפכים אחת היא, וכל מי שנשוי זוכה לשמחה, לטובה, לברכה, לתורה, לחומה ושלום.
ב. עלינו לדעת שאדם שאינו נשוי אינו נקרא כלל 'אדם', וכמו שאמרו בזוהר הקדוש: 'כל מי שלא נמצא בבחינת זכר ונקבה, דהיינו שהוא לא נשוי, הרי הוא נקרא 'חצי גוף' בלבד ולא גוף שלם, ואין הברכה שורה בדבר פגום וחסר אלא במקום שלם, וחצי דבר אינו מתקיים לעולם ואינו מתברך לעולם'.
ג. כחה של המסגרת המשפחתית: אדם שהוא עדיין רווק, כמה שיהיה קדוש, עדיין חסר הוא את השלימות, את השמירה, את הברכה ואת הסייעתא דשמיא. אולם כאשר אדם זוכה לשאת אשה ולהביא ילדים קדושים לעולם, הרי הוא שלם באמת, בבחינת: 'כלי מחזיק ברכה', והמסגרת המשפחתית שלו מעניקה לו שמירה מופלאה ממש כחומה בצורה. לכן אדם צריך להשקיע כחות מרובים כדי לשמר את המסגרת המשפחתית שלו שלא תתמוטט חלילה. אדם מחוייב לעשות את כל אשר ביכולתו כדי לשמור היטב על השלום בית שלו עם אשתו היקרה.
ד. על האדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. וכן מצינו אצל כל גדולי ישראל עם כל גודל אהבת ה' ואהבת התורה שבערה בלבם הם אהבו וכיבדו מאוד את נשותיהן. ואדרבה דוקא בזכות זה הם זכו למעלות ולמדרגות נשגבות.
ה. המתכון 'הטוב ביותר' למריבות בבית, מורכב משני חומרים בסיסיים: קלות הדעת ופיזור הנפש! קלות הדעת – שמתמקד בחסרונות של אשתו ומתעלם מהחסרונות שלו! ופיזור הנפש – כאשר הוא חש ומרגיש ריקנות פנימית, והוא חושב שאצל הזולת העולם הפנימי מלא אושר וַחֲוָיוֹת. ולכן במקום לבנות את עולמו הפנימי, הוא נע ונד בתוך דמיונות ומחשבות של הבל…
ו. אדם שלא מכבד את אשתו כמו שצריך ידע שהוא הופך את אשתו לאלמנה חיה. שהרי החילוק בין אשה שיש לה בעל לאשה שאין לה בעל, שאשה שיש לה בעל היא פורקת את לבה בפניו על כל ענין שמעיק לה. מה שאין כן אלמנה אין לה ממי לבקש עזרה כשהיא צריכה לכך. ולכן אשה שבעלה מתנהג עמה שלא כהוגן ושלא כפי כבודה. הרי שגם היא מרגישה שאין לה בעל כדי לפנות אליו כשצריכה לכך, לכן היא נקראת 'אלמנה'.
הערות שוליים:
[1]לאחר פטירתו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, התאספו פעם מספר אברכים יחד, וכל אחד סיפר כיצד הוא זכה להתקרב לרב.
וכך סיפר אחד האברכים: תודה לאל, מהיום הראשון שזכיתי לראות ולשמוע את הרב, הרגשתי אהבה גדולה אליו במדה שלא ניתן לתאר.
באותו זמן עדיין לא הייתי נשוי. הייתי בא בקביעות לשיעורו הקבוע של הרב בימי שני באשדוד, וכל כך שמחתי מכל שיעור שאני זוכה לשמוע, עד שממש השתוקקתי לעבור לגור בנתיבות וללמוד בכולל של הרב וכך לזכות לראות ולשמוע אותו מדי יום ביומו. ניגשתי לרב והבעתי בפניו את משאלת לבי, אך לאכזבתי הרבה הרב אמר לי שעוד לא הגיע הזמן וקודם כל שאתחתן.
כעבור כשנתים ברוך ה' התחתנתי, בהתחלה התגוררתי בירושלים, ואז שוב הגעתי לרב כדי לשאול אותו אם אוכל כבר לזכות לבוא לגור בנתיבות וללמוד אצלו בכולל. המתנתי בתור בסבלנות, וכשהגעתי לרב, עוד לפני שהספקתי לפצות את פי ולומר מילה, הרב אמר לי: 'עוד לא הגיע הזמן'…
נדהמתי איך הרב ידע שזה בדיוק מה שאני רוצה לשאול אותו, הרי הפעם הקודמת ששאלתי זאת היתה לפני שנתים. בכל אופן, שוב יצאתי מהרב בפחי נפש…
מרוב האהבה הגדולה שהיתה לי לרב ורצוני העצום לשהות במחיצתו, לא היתה לי הרבה סבלנות להמתין, וכבר כעבור בקושי שלשה חדשים שוב הגעתי לנתיבות כדי לשאול את אותה שאלה.
הגיע תורי, נישקתי את ידו הקדושה של הרב, ועוד לפני שהספקתי להוציא איזה מילה מהפה, בעוד שהרב אוחז בידי הוא כאילו נרדם למשך כשתי דקות שנדמו בעיני לנצח, ופתאום פתח את עיניו ואמר לי: 'עכשיו הגיע הזמן, אתה אברך מצויין, ברוך הבא', והפנה אותי להסדיר את ענין הרישום לכולל במשרדי הישיבה. כמובן, לא היה קץ לאושרי.
בחסדי ה' זכינו לעבור לנתיבות ונכנסתי ללמוד בכולל של הרב. אני הייתי מאושר מאוד מהצעד הזה, אך לאשתי המעבר מירושלים לנתיבות היה קשה מאוד. לכן בתקופה הראשונה למעבר, בכל פעם הענין הזה היה עולה על הפרק והיו נוצרים בינינו כל מיני ויכוחים ואי נעימויות, עד שביום ששי אחד זה ממש 'התפוצץ' ולצערי נוצרה מכך מריבה שאִתה נכנסנו לשבת.
בליל שבת לאחר התפילה, עברתי דרך הרב כמו שאר המתפללים כדי להתברך מהרב בברכת 'שבת שלום', אך בעוד שלכל אחד מהמתפללים הרב האיר פנים ואמר כמה מילים טובות ושלח אותו שמח ומלא חיות, כשאני הגעתי לרב, הרב 'העביר' אותי הלאה ללא אומר ודברים, ולא האיר לי פנים כלל. היה ברור לי שזה בגלל המריבה שלי עם אשתי.
הגעתי הביתה. סעודת ליל שבת עברה בלי הרבה מצב רוח, והמריבה נותרה כפי שהיתה. בשבת בבוקר לאחר התפילה שוב עברתי דרך הרב, ושוב, בעוד שלכולם הרב האיר פנים ואמר מילים טובות, אותי הרב 'העביר' הלאה בלי להגיד אף מילה, ופניו היו רציניות אף יותר מאשר בליל שבת. ושוב ידעתי והרגשתי בלבי שזה בגלל שעדיין אני מחזיק במריבה עם אשתי.
בשבת בצהרים ישבנו אני ואשתי ודיברנו על כל המצב, וברוך ה' הדברים הסתדרו וחזר השלום לבית. לאחר מכן הלכתי להתפלל מנחה של שבת עם הרב, והפעם כאשר עברתי דרך הרב לאחר התפילה, הרב לחץ את ידי בחמימות והאיר לי פנים וסימן לי בידו כאומר: 'סוף סוף…'
[2] שי התחייב לאייל שהוא יסביר. ואנו מצפים לשמוע את ההסבר שלו. אך עד שנשמע את ההסבר נספר סיפור.
סיפר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (יוסף דעת – יום הכיפורים, עמוד 125), וז"ל:
הגה"ק רבי יוסף משאש זיע"א מתלמסאן סיפר לקהלו סיפור ששמע מתלמיד חכם, לְמַה הביאה הגאוה את בעליה.
בסאלוניקי היה יהודי עשיר, שרוחו היתה גסה עליו מאוד, עד שגם בני ביתו לא יכלו לסבול את גאותו. והיה לו סופר מהיר שניהל את כל חשבונותיו בחריצות וביושר, ודוחק הפרנסה אילצו לסבול בדומיה את שגיונותיו של אדוניו.
האיש הכריחו לחלוץ לו את נעליו כדרך העבדים, לשאת את בגדיו לבית המרחץ כדרך המשרתים ולנופף עליו במניפה בימי הקיץ החמים…
בסוף החודש היה מעניק לו שכרו בבוז ורוטן: 'קח את המעות שלא עמלת בהן, לך ואכול לחם חסד'…
היה הסופר נוטל שכרו כדי לפרנס את משפחתו, והיה קורא על עצמו: 'טוֹב אֲרֻחַת יָרָק ושלוה שָׁם', למרות שהיא באה, 'מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ'…
ביום שָׁרָב אחד עלה בדעתו של האדון הגאה לשגר את סופרו אל המעיין, למלא כד במים צוננים ולרחוץ את רגלי אדוניו… לא אמר הסופר דבר, כבש את כלימתו והלך. תור ארוך השתרך לפני המעיין, והוא התקדם לאיטו. לבסוף מילא את כדו ושב אל אדונו. והלה, ללא בושה, החל לצעוק עליו ולבזותו: 'עצלן שכמותך! כמה זמן לוקח להביא כד מים?'… ומרוב כעסו הרים עליו יד וסטר על לחיו. בכך גדש את הסאה.
הרים הסופר את הכד וניפצו על ראש אדוניו, והמים זלגו על ראשו והתערבו בדמו, נטפו על בגדיו ועל שטרותיו. זעק הגביר חמס, וציוה למשרתיו לאסור את הסופר המתמרד. יצא רץ בהול להביא את הרופא, והוא חבש את ראשו של הגביר במשחות וברטיות. ואת הסופר הוליכוּ למושל העיר להישפט בפניו.
כשהגיעו ללשכת המושל, לא יכול היה להתפנות אליהם, כי עסוק היה בחקירת ערבי אחד, שסוחר מרגליות האשימו בגניבת מרגלית יקרה ובעלת ערך רב. הערבי הכחיש זאת בנמרצות, ובחיפוש מדוקדק לא נמצא דבר. עמד המושל ופטרו מִחֹסֶר ראיות, אבל הסופר, שעמד שם והאזין לתביעת הסוחר, נוכח בצדקתו, שכן 'ניכרים דברי אמת'. מיהר וכתב דבר מה בפתק, קרא לאחד מעבדי המושל ואמר לו: 'תן את הפתק לאדונך!'
הציץ המושל בפתק, הרים את גבותיו בתמיהה וחיוך הזדקר בקצות שפתיו. פנה אל הערבי ואמר לו: 'אתה טוען כי חף מפשע אתה, ואך עלילת שוא טפלו עליך. בחיפוש על גופך ובבגדיך לא נמצא דבר. אבל מבקש הייתי שיוסר כל ספק מלבות כולם. התסכים לתת יד להסרת הספק?'
'ודאי!' קרא הערבי.
'ובכן, חיפשו על גופך ובבגדיך, והעלו חרס בידם. לא נותר אלא לבדוק האם בלעת את המרגלית. ודאי תסכים שניקחך לבית החולים, ינתחוך ויבדקו בבני מֵעֶיךָ. אם תימצא המרגלית – תוחזר לבעליה, ואתה – דייך בצער הניתוח. רק את מחירו תשלם, כיון שאתה גרמת לעצמך'.
'אבל אם המרגלית לא תימצא' – נשא המושל את קולו – 'יאלץ הסוחר המעליל לשאת בכל הוצאות הניתוח והריפוי, עד שתחלים כליל!'
חוורו פניו של הערבי, והתחנן שלא ינתחוהו.
'מדוע', רעם קולו של המושל, 'ננתח, ויובהר הענין!'
החל הערבי לרעוד והודה בגניבה. אף הראה היכן טמן את המרגלית, בקפל נסתר שבבגדיו. מיד הושבה המרגלית לבעליה, והערבי נידון למאסר. עתה קרא המושל לסופר והודה לו בחום על עצתו המחוכמת, אחר שאל לסיבת בואו.
אמר הסופר: 'הובאתי על כרחי להישפט לפניך משפט צדק'.
תמה המושל, ושאל: מי תובע אותך?
והסופר השיב: המעביד שלי. אך מכיון שאין מכבודו לבוא ולהדיין עמי, שלח את בניו שייצגו אותו.
ובני הסוחר סיפרו למושל את אשר עשה הסופר לאביהם.
'מה בפיך?' שאל המושל.
והסופר פתח פיו וסיפר על מסכת ההתעללויות וההשפלות שעבר.
'שקר', קראו הבנים, 'עלילה זדונית ומרושעת היא!'
'אכן', אמר המושל, 'גם אני מכיר את אביכם, אדם עשיר ונכבד הוא עד מאוד!'
'תן לי זמן שלשה ימים', אמר הסופר, 'ואביא על כך עדים. ואם לא, אענשבכפליים – על הכאת מעבידי, ועל העלילה שטפלתי עליו'.
ראה המושל את חכמתו והסכים לדבריו, כשהוא תוהה בלבו, מהיכן ימציא לו עדים. שבו הבנים אל אביהם, ונשאלו מה עונש קיבל הסופר. אמרו: 'נשא חן בעיני המושל וכיבדו כבוד גדול. סיפר שהתעללת בו בעריצות, והודיע שיביא עדים בתוך שלשה ימים'.
'מאין ישיג עדים' – גיחך העשיר – 'הן בעוד שלשה ימים אתייצב בעצמי לפני המושל, וככל אשר אומר לו יעשה בסופר!'
למחרת היום בא הסופר אל בני העשיר וידבר אתם דברים היוצאים מן הלב. אמר: 'איך הכחשתם בפני המושל את גאותו של אביכם, את השתררותו עלי ואת התעללותו בי. האם לא ידעתם כי כל דברַי אמת וצדק, כי דיכאני עד עפר והכפיש כבודי לאפר!'
ענו ואמרו: 'אמת בפיך, ומי כמונו סובלים משחצנותו ומרודנותו. אבל אבינו הוא, וממנו פרנסתנו, ואיך נוכל להעיד כנגדו?!'
משך בכתיפיו והלך.
ביום השלישי, לבש העשיר את מיטב מחצלותיו, השפריץ על עצמו בושם ריחני, והלך לבית המושל… כשהגיע, נכנס בגב זקוף, עמד לפני המושל ותבע למצות את הדין עם הסופר, האוכל כל השנים לחם חסד, ולבסוף ניפץ כד מים על ראש הבור שממנו שתה.
'ואתה, מה בפיך?' שאל המושל את הסופר.
'הבאתי את עדי', אמר הלה והצביע על שְׁנַֽיִם שבאו עמו.
'מעולם לא ראינום', אמרו הסוחר ובניו.
'ודאי' – אישר הסופר – 'אבל שלשום שוחחתי עם בני מעבידי, והם אישרו בפני שכל דברַי אמת, וּשְׁנַֽיִם אלו עמדו מאחורי הכותל, שמעו כל מילה והעלוה על הכתב!'
מסרו הַשְּׁנַֽיִם את עדותם, ופני העשיר חפו…
נוכח המושל בחכמת הסופר ומינהו ליועצו. עלתה קרנו מיום ליום, והעשיר לא יכל היה לשאת זאת. ביהירותו מכר את כל אשר לו בחצי מחיר ועקר לעיר אחרת. מצבו הלך והדרדר, עד שמת מר נפש וחסר כל…
ולענייננו:
האדם מורכב משני חלקים, מדמות עצמו האמיתית ומדמות עצמו המרומה. הדמות האמיתית היא עצמו, והדמות המרומה היא המסכה.
ישנם הרבה אנשים שכשהם הולכים בין הבריות הם עוטים על עצמם את המסכה – כשהם הולכים בין הבריות הם חייכנים, סבלנים ומאירי פנים, בעלי חסד ובעלי צדקה. ואם הם זכו להיות מלומדי תורה, הם יודעים לשבח ולפאר את חבריהם על כל סברא טובה, על כל 'חבורה' מוצלחת…
אך, כשהם חוזרים לביתם, אל האשה והילדים, כבר בכניסה לבנין הם שולפים את המסכה מפניהם ומניחים אותה בלובי, והדמות האמיתית מתגלית…
חיה רעה, אכזרית וטורפת, מבזה ומשמיצה, חסרת לב, רגש ורחמים… גועל נפש של אדם!
ומשמים מרחמים עליהם שלא יאבדו לעד, לנצח נצחים. שלא יצאו חייבים ביום הדין האיום והנורא, ומזמינים להם לקרוא ולשמוע תכנים העוסקים בשלום בית…
אך הם דוחים את ההזדמנויות הללו שוב ושוב…
'מאין הקב"ה ישיג עדים' – הם מגחכים – 'אחרי הפטירה אנו נלבש שוב את המסכה שלנו. וכשהקב"ה יראה אותנו עם המסכה הוא יכניס אותנו ישר לגן עדן'…
והכופרים הללו לא יודעים שהקירות של הבית הם העדים עצמם. ביום הדין, הקירות של הבית עצמם יעלו ויעמדו לפני הקב"ה ויספרו על כל הגה, על כל מבע פנים, על כל התנהגות…
והאמת, שהסיפור למעלה נגמר טוב יותר. שם העשיר נפטר ובכך נפטר מן היסורים. אבל כאן, היסורים רק מתחילים…
ונביא את לשון הגמרא הקדושה (חגיגה טז.): שמא תאמר מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו! שנאמר: "כִּי אֶֽבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַֽעֲנֶנָּה" (חבקוק ב, יא)…
[3]כתב המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי זיע"א (ניצוצי שמשון – תחילת פרשת וישלח), וזתו"ד:
על המילים "וַיִּשְׁלַח יַֽעֲקֹב מַלְאָכִים" (בראשית לב, ד), פירש רש"י: מלאכים ממש. וכתבו המקובלים שלשה מלאכים עזרו ליעקב (אסור להוציא את שמותם בפה), והם: 'מיכאל מלכיאל שננדיאל', ושלשת המלאכים הללו בגימטריא 677 כמנין המילה 'עזרת'.
ולכן כשאנו אומרים בתפילת שחרית, את המילים 'עזרת אבותינו', אנו צריכים לכוין במילת 'עזרת' ששלשת המלאכים הללו 'מיכאל מלכיאל שננדיאל' הם עזרו לאבותינו בכח רצון העליון.
ובספר עטרת ישועה להגה"ק רבי יהושע מדזיקוב זיע"א (פרשת וירא, ד"ה 'וירא אליו' – אופן ה) כתב, ששלשת האבות הם בסוד: ברך, ברכה, ברוך.
כי באברהם נאמר: "וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם" (בראשית כד, א). וביצחק נאמר: "הַֽבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי" (שם כז, לח). וביעקב נאמר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם פסוק לג).
'ברך ברכה ברוך' בגימטריא 'עזרת', בסוד: 'עזרת אבותינו'.
המשיך רבי שמשון וכתב: וזה מה שהתכוין רש"י במילים 'מלאכים ממש', 'ממש' ראשי תיבות: 'מיכאל מלכיאל שננדיאל'…
[4]הגאון הגדול רבי אברהם פאם זצ"ל (ראש ישיבת תורה ודעת), קרא לאחד מתלמידיו שלא כיבד את אשתו כמו שצריך, ולפעמים גם ציער אותה ברוגז…
ואמר ראש הישיבה לתלמידו: 'אתה לא מתנהג עם אשתך האלמנה כמו שצריך!'
שאלו האברך בתמיה: 'הלא אני חי, למה שתיקרא אלמנה?'
ענה לו ראש הישיבה: 'הלא החילוק בין אשה שיש לה בעל לאשה שאין לה בעל, שאשה שיש לה בעל היא פורקת את לבה בפניו על כל ענין שמעיק לה. מה שאין כן אלמנה אין לה ממי לבקש עזרה כשהיא צריכה לכך. ואשתך, מאחר שאתה מתנהג עמה שלא כהוגן ושלא כפי כבודה. הרי שגם היא מרגישה שאין לה בעל כדי לפנות אליו כשצריכה לכך, לכן אשתך נקראת אלמנה'… (אהל משה – שמות עמוד תקלט, לגאון הרב משה יוסף שיינערמאן).
[בספר השרשים (שורש א, ל, ם) לר' יונה אבן ג'אנח כתב (וכן הביא בשמו הרד"ק בספרו השרשים שורש א, ל, ם): ומן הענין הזה נאמר לאשה שמת בעלה 'אלמנה', מפני שאין לה יכולת לדבר ולריב עם אנשי רִיבָהּ…].
[5]וזה לשון הזוהר הקדוש (ויצא דף קמט ע"ב): תא חזי, ויחלום, וכי יעקב קדישא, דאיהו שלימאדאבהן, בחלמאאתגליעלוי, ובאתר דא קדישא לא חמא אלא בחלמא. אלא יעקב בההואזימנא לא הוהנסיב…
ולבתר דאתאלארעא קדישא עם שבטין, ואשתלים להון עקרת הבית, ואם הבנים שמחה, כתיב: "וירא אלהי"ם אל יעקב" (בראשית לה, ט), וכתיב: "ויאמר אלהי"ם לישראל במראות הלילה" (שם מו, ב)…
תרגום: בוא וראה, 'ויחלום', וכי יעקב הקדוש, שהוא השלם של האבות, התגלה עליו בחלום, ובמקום הקדוש הזה לא ראה אלא בחלום? אלא יעקב בזמן ההוא לא היה נשוי…
ואחר שבא לארץ הקדושה עם השבטים, ונשלמה להם עקרת הבית ואם הבנים שמחה, כתוב: 'וירא אלהי"ם אל יעקב', וכתוב: 'ויאמר אלהי"ם לישראל במראות הלילה'…
[6]סיפר הגה"ק רבי יעקב קטינא זיע"א (קרבן העני, פרשת ויצא – ד"ה 'וישק יעקב לרחל'), וז"ל:
סיפר רבינו ברוך מז'יבוז' זיע"א שלאחר חופתו כנסוהו לחדר עם כלתו כנהוג בישראל, והתחיל לבכות כי איך יכול לאהוב דבר אחר חוץ מהבורא יתברך שמו…
ומרוב בכייתו נפל לארץ…
ונתגלה אליו סבו הקדוש, הבעל שם טוב, ואמר לו: 'בני, אל תפחד, הלא גם אברהם אבינו ומשה רבינו נשאו נשים, עולם כמנהגו נוהג' (עכ"ל).
ואם אברהם אבינו ומשה רבינו נשאו אשה, בוודאי שהם אהבו אותן אהבת נפש, אהבת אמת. וכפי ציווי התורה הקדושה (יבמות סב:), שעל האדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו…
[7]צא וראה מה חסרונות מנו חכמינו ז"ל באדם שלא נשא אשה: 'שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום'.
מה שאין כן אם נשא אשה, היא ש'עוזרתו לאדם, מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו'.
ודאי, אדם שלא נשא אשה, אין בידו להעריך מה טובה מחסר הוא בנפשו. אדם הראשון לפני בריאת חוה, שמא ידע בחסרונה? ואילו יוצר בראשית מכריז עליו: אדם! דע לך, אתה לא טוב!
ורק הוא יתברך היודע מדת 'לא טוב' שבדבר…
[8]סיפר הגאון הרב י. נחום שליט"א (מבית ציון – עמוד קט), וז"ל: שאלני הגאון המקובל רבי ששון מזרחי זצוק"ל, מדוע דוקא בני מערבא אמרו השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, לפי שהיושב ולומד תורה אינו אשם (אם הוא לא משיג כלום) לפי שחסרון אויראדארץ ישראל המחכים אין לו, ומנין לו לדעת שחסרון אשה מונע ממנו הבנת תורה.
לפיכך באים בני מערבא (תושבי ארץ ישראל) שאין להם חסרון אוירא זו, והם יכולים לקבוע: השרוי בלא אשה – לעולם לא ישיג תורה!
[9]אחר שאדם נושא אשה כדת משה וישראל, הוא נקרא נשוי. והנה, בחיי הנישואין ישנם שני מצבים: המצב הראשון שבו נפשם של שני בני הזוג מאוחדים ומחוברים יחד – והחי כך, זוכה שיתקיימו בו דברי הגמרא הקדושה.
והמצב השני, שבו רק גופם גר באותו בית, אך נפשם מתקוטטת ללא הרף. והחי כך, יכול לחלום שיראה ברכה בימי חייו…
[10]וכאן נעצור לרגע ונפליג על כנפי הדמיון:
יצחק ורבקה יושבים ביחד ודנים, איך אפשר לעזור לעשיו להיות בן אדם? אולי כדאי להשיא לו אשה. והם ניגשים אל עשיו ומציעים לו אשה…
אך עשיו עונה לאביו בשלילה: אבא! אתה התחתנת בגיל 40, אז גם אני אתחתן בגיל 40!
וזה לשון רש"י (בראשית כו, לד): כשהיה בן מ' אמר, אבא בן מ' שנה נשא אשה, אף אני כן.
[11]בשיחה שמסר הגה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין זיע"א אמר (אור יחזקאל, חלק ז – עמוד רכט), וז"ל:
פרשת השבוע העוסקת בעשיו ויעקב יש בה מקום רב להתבוננות ולראות עד היכן טמונה הסכנה לאדם. "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל־יַֽעֲקֹבלֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־אָחִיךָ אֶל־עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, ז). וכתב רש"י: 'שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשיו הרשע, עודנו בשנאתו'.
וראה בחז"ל את גודל השנאה שהיתה לעשיו, ואף שעברו כשלשים וארבע שנה משעת נטילת הברכות על ידי יעקב מכל מקום שנאתו של עשיו לא פגה ונותר בשנאתו כאילו ועברו רק כמה ימים מועטים, וכבר מפורש הוא בכתוב: "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א, יא).
ובחז"ל (בראשית רבה, פרשה עה – אות ז) מפורש שארבע מאות איש שבאו עם עשיו היו גבורים גדולים כמו עשיו שיכול היה לנצח ארבע מאות איש, כן כל אחד מאותם גבורים יכול היה לבדו לעמוד כנגד ארבע מאות איש…
ומאחר שנתבאר גודל שנאתו של עשיו ליעקב, וכן שהיו אנשיו גבורים ועזים ובנקל יכלו לנצח את יעקב ובניו. צריך להבין מדוע נמוגה שנאת עשיו ולמה לבסוף לא נלחם ביעקב עד כלותו?
והתשובה: עשיו קיבל כמה גרמים של כבוד!
ההשתחואה והכבוד שנתן יעקב לעשיו הם אשר ריככו את לבו, ומיד לאחר שיעקב השתחוה שבע פעמים רץ עשיו לקראתו וחיבקו ונשקו, הרי לנו שמעט כבוד שקיבל עשיו הפך את הקערה על פיה, וכל השנאה הממושכת במשך כשנות דור כלתה עבור הכבוד שקיבל עשיו מיעקב…
חזינן כמה גדול כחה של מדה עד שהאדם כמעט אינו בעלים על עצמו, כי כל מחשבותיו ושאיפותיו יכולים לפוג עבור סיפוק מדה קטנה.
מדתו זו של עשיו לא נתגלתה רק בויתורו על שנאתו עבור כבוד שנתן לו יעקב, אלא אף מכירת הבכורה של עשיו היתה בגדר זה, מכר עשיו את הבכורה עבור נזיד עדשים, נמצא כי מאבד ומפסיד אדם עניינים ודברים חשובים עבור מעט הנאות מהעולם הזה, ותכונה זו אינה נמצאת רק אצל עשיו אלא אף כולנו נגועים בה, ולכן אפשרי שיפסיד כל תורתו ותפילותיו ומעשיו הטובים בגלל איזו תאוונת קטנטנה…
ומהסבא מקלם זיע"א שמעתי כך:
ביום כיפור היו שולחים את השעיר לעזאזל. ואמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר – פרק מו) לפיכך היו נותנין לס"מ שוחד ביום הכיפורים כדי להרגיע אותו שלא יקטרג.
ובאמת השוחד הזה מועיל, ואחרי שזורקים לו את העזאזל, הוא נהפך ומלמד זכות. וכך הוא אומר: 'רבון כל העולמים! יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל ואין בהם אכילה ושתיה ואין להם קפיצה… והקב"ה שומע עדותן של עם ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם ישראל'…
וזה מבהיל על הרעיון – ס"מ הרשע, שרו של עשיו, גם כן מתפתה עבור מעט שוחד שניתן לו שעיר לעזאזל ולכן אומר ומלמד סניגוריא על כלל ישראל…
נמצא כי לא רק בני אדם מוותרים על כל רצונותיהם בגלל כבוד או הנאת העולם הזה, אלא אף מלאכים מסוגלים לשנות ולהתהפך ממצבם עד כדי ויתור כללי ומוחלט על כל שאיפותיהם…
ובעודנו בזה נביא את דבריו של הגה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין זיע"א (אור יחזקאל, חלק ז – עמוד רלג), וז"ל:
הנה לאחרונה ביקרני תלמיד ישיבתנו לשעבר בשנחאי המתגורר היום בארצות הברית, וסיפר לי אודות אחדים מידידינו שלמדו יחד בישיבה, והודיעני על פלוני שברוך השם הסתדר די טוב, אמת, אינו ראש ישיבה ואינו עוסק בהרבצת תורה, אבל ברוך השם יש לו דירה בת שלשה חדרים וכן יש לו מספר ילדים, וגם פרנסתו די טובה, בשבת קודש עוסק מעט בתלמוד תורה…
והנני שומע דבריו ומתבונן בו בהשתוממות מרובה. וכי מה מקום לשביעות רצון מצורת חיים זו, מספר ילדים ומספר חדרים האם זו תכלית החיים, והלא כל העולם הבא מבוזבז עבור פרנסה ודירה [איני זוכר אם חייכתי למשמע דבריו או לא], האם לאופן חיים זה יקרא שברוך השם הסתדר די טוב? ואותו יהודי הַמְדַוֵּחַ לי על כך אינו מרגיש כלל במוזרות דבריו…
[12]כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורגשליט"א (שכינה ביניהם – עמוד קלה):
'אדם' בגימטריא 45, ו'למך' בגימטריא 90 (שזה פעמיים 45, לאדם היתהאשה אחת ואילו ללמך שתי נשים). והנה 'למך' בגימטריא 'וַיֵּדַע'.
ועוד המילים 'וַיֵּדַע אָדָם', הוא בסוד שלם וחצי, כאשר 'וַיֵּדַע' הוא שלם, 'אָדָם' הוא חצי. והמקובל האלקי רבי אברהם אבולעפיא זיע"א ביאר שכאשר יש לנו שלם וחצי, ישנו קשר ענייני ביניהם.
[13]שהרי אם רבי ינאי היה אומר לאיש לתקן את הפגם שלו בטרם תיקן את עצמו, הוא היה איש קש! איש עם קש על העינים!
[14]ליקוטי הלכות (הלכות שבת, הלכה ז – אות ז).
[15]שכינה ביניהם (עמוד קלג).
[16]כתב הגה"ק רבי שמואל מסוכטשוב זיע"א (שם משמואל, חנוכה שנת תרע"ג – ליל ו), וז"ל:
הנה מלכות יון הרשעה ראה אותה דניאל בדמות נמר עז שבחיות, כאומרם ז"ל (אבות פ"ה מ"כ): הוי עז כנמר, ועל כן היתה בהם מדת העזות ביותר כידוע בספרים. אך הקב"ה בורא ממכה עצמה רפואה, כדכתיב: "וממכותיך ארפאך" (ירמיה ל, יז), והיינו דממדה זו עצמה – מדת העזות התחילה הישועה.
כי לולא מדת העזות לא יתכן שחשמונאי ובניו לבדם ירהבו עוז בנפשם להוציא חרב שלופה על מחנה כבד של יוונים, כחול אשר על שפת הים לרוב גבורי חיל שכבשו את כל העולם, והיה להם למסור עצמם להריגה על קידוש השם כמו שעשו אלפים ורבבות קדושים קודם להם ולא הרהיבו עוז בנפשם לבוא להילחם אתם, אלא כאשר אז מדת העזות גברה ושלטה בעולם היא קליפת יון, את כח מדה זו עצמה לקחו להם והרהיבו עוז בנפשם לבוא להילחם אתם. ובכן לקחו מדה זו עצמה לקדושה, ובאמת זה עצמו היתה הישועה שכחם של היוונים שב אל הקדושה ונשארו ריקים מכל כח וסר צילם מעליהם. והבן הדברים.
