פרשת צו – פסח – נקיון פסח במחשבה, בדיבור ובמעשה
עמיד בלחץ…
כלכלת מצרים חטפה מכה אנושה: 'צפנת פענח' או בשמו העברי 'יוסף הצדיק',[1] נפטר לבית עולמו.
האיש שֶׁנִּוֵּט את מצרים בימי הרעב הקשים שלה, והוביל אותה אל המעמד הגבוה כמעצמת על, הלך למנוחות.
שנים ספורות חלפו מאז, ובני ישראל הלכו והתרבו, ולמצרים יצאו העינים… הם ניגשו לפרעה ודרשו: 'הפוך אותם לעבדים!'
פרעה הסתכל עליהם ואמר בכעס: 'שוטים שכמותכם! עד עכשיו אנו חיים משלהם, והיאך נזדווג להן עכשיו?! והרי אלולי יוסף לא היה לנו חיים!'
אומר המדרש (רבי תנחומא, פרשת שמות – אות ה): כיון שלא שמע להם, הורידוהו מכסאו שלשה חדשים, עד שאמר להם כל מה שאתם עושין הריני עמכם! והעמידוהו. לפיכך כתיב: "וַיָּקָם מֶֽלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" (שמות א, ח).
'מה אני יכול לעשות' – הרהר פרעה לעצמו – 'אני חייב את החיים שלי ליוסף, אבל… מי יכול לעמוד בפני לחץ?!'
ופרעה נכנע ללחץ…
תזוזה נצפתה בארמונו של פרעה, דלתות נפתחו ונסגרו, מגשים עמוסים בכוסות יין משובח ובאוכל מגרה, הורצו מן המטבח המלכותי לאחד החדרים.
ושם, בחדר חצי אפל, מסביב לשולחן מעוטר בציורים, ישב פרעה עם טובי הפסיכולוגים המצרים ותבע: 'תנו לי עצה איך אוכל לגרום למצרים לשעבד את עם ישראל'…
איש עם סנטר מחודד כחוד עפרון, ועם כובע בעל שלש קצוות, הרים את ידו.
'כן' – פנה אליו פרעה – 'מה בפיך?'
קול נשיפה נשמע ולאחריו לחש מצמרר: 'אני חושב שזה לא קשה בכלל, אנחנו לא צריכים לייצר דבר חדש, אלא פשוט לגלות את הקיים!'
'לא הבנתי' – אמר פרעה.
'תבינו' – המשיך הקול ואמר – 'העולם שלנו מורכב משני ממדים כלליים, מימד הגשם ומימד הרוח. וכל אחד משני הממדים הללו גם מורכב משני ממדים כלליים: גשם ורוח.
ונמצא שיש לנו ארבעה ממדים, והם [ממטה למעלה]: גשם שבגשם, רוח שבגשם, גשם שברוח, ורוח שברוח.
והנה מהמדרגה השניה, רוח שבגשם, נובעת ההתנהגות האנושית של בני האדם.
ואילו מהמדרגה הרביעית, רוח שברוח, נובעת ההתנהגות כפי שהקב"ה רוצה שיתנהגו עם בריותיו.
וההבדל ביניהם הוא לאין ערוך! המרחק בין השמים והארץ יותר קרוב מהמרחק ביניהם!
כשאדם 'אוחז' במדרגה השניה, רוח שבגשם, הרי הוא, בעיניו, נמצא במרכז העולם, וכל העולם, בסך הכל, חגים סביבו – וממילא גם אם הוא יכבד בני אדם, זה לא יהיה כבוד אמיתי, ובאיזה שהוא שלב הוא מסוגל להיהפך ממכבד למבזה…
אך מי ש'אוחז' במדרגה הרביעית, רוח שברוח, הכבוד שלו לבני אדם הוא כבוד אמיתי, הנובע מתוך עומק עומק לבו, והוא לעולם, משום סיבה ובשום זמן, לא יהפך למבזה!…
'והמצרים, כידוע לכם' – המשיך הקול ואמר – 'הם רחוקים מכל מדרגה, ואפילו מהמדרגה הנמוכה של 'רוח שבגשם', והבזיון לבני אדם טבוע בהם'…
'אני עדיין לא מבין' – אמר פרעה – 'מה קשור הרגשת הבזיון להפיכת עם ישראל לעבדים'…
'אה!' – אמר הקול – 'הבנתי את חוסר ההבנה! אז דעו לכם, שהסימפטום של הבזיון הוא שעבוד הזולת![2]
רק אדם שמבזה את חברו, מסוגל לבקש ממנו שישמש אותו וישרת אותו, בדברים שהוא בעצמו מסוגל לעשות ובקלות!' [כגון: שניהם עומדים במרחק שוה מרכב חונה, והוא מבקש מחברו שילך להביא לו משהו מהרכב. והרי שניהם נמצאים באותה מציאות ממש, והשעבוד הזה הוא תולדת הביזוי…].
האסיפה ננעלה בהחלטה שחבל על המאמץ המחשבתי…
ופרעה הוציא כרוז: 'מצרים יקרים, ממחר עם ישראל נהפכים לעבדים שלכם. עם כל המשתמע מכך!'…
פניהם של התושבים המצרים נהרו משמחה פנימית: עבדים?! יופי טופי!… הם יעבדו, וקשה. בחינם, ללא תנאים וללא מזון…
מאה ושש עשרה שנה ארך השעבוד האכזר הזה…
אנו מתארים לעצמנו שלפחות בכמה לילות (מן ה-42340 יממות שהיו עם ישראל משועבדים) עבר איזה שהוא הרהור תשובה בלבו של פרעה: 'יוסף העמיד אותי על רגלי, וכך אני עושה למשפחתו?!'
אך מסתמא שהוא התנחם בכך שהוא לא אשם: 'לחצו עלי, מה אעשה!'
והנה הגיע זמן הישועה, הקב"ה התגלה למשה וציוה אותו: 'לך גאל את עמי את ישראל'.
משה מגיע לפרעה. ופרעה מסרב!
ומשה מתחיל להפעיל עליו לחץ: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות…
העשר מכות נמשכו על פני שנה תמימה. כאשר בכל חודש הוא קיבל מכה אחת!
וכך היה הסדר: במשך 21 יום היה משה רבינו מתרה בו, ולאחר מכן בשבוע הרביעי היתה מגיעה המכה.
ופרעה עמד בלחץ שנה שלימה! 365 יממות!
והסוף ידוע, בסיום השנה פרעה קיפל את הזנב ונסוג אחור…
וכתב באוסף גליונות (תשע"ז פרשת וארא, גליון 329 – עמוד 2):
מכל המהלך הזה התגלה רשעתו של פרעה. וכך אנו אומרים לו: 'רשע! וכי שִעבדת את ישראל בגלל הלחץ שהפעילו עליך יועציך? שִעבדת אותם כי אתה רשע![3] והראיה שעמדת שנה שלימה נגד הלחץ!'…
פרינציפ – חבל דק מאוד
אם הגעתם לכאן אז כנראה שקראתם את הקטע הראשון. ובטח אתם חושבים לעצמכם: 'מה 'נסגר' עם פרעה, בהתחלה הוא דאג לכבודו של יוסף, ואחר כך כשכבר כל המצרים התחננו אליו שיגרש אותם, הוא התעקש שלא. מה היה לו בתוך המוח 'אטריות'???'
אז דעו לכם שפרעה לא היה טיפש, הוא היה פשוט איש עם עקרונות, מה שנקרא היום 'פרינציפ'.
פרעה הסתכל למשה רבינו בעינים ואמר: 'יש לי עקרון. אני לא משחרר את העבדים שלי!'
ובסופו של דבר קרה לו מה שקורה לאנשים עם פרינציפ – הבית שלו התפרק, הילדים שלו עזבו אותו, הפרנסה נהרסה, והאזרחים טבעו בים סוף…
לא. אנו לא שוללים את העקרונות. אדם בלי עקרונות הוא 'נזלת' מהלכת!
אבל אנו כן רוצים לחדד את הדברים: 'הקב"ה נתן לנו את תורתו הקדושה, תורה המקפת את כל חיי האדם ממש, בכל שניה ובכל תנועה. ואדם צריך שהעקרונות שלו יהיו כפי רצון התורה. בלבד!
כל פרינציפ עצמי הנוגד את רצון התורה סופו אבדון![4] חד וחלק!'
וכאן נעתיק קטע מהספר ומתוק האור – יציאת מצרים (חלק ב – עמוד תכט, להגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א), וז"ל:
פעם הגיע הגה"ק רבי שלום שבדרון זיע"א לביתו כשאותות צער בפניו.
'מה קרה' – נחרדה אשתו.
ורבי שלום סיפר:
שני נהגים נסעו בכביש צר, ונתקעו זה מול זה. אין מעבר לשניהם בו זמנית, אחד מהם חייב לנסוע מעט לאחור, לסטות מעט לצד הכביש, ולתת לשני לעבור תחילה. זה יכל להיות פשוט מאוד, והבעיה היתה אמורה להיפתר תוך פחות משתי דקות, אבל אף אחד משני הנהגים לא רצה לוותר.
מה עשו?
צפצפו. הראשון צפצף, והשני צפצף כנגדו. הפוגה קצרה. אצל שניהם התגבר הכעס. השני הוסיף צפצוף חזק ועצבני יותר, והראשון הגיב בצפצוף ממושך ומטריד יותר…
את שואלת מה היה הלאה? – המשיך רבי שלום ואמר – ובכן שמעי!
הנהג הראשון חבט בהגה, והצהיר: 'על הפרינציפ,[5] אני לא זז מפה!'
השני הגיב בקול תרועה רמה: 'אה, פרינציפ? אוקיי, גם לי יש פרינציפים, ויש לי זמן!'
הראשון אמר: 'לך יש זמן? לי יש פי שנים זמן!' השעין את הכסא אחורה, לקח את העיתון והתחיל לקרוא. השני – גם לו יש עיתון, לא סתם עיתון, מגזין. יש לו חומר להרבה זמן…
בסופו של דבר לאחד פקעה הסבלנות והוא פתח את דלת המכונית בסערה, ניגש למכונית השניה והחל לחבוט…
שני האמבולנסים שהגיעו פינו אותם לטיפול נמרץ…
ועכשיו את מבינה למה אני נסער…
וזה אחד מן הלקחים שאנו לומדים מעשרת המכות – 'עקרונות רק כפי רצון התורה'…[6]
ועתה לאחר ההקדמה, נתחיל את השיחה…
הדרישה – המחשה
שבת הגדול תשפ"ב. גד סיים תפילת מוסף והתיישב ללמוד. הוא פתח את ההגדה של פסח והתבונן:
בהגדה של פסח ישנם 15 שלבים, והם:[7] קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.
ולמרות שרק אחד מהשלבים הוא שלב ה'מגיד', כל ההגדה נקראת על שמו, כי עיקר העיקרים של הלילה הוא ה'מגיד'!
'מגיד'? – הרהר גד לעצמו – 'איך מקיימים את זה?'
והוא פתח את הספר חזון עובדיה – פסח (סדר ההגדה – עמוד נה) למרן הגה"ק הרב עובדיה יוסף זיע"א, וקרא:
'מצות עשה להגיד לבניו ולבנותיו, ולהרחיב הדיבור בסיפור יציאת מצרים, ואפילו אם אינם יודעים לשאול, ילמדם כפי דעתם, ולא דוקא בנו אלא עם כל בריה (ספר החינוך – מצוה כא). אלא שהבן קודם. ועיקר המצוה בבן שלא הגיע למצוות, כל שיודע ומבין בסיפור יציאת מצרים. ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.
ואם אין לו בן שישאל, בתו שואלתו, ואם לאו אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה. [ובני בנים או בני בנות הרי הם כבנים, וקודמים הם לבן חברו או תלמידו, ואם בנו הוא גדול, מגיל בר מצוה ומעלה, בני הבנים קודמים לו]'… עכ"ל.
ובספר יסוד ושורש העבודה (שער ט – פרק ו) הוסיף עוד גדר במצוה זו, וכתב, שאנו נדרשים להמחיש את ההגדה בצורה ציוריית ובפרט את עשרת המכות. וזה לשון קדשו: 'כשימנה האדם העשר מכות דם צפרדע כינים כו', יסביר ויבינם לבני ביתו גודל הכאב ומכתה של כל מכה ומכה, כידוע על פי הגמרא הקדושה ומדרשים'.
'אף פעם לא שמעתי עך כך' – הרהר גד – 'להמחיש את עשרת המכות?! איך עושים את זה?'
והוא ניגש לספריה שבבית הכנסת ורוקן ממנה את כל סוגי ההגדות שהיו בה. ערימה גדולה הצטברה על שולחנו והוא החל לדפדף בהן…
הוא הספיק כבר להמחיש לעצמו את שלש המכות הראשונות: דם, צפרדע, כינים. ואז הגיע למכה הרביעית מכת ערוב…
והוא החל להתבונן בה…
הצילו, ערוב!
וכך מתחילה המכה הרביעית:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּֽיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַֽעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָֽלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַֽיִם אֶת־הֶעָרֹב וְגַם הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" (שמות ח, טז-יז)…
ופירש רש"י, וז"ל: 'אֶת־הֶעָרֹב' – כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם.
וגד עצם את עיניו ודמיין:
יום בהיר, השמש מאירה במלוא עוזה. שקט מבורך שורר ברחובות, קול משק כנפי הפרפר נשמע מסביבות הפרחים הצהבהבים…
ולפתע, שאגת האריות ונהמת הדובים קרעו את השלוה… מכל עבר נשמעו צרחות, נשיפות, לחשים, קרקורים, חִרחור וצחוק (של הצבוע) – והם מילאו את הלבבות בחרדה. מכת ערוב החלה…
שימפנזות, נמרים, לטאות, דובים, פילים וצבים… חיות רבות ומגוונות, ולאין מספר, הסתובבו ברחובות וחיפשו משהו לאכול…[8]
'יופי' – חשב גד לעצמו – 'נראה לי שאני כבר אוכל להמחיש לילדַי את 'גודל הכאב ומכתה של מכת ערוב', ואם כן אתקדם למכה החמישית – מכת דבר'…
ולפתע צדה עינו בספר ששכב בצד השולחן…
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות
על השולחן היה מונח ספר הנקרא משנת רבי אליעזר.[9] גד אחז אותו בידו והסתכל עליו. 'מעניין' – חשב לעצמו – 'מעולם לא שמעתי עליו'.
הוא פתחו והחל ללמוד בו, וכשהגיע לפרק יט למד כך [הדברים לקמן הם ביאור מורחב לנאמר שם]:
כידוע, חמש גלויות גלו ישראל, והן: גלות מצרים, גלות בבל, גלות מדי, גלות יון וגלות אדום.
והנה בעוד שמהגלות הראשונה – גלות מצרים, זכינו להיגאל באותות ובמופתים ומתוך שידוד כל מערכות הטבע, מהשלש הגלויות האחרות נגאלנו בצורה שנראתה טבעית.
והגמרא הקדושה מתפלאת על זה: מדוע? מה נשתנה?
ומשיבה: בגלל החטא![10]
אך בקרוב ממש, כשיגיע העת בה יגאל הקב"ה את בניו מבין האומות, הוא שוב יגאל אותנו באותות ובמופתים ובשידוד כל מערכות הטבע!
וביתר פירוט:
אמרו במדרש:[11] שתי הגאולות, גאולת מצרים וגאולת אדום יהיו גאולות שוות! כמו שממצרים נגאלנו מתוך עשר המכות כך גם מאדום ניגאל מתוך עשר המכות!
ומכיון שכך, מכיון שזו הקבלה מלאה, אפשר ללמוד מגאולה אחת על חברתה.
ומכיון שמצאנו בספר ישעיה כיצד תיראה מכת ערוב בארץ אדום, ממילא נוכל להבין כיצד נראתה מכת ערוב בארץ מצרים.
וכך מתוארת מכת ערוב שעתידה 'לנחות' על ארץ אדום:
"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ…[12] וְהָֽיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַֽעֲנָה. וּפָֽגְשׁוּ צִיִּים אֶת־אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָֽצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָֽׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָֽקְעָה וְדָֽגְרָה בְצִלָּהּ אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ" (ישעיה לד, יא – טו)…
וזה לשון משנת רבי אליעזר (פרק יט):
'אמר רבי שמעון, שתים עשרה מיני חיות ועופות מעורבבות הביא הקב"ה על המצרים במצרים, ראיה לדבר, העתידות, ממה שהוא עתיד לעשות בכרך הגדול שברומי למדנו שכך עשה במצרים…
ואלו הן 12 החיות והעופות: קָאַת, וְקִפּוֹד, וְיַנְשׁוֹף, וְעֹרֵב, תַּנִּים, בְּנוֹת יַֽעֲנָה, צִיִּים, אִיִּים, שָׂעִיר, לִילִית, קִפּוֹז, דַּיּוֹת.
ואף דובין ואריות ונמרים וכל חיה משׁכלת היו מעורבין בהן, שנאמר: "יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" (תהלים עח, מה)…
גד סגר את הספר והרהר: 'לפי מה שלמדתי עכשיו, צריך לצייר המחשה חדשה'…
(לא) ברוכים הבאים לארץ אדום
בית המקדש השלישי בתפארתו. נפשם של עם ישראל כבר החלימה מכאב הגלות ומיסוריו…
ברחובות נראו יהודים מסתובבים ופניהם מאירים מחכמה ודביקות. בתי המדרש מלאים עד אפס מקום… והלבבות לוהטים באור וחדוה אמיתית…
גד, ישב גם הוא בבית המדרש ולמד… ולפתע, עלה במחשבתו זכרון ישן. לפני כמה שנים, כשהיינו בדמדומי הגלות, למדתי את ספר ישעיה, ולמדתי על חורבנה של אדום, וכמו שנאמר:
"כִּי יוֹם נָקָם לַה' שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן. וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶֽפֶת וַֽעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָֽיְתָה אַרְצָהּ לְזֶֽפֶת בֹּעֵרָה. לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה, לְעוֹלָם יַֽעֲלֶה עֲשָׁנָהּ, מִדּוֹר לָדוֹר תֶּֽחֱרָב, לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ" (ישעיה לד, ח-י)…
מעניין איך אדום נראית כעת?
והוא הרים טלפון וביקש מסוכן הנסיעות שיסדר לו טיסה לאדום. וכעבור כמה שעות מצא את עצמו עולה על טיסה 727 לארץ אדום…
גלגלי המטוס נחתו בשדה התעופה, וגד יצא משדה התעופה החוצה…
מכל עבר ניכרה ההזנחה, ירוקת ואזוב התפשטו על הכבישים… עשבים שוטים וקוצנים בקעו מקירות הבתים… להקת ינשופים ועורבים חגה מעל ראשו משמיעה קולות חדלון…
ריח חריף של אבק ועשן הנמסך עם ריחות שריפה חנק את אפו…
גד הסתכל לכל עבר מחפש נואשות איזה שהוא טקסי או ריקשה, אך הוא לא ראה כלום.
בסמוך אליו עבר תן רעב חושף טור שינים צהובות…
גד רץ חזרה לתוך שדה התעופה ואמר לפקיד: מה זה המקום הזה? זה מדבר מוות!
הפקיד חייך אליו בפה נטול שינים ואמר: 'חכה ללילה ואז תראה מה זה מדבר מוות'…
הלילה הגיע וגד שפחד על נפשו עמד בתוך המבנה, סמוך לחלון, והביט:
קול עמום נשמע, כמין רעם… הקול הלך והתחזק, משק כנפים עז נשמע בחלל בבירור, ואז זה התחילו: צרחות ינשופים, קרקור עורבים, זמזום מטריד, שריקות, יללות, צרצורים, נהמות ושאגות…
ולפתע הבנין רעד, בסמוך לקירות הבנין פרצה קטטה בין כנופיות החיות, ובמהלך הקטטה הם התנגשו בקירות וזעזעו את הבית…
גד הרגיש שלבו לא עומד בלחץ והוא ניגש לפקיד וביקש כוס קפה שחור.
'אין לנו קפה שחור!' – אמר הפקיד.
'אין לכם קפה שחור???' – התפלא גד – 'עכשיו אני כבר משוכנע שהמקום הזה הוא מדבר מוות!'…
גד פתח את העינים ומצא את עצמו שוב בשבת הגדול תשפ"ב…
רגע איפה הייתי? הא, כן, באדום!
כמה סוגי ציפורים היו שם! כבר קיבלתי סחרחורת! נראה לי שהיו שם כל סוגי הציפורים שבעולם!
ובעצם כמה ציפורים נבראו בעולם?
איפה בתורה מוזכרים הציפורים?
והנה, בתורה נמנו 20 מיני עופות טמאים, והם: נשר, פרס, עזניה, דאה, איה, עורב, בת יענה, תחמס, שחף, נץ, כוס, שלך, ינשוף, תנשמת, קאת, רחם, חסידה, אנפה, דוכיפת, עטלף.[13]
וה-20 מינים הללו הם המינים הכלליים הכוללים בתוכם את כל סוגי העופות הטמאים שישנם בעולם, כמבואר באריכות במסכת חולין (סא. והלאה).
ושם (סג:) מובאת דעתו של רבי אבהו הסובר שדאה ואיה הם עוף אחד, וממילא לפי שיטתו ישנם 19 עופות.
יחוד מחשבה מעשה
ההבדלה הסתיימה, ואשתו אמרה לו: 'גד, צריך להכשיר את התנור'.
גד קיפל את השרוולים, נטל מסיר שומנים וניגש לתנור…
מחשבה חלפה במוחו: לפני שבועיים, בפרשת ויקהל־פקודי, קראתי בחוברת הנפלאה 'מסילות אל הנפש', שצריכים להתכונן לפני קיום המצוות. וההכנה צריכה להיות במחשבה דיבור ומעשה (שהם ג' כלים לקיום כל מצוה ומצוה)…
ועכשיו מה אני אמור לחשוב?
והוא פתח את השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תלג – סעיף יא) וקרא: 'וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה. והכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ, צריכין בדיקה'.
ובספר חזון עובדיה (פסח – עמוד לב) נכתב כך:
'קודם ליל ארבעה עשר בניסן צריכים לנקות ולכבד את חדרי הבית והחצר בניקוי יסודי, כדי שלא ישאר שום חשש חמץ ברשותם בימי הפסח.
וכן יש לבדוק בכיסי הבגדים וביחוד בכיסי בגדי הילדים ובילקוטי בית הספר שלהם, פן נשאר שם חמץ. ושוב אין צריך לבודקם בליל י"ד לאור הנר'.
גד סגר את הספרים וכוון: 'הריני מוכן לקיים דברי חכמים', והוא אחז שוב את מסיר השומנים, וניגש לתנור…
רגע! עצר שוב. מה הרב'ה הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א כתב בענין זה. והוא פתח את ספר אמרי נועם (מועדים, ספירת העומר – מאמר ב) וקרא:
חג פסח הינו חג של נקיון יסודי. בכל בית יהודי משתדלים בכל הכח להבריק כל פינה בבית לכבוד החג, ונזהרים שלא ישאר בבית אפילו פירור אחד קטן של חמץ. לכאורה נדמה כי נקיון זה שייך רק לגשמיות (לבית, לחדרים ולמחסן), אולם לאמיתו של דבר לנקיון זה ישנה גם, ובעיקר, מטרה רוחנית:
ידועים דברי בעל ספר החינוך (מצוה טז), שכתב בלשון קדשו: 'כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע… כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'. הוי אומר, שהפעולות הגשמיות שהאדם עושה משפיעות גם על פנימיותו.
וכמו כן בנידון דידן: פעולת הנקיון וביעור החמץ לפני פסח נועדה לעורר אותנו לנקות את לבנו היטב היטב מכל המדות הרעות שבו, ולבער מתוכו את החמץ הרוחני, דהיינו את מדת הישות והגאוה וגסות הרוח (בדומה לעיסה המחמיצה וממילא תופחת ומגביהה את עצמה למעלה) שכתוצאה מהן האדם מגביה את עצמו על זולתו ואף מזלזל בו'…[14]
ובעוד שמחשבתו (של גד) מתחננת וזועקת: 'אבא! רחם עלי! נקה אותי ממדת הישות והגאוה וגסות הרוח הטמונים בי'… עסקו ידיו בקרצוף כל חלקי התנור.
עשרה פתיתי חמץ
ליל בדיקת חמץ הגיע, וגד הכין את העשרה פתיתי החמץ,[15] ובעודו מכין קרא כך (קב הישר – פרק פט):
'וקבלה היא בידי מן רבותי שהיו מצווים להניח חמץ בעשרה מקומות… כנגד עשרה דינים שהקב"ה יהיה עתיד לבע"ר ולנע"ר ולכרו"ת ולהמ"ם להרו"ס ולעק"ר ולנתו"ץ ולנתו"ש ולכלו"ת ולקעק"ע ביצתם של מְצֵרֵי ישראל'…[16]
'הא! הבנתי הכל!' – הרהר גד.
והוא חיכה בקוצר רוח למחרת.
י"ד בניסן בבוקר, גד יצא לשדה והחמץ בידו. הוא הניח אותו על הרצפה והבעיר מדורה…
והחל לזרוק לאש חתיכה אחר חתיכה כשהוא צועק בהתלהבות: שתשרף רוסיה, שתשרף סין…
בצד עמד תלמיד חכם נשוא פנים, וכששמע את דבריו נחרד…
הוי מתפלל בשלומה של מלכות
הוא ניגש אל גד ואמר לו: אסור לך לכוין כך!
'למה?' – שאל גד – 'הרי הם שונאי ישראל!'
'בוא נשב יחד ואסביר לך':
במטבע הקדיש שטבעו חכמים הם כתבו כך: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא כרעותיה', שתרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו.
הקב"ה ברא את העולם כרצונו, ומנהיג את העולם כרצונו. ואין רשות לשום נברא שבעולם להרהר על הנהגתו יתברך![17]
התפקיד שלנו הוא רק לעשות רצונו יתברך כפי שגילה אותו בתורתו הקדושה, וכפי שמסרהּ לתלמידי חכמים הקדושים.
והנה בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עם ישראל מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים, כאשר כל פר היה מכוון כנגד אומה אחת, והוא היה משפיע עליה את השפע הצריך לכל ימות השנה.
ובנוסף, בכל יום הקריבו בבית המקדש שני תמידין, אחד בבוקר ואחד בערב, ובהם היו עם ישראל מחיים ומקיים את כל המציאות, ואומות העולם בכלל (רבינו בחיי ויקרא א, ט).
ומכיון שהקב"ה נתן לנו את התפקיד להיות אחראים על אומות העולם, בוודאי שאסור לנו לרצות בחורבן העולם…
גד האזין בקשב רב לדבריו, ולאחר מכן שאל: 'ולאחר שנחרב בית המקדש איך מתקיימים האומות?'
והתלמיד חכם פתח ואמר:
בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות (פ"ב ה"ד) עסקו בביאור המדרגות הקיימות בעבודת התפילה, ובתוך דבריהם הובא מדרגתם של כמה צדיקים קדושים ונוראים, שזכו למה שזכו. ויש הרבה מה להרחיב, אך עתה נביא את דבריו של שמואל.
וכך העיד שמואל על עצמו (שם): אני בשעת התפילה 'מנית אפרוחיא'! [תרגום: ספרתי אפרוחים].
וביאר הגה"ק רבי יהושע הלר זיע"א, כך:[18]
כידוע, אחר שנחרב בית המקדש ובוטל התמיד, תיקנו חכמינו הקדושים שלש תפילות. 'תפילות כנגד תמידין תיקנום'.
וכבר התבאר שאחת מהפעולות שפעל קרבן התמיד היה להשפיע שפע לאומות העולם. וממילא, גם התפילה משפיעה שפע לאומות העולם.
אך, צריך הרבה חכמה לדעת כיצד להתפלל בצורה כזו.
וזה שהתפאר שמואל: משמים הטילו עלי שליחות להיות אחראי על אומות העולם. ומכיון שאומות העולם נמשלו לעופות טמאים,[19] וישנם 19 סוגים של עופות טמאים (המכונים בלשון שמואל: 'אפרוחיא'), לכן בכל ברכה מ-19 ברכות שבעמידה, השפעתי חיות על סוג אחד של אומה!…
'בדורו' – המשיך התלמיד חכם ואמר – 'הטילו את התפקיד הזה על שמואל. ובכל דור ודור על אחד מן הצדיקים שבאותו הדור'…
סכנה – מלכודת!
עיניו של גד נצצו: 'גם אני רוצה להיות כשמואל! מעתה גם אני אכוין בתפילתי להוריד לאומות העולם את השפע הצריך להם!'
התלמיד חכם הסתכל עליו ואמר: 'נלכדת במלכודת!'
'איזו מלכודת?' – התבלבל גד.
'מלכודת הנקראת 'ריבוי אורות'! אדם לומד משהו וכבר חושב שמדברים עליו, ובטוח שכאשר חיברו את הספר הזה ראו ברוח הקודש שיגיע דור ובו יהיה יהודי שקוראים לו גד – ולכבודו הם כתבו את הספר!
וזו מלכודת!
אדם צריך להכיר את כחות נפשו, ואת כל הכלים הגשמיים והרוחניים שהקב"ה נתן לו, ולפי זה לעבוד!'
'ולך' – המשיך התלמיד חכם ואמר – 'אין את הכלים לעבוד את עבודתו של שמואל!'
'למה הרב חושב כך' – שאל גד.
'כי צריך לזה שיקול דעת עצום. שיקול דעת במשקל יהלומים לדעת כמה שפע צריך ומותר להשפיע, ואם טועים בכך ומשפיעים יותר נותנים לכחות הטומאה כח להחטיא ולהרשיע ולהציק לעם ישראל'…
'ובאמת' – המשיך התלמיד חכם ואמר – 'זו מדרגה גבוהה מאוד, ורק לשמואל ולצדיקים כיוצא בו יש כח לכך!'…
כל יהודי הוא קדוש
'אך למה יש לך רצון' – המשיך התלמיד חכם ואמר – 'לדאוג לאומות העולם? זה לא העבודה שלנו! (חוץ מצדיקים בודדים שהטילו עליהם את התפקיד הזה), יהודי צריך לדאוג לעם ישראל, להתפלל עליהם ולשאוף שיהיה להם טוב!'
'וכאן אני לא צריך לפחד?' – שאל גד.
'מה אתה מתכוין?'
'אולי ישנם יהודים שלא ראויים לשפע, ואסור להתפלל עליהם?'
פניו של התלמיד חכם חוורו, והוא צעק: אסור לך לדבר כך!
'למה?' – שאל גד – 'אולי הוא רשע?'
'בוא נשב יחד ואסביר לך':
העבודה הראשונה שהיתה נעשית בבית המקדש בכל יום ויום היתה – 'תרומת הדשן'. וכמו שאמרו במשנה (יומא פ"ב משניות א-ב):
'בראשונה (לפני שתיקנו פייסות), כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם… וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה (וכמו שמבואר שם במשנה), התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס (בהגרלה)'…
ועל העבודה הזו – של תרומת הדשן – נצטוינו בפרשתנו: "ולבש הכהן מִדּוֹ בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג).
מצוה על הכהן ללבוש בגדי כהונה, ולהרים בכל יום מהאפר (הנעשה משריפת הקרבנות, והוא הנקרא 'דֶּֽשֶׁן') הצבור על גבי המזבח ב'מחתה' (שם של כלי) ולהניחו ליד המזבח, במזרחו של הכבשׁ (שדרכו היו עולים למזבח) ושם הוא היה נבלע במקומו…[20]
וכתב הגה"ק הרב שמואל מסוכטשוב זיע"א (שם משמואל, פרשת צו – שנת תר"פ):
בקרבן היו שלשה חלקים: דם, אברים ופדרים, והאפר הנשאר על המזבח.
והנה, על ידי זריקת הדם (שהוא הנפש) על המזבח – מכפר על הנפש.
ועל ידי הקרבת האברים ופדרים – מכפרים על מדות שבלב…
והחלק השלישי הוא אפר הנשאר על המזבח בלי שום חיות, ואי אפשר לזרוע בו, ומכל מקום תורמין ממנו מלוא מחתה, ומועלין בו מגזירת הכתוב, והוא רמז לאיש שכלתה ממנו כל חיות הקדושה מכל מקום לא יאמר נואש…
ועל ידי הרמת הדשן היו ממשיכים חיות גם בנשמות הללו…
'אתה מבין גד' – אין יהודי רשע, יש יהודי חסר דעה![21] ולכן הוא ראוי לכל השפע, ובמקביל, צריך להתפלל עליו שיתמלא בדעה!…
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. לפני כל מצוה שאדם עושה צריך להתכונן אליה בג' דרכים: במחשבה דיבור ומעשה (והם ג' כלים לקיום כל מצוה ומצוה). וכיון שנפסק בשולחן ערוך שצריך כל אדם לנקות את ביתו היטב לפני בדיקת חמץ, גם כאן צריך להתכונן על ידי ג' הדרכים האמורים לעיל.
ב. מחשבה – פעולת הנקיון וביעור החמץ הגשמי לפני פסח נועדה כדי לעורר אותנו לנקות את לבנו היטב היטב מכל המדות הרעות שבתוכו, ולבער את החמץ הרוחני, שזה מדת הישות והגאוה וגסות הרוח, שכתוצאה מהן האדם מגביה את עצמו על זולתו ואף מזלזל בו.
לכן בשעת הנקיון האדם צריך לחשוב ולזעוק מקירות לבו: אבא! רחם עלי! נקה אותי ממדת הישות והגאוה וגסות הרוח הטמונים בי.
ג. דיבור – על ידי שהאדם אומר בפיו: 'הריני מוכן לקיים דברי חכמים לנקות את הבית קודם בדיקת חמץ'.
ד. מעשה – זה הנקיון בפועל ובשמחה. ובוודאי שמיותר לציין שהנקיון יעשה ללא שום מרמור ותלונות ח"ו.
ה. בהגדה של פסח ישנם 15 שלבים, והם: קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.
ולמרות שרק אחד מהשלבים הוא שלב ה'מגיד', כל ההגדה נקראת על שמו, כי עיקר העיקרים של הלילה הוא ה'מגיד'!
ו. מצות עשה להגיד לבניו ולבנותיו, ולהרחיב הדיבור בסיפור יציאת מצרים, ואפילו אם אינם יודעים לשאול, ילמדם כפי דעתם, ועיקר המצוה בבן שלא הגיע למצוות, כל שיודע ומבין בסיפור יציאת מצרים. ולפי דעתו של בן אביו מלמדו.
ואם אין לו בן שישאל, בתו שואלתו, ואם לאו אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה. ואם הנכדים קטנים יותר מגיל מצוות והבנים גדולים יותר, המצוה לספר לנכדים קודמת.
ז. כאשר אנו מספרים את ההגדה עלינו להמחיש בצורה ציוריית ובפרט את עשרת המכות. ויסביר לבני ביתו את גודל הכאב של כל מכה ומכה, כידוע על פי הגמרא הקדושה ומדרשים.
ח. אחת מהעבודות החשובות במקדש היתה הקרבת קרבן התמיד. ובקרבן היו שלשה חלקים: דם, אברים ופדרים, והאפר הנשאר על המזבח. וכל חלק מהקרבן היה מכפר על דבר אחר. זריקת הדם על המזבח – היתה מכפרת על הנפש. הקרבת האברים ופדרים – היו מכפרים על מדות שבלב.
והחלק השלישי הוא אפר הנשאר על המזבח בלי שום חיות, והוא רמז לאיש שכלתה ממנו כל חיות הקדושה מכל מקום לא יאמר נואש. ועל ידי הרמת הדשן היו ממשיכים חיות גם בנשמות הללו.
וכח זה נמצא גם בחג הפסח! שהוא זמן התגלות החסדים, ולכן אפשר להרים את הנשמות הללו בזמן הנשגב הזה.
ויהי רצון שנזכה לאכול השנה כולנו מן הזבחים ומן הפסחים. אמן.
הערות שוליים:
[1] וכמו שנאמר: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָֽפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת־אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶֽרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶֽרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, מה)…
[2] חורף בעיר בני ברק, הרוחות מנשבות בעוז, הגשם יורד ללא הרף, ובאחד הבתים יושב גאון המוסר רבי אליהו אליעזר דסלר (מחבר ספר מכתב מאליהו) ופניו נוהרות בגיל, עתה התחדש לו 'דבר חדש ונפלא' שכשם שלעץ יש שורש, ולבנין יש יסודות, כך גם לכל המדות הרעות יש יסוד, והוא – 'ההתעלמות מהזולת', דהיינו שהוא מבזה לחברו בלבו, ולא רוצה אליו שום קשר. זה היסוד והגורם לכל המדות הרעות.
ומאידך גיסא היסוד לכל המדות הטובות זה – 'ההתחברות לזולת', כשאדם מרגיש שחברו הוא אדם נכבד, ומתעורר בלבו הרצון להתקרב אליו.
ורבי אליהו אליעזר מתמלא שמחה ולוקח דף וכותב בידו הקדושה לחתנו הגאון הרב אליהו יהושע גלדצהלר, מכתב, באותיות של השגה ומתוכם מתגלה החכמה. התבונה. והידיעה. וז"ל ה'מכתב מאליהו' (חלק ה – מכתב יט):
בני ברק ערב שבת חנוכה תשי"א. יהושע'לע בני חביבי נ"י, היום עלה בלבי דבר חדש ונפלא. כתב הרמב"ן על "ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כה, לד): כי האכזריות תולדת הביזוי.
וידוע דאין חיה דורסת אדם אם לא תראה אותו כבהמה. ואלה שהשתמשו בעבדים חשבום לברואים שפלים. נמצא דאי אפשר להתאכזר קודם שיבטלו בלבו. כן אי אפשר לרמות ולשקר אם לא שבלבו יבטל את חברו. כשמבטלו בלבו וחושב אותו כאינו במציאות כלל אז יוכל להשפיע לו מה שאינו במציאות. וזהו איך שהשקר היא תולדת הגאוה, וכשמתגאה כבר מתחילים כל שקריו.
המתאחד עם חבריו בבחינת אהבה אמיתית לא יוכל לרמותם. אין גוזל אלא כשחושב שחברו עצמו לא כלום הוא וממילא גם בעלותו לא כלום. ובדרך זה 'ואהבת לרעך' – כלל שכל גופי תורה תלויים בו. הפירוד והשקר היינו הך, דבפירוד מבסס לעצמו ומבטל לחברו (דזה תוכנו של הפירוד) והיינו שסובר שמציאות חברו – שקר הוא. וממילא כופר אפילו בהקב"ה ח"ו, מכיון שבתוך עומק לבבו רואה אך את עצמו ותו לא. הכרת אמיתת מציאותו יתברך תלוי בביטול היש של עצמו, כי אז אינו נפרד אלא דבק בו יתברך ולא ישקר בו… ועיי"ש.
[3] כתב הגה"ק רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ג – עמוד 198), וזתו"ד:
חשיבותו של כלי נמדדת לפי תכליתו, ולא לפי גודלו. אכן, אם יעשה אדם כלי גדול מאוד בכמותו לצורך תכלית פעוטה וזעומה, אין זה אלא מגוחך.
מלכי מצרים למשל, בנו את הפירמידות: אבניהן הענקיות, שכל אחת ואחת משא מאות אנשים, העלו למעלה אל גובה הבנין. מיליוני עבדים עונו לשם כך בעבודת פרך, והרבה מהם נספו בעבודתם. לבסוף הושלם הבנין, ואכן עמד אלפי שנים…
התכלית – מקום קבורה למושל עריץ למען לא יִשָּׁכַח זכרו.
ובסוף נשכח. שמו נמחה! ואפילו אם לא נמחה, מה קטן זכרו הקשור בפירמידה! משבחים נפלאות הבנין, ודרך אגב מזכירים שנבנה עבור איזו 'מומיה' שהיה שמה כך וכך.
לא המצרים לבד היו הטיפשים, אלא כל בני האדם כך.
מה ערכם של הבניינים המפוארים שמקימים בדורותינו, בניינים שנבנים על ידי בזבוז כחות הנפש והגוף, על ידי השקעה של ממון רב, ובמיוחד שלצורך כך לוקחים הלוואות חסרי פרופורציה, הלוואות שיהפכו את הלוקחים לעבדים נרצעים (למלוים) לכל חייהם…
וכל זה כדי שהאנשים מסביב ישמיעו קול ויגידו: 'פששששש…!'
והכבוד הזה הוא כבוד מדומה הנובע מאנשים ה'אוחזים' ברמה של רוח שבגשם [במקרה הטוב], והכבוד שהם נותנים הוא כבוד מדומה – בפיו מחניפו ובלבו מבזהו…
וכאן אנו חייבים להיעצר לרגע ולכתוב כמה מילים:
ישנה מן 'אופנה' כזו בעולם, שאנשים מחפשים 'מדרגות'. הם רוצים להגיע למדרגה שיראו מלאכים ושרפים וישמעו את שירת הבריאה. הם רוצים להגיע למדרגה שיוכלו להחיות מתים ולרפאות חולים…
והאנשים הללו, השואפים לכך, צריכים לדעת שאין בכחם לזכות למדרגות הללו. את המדרגות הללו אפשר לקבל רק במתנה, מידו הפתוחה והרחבה של הקב"ה. והקב"ה נותן אותם במתנה (וגם זה לא ודאי) רק למי שתיקן והשלים את קומת הבסיס!
והיינו, לאדם שזכה לעשות את רצונו יתברך, להחיות אנשים חיים, ולהיות רגיש ללבו של חברו, עד שזכה והגיע למדרגה שיראה וישמע את לבו של חברו!
ומי שלא צועד במסלול המוליך לשם, חבל עליו!
ובענין זה מסופר ב'אביהם של ישראל' (חלק ב – עמוד 45), וז"ל:
הגה"ק הרב מרדכי אליהו זיע"א היה זהיר גדול בכבודו של כל אדם, ובמיוחד בכבוד של ילדים. בזה עוסק הסיפור הבא שסיפר הנהג של הרב:
הרב הוזמן לבר מצוה של ילד יתום, ואולם הרב לא יכול היה להשתתף בשמחה כי באותו הערב היה לו שיעור גדול בכנס רבנים שהיה באחד המלונות בים המלח.
הרב נסע לכנס הרבנים, ובינתים ירדו גשמי ברכה במרכז הארץ. כמות גדולה של גשמים הציפה את כל הנחלים במדבר יהודה, והנחלים הציפו את הכבישים המוליכים למלונות בים המלח…
הדרך לבתי המלון היתה חסומה והרב נאלץ לחזור לירושלים. בדרך אמר לי הרב: 'סע לבר המצוה. כל המים האלה הם הדמעות של הילד בר המצוה'. לא ידעתי מנין לרב לדעת שהנער באמת בכה. חשבתי בלבי שאולי הרב מגזים קצת.
הגענו לבר המצוה, ובואו של הרב הפתיע את כולם, שכן הוא הודיע לבעלי השמחה מראש שלא יוכל להגיע לבר המצוה. וכשהגיע כולם שמחו, במיוחד שהרב שהה באולם יותר זמן מהמתוכנן ומהרגיל אצלו.
אחרי שהרב יצא מהאולם, לִוָּה אותנו נער בר המצוה וסיפר לי: 'אחרי שהרב אמר לי שהוא לא יבוא לבר המצוה שלי, בכיתי כל הלילה, אני כל כך שמח שהרב הגיע לברך אותי'.
הרגשתי שכל הדיבור של נער הבר מצוה היה במיוחד בשבילי, שהייתי קצת קטן אמונה בכח הראיה של הרב…
[4] סיפר מרן הגה"ק הרב עובדיה יוסף זיע"א (בשיעור בלוין), פנו אלי בני משפחה אחת וביקשו ממני להסביר לאביהם שאסור לו לצום בכיפור.
שאלתי אותם: מה יש לו?
והם ענו: שאביהם חולה כליות, והרופא ציוה עליו לשתות מים במהלך הצום, ואביהם לא מוכן לשמוע לרופא.
הזמנתי את האבא לשיחה, והסברתי לו שהוא חייב לשמוע לרופא.
אותו יהודי השיב: קוראים לי 'יונה', כי נולדתי ביום כיפור בשעת הצהרים, בשעה שקוראים בבית הכנסת את הפטרת 'יונה', ומאז שעשיתי בר מצוה, כל שנה אני עולה למפטיר 'יונה', ואם אני אשתה לא אוכל לעלות לההפטרה.
הרב עובדיה שהבין את הסכנה בדבר, אמר לו: מותר לך לעלות לההפטרה גם אם תשתה!… יונה קם והלך.
ערבית של מוצאי כיפור, יונה פונה לחברו ואומר בסיפוק: ברוך ה', הצלחתי לצום כל היום, ולא קרה לי כלום!
יצא מבית הכנסת והלך לביתו, הגיע לפתח הדלת, התמוטט – ונפטר!
הכליות שלו התייבשו לגמרי!
אוי, ווי, איש עם פרינציפ…
[5] הגה"ק רבי נתן מאיר וואכטפויגל זיע"א, דיבר בחריפות על אותם אנשים שיש להם פרינציפים, ואמר שהם יכולים להחריב את כל הבריאה, ואסור לדבר עמהם יותר משתי מילים…
פעם דיבר בטלפון עם איזה מנהל של ישיבה, שהיה לו פרינציפ לא לקבל תלמידים באמצע הזמן.
ורבי נתן מאיר הסביר לו שזה פיקוח נפש, שאם התלמיד לא יכנס עתה לישיבה הוא עלול להתדרדר עד לשאול…
והמנהל התעקש: יש לי פרינציפ!
אמר לו רבי נתן מאיר: מה תפסיד אם תוותר על הפרינציפ שלך? תשמע לי אני אדם מבוגר ממך אני כבר בשנות השמונים, פעם עשיתי טעות כזו, הרחקתי מישהו, ואף שביקש לחזור התעקשתי, עקשנות שנבעה ממדות רעות – מפרינציפ, ועד היום הוא לא מוכן לסלוח לי! והוא צודק. לגמרי!… (לקט רשימות – בענייני אלול וימים נוראים, עמוד יז).
[6] בספר סיפורים שאהבתי לספר (חלק א – עמוד 288) לגאון הרב טוביה ליצמן שליט"א, הובא כך:
הסיפור התרחש לפני כ-70 שנה במדינת קולוראדו שבארצות הברית. משבר כלכלי קשה פקד את כל היבשת. חנויות רבות נסגרו, עסקים פשטו רגל ורבים נקלעו לחובות.
בעיר פואבלו שבקולוראדו ישב לו דוד בחנות לחלקי רכב, וחשב על הימים שעברו. קונים רבים היו פוקדים את חנותו – וכעת, זה שלשה שבועות שאף אחד לא נכנס.
הקופה ריקה וכסף אין.
על השולחן מונחים שוברי תשלום: ארנונה. מים. חשמל. שכירות…
בתו, בת ה-19, ישבה גם היא בחנות בחוסר מעש. בימים הטובים היא היתה עוזרת לו ובקושי הספיקו שניהם למלאות את דרישות הקונים, אך כעת…
דוד שקע בהרהורים ולפתע חלף על פניו מבע מחוייך…
'מה קרה? למה אתה מחייך?' – שאלה אותו בתו.
ודוד הסביר: זה היה חיוך מריר! פשוט נזכרתי בלחץ שהיה לנו בימי ששי. לחץ להספיק הכל לפני כניסת השבת. לחץ שגרם לנו לעתים לכעס… ועתה, הלואי שיהיה לנו הרגשת לחץ שכזאת…
ותפילתו התקיימה…
יום ששי, עוד 7 שעות פורשׂת השבת הקדושה את כנפיה על היקום. ואל החנות נכנס לקוח והחל לבדוק את הסחורה, לקח פריט מסויים והניחו על הדלפק. כך המשיך לאיטו לבדוק סחורה נוספת עד שעמדה ערימה גדולה על הדלפק.
כאשר ביקש לדעת כמה עליו לשלם, הסתכם הכל בלמעלה מ-200 דולר, סכום שבימים ההם היה נכבד מאוד.
דוד הביט בשעונו וראה שהשעה מאוחרת. הוא לא יספיק אפילו להתרחץ ועליו ללכת ישר לבית הכנסת… ואז הקונה אמר: 'אני מבקש לארוז את כל מה שקניתי ולהעביר את הסחורה לבית המלון בו אני מתאכסן, כי עלי לצאת מחר בבוקר בשעה מוקדמת'.
דוד היה נבוך – הרי בעוד מספר דקות תכנס שבת, ואין כל אפשרות להעביר את הסחורה ליעדה עד כניסת השבת.
הוא הסביר לקליינט הגוי שהוא יהודי וכעת נכנסת שבת ואין ביכולתו לבצע את בקשתו. הוא הוסיף ואמר שהוא מוכן לבוא במוצאי שבת לחנות במיוחד בשביל הלקוח, לארוז את הכל ולהוביל את הסחורה לאן שהלקוח רוצה. אך הגוי אמר שאינו יכול להתעכב יום נוסף בעיר כי עליו לנסוע מוקדם בבוקר.
כאן התערבה הבת ופנתה לאביה: 'אני מוכנה ללכת ולקרוא לאחד ממכרינו שאינו יהודי, נבקש ממנו עזרה – הרי כך עושים רבים מיהודי העיר'.
האב לא הסכים לבקש מגוי שיעבוד במקומו בשבת.
הקונה לא הבין את כל הענין ואמר: 'מדוע הטרחתם אותי לבחור את כל הסחורה הזאת אם אתם לא מוכנים לארוז את הדברים ולהביא אותם לאן שאני מבקש?' הוא יצא מהחנות בכעס ואמר: 'אקנה אצל מישהו אחר'…
לאב לא נותר זמן אפילו כדי לסגור את החנות. הוא ביקש זאת מהבת והלך ישר לבית הכנסת. כאשר חזר אל ביתו וראה את מבטיהן של אשתו ובתו, הבין שבעיני הבת לא מצאה חן עקשנותו והיא סיפרה על כך לאמהּ. האם אמרה בכאב: 'בסכום זה היינו יכולים להתפרנס זמן רב. עכשיו הפסדנו את הכל בגלל שלא רצית להשתמש בהיתר שכל היהודים משתמשים בו'.
בסעודה הם ישבו בשקט מוחלט כשכל אחד שקוע בהרהוריו. לבסוף אמר דוד לעצמו: 'לשבת כך – הרי גם זה מעין חילול שבת'. הוא החל לשיר זמירות שבת, על מנת להפיג מעט את האוירה הקודרת שפקדה אותם ולכבד את היום הקדוש.
במוצאי שבת ביקש מבתו לבוא עמו לחנות על מנת להחזיר את הפריטים הרבים שהוצאו מהמדפים ונשארו על הדלפק.
והנה – כאשר אך הדליק את האור בחנות, נשמעו צעדים מתקרבים. עמד שם הקונה מערב שבת ואמר: 'חכו – אל תחזירו את הדברים למקום! אני אקח את כל זה. תתחילו לארוז ובינתים אסתכל אם יש כאן עוד משהו שאני צריך'.
הגוי בחן את המדפים ולקח עוד דברים רבים. כאשר ערכו לו חשבון. הגיע הסכום ל-600 דולר!
האיש שילם במזומן וביקש להעביר את הכל לבית מלונו בהקדם.
לפני צאתו פנה אליהם ואמר: 'אתם בוודאי מתפלאים מדוע חזרתי אליכם. אומר את האמת: כעסתי עליכם כשלא הסכמתם לארוז ולשלוח את הסחורה אתמול בערב, והחלטתי לקנות בחנות אחרת. משך כל היום חיפשתי בחנויות שבעיר, אך לא מצאתי את מה שרציתי'.
לאחר מכן עלתה מחשבה בראשי: הרי אותו בעל חנות בוודאי מודע לכך שאין הרבה קליינטים בימי משבר אלו ובכל זאת הוא ויתר על ריוח נאה בגלל אמונתו. בוודאי איש בעל עקרונות הוא ואדם ישר והגון. בין כך לא מצאתי את מה שחיפשתי – לכן באתי עכשיו, ואני מאוד מרוצה, שכן יש כאן סחורה איכותית ומחירים טובים'.
הבת עמדה בראש מורכן והתביישה להביט בפני אביה. היא הבינה שעמידתו האיתנה על עקרונות שמירת המצוות הביאה לידי כך שאביה עמד בנסיון על שמירת השבת, וגם מכר סחורה פי שלש מהמתוכנן, ומעל הכל: קידש שם שמים.
[7] רש"י הקדוש הוא שסידר את הסימן הזה, והובאו דבריו במחזור ויטרי (סדר פסח מרבינו שלמה – אות סה).
וכתב הגה"ק רבי אלכסנדר זיסקינד (יסוד ושורש העבודה, שער התשיעי – פרק ששי), וז"ל: סימנא מילתא היא בהני חמשה עשר מילות של הסדר קדש ורחץ כו', כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאוד.
ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו קודם הקידוש יאמר בפה מלא: קדש, וקודם הרחיצה הראשונה יאמר: ורחץ, וכן כל הסדר עד נרצה יאמר גם כן בפה מלא: נרצה.
ומהראוי להודיע לאנוש כערכי, כי כל הסדר של הלילה הזה הוא על פי גמרא הקדושה, ונתקן על פי תיקון וסדר העולמות העליונים הקדושים. ומי שהאיר לו ה' עיני שכלו ומעיין בכתבי האר"י ז"ל, יראה מגודל התיקונים הנוראים של כל הסדר…
[8] כתב הגאון הרב שלום דוד נקי שליט"א (חג הפסח בהלכה ובאגדה – עמוד 40), וז"ל:
החיות הטורפות הסתובבו בחופשיות בכל מצרים. קולותיהן האימתניים ושאגותיהן הנוראיות היו מקפיאות דם. צעקות הפחד של המצרים ויללותיהם הגיעו עד לב השמים. שטחים רבים במצרים הפכו ליערות ומהם יצאו חיות שהתעללו במצרים. פילים מעכו אנשים, והעיפו אחרים למרחקים באמצעות החדק. קופים קפצו על המצרים והשתוללו, חיות אחרות עשו מבשרם ארוחה דשנה. המצרים רצו אחוזי תזזית ממקום למקום, מנסים למצוא מקום מפלט. תוך כדי מנוסתם מן החיות הטורפות, הם מוצאים לפתע אגמי מים. היו שהחליטו לקפוץ לתוכם כדי להנצל מן החיות שביבשה, אך מהר מאוד נוכחו לדעת שנפלו מן הפח אל הפחת. הם מצאו את עצמם שוחים לתוך לועם של כרישי ענק ודגים טורפים אחרים.
היו מצרים שעלו לקומות עליונות במגדלים גבוהים, כדי להנצל מן החיות, אך מהר מאוד גילו את טעותם כאשר מבעד לחלון נכנסו נשרים ועורבים והרגו בהם.
המצרי היושב בביתו, שומע את קול בהמותיו הגועות ברפת מפחד החיות הרעות. הוא משער לפי הקולות שחלק מן הבהמות נטרפו. ואז הוא שומע את השה – אלהיו של המצרי – מרים את קולו. המצרי עוד מנסה להשתעשע בתקוה, כי הנה סוף סוף מראה אלהיו את כחו וגוער בחיות הרעות שיסתלקו. אך השתתקותו הפתאומית של השה לא מותירה ספק בלב המצרי, כי גם השה מצא את סופו בלוע החיות…
הוא מתנחם בעובדה שלפחות הוא ומשפחתו מוגנים בתוך הבית הסגור. אולם "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶֽגֶד ה'" (משלי כא, ל). אי אפשר לברוח מעונשי שמים. רק לארץ גושן יכלו להימלט כדי לראות את הפדות שה' עשה בינם לבין ישראל. אולם אל הבתים אשר בארץ מצרים שלח ה' מן הים חיה הנקראת 'סילונית'. ידיה ארוכות מאוד, והיא שולחת ידיה בתוך ארובות הגגות, מגיעה אל הדלת מבפנים ופותחת אותה לרווחה!
נתאר לעצמנו משפחה היושבת ספונה בביתה. נמצאים שם האבא, האמא, הילדים, הסבא והסבתא, וגם ה'סבתא רבה' הקשישה בת ה-99. חיות רעות מקיפות את הבית, קולותיהם האימתניים נשמעים בברור מחוץ לבית. ההורים מנסים להרגיע את הילדים שלא יקרה להם שום דבר, שהרי הם מוגנים בתוך הבית.
אולם, לפתע הם שומעים רשרושים מוזרים מאיזור הגג. מתוך הארובה משתלשלת לאיטה יד ארוכה של החיה הסילונית…
הנוכחים בבית צורחים צרחות מקפיאות דם…
והיד הזו מגיעה אל מקום הדלת, מושכת את הבריח, ופותחת את הדלת לרווחה!
בפתח עומד לו אריה אימתני ובקצה שיניו שאריות הדם של השכן…
ההלם והזעזוע משתלטים על הנוכחים. האמא רועדת והנוכחים נתקפים בחרדה…
והסבתא רבה הקשישה מתעלפת, בהיזכרה בתמונה דומה שהתרחשה לפני למעלה משמונים שנה כשהיא היתה ילדה קטנה, אז שלחו אותה לרגל בין בתי בני ישראל ולהלשין על אמהות שילדו בנים. השוטרים היו באים, קורעים את התינוקות מידי אמותיהם, ובאכזריות נוראה מול עיניהן זורקים אותם ליאור!
תניני היאור שכבר הורגלו שה'אוכל' מגיע אליהם עד לפה וללא מאמץ, קפצו על התינוק וקרעו אותו לגזרים…
צרחות האמהות היהודיות נשמעו עד לב השמים…
ועכשיו הגיעה עת הנקמה!
וזה היה הזכרון האחרון של הסבתא רבה. את שאריות בשרה אכלו העורבים…
[9] ספר מדרש הנקרא 'משנת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי'. והגה"ק רבי מנחם די לונזאנו זיע"א קרא לו 'מדרש אגור'.
[10] וזה לשון הגמרא הקדושה (ברכות ד.):
כדתניא, "עַד יַֽעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַֽעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז), 'עַד יַֽעֲבֹר עַמְּךָ ה" – זו ביאה ראשונה [גאולת מצרים]. 'עַד יַֽעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ' – זו ביאה שניה [הגאולה מבבל ומדי], מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא.
והנה בגמרא הקדושה לא מבואר איזה חטא הם חטאו שבגללם הם הפסידו.
אך הזוהר הקדוש (פקודי דף רלט ע"ב) גילה לנו, שהחטא היה שנשאו נשים נכריות, וה' ברחמיו יציל את כל עם ישראל מהיצורים הללו!
וזה לשון הזוהר:
בגלותא דמצרים, קודשא בריך הוא אוקים לה, ועבד כמה נסין, בגין לאקמא לה. ובגלותא דבבל הוא לא אוקים לה, בגין דלא עבד לון נסים, דגרים חובה, אלא היא קמת. וסליקו בני גולה, כאינון דלא הוה לון פרוקא, ולא הוה תיאובתא דקודשא בריך הוא עלייהו, בגין דגרם ההוא חובא, דאינון נשים נכריות…
[11] מדרש הגדול (שמות י, כג).
[12] מכת ערוב מתוארת בחמשה פסוקים, והנה ישנו חצי פסוק שנראה כקטע בפני עצמו, והוא הפסוק: "וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ" (ישעיה לד, יא).
הפסוק מתחיל במילה 'ירושה' ומסתיים במילים 'ישכנו בה', ומשמע שארבעה העופות הכתובים באמצע היו בעלי משמעות מיוחדת. וצריך להבין מה מיוחד בהם?
ומצאנו לגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (שכינה ביניהם – עמוד קטו) שביאר כך:
כידוע, ארבע אותיות שם הוי"ה מכוונות כנגד עשר הספירות.
אות יו"ד כנגד החכמה.
אות ה"א ראשונה כנגד הבינה.
אות וא"ו כנגד המדות. וביתר פירוט: האות וא"ו מכוונת כנגד שני חלקים. כנגד המדות עצמן המכונות – ז"א, וכנגד נשמת המדות והוא – הדעת.
ואות ה"א אחרונה כנגד המלכות.
והנה, אדום הרשעה פגמה בכל העשר ספירות, ולכן היא תענש עליהם. וכאן, במכת ערוב, היא תענש בארבעה העופות הללו:
'קאת' עולה 'ראש' – ראשית חכמה [כנגד הפגם בחכמה].
'קיפוד' – קפידא היא באחורי אמא [כנגד הפגם בבינה].
'ינשוף' הוא מלשון נשיפה שבדעת [יש נשימה ויש נשיפה], ודעת היינו נשמת ז"א.
'עורב' הוא בחינת דוד מלכא משיחא [מדת המלכות] כנודע בסוד הפסוק: "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב" (תהלים קיט, קכב)…
ויש הרבה מה להאריך בזה, אך אנו רוצים להעתיק מספר מילים על הקפדה (שכינה ביניהם – שם):
ישנם שני מושגים: כעס והקפדה. ולמרות שהם נראים מילים נרדפות, הם שני עניינים שונים לגמרי!
כעס עיקרו ברתיחת הדמים ובלב.
הקפדה עיקרה ב'דינים' המתעוררים במוח.
בלשון המקרא השורש 'קפד' הוא מלשון כריתה וקץ: "קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן" (יחזקאל ז, כה), מכאן שבמקום קפידא אין שלום!… עיי"ש באורך.
[13] ובפסוקים שם כתוב ארבע פעמים 'למינו', ומכך אנו מרבים עוד ארבע עופות. עיין שם בגמרא באורך.
[14] ממשיך אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (שם) ואומר:
עם נקודה זו עלינו לצאת מימי הפסח ולהיכנס לימי העומר הקדושים. בחלקם הראשון של ימי העומר הקדושים, עד יום ל"ג בעומר, נוהגים אנו מנהגי אבילות וצער (לא עורכים נישואים, לא שומעים שירים עם כלי נגינה, לא מסתפרים וכו') על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתוך התקופה הקצרה שמחג פסח ועד ל"ג בעומר (יבמות סב: ובמאירי שם), וביארו חז"ל שעונש זה בא עליהם – 'מפני שלא נהגו כבוד זה לזה'.
תלמידי רבי עקיבא בוודאי היו גאונים וקדושים במדה שאין לה אח וריע בדורות אלו, אך היה אצלם חסרון בענין של כבוד הזולת. הם לא היו משבחים זה את זה ולא מפרגנים זה לזה, ועינו של כל אחד מהם היתה צרה בתורתו של חברו.
לכן כל חכמתם וקדושתם לא הועילו להציל אותם מפני הפורענות שבאה עליהם, כי כשחסר אצל האדם בענין כבוד הזולת כל מה שיש בידו הולך לאיבוד, כפי שהיה אדמו"ר הזקן רגיל לומר: 'בביטול הזולת והגבהת עצמו מפסידים חלילה הכל!' (היום יום – כ' באייר), כלומר, לא מפסידים רק חלק קטן בלבד, אלא מפסידים ממש את הכל.
ועל כך צריך לכוין כל אדם בשעה שהוא אומר בכל בוקר בתפילה: 'לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', דהיינו שיעזור לו ה' לבל יכשל להתכבד בקלון חברו או לבזות אותו בלבו ח"ו ובזה יהיה כל יגיעו בלימוד התורה וקיום המצוות לריק, ואף את חלקו בעולם הבא יאבד וישאר ערום וחסר כל.
לכן בימי העומר הקדושים מחוייבים אנו לשקוד לתקן פגם זה שהיה בתלמידי רבי עקיבא, ולהוסיף זהירות גדולה בכבודו של כל אדם מישראל באשר הוא, כמאמר חז"ל (מסכת כלה – פרק ד): 'הוי מכבד את כל האדם', וכן שלא לבוז לשום אדם בעולם ח"ו, כמאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ג): 'אל תהי בז לכל אדם', כיון שבכל יהודי ישנה נשמה קדושה שבתוכה שוכן אורו של הקב"ה.
בפנימיות לבבו של כל אחד ואחד מישראל ישנו ניצוץ קדוש וטהור שנחצב מאורו יתברך ממש (אור החיים הקדוש – ויקרא כו, יא), בבחינת: "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), וניצוץ קדוש זה נרמז באות י', כיון שהיא האות הראשונה של שמו של הקב"ה. ולכן התואר 'יהודי' מתחיל באות י' ומסיים באות י', וגם עצם היגוי תיבת 'יהודי' נגזר מהאות י'.
יתירה מזאת: שמו המלא של ה', שם יהו"ה ברוך הוא, נרמז בתיבת 'יהודי', שהרי שלשת האותיות הראשונות של תיבה זו (יה"ו) הן שלשת האותיות הראשונות של שם ה', ומשתי האותיות האחרונות (ד"י) מתקבלת אף האות האחרונה של שם ה' (האות ה') כאשר נניח את האות י' בחללה של האות ד'. וכל זה בא לרמוז על גודל איחודו של הניצוץ הקדוש שבפנימיות לבבו של כל יהודי עם ה' יתברך, וכן לרמוז שאין שום הבדל בין זלזול ביהודי לבין מחיקת שם ה'.
הנהגה זו של ביטול הזולת מוחקת את האדם מהעולמות העליונים. עלינו לדעת שכל כניסתנו לעולם הבא תלויה אך ורק בזה – אם אנו מכבדים את הזולת או לא.
אנשים רבים, ובכללם אף רבנים גדולים וראשי ישיבות, יעלו לשמים ולא ימצאו את שמם בין אלו שמקומם בגן עדן. וכשהם ישאלו מדוע שמם לא מוזכר כאן, ישיבו להם שזה משום שעליהם נאמר: "שמם מחית לעולם ועד" (תהלים ט, ו). מיד הם יזקפו את גבותיהם בתמהון: 'היתכן?! הרי אני פלוני המפורסם שסיימתי את הש"ס עם כל המפרשים עשרות פעמים, ויש לי ישיבה עם מאות תלמידים וכו' וכו'. וכי לא שמעתם עלי?! וכי אינכם יודעים את מעלתי?! הלא כאן זה עלמא דקשוט, ואין כאן טעויות?!' ואז יסבירו להם שהם נדחו מגן עדן ואיבדו את כל חלקם בעולם הבא כיון שתמיד הם היו רגילים לבוז לאחרים, לבטל אותם ולהתכבד בקלונם.
כנראה הם לא ידעו את דברי אדמו"ר הזקן שבביטול הזולת מפסידים את הכל. חבל שהם לא כוונו היטב באומרם בכל בוקר בתפילה: 'לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה'.
אסור לאדם לחשוב אפילו פעם אחת במשך כל ימי חייו שהוא טוב יותר מחברו. אסור שתתגנב ללבו של האדם, וְלוּ לרגע אחד, ההרגשה שיש לו עדיפות או עליונות על חברו.
מי שמרגיש כך צריך לדעת שהוא לא מצד הקדושה, וכל לימודו ותפילתו ושאר המצוות שהוא מקיים הכל כאשר לכל נמסר לקליפות, כיון שבהרגשה זו הוא ממאיס את עצמו על הקב"ה, כמו שכתוב: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה).
חז"ל (תענית כ.) מספרים על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שבא ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד הרבה תורה.
בהולכו בדרכו נזדמן לו אדם אחד שהיה מאוד מכוער. אמר לו המכוער: 'שלום עליך רבי', ורבי אלעזר התעלם ממנו ולא החזיר לו שלום. בנוסף לכך אמר לו רבי אלעזר: 'ריקה, כמה מכוער אתה. שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!'
כמובן, המכוער נפגע מכך עד עמקי נשמתו, ואמר לרבי אלעזר: 'איני יודע. אלא לך ואמור לאומן שעשאני (הקב"ה שבראני) כמה מכוער כלי זה שעשית'. כיון שהבין רבי אלעזר שחטא בכך שבייש את אותו מכוער, ירד מהחמור, נשתטח לפניו, וביקש ממנו בתחנונים שימחל לו. אך המכוער לא מיהר לסלוח, ואמר לו: 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית'.
חז"ל ממשיכים ומספרים שרבי אלעזר הלך אחרי המכוער דרך ארוכה מאוד (במסכת דרך ארץ פ"ד מ"ב איתא חצי מיל ובאבות דרבי נתן פמ"א מ"א איתא ג' מילין) והתחנן לפניו שימחל לו, עד שהגיעו לעירו של רבי אלעזר.
יצאו כל בני העיר לקראת רבי אלעזר ואמרו לו: 'שלום עליך מורינו ורבינו'. אמר להם המכוער: 'למי אתם קורין מורינו ורבינו, שמא לזה שהולך אחרַי?! אם זה רבי, יהי רצון שלא ירבו כמותו בישראל', וסיפר להם את כל מה שאירע ביניהם. אמרו לו: 'אף על פי כן מחול לו, מפני שאדם גדול בתורה הוא'.
אמר להם המכוער: 'בשבילכם הריני מוחל לו, אך זאת בתנאי שלא יהא רגיל לנהוג בצורה כזאת כלפי אנשים אחרים'.
התוספות (תענית כ: ד"ה נזדמן) מבארים שאותו מכוער היה אליהו הנביא זכור לטוב בכבודו ובעצמו, שהתגלה לרבי אלעזר דוקא בדמותו של אותו מכוער כדי להעמידו בנסיון זה, וללמדו שלא יתרגל לבוז ולזלזל בשום אדם בעולם.
כנראה שאליהו הנביא ידע שרבי אלעזר ברבי שמעון מושלם בכל מדה טובה, מלבד בפרט זה שטרם תוקן אצלו כראוי, ובא כדי לעזור לו לתקן זאת, וללמדו להביט אך ורק בטוב שבאנשים ולא בחסרונות שלהם.
זכורני שפעם הבאתי בחור מבית מסורתי להיבחן לאחת הישיבות הטובות בארץ. בחור זה היה בעל מדות אציליות ועדינוּת נפש ויראת שמים טהורה ולכן דעתי היתה שהוא ראוי ומתאים לישיבה זו. כשהגענו, הכנסתי אותו לרב הבוחן והמתנתי בחוץ עד לסיום המבחן. לאחר שהוא יצא שאלתי בלחש את אותו רב מה דעתו על הבחור והאם הוא התקבל, והשיב לי בזלזול רב שבמוחו של בחור זה יש רק קש ותבן והוא לא מתאים כלל לישיבה.
לא התמהמהתי שם כדי שהבחור לא ירגיש מבוכה, אלא כבר הלכתי עמו לישיבה אחרת, לא פחות טובה מן הראשונה, וב"ה קיבלו אותו לישיבה בסבר פנים יפות ובשמחה.
אותו בחור המשיך להתעלות ולהתמיד בלימוד התורה הקדושה, עד שנעשה לתלמיד חכם מופלג המשמש כיום במשׂרת רבנות חשובה ביותר ועושה חיל בתפקידו, ולעומתו, אותו רב שבחן אותו והשליכו מעל פניו בזלזול, לא זכה לראות נחת של קדושה משום אחד מבניו.
במקום לחפש בזולת עוד ועוד חסרונות ופגמים, עלינו לחפש בכל אחד מישראל נקודות טובות ולהמליץ זכות בעדו.
וצריכים אנו לשמוח בהצלחתו ועלייתו של הזולת בגשמיות או ברוחניות, וכן לשבח את הזולת ולפרגן לו על מה שהוא עושה כדי לאמץ את כחו ולחזק את ידיו, ובכך נהיה רצויים לפני הקב"ה ונזכה לקבל מלוא חפנים של אור וקדושה בחג השבועות הבא בסיומם של ימי העומר הקדושים.
[15] וזה לשון ספר חזון עובדיה (פסח – עמוד לו):
נוהגים לתת חתיכות קטנות של פת, כל אחת פחות מכזית (עטופים בניירות), בארבע פינות הדירה, והבודק מחזר אחריהם למוצאן ולבערן עם יתר החמץ אשר ימצא בזמן הביעור.
ועל פי הקבלה יש להניח עשר חתיכות.
ואף על פי שאין מנהג זה מעכב, מכל מקום נכון לקיימו שמנהג ישראל תורה הוא. ואם לא מצא חתיכה אחת מהחמץ אין צריך לבדוק כל הדירה היטב עד שימצאנה, ויסמוך על ביטולו שמבטל אחר כך החמץ.
[16] ליל הסדר אצל הגה"ק רבי יעקב יצחק 'החוזה' מלובלין היתה חֲוָיָה מרוממת אצל כל מי שזכה להשתתף בה.
עשרות סיפורים סופרו והועברו מדור לדור, ומעולם לא התעייפו המספרים לחזור ולספר אותם.
ולענייננו הרבה סיפורים השתמרו מעריכת ליל הסדר במחיצתו של ה'חוזה'. ואנו נביא את סיפורו של הגה"ק רבי משה יאיר וויינשטוק זיע"א (קודש הלולים – עמוד 105):
החוזה מלובלין ציפה כל ימיו לגאולה השלימה בביאת משיח צדקנו. הוא הִרבה בתפילות ובבכיות, בכיסופים והשתוקקויות… ומעולם לא חדל לרגע מכיסופיו…
ושנה אחת, עת התקרב חודש ניסן, הוא החל בפעולות עילאיות מיוחדות לקירוב הגאולה, הוא התחיל לייחד יחודים ולכוין את הכוונות הנצרכות כדי לקרב את ביאת המשיח…
ומכיון שידע מה קשה היא המלאכה לכן ביקש משלשה צדיקים שיעזרו לו במלאכה, והם: היהודי הקדוש מפשיסחא, הגה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב, והגה"ק רבי נחום מטשרנוביל.
והם הסכימו להשתתף עמו.
מתחילת חודש ניסן החל החוזה בהכנותיו העילאיות… אשר הגיעו לשיאן בזמן ביעור חמץ.
באותה עת, בעת השריפה, הוא כוון לשרוף ולבער את הרשעה כולה באש… "כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ" (תהלים לז, כ)…
וגם בקאליב ובטשרנוביל כוונו את מלחמתם נגד מלכות הרשעה.
ואז הגיע השלב העיקרי במלחמה, עריכת ליל הסדר.
החוזה הגביר את הכנותיו לליל הסדר, קדושתו, טהרתו ופרישותו, הגיעו לשיאים לא נודעו…
סדר כזה עילאי ומרומם לא היה זכור לאף אחד מתלמידיו.
החוזה ישב סביב לשולחן, אור פניו קרנו, והמסובים כולם הרגישו שאור העליון אור השכינה הקדושה מופיע עליו בשלל נגוהותיו.
והחוזה עמד וקישר את העולמות הרוחניים עם העולם הזה, ואז העלה את העולם הזה למעלה, לטהרו לזככו ולהרימו מעפר שפלותו…
ליל הסדר הסתיים ועל פניו של החוזה נראו אותות צער: חבל, לא הצלחנו.
כחות הטומאה הערימו קשיים נוראים והצליחו לבלבל את הסדרים אצל השאר.
אצל היהודי הקדוש פרצה מריבה בין אמו לבין אשתו הרבנית שיינדיל…
אצל הצדיק מטשרנוביל גנבו את האפיקומן ולא החזירו לו.
ואילו הרב מקאליב אמר את ההגדה בלשון הונגרית…
ואנו הפסדנו את אותה ההזדמנות, ועד עתה, עד עת כתיבת השורות עדיין לא נגאלנו…
וכידוע שלכל מעשי הצדיקים יש מקור. ומצוה עלינו לדעת את מקורם. ולכן ניסינו למצוא את המקור לכך שזמן ביעור חמץ הוא זמן המסוגל לכלות את הרשעה… ומצאנו בשיחה שמסר הגה"ק הרב פינחס מקוריץ זיע"א (אמרי פינחס השלם, חלק א – עמוד עא) כך: כידוע, המן הרשע היה סוד החמץ.
ובי"ג בניסן שלח את הספרים להשמיד ולהרוג…
באותו דור חיו צדיקי עליון, אנשי כנסת הגדולה, וכשהם שמעו על הגזירה התמלאו עיניהם בדמעות התרגשות: 'תודה רבה לך אבא רחמן אבא שבשמים… שנתת להמן דעה לפרסם את האגרות בערב בדיקת חמץ'.
'והם היו יודעים בוודאי את סוד ביעור חמץ ותיכף בערב (ליל י"ד בניסן) בדקו את החמץ… וידוע שקודם הביעור צריך להניח עשרה פתיתי חמץ לבערם, והם כנגד י' כתרין דמסאבותא, ובשריפה שלהם שורפין ומבטלין אותם מן העולם'.
ולמחרת (בי"ד בבוקר) בעת שריפת החמץ בשעה שזרקו את החמץ למדורה, לתוך האש הלוהטת, הצליחו להשליך יחד אתו את הצלם הרוחני של המן… והצלם הרוחני של המן נשרף בִּיקוֹד אש – "לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים" (תהלים קו, יח)… וכעבור יומיים (ביום ט"ז ניסן) הושמד גם הגוף, והמן הרשע נתלה על העץ…
ואולי זה המקור לפעולתו של החוזה מלובלין…
[17] וזה ענין התשובה, להחזיר את המלוכה להקב"ה… (כמבואר בליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה ד).
[18] דברי יהושע – בית תפילה (פרק ב).
[19] וזה לשון תרגום יונתן (בראשית טו, יא): 'ונחתו אומיא עובדי אלילים הינון מדמיין לעופא מסאבא'…
[20] כתב המקובל האלקי רבי יעקב צבי יאליש זיע"א (קהלת יעקב – ערך דשן המזבח), וז"ל: דשן המזבח שהיה נבלע במקומו, כתבו המקובלים שמלאך אחד נקרא (לא להוציא בפה) 'קריאל', היה עומד אצל המזבח והיה בולע כל דשן המזבח.
[21] כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא (נתיב מצותיך, נתיב אמונה, שביל ו אותיות ח-י), וזתו"ד:
עם ישראל שרשם מכנסת ישראל. וכאשר הם זוכים לעשות את כל מעשיהם במחשבות קדושות אזי הם פועלים תיקונים נוראים בכל העולמות.
והיצר הרע מכיר בעוצמה הנוראה שיש למחשבה של יהודי, ולכן עושה הכל כדי לבלבלה!
וכדי לבלבלה הוא רודף אחר ישראל, בכמה רדיפות ודחקות וגזירות רעות, עד שלא נותן להם רגע של ישוב הדעת, ומגודל הצער והעצבות גוברות עליהם תאוות עולם הזה, ואינם יכולים לשבור התאוות לגמרי…
ואזי מגודל ההסתרה נופלין משורש אמונה ובטחון, ושמים בטחונם בסיבה ובהנהגות עולם הזה, במשא ומתן ובשאר דברים, ומחמת גודל צערם, נשכח מהם לרגע שסיבת כל הסיבות ומנהיג הכל, הוא הבורא…
ולפעמים מחמת רוב הצער ובלבול הדעת, עושה איזו חנופה ושקר… ובאמת זה רק דבר חיצוני שהרי בכל רגע מוכן כל איש ישראלי למסור גופו ונפשו והונו ורכושו לה' יתברך, אלא שמרוב צרות וחשכת הגלות, סובר על הרע שהוא טוב, ושגם זה הוא רצון הבורא, ועושה איזה דבר מכוער, אבל הוא על ידי בלבול הדעת, שִכּוֹרֶת מרוב צרות…
וסיפר רבי חיים ויטאל ששאל את רבו האר"י ז"ל: מדוע אתה משבח אותי כל כך, ואני מכיר את מצבי, ויודע אני שיחסית לדורות הראשונים, אני לא נחשב כלום!
וכך ענה לו האר"י ז"ל: דע, כי גדלות הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם הנראה לעינים, כי בוחן לבות וכליות השם יתברך, וכפי הזמן והדור שלנו, מעשה קטן בדורנו שקול ככמה מצוות בדורות ראשונים! כי בדורות האלו הקליפה והרע גובר מאוד ומאוד עד אין קץ ועד אין שיעור, מה שאין כן בדורות הראשונים, ואם היית חי באותם דורות היו מעשיך וחכמתך נפלאים ונעלים מכמה צדיקים הראשונים תנאים ואמוראים…
ומעתה בִּן אחי, אם בימי מרן האר"י היתה התגברות הקליפות כל כך, מה נאמר ומה נדבר בזמן הזה המר, בוודאי יש לנשק לכל מי שבשם ישראל יכונה, ולעורר עליו אהבה וזכות…
וכל חטאי עם ישראל הם בסיבת העבד המוסרח – היצר הרע, שכל כך גובר ברשעות שלו, ובצרות וביסורים, עד שנסתלק הדעת…
וכל הרשעים שבמדינה הזאת, ובפרט במדינת אשכנז, נשבע אני בחיי עולם, שכולם אנוסים, כתינוק שנשבה לבין הנכרים, ובלי דעת ידברו, וכולם מוכנים ברגע אחד לשפוך דמם כמים, על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה, ובלב שמח במחולות וריקודין… עיי"ש.
