מהמציאות היום־יומית
הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א, כיהן בימי חייו בשלל תפקידים, ואחד מהמרכזיים שבהם היה חינוך.
הרב יוחנן דוד היה מחנך למופת, ומכיון שכך, אך טבעי היה שרבים מחניכיו התקשרו אליו בעבותות אהבה. ולפניו שפכו את לבם.
הרבה סיפורים הוא שמע במהלך חייו, סיפורים צורמים מאוד וסיפורים צורמים יותר. ואת אחד מהסיפורים הללו הוא העלה על הכתב – בטשטוש פרטים אישיים כמובן – וכך הוא כתב (בעין יהודית, חלק ד – עמוד 230):
כאשר חזר מר דופי מעבודתו ביום ששי, קידמה את פניו אשתו ב'בשורה' שאין עוגה לשבת. הכנתי את העוגה והכנסתי אותה לתנור, סיפרה האשה, אך אחר כך היתה הפסקת חשמל והעוגה שקעה תחתיה. כשהתחדש הזרם המשיכה העוגה להיאפות, אבל יצא משהו כמו פיתה מתוקה ולא עוגה.
פניו של מר דופי נפלו. כבר לא נספיק לאפות עוגה אחרת, אמר ביאוש. אך מיד התמלא מרץ ופתח בהתקפה: מדוע לא אפית את העוגה אמש? אז לא היתה שום הפסקת חשמל! אשתו החלה להתנצל: לא עלה על דעתי, חשבתי כי… מר דופי קטע את דבריה: העוגה היא באחריותך. את חייבת לדאוג שתהיה עוגה. עלייך לחשוב מראש על כל האפשרויות ולדאוג שתהיה עוגה.
להצטדק בפני מר דופי הוא מבצע בלתי אפשרי. הוא מתוחכם ומיומן מאוד לאחר נסיון של שנים. לשיטתו, לכל תקלה יש אחראי! זהו העקרון. הבעיה היא, כמובן, למצוא מי אשם, ובזה התמחה מר דופי עד לדרגה עליונה. תן לו שתי שניות וכבר מופנית האצבע המאשימה אל הנאשם עם כתב אישום מפורט. מעניין לציין שאף פעם לא קרה שהוא עצמו נמצא אשם בתקלה כל שהיא מאז ומעולם. תמיד תמיד זה מישהו זולתו.
הבת מספרת לפי תומה על שיחה שהיתה לה עם המחנכת. לפתע מפסיק אותה אביה: תגידי, לשם מה אמרת לה את זה? מי ביקש ממך להגיד את זה? מדוע הפה שלך פתוח והכל נשפך ויוצא… ותוך ניתוח ובירור של פליטת הפה של הבת מתבהר שהיה זה חטא איום ונורא שתוצאותיו האפשריות הרסניות, ואת התוצאות האלה מפרט מר דופי בבטחון ובהרחבה על כל מוראותיהן…
מובן שהקרובים אליו ביותר הם המועמדים הטבעיים להיות מוקעים על כס הנאשמים. לא קל לחיות אתו. הוא מגלגל על ראש הָאָשֵׁם לא רק את האשמה כשלעצמה, אלא גם תחושת אשמה ומצפון לא נקי: בגללך יקרה כך וכך… אילו עשית אחרת זה לא היה קורה. בגללך כולנו נסבול! הצִפיות הטבעיות מן הָאָשֵׁם הן, שאם בעל מצפון הינהו, הוא לא יוכל להירדם בלילה הקרוב, ובמשך שבוע לפחות יתהלך בראש מושפל וימעט בדיבור.
כאשר שולח מר דופי את בנו למכולת לקנות מצרכים כל שהם, אך פעם לא יאמר לו כמה לקנות. כאשר הבן שואל כמה לקנות? התשובה היא אחת: 'תקנה שיהיה מספיק'. שימו לב לגאונות: לא משנה כמה יקנה הבן, אבל אם יקרה מה שיקרה ולא יהיה מספיק, המועמד לאשמה כבר עומד מוכן להוקעה אל עמוד הקלון. בהגדרת משימה של בן או בת, אף פעם לא ישתמש במונחים של זמן, כמות או מספר. תמיד יגדיר רק את התוצאה האידיאלית, וזו ורק זו מחייבת את שלוחו.
אף פעם לא ילכד מר דופי עצמו במלכודת של 'אבא, אתה עצמך אמרת לי להביא שלשה בקבוקים, אז אם הופיעו לפתע כל הבני דודים, אני לא אָשֵׁם שהשתיה נגמרה'. זה לא יקרה שהרי במפורש אמר שיקנו כמות שתספיק… הוא מסודר כך שלעולם הוא עצמו לא יהיה אָשֵׁם. המילה 'טעיתי' או 'חטאתי' לא קיימת כלל במילון שלו. מצפונו תמיד נקי. מעל דוכנו הנקי תמיד ללא רבב הוא מפנה אצבע מאשימה, פעם כלפי זה ופעם כלפי זה. כאשר מדברים על תקלה כל שהיא, הביטוי החוזר בפיו הוא 'היית צריך…' או 'אילו היית אחראי באמת, היית עוד אתמול…'
אחד מילדיו של מר דופי שסיפר את הסיפור הזה לרבי יוחנן דוד, פרץ בבכי סוער, ואמר:
אנחנו, צאצאיו, מחולקים לשני סוגים. בני הסוג האחד הם כנועים. נחיתיים וחסרי יוזמה. תמיד יהלכו בצידי דרכים חסרי בטחון עצמי בהרגשה שהם בוודאות עשו משהו לא טוב, וזה יתגלה בוודאי עוד מעט.
בני הסוג השני הם משולחי רסן, חצופים ונועזים עד לשגעון. זה המנגנון הפסיכולוגי שהגין עלינו מפני הדיכוי הנפשי של אבינו צייד האשמים…
וגם אני, המשיך הבן וסיפר, שייך לבני הסוג האחד, הכנועים. הנחיתיים והחסרי יוזמה… ועכשיו, הגיע הזמן לצאת לשידוכים,[1] ואני מרגיש פחד נורא מפני העתיד! אנא! עזור לי!
איך רבי יוחנן דוד עזר וכיצד, אין אנו יודעים. וגם אין ברצוננו להיכנס לתוך הליכות 'כיבוד אב ואם', אך, כן ברצוננו להתמקד בסוג האנשים הללו, וברשותכם נלמד את פרשת שלח־לך…
אך לפני כן נעצור לרגע…
התנאי הראשון – התפשטות הגשמיות!
כשמתבוננים בהתנהגותו של מר דופי, מגלים מיד תופעה אנושית נפוצה.
אדם אנושי, בדרך כלל, רואה את המציאות שחוצה לו לפי עולמו הפנימי. לדוגמא: אם עולמו הפנימי מלא שמחה ועין טובה, הוא רואה את המציאות שמחה ומאירת פנים. הוא מסוגל להאמין באחרים ולסמוך עליהם וכו'.
אך אם עולמו הפנימי מלא בחשדנות ובחששנות, הוא רואה את כל המציאות, כאילו הם נגדו, והם רוצים לגזול אותו וכו'.
ולענייננו: במציאות הפנימית של מר דופי נתפס שכשלון פירושו מחיקת האישיות! 'מה? איש מרומם ונעלה כמוני יכשל???' ולכן האפשרות היחידה שהיתה בעיניו היא: אני תמיד בסדר, זה הם שנכשלו!
העולם הפנימי הוא ההבדל בין אדם לאדם – איש איש ועולמו הפנימי המיוחד רק לו. איש איש ו'החבילה' שהוטלה עליו לתקן!
והידיעה הזו חשובה מאוד, כי כאשר נודעים אליה מבינים שאין רשות לשום אדם בעולם, יהיה מי שיהיה, להביע ביקורת או דעה על הזולת קודם שהוא זכה להתפשטות הגשמיות!
התפשטות הגשמיות היא מושג רחב מאוד המכיל בתוכו אין ספור מדרגות. אך כאן, לענייננו, אנו מתכוונים לנקודה אחת, והיא:
התפשטות הגשמיות פירושה היכולת לצאת מתוך העולם הפנימי שלי, ולהיכנס לתוך העולם הפנימי של הזולת!
שהרי כל זמן שלא הצלחתי להגיע לכך, לחוש את מציאות העולם הפנימי של הזולת, איך אני יכול להעביר עליו ביקורת? איך אפשר בכלל להבין מי הוא?
וכאן נוסיף פנינה:
תופעה נפוצה מאוד, שאחרי שזוכים לכך – אחרי שזוכים לחוש את מציאות העולם הפנימי של הזולת, מתמלאים בושה עצומה וכלימה נוראה! כי אז מתברר שהעולם הפנימי של הזולת הוא הרבה יותר מרומם ונעלה מהעולם שלי![2]
ולכן פסקו חכמינו הקדושים (אבות פ"ב מ"ד): 'ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'.
וביאר הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה א), וז"ל:
דע, כי כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך ליזהר מזה מאוד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו, "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִי"ם הוּא" (דברים א, יז), כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם, כמו שאמרו רבותינו הקדושים: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו, וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובוודאי הוא מקיים בנו: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות פ"א מ"ו)… עכ"ל.
מנהיג אמיתי זה אדם שמצליח להיכנס לתוך עולמו הפנימי של הזולת, ומשם הוא פועל לרומם אותו ולהאיר את דרכו…
ועל מנהיגים כאלו תיקנו לנו חכמינו הקדושים להתפלל שלש פעמים בכל יום: 'השיבה שופטינו כבראשונה. ויועצינו כבתחילה'… אמן כן יהי רצון.[3]
ולפני שנחזור לפרשת שלח־לך, נקדים…
הנדרש, חלוקת תפקידים
פרשת יתרו נפתחת בסיפור בואו של יתרו למדבר, במטרה לבקר את משה רבינו, חתנו.
משה רבינו מקבלו בכבוד גדול ועורך לכבודו סעודה. לאחר מכן, החל יתרו להסתובב במחנה.
יתרו מסתובב, מביט סוקר ומתעניין, והנה מבחין לתדהמתו שמשה רבינו יושב ושופט לבדו את כל העם מבוקר עד ערב… ויתרו פונה למשה בשאלה:
"מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?… לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה! נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יד-יח).
ויתרו ממשיך ואומר למשה, יש לי פתרון בשבילך: "וְאַתָּה תֶֽחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי חַֽיִל יִרְאֵי אֱלֹהִי"ם אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שם פסוק כא). ומשה רבינו מקבל את ההצעה…
ומכיון שבאותה תקופה היו בעם ישראל (בערך) שש מאות אלף איש,[4] נמצא שמשה רבינו מינה:
600 שרי אלפים. 6000 שרי מאות. 12000 שרי חמישים. וששים אלף שרי עשרות![5]
ואין אנו יודעים את שמותם של כל הצדיקים הללו. חוץ מכמה בודדים (ששמותיהם הובאו בתורה)…
ונמשיך בגלגל הזמן…
חשש ואיבוד עשתונות
ארבעה עשר חודש עברו כבר מאותו יום בו יצאו עם ישראל ממצרים והחלו את מסעם לכיוון ארץ ישראל.
ארבעה עשר חדשים עמוסים במאורעות, וַחֲוָיוֹת מטלטלות:[6]
פעמים הַחֲוָיוֹת היו נכספות, האלקות היתה נגלית במוחש, ועם ישראל היו רואים בעיניהם נסים, אותות ומופתים, גילוי שכינה והשכנת שכינה סמוך לאהליהם… דבר שגרם ללבותיהם להתמלאות בנועם עליון ובאור זך מכל רעיון…
ופעמים היו הַחֲוָיוֹת גורמות ללחץ, האור היה נעלם מהם, ומסות ונסיונות היו מתגברים עליהם, והם כשלו ונפלו בחטא אחר חטא, זה גדול מזה, דבר שגרם להם תחושת דכאון ויאוש עד שנבהלו מפני עצמם ודאגו מפני המחר.
כך זה היה בכל התקופה, אך בחודש ה-14 התרכזו המסות והנסיונות למציאות אחת מתמשכת, והנסיונות הללו גרמו לתחושת הלחץ להתעצם ולהתגבר. ונפרט:
355 ימי החניה למרגלות הר סיני הסתיימו, ובכ' באייר התרומם הענן, דבר שסימן את האות לתזוזה. וכך נאמר:
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַֽעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר י, יא-יב).
והם החלו במסעם לכיוון ארץ ישראל.
הקב"ה שחפץ להכניסם לארץ הריץ אותם, והם צעדו דרך שאמורה לקחת שלשה יממות ביום אחד![7]
ובמקום להודות, עם ישראל התלוננו! וכך נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּֽחֲנֶה" (שם יא, א).
הקב"ה כעס מאוד על תלונתם, משום שכל כוונתו במהירות זו היתה לטובתם של עם ישראל, למהר להם את הדרך כדי שתוך ימים ספורים כבר יזכו להיכנס לארץ ישראל. אך הם לא שמו לבם לטובה הגדולה שהקב"ה עושה להם, ומצאו בכך עילה וסיבה להתלונן.
תוצאתה של תלונה זו היתה מרה ביותר, כמו שנאמר: 'וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּֽחֲנֶה'.
וכתב רש"י (שמות כד, י) שבגלל התלונה שהתלוננו עם ישראל, נענשו, וזקני ישראל נפטרו!
עם ישראל עוד לא התאושש מפטירת הזקנים, וכבר הגיעה תלונה שניה![8] וכך נאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּֽאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַֽאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַֽיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָֽאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ד-ו).
כלומר, הערב רב התלוננו על כך שכל הזמן הם אוכלים אך ורק מן, ומתחשק להם לאכול גם בשר ושאר מיני מטעמים.
וגם התלונה הזו גררה בעקבותיה עונש…[9]
בעקבות התלונה הזאת (ומה שהיא גררה בעקבותיה כמבואר בפסוקים) מצוה הקב"ה את משה:
"אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם" (שם פסוקים טז-יז) –
הזקנים הראשונים נפטרו, ועתה אסוף מכל שבטי ישראל שבעים זקנים, ואני אאציל מרוחך עליהם, ונשאו אתך במשא העם!
ובאותו יום, על שני הזקנים שנשארו במחנה, אלדד ומידד, שרתה רוח נבואה, והם התנבאו: 'משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ!'
ומשה רבינו שומע את הנבואה ולא מכחיש אותה! זאת אומרת שהיא נכונה!
חלפו כ"ט יום, ובכ"ב בסיון, דיברה מרים במשה, ובעקבות כך היא הצטרעה והוצאה מחוץ למחנה.
עם ישראל נשארו להמתין למרים שבעה ימים, עד אשר תוכל לחזור למחנה…
והלחץ במחנה ישראל גבר, אנו קרובים מאוד לגבול ארץ ישראל, והכל בלגן: אלדד ומידד הודיעו שמשה ימות לפני הכניסה לארץ, ואם כן עוד פחות מיום אחד משה רבינו מת או יעלה לשמים ולא יהיה לנו עם מי לדבר!
ואנו חטאנו לה' הרבה בימים האחרונים, חטא אחר חטא, ואם כן האם אנו ראויים בכלל להיכנס אל הארץ?
חושך ואיבוד עשתונות חדרו ללבבות…
שלח לך אנשים…
האיבוד עשתונות גרם לעם ישראל לאבד את ה'חלוקת תפקידים'. וכך אמר משה לישראל: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת־הַדֶּֽרֶךְ אֲשֶׁר נַֽעֲלֶה־בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כב).
ופירש רש"י: 'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם' – בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים, וזקנים דוחפין את הראשים…
משה רואה את הבלגן, ושואל: 'עם ישראל! מה קורה?'
ועם ישראל השיבו: כבר יותר משנה שאתה מספר לנו סיפורים על ארץ מסתורית, ארץ שזורמים בה נהרות של חלב ודבש, ארץ שהיבול שלה לא נתפס! ואנו פוחדים מהמסתורין ומהבלתי נודע, ולכן אנו רוצים לשלוח מרגלים שילכו ויראו מה קורה שם, ויחזרו ויספרו לנו.
משה רבינו מסכים לבקשתם, ופונה להקב"ה, וכך אומר לו ה' יתברך: "שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר יג, ב).
ומשה מקיים את דברי ה' יתברך: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שם פסוק ג)…
משה קורא ל-12 אנשים צדיקים, ומטיל עליהם את השליחות. לכו ראו את הארץ, והתבוננו "וּמָה הָאָרֶץ… הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה… הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה… וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (שם יט-כ)…
ומצאנו לבעל הטורים שגילה שה-12 איש הללו היו כולם שרי חמישים!
וצריך להבין הרי היו בעם ישראל יהודים שהיו בעלי מדרגה גבוהה מהם, שהרי היו 600 שרי אלפים, ו-6000 שרי מאות. ומדוע בחר משה דוקא אותם (12 איש משרי חמישים)?
ועוד צריך להבין, הרי היה ברור למשה רבינו שהארץ היא ארץ טובה ושמנה, שהרי כך העיד עליה הקב"ה, ואם כן מדוע אִפְשֵׁר להם משה רבינו לומר על הארץ: 'רָעָה, רָזָה'?…
ולפני שנשיב נקדים…
נחלתו של כלב בן יפונה
כולנו כבר יודעים את תוצאות השליחות הזו – עשרה מהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, ושנים ניצלו.
שנים בלבד ניצלו והם: יהושע בן נון וכלב בן יפונה, ומגלה לנו התורה הקדושה שהסיבה שהצליח כלב להנצל מעצת המרגלים היתה כי הוא הלך לחברון והשתטח על קברות אבות העולם, ושם הוא בכה והתפלל שה' יתן לו כחות גוף ונפש לעמוד נגד ה'עצת רשעים'…
ובזכות כך הוא זכה לרשת את חברון. וכמו שנאמר: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָֽיְתָה רוּחַ אַחֶֽרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַֽחֲרָי וַֽהֲבִיאֹתִיו אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (במדבר יד, כד).
ועוד נאמר: "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַֽחֲרֵי ה'" (דברים א, לו).
ופירשו חז"ל (בבא בתרא קכב:) שהכוונה היא על חברון, כמו שנאמר: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת־חֶבְרוֹן כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (שופטים א, כ)…
וממשיכה הגמרא הקדושה ומבארת, שאין הכוונה לעיר חברון עצמה, כי חברון היא עיר מקלט שניתנה לכהנים (וכנאמר בספר יהושע כא, יג), אלא הכוונה לפרברים – הכפרים והשדות שסביב לעיר (מחוץ למגרשים)…
ובאמת, כעבור יותר מ-40 שנה, כאשר נכנסו עם ישראל לארץ וכלב בן יפונה קיבל את אחוזתו, הוא החל להתיישב בשטחי נחלתו… הכל זרם כסדר עד שהגיע לכפר אחד שהיו לו שני שמות: 'דביר' ו'קרית ספר' שם הוא הסתבך ולא הצליח לכבוש אותו.
ולכן הוא הכריז ואמר: כל מי שיכבוש אותו אתן לו את עכסה בתי לאשה.
וברשותכם נביא את הפסוקים:
"וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל־יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר. וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה" (יהושע טו, טו-טז).
והנה מבואר בפסוקים שהשם הראשון של הכפר היה 'קרית ספר' ואז שינו אותו ל'דביר'.
והקשה הגה"ק הרב דוד שלמה אייבשיץ זיע"א שלש שאלות (ערבי נחל, פרשת שלח לך – דרוש ב):
א. למה בכל מקום שהלכו לא היה קשה להם לכבוש, ו'דביר' היתה קשה להם, עד שהוצרך כלב לומר אשר יכה אתן לו…?
ב. למה הפסוק טרח להשמיע מה היה שמה הראשון של 'דביר'?
ג. והשאלה הכי קשה, כלב פרסם כרוז שמי שיכה את 'קרית ספר' יקבל את בתו לאשה, והנה, כיום קוראים לעיר 'דביר', ואם כן ההסכם לא תואם עם המציאות של היום! (וממילא הוא יכול לחזור בו), ולמה לא השתמש בשמה העכשוי?
ולפני שנביא את תירוצו הנפלא של בעל הערבי נחל, נשאל עוד שאלה:
כאשר חכמינו הקדושים למדו את הפסוקים הללו, הם פירשו את המושג 'קרית ספר' בצורה אחרת לגמרי. וכך הם פירשו (תמורה טז.):
אחרי פטירתו של משה רבינו נשכחו מעם ישראל 'אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים', ולא חזרו (והלכות הללו עתידות להיות מכונות בשם: 'קרית ספר').
וכעבור זמן עמד כלב והכריז: מי שידע את ההלכות הללו, המכונות 'קרית ספר', אתן לו את בתי לאשה!
וקשה: למה רק עתה, כשעמדו על גבול 'דביר', התעורר כלב בן יפונה להיזכר בהלכות הללו?
ועתה נביא את הסברו של בעל הערבי נחל:
כידוע, המציאות הרוחנית הראשונה שנבראה על ידי הקב"ה, עוד קודם נוצר כל יצור, היתה התורה הקדושה, ובה נברא העולם!
'התורה הקדושה היא דפוס העולם ובתורה נברא העולם!'
וגילו לנו חכמינו הקדושים שארץ ישראל אדוקה בתורה הקדושה, ומכיון שכך, כל רגב אדמה בארץ ישראל מקבל את חיותו מחלק בתורה המתייחס אליו.
והנה, כשכבשו בני ישראל את ארץ ישראל הם לא הסתבכו בכיבוש, מכיון שהם למדו את התורה וקיימוה, ממילא היתה חיות ארץ ישראל בידם.[10]
אך כשהגיעו לעיר 'דביר', התברר להם שהחיות של העיר הזאת נמצאת ב-1700 הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, ואם כך, אין אפשרות לכבוש אותה.
ולכן עמד כלב והכריז: מי שידע את ההלכות הללו אתן לו את בתי.
ואז עמד עתניאל בן קנז והחזירן מתוך פלפולו, שנאמר: "וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת־עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה" (יהושע טו, יז).
ונמצא, שעמדה לו לעתניאל בן קנז חריפות שכלו, ובזכות החריפות הצליח להחזיר את ההלכות שנשכחו. ולאחר שחזרו ההלכות, נכבשה העיר דביר בנקל…
ועתה לאחר ההקדמה הארוכה הזו נחזור למרגלים…
תנאי קבלה: אנשים חריפים!
בשעה שציוה הקב"ה את משה לשלוח מרגלים, אמר לו כך: "שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶֽרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, ב)…
וביאר יונתן בן עוזיאל כך: 'שלח לך גוברין חריפין'. תרגום: שלח אנשים חריפי שכל!
ומשה רבינו קיים את דברי ה', ובכ"ט בסיון, שלח אותם, וכמו שנאמר: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵֽמָּה" (שם פסוק ג).
וביאר יונתן בן עוזיאל כך: 'ושדר יתהון משה ממדברא דפארן על פום מימרא דה' כולהון גוברין חריפין'… תרגום: ושלח אותם משה ממדבר פארן על פי דיבורו של ה' כולם אנשים חריפי שכל…
והטעם לכך מובן.
המרגלים הולכים להיכנס אל תוך לוע הארי, הולכים להסתובב בתוך שטחי אויב מר ואכזר.
והנה, כל זמן שהם אחוזים ודבוקים בתורה אין להם ממה לחשוש, שהרי כל רגב ושעל בארץ ישראל משועבד להם, והוא יכסה ויגן עליהם מפני אויב.
אך, ישנו חשש שמא במהלך הריגול הם ישכחו איזה חלק בתורה וזה יגרום להם לסיכון, ולכן אמר הקב"ה למשה בחר מרגלים חריפי שכל שיש בכחם להחזיר את הזכרון בכח הפלפול. ובכך, גם אם הם ישכחו, הם יכלו להחזיר את ההגנה עליהם מכח הפלפול…
ובהשגחה פרטית יצא שכל המועמדים לכך, חריפי השכל, היו שרי חמישים![11] [ובגלל המעלה הזו זכו ונכתב שמם בתורה].
ולאחר שבחר בהם הטיל עליהם את השליחות. וכך אמר להם…
אך לפני שנביא את דבריו, נקדים את דברי הזוהר הקדוש…
הביאני המלך חדריו…
כבר כתבנו שהמציאות הרוחנית הראשונה שנבראה על ידי הקב"ה, עוד קודם נוצר כל יצור, היתה התורה הקדושה, ובה נברא העולם!
התורה הקדושה היא המציאות העמוקה ביותר שיש בבריאה!
ובגלל עוצם מעלתה, הבריאה אינה יכולה לסבול את קדושתה, אין בכחה לתפוס ולהבין אורה וזיוה ועומק סודותיה. ועל אחת כמה וכמה משימה זו קשה ובלתי אפשרית לבני האדם, שכל עוד הם לבושים בגוף חומרי אי אפשר שישיגו שום ענין רוחני.
ולכן, כדי שתהיה אפשרות לבני האדם להתקשר ולהתחבר לתורה הלביש אותה הקב"ה בלבוש ובגוף, ובכך תהיה יכולת לבני האדם לאחוז בלבוש ולהעמיק גם בגוף.
ומלבד הלבוש והגוף החיצוניים עלינו להפנים שיש בתורה מימד נוסף והוא המימד הפנימי.
שאיפתו של כל יהודי צריכה להיות: שיזכה להיכנס אל תוך המימד הפנימי שבתורה, וכמו שהתחנן דוד המלך עליו השלום ואמר: 'אוי, רבונו של עולם! "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח).
וכך אמרו בספר הזוהר הקדוש (בהעלותך דף קנב ע"א, עפ"י מתוק מדבש):
'לבוש התורה' – אלו הסיפורים המובאים בה, כגון: הסיפור של יעקב ולבן, והסיפור של שעבוד מצרים…
'גוף התורה' – אלו מצוות התורה ודיניה.
'נשמת התורה' – אלו הסודות והכוונות שצריך לכוין בכל מצוה ומצוה.
והנה – ממשיך הזוהר ואומר – הטיפשים שבעולם חושבים שסיפורי התורה זה התורה ממש, ואין בה דבר אחר תחת הלבוש הסיפורי.
ומי שהוא במדרגת טיפשות כזאת, אין לו חלק לעולם הבא. כי הוא מבזה את קדושת ומעלת התורה.
ויש כאלו שנשמתם זכה יותר והם יודעים שתחת הלבוש יש גוף, והם מתעסקים בלימוד מצוות התורה הקדושה… ואשריהם ואשרי חלקם.
אך ישנם כאלו שזיככו את עצמם כל כך, עד שזכו והתקיים בהם הפסוק: "הֱבִיאַֽנִי הַמֶּֽלֶךְ חֲדָרָיו" (שיר השירים א, ד), חדר לפנים מחדר, ושם מתגלה להם נשמתא דאורייתא, פנימיות התורה הקדושה, סודותיה וכוונותיה, רזיה וצפונותיה. וגם זה מוגבל לפי מדרגתם, שהרי אין סוף לפנימיות התורה.
ועתה נחזור לדברי משה רבינו…
מעלתה של ארץ ישראל
כבר כתבנו שארץ ישראל דבוקה וחבוקה בתורה הקדושה, וכמו שבתורה הקדושה ישנם שני ממדים: מימד פנימי ומימד חיצוני, כך גם בארץ ישראל.
וכמו שבתורה הקדושה הרוצה לחדור אל פנימיותה צריך להתגבר על כל כחות הטומאה, כך הרוצה לחוש בקדושתה של ארץ ישראל צריך להתגבר על כחות הטומאה.
ומשה רבינו קורא למרגלים ואומר להם: דעו לכם אתם יוצאים עכשיו למשימת ריגול בארץ ישראל.
דעו לכם, שכפי עוצם קדושתה של ארץ ישראל כך עוצם הקליפות המסתירים על קדושתה. על ארץ ישראל נאמר: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שיר השירים ד, ח).
בארץ ישראל ישנם מעונות אריות, הררי נמרים, הרוצים לפתות את האדם ולהפילו לזרועות הטומאה! ולכן היזהרו לכם!
והדרך לכך היא להתרכז, בכל הכחות, במימד הפנימי שלה!
וזה לשונו של הגה"ק רבי אברהם מרדכי אלטר זיע"א (אמרי אמת, פרשת שלח שנת תרע"ז – ד"ה שלח לך):
כתיב: "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה" (במדבר יג, יט), ביאר בספר הזכות (של הרי"מ מגור זיע"א) שיסתכלו בפנימיות, כי אף אם נראית להם רעה אבל בפנימיות היא טובה, וכן "הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה" (שם פסוק כ), אלא שהם ראו רק הלבוש!
כמו כן בתורה כתיב: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח), ואיתא בזוהר הקדוש (בהעלותך דף קנב ע"א): 'מה דתחות לבושין דאורייתא' (תרגום: מה שמתחת ללבושי התורה).
והיינו דכתיב: "וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ" (דברים א, כב), למצוא המטמוניות והפנימיות שבארץ… עיי"ש מה שהאריך.
שיחת ההדרכה הסתיימה, והמרגלים יצאו לדרך…
תנודות בעולם הפנימי…
המרגלים עמדו על גבולה של ארץ ישראל והביטו פנימה. ומה שראו גרם להם לעמוד כהלומי רעם!
הפאר וההדר, היופי והעוצמה, היו בלתי נתפסים!
נחלי דבש וחלב זרמו בין ערוצי הסלעים, ריח הפרחים מילא את האויר וגרם לשכרון חושים חלקי.
הרקיע שמעל ראשם נע בין צבעי כחול־שקוף ללבן־זהוב, ובתוכו שטו להם ענני נוצה ענוגים למראה.
ציפורי שיר חגו מעל ראשם והשמיעו צלילים שגרמו להעתק נשימה.
המרגלים עמדו והביטו אחד על השני, והחליטו: אנחנו ממשיכים! פנימה!
הם נכנסו פנימה, וככל שהעמיקו הלכה התפעלותם וגברה! אנשים חסונים כאלונים, בעלי מבט מעורר הערצה, הסתובבו שם.
אנשים לבושים בלבוש מכובד המתגוררים באחוזות מפוארות עמדו ברחובות ושוחחו אחד עם השני בשלוה ובנחת…
ובלבותיהם של עשרה מהמרגלים התעוררו רגשות הערצה ל'דמויות' הללו!
ובמחנה כחות הטומאה הרימו כוסית יין! יש! הצלחנו לעורר בתוך לבותיהם רגשות הערצה! זהו! הם כבר שלנו! וזה סופי!!!
יש בזה הרבה מה להרחיב. וכבר הארכנו בזה לפני שבועיים ב'מסילות' פרשת נשא, וכתבנו: שלכח הראיה יש כח עצום לגרום לתנודות בעולם הפנימי!
וזה היה כשלון המרגלים, שראיית העוצמה גרמה להם לחולשה ולכניעה פנימית בפני האויב!
וזה לשונו של הגה"ק הרב אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ג – עמוד 156):
'בזה טמון הסוד שהגלות מעולם לא פגמה בנפש כלל ישראל, כי אף שהחניפו לשוביהם, לא פעלה זאת עליהם כלל. בתוך לבם ראו במצבם רק גזירת המקום, ולא יותר. והאויבים עצמם שפלים ונבזים היו בעיניהם! את מעשי התעלולים והבוז שביצעו האויבים בהם העריכו היהודים כמעשי בהמות בעלמא, והשונאים לא הצליחו אף פעם להפחית אצל היהודים את הכרת הערך העצמי הפנימי שלהם.
כך היה בדורות הראשונים. אך בדורות האחרונים, כשנתמעטו הלבבות, ולעומת זאת גדל ערך האויבים בעינינו, התחלנו לחוש את בזיונם כדבר שיש בו ממש, וחתרנו ללכת בדרכיהם, ונעשה לנו קשה ביותר לסבול עול גלותם.
יש שטעו לראות בגישה זו כביכול הרמת כבוד ישראל, והתביישו מאבותיהם.
אבל האמת היא לגמרי להיפך. הראשונים היו גדולי רוח מאוד, ולא הגיעו ללבם כלל תעלולי האויב השפלים. רק אחרי ששפלנו אנו, נתגדלו אויבינו בעינינו, ואז שפלנו עוד יותר והתחלנו לחוש את עול הגלות באין מרפא ח"ו. זה בדיוק כמאמר הכתוב: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּֽחֲגָבִים" (במדבר יג, לג) – ואז ראינו כי – "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם)… עיי"ש באורך.
כעבור 40 יום, בח' באב, חזרו המרגלים למחנה כשעולמם הפנימי רקוב כבר לגמרי! והם החלו להטיל דופי בארץ ישראל!
הם התמקדו רק במימד החיצוני של ארץ ישראל ותיארו אותו כפי שהצטייר בעולמם הפנימי.
יהושע וכלב ניסו בכל כחם להלבין את השחור שפיזרו חבריהם על המציאות, אך לא הצליחו…
ובעקבות כך ציוה הקב"ה על מצות ציצית…
ההצלה – מצות ציצית!
הסיבה שבגללה נפלו המרגלים בגלל שהם הביטו בחיצוניות של ארץ ישראל.
הסיבה שבגללה נופלים ממדרגות הקדושה כי מתרגלים ללכת אחרי המראה החיצוני של המציאות. ושוכחים, שמתחת לכל 'המסכה' נמצא הקב"ה, והוא אשר מהוה מחיה ומקיים את הכל.
ולכן העניק הקב"ה לעם ישראל את מצות הציצית – שעל ידי קיומה, יקבלו עם ישראל את הכחות הנדרשים להצליח למקד את מבטם בקדושה.
וכך נאמר במצות ציצית: "וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט), וביאר הרמב"ן, וז"ל:
'שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה, כי מקפת היא את האדם ושומרת אותו בכל. שמה של המצוה הוראה על עיקר תכליתה, היא 'ציצית', מלשון: "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב, ט), היינו התרכוז הראיה, להסתכל רק באחת ולא בשתים, "וראיתם אותו" (במדבר טו, לט) – דייקא, כל כולו במרכבה הקדושה – תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד'…
ובכך, בכח התרכזות הראיה, יזכה האדם לזכירה פנימית, "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם" (שם)…
ולכן כל יהודי שיזכה להיות זהיר במצות ציצית יזכה שתאיר בלבו האלקות במוחש…
ונביא מספר פרטים ממצות ציצית…
רמזי וסגולות מצות ציצית
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, שלח לך – מאמר ח), וז"ל:
צריך לדעת שקיומה המעשי של מצות ציצית מזכה את האדם בשמירה מעולה מפני כל חטא ועוון והרהור עבירה. כפי שמספרים חז"ל (מנחות מד.) על אדם אחד שתקפו יצרו לדבר עבירה, וטרח כל כך לממש זאת ואף שילם הון תועפות על כך, אך ברגע האחרון, כאשר כמעט כבר נכשל, באו ארבע כנפות ציציותיו וטפחו לו על פניו עד שפרש מן העבירה. אדם זה זכה לכך משום שהיה זהיר עד מאוד במצות ציצית.
וניתן להסביר טעם נפלא לכך, על פי דברי 'רבינו בחיי' (במדבר טו, לח ד"ה ומעתה שמע) שכנפות הציצית מכוונות כנגד המרכבה העליונה, וכמו שבמרכבה העליונה ישנן ארבע חיות הקודש הנושאות את המרכבה, וסך כנפיהם הוא 256, כך גם בציצית יש ארבע כנפות, שבכל אחד שמונה פתילים, וכל פתיל בפני עצמו מורכב משמונה חוטים דקים, וסך כל החוטים האלו הוא 256. ממילא כשאדם לובש ציצית, מאיר הוא על נפשו את אור המרכבה העליונה, וקדושתו העצומה של האור הזה שומרת ומצילה אותו מכל דבר שעשוי לפגום את קדושתו.
על כן יש לכל אדם להשתדל ביותר במצוה יקרה זו, ללבוש ציצית בכל עת ולא להורידה מעל גופו כלל. וכן יש לחנך בזה את הילדים הרכים מגיל שלש שנים ללבוש ציצית ולא לפושטה כלל, ועל ידי זה יהיו הילדים שמורים מכל רע הן בגשמיות והן ברוחניות. ואם רואים נסיגה מסויימת בהתנהגותו של הילד או בהצלחתו בלימודיו וכיו"ב, נכון לבדוק את הציצית שלו שמא נפסק בה חוט ונפסלה, והסתלקה השפעת קדושתה מעליו, ומשום כך אירע לו כן, ותיכף כשילבישו אותו בציצית כשרה ומהודרת, תתחדש רוחו ותיכנס טהרה בלבו.
ונכתבה פרשת הציצית בסמיכות למעשה המרגלים אשר הוציאו דיבה על הארץ והניאו את לב העם מלכת אחר רצון הבורא באמונה ובתמימות, כדי לרמוז לכל אדם שעל ידי שיהיה זהיר כראוי במצות הציצית, לעשותה נאה ומהודרת וללובשה בכל עת, בוודאי לא תבוא לידו תקלה שכזו כפי שאירע למרגלים, כיון שזכות מצות הציצית תעמוד לו לשומרו מכל דבר חטא והרהור עוון, ויהיה תמים ושלם עם אלקיו.
סגולה נוספת שיש בלבישת הציצית תתבאר על פי דברי רש"י בפרשתנו שמפרש מה שכתוב: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (במדבר טו, לח) – כנגד "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט, ד). וכוונתו לרמוז שכמו שהנשר רחמני על בניו ומסמל את מדת הרחמים, כך סגולת הציצית להכניס מדת רחמים בלבו של האדם שלובש אותה.
ולפי זה יתבארו לנכון דברי האר"י ז"ל[12] שהציצית מסוגלת להסיר הכעס, ורמז לדבר: כי 'כנף' עולה בגימטריא 'כעס'. והיינו שמכיון שהציצית מכניסה מדת רחמים בלבו של האדם שלובש אותה כנ"ל, ממילא רחמים אלו שנכנסו בלבו ישקיטו את כעסו, ויאריך אפו גם כלפי אלו שהכעיסוהו.
ולכן נותנים ציציות על ארבע כנפי הבגד, המסבבים את האדם מארבע רוחותיו (שו"ע, או"ח סימן ח – סעיף ד), כדי ללמדנו שצריך כל אדם לעורר מדת רחמים בלבו בכל צעד בחייו, לכל רוח שהולך – ועל ידי זה יזכה שיסובבוהו רחמיו של הקב"ה בכל ענייניו.
וגם לנשות ישראל ישנה שייכות למצות הציצית, אף על פי שהן פטורות מלבישתה (שם סימן יז – סעיף ב), כדברי מרן הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת בראשית – אות ד) שעל ידי שהאשה מכבסת את ציציותיהם של בעלה ובניה כדי שתהיינה נאות ונקיות כראוי לתשמיש מצוה, וגם אחרי הכביסה היא מפרידה את חוטי הציצית שהסתבכו בכביסה, ובודקת היטב שכל החוטים שלמים והציצית כשרה, בזה נוטלת אף היא שכר במצוה זו, וזכות הציצית תעמוד לה למגין וצינה.
ובנוסף לכך, באותה בחינת שמירה וקדושה שזוכה האיש על ידי מצות הציצית, זוכה האשה על ידי שמירת גדרי הצניעות כראוי לבת ישראל כשרה, וככל שתדקדק בזה, כן תגדל מעלתה וזכותה לפני הקב"ה.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
א. כח הראיה הוא כח בעל השפעה גדולה ועצומה, ובו תלוי חיי האדם. כאשר יהודי שומר על עיניו (כפי גדרי ההלכה) הרי הוא מתעלה, אך אם חלילה הוא לא שומר על עיניו עלול הוא להפסיד את כל מדרגותיו.
ב. לכח הראיה יש יכולת לשנות לאדם את עולמו הפנימי. כאשר אדם רואה מציאות מסויימת, אפילו אם בשכלו הוא מבין שהמציאות הזו מעוותת, המציאות שהוא ראה, מחלחלת בעל כרחו לתוכו, וגורמת לו לתנודות…
ג. כדי לעזור לעם ישראל לשמור על עיניהם העניק להם הקב"ה את מצות ציצית, ומכחה יקבלו עם ישראל את הכחות הנדרשים להצליח למקד את מבטם בקדושה.
כי גדול כחה של הציצית שהיא שקולה ככל התורה כולה, והיא מקפת את האדם ושומרת אותו בכל. וכל יהודי שיזכה להיות זהיר במצות ציצית יזכה שתאיר בלבו האלקות במוחש…
ד. צריך לדעת שקיומה המעשי של מצות ציצית מזכה את האדם בשמירה מעולה מפני כל חטא ועוון והרהור עבירה. וכאשר אדם לובש ציצית, מאיר הוא על נפשו את אור המרכבה העליונה, וקדושתו העצומה של האור הזה שומרת ומצילה אותו מכל דבר שעשוי לפגום את קדושתו.
ה. על כן יש לכל אדם להשתדל ביותר במצוה יקרה זו, ללבוש ציצית בכל עת ולא להורידה מעל גופו כלל. וכן יש לחנך בזה את הילדים הרכים מגיל שלש שנים ללבוש ציצית ולא לפושטה כלל, ועל ידי זה יהיו הילדים שמורים מכל רע הן בגשמיות והן ברוחניות. ואם רואים נסיגה מסויימת בהתנהגותו של הילד או בהצלחתו בלימודיו וכיו"ב, נכון לבדוק את הציצית שלו שמא נפסק בה חוט ונפסלה, והסתלקה השפעת קדושתה מעליו, ומשום כך אירע לו כן, ותיכף כשילבישו אותו בציצית כשרה ומהודרת, תתחדש רוחו ותיכנס טהרה בלבו.
ו. גם לנשות ישראל ישנה שייכות למצות הציצית, אף על פי שהן פטורות מלבישתה, וזאת על ידי שתהיה האשה זהירה לכבס את ציציותיהם של בעלה ובניה כדי שתהיינה נאות ונקיות כראוי לתשמיש מצוה, ואחרי הכביסה תפריד את חוטי הציצית שהסתבכו בכביסה, ותבדוק היטב שכל החוטים שלמים והציצית כשרה, בזה נוטלת אף היא שכר במצוה זו, וזכות הציצית תעמוד לה למגין וצינה.
הערות שוליים:
[1] שידוכים! חוסר בטחון עצמי! זה מזכיר סיפור, והנה הוא:
סיפר הגאון הרב ישראל מאיר שושן שליט"א (הובאו דבריו ב'דורש טוב – שבועות', עמוד שג), וז"ל:
הָיֹה הָיָה יהודי, אב לעשרה ילדים, שבביתו שיירה של בנות מבוגרות תקועות בשידוכים. אחת בת 28, שניה בת 26, שלישית בת 24 וכו'… שום הצעות לא הגיעו. וכל כך למה? הסיבה היתה ידועה לכולם. אביהן היה עני ואביון. היו לו בסך הכל שני זוגות מכנסים – אחד לשבת ואחד לכל השבוע.
והמכנסים האלו? גם כן מכנסים.
למי היו פעם מכנסים ראויים לשמם? בד היה דבר יקר מאוד. כשהיה חור במכנס, לא זרקו אותו. הדביקו עליו טלאי.
והיהודי שלנו אינו שונה משאר הבריות שבעולם. מיד כשמצא את החור הראשון במכנסים, לקח מגבת ישנה, חתך ממנה חתיכה, ותפר למכנסים. אלא מה? המגבת היתה בצבע אדום, כך שהמכנסים השחורים היו עם טלאי אדום למעלה. שיהיה כך.
והנה עוד חור. מה עושים עכשיו? יש וילון כתום שהורישה לו דודה זקנה, הפעם יחתוך מזה. חתך ותפר לעצמו עוד חלון קטן בצבע כתום. נו, נו. את החור הבא הוא תפר מגרב ירוק של התינוק. אדום־ירוק־כתום. רמזור מהלך.
ראו האנשים את האדם לבוש בכאלה מין מכנסים, שלא לדבר על הנעלים שלו, שהתקיים בהן מקרא מפורש של 'וכולם פותחים את פיהם', ומיד הבינו שאין מה לדבר על נדוניא לבתו. מדובר בעני ואביון, שאפילו כרית ומצעים אין לו.
הלך היהודי לחברו הטוב לבכות קצת. 'אתה שומע? מה יהיה? הבנות בגיל עשרים ושמונה, עשרים ושש ועשרים וארבע, ואין הצעות!'
הסתכל עליו חברו ואמר: 'תראה איך אתה נראה! אל תבוא אלי! לך לחנות בגדים, תקנה לך זוג מכנסים חדש, ותראה שההצעות יגיעו. מי רוצה מחותן שנראה כמוך?!'
'הוי, חשבתי שאתה מבין ענין' – נאנח היהודי – 'בשביל לקנות מכנסים בחנות בגדים מכובדת, עלי לתת את כל המשכורת שלי, ועוד להוסיף עליה. שלשים רובל עולים מכנסים חדשים, ואני משתכר במשך חודש רק עשרים וחמש. אם אקנה מכנסים אפשוט את הרגל'.
'נו, טוב' – אומר החבר – 'אל תלך לחנות בגדים, לך לשוק הפשפשים, חפש לך בחנות של יד שניה משהו בזיל הזול'.
תפס האיש את ראשו: אוֹהּ, על עצה כזו לא חלמתי! אָהּ, איזה מזל שיש חברים!…
הגיע לשוק הפשפשים, נכנס לאגף המכנסים, ומצא שם הר של מכנסים מהרצפה ועד התקרה. עכשיו צריך לבדוק בין כל המדות מה מתאים לו יותר, ומה מתאים פחות. משך מכנס אחד, וכל הערימה התמוטטה עליו. אוֹי וַי. פה תהא קבורתו. מגיעים העובדים לחלץ אותו, וסוף סוף אפשר להתחיל למדוד ברצינות.
הזוג הראשון התאים לו ולעוד שלשה אנשים כמותו. זה לא זה. הוא ממשיך לחפש בלי להתייאש. נכנס לזוג השני ומגלה שזה צר מדאי. הכפתור נקרע… בעל הבית מגיע לצעוק עליו: מה קורה כאן? מה אתה חושב שאתה עושה?
הוא מתנצל וממשיך לחפש מכנסים ברוחב המתאים, כך שלא יצטרך אפילו לחגורה…
בשעה טובה ומוצלחת הוא מוצא זוג מכנסים ברוחב מצויין. יגעת ומצאת תאמין… הוא מודד ומגלה שהפעם יש לו בעיה אחרת – המכנסים בְּגִזְרָה צרה, והשוקיים שלו מתכווצות…
ממשיך לחפש עוד שעתים, ובסופו של דבר הוא מוצא מכנסים לתפארת – מושלמים ברוחב ומושלמים במראה, ואם כי הם ארוכים בכעשרים סנטימטרים, מחליט היהודי לקחת אותם. באורך יוכלו לטפל כל הבנות בבית, ואחרי מכפלת טובה הם יתאימו לו בדיוק.
באותו יום חוזר היהודי הביתה וחיוך של אושר מרוח על פניו. הוא פונה לבתו הגדולה רחלי בת ה-28, ומספר לה בהתרגשות שקנה זוג מכנסים חדש, ומבקש שתעשה לו טובה ותקצר לו את אורכם בעשרים סנטימטרים.
הבת יודעת לתפור היטב ונענית מיד: 'אבא, זה ממש כלום, עשר דקות ואני גומרת. אבל היום אני ממש לא יכולה. יש לי כמה סידורים דחופים, אין לי דקה פנויה. מחר אעשה זאת!'
הוא ממשיך לבת השניה, אולי היא תוכל לעזור. היא שומעת ונאנחת: 'אבא, אני התחייבתי לשמור על הילדים של השכנים. אני אעשה זאת מחר. בסדר?'
ניגש לבת השלישית, וגם היא עמוסה לעייפה. 'אבא, מחר, טוב?'
בלית ברירה הוא מחליט לקפל בעצמו את המכנסים לגודל הרצוי, את הזוג הישן הוא זורק לפח, ואת החדש הוא תולה על הקולב. והולך לישון…
הבית כולו נם את שנתו, וב-4 לפנות בוקר מתעוררת הבת הגדולה. היא חשה בושה עצומה. מה אבא ביקש בסך הכל? מכפלת של עשרים סנטימטרים. כמו עני ואביון עמד והתחנן לכל הבנות, וכולנו דחינו אותו למחר. היא מחליטה נחושות שהיא תלמד את אחיותיה הלכות כיבוד אב. בשקט ניגשה לקולב, נטלה את המכנסים, מדדה עשרים סנטימטרים, וגזרה את כל המיותר.
בבת אחת התקצרו המכנסים בעשרים סנטימטרים. היא חוזרת לישון מרוצה. תהיה לאבא הפתעה מושלמת!
בחמש לפנות בוקר מתעוררת השניה, ובטנה מתהפכת, 'מה עם כיבוד הורים?' והיא לוקחת את המכנסים וגוזרת עשרים סנטימטרים.
בשש בבוקר קמה השלישית, והיא, גם היא, לוקחת את המכנסים וגוזרת עשרים סנטימטרים.
בשבע בבוקר קם היהודי שלנו שמח ומאושר… 'איזה יום מיוחד הוא היום הזה! יש לי מכנסים חדשות!' הוא לובש את הציצית והחולצה תוך כדי שהוא שר ומזמר… ואז הוא מגיע למכנסים, ומגלה – בגד ים.
ומה שקרה שם נשאיר לדמיונכם הפורה…
והסיפור הזה מעורר חלחלה: יהודי עני ואביון, חסר יכולת, מרגיש שכל הבטחון העצמי שלו תלוי במכנסים!…
הרי זה עונש נורא ואיום, לחשוב שהמעמד שלי בַּחֶבְרָה נקבע בגלל מכנסים או בגלל שאני מעשן, וכדומה… המעמד שלי נקבע בַּחֶבְרָה בגלל עצם מציאותי! בלבד!
[2] והנה סיפור לדוגמא:
בספר סיפורי החג – סוכות (עמוד קנד), הובא הסיפור הבא:
ר' אביש חסיד קראו לו. עני מרוד היה, אך מעולם לא התלונן ולא בא בטרוניא כלפי אחר והסתפק במה שהיה לו. הוא השליך על ה' יהבו וקיבל הכל באהבה. פניו האירו משמחה, לא רק בשבתות וחגים, אלא בכל ימות השנה, ובכל הזמנים השמחה היתה במעונו. עליז היה ומלא חֶדְוַת חיים.
באותה עיירה חי גם יהודי שני, ר' געציל הגביר. ריננו עליו שנתפס להשכלה, ומתוך חקירה של 'מה למעלה ומה למטה' אחזוהו רגשות מרה שחורה, ולמרות עושרו המופלג חי תמיד בפחד בפני המוות. בכל אשר פנה נדמה היה לו כאילו מלאך המוות הולך לקראתו וחרבו שלופה בידו.
מרוב פחד ועצבות חלה ובקושי התהלך ברגליו. אך מה שהכאיב לו ביותר, וגם הסב לו יסורים קשים, בראותו את ר' אביש חסיד, האביון שאין בידו פרוטה לפורטה, צוהל ורוקד ומתמוגג משמחה ונחת כאילו זכה בזכיה הכי גדולה. בלבו שׂטם הגביר את החסיד, בז לו וזמם לפגוע בו או לגרשו מן העיירה.
בכל ימות השבוע, כשהיה עסוק בענייניו נרגע קצת, אך בשבתות וחגים, בהם נפגשו בבית הכנסת, ובראותו איך ר' אביש שרוי בשמחה ופניו קורנות מאושר – אחזתו פלצות. בה בשעה שהחסיד נתפס לשמחה והיא גברה והלכה, נתקף הגביר בכעס, מרה שחורה ופחד.
כשהתקרב חג הסוכות והחסיד היה זקוק לקרשים כדי להקים סוכתו, נעלמו פתאום כל הקרשים מן העיירה. למי שפנה וביקש קרשים, מענה אחת היתה בפיו – אין קרשים.
ר' אביש חסיד הבין שידו של געציל במעל זה. מילא – הרים עיניו למרומים 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', אם זה רצונו יתברך – לא יקים סוכה בעצמו, יהודים טובים יכניסוהו לסוכותיהם, אם ירצה ה', לא ישאר בחוץ.
אולם הגביר חשב אחרת. הוא דאג לכך שידליפו לכל בני העיר, שמי שיכניס אותו לסוכה, אחת דתו… ולר' אביש הודיע שאם אינו רוצה לספוג חרפות ובושות ולעשות חגו – חול, יש לו שתי ברירות: לחדול לשמוח או לעזוב את העיירה.
ר' אביש ששמע את הדברים לא הגיב. ר' אביש קם ויצא החוצה, ומצחו נחרש קמטים…
שקוע בשרעפיו צעד ברחובות העיירה ולא הרגיש כי כבר התרחק ממרכזה ומתקרב לבית העלמין היהודי מעבר לבתים האחרונים של העיירה.
פלטיאל הקברן ושומר בית הקברות שנא את געציל הגביר. 'איזה איש גס רוח, איך הוא מעז להטיל אימה על תושבי העיירה! מה הוא לא יודע שבסוף כולם מגיעים לידיו של פלטיאל הקברן?!'
גם פלטיאל שמע מהנבלה שנעשתה בעיר, למנוע מר' אביש החסיד להקים סוכה ולקיים המצוה רק בגלל חטאו היחידי שהוא שמח, וכשהוא ראה את ר' אביש מתקרב אליו הוא רץ לעברו וצעק: ר' אביש אל תדאג אני אביא לך קרשים לסוכה!
בבית הקברות היו מונחים בערימה גדולה קרשים שהיו מיועדים למצבות ובראשם היו כתובים שתי אותיות גדולות פ.נ. שפירושם 'פה נטמן' (כשרצו להציב מצבה על קברו של הנפטר היו מעמידים את הקרש הזה ומוסיפים את שמו). פלטיאל לקח מהערימה הזו כמות מספקת של קרשים והביא אותם לביתו של ר' אביש.
ר' אביש הביט בקרשים ועיניו נצצו בקונדסות, בזריזות ובעליצות הוא הקים את הסוכה כאשר האותיות פ.נ. בחוץ…
געציל הגביר, בהיותו בטוח שהחסיד השמח נשאר בלי סוכה ושמחתו הופרה, יצא ביום ראשון של סוכות לטייל בעיר כדי לפגוש את החסיד הסובל והנאנח… אך כמה היתה גדולה הפתעתו, ועוד יותר אכזבתו, שראה שיש לר' אביש סוכה…
מתוך הסוכה בקעו קולות שירה, מנגינה עריבה התפשטה ומילאה את החלל…
פרצופו של געציל התנפח מזעם איום וחמתו בערה בו…
בבעיטה הוא פרץ את דלת הסוכה ובחוצפה ובעזות שאל: אמור לי מיד, מאין לקחת את הקרשים!
ר' אביש לא נבהל ולא נחרד. הוא גם לא נעלב והאיר פנים לאורח הבלתי קרוא, בירך אותו ב'חג שמח' בשקט ונימוס, ואמר: צא אתי בבקשה החוצה.
הם יצאו ור' אביש הצביע לו באצבעו על האותיות פ.נ. שבראש הקרשים. 'כעת הינך רואה ר' געציל מאין הקרשים?'
הגביר אך ראה את האותיות הבין משמעותן, נבהל והשתומם וכמעט התמוטט. אימה חשכה נפלה עליו ונדמה לו שמלאך המוות עומד לפניו.
'הרגע, הרגע בבקשה ר' געציל' – פנה אליו ר' אביש – 'ושמע מה שהיה: אני הולך לי ברחובות העיר ודאגה אחת מנקרת במוחי: מאין אקח קרשים לסוכה? למי שאני פונה, עונה לי – אין קרשים, אין! פתאום אני רואה את מלאך המוות הולך לקראתי. 'מה אתה עושה בעירנו ולמי פניך מועדות?' – שאלתי אותו.
'לגעציל הגביר אני הולך לקחת נשמתו ולנקום נקמתך' – ענה – 'איפה נשמע דבר שכזה, לרדת לחייו של יהודי'…
הגביר החל לרתות מפחד, ובקצות שפתיו התאסף ריר קצפי… ובגמגום שאל: 'אני, הרי עודני חי?!'
'בוודאי' – עונה ר' אביש – 'בוודאי אתה חי, כי לא נתתי לו ללכת אליך. לא רציתי שיהודי יענש בגיני. אם יהודי עושה דבר שלא כהוגן, גם אני אעשה שלא כהוגן?' ולכן אמרתי למלאך המוות שאני סולח לך.
אך מלאך המוות לא השתכנע…
ואז טענתי: 'אחרי שתהרוג אותו הוא ילך לגיהנם ושם הוא יסבול ממרה שחורה. אז בשביל מה צריך להרוג אותו הרי כבר עכשיו הוא חי בגיהנם, כבר עכשיו הוא מלא במרה שחורה!'
והטענה הזו התקבלה, ומלאך המוות החזיר את חרבו לנדנה, התסתובב ופרח לשמים…
זיעה שחורה בצבצה במצחו של געציל, לפתע הוא קלט את עוצם ותוקף הרחמנות שיש על נשמתו העלובה…
'עזור לי' – הוא פנה בתחנונים לר' אביש.
ור' אביש הושיט לו יד ויחד פתחו בריקוד. 'אתה שומע' – אמר לו ר' אביש – 'עצבות מגרשים בשמחה. אתן לך 'רצפט' קבל עליך ללמוד בכל יום גמרא בעיון, ויתקיים בך הפסוק: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט)…
מאותו יום נהפך ר' געציל הממורמר המדוכא לאיש אחר…
[3] מנגד מצינו מצות 'הוכח תוכיח' ואין זו סתירה. מצות התוכחה היא להוכיח אדם שעבר עבירה או התנהג שלא כראוי, והתוכחה צריכה להיות בדיסקרטיות, בצניעות, פנים מול פנים, ובדרך כבוד (כפי שמבואר בגדרי ההלכה).
ומלבד זה נדרש עוד תנאי הכרחי, והוא: שהמוכיח מכיר את הענין על כל פרטיו.
אך אם אין המוכיח מכיר את הענין על בוריו, אמרו חז"ל: בבקשה! 'אל תדין את חברך'…
[4] וכמו שנאמר: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז).
[5] בשיחה שמסר הגה"ק הרב שמשון דוד פינקוס זיע"א אמר כך (תפארת שמשון, שמות – עמוד קצח):
חז"ל מפליגים בחכמתו של יתרו ובעצתו למשה, ובתרומתו הגדולה לבית ישראל, במה שחידש למנות שופטים ודיינים שיעזרו למשה לשפוט את העם.
ולכאורה, הרי עצתו של יתרו שטען למשה כי הוא כורע תחת נטל העבודה וזקוק להעמיד לו עוזרים, היא דבר פשוט ומובן לכל אחד, ומה החכמה המיוחדת בזה?
אך באמת דבר גדול תיקן יתרו בישראל, כי יתכן שמשה רבינו היה יכול לשאת את העם לבדו, שהרי היה איש אלקים, וגם ישראל העדיפו להישפט אצל משה רבינו, אבל היה נוצר מצב שרב בישראל הוא רק אחד בדור, גאון וגדול בחכמה כמשה רבינו, וכל הפחותים ממנו, אחד יותר ואחד פחות, שוים כולם להיות תלמידיו של גדול הדור, וכמעט לא היה שייך שאדם רגיל מן השורה ישאף להתגדל ולהצטיין בתורה ויראה וקדושה להיות רב בישראל.
על זה בא יתרו ולימדנו, שאנשי מעלה אינם רק אלו הגדולים ביותר, אלא דרגות דרגות יש בענין: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, כל אחד לפי דרגתו יכול להגיע לגדלות, ומעתה יכולה כל אמא לבכות בתפילה בעת שמדליקה נרות שבת, שבנה יהיה גדול בתורה ויראה ורב בישראל, שכן גדלות בתורה אינה נחלת יחידי יחידים, אלא נחלת הרבים היא.
ומשה רבינו הוסיף וחידש עוד יותר בזה, שהרי יתרו אמר: "וְאַתָּה תֶֽחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי חַֽיִל יִרְאֵי אֱלֹהִי"ם אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא)… היינו שיבחר דוקא באנשי מעלה, בעלי מדרגה גבוהה מאוד.
ואילו משה רבינו, בחר בסופו של דבר באנשים בעלי מדרגה פחותה מכך, וכמו שנאמר: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַֽיִל מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם" (שם פסוק כה)…
ובכך לימדנו את היסוד הידוע: 'אין לך אלא השופט שבימיך', שגם אם התלמיד חכם שבדורך אינו כליל המעלות כמו שהיו הרבנים פעם, אם הוא איש עושה חיל בהתמדת לימוד התורה ובבקשת יראת שמים, עליך לכבדו, לעשותו לראש עליך וללמוד תורה ממנו.
ובשעת מתן תורה הוסיף הקב"ה עוד בזה, והתנה אתנו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶֽכֶת כֹּֽהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שם יט, ו). והמובן, שיתרו לימד אותנו שמכל עשרה יהודים צריך שלפחות אחד יהיה מיוחד בעמו ויקדיש את חייו לתורה ועבודה (שזה ענין 'שרי עשרות'), אבל הקב"ה אמר לנו שאצלו המבט רחב יותר, הוא מתבונן בנו ביחס לכל העולם, שאנחנו הסגולה וכהני ה' בתוכם, ולא די שמכל עשרה יהודים יהיה אחד גדול בתורה, אלא שמכל עשרה אנשי העולם יהיה יהודי אחד גדול בתורה, ונמצא שכל העם כולו סגולה ובעלי תורה ויראה!
פרשה זו איפוא, באה לסתור את טענת השקר הנפוצה היום: 'לא כל אחד יכול להיות רב', ולכן מקדימה לנו התורה הקדמה לקבלת התורה ולעתיד מציאות עם ישראל. נכון שלא כל אדם יכול להיות רב, אבל כל עשרה בני אנוש צריך כנגדם רב אחד, והיום על פי האומדן, אם כל יהודי יהיה גדול בתורה אין לנו אפילו שרי אלפים (שהרי מספר היהודים כיום כולל נשים וקטנים)!
על כן, חובה גמורה וקדושה על כל אחד ואחד מאתנו, להיות איש חיל וירא אלקים, ללמוד תורה הרבה כפי היכולת, ולהתאמץ בעבודת ה' כל הימים, ואז יתקיים בנו הפסוק: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים" (שם פסוק ה)!
וכאן אנו חייבים לעצור לרגע ולהביא פנינה נוספת:
בשיחה שמסר הגה"צ רבי שלמה לווינשטיין שליט"א אמר (ומתוק האור – איכה, עמוד ה), וז"ל:
עבודת ה' כרוכה במאמץ, ותוצאותיה אינן פרי של נסים ונפלאות, אלא של עבודה ועמל יומיומיים!
יהודי כפרי אחד, שכל ימיו חי בכפר, הגיע פעם לעיר וראה בנין בן ארבע קומות. עמד הכפרי משתומם ונדהם. היתכן? ארבע קומות?!
אצלנו בכפר – חשב לעצמו – עד שמצליחים לקבוע גג על הבקתה הוא נופל עשר פעמים לפחות, וכאן ארבע קומות וארבעה גגות… איך הם עשו זאת? תמה הכפרי בלבו.
תוך כדי כך מבחין הכפרי בראש אדם המציץ מן החלון בקומה הרביעית. פליאתו גברה שבעתים: אדם זה ודאי קוסם הוא, אלמלא כן כיצד הצליח לקפוץ עד לגובה הקומה הרביעית?!
כך עמד במשך רבע שעה ולטש עינים בפלא הגדול המתגלה מול עיניו. כעבור רבע שעה ניגש אליו המוכר מהחנות הסמוכה ושאל: סלח לי, יש לך אולי בעיה כל שהיא עם הצואר?…
לא ולא, השיב מיודענו, מביט אני על הקוסם, זה שהצליח להגיע עד הקומה הרביעית.
קוסם?!… לא ידידי, בוא ואראה לך את חדר המדרגות ואז תבין את הענין. לעלות קומה בבת אחת זו אכן קוסמות, אבל אנחנו כביכול 'שברנו' את הקומה, חילקנו אותה למדרגות של עשרים וחמשה סנטימטרים כל אחת, ולטפס באמצעותן – כל אחד יכול.
רבים סבורים כי תלמידי החכמים קוסמים הם, אחרת איך יתכן שהם הצליחו להגיע לפסגות הטוהר והקדושה שהם מצויים בהם?
אבל התשובה היא שהם, פשוט, עלו במדרגות… רק מבלי לנוח אחרי כל מדרגה… הם המשיכו לטפס עוד ועוד, עד שהגיעו לגבהים של גורדי שחקים… עיי"ש באריכות.
[6] כל הקטע הזה מבוסס על דברי ספר הפרשיות (במדבר־א – עמוד שכג והלאה) לגאון הרב אליהו כי טוב זיע"א.
[7] וזה לשון רש"י (במדבר י, לג): 'דרך שלשת ימים' – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד.
[8] וזה לשון רש"י (שבת קטז.): 'מאחרי ה" – בתוך שלשה ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא.
[9] וזה לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פרשת בהעלותך – מאמר י):
גם תוצאתה של תלונה זו היתה מרה כלענה. בעקבות תלונתם הקב"ה אמנם הוריד להם שַׂלְוִים מן השמים, וכל העם אספו להם בשר לרוב כפי שהתאוו, אך גם זה לא נגמר בטוב, כפי שנאמר לאחר מכן: "הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד. ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים" (במדבר יא, לג-לד).
בעל הטורים לקמן בפרשת 'מסעי' (במדבר לה, כג) כותב, שמצינו במקראות את תיבת 'וַיַּפֵּל' שלש פעמים: "ויפל עליו וימות" (שם), "ויפל בקרב מחנהו" (תהלים עח, כח), "ויפל ה' אלהי"ם תרדמה" (בראשית ב, כא). ודבר זה בא לרמוז שעונשם של המתלוננים על חסרון הבשר היה בשלשה אופנים:
אלו שממש התרעמו על הקב"ה והפגינו בקול רעש גדול, קיבלו את העונש הכבד ביותר. עונשם היה שֶׁשַּׂלְוִים כבדים נפלו על ראשם היישר מן השמים, חבטו בהם חבטה עזה ופצעו אותם למוות בצורה אכזרית מאוד. וכנגד מיתתם של אלו נאמר: 'ויפל עליו וימות'.
אלו שאמנם התלוננו, אך לא התרעמו בקול רעש גדול, קיבלו עונש בינוני. עונשם היה שהבשר שאכלו החלה אותם בחולי שהפיל אותם למשכב, והיו מתענים במשך שלשים יום, וכעבור שלשים יום נפחו את נשמתם. וכנגד מיתתם של אלו נאמר: 'ויפל בקרב מחנהו'.
ואלו שמצד עצמם יתכן שלא היו מתלוננים, אלא שנגררו אחר חבריהם והתלוננו גם הם, קיבלו את העונש הקל ביותר מבין השלשה. עונשם היה שמיד כשהכניסו את הבשר לפיהם ולעסו אותו, עוד קודם שהספיקו לבולעו, נפחו את נשמתם ללא ריבוי של צער ויסורים. וכנגד מיתתם של אלו נאמר: 'ויפל ה' אלהי"ם תרדמה', על שם שתוך זמן קצר תרדמה נפלה עליהם וישנו שנת עולם מבלי לסבול צער ויסורים.
מכל האמור נמצינו למדים, שבכל פעם שאדם מרבה להתאונן ולהתלונן על מצבו, וטוען שכל כך רע לו, וחסר לו, ומצבו גרוע ביותר וכו' וכו' – הוא גורם צער גדול מאוד לה' יתברך, וממהרים בשמים להעניש אותו על כך. מי לנו גדול וקדוש כיעקב אבינו ע"ה, ובכל זאת, על כך שבעומדו לפני פרעה התאונן והתלונן על סאת יסוריו, ואמר לפרעה: "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (בראשית מז, ט), העניש אותו הקב"ה והוריד לו מקצבת החיים שהיתה ראויה לו שלשים ושלש שנים – כמספר המילים שאמר בהתאוננותו, כפי שכתב בפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות' (שם פסוק ח) בלשון קדשו:
בשעה שאמר יעקב 'מעט ורעים היו', אמר לו הקב"ה: אני מלטתיך מעשיו ומלבן, והחזרתי לך דינה גם יוסף, ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים?! חייך שמנין התיבות שיש מן 'ויאמר פרעה' עד 'בימי מגוריהם' (בראשית מז, ח-ט), כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות. ובמנין זה נחסרו מחייו, שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז.
אדם צריך לקבל באהבה ובשמחה את היסורים שבאים עליו ולא להתאונן ולהתלונן עליהם ח"ו משתי סיבות עיקריות:
בראש ובראשונה, משום שאם יתבונן היטב, ואפילו אם לא יתבונן היטב אלא רק יפקח מעט את עיניו, מיד יווכח לדעת ללא צל של ספק שמצבו טוב הרבה יותר משל אחרים. על כל אדם לדעת בבירור שישנם הרבה אנשים שהיו מוכנים לשלם לו כל הון שבעולם כדי להחליף אתו את מצב החיים. מדוע, אם כן, יהיה עצב ויתרעם על ה'? שמא כפוי טובה הוא חלילה?!
מספרים בבדיחותא על אדם אחד שהתייאש מאוד ממצבו. הצטברו לו חובות גדולים בבנק. השלום בית שלו עם אשתו היה רעוע. גם בריאותו לא היתה מי יודע מה. משום כך, החליט ביום מן הימים להשליך את עצמו מגגו של בנין רב קומות, ובזה לסיים את מסכת יסוריו.
הוא בחר בנין גבוה במיוחד, עלה לגג הבנין, ובטרם שקפץ, כדי לסיים את חייו בדבר טוב קילף לעצמו תפוז עסיסי, את קליפותיו השליך למטה ואת פלחיו אכל בהנאה. כשסיים לאכול את התפוז התכונן כבר לקפוץ למטה, אלא שאז נעצר. הוא שמע לפתע מישהו מלמטה צועק אליו ושואל: 'האם נגמרו לך כל הקליפות של התפוז?' 'מדוע אתה שואל?' – צעק לו בחזרה. 'עני ואביון אנכי, ומזה כמה ימים שלא בא אוכל לפי. היה לי עונג גדול מאוד לאכול את הקליפות שהשלכת למטה. האם אין לך עוד כמה קליפות כאלה?' – השיב לו האיש.
תשובתו של העני זעזעה את לבו – 'הלא על אף כל מצבי הקשה, קליפות של תפוז מעולם לא הוצרכתי לאכול. מאז ומתמיד ה' זימן לי את מזונותי בכבוד ולא בביזוי שכזה. אמנם חיי לא קלים, אך ישנם כאלה שחייהם קשים פי כמה וכמה משלי. עלי להודות על כך לה' ולא להיות כפוי טובה'. מחשבות אלו נסכו בלבו הרבה כח. הוא ירד במדרגות הבנין ושב לביתו בשמחה… ואבא מארי המשיך והאריך בדברים הנצרכים לכל נפש, עיי"ש ותרוה נחת.
[10] חיותה של ארץ ישראל היא מהתורה, ולכן היא 'מובילה' את כולם ללימוד תורה, וכמו שאנו רואים כיום בעינינו! כן ירבו!
ובענין זה הובא בספר ומתוק האור – אברהם אבינו (עמוד רמד):
עם סיומה של מלחמת העולם השניה, כאשר נודעו הממדים הנוראיים של החורבן, אפף אבל כבד את כל הישוב היהודי בארץ ישראל. אבלם של בני התורה, היה קשה כפליים. עבורם זה היה לא רק חורבן הגוף, אלא גם חורבן הרוח.
פתאום התברר שכמעט כל לומדי התורה באירופה, העתודה הרוחנית של עם ישראל, עלו בעשן. בעקבות זאת נוצר מצב נורא – לא נמצאו עוד מבקשים לתורה: בארצות הברית עדיין שררה שממה רוחנית, בארץ ישראל היו פחות משלש מאות בחורי ישיבה, ויהודי ארצות המזרח נאנקו תחת עול ארצות ערב.
באבל הכבד השתתף הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, גם מן הצד האישי. במהלך המלחמה שהה בארץ ישראל, ולא ידע מה באמת קורה עם אשתו, ילדיו ותלמידיו שבליטא, וכשהסתיימה המלחמה התברר כי כולם נספו.
אולם למרות היותו שקוע באבלו האישי, לא התייאש הרב. הוא החליט להקים מחדש את הישיבה שעזב בליטא, הצהיר כי בבני ברק יקום מבנה לאלף וחמש מאות תלמידים, והחל לגייס לשם כך כספים.
ברחוב נדו לו אנשים בראשם, והעריכו שהידיעות הנוראות שהגיעו אליו פגעו בשיקול דעתו. אלף וחמש מאות בחורים, לא פחות ולא יותר… מנין יביא אותם?!
באחת מנסיעותיו ברחבי הארץ עצר הרב מפוניבז' בקיבוץ יגור. באותם ימים לא ביקרו רבנים בקיבוצים, שהיו מעוזים של כפירה. כשנכנס לשם הרב הבחינו בו אנשי הקיבוץ, ועד מהרה החלו להתגודד סביבו כמה צעירים מבני הקיבוץ, ושאלו: 'כבוד הרב, מה מעשיך כאן? אין פה בית כנסת'.
הרב מפוניבז' לא נבוך ולא התבלבל. עמד מול הצעירים הללו וסיפר על חזונו: 'אני אוסף כסף כדי לבנות ישיבה לאלף וחמש מאות תלמידים'.
הצעירים גיחכו. 'כבוד הרב', אמרו לו, 'אתה נראה אדם רציני… וכי מנסה אתה להחיות מתים? פתח את עיניך! הבט ימינה ושמאלה וראה מה נותר מעולם התורה? רק אפר ואבק. אולי יש משהו בדבריך שהתורה שמרה עלינו בגלותנו, אך כעת אנו בארץ ישראל, עוד מעט תהיה לנו גם מדינה. התורה שייכת לעבר… אדרבה, הצטרף אתה אלינו! אנחנו עתידו של עם ישראל!'.
למען האמת, המציאות עמדה לצידם… באותם ימים היתה היהדות בשפל המדרגה ונתפשה כענין מיושן… היא נדמתה לכולם כספינה שוקעת, אשר כולם מנסים לברוח ממנה…
התנועה הקיבוצית לעומתה הִוְּתָה את ההיפך הגמור. היא היתה מלבלבת, חלוצית ויוצרת. הקיבוצים של אותם ימים סימנו את היהודי החדש, הזקוף, החצוף והנלחם. העתיד באמת ובתמים נראה כשייך להם…
אך הרב מפוניבז' התבונן בהם באהבה גדולה, וענה להם תשובה, אשר באותם ימים נראתה מנותקת לחלוטין מן המציאות, וכך אמר: 'טעות בידכם, בחורים, אתם לגמרי טועים… אל תתבלבלו. הכל זמני!'.
הבחורים צחקו. 'הדתיים באמת מנותקים מהמציאות', אמרו בינם לבין עצמם.
שבעים שנה חלפו מאותה פגישה.
באחד הימים, עם סיומו של יומן הצהרים ברצועת התרבות, עסק המגיש במופע הצדעה לציון מאה שנה לתנועה הקיבוצית. הוא העלה לשידור זמרת המזוהה עם התנועה הקיבוצית, כדי שתספר למאזינים מה צפוי למשתתפי המופע. כשסיימה אתגר אותה המראיין ואמר: 'יש לך שלשים שניות לשכנע אותי ואת המאזינים מדוע כדאי לנו להשתתף'.
והיא, בפשטות, אמרה כך: 'אני ממליצה לכל תושבי מדינת ישראל להגיע למופע ההצדעה של מאה שנה לתנועה הקיבוצית, כי אני ממש לא בטוחה, שבעוד מאה שנה יהיה מי שיחגוג לתנועת הקיבוצים מאתים'…
[11] כך ביאר הגאון הרב יעקב מנחם לאנגער (והובאו דבריו בספר שלשה ספרים נפתחים, חלק דברים אחדים – עמוד רסג).
ואין להקשות, אם כך, גם יהושע היה מאותם מרגלים, ולמה לא החזיר בפלפולו את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה?
דאפשר לומר שהוא נענש ונלקחה ממנו האפשרות להחזיר אותן, וכמו שאמרו בגמרא הקדושה (תמורה טז.):
אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: 'שאל ממני כל ספיקות שיש לך'. אמר לו: 'רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?'….
מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להורגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה!'
אך קשה מדוע כלב בן יפונה לא החזיר אותן?…
[12] פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע – פרק כו, בהגהה).
