דלג לתוכן
בבחרותו, למד אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א בישיבת הנגב של הגה"צ רבי יששכר מאיר זיע"א. פעם, בעת רצון, סיפר רבנו סיפור מתקופה זו:
"הרב יששכר מאיר היה מקפיד שהבחורים ילכו לישון בזמן, ולכן היה מכבה בכל ערב את האורות של בית המדרש.
אולם, ללא ידיעתו, היינו קבוצה של בחורים שהרגשנו שחבל על הזמן! וכי באנו לעולם לישון? ולכן, אחרי שהרב יששכר היה הולך לביתו בלילה – היינו נכנסים לעזרת נשים ולומדים שם…
לילה אחד רבי יששכר מאיר היה צריך לקבל טלפון חשוב מארצות הברית, לכן חזר למשרד הישיבה. בהגיעו לישיבה ראה אור דולק בעזרת נשים. הוא נכנס, וכאשר ראה אותנו לומדים, צעק: "משיגעני, (משוגעים) צריך לשמור על הבריאות!"
מיד קמנו והלכנו לחדרנו. אולם – שובבים היינו, ומיד אחרי שהלך, חזרנו ללמוד…"
כך עברו על רבנו כל שנות הנעורים בהקדשת כל עיתותיו ללימוד התורה.
בפתיחת פרשתנו מזכירה התורה בקצרה את ענין מיתתם של שני בני אהרן, כמו שנאמר: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן…"
כדי להבין על מה בא פסוק זה לעורר אותנו בעבודת ה', צריכים אנו להתבונן בעת קוראנו פסוק זה: על מה ולמה נגזרה גזירה קשה זו על אהרן קדוש ה' שיפטרו שני בניו הקדושים, נדב ואביהוא, בחייו?
תשובה לכך מוצאים אנו בדברי משה רבנו לעם ישראל בימיו האחרונים עלי אדמות, כאשר הוכיחם בין היתר גם על מעשה העגל שעשו מיד לאחר מעמד הר סיני: "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא".
מפרש רש"י, שהקב"ה כעס על אהרן על כך שהקשיב לעם ישראל וסייע להם בעשיית העגל, ומשום כך גזר עליו גזירת השמדה, שפירושה – גזירת כילוי הבנים רח"ל, על דרך הנאמר: "ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת".
מצד אותה הגזירה ראויים היו כל ארבעת בניו של אהרן הכהן להפטר מן העולם, אלא שמשה רבנו עמד בתפילה בכל כוחו לבטל מעליו את הגזירה הקשה, והועילה תפילתו לבטל רק חצי מהגזירה, ואלעזר ואיתמר בני אהרן נותרו בחיים, ואילו נדב ואביהוא נפטרו.
מבואר במדרש שכשרצו עם ישראל לעשות את העגל, הלכו מתחילה לחור בנה של מרים הנביאה ודרשו ממנו שיעשה להם את העגל. אך חור לא רק שלא התרצה להם להיות שותף עמהם בחטא חמור זה של עבודה זרה, אלא גם עמד וגער בהם בתוקף גדול על מחשבתם הרעה והמשובשת, ומפני כך קמו עליו והרגוהו.
לאחר מכן הלכו עם ישראל ודרשו מאהרן הכהן שיעשה להם את העגל. משראה אהרן מה שעשו לחור על כך שסירב להם, הבין בצורה ברורה ופשוטה שאם יסרב אף הוא, יהרגו גם אותו, וחשש שמא אז לא תהיה לעם ישראל שום תקנה, לכן התרצה וסייע להם בעשיית העגל.
אך אף על פי שהייתה כוונתו של אהרן טובה, בכל זאת מצינו לרבי תנחום בר חנילאי בגמרא שהסמיך על מעשה זה של אהרן את הפסוק: "ובוצע ברך ניאץ ה'". ומפרש רש"י שם, ש"בוצע" הוא מלשון ביצוע ופשרה. והיינו שאף על פי שאהרן דן לעצמו את אותה פשרה לעשות לעם ישראל את העגל מתוך כוונה טובה, בכל זאת בפשרה זו הוא "ניאץ ה'". וגזירת ההשמדה שה' גזר עליו תוכיח עד כמה פשרה זו הכעיסה את ה'.
מעתה יובן היטב על מה בא לעוררנו בעבודת ה' הפסוק: "אחרי מות שני בני אהרן" שבפתיחת פרשתנו – כי כל מיתתם של שני בני אהרן אינה אלא תוצאה של אותה פשרנות שנהג בה אהרן ומחמתה עשה את העגל. ואם כן, פסוק זה אינו אלא כזועק לעברנו: 'הזהרו מן הפשרנות כי אחריתה דרכי מוות!'
וראה מה בין אהרן לחור: על אהרן שנהג בפשרנות נגזרה גזירת כילוי בנים, וכמעט שנגדעה כל המשכיותו מן העולם, לולא תפילתו של משה רבנו שביטלה מעליו מחצית מהגזירה כנ"ל.
לעומת זאת, חור שעמד כחומה בצורה ונהג בתוקף גדול ללא שום פשרות, הגם ששילם על כך בחייו – מכל מקום זכה שיצא מזרעו בצלאל אשר עוד בהיותו צעיר לימים כבר ידע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, ובו בחר ה' מכל עם ישראל להיות האחראי על מלאכת עשיית המשכן וכליו, כמו שנאמר: "וידבר ה' אל משה לאמר, ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואמלא אתו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה".
על דרך האמור, מפרש הרבי מליובאוויטש זיע"א את מאמר הלל הזקן במסכת אבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כלומר, עליך לקרב את הבריות אל רצון התורה על ידי שתגלה בפניהם את יופיה של התורה ויוקר מצוותיה, עד שמתוך כך יחפצו לקיים את כל מצוות התורה כהלכתן. אולם אסור לך בשום אופן לקרב את התורה לרצונם של הבריות על ידי שתנהג בה בפשרנות ותקצץ חלקים ממנה עד שהיא תמצא חן ותהיה לרוחם של הבריות חלילה.
על אותם רבנים וחכמים בעיניהם שדרכם לנהוג בכל פעם בפשרנות ולהשפיל את התורה ולקצץ ממנה כדי שתהיה לרוחם של אנשי הדור, רמזו חז"ל באומרם שלפני בוא הגואל יהיו "פני הדור כפני הכלב". והיינו כי דרכו של הכלב לצעוד בראש לפני אדונו, אך בכל פעם שהוא מגיע לפרשת דרכים מיד מסובב הוא את פניו לאחור לראות להיכן יפנה אדונו ההולך מאחוריו, ולשם ילך אף הוא.
כמו כן ממש אותם מנהיגים, הנקראים "פני הדור", שתמיד מנסים למצוא חן בעיני הבריות. למראית העין הם צועדים בראש וכל העם מאחוריהם, אך בכל פעם שמתעוררות בקרב בני הדור בעיות רוחניות הדורשות תיקון, מיד הם מסובבים את פניהם לאחור לראות מהי דעת הקהל ומה ימצא חן בעיניהם, ולפי זה הם נוהגים, גם אם זה גובל ב"קיצוצים" בתורה הקדושה ובמצוותיה. נמצאת אומר שאכן "פני הדור כפני הכלב".
כך בנוגע לכל אדם: אסור לאדם לעשות לעצמו פשרות והקלות בעבודת ה' ולקחת לעצמו רק את מה שמתאים לו ומוצא חן בעיניו בתורה הקדושה חלילה, אלא חובתו היא לקבל עליו את עולו של הבורא ועול תורתו הקדושה במלוא הכוח והעוז ובמסירות נפש ממש, ולקיים את כל מצוות התורה לפי כל הלכותיהן ודקדוקיהן מבלי לוותר ולהתפשר אפילו על קוצו של יו"ד.
גם בנוגע ללימוד התורה: על כל אדם להשתדל בכל כוחו לקבל עליו עול תורה ולקבוע בכל יום עתים ללימוד התורה. גם אם הוא נצרך לעבוד במשך היום לצורך פרנסתו, בכל זאת עליו לעשות הכל כדי לפנות מזמנו ולהקדיש זמן חשוב ללמוד או לפחות לשמוע שיעור בגמרא, בהלכה ובאגדה. כיוון שעל פי ההלכה אין פטור לשום אדם בעולם מלימוד התורה, יהיה עיסוקו ומצבו אשר יהיה, כלשונו המתוקה של הרמב"ם:
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה – בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה".
כל שכן מי שזכה להיות בן תורה שתורתו אומנותו, שמוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת לנצל כל רגע פנוי ללמוד עוד דף גמרא, עוד סימן בשו"ע, עוד פרק ברמב"ם וכו'. ואסור לו להעדר משום סדר מסדרי הלימוד בישיבה ובכולל אם לא במקרה של אונס ממש, וגם אז מותר לו להעדר מהסדר רק אם ביקש על כך רשות מרבו, ורבו אכן הסכים עימו שיש לו סיבה מוצדקת להעדר מהסדר.
וכך הייתה ההנהגה בחצר הקודש של הרבי מליובאוויטש זיע"א, ששום אחד ממאות התלמידים והאברכים שחבשו את ספסלי בית מדרשו מעולם לא יצא לאיזה מקום מבלי שכתב את בקשתו על פתק קטן והכניסה לרבי וקיבל את אישורו לצאת. ומי שהרבי הורה לו שאין לו צורך לצאת ובכל זאת הוסיף לדחוק ולשאול וכו', קיבל בחזרה תשובה קצרה וברורה: "חפש לך רבי אחר!"
אברך צריך להרגיל את עצמו להשכים מוקדם לתפילה, ולאחר טעימת פת שחרית קטנה ללכת לבית המדרש ולהיטמן שם במשך כל היום כולו ולא לחזור לבית במשך היום כלל אם לא לצורך גדול והכרחי.
אם חלילה ילד קם לתלמוד תורה ורואה את אביו עדיין סרוח על מטתו, או שבמשך היום רואה את אביו יושב הרבה בבית ובטל מלימוד תורה – דבר זה זורע בנפשו הרס וחרבן של ממש, כיון שנחקק בתודעתו שתכליתו עלי אדמות היא להאריך בשינה ולהיות בטלן ויושב קרנות, בור ועם הארץ.
אך כשילד קם לתלמוד תורה ואף פעם לא מוצא את אביו בבית באותה השעה כי הוא יודע שאביו מקצר בשינה ומשכים קום לעבודת הבורא, וכן במשך היום הוא לא רואה את אביו בבית כי הוא יודע שאביו מתמיד בלימוד התורה במשך כל היום ורק בערב הוא חוזר לבית – דבר זה נוטע בילד את הרצון להתמיד בלימוד התורה יומם ולילה ולהתחזק בעבודת הבורא בכל הכח.
וזוהי בעצם עיקר הירושה הרוחנית שהותיר לנו מורנו ורבנו מרן פאר הדור והדרו רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל – להתמיד בלימוד התורה יומם ולילה ולנצל כל רגע פנוי ללמוד עוד ועוד דפי גמרא ופסקי הלכה, וכן לכתוב עוד ועוד חידושי תורה.
גם כשמרן כבר התפרסם בכל העולם, והנהגת הדור כולו רבצה על כתפיו הרחבות, ואלפים התדפקו על דלתו לבקש את עצתו וברכתו – בכל זאת לא מש מרן מעל ספריו אף לרגע, וכתב עוד ועוד פסקי הלכה שהאירו בעבר ויאירו בעתיד את עיניהם של כל עם ישראל לנצח נצחים, ובדרכו הקדושה עלינו לצעוד.
