דלג לתוכן
ליל הסדר אצל אבינו מו"ר הרב יורם זיע"א היה אפוף בקדושה עילאה וזכה. לאחר הכנות הרבות הן מצד הניקיון הגשמי ובעיקר מצד הניקיון הרוחני, הגיעו בלילה זה לשיא הניקיון והטהרה.
סביב השולחן יושבים היו בני ביתו, על כל ילדיו ונכדיו, מתרגשים ושמחים לקראת הסדר, כל אחד מהיושבים ידע שתכף ישפיע עליו רבנו מהאור העצום המושפע בלילה הזה. רבנו ידע להגיע לכל אחד לפי מקומו ודרגתו והיה מאתגר אותו וממרחץ אותו. מהילדים הקטנים ביותר, ועד למבוגרים ולמלומדים ביותר.
לילדים הקטנים היתה מטרה ברורה מראש – להישאר ערים עד סוף הסדר, והם לא יכלו שלא… במקביל לשולחן הסדר בו ישבו, ערך רבנו שולחן ארוך נוסף עליו שם רבנו שפע של מגדנות וממתקים 'שווים', שכל נפש של ילד נכספת אליהם. השולחן היה לנגד עיניהם והתשורה היתה בהישג יד, ואכן, בסוף הסדר כל ילד היה מקבל מנה הגונה ביותר מהשפע הנוצץ, יחד עם השפע והאור הרוחניים אותם הנחיל להם רבנו.
ידועים דברי רבותינו המקובלים אשר בכל שנה ושנה כאשר מגיע מועד כלשהו ממועדי ה', ואפילו חנוכה ופורים שאינם אלא מדרבנן, חוזרות ומאירות בעולם אותן ההארות שהאירו בעולם בפעם הראשונה שארע מועד זה, גם אם הוא היה לפני מאות ואלפי שנים.
הדבר נרמז במה שנאמר במגילת אסתר: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", כלומר, אותם האורות שהאירו בעולם באותם הימים שארעו בהם המועדים, חוזרים ונזכרים ונעשים ומאירים בכל דור ודור ובכל שנה ושנה בהגיע התאריך של אותו מועד.
מטעם זה בכל שנה בהגיע ימי בין המצרים מחויבים אנו על פי ההלכה לנהוג מנהגי אבילות וצער על חרבן בית המקדש, אף על פי שהחורבן ארע לפני קרוב לאלפיים שנה, משום שבכל שנה ושנה בהגיע אותם תאריכים בשנה שבהם ארע תהליך חרבן הבית, חוזר ונעור בכל העולמות העליונים אותו צער שהיה ברגע החרבן ממש, ועל כן צריכים אף אנו להתאבל על כך כאילו נחרב הבית ברגע זה ממש.
מאידך, בכל שנה ושנה כאשר מגיע תאריך מסוים שבו ארע דבר שמח לעם ישראל, ומלכות הקדושה גברה על מלכות הקליפה, ויד ישראל היתה על העליונה בזכות הניסים הגלויים שעשה ה' עמהם, חוזרות ונעורות בכל העולמות העליונים אותן הארות ואותה השמחה שהיו ממש בזמן שארע הדבר לפני מאות ואלפי שנים.
לכן בהגיע תאריכים אלו בשנה, מחויבים אנו להרבות בהם בשמחה ובמשתה כדי להיות שותפים באותה שמחה שיש באותו רגע בכל העולמות, ולהנות מן ההארות הנשגבות שיורדות לעולם באותה העת.
לאחר הקדמה קצרה זו נפתח לפנינו צוהר קטן כדי להבין, ולוּ במעט בלבד, עד כמה גדולה ונשגבה קדושתו של ליל הסדר – כיון שבהגיע לילה זה בכל שנה ושנה, החל מרגע התקדש ליל החג ועד עלות השחר, מאירות בעולם אותן ההארות העצומות שהאיר הקב"ה על עם ישראל בלילה קדוש זה לפני אלפי שנים בהיותם במצרים, בזמן שהיו עורכים את ליל הסדר הראשון בעולם, אוכלים מקרבן הפסח ומתכוננים ליציאתם ממצרים למחרת.
בתוספת עומק: ידוע שעם ישראל בהיותם במצרים כבר היו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה, וכמעט ששקעו אף בשער החמישים של הטומאה, שהוא קשה ואפל יותר מכל ארבעים ותשעת השערים שלפניו גם יחד, ואם חלילה היו עם ישראל נופלים אף לשער זה לא היתה להם תקומה לעולמי עד ח"ו. לכן הזדרז הקב"ה וקירב את קץ גלותם ומיהר להוציאם ממצרים בטרם ישקעו בשער זה.
מכיון שעם ישראל היו שקועים כל כך עמוק בשערי הטומאה, ואף על מפתנו של שער החמישים של הטומאה כבר עמדו – כדי להצליח להוציאם מעומק אפל זה הוכרח הקב"ה להאיר עליהם באותו לילה קדוש הסמוך ליציאתם ממצרים אור כל כך עצום של קדושה, הכולל בתוכו לא רק את הארתם של ארבעים ותשעה שערי הקדושה, אלא גם את הארתו של שער החמישים של הקדושה.
ולפי האמור לעיל שכל ההארות שהאירו בליל פסח שהיה במצרים חוזרות ומאירות בכל שנה ושנה בליל פסח, נמצא שבכל שנה ושנה בליל הסדר הקב"ה מאיר על עם ישראל בחינה מסוימת של הארה מאותה הארה עצומה של שער החמישים של הקדושה, ומהארה עצומה זו נוטפות אילו טיפות קדושות לתוך ליבותיהם של עם ישראל הקדושים העורכים את סדר ליל הסדר כהלכתו בקדושה ובשמחה, וכמובן, כל אחד זוכה לקבל ולהשיג מהארה זו כפי ה"כלים" שהכין בליבו לפני פסח.
ובזה יבואר מה שמסופר ב"הגדה של פסח": "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
ונשאלת השאלה: הרי כשמגיע הבוקר נכנס אור מבעד לחלונות וממילא רואים שהאיר היום. כיצד יתכן, אם כן, שרבותינו הקדושים שהיו מסובין בליל הסדר ומספרים בסיפור יציאת מצרים לא הבחינו שהאיר היום עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם "רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית"?
אך על פי האמור לעיל הדבר יובן היטב:
במשך אותו ליל סדר קדוש שעסקו בו חמשת התנאים הקדושים הנ"ל בסיפור יציאת מצרים מתוך דביקות ושמחה של מצוה, האיר עליהם במלוא הדרו אותו אור עצום שהאיר בליל יציאת מצרים.
ומחמת אותו אור שהאיר עליהם, כל הבית שבו הסבו התנאים הקדושים התמלא אורה, ולכן כשהגיע הבוקר כלל לא הבחינו בכך, שהרי גם במשך כל הלילה כולו האיר בבית אור גדול ממש כאור יום. עד שבאו תלמידיהם והודיעו להם שכבר האיר היום ויש לקרוא קריאת שמע של שחרית.
כדי לקרב אל דעתנו מעט על כל פנים עד כמה גדולה ואינסופית הארתו וקדושתו של שער החמישים של הקדושה, ועומק הבינה שמתגלה על ידו, נזכיר מה שכתב רבנו האור החיים הקדוש בלשון קודשו: "כי בערך בינה הגדולה אשר עתיד ה' לגלות לישראל בסוף הדורות בימי מלך המשיח, שהוא שער החמישים של בינה, כל המ"ט הם בגדר דלי בערכו".
כלומר: אם ימלא אדם דלי של מים מן הים, המים שבדלי הם כנגד כל ארבעים ותשעה שערי הבינה, והמים שנשארו בים הם כנגד שער החמישים של הבינה.
לפי דברי האריז"ל, בשעת מתן תורה זכה משה רבנו להשיג גם את שער החמישים של הבינה, שהוא גדול ועצום מכל ארבעים ותשעת שערי הבינה שלפניו. אך מכיון שה"ערב רב" שקירב משה רבנו אל תחת כנפי השכינה החטיאו את עם ישראל בחטא העגל, לכן נענש משה רבנו בכך שנלקחה ממנו השגת שער החמישים, ונותרו לו רק ארבעים ותשעה שערי בינה. ונרמז הדבר במה שאמר לו הקב"ה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", כלומר: רד מהשגת שער החמישים שהוא בגימטריא "לך".
אך מכיון שכוונת משה רבנו בכך שקירב את הערב רב היתה טובה, כי רצה להכניס נפשות אלו תחת כנפי השכינה ולתקנם, אלא שלא עלתה בידו – לכן לא מנע ממנו הקב"ה את השגת שער החמישים לגמרי, אלא השיב לו אותה סמוך לפטירתו מן העולם.
הדבר נרמז במה שנאמר בענין פטירת משה: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפיסגה", והיינו כי תיבת "מואב" עולה בגימטריא ארבעים ותשע, ותיבת "נבו" היא נוטריקון נ' – בו, והיינו שבסמוך לפטירת משה עלה משה מארבעים ותשעת השערים ("ויעל משה מערבות מואב") וזכה להשיג את שער החמישים שהוא ראש פסגת כל השערים כולם ("אל הר נבו (נ' – בו) ראש הפיסגה").
בכל זאת, מבואר בספרים הקדושים שהיה אדם קדוש אחד בעולם שכן זכה לטייל בתוך שער החמישים ולהנות מאורו עוד במשך חייו: התנא הקדוש רבי עקיבא.
מבואר במדרש על הפסוק: "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים":
"'אעשה' אין כתיב כאן, אלא 'עשיתים' – שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחבריו. דברים שלא ניגלו למשה – נגלו לרבי עקיבא וחבריו. 'וכל יקר ראתה עינו' – זה רבי עקיבא וחבריו".
דבר זה הוא הפלא ופלא, שהרי רבי עקיבא היה בן גרים, ועד גיל ארבעים היה עם הארץ מוחלט שאפילו צורת אות אינו יודע ומלאכתו היתה ברעיית צאן, וכל כך גדלה שנאתו לחכמים עד שאמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ואמר "ואנשכנו כחמור" דוקא ולא "ואנשכנו ככלב" וכדומה, כי הכלב רק נושך את הבשר אך לא שובר את העצם, ואילו החמור גם נושך את הבשר וגם שובר את העצם.
בהיות רבי עקיבא בן ארבעים שנה נשא לאשה את רחל, בתו של העשיר המופלג כלבא שבוע, ורק אז היא שלחה אותו ללמוד תורה לפני החכמים, ולמרות שהחל ללמוד תורה בגיל מבוגר מאד, חזר כעבור עשרים וארבע שנים מבית תלמודו מלא וגדוש בתורה וחכמה, ומעוטר בעשרים וארבעה אלף תלמידים השותים בצמא ממעיין תורתו, ואף מה שלא זכה משה רבנו ע"ה להשיג בחייו – זכה רבי עקיבא להשיג.
לכל זאת זכה רבי עקיבא מכח הרצון העצום שהיה לו ללימוד התורה, כיון שמתוך רצון עצום זה הוא ישב בבית המדרש ושקד על תלמודו בשקידה עצומה יומם ולילה, ושפך נהרות של דמעות לפני הקב"ה שיפתח את ליבו בתורה הקדושה, ויאיר את עיניו לגלות את מסתוריה של התורה.
מספרים חז"ל בלשון קודשם:
"מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה, ולא שנה כלום (שלא הצליח להבין כלום ממה שלימדוהו). פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו: לא המים שתדיר נופלים עליה בכל יום?! אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אבנים שחקו מים'?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך (מים) פָסַל את הקשה (אבן) – דברי תורה שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את ליבי שהוא בשר ודם?! מיד חזר ללמוד תורה… היה לומד והולך עד שלמד כל התורה… אמר לו רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר: 'מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ, וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר' – דברים המסותרים מבני אדם, הוציאם רבי עקיבא לאורה".
אמנם איננו משלים את עצמינו שראויים אנו שיתגלו לפנינו שערי תורה כפי שהתגלו לרבי עקיבא, ופשיטא שאיננו מעלים על דעתנו שנזכה להנות עוד בחיינו מאורו של שער החמישים, אך על כל פנים ממעשה זה של רבי עקיבא בוודאי עלינו ללמוד שעל ידי רצון אמיתי וחזק לזכות בתורה הקדושה, וכן על ידי עמל ושקידה גדולים בלימוד התורה המצטרפים לרצון החזק, ניתן לזכות להשיג מדרגות והשגות גדולות ונצורות בלימוד התורה ובעבודת ה'.
כי "רצון" בהיפוך אותיות הוא גם "צִנור" וכן "נוצר" – ללמדנו שרצונו החזק והאמיתי שבליבו של האדם לזכות לקנות את התורה הקדושה משמש כ"צנור" המחבר בין חלק הנשמה ששוכן בתוך גופו כאן למטה בעולם הזה לבין שורש ועיקר נשמתו הנמצא למעלה בעולמות העליונים, ודרך אותו "צנור" הנברא מכח ה"רצון", משפיע לו הקב"ה ההארות והשגות נפלאות משורש נשמתו היישר לחלק הנשמה שבתוך גופו. ובזכות רצונו הגדול של האדם לזכות בתורה הקדושה על ידי זה הקב"ה גם "נוצר" ושומר בליבו את כל מה שהוא לומד שיתקיים בידו לעד.
לעניננו – בליל הסדר זוכים כולנו שהקב"ה מאיר עלינו מלמעלה מהאור הנשגב של שער החמישים, כפי שהאיר באותו לילה קדוש בהיות עם ישראל במצרים, ומכיון שכן, עלינו להיות ערניים ומרוכזים ביותר בכל המצוות ועניני ליל הסדר הקדוש כדי שנשמותינו תהיינה כלי ראוי לקבל אילו טיפין קדושים מהאור הנשגב שמאיר באותה השעה.
לכן ראוי ונכון לכל אדם להשתדל ביותר לסיים בערב פסח את כל ההכנות הדרושות לחג בשעה מעט מוקדמת כדי שיוכלו הוא ואשתו וילדיו היקרים להספיק לישון מעט בערב החג כדי לצבור כוח וערנות לסדר הלילה הקדוש.
כי כשאדם עייף ולא מרוכז, גם אם למראית העין הוא נראה ער, האמת היא שרק גופו בלבד ער אך מוחו וליבו ישנים עמוק עמוק ואינם מסוגלים לקלוט מאומה מכל ההארות הנפלאות החולפות על פניהם. וכגודל הערנות והריכוז של האדם בעניין הרוחני שבו הוא עוסק, כך גודל ההשגה שלו באותו אור שמאיר לפניו.
מספרים חז"ל על רבי עקיבא שאף על פי שמימיו לא אמר "הגיע עת לעמוד מבית המדרש ולהפסיק את הלימוד" אלא היה לומד יומם ולילה, בכל זאת בערב פסח היה עוזב את בית המדרש והולך לביתו להשכיב את ילדיו הקטנים לישון כדי שיצברו כח לליל הסדר. וכך היה גם מנהגו של רבן יוחנן בן זכאי וכן של תלמידו רבי אליעזר.
כלומר: דוקא רבי עקיבא שזכה להנות עוד בחייו מהנועם והמתיקות של שער החמישים הוא זה שהזדרז להשכיב את ילדיו לישון בערב פסח כדי שיהיו ערניים בליל הסדר ויזכו גם הם לינוק הארה משער החמישים של הבינה המאיר בלילה קדוש זה.
