סיפר ראש ישיבה חשוב ממרכז הארץ, שהיה מקורב למורינו הרב יורם אברג'ל זצוק"ל, וז"ל:
היכרותי עם הרב זצ"ל התחילה חמש שנים לפני פטירתו, זמן שבו פתחתנו את הישיבה, ללא תקציבים, ללא תרומות, ללא סיוע. עד אז לא הכרתי את הרב, אך שמעתי עליו רבות שהוא תומך תורה גדול ומחזיק אלפי אברכים.
כשבועיים לאחר הקמת הישיבה הציע לי חבר לנסות לבקש תמיכה חודשית מהרב זצ"ל. בתחילה היססתי מאוד, שהרי הרב אינו מכיר אותי ומעולם לא ראה אותי ולא שמע על הישיבה שבראשותי, ומדוע אם כן יאות להסכים לבקשתי ולעזור למוסד שאינו קשור אליו בכלל, בו בזמן שעניי עירו קודמים ומרובים ומוסדותיו פרוסים בכל רחבי הארץ.
אך בלילה אחד, עת הגיעו מים עד נפש, החלטתי לנסוע אל הרב להרהיב עוז ולבקש תמיכה לישיבה, ואף אם התשובה תהיה שלילית אבקש את ברכתו והיה זה שכרי.
לאחר סיום השיעור היומי, עת בו התחילה קבלת הקהל, נעמדתי בתור ארוך של עשרות רבות של יהודים שהגיעו מכל קצוות העולם, והמתנתי עד שיגיע תורי לגשת לרב ולפרוס בפניו את בקשתי לתמוך בישיבה שבראשותי. התור התקדם באיטיות רבה, שכן הרב זצ"ל התייחס לכל פונה כאילו הוא בן יחיד ממש, בחיוך אבהי הנסוך על פניו, בליטוף של מלאך שרגליו מוצבות ארצה וראשו מגיע השמיימה, בחיבוק, במילים שפרצו את כל מחיצות הלב וחדרו עמוק עמוק.
הגיע תורי לגשת אל הרב. הרב מביט בי בעיניו האהובות ומברך אותי בברכת ברוכים הבאים. רציתי להתחיל לדבר ולספר לרב את הסיבה שלשמה הגעתי, אבל משום מה נעתקו המילים מפי. הכנתי דרשה שלימה לומר לרב על הישיבה ועל הצורך לעזרה, והכול נשכח ממני. מה שהצלחתי להוציא מהפה זה את המשפט הבא: 'הרב, שמי אהרן קטנוב, יש לי ישיבה קטנה באלעד, ואני זקוק לעזרה'. הרב שאל אותי כמה בחורים יש בישיבה ועניתי לו, ומיד קרא הרב לאחד ממזכיריו והורה לו להכניס את הישיבה שלנו לרשימת הנתמכים. הייתי בהלם מוחלט. ציפיתי לחקירות, לבקשת המלצות, לבירורים, להתערבות בתכני הישיבה, אבל מה שנתבקשתי באותה פגישה היא רק למלא טופס עם פרטי הישיבה.
מאותו היום נקשרה נפשי בנפשו של הרב בעבותות של אהבה, והייתי פוקד את בית מדרשו פעם אחת בחודש לפחות, ובכל פעם היו מתלויים אלי בחורים מהישיבה, כשהרב זצ"ל מקרבם אליו ומרעיף עליהם שבחים תוך התעניינות בהתקדמותם הרוחנית…
והנה בספרו "אמרי נועם" האיר רבנו עוד על מעלת החזקת לומדי התורה:
בתחילת פרשתנו, התורה מפרטת את תפקידם של הלויים בני גרשון ובני מררי. בני גרשון נשאו את יריעות המשכן ומכסהו, מסך פתח המשכן, קלעי חצר המשכן ומיתריהם, ומסך פתח החצר. בני מררי נשאו את קרשי המשכן, עמודיו, בריחיו ואדניו, וכן עמודי חצר המשכן, אדניהם, יתדותם ומיתריהם.
כפי שמסופר בהמשך פרשתנו, ביום הקמת המשכן התנדבו נשיאי ישראל שש עגלות לצורך המשכן, ועל פי ציווי הבורא מסר משה רבנו את העגלות הללו לבני גרשון ובני מררי כדי שישאו על גביהם את משאם הכבד. לבני קהת לא נתן משה רבנו עגלות, משום שתפקידם של בני קהת היה לשאת את כלי המשכן, כנ"ל. את כלי המשכן, וביניהם הארון, היה צריך לשאת על הכתף דווקא ולא על גבי עגלות, כמו שנאמר: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".
משקלו של ארון הברית היה אדיר וכבד מנשוא. על פי חישובים מדויקים, הארון עצמו והכפורת (מכסה הארון) שעל גביו, ולוחות השניות ושברי הלוחות הראשונות שהיו מונחים בתוכו, שקלו ביחד למעלה מחמישה טון!!!
על פי דרך הטבע אין מציאות שארבעה לויים יוכלו לשאת משא כבד כזה על כתפיהם. כיצד, אם כן, נשאו אותו בני קהת על כתפיהם לאורך כל מסעותיהם של עם ישראל במדבר ללא כל סיוע בעגלות?
כתשובה לכך אומרים חז"ל: "נשא ארון את נושאיו". כלומר: בנשיאת הארון עשה הקב"ה נס גדול. נושאי הארון כלל לא היו נושאים אותו ומרגישים את משקלו הכבד. הארון היה פורח באוויר ונושא את עצמו, ויתירה מזאת, הארון היה נושא גם את נושאיו. אלא שלמראית העין היה נדמה שהלויים הם אלו שנושאים את הארון, ורק הם עצמם הרגישו במוחש את גודל הנס שהתרחש בכל פעם מחדש בעת שנשאו את הארון.
הנס מתגלה
בכל זאת, פעם אחת ארע שהקב"ה פרסם לעיני כל ישראל את הנס המופלא שהתרחש בעת נשיאת הארון. היה זה בזמן שיהושע וכל עם ישראל עמדו בעברו של נהר הירדן, והוצרכו לחצות אותו כדי להיכנס לארץ ישראל שהייתה בעברו השני. לשם כך עשה להם הקב"ה נס גדול ועצום. כפי שמסופר בספר יהושע, על פי מצוות ה' – הכהנים, נושאי הארון, דרכו בכפות רגליהם על קצה מימי הירדן, ובאותו רגע נחצה הירדן לשניים. כל המים שהמשיכו לזרום לאותו כיוון נצבו כמו נד, היבשה התגלתה בתוך הירדן וכל עם ישראל עברו בתוך הים ביבשה עד עברו השני של הנהר.
לאחר שכל עם ישראל חצו את הירדן, נתקו הכהנים את רגליהם ממימי הירדן ומיד חזרו המים לזרום כבתחילה. כעת היו הכהנים והארון בעברו האחד של הירדן, וכל שאר עם ישראל בעברו השני של הירדן. אז נשאו הכהנים את הארון על גבי כתפיהם, והארון נשא אותם באוויר מעל פני המים עד שהגיעו לעברו השני של הנהר.
מסופר בנביא על דוד המלך שרצה להעלות את ארון האלקים מקרית יערים אל עיר דוד. הוא נשא אותו על גבי עגלה חדשה, ועוזא ואַחְיוֹ בני אבינדב נהגו את העגלה. כשהגיעו ל'גורן נכון', הבחין עוזא שהארון נשמט מהעגלה, לכן שלח את ידו ואחז בארון לבל יפול חלילה. אך אז חרה אף ה' עליו, "ויכהו שם האלקים על השל וימות שם עם ארון האלקים", כיוון שהיה לו לעוזא לדון קל וחומר בדעתו: 'הלא הארון נושא את נושאיו. ואם את נושאיו יש לו כח לשאת, את עצמו לא כל שכן?!'. מכיוון שלא חשב כן ודימה בדעתו שהארון עשוי ליפול, נענש על כך בחומרה רבה.
לשם מה נצרך נס כזה?
עדיין צריכים אנו להבין: לשם מה עשה הקב"ה נס גדול זה שיהיה הארון הכבד נושא את נושאיו, ולא התיר שיישאו אותו על גבי עגלה?
הביאור לכך הוא: הארון שבו היו מונחות לוחות הברית, מסמל את התורה הקדושה ולומדיה. נושאי הארון מסמלים את היהודים העשירים שמשתדלים לתמוך בכספם בלומדי התורה על מנת שיוכלו לעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מטרדות הפרנסה וכדומה, ובכך כביכול הם נושאים את התורה הקדושה ולומדיה. אלא שעשוי העשיר לטעות ולחשוב שהוא זה שנושא את התורה הקדושה, ולולא הוא התורה תיפול.
לכן עשה הקב"ה נס זה שיהיה הארון נושא את נושאיו ולא הם נושאים אותו, כדי ללמד לקח לעשירים שלא הם אלו שנושאים את התורה, אלא אדרבה, התורה היא זו שנושאת אותם.
רק למראית העין נראה שהעשירים נושאים את בני התורה, אך לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. בני התורה הם אלו שנושאים את העשירים שתומכים בהם, כיוון שכל הסייעתא דשמיא והשמירה המעולה שיש לעשירים ולבני ביתם – הכל בזכות אותה תמיכה שהם תומכים בבני התורה.
משום כך גם ציותה התורה לעשות משני צדדיו של הארון בדים (מוטות של עץ) אשר על ידיהם יוכלו לשאת את הארון, ובנוסף לכך אף אסרה להסיר את הבדים מהארון, כמו שנאמר: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". זאת כדי לרמוז לכל העשירים הנושאים בכספם את התורה הקדושה ולומדיה – בדומה לבדים המשמשים לנשיאת הארון – לבל יסורו מדרך זו ויפסיקו ח"ו את תמיכתם בבני התורה הקדושים, כיוון שכל הצלחתם ופריחתם תלויה בכך.
תומכי התורה יחד עם לומדיה
על כן, אשריו ואשרי חלקו של כל אדם שזוכה להחזיק בכספו בני תורה יקרים השוקדים בלימוד התורה הקדושה יומם ולילה.
לאחר אריכות ימים ושנים מקומו של יהודי זה בשמים יהיה בדיוק באותו מקום שבו נמצאים בני התורה שבהם הוא תמך, כדברי המדרש: "עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות (נותני צדקה) אצל בני תורה בגן עדן", ולומד זאת המדרש ממה שנאמר: "כי בצל החכמה בצל הכסף".
כלומר: בסמוך לחופות שיעשה הקב"ה לבני התורה בגן עדן כשכר על עוסקם בתורה, הוא יעשה גם חופות לכל אותם יהודים יקרים שהחזיקו בכספם את אותם בני תורה, ובזכותם הם יכלו לשבת ולעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מדאגה. ובאותו שכר שיזכו עמלי התורה, יזכו גם כן אלו שהחזיקו את ידיהם.
