דלג לתוכן
כל יהודי שזכה לפגוש את אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א היה חש מיד את האהבה הרבה שהיתה קורנת אליו מפניו של רבנו. ספרדי, אשכנזי, ליטאי, חסידי, חרדי, דתי, או מי שאינו שומר תורה ומצוות, מכל גווני הקשת והאוכלוסיה, כל אחד ממש היה מרגיש כבנו של רבנו ממש. ורבנו באמת היה אוהב כל תלמיד וכל אדם באהבת ישראל אמיתית, לא סתם סיסמתו היתה ”ואהבת לרעך כמוך” זה היה חלק מהותי ממנו וזאת היתה דרכו.
יחד עם זאת, רבנו היה נזהר ביותר על הוצאת תוכחה מפיו. כל תוכחה נשקלה פעמים רבות ונבדקה היטב מכל צדדיה, וגם כשהוכיח היה זאת ברגישות ובעדינות ועטופה באהבה אינסופית.
התפילה אצל רבנו היתה מתחילה מוקדם בבוקר, תפילה בהנץ. כך שמסתמא היה מידי פעם אדם שהיה פחות מרוכז בתפילתו. רבנו, היה מרגיש בזאת, כמו אם שמרגישה בבניה, והיה שולח בצנעה פתק קטן מקופל ובו כתב לו רבנו פתגם או פסוק שמעוררים את הלב לתפילה, מתוך רגישות יתירה ורצון טהור ואמיתי שתפילתו של אותו אדם תהיה שלמה בתכליתה.
כך, עם הרבה אהבה, היה רבנו מעורר את תלמידיו ומכוון אותם לעבודה ה' טהורה וזכה, שעולה לנחת לפניו יתברך.
"איזהו חכם, הלומד מכל אדם" – אומר מרן אור שבעת הימים מורנו ר' ישראל הבעל שם טוב הק' שהוא כמשל המסתכל בראי:
כמו שאדם מסתכל בראי ורואה מה לא כהוגן בגופו או בלבושו ומסדר זאת, כך ממש המסתכל בזולת ורואה בו חסרונות, אין אלו כי אם החסרונות של עצמו, כי הזולת הוא כמו ראי, ומשמים הראו לו חסרונות אלו בזולת כדי ללמדו מה עליו לתקן בעצמו.
ומצינו לרה"ק ר' אפרים מסדילקוב זיע"א, נכד הבעל שם טוב הק', בספרו "דגל מחנה אפרים" שהמשיל על כך משל משעשע ונוקב גם יחד: אדם אחד שהיתה לו אשה אשר מחמת ריבוי התכשיטים והקישוטים שהיו לה, היה נדמה לה שאין יפה כמותה בכל העולם, וזחה דעתה עליה והיתה מתגאה על כולם.
בעלה סבל מכך עד מאוד ולכן הלך ליטול עצה על כך מחכם גדול, וכך יעץ לו החכם: "תתלה ראי גדול בחדר השינה של אשתך סמוך למיטתה כדי שתיכף כשתקום משינתה, עוד לפני שתספיק להתקשט, תראה את עצמה בראי, ואז תתוודע לה האמת המרה שהיא לא כל כך יפה כפי שהיא חושבת, אלא להיפך, מכוערת היא עד מאוד".
עשה הבעל כעצת החכם, ותלה ליד מיטתה של אשתו ראי גדול. ויהי בבוקר כשקמה האשה משינתה וראתה את עצמה בראי הגדול, נבהלה עד מאוד, כי חשבה שהיא רואה מפלצת בחדרה, ולכן החלה לצעוק בבהלה גדולה, אך מיד בא בעלה והרגיע אותה, והסביר לה שהאשה שהיא רואה בראי זו בכלל לא מפלצת אלא זו היא בעצמה, וכך הוא המראה האמיתי שלה ללא כל תכשיטיה וקישוטיה. ומאז הבינה האשה כיצד היא נראית באמת, והפסיקה לחשוב שאין יפה כמותה בעולם ולהתגאות על כולם. והנמשל מובן מאליו.
על כך המליץ הרה"ק ר' יעקב יוסף מפולנאה זיע"א, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב הק', בספרו "תולדות יעקב יוסף" את הפסוק: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן" – אם לא ברורה לאדם דרגתו הרוחנית ואינו עומד על חסרונותיו, עצתו היא לבחון זאת על ידי הסתכלותו על עם ישראל, צאן מרעיתו של הקב"ה, וכפי הסתכלותו על האחרים, ידע היטב את מצבו הרוחני, אם צדיק הוא או לאו, וכן מה בדיוק עליו לתקן.
אלא שלפי כל האמור מתעוררת שאלה: הרי בפרשתנו, פרשת "קדושים", מצוה התורה: "הוכח תוכיח את עמיתך", וקיום מצוה זו הרי בהכרח כרוך בראיית חסרון כלשהו בזולת, ומכיוון שלפי תורת הבעל שם טוב כל ראיית חסרון בזולת פסולה לגמרי כנ"ל, כיצד יתכן שמענין של פסול ופגם תעשה מצות עשה מן התורה?
אך הביאור לכך הוא: קודם מצות "הוכח תוכיח", ממש באותו פסוק, מצוה התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך". וכן בפסוק שלאחר מצות "הוכח תוכיח" מצוה התורה: "ואהבת לרעך כמוך" – וזאת כדי ללמדנו שרק אם באותה שעה שהינך רואה את הזולת עושה מעשה רע וכיו"ב לא מתעוררת בליבך הרגשת שנאה כלפיו חלילה וחס, ואדרבה, אתה מרגיש כלפיו אהבה וחמלה ודוקא משום כך הינך מצטער לראותו עושה מעשה שאינו ראוי לו, ורצונך להוכיחו על כך כדי שיתקן זאת וישיג שלמות – אז, ורק אז, שייכת בך מצות "הוכח תוכיח", שהרי בודאי תוכחתך תתקבל בליבו ותפעל פעולה רצויה, כיון שהיא יוצאת מלב אוהב ודואג, והזולת מרגיש זאת.
תוכחה מסוג זה דומה לתוכחתו של אב יקר לבנו אהובו כשרואה אותו נוהג שלא כשורה, שבודאי היא לא נאמרת מתוך שנאה כלפיו חלילה, אלא להיפך, דוקא מרוב אהבתו של האב לבנו חשוב לו מאוד להוכיחו ולהעמידו על הדרך הראויה.
לכן על תוכחתו של הקב"ה לעם ישראל נאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה". ועל כגון דא אמר רבי יהושע במסכת אבות שטוב להדבק ב"חבר טוב", ופירש רבנו עובדיה מברטנורא שם ש"חבר טוב" היינו מי שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון.
אולם אם בשעה שהינך רואה את הזולת עושה מעשה רע וכיו"ב ליבך מתמלא ברגשות של כעס ושנאה כלפיו, והרגשת סלידה ממנו מציפה אותך, דע נאמנה שבשעה זו אינך שייך כלל במצות "הוכח תוכיח", שהרי אם תוכיח אותו על מעשיו דבריך לא יעשו שום רושם טוב בליבו ולא יפעלו מאומה, שהרי הזולת חש את השנאה העצורה בליבך כלפיו בתוך דברי התוכחה, ובודאי שהדברים לא יתקבלו על ליבו.
לפי יסוד זה נמצא שבאמת אין כל סתירה בין תורת הבעל שם טוב הנזכרת לעיל לבין מצות "הוכח תוכיח", כי התורה עוסקת רק במי שמסתכל על הזולת בעין טובה ובאהבה אפילו בשעה שהוא רואה אותו חוטא, ומתוך אותה אהבה רצונו להוכיח אותו, ולכן בראייה זו אין שום פגם ופסול ולא עליה דיבר הבעל שם טוב, ובאופן זה רצון התורה שיקיים בזולת מצות "הוכח תוכיח".
מה שאומר הבעל שם טוב שראיית חסרון בזולת הינה פגם ופסול ומעידה על פגמיו וחסרונותיו העצמיים של המסתכל, היינו באדם שכשהוא רואה את הזולת חוטא ליבו מיד מתמלא שנאה וסלידה כלפיו, ובמצב שכזה כלל לא שייכת מצות "הוכח תוכיח" כנ"ל.
גם כאשר כבר בא האדם להוכיח את זולתו, עליו להזהר ביותר שלא להוכיחו בפני בני אדם כדי שלא ילבין את פניו ויבייש אותו ח"ו, שהרי מצות התורה היא: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ומפרש רש"י: "לא תלבין את פניו ברבים".
יתירה מזאת: גם כשבא האדם להוכיח את חבירו בינו לבין עצמו, בכל זאת נאסר עליו לומר לו דברים שיכאיבו לו ויגרמו לו להתבייש, כמו שכתב הרמב"ם: "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא וכו'. המוכיח את חבירו לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר 'ולא תשא עליו חטא' – כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר 'ולא תשא עליו חטא', מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל (אפילו בינו לבין עצמו) וכל שכן ברבים".
צא ולמד מהקב"ה בכבודו ובעצמו, כאשר בא להוכיח את מרים הנביאה ואהרן הכהן על כך שדיברו לשון הרע על משה רבנו, פתח את דבריו בלשון רכה ומבקשת, ואמר: "שמעו נא דברי…" ופירש רש"י שם: "אין 'נא' אלא לשון בקשה". ומבאר ה'שפתי חכמים' שם: "כלומר, אף על פי שחרה בם אף ה' וילך, מכל מקום אין 'נא' אלא לשון בקשה, ודיבר עמהם בנחת, שאילו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים, וללמוד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת".
כמו כן, לא נכון הדבר להוכיח את הזולת ממש ברגע המעשה אלא להמתין לזמן אחר כשיראה את רוחו טובה עליו ויש לו מצב רוח, שאז ליבו יהיה יותר פתוח לשמוע את תוכחתו הנעימה ולקבלה ברצון.
כך גם הורה שרואה את אחד מילדיו היקרים עושה מעשה לא טוב או מתנהג שלא בדרך ארץ, פשיטא שלא יוכיחו בכעס ובפני אנשים וילבין את פניו ח"ו, כי אז התוכחה בודאי לא תתקבל על ליבו של הילד, אלא יעלים מכך עין באותו רגע וישמור הדבר בליבו עד לשעה של עת רצון, ואז ידבר עם ילדו על אותו מעשה בלשון רכה ונעימה, וחזקה על תוכחה זו שתתקבל על לב הילד ותפעל פעולה טובה.
האמת היא שבלאו הכי לא פשוט כלל להיות ראוי להוכיח, שהרי מצינו להרה"ק ר' אלימלך מליז'ענסק זיע"א בספרו "נועם אלימלך" שכתב בלשון קודשו:
"האדם הרוצה להוכיח בני אדם צריך להיות קדוש וטהור בכל בחינותיו, דהיינו נפש רוח ונשמה, הוא טהור וגופו טהור, ואז 'הוכיח תוכיח את עמיתך' ולא ישא עליו חטא, דאי לאו הכי שיהיה נבחן עם כל אופניו בקדושה ובטהרה, אזי בלתי אפשרי שתוכחתו יעלה כהוגן… אבל הצדיק השלם – לו ראוי והגון להוכיח".
על דרך זה כתב הרה"ק ר' נחמן מברסלב זיע"א בספרו ליקוטי מוהר"ן, וזו לשון קודשו:
"אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה כמו שכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך', אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו".
ומוסיף ר' נחמן וכותב:
"כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמניח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר אזי מעוררין הריח רע, כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות התלויים באלו הנשמות".
ונסיים את הענין במעשה נפלא שסיפר קדוש ישראל ר' ישראל מרוז'ין זיע"א לקהל חסידיו:
בהיות הרה"ק ר' זושא מאנפולי זיע"א אצל מורו ורבו, המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א, בא יהודי אחד לשאול בעצתו הקדושה של הרב המגיד. ראה ר' זושא ברוח קודשו שעוונותיו של יהודי זה רבו מספור וכמעט שאין איסור בתורה שלא עבר עליו, וחרה אפו על כך שהוא עומד לפני רבו הקדוש ללא כל בושה וללא כל הרהור תשובה על רוע מעשיו.
כעסו של ר' זושא כל כך התגבר עד כי לא יכל לכלוא אותו וגער באותו יהודי בפני הרב המגיד עד שפניו של היהודי החוירו, ויצא מלפני הרב המגיד בוש ונכלם.
אלא שמיד לאחר מכן רגשי חרטה גדולים הציפו את ליבו של ר' זושא על כך שבייש את אותו יהודי, וסח את צערו לפני רבו הק'.
אמר לו הרב המגיד: 'וכי לא ראיתי אף אני את מה שראית אתה, ובכל זאת נהגתי בסבלנות עם אותו יהודי וקיבלתי אותו במאור פנים'. לבסוף בירכו הרב המגיד: 'זושא חביבי, מי יתן ומעתה לא תראה שום רע בשום אחד ישראל אלא אך ורק את הטוב שבו'.
משסיים ר' ישראל מרוז'ין את סיפורו, הוסיף ואמר לתלמידיו: 'אכן, ברכתו הקדושה של הרב המגיד התקיימה בר' זושא במלואה, ומיני אז לא ראה ר' זושא שום רע בשום אדם מישראל, ואפילו אם היה אדם עושה מעשה רע בפניו ממש, לא היה רואה בו כי אם את הטוב שבו'.
