מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה שופע ומשפיע אושר ושמחה לכל סביבתו, הרב הרחיק מכל וכל כל סממן של עצבות וייאוש, ונטע בליבות עמך בית ישראל אמונה ודבקות בה', המביאות לידי שמחה רוגע ושלוה.
אחד משומעי לקחו של הרב סבל מדיכאונות חוזרים ונשנים, עד שמצבו החמיר והוא נזקק לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר שהחלים ניגש להתברך מפי קדשו של הרב, והרב אמר לו: עליך להיות אברך כולל, העוסק בתורה הקדושה יום וליל, ובכוחה לרפאות את כל תחלואי הגוף והנפש.
אלא שדברי הרב גרמו לו לפליאה עצומה: הרי הנפש שלו כל כך שברירית, וכיצד הוא יעמיס עליה יום שלם של לימודים קשים ומעמיקים? ופרנסה מה תהא עליה? הרי עליו להפחית חרדות, ולא להוסיף עליהן כהנה וכהנה.
הרב הרגיש בתמיהה השפוכה על פני המתברך, ולכן הבהיר את דבריו: כל החרדות העצבות והדיכאונות מקורן בנפש הבהמית שאינה שבעה לעולם, ולכן מצבך הולך ומחמיר מיום אל יום. אך התורה הקדושה תחבר אותך לאלוקות, ומי שדבוק בה' יתברך, מתמלא בתחושת ביטול המביאה לידי שמחה ואושר עצום.
הלומד תורה לשמה, כי כך ציווני בוראי, זוכה להתענג על ה', ותענוג זה הוא רפואה לכל החולאים והמכאובים.
מיותר לציין שאדם זה עשה כדברי הרב, ומרגע שהוא בא ללמוד תורה במחיצת רבנו, הקשר שלו עם התורה ועם נותן התורה התחזק, וכל דיכאונותיו פרחו כלא היו. מיום ליום הוא נעשה שמח ומאושר, ובחלוף השנים הוא רווה נחת דקדושה ממשפחה לתפארת, ועל זרעו נאמר: "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'".
בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש 'ירום ונישא':
הגמרא הקדושה מספרת על רבא שלאחר שנעשה ראש ישיבה היה נוהג זהירות יתירה בבית הכיסא, שלא יזיקוהו השדים. וזה לשון רש"י הקדוש: בתר דמלך – ונעשה ראש ישיבה, צריך שימור טפי מפני המזיקים, שמתקנאים השדים בתלמידי חכמים יותר משאר בני אדם.
כתב האור החיים הקדוש: תלמידי חכמים צריכים שמירה, לפי שהמזיקים מתקנאים ממעלת בן תורה ומתגרים בהם.
ויש לבאר – מדוע המזיקים מתקנאים בתלמידי חכמים?
הביאור הוא – המזיקים אוהבים חושך, עצבות, ייאוש ודיכאון, ולכן זמן שליטתם הוא הלילה, ועליהם נאמר: "תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חייתו יער". הפרנסה של המזיקים היא, אנשים פסימיים שרואים הכל שחור, וחיים בתוך בועה של לחץ ועצבים.
הישות והגאווה הן מדות הרסניות, הגורמות לאנשים לא להיות מרוצים לעולם, תמיד תהיה להם 'סיבה מוצדקת' לכעוס ולהתאכזב. עצובים אלו אין להם אור, גם היום אצלם מלא בדינים, והוא חשוך כמו הלילה, ובכך הם מאפשרים למזיקים לשלוט עליהם שלטון ללא מיצרים, עשרים וארבע שעות ביממה.
לעומת זאת תלמידי חכמים הבטלים לה' יתברך מלאים חיות ושמחה, אצלם גם הלילה מוקדש ללימוד תורה ועבודת ה', גם הלילה מאיר באור גדול, ועל כן המזיקים מתקנאים במעלתם ורוצים להזיקם. ואשר על כן הם זקוקים לשמירה יתירה, בזמן ובמקום של שליטת המזיקים.
צמאה לך נפשי כמה לך בשרי
עלינו לדעת – יהודי מעצם בריאתו צמא וכמה לקרבת ה', בבחינת: "ואני קרבת אלקים לי טוב". אקסיומה!
וכשם שהלך במדבר הצמא למים, לא ימצא סיפוק ומרגוע בכסף וזהב… כך בדיוק הצמא לאור האלוקי, לא ימצא סיפוק ומרגוע בכל ענייני החומר.
מקור השמחה ושורשה הוא האור האלוקי, ולכן רק כאשר מאירה באדם נשמתו האלוקית, זוכה הוא לשלווה נפשית ולתחושת שלימות המביאה לידי שמחה.
מה שגורם להיעדר השמחה ולריבוי העצבות, אלו החיים החומריים שאין בהם שובע לעולם, כמאמר חז"ל: אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו.
הרדיפה אחר עוד ועוד חומריות עוקרת את הרוגע והשלוה הנפשית, ומסיחה את האדם מחובתו בעולמו, וכך הוא נותר טרוד ואבוד בהבלי הבלים, מאוכזב ומריר.
וביתר עומק – החיות האלוקית נובעת ממידת הדעת, כאשר מאירה באדם מידת הדעת, הוא יודע ומכיר בגדלותו של ה' יתברך, ורוצה לעשות רצונו, הוא מתחבר אל ה' יתברך, וכך הוא מתמלא בשמחה אמיתית הנקשרת למקור השמחה.
אין יהודי שאין לו קשר למידת הדעת! לכל יהודי יש שייכות לחיות אלוקית, בזכות משה רבנו שממשיך דעת לכללות ישראל.
וזה לשון התניא קדישא: אלא העניין הוא כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבנו עליו השלום, כי הוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלוהות לכללות נשמות ישראל, שלכן נקראים בשם רועים, ומשה רבנו עליו השלום הוא כללות כולם, ונקרא רעיא מהימנא, דהיינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל, לידע את ה' כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משורש נשמת משה רבנו עליו השלום, המושרשת בדעת העליון.
ועל כן כאשר יהודי מתעלם ממידת הדעת שבקרבו, מהקשר שלו לאלוקות, מתרחקת ממנו השמחה האמיתית, ושום דבר גשמי לא יכול להוות תחליף לשמחה ששורשה במידת הדעת.
וגם הנפש לא תמלא
נמצינו למדים – הנאות גשמיות חולפות ונפסדות אין בכוחן לחבר את האדם למקור השמחה והסיפוק, ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו: "וגם הנפש לא תמלא".
ואמרו במדרש: משל לעירוני כפרי שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים!
ביאור המשל בעמקות – לאומות העולם יש רק נפש בהמית, ללא שום קשר לאלוקות, לכן אין פלא שתכלית חייהם היא רדיפה אחר תאוות העולם הזה, ועליהם נאמר: "כבהמות נדמו".
לעומת זאת, כל אחד מעם ישראל יש לו ב' נפשות: נפש בהמית – שמושכת לחיי חומר וגשמיות. נפש אלוקית – שמושכת לחיי תורה ומצוות, שיש בהם חיבור לקודשא בריך הוא.
שתי הנפשות נלחמות ביניהם על הנהגת האדם, האם האדם יחיה חיי בשרים ותענוגות שווא, או שהוא יחיה חיי אלוקות ודבקות בבורא יתברך, חיים עליונים שמחים ומאושרים.
כאשר הנפש הבהמית מטרידה את האדם בחיי העולם הזה, נותרת הנפש האלוקית בתחושת ריקנות, הגורמת לאדם מרירות ואכזבה. וכדי לטשטש תחושות אלו, מעצימה הנפש הבהמית את המרדף אחר העולם הזה, כדי שלא יהיה לאדם פנאי רגשי להתייחס לריקנות הרוחנית האופפתו. כמובן, שהנפש האלוקית אינה מתמלאת, אלא שעם ריבוי הטרדות הגשמיות, נאלם קול זעקת הנפש האלוקית.
מאידך גיסא, ברגעים של אמת פורצת זעקה אדירה ממעמקי הנפש האלוקית: עד מתי??? ובנוסף, בכל יום יוצאת זעקה כללית מהר חורב אשר מכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה! אמנם, אוזניו של האדם אינן שומעות את הזעקות הפנימיות הללו, אך נפשו האלוקית שומעת ושומעת! זעקות פנימיות אלו שוללות מהאדם כל תחושת שמחה, סיפוק ואושר, כאשר הוא חי חיים גשמיים נטולי מימד אלוקי.
אך כאשר הנפש האלוקית מובילה את חיי האדם, וכל פעולותיו הן לפי רצון ה', בעלות מימד אלוקי עליון, אזי הוא מתחבר למקור השמחה והעונג, וכל מעשיו ומצוותיו נעשים מתוך שמחה אמיתית. וזו תכלית עבודת ה' – לעבוד את ה' יתברך בשמחה ובאהבה.
