באחד השיעורים סיפר אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א סיפור מפעים על מעלת הצדקה, וכך הוא מספר: "יהודי אחד שחיי בתו הקטנה היו בסכנה ממש, ובשל כך היא הוצרכה בדחיפות להשתלת כליה, אלא שעלות ההשתלה הגיע לסכום עתק, ולרש אין כל! יהודי זה בא לפני לבקש סיוע בגיוס הסכום הנצרך. מעשה זה נגע מאוד לליבי והשתדלתי לסייעו כפי האפשרות שהייתה בידי באותו רגע, ובנוסף לכך תליתי בכולל מכתב בכתב ידי ובו פניתי בבקשה לכל אברכי הכולל וציבור המבקרים במקום להשתדל לתרום למטרה זו כפי יכולתם.
ואכן ימים ספורים לאחר תליית המכתב הנזכר ניגש אלי אברך אחד, ולהפתעתי הרבה מסר לידי צ'יק מזומן על סך עצום לצורך השתלת הכליה של אותה ילדה חולה. התפלאתי מאוד, שהרי העומד לפני אינו אלא אברך דחוק, ומנין לו לתרום סכום עצום שכזה?! שאלתי אותו על פשר התרומה. וכך השיב אותו אברך: כבר מספר שנים שאני מצמצם בהוצאות השוטפות של ביתי מדי חודש בחדשו, וחוסך כסף כדי לרכוש דירה, וברוך ה' במשך הזמן הצלחנו לאסוף סכום הגון, אך כששמעתי על אותו יהודי מסכן שחיי בתו בסכנה החלטתי להוציא את כל חסכונותיי ולמוסרם למטרה זו. וכי אם ח"ו אחד מילדי או בני משפחתי היה זקוק להשתלה זו וחייו היו בסכנה לא הייתי מוכן לתת את כל מה שחסכתי כדי להציל את חייו?! ואם כן, גם בתו של יהודי זה אינה שונה מהם. אם אמשיך לגור בשכירות לא יקרה לי כלום, אך אם לילדה זו לא תהיה אפשרות לעשות את ההשתלה, מי יודע מה יהיה…
המעשה של האברך הזה זעזע את לבי! התמלאתי הערכה עצומה לאותו אברך שחי בדוחק רב, והוא מוכן לתת את כל מה שחסך במשך כמה שנים טובות מתוך צמצום גדול, כדי להציל את חייה של ילדה שהוא כלל אינו מכיר. וזאת מתוך מחשבה שהוא היה עושה זאת לבתו.
אגב, לאחר המעשה הנזכר הוספתי לעקוב אחרי אותו אברך במשך כמה שנים וראיתי שבעזרת ה' הוא זכה להצלחה מרובה בחינוך כל בניו ובנותיו בדרך התורה הקדושה, וחיתנם בכבוד עם משפחות יקרות ומיוחסות, ופשיטא שגם פרנסתם הייתה מצויה להם בשפע. היה ברור לי שזכות אותה תרומה מדהימה שהוא נתן במסירות נפש, היא זו שעמדה לו ולילדיו לאורך כל הדרך."
זה היה דרכו של רבנו וכך הוא הטמיע בתלמידיו – צדקה ליהודי זה במקום הראשון והצדקה היא זו שמביאה את הברכה על האדם!
בעניין מעלת הצדקה דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת כי תצא:
בפרשתנו נאמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלוקיך".
על פי פשוטו של מקרא, מה שנאמר: "ולך תהיה צדקה" פירושו הוא: שהחסד שאתה עושה עם העני יחשב לך לזכות בשמים. וכיו"ב מצינו שנאמר על אברהם אבינו: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ומפרש רש"י שם: "הקב"ה חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו".
אולם בנוסף לביאור הפשוט של מה שנאמר: "ולך תהיה צדקה", מצינו ביאור נוסף לכך בדרך הדרוש, ולשם כך נקדים מעשה שמספרים רבותינו הקדושים בגמרא:
מעשה במונבז המלך שבזבז את כל אוצרות המלכות שלו ושל אבותיו המלכים בשנת בצורת ופיזר הכל לעניים המסכנים אשר רעבו ללחם. כתגובה על מעשהו באו כל אחיו ובני משפחתו ומחו בו וטענו כלפיו: "אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם?!". והשיב להם המלך מונבז שבמעשה שלו שבזבז אוצרות המלוכה לצדקה ישנם שישה יתרונות על מעשה אבותיו שאספו וגנזו לעצמם עוד ועוד אוצרות:
יתרוני על אבותיי
הראשון: "אבותיי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה". כלומר, אבותיי גנזו את אוצרותיהם למטה בעולם הזה באופן שאין להם מכך שום תועלת, ואילו אני שפיזרתי את אוצרותיי לצדקה, גנזתי אותם למעלה בשמים, כי זכות הצדקה שאדם עושה עולה לשמים ושוכנת שם ומשקיפה עליו מלמעלה להגן עליו ועל בני ביתו מכל פגע, שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף".
השני: "אבותיי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו". כלומר, אבותיי גנזו את אוצרותיהם למטה בעולם הזה שהוא מקום שהיד שולטת בו ויתכן שהם יגנבו או יאבדו בכל צורה אחרת, ואילו אני שפיזרתי את אוצרותיי לצדקה, גנזתי אותם בשמים תחת כסא הכבוד שהוא מקום ששום יד לא יכולה לשלוט בו, וזכות הצדקה שעשיתי לעולם לא תאבד ממני אלא תעמוד לי בכל עת וזמן שאזדקק לה, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך".
השלישי: "אבותיי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות". כלומר, האוצרות שאבותיי גנזו למטה בעולם הזה אינם עושים שום פירות, שהרי ממון הגנוז באוצר אינו מכניס לבעליו שום ריווח, ואילו אני שפיזרתי את אוצרותיי לצדקה, ארוויח מכך שאוצרות אלו יעשו גם פירות, כי במצות הצדקה, בנוסף לכך שהקרן של הזכות שלה שמורה לבעליה לעולם הבא, גם בעולם הזה הוא נהנה מפרותיה בבריאות והצלחה ושאר ברכות טובות, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".
הרביעי: "אבותיי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות". כלומר, אבותיי גנזו לעצמם אוצרות ממון בעלמא, ואילו אני שהחייתי בכספי נפשות והצלתי אותם ממיתת רעב גנזתי לעצמי אוצרות של נפשות, כי מי שמחיה את נפשו של העני בצדקה שנותן לו הרי זה כאילו קנה את נפשו, שנאמר: "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם". והרי לימדונו חז"ל שכל המקיים נפש אחת מישראל "מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואין קץ לשכרו של אדם כזה.
לעצמך אתה נותן
החמישי: "אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי". כלומר, אבותיי גנזו אוצרות שלא היתה להם שום הנאה מהם אלא רק לאחרים שבאו אחריהם ולקחו את מה שהם אספו, ואילו אני שפיזרתי את אוצרותיי לצדקה, גנזתי את שכר מעשי הצדקה שלי קודם כל לעצמי, ואני יהיה הראשון שייהנה מהשכר הזה הן בעולם הזה והן בעולם הבא, שנאמר: "ולך תהיה צדקה".
והשישי: "אבותיי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא". כלומר, האוצרות שאבותיי גנזו לעצמם בעולם הזה יכלו ללוותם אך ורק בעולם הזה אך לא בעולם הבא, ואילו אני שפיזרתי את אוצרותיי לצדקה, הרי גנזתי את אוצרותיי בעולם הבא, והם ממתינים לי שם ללוות אותי לגן עדן ולחיי העולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך".
ומתוך דבריו של המלך מונבז בדבר היתרון החמישי של מצות הצדקה – "אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי" – נמצינו למדים שהוא מפרש שמה שנאמר בפרשתנו: "ולך תהיה צדקה" היינו שהצדקה שהינך עושה עם העני מועילה לך בעצמך לא פחות, ואולי הרבה יותר, ממה שהיא מועילה לעני, ובכך שאתה נותן צדקה לעני אתה מטיב עם עצמך הרבה יותר ממה שאתה מטיב עם העני. וזהו: "ולך תהיה צדקה", כלומר, כשאתה נותן צדקה לעני – לך בעצמך אתה נותן צדקה.
הזכרנו זה מכבר את דברי רבי אלעזר בנו של רשב"י בזוהר הק': שכיוון שרצונו של הקב"ה להטיב עם בריותיו, לכן גם בשעה שנגזרת גזרה לא רצויה על אדם מסוים, ה' יצילנו, הקב"ה שולח לו מתנה יקרה אשר על ידה יוכל להינצל מאותה גזרה קשה. ומהי אותה מתנה יקרה? עני שבא לבקש ממנו צדקה.
צדקה תציל ממוות
ואם זוכה האדם שלא להעלים את עיניו מן העני ונותן לו צדקה ביד רחבה ובלב טוב, על ידי זה הוא מושך על עצמו חוט של חסד, ונעשה רושם מאותו חוט של חסד על מצחו, וכאשר יורד לעולם אותו מזיק הממונה לבצע את הגזרה ורואה על מצחו את אותו רושם של מצות הצדקה מיד מסתלק ממנו ולא נוגע בו לרעה.
נמצא לפי דברי הזוהר הללו שהרבה יותר ממה שנותן הצדקה מטיב עם העני, העני מטיב עם נותן הצדקה. וכן אמרו חז"ל במדרש: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".
והיינו כי נותן הצדקה אינו נותן לעני אלא כמה פרוטות או לכל היותר כמה שטרות, והעני בתמורה לכך נותן לו חיים, כמו שנאמר: "וצדקה תציל ממוות", והרי גם כל הון שבעולם לא ישווה למתנת החיים.
מפורסם המעשה המובא בגמרא שלרבי עקיבא היתה בת שכל החוזים בכוכבים חזו שבליל חופתה יכישה נחש ותמות. בהגיע אותו לילה רבי עקיבא דאג מאוד, אולם לשמחתו הרבה בבוקר הוא מצא את ביתו בריאה ושלימה. ואז סיפרה לו ביתו שכאשר עלתה לישון בלילה נעצה את סיכת ראשה בכותל הסמוך למיטתה, ובבוקר כשלקחה שוב את הסיכה מצאה שהיא נעצה את הסיכה בעינו של נחש שהיה אורב לה להכישה והרגה אותו, ובכך ניצלו חייה.
רבי עקיבא הבין שנס גדול נעשה לביתו היקרה ולכן שאל אותה אם עשתה בלילה האחרון איזה מעשה טוב שבזכותו התבטלה מעליה הגזירה ונעשה לה נס. וכך סיפרה לו ביתו: "בליל החתונה עמד בפתח מקום הסעודה איזה עני רעב, ומכיוון שהיו כולם טרודים בשמחה ובסעודה אף אחד לא שם את ליבו אליו. כשראיתי אותו לקחתי את מנת האוכל המיוחדת שהכינו לי ונתתיה לו כדי שישׂביע את רעבונו".
כששמע רבי עקיבא את סיפורה, כל כך התרגש מגודל כוחה ומעלתה של מצוות הצדקה, ויצא ודרש לכל הלומדים בבית המדרש: "וצדקה תציל ממוות" – ולא ממיתה משונה בלבד, אלא ממיתה עצמה.
צדקה מצילה מייסורים
מסופר בגמרא על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, ופעם באה לפניו אישה ענייה בשנת בצורת ובקשה ממנו לפרנס אותה ואת שבעת בניה המסכנים מכספי הצדקה שברשותו, ונשבע לה בנימין הצדיק שהקופה ריקה ואין בה מאומה במה לפרנס אותה.
הוסיפה הענייה ואמרה לבנימין הצדיק: "דע לך רבי שאם לא תפרנסני הרי שאני ושבעת בניי נמות חלילה ברעב". מה עשה בנימין הצדיק? הוציא את הפרוטות האחרונות שהיו לו בארנקו הפרטי ופרנס אותה מכספו.
לימים חלה בנימין הצדיק בחולי קשה מאוד ונטה למות. באו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו לו: "ריבונו של עולם, אתה אמרת 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', ובנימין הצדיק שהחייה את האשה המסכנה ואת שבעת בניה ימות בקיצור שנים?!", מיד קרעו בשמים את גזר דינו והוסיפו לו עשרים ושתיים שנות חיים.
לכן בכל פעם שמזדמנת לאדם הזדמנות לתת צדקה ליהודי ולהחיות את נפשו יקפוץ על כך מיד ולא יחמיץ אותה ולא יקשיב ליצרו הרע המנסה לקרר ולהחליש אותו בעבודת ה' ולמנוע ממנו לזכות לתת צדקה ביד רחבה ובשמחה ורצון, אלא יתגבר על היצר בכל כוחו ממש ויעזור לאותו יהודי בלי לשאול שום שאלות, ובזכות זה יזכה שהקב"ה יבטל מעליו ומעל כל בני ביתו כל גזירות קשות ורעות, ולאחר אריכות ימים ושנים ימצא מלאכי חסד שיעמדו לימינו ולשמאלו ויגנו עליו מכל קטרוג.
אדם צריך לסלק בכל פעם את הקמצנות שבליבו ולתת צדקה ביד רחבה, ועל ידי זה יפסקו מעליו כל הייסורים, כי הצדקה היא התרופה הטובה ביותר לכל הייסורים.
לדאבון לב אנו שומעים היום על הרבה עשירים שפתאום קמים עליהם כל מיני רמאים וסחטנים ומציקים להם עד שבעל כורחם הם נצרכים למסור להם את כל הכסף שהם אספו במשך שנים רבות. דבר זה קורה להם כעונש על כך שהעלימו את עיניהם מן הצדקה. אם הם היו מקפידים תמיד להפריש מכספם סכומים הגונים לצדקה אותה צדקה היתה מקיפה אותם כחומה בצורה ומגינה עליהם מכל רע.
יותר מהצריך
מצינו לאדמו"ר הזקן בתניא הקדוש שמדבר על מעלת עבודת הצדקה אשר על ידה זוכה האדם להיות אושפיזכן לשכינה, ושם הוא כותב: "ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו יתברך". וממשמעות לשונו של אדמו"ר הזקן מתבאר שלדעתו אפילו אם יפריש האדם לצדקה חומש מכל רווחיו – גם זה למעט מאוד יחשב.
אצל אדמו"ר הזקן מי שהיה נותן רק חומש לצדקה היה נחשב לאדם מפוקפק מאוד, כי אדמו"ר הזקן דרש מחסידיו לאחוז במידתו של החסיד שבמשנה האומר: "שלי שלך", ולתת את כל הכסף שברשותם לצדקה מלבד סכום פעוט הנצרך להם לכלכלת ביתם בצמצום רב.
ואילו כיום, מי שמפריש מעשר כספים לצדקה כבר מתפאר בעצמו, ולא די בזה, אלא שגם אנשים שואלים: 'האם חובה לתת מעשר כספים?', ו'האם ניתן לשלם מכספי המעשר את תשלומי מוסדות החינוך של הילדים?', או 'האם אפשר לחסוך את כספי המעשר לחתונות של הילדים?' וכל כיו"ב. צריך לדעת ששאלות מן הסוג הזה מעידות על רקבון גדול בנפש, ומי שהיה מעז לשאול שאלות מהסוג הזה אצל אדמו"ר הזקן היה נענש על ידו בהרחקה.
מנהגו של מורנו הבעל שם טוב הקדוש היה שלא להלין בביתו פרוטה כלשהי, אלא את כל הכסף שנותר בביתו בסוף היום היה נותן לשמשו, וזה היה מפזרו בבתי העניים שבעיר. לילה אחד ארע שהבעל שם טוב עלה על משכבו ולא הצליח להירדם בשום אופן. מיד הורה למשמשו לבדוק בבית שמא "מסתתר" לו איזה מטבע שלא חילקו אותו לצדקה.
ואכן, לאחר חיפוש ממושך התברר לבסוף שאשתו של הבעל שם טוב הניחה לעצמה מעט כסף בצד לצורך יום המחר, ומיד ביקש הבעל שם טוב לשגר את אותו המעט לאחד העניים, ולאחר שעשו זאת שב הבעל שם טוב ועלה על יצועו ומיד כשהניח את ראשו על הכרית נרדם ללא שום עיכוב.
צדקה משובחת
מספרים על הגאון הגדול ראש ישיבת פורת יוסף המעטירה ר' יהודה צדקה זצוק"ל שביום חמישי אחד באה לביתו אישה עניה עם שני סלים בידה. כשאף אחד לא שם לב היא נכנסה למטבח, ניגשה למקרר ופתחה אותו ורוקנה לתוך שני סליה את כל תכולתו – פירות וירקות, דגים, עופות ובשרים – ומשסיימה את מלאכת הפינוי יצאה מהבית ופנתה לדרכה. אלא שממש ביציאתה מן הבית הבחין בדבר שמשו של הרב והתחיל לצעוק לעברה לשוב מיד לבית הרב ולהחזיר את כל מה שלקחה ללא רשות.
וכששמע הרב את צווחותיו של השמש שאל אותו: 'מה קרה? מדוע אתה צועק?', והשמש סיפר לרב את אשר ראו עיניו. אלא שלהפתעתו הרבה לא רק שהרב לא הסכים עימו על מעשהו אלא גם נזף בו נזיפה חמורה והוכיח אותו על כך שהוא מסוגל לצעוק על אישה מסכנה ועניה שאין באפשרותה לקנות אוכל לשבת. לאחר מכן נגש הרב לאותה אשה והציע לה גם עזרה להרים את הסלים.
