ברגע משפחתי נדיר, מספר הרב ישראל שליט"א, סיפר לנו אבא את הסיפור הבא:
ערב אחד העביר מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א שיעור בעיר נתיבות, ובסיום השיעור שאל את הקהל: האם יש פה מישהו שיכול להכניס אותי לבבא סאלי?
והשיבו לו: כן. כשהם מצביעים על אבא מארי שהיה אז אברך צעיר.
הרב עובדיה אמר לאבא בוא תסע עמי במכונית לביתו של הבבא סאלי. בדרך שאל אותו הרב עובדיה: איך קוראים לך? ואבא השיב: יורם מיכאל.
אמר לו הרב עובדיה: דע לך, שאתה ניצוץ מירמיה הנביא, ומוטל עליך לעורר ולהשיב את לבבות עם ישראל לאביהם שבשמים, ולכן יותר מתאים לקרות לך 'יהורם'.
אבא הקשיב ולא ענה.
הם הגיעו לביתו של הבבא סאלי, ושני הצדיקים שמחו שמחה גדולה מאוד להפגש אחד עם השני.
לאחר שסיפר לנו את הסיפור הזה, תמהנו מאד, הרי ידענו כמה אבא מעריך ומעריץ את הרב עובדיה, ומיד שאלנו אותו: אז למה לא שינית את השם?
ואבא השיב בפשטות: כי אבא שלי לא קרא לי כך!
תשובה פשוטה כל כך, וחזקה כל כך. תשובה שמלמדת אותנו על הזהירות הדקה על כל נדנוד אפילו קל שבקלים בכיבוד הורים, ותהא הטענה הניצחת ביותר, מכיבוד הורים לא זזים אפילו מילימטר, כך חי רבנו וכך לימד אותנו.
בעניין חשיבות הזהירות בכיבוד הורים דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת וישב:
בתחילת פרשתנו התורה מספרת על המתח הכבד ששרר בין יוסף לשאר אחיו הקדושים. בעקבות מצב זה החליטו האחים בסופו של דבר למכור את יוסף.
כדי להסתיר את דבר המכירה מאביהם יעקב, שחטו האחים שעיר עיזים, אשר דמו דומה מאוד לדם של אדם, והטבילו בדמו את כותנתו של יוסף, והביאו את הכותונת לפני יעקב אביהם, וסיפרו לו במרמה שכך מצאו לתומם את כותונת יוסף וכנראה שחיה רעה טרפה אותו. כשראה זאת יעקב אבינו הצטער מאוד, "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים".
רבותינו הקדושים, אשר רוח ה' דבר בם, מלמדים אותנו שצער זה שבא על יעקב אבינו דוקא על ידי שעיר העיזים היה עונש משמים בדרך של "מידה כנגד מידה". וביאור הדבר:
בפרשת "תולדות" התורה מספרת שיצחק אבינו רצה מאוד לברך את עשו בנו. לא נעלמו חלילה מעיני הבדולח של יצחק אבינו גודל צדקתו של יעקב בנו וכן מעשיו הרעים של עשו בנו, אולם בכל זאת החליט בדעתו הקדושה לברך דוקא את עשו כדי לקרב אותו ולהעלות גם אותו אל הקדושה.
כשדבר זה הגיע לאוזניה של רבקה אימנו סברה שמעשה זה אינו נכון, ויעקב הצדיק הוא זה שצריך והגון ליטול את הברכות. היא קראה ליעקב וציותה אותו להקדים את עשו אחיו ולהכנס אל יצחק אביו וליטול את הברכות במרמה.
לשם כך שלחה רבקה את יעקב להביא לה מן העדר שני גדיי עיזים, ומבשרם הכינה מטעמים שיעקב יאכילם את יצחק. וכדי שיצחק אבינו לא יבחין במרמה הלבישה רבקה את יעקב בבגדי עשו בנה, ואת העורות השעירים של גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צווארו, כדי שגם אם יבקש יצחק למשש אותו יחשוב שהוא עשו, כיון שעשו היה שעיר.
יעקב אבינו אכן עשה כמצות אימו ונטל את ברכות אביו במרמה. לאחר מכן, כשבא עשו ליצחק כדי להתברך הבין יצחק שיעקב רימהו ונחרד מכך חרדה גדולה והצטער מאוד.
בנוסף לכך: מבואר במדרש שעלה בדעתו של יצחק ליטול בחזרה את הברכות שנתן ליעקב ובתמורה לכך לקלל אותו חלילה, אלא שהקב"ה מנע זאת ממנו, משום שבברכותיו של יצחק ליעקב הרי אמר לו: "אורריך ארור ומברכיך ברוך", ואם יקלל אותו נמצא שבעצם מקלל הוא את עצמו, לכן יצחק חזר בו וקיים את הברכות.
אולם הקב"ה לא מיהר לסלוח ליעקב אבינו על כך שרימה את אביו וגרם לו צער גדול. וכעונש על כך בדרך של "מידה כנגד מידה" גלגל הקב"ה שגם בניו של יעקב אבינו ירמו אותו ויסתירו ממנו את מכירתו של יוסף. וכשם שכשיעקב רימה את אביו הסתייע בגדיי העיזים שיכסו את עורו החלק כאמור לעיל, גם בניו הסתייעו בדמו של שעיר העיזים ששחטו כדי להסתיר מיעקב את דבר המכירה ולספר לו שחיה רעה טרפה את יוסף.
אף על פי שמלכתחילה כשרבקה אימנו ציותה את יעקב להכנס וליטול את ברכותיו של יצחק אביו במרמה, יעקב אבינו לא רצה בכך, כפי שאמר לאימו: "הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה", אלא שרבקה אימו דחקה בו והכריחה אותו לעשות זאת, ורק מפני ציוויה עשה זאת בעל כורחו, כפי שהמדרש אומר שעשה זאת כשהוא "אנוס וכפוף ובוכה" – בכל זאת נענש על כך בחומרה רבה.
הטעם לכך: משום שבמקרה שאמא אומרת לבנה לעשות דבר שנוגד את רצונו של אביו, אסור לבן לשמוע לאימו אלא מחויב הוא לציית לרצון אביו, משום שגם הוא וגם אימו מחויבים בכבודו של אביו.
בנוסף לכל האמור: צער זה של יעקב אבינו מהעדרותו של יוסף נמשך עשרים ושתיים שנים – שהרי בשעת המכירה היה יוסף בן שבע עשרה שנה. ושרת בבית אדונו פוטיפר שנה אחת. והושלך לכלא למשך שתים עשרה שנים. וכשהוצא מן הכלא ופתר את חלומותיו של פרעה ועלה לגדולה היה בן שלושים שנה. ועברו עוד שבע שנות השבע, וגם שנתיים מתוך שנות הרעב, ורק אז – בהיות יוסף בן שלושים ותשע שנים – התודע יוסף לאחיו, ויעקב ירד למצרים לפגוש את יוסף בנו, כמסופר בפרשת "ויגש".
גם בנוגע לעשרים ושתיים שנות צער אלו שעברו על יעקב אבינו עקב העדרותו של יוסף, אומרים חז"ל שהם באו עליו כעונש על כך שגם הוא שהה בבית לבן במשך עשרים ושתיים שנה ונעדר מביתו, ולא קיים באותן שנים מצות כיבוד אב ואם.
ואף על פי שהליכתו של יעקב לבית לבן שבחרן היתה בעל כורחו, מפני שעשו אחיו רצה להורגו, ובנוסף לכך, הרי הוריו ציוו אותו ללכת לשם, כפי שאמרה לו רבקה אימו: "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים… עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם. וכן יצחק אביו ציוהו: "לא תקח אשה מבנות כנען, קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך" – בכל זאת נענש בחומרה רבה על כך שהתבטל ממצות כיבוד אב ואם במשך אותן שנים.
הטעם לכך: משום שאם מלכתחילה היה יעקב מציית לרצונו של יצחק אביו ולא היה נוטל את הברכות במרמה, אחיו עשו כלל לא היה מבקש להורגו, וכלל לא היה צריך להעדר מביתו ולבטל את מצות כיבוד אב ואם. נמצא שהעדרות זאת אינה אלא באשמתו, לכן צריך הוא לשלם גם עליה.
מכל האמור עד כה עלינו ללמוד באיזו חומרה רבה מתייחסים בשמים לצער שילד מצער את אביו ואימו. גם אם כוונתו של הילד היתה טובה, או שכלל לא התכוון לצער וכו' וכו' – מכיון שבסופו של דבר נגרם בסיבתו צער להוריו, צריך הוא כפרה, ועליו לעשות תשובה שלימה על כך.
זו לשון קודשם של חז"ל בגמרא:
"נאמר: 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר: 'כבד את ה' מהונך' – השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר: 'איש אמו ואביו תיראו', ונאמר: 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד' – השווה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום… וכן בדין, ששלושתן שותפין בו".
מכיון שישנה שותפות של ממש בין האב והאם לבין הקב"ה ביצירתו של האדם לכן מחויב האדם לכבד את אביו ואימו ולהתיירא מפניהם ממש כפי שהוא מחויב לכבד את הקב"ה ולהתיירא מפניו. ומי שחלילה פוגם בכבודם של אביו ואימו וגורם להם צער – הרי הוא כפוגם בכבודו של ה' יתברך וגורם צער לה' יתברך.
לכן מצינו לרבותינו הקדושים שנזהרו ביותר לכבד את הוריהם בכל הכבוד שבעולם. כדוגמא לכך, מספרת הגמרא על התנא הקדוש רבי טרפון שהיתה לו אמא זקנה, ובכל פעם שהיתה צריכה לעלות למיטתה, היה רבי טרפון גוחן על הקרקע, והיתה עולה על גבו ומשם למיטה. וכן כשהיתה רוצה לרדת מן המיטה, היה רבי טרפון גוחן על הקרקע, והיתה יורדת על גבו ומשם לקרקע. ובתלמוד ירושלמי הוסיפו חז"ל לספר שפעם יצאה אימו של רבי טרפון לטייל בתוך חצירה ואבד לה סנדלה, וכדי שלא תתלכלך הניח רבי טרפון את שתי כפות ידיו תחת שתי כפות רגליה, וכך הלכה על גבי ידיו עד שסיימה את הטיול וחזרה למיטתה.
צריך לדעת שכל זמן שהוריו של האדם מקפידים עליו על כך שגרם להם צער ולא פייס אותם, גם הקב"ה מקפיד עליו מאוד ונועל בפניו את כל שערי השמים, ולוקח ממנו את כל הסייעתא דשמיא. וגם אם ילך לקבל ברכה מכל האדמורי"ם והצדיקים שבדור, הדבר כלל לא יועיל לו, כיון שהקטרוג שנוצר עליו מכך שגרם צער להוריו גדול וחזק הרבה יותר מברכותיהם של הצדיקים.
יתירה מזאת: כל זמן שהוריו של האדם מקפידים עליו בגלל שגרם להם צער, אפילו את המצוות והמעשים הטובים שהוא עושה הקב"ה משליך מעל פניו. והטעם לכך יובן על פי דבריו של קדוש ישראל רבנו האריז"ל, וזו לשון קודשו:
"כי אין לך אדם שאין לו נשמה מלובשת בלבוש נפש דעצמוּת אביו ואמו. וכל המצוות שהוא עושה, הוא הכל על ידי אותו הלבוש שירש מאביו ואמו, ולבוש זה מסייעו לעשות מצוות… ואפילו השפע שנותנין לו מן השמים הוא על ידי הלבוש הזה. וזהו ענין שותפות האדם ואשתו בבניהם".
כלומר: כל מה שזוכה האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות זהו בזכות הוריו שיצרו את גופו ולבושי נפשו, שהרי בלא גוף זה לא היה יכול בשום אופן ללמוד תורה ולקיים מצוות. ולכן ממילא אם אדם שוכח חלילה להכיר טובה להוריו על כך שזיכו אותו בגוף אשר על ידו יכול הוא לקיים מצוות, ובמקום זאת משיב להם רעה תחת טובה ופגע בהם וגורם להם צער, ממילא הקב"ה כלל לא חפץ באותן מצוות שקיים.
לכן גם אדם שזכה לשוב בתשובה שלימה, והוא לומד תורה, מקיים מצוות, מחנך את ילדיו בדרך התורה וכו' וכו', ואילו הוריו עודם רחוקים מאוד מחיי תורה ומצוות – אל ישכח אפילו לרגע אחד שהוא חייב טובה נצחית להוריו אשר הביאוהו לעולם, ורק בזכותם זכה ללמוד תורה ולקיים מצוות ולהקים בית נאמן בישראל על יסודי התורה והמצוה.
ומכאן תוכחת מגולה לכל אותם חכמים בעיניהם המורים לתלמידיהם או לתלמידותיהם לנתק כל קשר עם הוריהם משום שהם לא שומרים תורה ומצוות וכיו"ב. הוראות מסוג זה מכעיסות ביותר את הקב"ה וגורמות לו צער, כי מעשה זה הוא פשע נוראי וכפיות טובה שאין כדוגמתה, ונוסף על כל זאת גם גורם לחילול ה' שאין כדוגמתו.
ההיפך הוא הנכון: כל זמן שהוריו של האדם בחיים עליו לכבד אותם כבוד גדול ללא שום התייחסות למצבם הרוחני, וישתדל בכל עת לעשות את רצונם עד כמה שניתן, ולשמח אותם, ולדאוג לכל מחסורם, ובכך גם יזכה לקדש את שמו של הקב"ה בפי הבריות, ויאמרו כולם: "אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו".
הלא אם ימצא, לא עלינו, אדם שחולה במחלה אנושה כל כך עד ששום רופא בעולם לא נתן תקוה לחייו, ובא רופא אחד וטיפל בו במסירות אין קץ עד שהצליח להציל את חייו – הרי חולה זה יצטרך להכיר טובה לאותו רופא במשך כל ימי חייו, וזה כלל לא משנה אם רופא זה הינו שומר תורה ומצוות או שמא כופר מוחלט, או אפילו גוי גמור. ואם כך הדבר כלפי מי שהציל את חייו של האדם, קל וחומר שכן צריך להיות כלפי הוריו של האדם שהעניקו לו את חייו במתנה, ואין זה משנה כלל מהו מצבם הרוחני.
כל אדם שמכבד את הוריו, גורם להם קורת רוח, מפיק את רצונם וממלא את כל משאלות ליבם, משמח אותם שמחה גדולה וכו' – יזכה שיחולו על ראשו ברכות מרובות מן השמים ויהיו כל מעשיו הגשמיים והרוחניים גם יחד מוצלחים ביותר, כיון שאותן הברכות שהוריו מברכים אותו על כך שהוא גורם להם קורת רוח פועלות פעולות עצומות בשמים לפעמים אפילו יותר מברכותיהם של צדיקים גדולים.
ולמעלה מכל האמור עד כה: על כל אדם לדעת, שהדרך הבטוחה ביותר לזכות לילדים טובים וחכמים ומוצלחים, שיכבדו אותו ויגרמו לו קורת רוח, היא – שישתדל לכבד את הוריו בכל הכבוד האפשרי, ויזהר ביותר שלא לגרום להם שום צער שבעולם חלילה, אלא אך ורק קורת רוח.
ונסיים את הענין במעשה נפלא שסיפר לי ידיד על אשר ראו עיניו:
לפני כמה שנים אביו חלה במחלה קשה, לא עלינו, והוצרך להתאשפז בבית החולים במשך כמה שבועות. באותם שבועות הוא היה סועד את אביו החולה יום יום. בסמוך למיטת אביו היה מאושפז חולה נוסף, מבוגר מאוד, ממוצא אשכנזי. ליד מיטתו ישבה תמיד אשתו, שאף היא היתה זקנה לא פחות ממנו. שניהם היו קיבוצניקים רחוקים מחיי תורה ומצוות כרחוק מזרח ממערב, ואף יותר מכך. בפסח הם אכלו חמץ, בכיפור הם כלל לא צמו, ואין צריך לומר שלא שמרו שבת. ואם לא די בכל זאת, גם 'בשר אחר' הם לא נמנעו מלאכול.
המשיך אותו ידיד וסיפר: להפתעתי הרבה, הבחנתי שממש בכל יום, בשעת הצהריים, היו מתייצבים ליד מיטתו של החולה הזקן ארבעה רבנים אשר הדרת פניהם ענתה בם כי משכמם ומעלה הם. בכל יום הם ישבו סביב מיטת החולה כשעה תמימה, סיפרו לו ולאשתו הזקנה כמה סיפורים, שימחו אותם, ורק אחר כך פנו לדרכם, לא לפני שנשקו את ידי שניהם וברכו אותם בלבביות רבה.
כמובן תמהתי בליבי מה לרבנים אלו ולאותם זוג זקנים. מכיון שלא יכולתי לכבוש את סקרנותי, אזרתי כח ושאלתי את פי הזקנה מי הם הרבנים שבאים לבקרם בכל יום. והשיבה לי הזקנה בפליאה: "מה הפירוש מי אלו הרבנים הללו? הרי אלו הם ארבעת בנינו היקרים".
כעת גדלה תמיהתי שבעתיים, והוספתי לשאול את הזקנה: "כפי שאני רואה, את ובעלך 'לא כל כך דתיים', וכיצד זכיתם לארבעה בנים גדולים וחשובים כאלה?", והשיבה לי הזקנה: "בוא ואספר לך", וכך סיפרה:
"אימי ע"ה היתה יהודיה חרדית ביותר. כשעלינו לארץ בהיותי נערה נטשתי את דרך התורה אשר על ברכיה גודלתי בבית אימי, עברתי להתגורר באחד הקיבוצים החילוניים ביותר בארץ ופרקתי כל עול. באותו קיבוץ הכרתי גם את מי שלימים נעשה בעלי.
"לפני שעמדנו להתחתן החלטתי שמפני כבודה של אימי עלי להודיע לה שעומדת אנכי להתחתן וכן להזמין אותה להשתתף בשמחת החתונה. אולם כשאימי שמעה על כך הודיעה לי בצורה נחרצת שלא תסכים להשתתף בשמחת חתונתי בשום אופן. אימי טענה שהיא לא מוכנה להיות שותפה בחתונת ביתה כאשר היא יודעת שלאחר החתונה ביתה לא תשמור על הלכות טהרת המשפחה אפילו בצורה המינימלית ביותר. אמרתי לאימי: "אם אשבע לך בספר תורה שאשמור כל ימי את הלכות טהרת המשפחה כדת וכדין, האם תסכימי לבוא לחתונה?", והשיבה לי אימי שתסכים.
"רק משום כבודה של אימי הלכתי והודעתי לבעלי שרק אם יסכים שנשמור על טהרת המשפחה אני מוכנה להתחתן, ואם לא, מבחינתי הכל מבוטל. בעלי כמובן לא היה מוכן לבטל את החתונה ולכן 'נאלץ' להסכים לכך. בסופו של דבר התחתנו, ואימי השתתפה בחתונה על אף שהרבה מהדברים שהיו מסביב לא היו כל כך לרוחה. אנו מצידנו שמרנו על הבטחתנו, ואף על פי שבנוגע לשאר המצוות לא היה לנו שום קשר, אולם על טהרת המשפחה הקפדנו ביותר כדי שלא לעבור על מה שהבטחנו.
"עליך להבין" – הדגישה לי הזקנה – "עד כמה דבר זה היה קשה לנו וזר בעינינו, שהרי כל אורח חיינו וחיי הסובבים אותנו בקיבוץ היה שונה מכך בתכלית, אולם רק מפני שהבטחתי לאימי שאקפיד על כך, שמרתי על הבטחתי בכל עוז במשך כל השנים, ודבר זה גרם לה הרבה קורת רוח.
"ארבעת הבנים שראית שבאים לבקרנו נולדו כולם בטהרה. כבר מקטנותם היתה להם נטייה להתקרב לדת. בשלב מסוים הם חזרו לחיק היהדות, עמלו בתורה מתוך שקידה עצומה, עד שנעשו לתלמידי חכמים מופלגים, ובכל עת הם מכבדים אותנו מאוד וגורמים לנו קורת רוח בלי סוף, אף שדרכינו שונות מאוד. אני חושבת שרק מפני ששמרתי מאוד על כבודה של אימי, ועמדתי בהבטחתי כדי לגרום לה קורת רוח, לכן זכיתי בארבעה בנים יקרים שלא מפסיקים לגרום לי קורת רוח", סיימה הזקנה את סיפורה.
