אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א היה מדבר רבות על חשיבות השמירה על הקדושה בכלל ושמירת קדושת המחשבה בפרט, והיה אומר רבות בשם הבן איש חי שעל ידי קדושת המחשבה זוכה האדם להשראת השכינה במוחו.
והעיד רבנו בראייתו העילאה על הבן איש חי באלו המילים: "היתה למרן הבן איש חי עבודה מיוחדת בענין שמירת קדושת מחשבתו והיה דבוק במחשבתו בהקב"ה בכל עת ורגע ובזכות זה זכה להשפעה רוחנית עצומה מן השמים והשיג כל מה שהשיג"
והוסיף לספר: "זכורני שפעם לאחר שערכנו הילולא גדולה לכבוד מרן הבן איש חי חלמתי בלילה שרואה אני את הבן איש חי בביתי, ובין היתר גם שאלתי את פי קודשו מה הוא הסוד שיש במצנפת המיוחדת שהוא עוטף בה את ראשו. אז הרב לקחני למרפסת שהיתה בביתי והצביע על ארבעה צינורות של מים שהיו שם, ואמר לי שבדומה לזה גם מוחו של האדם קשור בארבעה צינורות רוחניים לארבעת העולמות הקדושים, וכגודל קדושת המחשבה של האדם כך הוא מושך על עצמו השפעה עליונה מאותם עולמות קדושים, ולכן עוטף הוא את ראשו היטב במצנפת ארוכה כדי לשמור על מחשבתו ביותר."
מחשבתו של רבנו היתה דבוקה לרצונו של ריבונו של עולם בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" והיה נזהר ככל יכולתו בהרחקות מרובות בשמירה על מחשבתו הקדושה, ואכן זכה רבנו להשראת השכינה במוחו ולרוח הקודש.
ומספר על כך אחד מתלמידיו של רבנו:
"אחותי נקלעה לבעיה מסוימת, ואימי וגיסי דחקו בי לנסוע לרב ולשאול את עצתו. ואכן, קמתי מוקדם בבוקר על מנת להתפלל עם הרב ולשאול את עצתו בקבלת הקהל שנערכה לאחר התפילה והשיעור. מיד בתום השיעור, הזדרזתי ביותר, על מנת להיות הראשון בתור. הרב פנה אליי ואמר לי 'הכל בסדר' ושחרר אותי, הרגשתי שפעלתי בפזיזות, ושאלתי את מזכירו של הרב האם עדיף שאני יחכה מתחילה את כל התור, המזכיר אמר לי שעדיף לי לחכות, וזה מה שעשיתי. כשהגעתי שוב אל הרב, מיד ענה לי על שאלתי, עוד לפני שפניתי לשאול אותו! הרב ענה במדויק, והוסיף לומר לי מה לומר לאחותי, זאת מבלי שהצגתי לפניו כלל את הבעיה, הכל היה מונח לפניו ברוח קדשו"
סיפור זה מייצג נאמנה את דבריו של רבנו – שעל ידי קדושת המחשבה זוכה האדם להשראת השכינה במוחו.
בעניין הזהירות בשמירת קדושת המחשבה דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת מטות – מסעי:
הזכרנו במאמר הקודם, שחיילי הצבא הביאו קרבן כדי לכפר על כך שמידי הרהור עבירה יתכן שלא היו נקיים, אף שממעשה עבירה היו נקיים.
מדבר זה עלינו ללמוד, עד כמה צריך להזהר לשמור את המחשבה מכל הרהור שאינו רצוי, כיון שיש ביכולתו של הרהור רע לפגום בנפש, וכן לקלקל את צינורות השפע של העולמות העליונים, לא פחות ממעשה עבירה, ואדרבה, אמרו חז"ל: ש'הרהורי עבירה קשים מעבירה'.
כי עיקר משכנה של הנשמה האלקית שבאדם הוא במוחו של האדם, וכן עיקר משכנו של הקב"ה הוא במוחו של האדם, ולכן צריך לשמור את המחשבה מכל משמר כדי שלא לפגום במקדש של ה', וכדי שלא לגרום לשכינה שתסתלק מעליו.
מסופר בזוהר הקדוש שפעם ישב רבי שמעון בר יוחאי ודרש לפני תלמידיו הקדושים דברים העומדים ברומו של עולם. תמיד כשרבי שמעון היה דורש בסודות התורה, הוא היה עוצם את עיניו, כיון שהקב"ה וכל פמליא דיליה היו יורדים למטה להאזין לדברי תורתו ועומדים לפניו, ולכן היה מוכרח לעצום את עיניו כדי שלא להביט בזוהר השכינה שהיתה שורה שם.
באותה הפעם שהיה רבי שמעון דורש לפני תלמידיו בעינים עצומות, פתאום הרגיש שנוצר נתק בינו לבין השכינה הקדושה והיא מסתלקת מעליו. התבונן רבי שמעון מדוע זה קרה, והבין מיד שזה קרה משום שאחד מתלמידיו הקדושים הפריד את מחשבתו מן הדביקות בה' והחל לחשוב בדברים בלתי רצויים.
ברוח קדשו הרגיש רבי שמעון שהיה זה תלמידו היקר רבי יוסי שהפריד את מחשבתו, ולכן קרא לעברו: 'יוסי, קום והשלם צורתך הקדושה, כיון שהפרדת את מחשבתך מה' מיד איבדת את קדושתך'. מענין הדבר שבפעם זאת קרא לו רבי שמעון 'יוסי' בלבד ללא הקדמת התואר 'רבי', כיון שבכך שהפריד רבי יוסי את מחשבתו מן הקדושה, איבדה נשמתו את התואר 'רבי'.
אך לאחר גערתו של רבי שמעון התעשת רבי יוסי וחזר להתרכז בדברי תורתו של רבי שמעון, ואז הביט רבי שמעון שוב בפניו וראה שחזרה אליו הקדושה, ואמר לו: 'רבי יוסי (בתוספת התואר 'רבי'), כעת אתה שלם לפני הקב"ה, וצורתך שלימה בקדושתה'.
כדי לשמור את המחשבה צריך להקפיד מאוד על שמירת העיניים
בכדי לשמור היטב את המחשבה מכל הרהור לא רצוי, ההכרח הוא לשמור היטב את העינים שלא לראות דברים לא צנועים ולא להביט בנשים ח"ו וכיו"ב, כיון שאין אדם מהרהר אלא במה שעיניו רואות, וכאשר עיניו של האדם תהיינה קדושות ותראנה אך ורק דברים קדושים, ממילא גם מחשבתו תהיה קדושה וטהורה ולא יכנס בתוכה שום הרהור רע.
זכורני שפעם באתי לביתו של בבא סאלי ביום פורים כדי לזכות לתת לרב משלוח מנות. בפתח הבית קיבלה אותי הרבנית במאור פנים ולקחה ממני את המשלוח, אך בנוסף לכך לחשה לי שהיא ובנותיה ושאר נשות הבית טרם זכו לשמוע את קריאת המגילה, ואין באפשרותן לצאת לבית הכנסת לשמוע את הקריאה מפני ההכנות המרובות שהן צריכות לעשות בבית הרב, ובקשתה היא האם אוכל להואיל לקרוא בפניהם את המגילה.
מפני כבודה של הרבנית לא העזתי לסרב וקראתי לפניהן את המגילה במהירות, וכמובן כולן היו בצניעות רבה ובשקט מוחלט. מכל מקום ממעשה זה למדתי עד כמה היה בבא סאלי שומר על קדושת עיניו. אפילו לרבנית ולבנותיו הוא לא הסכים לקרוא מגילה כדי למעט בראייה מיותרת.
לפני כמה זמן בא אלי יהודי אחד שהיה מאוד מקושר לרבני משפחת אבוחצירא שבדור הקודם, וסיפר לי בבושת פנים שבלילה הקודם נכשל בביתו בעבירה עם אשה אסורה, ולאחר שהלך לישון בא אליו בחלומו הרה"ק רבי יצחק אבוחצירא, ה'בבא חאקי' זיע"א (אחיו של בבא סאלי), ואמר לו: 'הרי התמונה שלי נמצאת בחדרך וכיצד זה שאינך מתבייש לעשות בפני מעשה עבירה, וכי נגמרה הבושה בעולם?!'. כמובן אותי יהודי קם בבהלה מן החלום ומני אז עשה תשובה שלימה על מעשיו.
גם בקירוב רחוקים יש להיזהר מאוד בשמירת העיניים ולא להית מושפעים מהם
לכן צריך להזהר מאוד, גם כשכבר רוצים לעסוק בקירוב רחוקים, שלא ללכת לבתיהם של אנשים כדי לדבר על ליבם להתחזק וכו', כיון שבהכרח שעיניו יראו דברים לא רצויים של חוסר צניעות וכדומה, וכאשר יפגום בעיניו ממילא גם יעלו לו במחשבתו הרהורים ומחשבות לא רצויות, וכך ילך מדחי אל דחי ויאבד את כל קדושתו, ויוכל אף להגיע לידי עוונות קשים של נדה ואשת איש, לא עלינו, כפי שכבר אירע לכמה וכמה אנשים.
כשאדם מתקרב יותר מדאי לאנשים שעוסקים בדברים בלתי טהורים, בעוד שהוא משתדל להשפיע עליהם קדושה – הם מעבירים אליו מן הטומאה שעליהם ונמצא שיצא שכרו בהפסדו, כיון שהם קונים קדושה ואילו הוא קונה את ההיפך, והרי הוא כאותו מטאטא המנקה את כל הבית ולבסוף נותר הוא מלוכלך כולו.
העצה היחידה לקרב אנשים מבלי להנזק היא, למסור שיעור קבוע בבית הכנסת, וכל מי שבאמת רוצה להתקרב לה' יבוא לשם וישמע דברי אלקים חיים, ובזכות קדושת בית הכנסת, וכן זכות הרבים שיושבים ומקשיבים לשיעור תורה, יתבטל כל הרע שבאנשים ויקלט בתוכם רק הטוב והקדושה, ולא יאונה לצדיק כל און.
אמירה נעימה
א. צריך להיזהר בשמירת המחשבה כיון שהרהור רע פוגם בנפש ומקלקל בצינורות השפע.
ב. כדי לשמור את המחשבה צריך להקפיד מאוד על שמירת העיניים.
ג. גם בקירוב רחוקים יש להיזהר מאוד בשמירת העיניים ולא להית מושפעים מהם, ולכן העצה היא לא ללכת לבתיהם אלא למסור שיעור קבוע בבית הכנסת.
