הלימוד היום מוקדש לרפואת אמה בת פולינה

הלימוד היום מוקדש להצלחת שמעון מויאל בן עליה לאה -דוד

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת דמטה בוגלה בן חווה

הלימוד היום מוקדש לעילוי נשמת אביבה בת לאה

הלימוד היום מוקדש לרפואת תהל בן אדוה

הלימוד היום מוקדש להצלחת חן בת רבקה

הלימוד היום מוקדש להצלחת יוחאי שלי בן עמוס רפאל

כבוד חכמי ישראל

פרשת בא

אחד מהנושאים עליהם הרבה הרב יורם אברג'ל זיע"א לדבר, היה כבוד תלמידי חכמים. רבים משעוריו הוקדשו למטרה זו.

ולא היו אלו שיעורים פשוטים, הרבה מאמץ נפשי הוא השקיע בהכנתם ובמסירתם. ואכן, דבוריו החמים שנבעו מתוך מעמקי נפשו הקדושה והטהורה, פעלו את פעולתם. ובלבבות השומעים נולדו רגשות אהבה ויראה ללומדי תורה בכלל, ולתלמידי חכמים בפרט.

הרב יורם זיע"א היה נאה דורש ונאה מקיים! היה מפליא לראות איך הרב יורם היה מכבד תלמידי חכמים בזריזות ובשמחה מכל הלב, ואפילו תלמיד חכם צעיר היה זוכה לכבוד מלכים… הרב היה קם לכבודו מאיר לו פנים ומושיבו במקום מיוחד וחשוב. ואם הוא נזקק לעזרה, הרב היה מתאמץ בכל כוחותיו לעזור לו מעל ומעבר.

מקובל שתלמידי חכמים מכבדים זה את זה בהידור ובלחיצת ידיים, אך אצל הרב יורם כבוד החכמים היה מתוך התלהבות והארת פנים נדירה, מתוך התבטלות וענווה, ורצון עז לשמח את החכם שמולו.

בספרו "אמרי נועם" מביא רבנו עניין נפלא של כבוד חכמי ישראל אף אצל הקב"ה:

בפרשתנו מספרת התורה שה' ציווה את עם ישראל שהיו במצרים לקחת שה בעשור לחודש ניסן ולשמור אותו בבית עד יום הארבעה עשר לחודש, ואז לשחוט אותו לקרבן פסח, שנאמר: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית… והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים".

והנה, כחלק ממצוות שחיטת השה לקרבן פסח גם ציווה הקב"ה את עם ישראל לקבל בכלי את דם השה ולתת ממנו על גבי שתי המזוזות – דהיינו על גבי שני המשקופים שבשני צידי הפתח – ועל המשקוף העליון, כמו שנאמר: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם".

אלא שהפלא הגדול הוא, שכאשר משה רבנו מסר לעם ישראל את המצווה הזאת הוא שינה לכאורה ממה שה' ציווה, שהרי ה' אמר למשה "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" – קודם על המזוזות ורק אחר כך על המשקוף, ואילו כשמשה מסר את המצווה לעם ישראל הוא אמר להם: "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף" – קודם על המשקוף ורק אחר כך על המזוזות.

לכאורה הדבר צריך ביאור: הלא אין לנו דייקן ודקדקן במצוות של ה' כמשה רבנו, ותמיד כשמשה מסר את מצוות ה' לעם ישראל דייק ביותר למוסרם ממש כפי שקבלם מפי הגבורה ללא שום שינוי חלילה, ומדוע כאן משה רבנו שינה מהמצווה של ה'?

אכן מצינו ביאור נפלא לכך בספר הקדוש "כלי יקר" ששתי מזוזות הפתח הן כנגד משה ואהרן – הימנית כנגד משה והשמאלית כנגד אהרן. והמשקוף העליון המשקיף מלמעלה על הפתח הוא כנגד הקב"ה המשקיף על כל העולם מלמעלה, כמו שנאמר: "כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט".

וציווה הקב"ה את משה לומר לעם ישראל שיתנו מדם השה ראשית כל על שתי המזוזות ורק אחר כך על המשקוף כדי להראות להם שהקב"ה חולק כבוד גדול לחכמי ישראל ולכן מקדים את כבודם לכבוד עצמו.

אולם משה רבנו ברוב ענוותנותו, כשבא למסור את המצווה לעם ישראל בוש ונכלם לומר להם להקדים את כבודו לכבודו של הקב"ה, ולכן שינה מעט ממצות ה' ואמר להם לתת מדם השה קודם כל על המשקוף ורק אחר כך על המזוזות, כדי להקדים את כבודו של הקב"ה.

וכיצד באמת נהגו עם ישראל למעשה? על כך מעידה התורה ואומרת בהמשך העניין: "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואהרן כן עשו", כלומר, עם ישראל הקדימו לתת מן הדם על מזוזות הפתח ורק לאחר מכן על המשקוף כפי שה' ציווה את משה, ולא להיפך כפי שמשה ציווה להם, וזאת כדי להקדים את כבודם של החכמים כרצון הבורא ברוך הוא.

ולפי זה, מה שנאמר בנוגע לסגולת הדם אשר בפתח: "ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", פירוש הדבר הוא: שעל ידי שעם ישראל יאחזו היטב במצוות כבוד החכמים ומוראם, ויכבדו כראוי את משה ואהרן וזקני ישראל, על ידי כן הקב"ה ישמרם מכל רע ולא ייתן למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף.

לפי האמור יובן גם מה שאומרת התורה שלאחר שמשה ציווה את עם ישראל לתת מדם השה על המשקוף ועל שתי מזוזות הפתח, הוסיף וציווה: "ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך עד עולם", אשר מפשט הכתוב משמע לכאורה שישנו חיוב על כל עם ישראל שבמשך כל הדורות לשמור ולקיים את המצווה לתת בערב פסח מדם הקרבן על מזוזות הפתח ועל המשקוף ולא רק על עם ישראל שהיו במצרים.

שואלים המפרשים: הלא דבר זה הינו תמוה ביותר, שהרי לא מצינו לשום חכם מחכמי ישראל בשום דור שקיים מצווה זו. וכי נעלמה מהם ח"ו מצווה המפורשת בתורה?!

אולם על פי הנ"ל יש לבאר שכוונת התורה היא שאת תוכנה הפנימי של מצווה זו – להיזהר ביותר בכבוד החכמים ואף להקדים את כבודם לכבוד הבורא ב"ה – אותו יש לשמור "לחוק לך ולבניך עד עולם" כיון שזהו היסוד שהכל עומד עליו.

נמצינו למדים שהקב"ה נוהג כבוד גדול בחכמי ישראל, כמובא במדרש: "לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים, אלא בכמה מקומות: בסנה – 'לך ואספת את זקני ישראל'. במצרים – 'ובאת אתה וזקני ישראל'. בסיני – 'עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל'. במדבר – 'אספה לי שבעים איש באוהל מועד ולזקני ישראל'. אף לעתיד לבוא הקב"ה חולק כבוד לזקנים, הדא הוא דכתיב 'וחפרה הלבנה ובושה החמה' וכתיב 'ונגד זקניו כבוד'".

אמרו חז"ל: "מורא רבך כמורא שמים", ומובא בגמרא שכל החולק על רבו כחולק על השכינה, וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, וכל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה.

יתירה מזאת, הקב"ה אף מקדים את כבודם של חכמי ישראל לכבודו, ומקפיד על פגיעה בכבודם יותר ממה שמקפיד על פגיעה בכבודו. כמו שמסופר בנביא שכאשר בא הנביא לפני ירבעם הרשע בזמן שהיה עומד ומקריב קרבנות לעבודה זרה במזבח שבנה, והוכיח אותו על פי ה' בדברי תוכחה קשים ביותר, ירבעם כעס מאוד והניף את ידו לעבר הנביא ואמר לעבדיו לתפוש את הנביא, מיד ענש אותו הקב"ה "ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו", וממעשה זה מדייקים חז"ל במדרש ש"חס הקב"ה על כבודם של צדיקים יותר מכבודו, שעומד (ירבעם) ומקריב על גבי המזבח לעבודה זרה ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק (בנביא) יבשה ידו".

לכן צריך כל אדם להתחזק ביותר בדבר זה, ולהחדיר זאת גם בבני ביתו וילדיו היקרים, להיזהר ביותר בכבודם של חכמי וזקני הדור, ולציית לכל הוראותיהם באופן מדויק, ועל ידי זה יהיה ביתם שמור מכל פגע ונזק, ויתמלא בשפע של ברכה והצלחה ובריאות איתנה וכל מילי דמיטב.

החכם עיניו בראשו

פרשת וישב

טבע מפורסם וטבע חכם

פרשת מקץ

דאגת יעקב אבינו לזרעו

פרשת וישלח

מעלת עבודת התפילה

פרשת ויצא

מבצע!
הגדה של פסח – כריכה רכה
25.00100.00
מבצע!
מגילת אסתר עם ביאורי הרב יורם
25.00100.00
מבצע!
זמירון – נועם השבת
15.00100.00
מבצע!
מארז (USB) שלוש ב 99 ש"ח
99.00