פעם פנה המנהל המחוז של הבנק מר בני פרידמן הי"ו אל אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א ושאל אותו: 'כבוד הרב, בסניפים שאני אחראי עליהם ישנם בעלי מפעלים רבים וגדולים, מנהלי רשתות וסופרים גדולים, ואצל כולם הבחנתי שיש פעמים שהם מעבירים את המשכורת באיחור של כמה ימים. ורק אצלך אני מבחין שאתה כבר כמה ימים לפני התאריך דרוך וערוך להפקיד את הכסף בזמן, אמור לי בבקשה למה המתח הזה על מה הלחץ מה יקרה אם תאחר אף אתה יום יומיים?
ענה לו רבנו בשאלה: 'בני, אתה שומר שבת'? אותו מנהל נפגע מהשאלה ואמר: 'בוודאי אני יהודי דתי וכל ילדי למדו בישיבות של בני עקיבא'. הוסיף רבנו ושאל אותו: 'ואשתך מדליקה נרות שבת'? ענה לו המנהל: 'כן, בטח שמדליקה'! או אז שאל אותו רבנו: 'אמור לי, בימות החורף זמן ההדלקה מאוד מוקדם בערך בסביבות השעה ארבע, אף פעם לא קרה לכם בימי שישי של חורף שבגלל הלחץ הדלקתם בשבע בערב'? ענה לו המנהל: 'חלילה זה חילול שבת'!
לזאת המתין אבא ומיד הסביר: 'אותה תורה שקבעה זמנים להדלקת נרות היא קבעה זמנים לנתינת משכורת ואמרה: "ביומו תתן שכרו" ואדם מחוייב למסור נפשו לקיים את דברי התורה'…
בעניין כח מסירות נפשו של יהודי דיבר רבנו בספר "אמרי נועם" על פרשת שמות:
מסופר בפרשתנו שבתיה בת פרעה היא זו שהעניקה למשה רבנו את שמו המפורסם "משה", על שם שמשתה אותו מן המים, כמו שנאמר: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו".
מבואר במדרש שמלבד השם "משה", היו למשה רבנו תשעה שמות נוספים שקראו לו מן השמים, והם: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי. ובכל זאת, מכל עשרת שמותיו, בחר הקב"ה לקרוא לו בכל התורה כולה דוקא בשם "משה" שהעניקה לו בתיה, כפי שמסיים המדרש שם ואומר: "אמר לו הקב"ה למשה: חייך, מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה".
הסיבה לכך היא, משום שמעשה הצלתו של משה רבנו מן היאור על ידי בתיה גבל מצידה במסירות נפש של ממש, שהרי במעשה זה היא הפרה את מצות אביה פרעה להשליך ליאור את כל התינוקות הזכרים שיוולדו לעם ישראל, ויתכן שהיא תיענש על כך בחומרה רבה, אך בכל זאת היא היתה מוכנה למסור את נפשה כדי להציל אותו.
לכן דוקא השם "משה", שבתיה העניקה לו על שם מעשה מסירות נפשה למשות אותו מן היאור בניגוד למצות אביה הרשע, נבחר להיות השם שילווה את משה רבנו לנצח נצחים, כי כל מה שבא במסירות נפש נשאר לנצח.
בכך שבתיה הצילה את משה רבנו מתוך מסירות נפש, הטביעה בתוכו את המידה הנשגבה של מסירות נפש, ומכח זה היה משה רבנו רגיל למסור את נפשו למען עם ישראל בכל עת ובכל שעה.
מחני נא
בפרט כשחטאו עם ישראל בחטא העגל וביקש הקב"ה להכריתם מן העולם, כפי שאמר למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", עמד משה בפרץ וזעק בתפילות לה' שימחל להם ולא ימחה אותם מן העולם, ולא התקררה דעתו עד שאמר לפני הקב"ה: "ועתה אִם תִּשָּׂא חטאתם, ואִם אַיִן, מְחֵנִי נא מספרך אשר כתבת". כלומר: משה רבנו היה מוכן לאבד את כל חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, ושיימחה שמו לעולמי עד, למען קיומם של עם ישראל.
מידה זו שהיתה בבתיה בת פרעה, והעבירה אותה למשה רבנו, צריכה ללוות כל אחד ואחד מאיתנו בכל שלב בחיים. כדי להצליח להעמיד בית של תורה צריך הרבה מסירות נפש. אדם צריך למסור את גופו ונשמתו ואת כל הונו ורכושו כדי להקים את השכינה הקדושה מהעפר.
מי שמוסר את נפשו למען הקב"ה ותורתו הקדושה, גם הקב"ה מחזיר לו על כך שכר מושלם, כמו שנאמר: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למוות נפשו".
יהודי שאין בו מסירות נפש מאבד את זהותו היהודית, ושורף את הקשרים שלו עם בורא עולם. הקב"ה קורא לו 'שותף חלש', 'מפסידן'. הוא לא יודע לעבוד את הקב"ה, כי את הקב"ה צריך לעבוד גם במחיר של מסירות נפש. אסור שיפריע לאדם בעבודת ה' שום שיקול, לא של כבוד, לא של כסף, ולא של אף דבר אחר. וכשהקב"ה רואה אדם שעובד אותו במסירות נפש, הוא אומר – 'אדם זה יהיה שלי כל הזמן'.
