השבוע אנו נכנסים לימי השובבי"ם ת"ת הקדושים, המסוגלים לטהר את הנפש ולזככה מחלאת העוונות. בימים קדושים אלו אנו זועקים ומתפללים מעומק הלב שנזכה אנו ובנינו לשמור על קדושתנו, בפרט בדורנו שבו הפרוץ מרובה על העומד.
כשלושה חדשים לפני פטירתו של מורנו ורבינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א הוא כתב מכתב הסכמה להוצאת שיעוריו הקדושים בשבת קודש, בסדרת הספרים הנפלאה 'אמרי נועם', וכך הוא כתב:
ראש כל בני הגולה מרנן ורבנן שר בית הזוהר רבנו הבן איש חי זצוק"ל כתב כי שעת לימוד אחת ביום שבת קודש שווה לאלף שעות, והשיעורים כאן אורכים כארבע שעות בן פורת יוסף, מתוך עמל ויגיעה, לאין קץ ומנוח.
ועתה יוצאים לאור עולם ספרי "אמרי נועם", ואין ספק כי דברי רבותינו הקדושים שמובאים כאן הם קילורין לעיניים ומרפא לעצם ודבש לפה ומים קרים על נפש עייפה.
וחשוב שכל אב בישראל ייקח הספרים הללו ויקרא בהם כדי להציל את בניו היקרים מרוח הזמן הסוערת ומאיימת על כל בית יהודי באשר הוא.
הרב מבטיח שהלימוד בספריו הקדושים יש בו כדי להציל את הבנים היקרים מרוחות הרחוב המאיימות על כל בית בישראל.
עלינו להבין – מה סוד ההשפעה של שיעורי הרב בשבת קודש, שכוחם עצום ונשגב?
התשובה היא – הרב בעצמו מעיד ששיעוריו הארוכים בשבתות וימים טובים נאמרו מתוך עמל ויגיעה לאין קץ ומנוח. וכשהדברים יוצאים במסירות נפש, הם חודרים פנימה לתוך הלב, ומבעירים בו אש קודש.
כל שיעוריו של הרב ברחבי הארץ במשך עשרות שנים היו מקשה אחת של מסירות נפש, אך שיעורי השבת עלו על כולנה. במקום להרפות מעט, ולנוח איזה רגעים בשבת קודש, הרב היה מוסר שיעורים ארוכים ועמוקים, וכך במסירות נפש לאין קץ ומנוח הוא השפיע שפע קדושה וטהרה, ישועה והצלה לכלל ישראל.
בהקשר זה של מסירות נפש וכוח השפעתה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש 'ירום ונישא':
משה רבינו זכה לזכך את החומר שלו עד שהגיע לדרגת "ונחנו מה", והוא היחיד שיכל לעלות עם גופו לשמים ארבעים יום וארבעים לילה, כי גופו נעשה קודש קדשים, ולא היה דבר מפריד בינו לבין קונו אלא מחיצה דקה, הנקראת אספקלריא המאירה – זכוכית לבנה.
עלינו להבין – מהו מקור כוחו של משה רבינו?
כדי לבאר זאת נקדים את דברי המדרש: עשר שמות היו לו למשה: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי, משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חייך מכל שמות שנקראו לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה 'ותקרא שמו משה', 'ויקרא אל משה'.
המדרש שם מבאר בהרחבה שכל אחד מתשעת שמותיו של משה מבטא את מעלתו העצומה, ולכן נקרא בשמות אלו כדי לבטא את רום מעלותיו, והנה דווקא השם משה אינו מבטא מעלה וחשיבות, אלא לכאורה הוא מתאר פעולה שביצעה בתיה בת פרעה, ששלחה את אמתה ומשתה את משה מן המים כמאמר הכתוב: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתִהו".
וזה דבר פלא – אם כן מדוע ה' יתברך בחר דווקא בשם משה שלא באה בו שום מעלה לידי ביטוי?
וכתב הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל יסוד עצום לבאר את מעלת השם משה – בתיה בת פרעה המרתה את פי אביה ומסרה את נפשה כדי למשות את משה מהיאור, והמשיכה לגדלו בהקרבה ובמסירות גם בבית אביה פרעה. את כל מסירות נפשה והקרבתה הכניסה לתוך מילה אחת עוצמתית ומאירה – 'מֹשה'.
כוחות אלו של מסירות נפש והקרבה חדרו לנפשו ובשרו של משה, ועל ידם נתעלה והוכשר להיות גואלן ומושיען של ישראל. שהרי משה הרג את המצרי תוך סיכון עצמי, ורעה את צאן יתרו בהקרבה ומסירות, והושיע את ישראל וגאלם ממצרים במסירות נפש של ממש, וכל ארבעים שנות הנהגתו את ישראל במדבר הפקיר את נפשו עבורם, עד לאמירת: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".
נמצא שהשם משה ממצה את גדולת משה יותר מכל השמות, שהרי שם זה הוא מקור כוחו ומסירות נפשו, וחביב הוא לפני ה' יתברך יותר מכל השמות האחרים שמבטאים מעלה, כי השם משה הוא הסיבה והגורם לכל שאר השמות.
ונראה להוסיף כאן חידוש נפלא – כוח מסירות נפשה של בתיה שמשתה את משה מן המים שאיימו להטביעו, העניק למשה את הכוחות הרוחניים לגבור על יסוד המים ולהכניעו לחלוטין. 'כי מן המים משיתִהו' היא נטעה בו את התכונה לברוח מיסוד המים, לכן אינו נקרא 'משוי' בלשון עבר, אלא 'מֹשה' בלשון הווה, כי שמו לא מבטא רק את הפעולה שביצעה בתיה, אלא שמו מבטא את ההווה שבכל רגע ורגע הוא משה את עצמו מהמים הזדונים של תאוות העולם הזה.
למשה לא היה שום קשר לתאוות ממון, כדברי המדרש: 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', להודיע חכמתו וחסידותו של משה שכל ישראל עוסקין בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר: "חכם לב יקח מצות".
כבוד ושררה לא דברו אליו מעולם, אדרבה! רצה שאהרן אחיו ינהיג את ישראל שנאמר: "שלח נא ביד תשלח".
ולאחר שהעמיד את הדורות הבאים פרש מאשתו שנאמר: "ואתה פה עמוד עמדי".
נמצא שכל מציאותו של משה הייתה 'רועה נאמן' המוסר נפשו למען כלל ישראל.
ההשגחה העליונה סובבה שתמיד תאריך פטירתו של בעל התניא הוא בסמיכות לפרשת שמות, השנה יום ההילולה יחול ביום שלישי כ"ד טבת. כיוון שגם בעל התניא מסמל 'רועה נאמן' המוכן למסור כל אשר לו בגשמיות וברוחניות למען כלל ישראל.
מקובלנו מפי זקני החסידים שסמוך לפטירתו של אדמו"ר הזקן הוא פרש את ידיו לשמים, ואמר לפני הקב"ה:
"רבונו של עולם, איני רוצה בגן עדן העליון. אני יודע הגילויים של גן עדן התחתון ושל גן עדן העליון. אני יודע הגילויים של חכמה דאצילות. אני יודע הגילויים העצמיים שחכמה כעשיה נחשבת. אני מוסר את כל המסירות נפש שלי כדי שכל מה שיהודי יבקש ממך עד ביאת המשיח, תאזין לו כפי שאתה מאזין לצדיק גמור בראש השנה. נשבע אני בחיי נפשי, שבכל מקום שיהודי יעשה משהו במסירות נפש, אבוא אליו מהיכן שאני נמצא למעלה כדי לעזור לו!".
